החברים של ג'ורג'

כן, לשבור!

אחרי שכוחותינו האמיצים חיסלו אתמול מהאוויר רופא, אחיו וילד בן חמש, הודיע חמאס שהפסקת האש מול ישראל נגמרה. מצרים מחזירה את השגריר שלה ותנזוף בשגריר הישראלי, מה שסביר לגמרי בהתחשב בכך שהרגנו – אופס! – חמישה חיילים מצרים במהלך הימים האחרונים. הסיכולים הממוקדים של צה"ל, מסתבר, היו בלתי ממוקדים מהרגיל, אם הוא הצליח להרוג גם חיילי צבא ידידותי, שחטפו פיגוע התאבדות מאותם כוחות שתקפו את ישראל ביום חמישי. הפיגוע הזה, אגב, מחזק את ההשערה שהמידע שזרועות ה-Hasbara של ישראל מפיצות לכל עבר על כך שמקור הפיגוע הוא בעזה הוא שקרי. שימוש שקרי במודיעין, כמובן, הוא לא דבר חדש בישראל: עמוס גלעד הוליך שולל את הציבור עם תזת "ערפאת אשם בהכל" שלו במשך כמה שנים, בהסכמה בשתיקה של שאר אמ"ן.

עכשיו, להוציא ההתדרדרות עם מצרים, את המהלך הזה – צה"ל תוקף בעזה, הורג אזרחים, מאלץ את החמאס להגיב ולהדליק את כל הגזרה – כל אדם שפוי יכול היה לראות באפס מאמץ. אחת משתיים: או שהמוח האנליטי המפורסם של ברק לא ראה את זה, ואז הוא (יחד עם כל הצמרת הבטחונית שלנו, שלא התריעה על כך) צריך ללכת הביתה ואתמול, או שהוא העריך שזה מה שיקרה, אבל טוב לו עם זה. בהתחשב במצב הפוליטי שמאיים על הדייר המפורסם ביותר במגדלי אקירוב, ההנחה ההגיונית ביותר היא שברק רצה בהסלמה, בהסכמה שקטה של נתניהו.

אז כאשר תקבלו את צו המילואים שלכם, עשו-נא את המעשה הפטריוטי: השליכו אותו לפח, ובמקום להגיע לבסיס צאו לרחובות. הגיע הזמן שהפוליטיקאים הישראלים יבינו שהם לא יכולים לשחק בישראלים כבמריונטות, שאנחנו לא רובוטים שאפשר להכניס לתלם על ידי לחיצה על כפתור "משבר בטחוני מפוברק", שהם לא יכולים להתעלם מבעיותיה של החברה הישראלית על ידי שיגור כמה טילים לא מדויקים לעבר אוכלוסיה אזרחית. אחרת, שום דבר לא ישתנה פה אף פעם. תמיד יהיה תירוץ בטחוני, שתמיד יצדיק את שמירתה של ישראל כמדינת קסרקטין.

אני קורא לסירוב המוני לשירות בצה"ל, כל זמן שישראל לא עושה כמיטב יכולתה להחזיר את הפסקת האש מול רצועת עזה, מהלך שצריך להתחיל בריסון חיל האוויר. הקריאה הזו מופנית בעיקר לחיילי מילואים אבל גם לחיילי סדיר. אהוד ברק רוצה מלחמה? נהדר. שיעלה על אפוד, שייקח איתו את בוגר הסיירת השני בממשלה, ושילכו להלחם בעזה – לבד. המלחמה הזו, אחרי הכל, היא מלחמת שלום הטייקונים. לנו אין חלק בה.

ועוד דבר אחד: כתבתי בשבוע שעבר לכלכליסט אייטם אופטימי על מכשיר אנדרואיד בשם IDEOS, שעושה חיל בקניה. השם של המכשיר נשמע לעורך מוכר, והוא חפר ומצא שהמכשיר נמכר גם בישראל. עכשיו, ה-IDEOS בעליל לא מהווה סכנה למכירות של הגלקסי 2 או האייפון, אבל לצרכיהם של הקנייתים הוא בהחלט מספיק. העוקץ הוא המחיר: בקניה הוא נמכר ב-80 דולרים. בישראל אותו מכשיר עצמו נמכר ב-1,700 שקל, כלומר כמעט פי שש. אם מישהו היה צריך הוכחה למה שעושים לנו הטייקונים בעלי התספורת, הנה היא.

(יוסי גורביץ)

אל תלכו לבג"צ

מליאת הכנסת קיבלה אמש (ב') את הצעת חוק החרם, כפי שיצאה מהוועדה ובתוספת שתי הסתייגויות של שר האוצר שטייניץ, שמטרתן הוספת תקנות לחלקים הנוגעים למשרד האוצר בחוק. את רשימת הקברנים של הדמוקרטיה הישראלית אפשר לראות כאן. ראויים לגנאי מיוחד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שדחף את החוק אך נמנע מלהגיע להצבעה, ככל הנראה כדי שיוכל, כחזיר, להציג את פרסותיו ולטעון שהוא כשר; סיעת איסתקלל של אהוד ברק, ביצוגה של עינת וילף, ששמור לה אותו מקום בגיהנום השמור לאלה שנמנעים מבחירת צד בעת משבר לאומי; ולבנימין זאב בגין, שבגד בעקרונות הליברליים של אביו ושלו-עצמו. בפינת החזירות-החריגה-אך-לא-צריכה-בעצם-להפתיע אפשר לרשום את נעים הליכות ישראל, ח"כ אורי אורבך, שצעק לאחמד טיבי "זמנך עבר – זמנך עבר כבר ב-1948", ואת ח"כ כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן, שחזר על הקריאה.

