למה נתניהו כל כך מתעקש על מתווה הגז, גם אחרי שכל הנחותיו קרסו?

והיום, במסגרת תכניתנו “מזימה קפיטליסטית כל כך בוטה שבמאי המפלגה הקומוניסטית היו גונזים כתסריט פשטני”, מינתה הממשלה את שאול מרידור לתפקיד מנכ”ל משרד האנרגיה. אם השם “שאול מרידור” אומר לכם משהו, זה כנראה בגלל שאתם זוכרים אותו מתפקידו בוועדת צמח, אז הוא תמך בהתלהבות במכירת כמה שיותר מהגז הישראלי ליצוא, כשהוא טוען שאין טעם בכלל לשמור על רזרבות גז ל-30 שנים כי “מי יודע אם תהיה בכלל מדינה” עוד 30 שנה. מרידור, אז סגן הממונה על התקציבים באוצר, מונה לתפקידו החדש למרות ניגוד עניינים מובהק: אחיו, מתן, הוא עו”ד לענייני הגבלים עסקיים שמייצג גם את דלק של האוליגרך יצחק תשובה.

אני מתקשה להאמין שאין בישראל אנשים שהמינוי שלהם היה מרים פחות גבות מהמינוי של מרידור, אבל נראה שבשאלת מתווה הגז לראש ממשלת ישראל כבר מזמן אין כל עניין במה שחושב הציבור בנושא. מרידור ממונה לתפקידו כשבועיים לאחר תגלית הגז הגדולה במצרים, ששומטת את הקרקע מתחת למתווה הגז כפי שנתניהו מנסה להעביר אותו בכנסת.

נזכיר: הממונה על ההגבלים העסקיים, דיוויד גילה, פסל את מתווה הגז משום שהוא משרת את האוליגרכיה ולא את הציבור. הממשלה המשיכה לקדם אותו בכל זאת, וגילה – בצעד נדיר במקומותינו – התפטר. כדי לעקוף את הסירוב של גילה לאשר את המתווה, הכריז נתניהו שהוא יבקש משר הכלכלה להשתמש בסמכותו על פי סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים כדי לעקוף את החלטת הממונה.

אממה, העילות היחידות שמאפשרות שימוש בסעיף הזה הן עילות בטחוניות או עילות של יחסי חוץ. אי לכך ובהתאם לזאת, קוששו משרד החוץ והמל”ל מסמכים מביכים למדי שמטרתם להסביר מדוע יש עילה בטחונית או עילת יחסי חוץ להפעלת סעיף 52. מנכ”ל משרד החוץ, דורי גולד, כתב ש”איראן הביעה נכונות למלא את החלל האנרגטי שהותירה מצרים, ולהפוך לספקית הגז של ירדן ואף של מצרים בטווח הארוך […] אי מימוש יצוא הגז פוגע ישירות במדיניות החוץ של ישראל.” ראש המל”ל, יוסי כהן, כתב ש”אין באפשרותה של מצרים אפשרות [כך במקור – יצ”ג] לספק גז למתקני ההנזלה שלחופיה,” וש”עיכוב של כארבע שנים [בפיחוח משק הגז] יקשה על ישראל לממש את התועלות [כך במקור – יצ”ג] המדיניות-בטחוניות, ולכן הוא בעל השלכות שליליות על הבטחון הלאומי.”

כל זה הוצג לממשלה לפני שהשרים ידעו שמצרים עומדת לעלות על תגלית גז ענקית. הטיעון, בקצרה, הוא שאם לא נמכור למצרים את הגז עכשיו תבוא איראאאאאאן, כי למצרים אין יכולת לספק גז לעצמה. זה היה התירוץ הבטחוני-מדיני שבמסגרתו דחף נתניהו בממשלה את מתווה הגז.

יש כאן שלושה נושאים. קודם כל, התירוץ הזה נשמט. למצרים יש עכשיו מצבור גז ענקי. היא לא צריכה את הגז הישראלי. זה שומט את הסיבה שבגללה ניסה נתניהו לעקוף את ההחלטה של גילה – והסיבה שבגללה הוא יציג מחר את המתווה בכנסת. העובדה שהתירוץ הזה נעלם לא משנה לו הרבה: עכשיו טוענים דובריו שצריך לאשר את המתווה משום שהמצרים גילו גז. גיא רולניק כבר ציין שהמשמעות היא שלא משנה מה יהיה המצב, נתניהו ואנשיו יקדמו את מתווה הגז.

שנית, האם המל”ל ומשרד החוץ באמת לא ידעו שהתגלית המצרית בדרך? כי חברת הגז שאיתה עובדים המצרים די הכריזה על התגליות הללו. אם הם לא ידעו, אז מפחיד לחשוב מי אחראי על הבטחון ויחסי החוץ שלנו. אם הם ידעו, ובכל זאת סיפקו מידע לממשלה – פה אנחנו נכנסים לטריטוריה אחרת לגמרי.

שלישית, מי אחראי על המל”ל ועל משרד החוץ? מי יכול היה לבקש מהם להנפיץ מסמכים שמעידים על צורך לאומי בטחוני בלתי קיים במתווה הגז? שר החוץ הוא בנימין נתניהו. המל”ל כפופה לראש הממשלה.

אופס.

