הכנסת הצביעה בסוף חודש יוני בקריאה ראשונה בעד תכנית פראוור, קרי גירושם מבתיהם של כ-40,000 בדואים, חיסול הישובים – הבלתי מוכרים ברובם – שלהם והעברתם למקבילה ישראלית של תחום המושב. על נושא התחימה של הבדואים כבר כתבתי בפוסט שהוקדש לתכנית פראוור בספטמבר 2011: הממשלה מתעקשת לוודא שהם לא יתגוררו ממערב לכביש 40, ושלא יהיו להם תביעות שם. הסיבה לכך כפולה: הקרקעות שממערב לכביש הן הקרקעות הטובות, והישוב הבדואי שם עשוי ליצור רצף עם האוכלוסיה הפלסטינית. רק זה חסר לאתנוקרטיה היהודית. כך יכולה ממשלה שמתיימרת להיות דמוקרטית לקבוע היכן יתגוררו תושביה, על פי מפתח אתני.

ההצבעה היתה קרובה במיוחד: 43:40. כשליש מחברי הכנסת נעדרו מהדיון, כי נו, מדובר בסך בבדואים. לא יהודים, ועוד האוכלוסיה הפחות אהודה מקרב הלא-יהודים. אף שר של הליכוד לא הסכים להציג את התכנית – תיכף נסביר למה – והג'וב הזה נפל על איש "יש עתיד" – אלא מה – מאיר כהן, בעוונותינו שר הרווחה. כן: שר הרווחה של מדינת ישראל הוא זה שהציג תכנית שמיועדת לגרש עשרות אלפי אנשים מבתיהם. קוראים לזה פוליטיקה חדשה.

יש הסכמה כללית בקרב הציבור היהודי שהבדואים משתלטים על הנגב, פושעים, גונבים וכן הלאה. הרבה מזה הוא תוצאה של הסתה ובורות תקשורתית. השיא של ההסתה מגיע, אלא מה, באמצעות חבר הכנסת דני דנון (ליכוד), שטען שהבדואים אחראים ללא פחות מאלף מקרי חטיפה של נערות יהודיות בשנה (!), בעוד שמשטרת ישראל לא הכירה ולו מקרה אחד כזה.

עקב ההסתה המתמשכת, תולדה של 65 שנות מדינה גזענית שהוקמה על ידי נישול הילידים, ליהודי הממוצע אין מושג מה רוצים הבדואים. בסקר שנערך על ידי מכון Panels Research – שכלל כ-500 יהודים בגירים, עם טעות דגימה של 4.4% – ושהוזמן על ידי רבנים לזכויות אדם, אמרו 52.2% מהנשאלים שהטענה ש"הבדואים משתלטים על הנגב משקפת את המציאות בדרום." עוד 35.4% אמרו ש"יש בזה משהו, אם הבניה הבלתי חוקית תמשך." 6.8% מהנשאלים אמרו שמדובר בהשמצה בלבד.

רק שלתפיסה הזו יש מעט מאד קשר למציאות. הנשאלים התבקשו לענות על השאלה כמה אחוזים מן הנגב תובעים הבדואים, 30.2% מן הנשאלים העריכו שמדובר בעד כ-25%; 37.8% העריכו שהדרישות שלהם נעות בין 26% ל-50%; 19.2% העריכו שהדרישות הן על 51% עד 75%; ו-12.8% העריכו שהבדואים דורשים בין 76% לכל הנגב. בממוצע, העריכו היהודים כי הבדואים דורשים כ-43.9% מהנגב; בפילוח מדוקדק יותר, שיעור הנשאלים שהעריך שהבדואים דורשים יותר משישה אחוזים עומד על 93.8%.

למה הנתון האחרון חשוב? כי הדרישות של הבדואים בנגב מסתכמות ב-5.4% בלבד משטחו. מדובר, חשוב לציין, באוכלוסיה שמהווה כ-30% מכלל אוכלוסיית הנגב. כשעומתו הנשאלים עם הנתונים האחרון, ונשאלו האם היו חושבים שדרישה של כ-5% היא הוגנת, 47% מהם אמרו שכן ו-34.6% אמרו שלא. השאר בחרו שלא לענות.

כשנשאלו העונים על הסקר האם העובדה שהבדואים דורשים רק 5.4% הפתיעה אותם, אמרו 35.8% מהם שכן, "כי שמעתי דברים אחרים בתקשורת." 40.8% מהנשאלים אמרו שכן, אבל בכל מקרה "אלו כלל לא האדמות שלהם." 23.4% אמרו שהם לא מופתעים, ושלדעתם "יש הסתה ואפליה נגד הבדואים והשטח מגיע להם."