אמש, אחרי שהחוק התקבל, התארגנה תוך זמן קצר הפגנת מחאה ספונטנית בכיכר רבין. למרות השעה, ולמרות ההתרעה החלקית מאד, הגיעו כ-100 בני אדם – היו שאמרו 200, לדעתי היו משמעותית פחות – תוך כשעה. אחת הטענות הנפוצות ביותר שהועלו שם היתה שזה אמנם נורא, אבל בג"צ יציל אותנו ויפיל את החוק. על פי דבריו של ח"כ אחמד טיבי אמש, עדאלה והאגודה לזכויות האזרח כבר הכינו את העתירה. לפחות בקשר לאגודה, זה לא מדויק: הם עדיין עובדים עליה.

אני מציע לחשוב על זה שוב, ולהמנע מההרגל הפבלובי של השמאל הישראלי לעתור מיד לבג"צ כנגד כל תועבה חדשה. העתירות הללו בעייתיות מכמה טעמים. קודם כל, הן משחקות היטב לידי הימין: הוא יכול להצביע, פעם אחר פעם, על כך שחוקים שהוא מעביר על פי כל כללי המשחק הפורמלי, ושנהנים מתמיכה רחבה בציבור – וגם החוק הזה נהנה ממנה – מופלים על ידי אליטה בלתי נבחרת. אפשר, כמובן, להעלות את הטענה שזה בדיוק תפקידו של בית משפט עליון בדמוקרטיה; אבל הטענה הזו מצריכה ציבור ישראלי שיודע מהי דמוקרטיה שאיננה רק דמוקרטיה של שלטון הרוב, ואין כזה. יתר על כן, הימין – ומתנגדיו של העליון בכלל – מצביעים בצדק על כך שבשום מקום בחוקי היסוד הישראליים לא הוענקה לבית המשפט סמכות כזו, ובהיעדר חוקה או חוק יסוד ברור, יש כאן בעיה קשה מאד. כן, אני יודע שמהלך כזה בדיוק ביצע בית המשפט העליון האמריקני; אבל שם היתה חוקה שהוסכם שהיא עליונה על חוקי הקונגרס או המדינות, וצריך היה למצוא את הגוף שבסמכותו לפרש את החוקה. לישראל, כזכור, אין חוקה. לא במקרה, אגב. כל חוקה היתה צריכה להתמודד עם שאלת השוויון, ומי שזוכר את הדיונים סביב חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יודע שבלחץ החרדים, הושמט סעיף השוויון מהחוק. עשרים שנה אחרי, אפשר לומר בבטחון שרוב מוחץ של הישראלים לא יקבל חוקה שקובעת שכל אזרחיה שווים.

הנקודה השניה היא נקודת ה"מה יגידו". לחלק ניכר מהציבוריות הישראלית אין כל כך בעיה עם חוקים כאלה בפני עצמם, אבל הבעיה שלהם היא מה יגיד העולם ומה יקרה לתדמית הישראלית. בן כספית, למשל, שמתחיל לקלוט שהגולם שבנה ("תנועת המרכז" אם תרצו) קם על יוצרו. בג"צ, שבלעדיו הכיבוש לא היה אפשרי ובלעדיו הוא לא יכול היה להפוך לנצחי, הוא חלק מרכזי מהתדמית/תרמית הזו. הוא עלה התאנה של המשטר הציוני. הדוגמא הקלאסית היא ההתקפות של ממשלת שרון נגד ההחלטה של בג"צ לדון בגדר ההפרדה. כשהנושא עלה לדיון בבית הדין הבינלאומי בהאג, פתאום היה לממשלה מאד נוח שיש בג"צ, והיא נפנפה בפסיקה שלו – שאותה תקפה קודם לכן, ושעשתה הכל כדי לא לממש – בהאג.

אז את עלה התאנה הזה, שמאפשר לישראל לנהל אתנוקרטיה בלתי סובלנית במסווה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, צריך להסיר. חוק החרם כבר השיג תוצאות חיוביות: שלום עכשיו, תנועה חלבית, הודיעה לראשונה בתולדותיה שהיא קוראת לחרם על מוצרי ההתנחלויות. זה לקח 20 שנה בערך, אבל המתנחלים הצליחו. הרבה מאד אנשים, שקודם לא היו מודעים לנושא, מודעים לו הרבה יותר עכשיו. אחרי שנים שהמתנחלים פעלו מאחורי הקלעים לסיפוח ישראל ליהודה, הם עכשיו פועלים בגלוי, ובמלוא הקיטור. החרם מפחיד אותם, אבל לא רק הוא: חבר הכנסת דב חנין דיווח היום שהכנסת תצביע בשבוע הבא על ההצעה המתה-לכאורה של חברת הכנסת פאינה קירשנבאום להקמת ועדת חקירה לארגוני השמאל. בלשונו של חנין, "מדובר במנגנון קטלני לדמוקרטיה – ועדות חקירה לארגונים ופעילים פוליטיים תחקור רק את הלגיטימי ובעצם תרתיע אזרחים מלהיות מעורבים. בהצבעה הראשונה על הקמת ועדות החקירה היינו מעט מתנגדים. היום ברור לציבור כולו שמדובר ברדיפה פוליטית מהסוג הישן של הסנטור ג'וזף מקרתי. אני קורא לציבור לשוב ולהשמיע את קולו בעוצמה. המרחב הדמוקרטי בישראל מצטמצם מיום ליום, ואם לא נצא כולנו עכשיו להגנת הדמוקרטיה – לא תישאר דמוקרטיה להגן עלינו."