בחצי השנה האחרונה, נתניהו נכנס להיסטריה בתחום הגז. הוא דוחף אותו בכל הכוח, תוך שהוא עוקף את הדרגים הממונים, מפיץ שקרים ללא הרף (”אסור שהגז יישאר בים” – אבל חלק ממנו כבר זורם, ובמתווה שנתניהו קידם, הוא פטר את האוליגרכים מפתיחת המאגרים האחרים ומבניית צינור גז נוסף), משמיע הבלים בלתי פוסקים על איראן ומביא לפיטוריהם/התפטרותם של בכירי הרגולטורים – בתחילת אוגוסט הדיחו נתניהו ושטייניץ עוד רגולטורית שהתנגדה לעסקת הגז, יו”ר רשות החשמל אורית פרקש-הכהן. ליתר בטחון, הם גם העבירו החלטת ממשלה שהמחליף שלה ימונה ללא מכרז. הסיבה: פרקש-הכהן עשתה את תפקידה הסטטוטורי והתריעה שמחיר הגז שהמונופול מתכוון למכור לישראל יפגע בצרכני החשמל. פגיעה כזו, יש לציין, לא מוגבלת רק לחשבון החשמל הביתי שלכם; לא רק אותו יעלה נתניהו למען תשובה. העלאה במחירי החשמל תעלה את המחירים של כל מוצר שמיוצר בישראל.

אז למה כל זה? למה להתעקש על מתווה שמועיל רק לאוליגרכים, למה להדיח בפועל שני רגולטורים, למה להורות לפקידים לקושש משהו על צורך בטחוני-מדיני במתווה הגז? מה הלחץ?

כנראה שאף פעם לא נדע, אבל הנה התיאוריה שלי: נתניהו וברוני הגז ידעו מראש על התגלית המצרית. הם ידעו שאם הדבר הזה לא עובר מיד, תוך כמה שבועות או חודשים אזרחי ישראל יבינו שעבדו עליהם. הם יבינו שאין שוק מצרי, אין סכנה איראנית להשתלטות על המזרח התיכון באמצעות גז, אין סיבה למחירים הגבוהים שנגבים מהם. יתר על כן, נתניהו והאוליגרכים ידעו שכאשר יגיעו הידיעות על הגז המצרי לשוק, היכולת של תשובה ונובל למכור את הגז במחירים גבוהים תתרסק. על כן הם חייבו את משק החשמל של ישראל לקנות את הגז במחירים לא סבירים.

אנחנו מכירים את נתניהו לא מהיום. הוא יותר מתוחכם מאולמרט ועל כן בחיים לא יתפסו אותו עם מעטפות כסף. אם היה פה שוחד, הוא היה בשיטת שלח לחמך: כשלנתניהו ומקורביו יימאס לשחק בהנהגת מדינה, הם יקבלו ג’וב נוח עם אפס עבודה והמון הכנסות בתאגידי הגז. אף אחד לא יוכל להוכיח כלום, כי שום דבר לא נכתב ושום סכום כסף לא הועבר, אבל זו אחרי הכל השיטה שבה עובדים פקידי האוצר בישראל: מוכרים את הציבור ואז מהוונים את המכירה הזו לג’וב נוח מאד אחר כך. מישהו באמת חושב שניר גלעד קיבל את הג’וב שלו כי הוא כל כך מוכשר? מישהו באמת חושב שבפגישות שנתניהו ניהל עם תשובה ועליהן הוא מסרב להגיב (ואותן ניסה להסתיר במשך שנים), עתידו של נתניהו לא הוזכר? מישהו חושב שיוג’ין קנדל סתם השתיק את מתנגדי מתווה הגז? מישהו חושב שהעובדה שהוועדה של קנדל לא שמרה פרוטוקולים היא מקרית?

תיאוריות קונספירציה הן בעייתיות. זה לא אומר שאין קונספירציות, רק אומר שיש לבחון את התיאוריות בזהירות. בסיפור של הגז, ודאי בחצי השנה האחרונה, יש יותר מדי נעלמים. יש, עם זאת, קו אחד שמחבר בין כל הנקודות: נתניהו עושה הכל כדי להעביר את מתווה הגז, לא משנה מה קורה. הוא מדיח רגולטורים ומפיח שקרים על צורך בטחוני – וממשיך גם כאשר הצורך הבטחוני המופרך מתפוגג.

על כן אנחנו צריכים לשאול: מה ידע בנימין נתניהו על תגלית הגז המצרית? מתי ידע זאת? מה ידע המודיעין הישראלי, ומתי? מדוע לא שותפה הממשלה במידע הזה, שכאמור היה זמין בהודעות חברת הגז המצרית?

