קדושה וחוסר רלוונטיות: המון שמאלנים טובים הזדעזעו הבוקר עד עמקי נשמתם, כשנעצר שבואל סחיווסחורדר לאחר שריסס כתובות "תג מחיר" ו"לשחרר את יגאל עמיר" סמוך לאנדרטה ליצחק רבין בתל אביב. סחיווסחורדר גם שפך צבע לבן על האנדרטה. התגובה הראשונה של ראש העיריה, רון חולדאי, היתה ש"יש לגדוע את הידיים המרשות לעצמן לפגוע במקום הקדוש והחשוב לעם ישראל."

נניח עכשיו לטון הסעודי של ההערה של חולדאי – נראה שהוא מאוהב בו; הוא אמר דברים דומים גם על חילול בתי הקברות ביפו – ונתמקד בצד השני של ההערה שלו. האם האנדרטיה של יצחק רבין היא אכן "מקום קדוש וחשוב" לעם ישראל? רק אם אתה חסיד שוטה של כת רבין, זו שהתפתחה מיד אחרי הרצח ושימים ספורים לאחריו הדפיסה כרזה מהממת בחרשותה: תמונה של רבין עם הכיתוב "עושה שלום במרומיו." התואר הזה, כפי שיודע כל חובש כיפה, שמור למי שאמר והיה העולם. חברי הכת הציבו את רבין לימין האל.

הסגידה לרבין היתה שגיאה גסה. רבין לא היה הנושא. הרצח שלו היה הנושא. אבל לדבר על הרצח, על ההסתה שהובילה לו, על הרבנים שקראו לרצח, על הקנוניה של בחורי הישיבות לרציחתו (שלושה הורשעו, ארבעה חמקו), על רבני הישיבות ששחררו את תלמידיהם מהלימודים כדי שיוכלו ללכת ולקרוא "בדם ואש/את רבין נגרש" בכל צומת ותחת כל עץ רענן – זה היה מסוכן. זה היה סוג הדברים שיכולים לגרור, ובצדק, מלחמת אזרחים.

אז השמאלנים הטובים דיברו על הנרצח במקום על הרוצח ועל הציבור ששלח אותו, וכתוצאה מכך החשיבות של הרצח דהתה. בשנים האחרונות כבר מדברים על ביטול העצרת השנתית, כי כמה אפשר לבוא שוב לטקס סגידה ולשמוע שירים עצובים. רצח פוליטי, בחברה בריאה, הוא קריאה למעשה פוליטי; בישראל הוא היה קריאה להצטנפות ולבכי. מותר לחשוד שההתרפקות על זכר רבין היא אמצעי שמיועד לפטור את הנוקטים בו מהצורך לחשוב מחדש על הסכמי אוסלו ועל המשמעות המתחוורת לאיטה של הסיסמה של רבין, "אנחנו כאן, הם שם."

רבין לא היה קדוש. ידיו דמים מלאו. השלום היחיד שהשיג היה עם ירדן, וזה בינינו לא דרש מאמץ גדול במיוחד. כשר בטחון, הוא הורה לחייליו "לשבור ידיים ורגליים" של מפגינים פלסטינים, ואחר כך התחמק מהאחריות לפשעים שבוצעו. כראש ממשלה, הוא אישר מבצע בלבנון – דין וחשבון – שיועד במפורש לפגיעה באוכלוסיה בלתי מעורבת, להפגזתה עד שזעקתה תעלה עד לממשלה שבביירות. קברו איננו קדוש (צריך סטיה מיוחדת במינה כדי להיות חילוני שמייחס קדושה לקבר), והאנדרטה שלו ודאי איננה קדושה. מי שמתעקש לדבר על האיש ולא על הרצח, שמתרפק על זכר של סב חביב, שלא יתפלא שיום החגא שלו מקבל במהירות מעמד נמוך יותר מזה של הצום לזכר המשת"פ הבבלי גדליה.