על כן מה שאנחנו צריכים הוא לא פלסטר נוסח בג"צ, אלא כריתה של האיבר הנגוע. אסור ללכת לבג"צ – צריך ללכת אל האיחוד האירופי, שותף הסחר הבכיר של ישראל, ולהודיע לו שהדמוקרטיה הישראלית גוססת, ושהגיע הזמן לסנקציות על המדינה היחידה בעולם שמנהלת כיבוש. האיחוד כבר דורש את סימונם של מוצרי ההתנחלויות, כך שזו דרישה סבירה למדי. חרם אירופי על ישראל, הפסקת חגיגת הכיבוש, יאלץ את הישראלים לשלם בפומבי בפעם הראשונה את מחיר ההתנחלויות. הם, כמובן, משלמים את המחיר מזה זמן רב, אבל לא מודעים לו. אחרי כמה צעדי מחאה אירופאים, אי אפשר יהיה להתעלם יותר ממחירן של ההתנחלויות. המתנחלים, שכבר כך מקימים ארגוני קש כדי לדבר אל הישראלים, יגלו במהירות שהם הפכו להרבה, הרבה יותר מצורעים. זה לא צריך להיות מסובך: דרישה מכל ישראלי שמגיע לאירופה הוכחה לכך שהוא לא נהנה מחוק החרם. או, בלשון מנומסת פחות, הוכחה לכך שהוא לא גר בשטחים הכבושים.

זה יהיה אירוני מאד, ומספק מאד, אם דווקא חוק החרם הוא זה שיקבור את ההתנחלויות. לשם, כלומר לשלילת הלגיטימציה של מדינת כל יהודיה, צריך לכוון. לא לעוד פסיקה של בג"צ ב-2023 שתגיד שזה בעצם לא בסדר.

ובינתיים, נקרא לתושבי מדינת ישראל לרכוש מוצרים שיוצרו בתחומי מדינת ישראל, כי יותר מזה, החל מהבוקר, אסור לכתוב.

ועוד דבר אחד: אחד הסיפורים המשונים ביותר השנה מופיע בכתבה הזו של טמקא, במה שנראה כמו נסיון להפליל את הפעיל והטייס בדימוס יונתן שפירא. בקצרה, מישהו טוען שהוא מצא בפח זבל פריטים צבאיים של שפירא, ואשר על כן הוא העביר אותם לחבר הכנסת מיכאל בן ארי (כהנא חי). שפירא מציין שהוא לא היה בצה"ל כבר שמונה שנים, ואיכשהו הרעיון שקסדת טייס של שפירא ישבה באיזה בוידעם שמונה שנים ונמצאה פתאום על ידי תומך כ"ך בעייתי משהו. דובר צה"ל אמר שהוא בודק את הטענה של שפירא. עדכונים יבואו לכשיהיו.

(יוסי גורביץ)

דרושים: גדעונים

הפגנה נערכה אמש (א') מול הבניין ברח' רוטשילד שבו הוכרזה עצמאותה של ישראל, במחאה על גלי הגזענות השוצפים. כ-200 משתתפים, והרבה זעם כלפי הרבנים המסיתים. אם עובדיה יוסף היה נקלע לקהל הזה, סביר שהמשתתפים, אה, היו מנופפים מולו באגרוף זועף או משהו.

הרבה מלל זועם, שנשמע לעיתים כמו קינה על מדינה שהיתה ואיננה עוד, או שמעולם לא היתה ורק חלום היתה. כמעט ולא היו שם קריאות לפעולה, להוציא אחת. יורם קניוק הודיע שהוא עוזב את הדת היהודית.

יורם קניוק נואם, תל אביב, 7.11.10

כלומר, את הצורה הרשמית שלה. הוא קרא ל-300 גדעונים – או יותר – להצטרף אליו, להגיע אל משרד הפנים הקרוב למקום מגוריהם, ולדרוש מהפקיד להוציא להם תעודת זהות חדשה, שממנה תמחק המילה "יהודי", ובמקומה יירשם "בן בלי דת". הוא אמר שזו "לא היהדות שהוא מכיר", אם כי הודה ש"כל היסודות היו שם" כבר מזמן. בקצרה, הוא החליט שהוא לא רוצה יותר להיות בן לדת האדונים. בצדק, הוא חושב שהמעשה הזה יזעזע את הממסד. אולי גם יגרום לו לחשוב שוב על המדיניות שלו.

אני לא הייתי מגזים באופטימיות הזו. במצב שבו אנחנו נמצאים, האנשים שינקטו בצעד הזה יכונו מיד בוגדים או ערב רב. אבל למרות זאת, הוא חשוב, אפילו חשוב מאד. ולו מן הטעם הפשוט שמי שנשאר יהודי במדינת ישראל הוא משת"פ של מדינת-אדונים. יכול אדם להשאר יהודי בהכרתו, אם הדבר חשוב לו, אבל להשאר יהודי כלפי מדינת ישראל, בימינו, הוא דבר הרבה יותר בעייתי.

בניגוד לתואר "ישראלי", שמשרד הפנים נעמד על רגליו האחוריות – עד כה, בסיוע בתי המשפט – כדי למנוע את רישומו בתעודת הזהות, למושג "בן בלי דת" יש תקדים. ניתן לדרוש מן הפקיד לשנות את הרישום מ"יהודי" ל"בן בלי דת". הוא צפוי לסרב, למרות תקדימים בנושא.

בשבועות הקרובים ייערך מאמץ לארגן מאות אנשים שיקחו את הזמן הדרוש, ילכו למשרד הפנים ויתווכחו עם הפקיד. עורכי דין שמבינים בנושא יפרסמו הנחיות. דיווחים נוספים יבואו. קוראי הבלוג מוזמנים להשתתף במאמץ.

(יוסי גורביץ)

המסיכה שלא הוסרה

ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה אמש, למרבה הצער, את הצעת החוק של חבר הכנסת כרמל שאמה (ליכוד) ואורי אריאל (האיחוד הלאומני), על פיה תופקע מן הממשלה הסמכות להקפיא את הבניה בהתנחלויות, וזו תעבור לכנסת לבדה. בין המצביעים נגד הצעת החוק היה השר בני בגין, שבימניות שלו אי אפשר לחשוד. ההבדל בינו ובין שני המציעים הוא שבניגוד לשאמה, בגין לא אידיוט ובניגוד לאריאל, הוא לא פסיכי.