או, במשפט קצר ובוטה יותר: מי קנה את בנימין נתניהו, וכמה עלה לו לקנות את ראש ממשלת ישראל?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

העובדה שהממשלה מרמה את הציבור ומסתירה ממנו את המתרחש בתחום הגז היא לא באג, היא פיצ’ר בשיטה הניאו-ליברלית

ממשלת נתניהו נחושה להעביר כמה שיותר מאוצרות הגז שישראל טוענת לבעלות עליהם לידי האוליגרך יצחק תשובה ובעלי בריתו מחו”ל. פרשיה רודפת פרשיה, הממשלה מסרבת להסביר מדוע היא לחוצה כל כך להעביר את הגז לאוליגרכים, ומסרבת למסור פרטים לציבור. ד

הדברים הגיעו לשיא השבוע, אחרי שקומיסר ההפרטה של נתניהו, יוג’ין קנדל – התואר הרשמי שלו הוא יו”ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה – הורה להפסיק את השידור החי של השימוע בוושא הגז. הפסקת השידור הגיעה לאחר שפעיל מטה המאבק בגז, יוסי דורפמן, הבהיר שפקידי ממשלה שהיו מעורבים בדיונים הסודיים עם ברוני הגז (דיונים שמבקר המדינה מצא שקנדל לא טרח לארגן פרוטוקולים שלהם) ואיכשהו ימצאו לעצמם ג’וב אחר כך אצל האוליגרכים, צריכים לדעת שתוגש נגדם תלונה פלילית. כשהגיע תורה של אורלי ברלב לדבר, הורה קנדל לנתק את המיקרופון שלה ואחר כך הורה לכל פקידי הממשלה לעזוב את החדר. בין לבין, כשכובו המצלמות, ניסה סגן יו”ר רשות הגז במשרד האנרגיה, אחד קונסטנטין בלוז, לתקוף את דורפמן; מאבטח בלם אותו.

מעניין מה גרם לעובד ציבור להתנהל בצורה כזו. יש לקוות שבלוז לא היה נסער משום שהבין מדבריו של דורפמן שאם הוא ייכנס לג’וב הבא שכבר הובטח לו, הוא ימצא את עצמו בחקירה.

אבל האירועים ב”שימוע הציבורי” היו רק הדגמה קיצונית לאידיאולוגיה שהשתלטה על ישראל בעשורים האחרונים. היא מכונה בדרך כלל ניאו-ליברליזם אבל כינוי מדויק יותר יהיה ניאו-פיאודליזם. בלב התיאוריה עומד ערעור על עקרון היסוד של הדמוקרטיה: שבני אדם מסוגלים לשלוט בעצמם.

קנדל עצמו אמר לפני מספר חודשים, בעודו מנהל שיחות חשאיות ובלתי מתועדות עם נציגי האוליגרכים – יש לקוות שאלה לא מעסיקיו הבאים, אבל אף אחד לא באמת יופתע – שאם יש משהו שמסוכן לדמוקרטיה, הרי זה הדיון הציבורי בכלכלה. הדיון הציבורי לא מספיק אחראי לקנדל, כמסתבר, אז הוא דואג שלא יהיה דיון ציבורי.

ופה המפתח: שוב, הסודיות הזו היא לא באג, היא פיצ’ר. היא גם לא מוגבלת למשטר ההפרטה של נתניהו. סגן הנשיא האמריקאי לשעבר דיק צ’ייני, למשל, ניהל מאבק עקשני וארוך כדי לא לחשוף דיונים דומים שניהל עם בכירי חברות האנרגיה. כדי לעגן את הסירוב, השתמש צ’ייני בטיעון שהופך את הדמוקרטיה על ראשה: אם תיחשף זהותם של הבכירים, טען, יהיה בכך כדי לפגוע בזכותם לפנות לממשלה בבקשה לתיקון עוול מבלי שזהותם תיחשף.

התפיסה הניאו-ליברלית פשוטה למדי. היא אומרת שיש יצור מיסטי שנקרא השוק החופשי. השוק, המתבטא בחברות ובמנהלים שלהם, הוא מנהל רציונלי יותר מאשר ממשלות. האחרונות, טוענים הניאו-ליברלים, לא יודעות לנהל. כל דבר שהן עושות הוא לא יעיל. חברות, מצד שני, הן מתת האל. עובדים ממשלתיים מקבלים משכורת קבועה ואין להם עניין להיות יעילים; לעובד בחברה שמקבל בונוס דווקא יש. על כן, יש להעביר כמה שיותר פונקציות שמבצעות ממשלות לידי חברות. כך נשיג יעילות.

יש בתיאוריה הזו חורים למכביר. בתור התחלה, אין דבר כזה “שוק חופשי”, וגם לא יכול להיות. כדי ששוק יהיה חופשי, כל השחקנים צריכים להחזיק באותו המידע. אחרת, אם יש לשחקן אחד מידע שאין לאחרים, אין שוק חופשי: יש שוק שמתומרן על ידי שחקן אחד, שיודע יותר מאחרים. אם אני, למשל, יודע שמחר חברה א’ תוציא דו”ח שאומר שהיא הפסידה רבע מיליארד ברבעון האחרון, אני יכול לפעול על סמך המידע הזה ולאפשר לי ולחברי לעשות הרבה מאד כסף על חשבון המשקיעים. המצב שבו לכל השחקנים בשוק יש את אותו המידע לא קיים אפילו תיאורטית, על אחת כמה וכמה שלא במציאות.

הפער הוא לא רק במידע, הוא גם בגישה. אם אני מקבל שכר מינימום או שכר ממוצע, הסיכוי שלי להפגש עם מנכ”ל בכיר במשרד ממשלתי כדי שזה יקדם את ענייני קרוב לסיכוי שיאיר לפיד ישמיע הצהרה שאיננה שקר או שטות. אם, מצד שני, אני יועץ בכיר לאוליגרך, הסיכוי שלי להגיע אל יועצי השר גבוה משמעותית. רוצים דוגמא? ראו את ה”שימוע” שערך קנדל לציבור והשוו אותו לכמות הזמן שהוא הציע לנציגי האוליגרכיה.