ההשתקה: בתקשורת מיהרו להתייחס לסחיווסחרודר כאל אדם לא שפוי. בכלל לא בטוח שזה המצב: הנטיה לסווג מתנגדים פוליטיים – וסחיווסחרודר מסתמן כאיש ימין מובהק – כמשוגעים היא נטיה טוטאליטרית מוכרת.

מדבריו של סחיווסחרודר עולה שאת המעשה שלו הוא עשה בדעה צלולה. הוא רצה למחות על שחרורם של רוצחי משפחתו כחלק מעסקת נתניהו. הוא ידע שהוא צריך לפרוץ חומת השתקה מסיבית של התקשורת, שדחקה את מתנגדי העסקה לשוליים. ההגיון שלו היה פשוט: התמיכה המסיבית בעסקה מגיעה מהשמאל, צריך פרובוקציה – ומה פרובוקטיבי יותר מחילול האנדרטה של אליל השמאל?

עבדכם הנאמן לא תומך בהשחתת אנדרטאות, ברוב המקרים, אבל הוא לגמרי לא היה מזועזע כשמישהו, שאת שמו שכחתי, השחית אחרי רצח רבין את האנדרטה לברוך גולדשטיין בקריית ארבע. להיפך. אין לי בעיה מיוחדת עם הפלת פסלי סטאלין בשטחים שנכבשו על ידי הצבא האדום, ואם מישהו יעלה בסערה השמיימה את הפסל של הקצב סר דגלאס הייג, אני אתרום לקרן ההגנה שלו. כאבם של נפגעי עסקת נתניהו צריך להתבטא איכשהו, והוא לא מתבטא בתקשורת הממסדית. הכהניסטים אוהבים לומר ש"כאשר סותמים את הפה, הידיים נכנסות לפעולה." יש בכך לא מעט אמת. חלקים ניכרים של האוכלוסיה מתנגדים לעסקה, ואנחנו לא שומעים אותם, כי התקשורת עסוקה באורגיית שליט (הנה דוגמא דוחה במיוחד) ובשכנוע נמרץ שכל מי שמתנגד לעסקה הוא ימני קיצוני, או קוקו.

קודם כל, מותר להיות ימני קיצוני. שנית, בין המחבלים שמשחרר נתניהו, כותב הבוקר אלכס פישמן במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, יש 279 אסירי עולם. הם רצחו 599 ישראלים. משוחררי עסקת ג'יבריל רצחו, לשם השוואה, 178 ישראלים "בלבד". השב"כ מעריך, שוב אליבא דפישמן, שכ-60% מהמחבלים המשוחררים יחזרו לבצע פיגועים. בהנחה שהם יהיו יעילים כמו בעבר, מחיר העסקה צפוי להיות 359 ישראלים הרוגים. אם השב"כ יהיה יעיל באופן קיצוני וימנע את פעילותם של 99% מהם – שיעור בלתי סביר, במיוחד אם היחסים עם הרשות הפלסטינית יקרסו – אז מספר ההרוגים צפוי להיות ארבעה. שהם, בספירה המקובלת, שלושה יותר מאשר אחד. הסתברותית, אנחנו מעלים ארבעה ישראלים לפחות למולך שליט. החמאס, נודע הבוקר, אפילו לא היה מוכן להתחייב להמנע מחטיפת חיילים בעתיד; עד כדי כך היה נתניהו נחוש, תקיף ומנהיגותי.

אבל תמיד קל הרבה יותר להזדהות עם האדם שאנחנו מכירים מאשר עם קורבנות עתיד בלתי ידועים. קמפיין הכת של שליט הצליח מעל למצופה: אין ישראלי היום שאיננו מכיר את שליט, וחלק ניכר מהציבור שוכנע שהוא "הילד" שלנו.