שאמה כנראה לא יודע, לאריאל כנראה לא אכפת, אבל הצעת החוק שלהם, אילו היתה מתקבלת – ויש לקוות שהאספסוף הימני בכנסת עוד יעביר אותה על אפה וחמתה של הממשלה, כפי ששאמה מבטיח לעשות – היתה הורסת בהינף יד ארבעים ושלוש שנים של רקימת קורי שקרים שאיפשרו, עד כה, את שליטתה של ישראל בגדה המערבית.

* * * * *

בעקבות מתקפת הפתע של ישראל על מצרים, ירדן וסוריה ביוני 1967 – ישראלים מסוגלים לומר לעצמם בו זמנית שהם הותקפו ולהתגאות במתקפת הבוקר המזהירה ההיא שמחקה את חילות האוויר של מדינות ערב – תפסה ישראל את סיני, הגדה המערבית (בכללה ירושלים המזרחית), ואת הרמה הסורית. את מזרח ירושלים היא סיפחה מיד, ואת הגולן היא תספח ב-1981. הבדיחה המרירה בקרב פעילי שלום אמריקניים היתה ש-Sure Israel wants peace – a piece of Jordan, a piece of Syria… אף מדינה בעולם לא מכירה בסיפוחים הישראליים האלה; חוק הגולן מ-1981 היה עילה לסנקציות אמריקניות וחוק ירושלים מהשנה הקודמת גרם לכך שהשגרירויות הזרות יעקרו ממערב ירושלים לתל אביב. לסיפוח הזה יש מעמד בינלאומי שווה ערך לסיפוח כוויית על ידי סדאם חוסיין ב-1990.

את סיני והגדה המערבית ישראל לא העזה לספח. באחרונה היו יותר מדי ערבים. עם זאת, כמו בגולן ובירושלים, היא פתחה במערכה לייהוד האזור, והעבירה את אוכלוסייתה אל השטח הכבוש. מאחר והעברה כזו היא פשע מלחמה, דבר שמשפטנים ישראלים עמדו עליו מיד לאחר הכיבוש, היה צורך למצוא שיטה לעקיפת החוק הבינלאומי. מאות שנים של אימון בפלפול תלמודיסטי עשו את שלהם, ושטיק כזה נמצא. הוא לא יצליח לעבוד על האנשים שיבחנו אותו לעומק, אבל הוא יהיה שקר נוצץ מספיק כדי לשכנע את המתבונן האקראי.

הגדה והרצועה – את נושא סיני אני לא מכיר מספיק, אבל אני מאמין שזו היתה השיטה גם שם – הוכרזו כשטח שנמצא בתפיסה צבאית. הצבא הוכרז כריבון שלהם – אלוף פיקוד מרכז הפך למושל הגדה המערבית, אלוף פיקוד דרום למושל הרצועה. על פי החוק הבינלאומי, מותר לצבא לתפוס שטחים לצרכי התגוננות בטחונית או דברים דומים – מחקר, למשל. ההתנחלויות התחילו את דרכן כ"מחנות צבאיים" או "חפירות ארכיאולוגיות", שקר גס שבתי המשפט שלנו העדיפו לעצום עינים מולו במשך עשורים. החוק הישראלי מעולם לא הוחל בשטחים, משום שמשמעות הדבר היתה סיפוח, וסיפוח פירושו היה הענקת זכויות אזרח לפלסטינים – או בחירה פומבית מאד במשטר אפרטהייד.

אחר כך, משהמתנחלים פרו ורבו ושרצו ומלאה הארץ אותם, נמצאו שטיקים אחרים, כמו השקר הנתעב של "אדמות מדינה", ניצול הבלגאן ברישום הקרקעות בגדה כדי להחרים אדמות – ובניגוד לחוק, שמחייב את הכוח התופס להשתמש באדמות שהוא תופס ושאינן לצורך צבאי להשתמש בהן לצורכי האוכלוסיה, הצבא העביר אותן לידי המתנחלים. אף עיר חדשה לא קמה לצרכי הפלסטינים מאז 1967; הקמתה של עיר כזו, רוואבי, בימים אלה גוררת צווחות חימה מצד המתנחבלים. על מאמציה של ישראל לדכא את התעשיה הפלסטינית, ובמקביל לנתב את התעשיה בגדה אל ההתנחלויות, כבר נכתב הרבה.

במשך עשרים שנים החזיקה הפיקציה של ריבונות הצבא בשטחים מעמד. כמעט שאף אחד בעולם לא שם לב למתרחש. האינתיפאדה הראשונה שינתה את המצב. פתאום השקר של 20 השנים שחלפו זכה להרבה מאד תשומת לב עוינת. בעולם התחילו לדבר על אפרטהייד – ואין שום ספק שהמצב בגדה המערבית הוא אפרטהייד. יליד חברון ומתנחבל יכולים לגור באותו הרחוב, אבל האחד יישפט בבית דין צבאי והאחר בבית משפט אזרחי ישראלי; ביתו של האחד נתון למשיסת ליבו של "המפקד הצבאי"; לאחר יש זכויות קניין. או הו, יש לו זכויות קניין.

קורי העכביש של "תפיסה צבאית", שמכוחה קיימות ההתנחלויות ושמכוחה ניתן להסיר אותה באחת – כפי שהזכירה הפרקליטות בימי ההתנתקות, כל קיומן של התנחלויות נשען על "צורך צבאי", ואם אלוף הפיקוד שינה את דעתו, הצורך הצבאי מתפוגג ועמו עילת קיומה החוקית של ההתנחלות – נמתחו עד קצה גבול יכולתן.

החוק של שאמה ואריאל, כנראה בלי דעת מצידו של הראשון, במה שנראה כמו כוונת מכוון מצידו של השני, היה מעביר את השליטה בגדה מידי אלופי הפיקוד לידי הכנסת. כלומר, הריבון הישראלי היה פורש את חסותו על הגדה. יש פצצה מתקתקת באקט הזה, וזו הסיבה לכל אחיזת העיניים של 43 השנים האחרונות: אין ריבונות חלקית. אם הכנסת היתה מכריזה שהיא הריבון בגדה, התגובה הפלסטינית ההגיונית היתה לתבוע זכות הצבעה כדי לקבוע את הרכבה של אותה הכנסת.