ספק אם יש עדות חדה יותר לגזענות של חלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית מאשר התשובות הללו: הסירוב של 34.6% מהנשאלים להעניק ל-30% מהאוכלוסיה חמישה אחוזים מהשטח, והטענה של 40.8% ש"אלו כלל לא האדמות שלהם." איך הם יודעים? הם גזענים, הם לא צריכים לדעת. כצפוי, בשאלת הגזענות נמצא מתאם מובהק בין רמת הדתיות של העונה ובין שנאת האדם שלו: 61.4% מהדתיים ענו ב"אלו כלל לא האדמות שלהם," לעומת 33.4% מהחילונים. שיעור החילונים בין האנשים שאמרו שהבדואים סובלים מאפליה עמד על 27.1%, לעומת 10% בלבד בקרב הדתיים (ובאופן מעניין, חרדים סבורים יותר מדתיים שבדואים סובלים מאפליה: 13.6% מהם ענו כך.)

אז למה אף שר של הליכוד לא היה מוכן להציג את חוק פראוור? או. כי הגזענים, במיוחד חובשי הכיפות הסרוגות, מקבלים משקל יתר בפריימריז של הליכוד. ובקרבם נפוצה התפיסה שתשכחו מ-5.4%, כל הכרה בלגיטימיות של ישוב בדואי היא אנטי-פטריוטית.

בשנת 2005, בוצעה ההתנתקות, שכללה פינוי תמורת פיצוי פסיכוטי של 8,000 מתנחלים שחמסו אדמה לא להם, שמעולם לא היו להם כל זכויות או תביעות עליה, ושגרו בכלל מחוץ לגבולות מדינת ישראל. המתנחלים נעמדו על הרגליים האחוריות כדי למנוע את הפינוי הזה, וההתנגדות שלהם היתה הסוערת שידעה המדינה; עד כדי מרד הגיעה. אני עדיין זוכר את הדובר של מועצת יש"ע מסביר לי אחרי ההתנתקות, בעייפות, שלא היה שום דבר שהם יכלו לעשות מול כפר מימון. "היו שם מסוקי קרב. מסוקי קרב! מה אני אמור לעשות מול מסוקי קרב?" כשזה נגמר, העביר הימין חוק חנינה מיוחד למתפרעי ההתנתקות.

עכשיו אנחנו עומדים לפנות 40,000 מבתיהם, פי חמישה ממספר מפוני גוש קטיף. בתיהם? צחוק מר. במקרים רבים, פחוניהם. על פיצויים כמעט ואין על מה לדבר, ודאי לא המיליונים שהוקצו לכל משפחה מגוש קטיף. ושקט. דממה. אין כל דיון ציבורי. נו, בדואים, מה אתם רוצים. כשהם לא חוטפים נשים, הם משתלטים על אדמות. אז כנראה שהכל בסדר. הם לא יהודים, הרי.

בעת הדיון הנוכחי בנושא בכנסת, ביקש אריק אשרמן, מרבנים למען זכויות האדם, לברר באמצעות ח"כים כמה בדואים יגורשו. מספר ח"כים פנו לשרים ולגורמים הרלוונטים לצורך קבלת הערכות למספר הבדואים שייגורשו בעקבות יישום החוק, אך זכו במקרה הטוב לתשובות לא רציניות כמו "לא הרבה [בדואים יגורשו]", ממש כך. כשאשרמן ניסה לדבר ישירות עם גורמים רשמיים הקשורים לתוכנית הוא נתקל בסירוב למסור לו מידע. רוב הח"כים נכנסו להצבעה כשאין להם מושג על כמה אנשים תשפיע תכנית פראוור.

אז בעוד חלק ניכר, כמעט רוב, מהאוכלוסיה היהודית חושב שהדרישות של הבדואים צודקות, נציגיו בכנסת כלל לא טורחים להתעדכן בעובדות – וחלקם הניכר מתיישר לפי הקו הגזעני של מרכזי המפלגות שלהם. ו-40,000 הגברים, הנשים והילדים שאמורים להיות מגורשים מבתיהם העלובים בצו מושל?

טוב, נו, הם לא יהודים. אין מה להשוות. מה אתה עושה רעש?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)