שנית, יש את משפחות הקורבנות, שמתבקשות עכשיו בנימוס לסתום את הפה (הכתבלב של הגברת, חנוך דאום, כתב כך ממש בידיעות הבוקר). דביר וולק, שחשב – בטעות, למרבה הרווחה – שרוצחי אביו יהיו בין המשוחררים, כתב אמש במרירות ש"אם היה לי שקל על כל שנה שהאנשים שרצחו את אבא שלי ישבו בכלא, זה לא היה מספיק לנייר טואלט כדי לנגב את השתן של ביבי מהפרצוף שלי." כמוהו, יש להניח, מרגישים אלפי אנשים שקרוביהם וידידיהם נרצחו, ומאות אלפי אנשים – אם לא מיליונים – שחושבים שעסקת נתניהו היא איוולת ועוול.

ואם התקשורת סותמת להם את הפה, שלא תתפלא כשהידיים מדברות.

(יוסי גורביץ)

קבוצה של בריוני כת שליט מנעה היום (ג') מאוטובוס של משפחות אסירים פלסטינים מלהגיע לכלא כדי לפגוש את קרוביהם הכלואים. התירוץ של חברי הכת היה התירוץ הקלאסי של ענישה קולקטיבית: החמאס מונע ביקורים מגלעד שליט, אז אנחנו נדפוק חברי קבוצה קרובה. מן הראוי לציין שזו לא היתה הפעולה הראשונה שהם נקטו בפעולה הזו. אילו משהו דומה היה מתבצע על ידי מתנחלים, הכינוי שהתקשורת היתה מדביקה לפעולה היה "תג מחיר." מאחר והם אומצו על ידי התקשורת, הסיקור אוהד יחסית.

חברי הכת לא יכלו לדעת במי הם פוגעים. הם לא יכלו לדעת אפילו אם משפחות האסירים הללו הן משפחות של אסירי חמאס. זה לא משנה. הם אסירים פלסטינים, וככאלה הם קרובים מספיק, בעולם המנטלי של חברי הכת, כדי לשמש כבני ערובה.

למרבה הצער, צריך להסביר לרוב הישראלים למה פעולה כזו פסולה. אז הנה:

א. "אבל הם רוצחים, ולא מגיעות להם זכויות." רוב מוחלט של האסירים הפלסטינים בישראל אינם רוצחים. למעשה, רוב האסירים הפלסטינים – בהנחה הבעייתית שהשב"כ לא שיקר לבית המשפט הצבאי, ובהנחה המפוקפקת לא פחות שבית המשפט הצבאי עשה צדק – יושבים בבתי הכלא הישראלים בדיוק מאותה סיבה שגלעד שליט מוחזק על ידי החמאס: הם היו חלק מהסכסוך. הם הורשעו בסעיפים כמו "חברות בהתאחדות בלתי מותרת", או "סיוע להתאחדות בלתי מותרת", או "קשירת קשר לסיוע להתאחדות בלתי מותרת." הם לא עשו שום דבר, ברוב המקרים, שחורג מגבולות הלגיטימיות של מאבק מזוין, ובהרבה מאד מקרים אפילו פחות מכך. יתר על כן, גם אם המשפחות הללו היו משפחותיהם של רוצחים, וגם אם בית המשפט הצבאי הרשיע אותם בצדק, הרי שגם לרוצחים מורשעים יש זכויות. הם לא הפכו למתים הקבורים בחיים. יתר על כן, מדובר כאן לא רק על זכויותיהם של האסירים, אלא גם של בני משפחותיהם. החייל גלעד שליט, מי שמרצונו החופשי קיבל עליו את הסכנות שבלבישת מדים, אחז בנשק, ותפס עמדה סמוך לגבול, מתואר דרך קבע כ"ילד." אבל חברי הכת שלו מנעו היום מילדים שחיכו תקופה ארוכה לראות את אחיהם, או את הוריהם, מלממש את הפגישה הזו – ומי יודע מתי הם יקבלו שוב אישור. אז בראבו, בריונים. הצלחתם לגרום לילדים לבכות.