ממשלות לא יכולות לעשות כלום? טוב, נו. זה באמת מצריך בורות היסטורית. ממשלות, בתור התחלה, בונות את הבסיס שבלעדיו חברות לא יכולות לפעול – החל מבטחון בסיסי ועבור בתשתיות הכרחיות כמו כבישים, חשמל, ובתי משפט. הדוגמא הקלאסית שמביאים הניאו-פיאודלים הן הממשלות הקומוניסטיות נוסח ברה”מ. הצורך לציין שזה איש קש יעליב את האינטליגנציה של הקוראים, אבל בכל זאת. הבעיה של ברה”מ לא היתה שעובדי הממשלה שלה קיבלו משכורת קבועה ועבדו משמונה עד חמש. הבעיה שלה היתה שכל הממשלה היתה הונאה רקובה מלמעלה עד למטה. איך אמר הפתגם הסובייטי? “הם מעמידים פנים שהם משלמים לנו ואנחנו מעמידים פנים שאנחנו עובדים.”

אומרים לנו שאם נפריט משהו, הוא יהיה יעיל יותר. הניאו-פיאודלים לא אומרים, עם זאת, יעיל למי. עבדכם הנאמן היה לקוח של בנק הפועלים קודם להפרטתו ולאחר הפרטתו. אני חושב שכל אחי לצרה יוכלו להעיד שהשירות התדרדר משמעותית מאז ההפרטה. אתה יכול להמתין בתור לפעולה פשוטה יותר משעה, ושוחטים אותך בעמלות. כשעקרון הרווח הופך לעקרון היחיד, תוך כמה זמן מתחילים המנהלים להבין שמאחר והבונוס שלהם תלוי בתוצאות הרבעון, עדיף להם להרע את השירות ולקצץ במספר העובדים, כי לזה הם יוכלו לקרוא “התייעלות” וההוצאות ירדו. זה עובד טוב במיוחד בתחומים שבהם אין באמת תחרות – כמו שירותים ממשלתיים.

הסתכלו, למשל, על חברת הדואר. פעם היא היתה שירות הדואר. היא אף פעם לא היתה שירות יעיל במיוחד, אבל מה שקרה לה מאז שהיא הופרטה למחצה הוא חיסול של שירות ממשלתי. דואר ישראל הוא לא אופציה יותר. משרד האוצר מייבש אותו, מאלץ אותו לפטר עובדים, וכבר מתכנן את המכירה שלו לגופים פרטיים. התוצאה היא ששירות ממשלתי בסיסי, משהו שמדינות התחילו לספק ברצינות במאה ה-18, לא קיים יותר. אם אתה רוצה לוודא שדואר ששלחת יגיע – וכעצמאי, כבר קרה לי שלא קיבלתי בזמן הודעות על חובות, וחשבוניות ששלחתי לא הגיעו – אתה צריך לפנות לחברה פרטית.

למי זה יעיל? לא לאזרח: לבעלי ההון שקנדל ונתניהו משרתים. אבל זה לא רק הדואר. חשבו בבקשה על מה שעשה משרד האוצר לשירותי הכבאות. קיבלנו מבט חטוף על כך אחרי השריפה בכרמל. האוצר ייבש את הכבאים, מנע מהם כסף לציוד וכסף לשכירת עובדים חדשים והתנה את הכל ב”רפורמות,” קרי שבירת העבודה המאורגנת שם – ועל הדרך, הרג כמה עשרות ישראלים.

כשיפריטו לכם את הדואר, וכשתצטרכו פתאום לשלם יותר על כבאים, השירות לא יהיה טוב יותר. לבעל ההון אין עניין שיהיה שירות טוב: כל מה שמעניין אותו הוא השורה התחתונה. הוא רוצה לספק את השירות המינימלי שלא יגרום לך לברוח לשירות אחר. השיטה האופטימלית, כמובן, היא לוודא שלא יהיה שירות אחר.

הרעיון הניאו-ליברלי הוא אוליגרכי במהותו, כלומר ניצב בקצה השני בוויכוח הגדול עם הדמוקרטיה. ההמונים לא יודעים לנהל את עצמם. אם אנחנו רוצים ניהול יעיל, אנחנו צריכים מומחים. המומחים האלה הם אנשי עסקים. בואו ניתן להם לנהל כמה שיותר.

הרעיון הדמוקרטי הוא הפוך. הוא אומר שבסופו של דבר, העם יודע מה טוב לו. הוא לא תמיד מגיע לשם בקו ישר, הוא יכול לעשות הרבה טעויות בדרך, אבל הוא יודע מה טוב לו והוא צריך לקבל את היכולת לנהל את עצמו. וניהול כלכלי הוא חלק בסיסי מהניהול הזה. יתר על כן, אין לאדם מן השורה שום יכולת להשפיע על התנהלותה של חברה עסקית. היא מחויבת חוקית רק לבעלי המניות שלה – ובישראל יש את המושג של בעל שליטה, כלומר שעיקר המניות נתונות לאדם אחד. הוא בדרך כלל מסווה את עצמו מאחורי שורה של חברות פירמידה, אבל כולם יודעים שבסוף זה תשובה, לבייב, אריסון והאחרים. החברות הן פשוט הדרך שהם מצאו לא לסכן את עצמם ולהעביר את הסיכון לציבור.