זה מה שהבין בני בגין, שבכל זאת ניסה לרבע פעם את המעגל ולהציג ימין שתומך בזכויות אזרח. יש לקוות שהכנסת הזו, האיומה שבכנסות, לא תבין. יש לקוות שמירי רגב, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', עתניאל שנלר, רונית תירוש, משה יעלון, גלעד ארדן, ציפי חוטובולי, דוד רותם, אנסטסיה מיכאלי ודומיהם – עם חברי האספסוף היג"ע ששכחתי הסליחה; צר המקום – יעלו בכל זאת להצבעה את ההצעה של שאמה ואריאל (ניחוש: ציפי לבני לא תגיע). אלא אם יקרה משהו חריג, היא תעבור; שאמה די משוכנע בכך והוא כנראה צודק. וכמה ימים אחר כך, אפילו הכתב של הניו יורק טיימס – ההוא שיש לו בן בצה"ל; מישהו מאמין שהני"ט היה שולח לכאן כתב שיש לו בן בכוחות המזוינים של הרשות? – יצטרך לדבר על אפרטהייד.

וזו תהיה תחילת הקץ המבורך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. ברצוני לנצל את ההזדמנות להודות לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מול המציאות, לא מול האידיאה

"מעריב" ממשיך להוביל את קו ההסתה, הרווי סממנים אנטישמיים, כנגד הקרן החדשה לישראל. על הפן הז'דנוביסטי-מק'ארתיסטי של הנושא כבר כתבתי כאן. אני רוצה לגעת בנקודה אחרת.

אחת הטענות הקבועות של אנשי הימין בישראל היא שמחאה כנגד פעולות ממשלת ישראל, וקריאות לשינוי המשטר הישראלי, הן "שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל". דוגמא אקטואלית ניתן לראות בטורו של בן דרור ימיני מהבוקר.

לדברי ימיני, "אם רוב הגופים הפוליטיים שנתמכים על ידי הקרן אינם מכירים בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית -  אל נא תגידו זכויות אדם. אמרו את האמת: שלילת זכויות רק מיהודים." כלומר, שלילת קיומה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" היא שוות ערך לשלילת זכותם של יהודים למדינה. בז'רגון הפוליטי הנוכחי, משמעה של הטענה הזו היא האשמתם של אנשי זכויות האדם באנטישמיות.

ימיני עושה כאן מהלך שמכונה באנגלית bait & switch: מעלה טענה אחת בעודו מעמיד פנים שהיא אחרת. הבה ננתח אותן. לשיטתו של ימיני, שלילת זכותם של יהודים למדינה היא דבר פסול הקרוב לאנטישמיות, משום שיהודים הם עם ככל העמים (בור רציני בטיעון, אבל לא זה המקום) ומי שפוסל את זכותם להגדרה עצמית אומר למעשה שהם נחותים משאר העמים.

נקבל – לצורך הדיון בלבד; הטענה איננה עומדת – את הטענה שהיהודים הם עם, ועל כן נסכים שבמישור האידיאות, כלומר זה שנטול קשר למציאות ממשית, מי שיתנגד לקיומה של מדינה יהודית בעודו מכיר בזכותם של הסורים (למשל) למדינה משלהם יעשה מעשה פסול של אפליה.

אבל, ופה הטריק של ימיני, מתנגדי "המדינה היהודית והדמוקרטית" לא מתנגדים למדינה אידיאית כלשהי; הם פועלים כנגד מדינה קונקרטית מאד. אין מדובר במדינה מופשטת וערטיאלית, אלא במדינה שהוקמה תוך מלחמות בלתי פוסקות – רובן ביוזמתה – ושתחת המסווה של "יהודית ודמוקרטית" העבירה שורה של חוקי עוול הגובלים בגזענות. תחת חוקתה בפועל של המדינה היהודית-דמוקרטית, הודרו 20% מתושבי המדינה מרוב נכסיה (לאחרונה הודיעה הממשלה רשמית כי היא דוחה את עקרון השוויון), הם סובלים בעקביות ובשיטתיות מאפליה ממוסדת, והמדינה עצמה מבחינה בין תושביה על פי מפתח דתי, כאשר במקום העליון ניצב הגבר היהודי האורתודוקסי. על כך גם מושתתת מערכת החינוך שלה – כמו גם על מיליטריזם אלים הפושה בחברה כולה, שסבור שזכויות אזרח תלויות בשירות צבאי ורודף את אלו שהצבא עצמו פטר משירות.

רק שלשום, הכירה המדינה באפליית נשים בתחבורה הציבורית, וקיבלה את העמדה האורתודוקסית על פיה נשים הן דבר מטמא/מדיח, ועל כן יש למנוע מגע ישיר בינן ובין גברים אורתודוקסים. בשבוע שעבר, תנועת נוער שמקבלת מימון ניכר מהמדינה הודיעה כי לא תסכים להופיע באירוע רשמי אם ישירו בו נשים, משום שהללו מסכנות את תומתן. אף אחד לא חשב לרגע להוציא את התנועה הזו אל מחוץ לגבולות השיח; השפלתן של 51% מתושבות ישראל, בשל איסורים דתיים, היא דבר שישראל הורגלה בו. לא; במקום להודיע לתנועת הנוער שהיא מתבקשת לקפוץ מהצוק הקרוב, התחילו במשא ומתן כדי לפייסה, ונוסחת פיוס-השפלה גם נמצאה. לא בפעם הראשונה, וכנראה גם שלא בפעם האחרונה. שתי ההחלטות עברו ללא מחאה ציבורית ניכרת. התרגלנו. שר המשפטים של המדינה היהודית והדמוקרטית הצהיר לאחרונה בריש גלי על בגידתו בה, ועל כוונתו להפוך אותה למדינה יהודית בלבד. הוא מקדם כעת הצעת חוק שתעניק לבתי הדין הרבניים סמכויות בכל תחומי החיים, ובלבד ששני הצדדים יכירו בבתי הדין. השר עדיין מחזיק בתפקידו.