ב. "זה ידגים לחמאס ש…" שמה, בעצם? החמאס לא התרגש עד עכשיו מכך שהאנשים שלו בכלא. אנחנו צריכים להאמין שהעובדה שהמפגש הזה נמנע – שוב, בהנחה חסרת ההוכחה שהאסירים הרלוונטיים הם אנשי חמאס – תמיס את ליבו של איסמעיל הנייה? שבכירי הזרוע הצבאית ממררים כעת בבכי באיזה בונקר? מה היה פה, חוץ מפגיעה שרירותית, רנדומלית, באנשים? ורגע, אולי להיפך? אולי אחד האנשים שכניסתם נמנעה הוא קרוב משפחה של אחד משוביו של שליט, שיחקה כעת את אנשי הכת ויפגע בו בגלל מעשים שהוא לא אחראי אליהם?

ג. "תפסיק להיות יפה נפש." כן, כי אין ספק שגסות נפש עדיפה. אין ספק שהמצב שבו ישראלים יורדים למדרגת האספסוף של החמאס טובה יותר. הישראלים אוהבים לטעון שהם טובים יותר מאנשי החמאס. ובכן, כדי שלטיעון הזה יהיה בסיס, צריך מידה מסוימת של יופי נפש – היכולת להבין שיש אמצעים כה מזוהמים, שפשוט אסור לנקוט בהם.

ושלוש הערות לסיום. קודם כל, ישראל משתמשת בגלעד שליט כקולב לתלות בו כל דבר תועבה. כשאסרו עמוס גלעד וחבר מרעיו במשרד הבטחון על יבוא קיווי לעזה, הנימוק היה ש"אנחנו לא רוצים שהשובים של גלעד שליט יאכלו לו קיווי מעל הראש." על פי אותו ההגיון, נאסר על תושבי עזה לאכול שוקולד. אגב, בפעם האחרונה שמישהו החליט לאסור על קבוצת אוכלוסיה לאכול שוקולד, כי מדובר במותרות, היתה בגרמניה הנאצית, והקורבנות היו יהודים. ההשוואה מעצבנת? דברו עם עמוס גלעד, הוא זה שיצר אותה. אני רק מציג אותה. אם גלעד שליט היה אחראי לכל מה שישראל עושה בשמו, יש סיכוי סביר שהוא היה צריך להסביר את עצמו לבית המשפט הבינלאומי.

שנית, מרבים לתאר את משפחת שליט כ"שקטה" ו"אצילית". המשפחה תמכה, או על כל פנים לא התנגדה, למהלך הזה, שאין בו שום דבר אצילי. על שקט הם ויתרו מזמן. אז אוקיי, אפשר לומר שהמשפחה מנהלת מלחמת השרדות על הבן שלה ושאנחנו לא יכולים לבוא אליה בטענות. לא בטוח שהטיעון הזה עומד – אם הם היו לוקחים בני ערובה ישראלים, אף אחד לא היה מעלה אותו – אבל ודאי שאי אפשר לטעון שהמאבק הזה "אצילי" באיזשהו אופן. מאבקי השרדות אינם כאלה. יתר על כן, מה שמותר – בדוחק – למשפחה, בכלל לא ברור שמותר גם לשאר חברי הכת, שאין להם שום קשר לגלעד שליט.

ושלישית, נראה שהלהט האידיאולוגי להפרטה של ממשלת נתניהו מגיע גם אל משפחת שליט. פעם, לקיחת בני ערובה היתה מתבצעת על ידי מדינת ישראל עצמה – זוכרים את האנשים שחטפה ישראל, ביניהם נער בן 14, כדי שישמשו כ"קלפי מיקוח", בהסכמת בתי המשפט, לקבלת מידע על רון ארד? עכשיו, מצד שני, הממשלה שמחה להעביר את המהלכים הלא נעימים האלה לידיים פרטיות, תוך קריצה וצחקוק. אחרי הכל, אם הממשלה היתה רוצה שהאוטובוס של משפחות האסירים יגיע ליעדו, הוא היה מגיע. היא לא רצתה.

(יוסי גורביץ)

הרמטכ"ל החליט בימים האחרונים על קידומו של אל"מ איתי וירוב, לשעבר מפקד חטיבת כפיר, לדרגת תת אלוף. וירוב ימונה לתפקיד קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי.