בדמוקרטיה יש עדיין לאדם הקטן יכולת – לא טובה מספיק, בלי ספק – להשמיע את קולו. כשאנחנו מוכרים את הדמוקרטיה לאוליגרכים בשם היעילות, אנחנו מוותרים על היכולת להשפיע על גורלנו – אומרים לנו שכלכלה זה “מסובך מדי” בשבילנו, שהשיח הכלכלי מסוכן לדמוקרטיה. תנו למומחים לטפל בזה, ובבקשה אל תשימו לעובדה שהמומחים עוברים תוך זמן קצר מהממשלה אל האוליגרך שאת ענייניו הם קידמו. הניאו-ליברלים אמרו לנו שממשלה היא יצור מושחת – ואין ספק שממשלה של ניאו-ליברלים היא אחד הדברים המושחתים ביותר שבנמצא.

כן, ממשלות עשויות להיות בזבזניות. במערכות גדולות, בזבוז הוא כנראה בלתי נמנע. כן, ביורוקרטיה יכולה ליצור חסמים, אבל אם אתם חושבים שהשוק הפרטי יעיל יותר, יש לי מבוך מענה קולי שנועד בדיוק עבורכם.

אז הבה נשוב וניקח את גורלנו בידינו, ונשלח את יוג’ין קנדל אל חסדי השוק הפרטי. בואו נראה מה הוא שווה בלי הקשרים הממשלתיים שלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ראש הממשלה הבהיר לנו השבוע שמי ששולט בו הוא יצחק תשובה. אז מה אתם מתכוונים לעשות בנושא?

ראש הממשלה לשלשת עופות לחוץ מאד. הוא יודע שאם הבחירות ייערכו על הנושא הכלכלי, מצבו בקנטים. בפעם האחרונה שהוא היה אחראי ישירות על הכלכלה, בבחירות 2006 שאחרי כהונתו כשר אוצר, הליכוד התרסק ל-12 מנדטים. נתניהו כל כך לחוץ, שהוא ניסה לטעון שהכל היה בסדר בכלכלה הישראלית, עד שלפיד מונה לתפקיד שר האוצר – כשהוא מסתכן בכך שאנשים יזכרו שמי שמינה את לפיד לתפקיד היה הוא-עצמו; לפיד הרי רצה את תיק החוץ, ונתניהו התעקש. נתניהו כל כך לחוץ, שהוא הודיע השבוע על תמיכה בהעלאת שכר המינימום ל-5,000 ש”ח – מהלך אליו התנגד כל כהונתו. הוא כל כך לחוץ, שהוא הודיע לפני מספר שבועות על כך שיבטל את המע”מ על מזון – מהלך שנתניהו בלם כאשר מרצ העלתה הצעת חוק בנושא, וזה היה לפני חודשיים בלבד.

בקיצור, נתניהו לחוץ מאד ממעמדו בתחום הכלכלה. ניתן היה לצפות, אם כן, שהוא יקפוץ כמוצא שלל רב על החלטת הממונה על ההגבלים העסקיים, דיוויד גילה, לפרק את שותפות לווייתן של יצחק תשובה, ולפתוח מחדש את עסקת הגז. זו כנראה העסקה הפחות פופולרית בתולדות ישראל, ולנתניהו הוצג לפני כשבוע דו”ח שקובע שאזרחי ישראל ישלמו “קנס” על מונופול הגז בשווי 100 מיליארד שקלים. הדו”ח מצא שתשובה מוצץ בקשית את לשד האזרחים; שהמחיר של הגז כפול ממחירו בשוק תחרותי, ושהתשואה של תשובה ושותפיו – 23% – גבוהה פי שתיים מהתשואה הממוצעת. עוד מצא הדו”ח כי מבין המדינות מייצאות האנרגיה, אזרחי ישראל צפויים לשלם על הגז כמעט את המחיר הגבוה ביותר – רק תושבי ניו זילנד שילמו יותר. יתר על כן, פרופ’ ששינסקי, שעמד בראש הוועדה שבחנה את מדיניות הגז, תמך בפומבי בהחלטה של הממונה על ההגבלים העסקיים.

על פניו, מאחר ונתניהו חושש מאד מהתמודדות פוליטית בנושא כלכלי, ומאחר וכבר יש לו היסטוריה של השתלחות בטייקונים כשכסאו נודד – הוא ניהל קמפיין נגדם במהלך המחאה החברתית של 2011 – ניתן היה לצפות שהוא יקפוץ על הנושא כפי שתשובה קופץ על הוורידים שלנו, ויודיע שבאמת, מזעזע מה שהלך כאן, איך מכרו את נכסי המדינה בנזיד עדשים, ושהוא תומך לחלוטין בהחלטת גילה. זה לא היה מגוחך יותר מהנסיון שלו להעמיד פנים שהוא תומך בהעלאת שכר המינימום או במע”מ אפס, וכנראה היה הרבה יותר פופולרי.