והאפליה בישראל גופא מחווירה לעומת המצב בשטחים הכבושים בירושלים ובגדה המערבית. ישראל – המדינה היהודית הקונקרטית, לא אלטנוילנד – מנהלת משטר כיבוש אכזרי ומפלה מזה יותר מ-42 שנים. הכיבוש, הארעי תמיד, נמשך הרבה יותר שנים משהתקיימה ישראל בלעדיו. ישראל פועלת בעקביות להרחבת משטר האפרטהייד שלה – כזה שבו דורשים כעת "ישובים קהילתיים" שבועת נאמנות לציונות מצד מצטרפים חדשים – גם לשטחים הכבושים, וראש ממשלתה מדבר בגלוי על כוונתה של ישראל לספח בעתיד חלקים נרחבים מהגדה. הוא אפילו נטע שם עצים לאחרונה. ישראל, ראוי להזכיר, היא המדינה האחרונה בעולם שמקיימת משטר כיבוש.

ישראל היא מדינה המשקרת לעצמה ומשקרת לעולם; לאחרונה מסרה דו"ח אחד לאו"ם על מספר הפליטים השולי בה, אבל ראש הממשלה הרשה לעצמו לשקר לציבור ולומר שהפליטים, כמו בשיר שהוא אמור להכיר היטב,

Came to a public meeting; the speaker got up and said;

"If we let them in, they will steal our daily bread":

He was talking of you and me, my dear, he was talking of you and me.

מאיימים לגנוב את מקור לחמם. והוא עוד היה מנומס יחסית לשר הפנים שלו, צאצא לפליטים אפריקנים בעצמו, שהאשים את הפליטים בהפצת מחלות.

אלו, בקיצור, פניה של "המדינה היהודית והדמוקרטית". זה טיב המשטר שבלגיטימיות שלו לא מוכנים הארגונים לזכויות אדם להכיר, ובצדק. לא מדובר במדינה הרוחנית של אחד העם או בתפיסות ההומניסטיות של מאגנס, אלא במדינה שקרובה באופן מסוכן להגדרה של rogue state, שמתעלמת בעקביות מהחלטות גופים בינלאומיים ושהבריונות היא הכלי הראשון שלה. מי שמתעלם מכל זה, ומבלבל – במכוון, יש לחשוד – בין ההתנגדות לכל זה ובין אנטישמיות, הוא שותף מודע לפשע. לאנשים כמו בן דרור ימיני יש להציב את השאלה הפשוטה שהציב אחמד טיבי לממשלת ישראל: האם אתה מוכן לקיים את מדינת ישראל על בסיס שוויון מלא בין כל תושביה? אם התשובה היא "לא", אנא חדל להטריד את מנוחתנו בצווחות על "אנטישמיות". לתומכי העליונות היהודית אין זכות מוסרית – לא במדינה של מעלה ולא במדינה של מטה – להעלות טענות כאלה.

(יוסי גורביץ)

משחקים בהתנתקות

המתנחלים החלו השבוע בהתפרעויות הרגילות, עם הכרזת ממשלת נתניהו על הקפאת הבניה בגדה. כבישים נחסמו, בנות אולפנה השתוללו, צווים נקרעו, ג'יפים פונצ'רו. ביום שני מתכננת מועצת י"ש "יום זעם" (שם שיהיה מוכר לכל מי ששירת בשטחים. כבר אמרנו שהם מזמן מחקים את הפלסטינים בלי להבחין, נכון?), שבמסגרתו ייחסמו כבישים במרכז הארץ, כדי שיכאב לכולנו. 2005, חזרנו אליך שנית.

ובכל זאת, קשה להשתחרר מההרגשה שבניגוד להתנתקות – שנתניהו, נזכיר, זיגזג לכל אורכה; ניסה להוביל את ה"פוטש בננה", התקפל והצביע בעד, הצביע בעד, הצביע בעד, ואז פרש מהממשלה שבוע לפני ביצועה – הפעם יש כאן רק משחק שמטרתו להעמיד פנים בפני האמריקנים שישראל רצינית באשר למחויבויותיה (האלה משנת 2001, אלה שבמסגרתן היא היתה אמורה להסיר את כל המאחזים). מי שוויתר בצער על תפקיד שר האוצר של איטליה כדי להסתפק בתפקיד ראש ממשלת ישראל אמר השבוע למתנחלים שהכל דמיקולו: ההקפאה, לדבריו, תמשך רק עשרה חודשים, וגם ככה היא מלאה חורים ככברה. כמו הרבה יהודים חכמים בעיני עצמם, נתניהו חושב שהכל הלא יהודים טיפשים. הם לא.

נתניהו, בקיצור, עושה את המינימום כדי לא להסתבך עם אובאמה, אבל קורץ לכל עבר תוך כדי. אומרים לנו – כך כתבו במוסף לשבת של "ידיעות" – שברק הפעם רציני באמת. תעשו לי טובה. ברק תמיד "רציני באמת", עד שהוא מחליט לשנות כיוון. עד לאחרונה, נזכיר, כינה אותו ח"כ יעקב כ"ץ (האיחוד הלאומי) "האיש שלנו בממשלה". שינוי שבשבת אחד קטן, וברק, כמנהגו, ינטוש את החיילים והפקחים שמימשו את מדיניותו הזמנית-מאד, שיצטרכו לסבול את תוצאותיה.