אם השם וירוב נשמע לכם מוכר, זה משום שהוא היה הקצין הבכיר שהודה כי נתן הוראה לחייליו לענות. הוא התיר, לצורך "תשאול", "סטירה, לעיתים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכיה או חניקה לצורך הרגעה." התעוררה סערה, קידומו של וירוב עוכב, והוא ננזף על ידי אלוף הפיקוד. חלפו שנתיים, והנה גם וירוב בגנרלים.

מסתבר שבצה"ל, אם אתה נותן פקודה לחיילים שלך לעבור על אמנת ז'נבה והם אכן עושים זאת – ההוראה של וירוב נחשפה בעת משפט נדיר של חיילי כפיר שעינו פלסטינים; אי אפשר לדעת כמה פלסטינים עונו בהוראותו של וירוב מבלי שנדע על כך – העונש על כך הוא לא העמדה לדין, לא הדחה משורות הצבא המוסרי יותר מהחמאס, לא הורדה בדרגה; הוא עיכוב בקידום. וכשמגיע הקידום, כפיצוי, אתה מקבל בומבה של תפקיד.

אבל זה לא כל הסיפור. כשווירוב אמר את שאמר בבית המשפט, הוא זכה להערכה מצד כתבים צבאיים וחמושים כמי ש"אומר את האמת מהשטח", בלי לטייח, לשופטים שיושבים בחדרים ממוזגים (העובדה שווירוב, כמו כל קצין בכיר, מבלה את עיקר זמנו בחדרים ממוזגים נשכחה, למרבה הנוחות). הוא נתפס כמי שהגן על חמושיו.

אבל זה לא המצב. בשקט בשקט, הרחק מהזרקורים, שינה וירוב את גרסתו. הוא זומן לעדות במשפטו של אחד החמושים האחרים, ושם – אחרי הנזיפה שספג – הוא מסר גרסה אחרת לגמרי. בית המשפט הצבאי נזף בקצינים שנזפו בו על "התערבות בהליך שיפוטי" – פעולה תמוהה כשלעצמה – ורמזו בגסות שווירוב שיקר בעדותו השניה.

אז מגן החמושים הגדול מתברר, במיטב המסורת הצה"לית מימי אפי איתם ומשפטי גבעתי, כמי שמוכן למכור את החמושים שלו במורד הנהר, אם זה רק יביא לו את האיקס הנכסף על הכתף. כדאי שהחמושים יזכרו את זה, בפעם הבאה שאיזה קצין מבטיח להם שמותר להם לבצע פשעים ושהוא יהיה שם בשבילם. וכדאי שבפעם הבאה שמישהו יגיד לכם שצה"ל הוא צבא מוסרי ושהוא מסוגל לחקור את עצמו, תצחקו לו בפרצוף.

אשר לצה"ל עצמו – הוא קידם עכשיו את הקצין שאמר בגלוי שהוא הורה לחייליו לבצע עינויים. בפעם הבאה שידלגו, בצדק, על מערכות המשפט שלו וילכו ישר להאג, בנימין גנץ מתבקש להאשים רק את עצמו.

ועוד דבר אחד: כת שליט – יש כבר מי שקרא להם "גדודי עז א דין אל שליט" – השתלטה הבוקר על אוטובוס של משפחות אסירים בטחוניים ומנעה ממנו להגיע לכלא, לפגישה הנכספת. חלק מהאסירים הבטחוניים הם ודאי אנשים נתעבים. חלקם, ללא ספק, הם לוחמי חירות. תומכי שליט העדיפו היום לגרום סבל נפשי לילדיהם של אנשים שמעולם לא ראו, רק כדי להוכיח שישראל משתלבת היטב במרחב ושגם היא יודעת לקחת בני ערובה.

הערה מנהלתית: מעבר הדירה הושלם, ואני מקווה לשוב לכתיבה סדירה במהלך השבוע.

(יוסי גורביץ)