אבל נתניהו בחר לעשות את ההיפך. פעמיים. תחילה, הוא “הורה” – נתניהו אוהב את הפועל הזה – למועצה הכלכלית “לבחון” את המהלך של גילה, הוראה שספק אם היא חוקית. יש לציין שההתנהלות של נתניהו כאן היתה הפוכה מזו של כמעט כל שאר המערכת הפוליטית (”יש עתיד” של לפיד, עוד אחת מהידידות הטובות של הברונים השודדים, בלטה בשתיקתה.) על פניו, נתניהו פעל נגד ההגיון הפוליטי שלו.

זה היה המהלך הראשון. השני הגיע אמש (ה’). נתניהו הכריז על כך שישראל השלימה מגעים לעסקה עם גרמניה, במסגרתה תרכוש ישראל ספינות טילים, שהמטרה שלהן תהיה להגן על הגז של תשובה. מה אומר לנו נתניהו? אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים. לא רק שאני אעשה הכל כדי למנוע את ביטול מכירת רכוש האומה במחיר שיגרום נזק עצום לאזרחים לברון שודד – הנה, הרגע הוצאתי סכום עצום על רכישת ספינות שהמטרה שלהן היא הגנה על הרכוש שלו.

בכך התייצב נתניהו לצד העמדה הגרוטסקית של עוזי לנדאו, שר האנרגיה ב-2010: ישראל לא תפקח על הרווחים שתשובה יגבה ממנה – אבל היא תדרוש מצעיריה לסכן את חייהם למען הרווחים שלו. כל אחת משתי העמדות, בפני עצמה, סבירה. אם הגז של תשובה, אז יואיל וישלם על האבטחה שלו, וישכור שכירי חרב לשם כך. אם הגז שייך לציבור, אז, ובכן, הוא שייך לציבור. נתניהו ולנדאו הצליחו להגיע לגרוע שבכל העולמות: הממשלה שלהם לא מעלה על דעתה להתערב ב”כוחות השוק” – אלה שלהם היא מכרה את רכוש הציבור – אבל היא מוכנה לשלוח חיילים למות עבורם.

זו עמדה מדהימה. היא מדהימה עוד יותר בעונת בחירות. גם אם נתניהו חייב לתשובה משהו – והוא כנראה חייב הרבה – הוא יכול היה לעשות את זה הרבה יותר בשקט. להודיע שהממשלה החדשה בראשותו תבחן את הנושא, למשל, ואז לקבור אותו. אבל לא: באמצע מערכת בחירות שבה הוא משליך מסיפון הספינה הטובעת את העקרונות הכלכליים שהנחו אותו כי הם שנואים על הציבור, הוא נצמד אל השנוא מכל שנוא.

הספינות שאנחנו רוכשים עבור תשובה לא חדשות. הממשלה החליטה על כך לפני שנה. נתניהו אמר בנאומו אמש שהעסקה סוכמה לפני שלושה ימים – כלומר, לפני שהבלגאן שהתחיל גילה התפוצץ. למה הוא פרסם את זה עכשיו? לממשלה יש שיטה, כשהיא רוצה לקבור ידיעה: היא מוציאה הודעה לעיתונות ב-18:58 ביום חמישי בערב. כל העיתונאים כבר בסוף השבוע, ומי יזכור את זה ביום ראשון. נתניהו בחר להודיע על השלמת עסקת הספינות בנאום פומבי בחמישי בערב. הוא לא היה חייב לפעול כך. יש טונות של תקדימים הפוכים. הוא בחר לעשות זאת.

אז מה קרה פה? למה נתניהו מודיע על מע”מ אפס במזון ותמיכה בהעלאת שכר המינימום, ובו זמנית תומך בתשובה? כי הקראקן עלה על פני המים. הכוחות שמנווטים את הכלכלה ובמידה ניכרת גם את הפוליטיקה, מתחת לפני השטח, החליטו שהם חייבים להפגין את כוחם.

זה לא קורה הרבה. בדרך כלל התמנון בעל 18 הזרועות לא רוצה שבכלל ידעו על קיומו. אבל תשובה היה לחוץ. מאד. בעקבות ההחלטה של גילה, המניות של החברה שלו התחילו להתרסק והוא כבר הפסיד 1.3 מיליארדים. יש להניח שכמו כל הברונים השודדים שלנו, גם הוא ממונף עד צוואר – כלומר, אין לו יכולת להחזיר את החובות שלו, אין לו את הכסף שהוא מעמיד פנים שיש לו. אם חלק אחד של האימפריה מתחיל להתמוטט, חלקים אחרים יכולים להצטרף במהירות. רק לפני שנתיים, הצליח תשובה לקרקף (”לערוך תספורת”) את הציבור ולמחוק חובות שלו כלפיו בשווי 2.15 מיליארדי שקלים. אם אתה חוזר על התרגיל הזה יותר מדי, אפילו רקפת רוסק-עמינח עשויה להסס להלוות לך עוד כסף.

תשובה היה צריך משהו שיחזיר את אמון בעלי המניות, ודחוף, אז הוא נשען על ראש הממשלה. וזה עשה את מה שהוא צריך לעשות, כנראה כי הוא מפחד מזעפו של תשובה יותר משהוא מפחד מזעפו של הציבור.