בקצרה, כל ה"הקפאה" הזו מצטיירת כהצגה אחת גדולה לצרכי חוץ. מצד אחד נתניהו, מצד שני המתנחלים שמאפשרים לו להראות לאובאמה עד כמה קשה לו. נתניהו הולך בדרכי שמיר, אבל אנחנו לא בשנות השמונים: האיחוד האירופי צפוי להכריז השבוע על הכרה במזרח ירושלים כבירתה של פלסטין. ההחלטה מובלת על ידי שוודיה – אתם יודעים, זו שממשלת נתניהו השתמשה בה כבובת אימונים בפרשת "העיתון השוודי". אולי גם הם לא כל כך מטומטמים. מכאן משתמעת גם הכרה במדינה פלסטינית, אם תוכרז. ובינתיים, השעון מתקתק אחורה: יותר ויותר פלסטינים נסוגים מרעיון שתי המדינות, ותוך כעשור הם פשוט יצטרכו לדרוש זכות הצבעה שווה בין הים לירדן, ושלום על ישראל. יכול להיות שגם המתנחלים מתחילים לקלוט שמשהו נשבר ושאולי הפעם עדיין משחקים, אבל המשבר הסופי קרוב: המהומות הרציניות השבוע התרחשו דווקא בהתנחלות החילונית בית אריה. אולי קלטו שם שלראשונה מאז קרטר, יש נשיא בבית הלבן שלא מתנחמד לישראל מעבר למה שצריך.

מעבר לחוסר רצינותם של מנהיגינו, מפגינה ההצגה הגדולה הזו את ההבדלים בין מדינת ישראל ומדינת יהודה. מה היה קורה למישהו בפתח תקווה שהיה קורע צו בפרצופו של שוטר, מפנצ'ר לו את הרכב, ומקנח בקללת "נאצי", כמנהג עדות חובשי הכיפה? לא יודע בדיוק, אבל סביר שהמילים "ברוטליות משטרתית" היו מופיעות בדיווח לאחר מעשה. מה היה קורה לראש מועצה מקומית, שהיה מודיע לשר הפנים שהוא יכול לדחוף את הצווים שלו הוא יודע לאן? סביר שהוא היה מגלה במהירות מה משמעותה של ועדה קרואה.

אבל ראשי מועצת י"ש, והמועצות הנבחרות של ההתנחלויות, מרשים לעצמם דברים שפשוט לא קורים בישראל. שר הבטחון מזמן אותם – והם פשוט לא מגיעים. למה מי הוא, שיגיד להם מה לעשות. הם מצהירים שלא יתנו לפקחים של משרד הבטחון להכנס להתנחלויות – ומשום מה, הם לא באזיקים. וכמובן, כל הזמן מרחף האיום (שוב, בנוסח פלסטיני מובהק) ש"אין לנו שליטה על הקיצונים". וגם אלה מלקחי ההתנתקות: חברי מועצת י"ש למדו על בשרם שהציבור שלהם אפילו יותר קיצוני מהם, ושאם הם לא יישרו קו, יהיה להם לא נעים בבית הכנסת. אז הם מיישרים.

(ראוי לציין, בהערת אגב, שהשבוע פרסם מישהו מה שנראה כפרודיה על צווי המנהל האזרחי, צו האוסר על הנחת תפילין. אולי זו פרודיה ואולי משהו שמעבר לכך: המיתולוגיה היהודית גורסת שבימי אדריאנוס אסר המשטר הרומאי על הנחת תפילין, וההוראה הרבנית היתה להניח תפילין בסתר, משום שבעת שמד יש להקפיד הקפדה יתרה על קיום כל מצווה. האם מישהו מנסה להציג את הקפאת הבניה כתקופת שמד באמצעות ההקבלה להנחת תפילין? לא יפתיע אותי.)

הגדה המערבית, נזכיר בפעם המי יודע כמה, נמצאת תחת שלטון צבאי, לא תחת שליטה אזרחית ישראלית. צה"ל הוא הריבון שם. אם ברק היה רציני באשר להתעקשותו על "קיום החוק" – בדיחה גרועה, אני יודע – הוא היה עוצר את מנהיגי מועצת י"ש כמסיתים ראשיים, מפזר את המועצות המקומיות של ההתנחלויות וממנה להן מושלים צבאיים. כמו במנהל האזרחי, בשעתו. אבל, כמובן, אכיפת החוק בגדה מעולם לא היתה בראש מעייניו של מישהו, מימי דו"ח קרפ והלאה, וקצת קשה לבקש מאהוד ברק לאכוף את החוק באופן שוויוני כשהוא עוד לא נתן דין וחשבון על פרשת העמותות, עוד לא הסביר לנו איך בדיוק עשה כל כך הרבה כסף בזמן כל כך קצר, עדיין לא ענה על השאלה איך, בעצם, ממשיכות הבנות שלו לקבל כספים מחברות שלו שלכאורה אינן פעילות ומה היתה מטרת חברת "טאורוס" של רעייתו.

אז משחקים בכאילו. המתנחלים ישתוללו. שר הבטחון יפגין את אוזלת ידו של הצבא. נתניהו ימשיך לקרוץ. והשעון הסופר לאחור, לקראת סופה של ישראל, ימשיך לתקתק.

(יוסי גורביץ)

הווטו השברירי של נתניהו

הקבינט לבטחון לאומי נכנע היום (ג') לתביעתו של שר בטחוננו היקר – רק במובן אחד, חוששני – ולא דן בהקמת ועדת חקירה עצמאית לחקירת דו"ח גולדסטון. זה קרה כשבוע לאחר שמועצת זכויות האדם הכניסה עוד גול עצמי והשירה את שאריות אמינותה כשאימצה את החלקים בדו"ח המגנים את ישראל – אבל לא את אלה המגנים את החמאס.

בקצרה, ישראל לא מתכוונת לציית לדרישתו של גולדסטון, המגובה בתחינתם של נשיא צרפת וראש ממשלת בריטניה: בצעו חקירה עצמאית משלכם. ומאחר וכך, תוך כמה זמן יהיה דיון במוסדות האו"ם, שמטרתו תהיה הכנסת בית המשפט הבינלאומי לקלחת.