ואם היו חסרות לכם סיבות לשלוח את לשלשת עופות לעשות לגלידתו ב-17 במארס, הנה וואחד סיבה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית 2: קישוש חסר בושה של קולות החתולאים.

(יוסי גורביץ)

לפני כמה שנים נקט שר התשתיות הלאומיות, עוזי לנדאו, בעמדה פרדוקסלית: מצד אחד, הוא הודיע שישראל תגן על קידוחי הגז של הטייקון שומט החובות תשובה; מצד שני, הוא הודיע שהוא לא מסכים להגביר את התמלוגים שתשובה וחבר מרעיו צריכים לשלם עבור מה שאמור היה להיות גז ישראלי, שעליו ישראל התחייבה להגן.

העמדה הזו היא עכשיו עמדתה של ממשלת ישראל. בסוף השבוע התבשרנו, דרך המגזין הגרמני בילד, שישראל עומדת לרכוש מספר ספינות מגרמניה לצרכי הגנה על הרכוש של תשובה. על פי הידיעה של "הארץ", ישראל תרכוש ארבעה סטי"לים בכשלושה מיליארדי שקלים; על פי הידיעה בטמקא, המדובר בשתי משחתות, בעלות של כמיליארד יורו, שהם כיום כ-4.8 מיליארדי שקלים.

זה די הרבה כסף, ומשרד הבטחון כבר התחיל להודיע שהוא לא מתכוון לשלם את זה. על פי הידיעה של "הארץ," במשרד הבטחון דורשים שהכסף יגיע מתקציב נוסף, נפרד מתקציב הבטחון. משרד הבטחון בדרך כלל מקבל את שלו, אז זוכרים איך לאחרונה קיבל המשרד תוספת של 2.75 מיליארדים, כשביקש ארבעה וחצי מיליארדים? אז הנה מגיעים עוד.

על פי המתווה הסופי של ועדת ששינסקי, נתחיל לראות כסף מהמאגרים של תשובה עוד ארבע שנים בערך, כשהרווחים ממכירת הגז יגיעו לשני מיליארדים. כלומר, עד שנראה שני מיליארדים מהגז שלנו שהלך לתשובה, אנחנו נוציא שלושה מיליארדים לפחות, עם אופציה ל-4.8 מיליארדים. יופי של דיל, לא?

כאן המקום להזכיר שכאשר האוצר רצה לגרום לנו לקנות את הדיל המפוקפק עם תשובה, הוא מכר לנו את הלוקש שההוצאות על הגנת המתקנים תעלה לנו רק 20 מיליוני דולרים בשנה. לפני שנה, אם תסתכלו על הקישור של "כלכליסט" למעלה, כבר דיברו על הוצאות של כ-700 מיליוני דולרים, שאכן מגיעות בקירוב לכשלושה מיליארדי שקלים.

איך התנפחו הוצאות ההגנה פי 35 תוך שנה ומשהו? האם הסכנות לאסדות של תשובה התרבו פי 35, או שמא יש כאן משהו – שקר מכוון של האוצר על 20 מיליוני דולרים, שמשתלב עכשיו עם ניפוח מכוון של ההוצאות מצד חיל הים? קשה לראות הסבר סביר אחר. ואם עד כה טיפסנו מ-20 מיליוני דולרים ל-700 מיליוני דולרים למיליארד יורו, מותר להניח שבצה"ל ימצאו דרכים ממזריות אחרות להגדיל את ההוצאות עוד יותר בשנים הקרובות. בורות שומן מזהים שם מקילומטרים.

כל זה הוא כסף שנשפך החוצה: אם לא נקנה את הספינות הגרמניות, נקנה כנראה ספינות אמריקאיות. לישראל אין התשתית לבניית ספינות מלחמה – לא שאני חושב לרגע שצריכה להיות לה – וחיל הים רוצה את הספינות הללו במהירות. אומרים לנו שנסראללה חושב לתקוף את המתקנים. שזה יהיה נזק אסטרטגי.

נזק אסטרטגי למי? זה לא הגז שלנו יותר. הממשלה כבר אישרה במחטף מכירה של 40% ממנו לחו"ל – את אותם 40 האחוזים שרצה תשובה מלכתחילה – כשנציג משרד האוצר שאול מרידור אומר בדיון ש"היום אני אקנה גז ל-30 שנה? מה אני השתגעתי? אני יודע מה יהיה בעוד 30 שנה? אני לא יודע אם תהיה מדינה." אנחנו נקבל אחוזים בודדים מהגז, ואנחנו גם נשלם על ההגנה עליו.

ובמידת הצורך, גם נלחם, נהרוג ונמות עליו. לא רוצה. אם זה הגז של תשובה, אם הוא יכול למכור אותו לחו"ל כדי שיוכל לנפח כאן את מחירי האנרגיה, אז שהוא יהיה גם זה שיממן את ההגנה. לא רוצה לממן את ההגנה? כבד עליך? אין בעיה, תן את הגז בחזרה. אבל גם לא לקבל את רוב ההכנסות מהגז וגם לסחוב עלינו את ההוצאות להגנתו? למה מי מת?