אל דאגה: ראש ממשלתנו הנועז כבר צפה את הסכנה. בנאום בסיעת הליכוד אמש, אמר נתניהו שהאפשרות שהדו"ח יככב באו"ם עשויה להוביל לכך ש"[תווצר] מעטפת של לגיטימיות בינלאומית שעלולה להנחות את התובע הכללי בבית הדין הבינלאומי בהאג להעמיד בכירים ישראלים לדין". אבל הסירו דאגה מלבכם: "זה" אולי הולך לאו"ם, אבל "אנחנו נדאג שיהיה על זה וטו".

האמנם?

בואו נראה. על החלטות האסיפה הכללית אין וטו, בין השאר משום שאין להן שום משמעות מעשית. וטו יש רק על החלטות מועצת הבטחון. בה יש חמש חברות קבועות – מה זה קבועות, מאובנות, כאילו 1945 היתה אתמול – והן ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת. לא נראה, בלשון המעטה, שנתניהו יכול להשען על הווטו הסיני או הרוסי, בהתחשב בכך שהן הצביעו במועצת זכויות האדם בעד ההצעה. (במאמר מוסגר, ראוי לציין ששר חוץ שנכשל כל כך בתפקידו כמו איווט ליברמן, שהניח שאפשר להשען על העקרב הרוסי ובנה על כך מדיניות שלמה, היה צריך להתפטר אחרי אירוע כזה. אבל אנחנו חיים בישראל).

אין להניח שנתניהו חושב דווקא על הווטו הבריטי או הצרפתי, כי למרות שאין להוציא זאת מכלל אפשרות, זה יהיה מחזה נדיר מאד. נתניהו בונה, בקצרה, על הווטו האמריקני. כל כך בונה עליו, כל כך יהיר באמונתו שהווטו בידיו, שהוא אומר "אנחנו נדאג". לישראל, כזכור, אין זכות וטו, וכשחושבים על זה אין אף מדינה אחרת בעולם שמנהיגה יכול לומר בבטחון כה רב שהוא יודע כיצד יחליט נשיא ארה"ב לפעול.

אף שווטו אמריקני הוא סביר, לראשונה מזה זמן רב קיימת גם סבירות הפוכה, מכמה סיבות. ראשית, נתניהו הפך את העימות עם אובאמה לחלק ממדיניותו. אחרי הפסגה הכושלת עם אבו מאזן, המשלחת הישראלית יצאה מגדרה כדי לטעון, שלא לייחוס, שנתניהו כופף את אובאמה. אם אובאמה עצמו שכח את זה, מה שלא נראה לי סביר, הסכינאי שלו, רם עמנואל, ודאי לא שכח. יתר על כן, שמיטתו של הווטו האוטומטי – זה לא חייב להיות רשמי, אפשר להסתפק בהעדרותה מפאת שפעת דיפלומטית של השגרירה האמריקנית רייס – יכולה להיות סטירת הלחי המצלצלת שממשלת ישראל זקוקה לה כדי שתבין שהמציאות השתנתה ושג'ורג' וו. בוש עוסק עכשיו בחיפוש אחר סופר צללים טוב.

שלישית, השחצנות הבעלבתית של נתניהו – שוודאי גם היא נרשמה בבית הלבן – מגיעה בזמן הפחות טוב שבאפשר. עוד מרגל ישראלי נעצר אתמול בארה"ב: הפעם מדובר בסטיוארט דיוויד נוזט, בכיר לשעבר בנאס"א ובמשרד האנרגיה האמריקני. אף שכתב האישום מדגיש שאף בכיר ישראלי איננו חשוד או מעורב, ושנוזט נפל קורבן למלכודת עוקץ קלאסית – איש FBI התחזה לקצין מודיעין ישראלי – הרי שבכל זאת עולה השאלה מה קרה לאותם כרטיסי זכרון מסתוריים, שאיתם המריא נוזט ובלעדיהם חזר לארה"ב, ומה היה בהם.

יתר על כן, נוזט קיבל סכומי כסף גדולים מ"חברה צבאית ממשלתית ישראלית", ככל הנראה התעשייה האווירית, וכבר יש מי שקישר בינו ובין מרגל ישראלי נוסף שנעצר בשנה שעברה, בן עמי קדיש – שקצין ההפעלה שלו, יוסף יגור, היה מעורב גם בפרשת פולארד. בקיצור, הענף האמריקני של מערכת ה-Hasbara יהיה עסוק מאד בתפיסת מחסה בזמן הקרוב, ולא יהיה פנוי ללחץ על הממשל להטלת וטו. בהתחשב בנסיון העבר, סביר שגם ראשי איפא"ק יהיו בחודשים הקרובים באיזו חופשת סקי ארוכה.

ספק אם יש דבר המפחיד את בכירינו כמו בית הדין הבינלאומי. אחרי הכל, הוא לא מחפש סג"מים או ש"ג תורן, אלא את האחראים. כפי שהעיר בדיוק מרושע משה פייגלין – דווקא הוא – ברק הרי יחזור לעסקיו המפוקפקים (שיותר ויותר נראים כמו סחר בהשפעה תמורת מצלצלים) בשלב מסוים, והוא לא ירצה שאיזה צו מעצר יהרוס לו את פאריס או לונדון. וברק הוא רק משל לאליטה הפוליטית/צבאית כולה. קשה לחשוב על מנוף לחץ מוצלח יותר נגדה.

יש לקוות שאובאמה ינצל את שעת הרצון הזו כדי להעמיד – בקלילות, באפס מאמץ – את ישראל במקומה, להבהיר מי האדון ומי הווסאל, מי הקבצן ומי הנדיב, ומי נשאר תקוע בלאומנות של שנות השלושים של המאה ה-20 בעוד עמיתיו כבר עברו הלאה. ישראל מבינה רק כוח; הגיע הזמן שאובאמה יפעיל אותו כלפיה.

(יוסי גורביץ)