אה, כן – כנראה איזה פראייר שיתנדב לשירות בחיל הים ויאמין שהוא עושה את זה למען הגנת המולדת, ושיעמוד בקו האש מול פראייר אחר, שיאמין בלהט קדוש שהוא עושה את זה למען האומה הלבנונית; שני פיונים שיעלו בלהבות התנגשות משותפת, שני אנשים שיהרגו זה את זה למען אנשים שיהיו רחוקים מאד משדה הקרב, אבל ידעו לגבות היטב את רווחיו: מי בדמים ומי בהון פוליטי.

ועוד דבר אחד: לפני כמה ימים קונן שר הבטחון, בוגי "משה" יעלון, על כך שהחמאס "יכול היה לקבל החלטה לגדל ולייצא תותים, ולא לייצר ולייצא רקטות וטילים". וראה זה פלא, היום למדנו על כך שיעלון מוכן להסתכסך עם מדינה אירופאית, הולנד, שתרמה מכשיר שיקוף מיוחד בעלות של מיליונים, ובלבד שלא להגדיל את היצוא מעזה. במשרד הבטחון טענו שהם רוצים לשמור על בידול בין הגדה והרצועה "מסיבות בטחוניות" – בדיוק הסיבות שהמכונה צפויה לפתור. כל הפשע והאיוולת של המדיניות הישראלית כלפי עזה, מגולמות בעוד שקר דמגוגי של המסוכן שבפוליטיקאים הישראלים. כנראה שבוגי בכל זאת מעדיף יצוא רקטות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שר האוצר כתב היום עוד מנשר למצביעיו. כרגיל, הוא נשלח במייל, וכרגיל הוא הכיל שורה של אמירות מופרכות. ננסה לטפל בכמה מהן.

ראשית, צריך לשים לב לפורמט הכללי: המיילים נשלחים על בסיס שבועי או יותר מכך. לפיד בעליל פועל מתוך תפישה שמערכת הבחירות אף פעם לא נגמרת ושצריך להמשיך ולעמוד בקשר עם הבוחרים. שזה כמובן לגיטימי לגמרי – אבל צריך לזכור את זה כשלפיד מטיף לאנשי האופוזיציה, כפי שהוא עושה תכופות, לסתום את הפה ולהכיר בענווה שהעם לא בחר בהם. זה נכון, אבל חובתם של אנשי האופוזיציה היא לנהל קמפיין קולני משלהם ולהבהיר לעם שהוא טעה.

שנית, יש לנו את המשפט החצוף הבא: "ידעתי, כמובן, שיש אנשים המפגינים בחוץ בטענה שאסור לייצא גז (אני לא רוצה לפגום בהתלהבות הדמוקרטית שלהם, אבל הם צריכים לדעת שעוד לא נולד המגפון שישמעו אותו בתוך ישיבת הממשלה.)" לפיד, כמובן, יכול היה לצאת אליהם. הוא היה יכול לדבר איתם. הוא העדיף להשתחץ בפני קוראי רשימת הדיוור שלו שהאנשים האלה לא רלוונטיים, שהוא אפילו לא שומע אותם. הדמוקרטיה אליבא דלפיד, כפי שעולה גם מנאומיו בכנסת, מתרחשת ביום הבחירות. אחר כך, הנבחרים רשאים לעשות כרצונם. מי שחושב אחרת, כפי שאמר לפיד בארה"ב על אנשי המחאה החברתית – אלה שאת הקהל שלהם גנב בהצלחה, תחת הסיסמה של "אחי העבדים" – הוא תמים. בהתבטאות אחרת, טען לפיד שהמתנגדים לייצוא הגז הם "אנרכיסטיים הזויים ושוליים." התבטאות זלזלנית שלישית הוא פלט היום: בהתייחסו לנגיד בנק ישראל המיועד, הכלכלן הכושל והנוכל יעקב פרנקל, מי שחיסל את AIG ונאלץ להחזיר מאות אלפי שקלים שקיבל שלא כדין, אמר לפיד ש"הוא גם שכן שלי וגם ידיד שלי כך שהמפגינים יוכלו לתפוס את שנינו ביחד." הבנתם את זה, אנשים שאכפת להם? מבחינתו של לפיד, אתם בדיחה. קוראים לזה פוליטיקה חדשה.

שלישית, לפיד פותח את המייל שלו בקצת name dropping, ומתמוגג על הפגישה שלו עם ביל קלינטון. האחרון, לדבריו – ראינו כבר בעבר שללפיד יש בעיה עם תפיסת המציאות – אמר לו שתפקיד שר האוצר הוא "ג'וב." בהתחשב במה שקרה לפוליטיקאי הישראלי האחרון, אולמרט – מישהו שלפיד אמור להכיר היטב – שאמר שתפקידו כפוליטיקאי הוא הג'וב שלו, קצת מפתיע שלפיד משתמש בתיאור הזה. טוב, אולי הוא שכח – כפי ששכח לציין שביל קלינטון הוא לוביסט בתשלום של חברת נובל אנרג'י, השותפה הבכירה של יצחק תשובה בשוד הגז הישראלי. מי שוודאי לא שכח הוא קודמו של לפיד בתפקיד, יובל שטייניץ, שציין לרעה את תפקידו של קלינטון בקמפיין האגרסיבי מאד נגד ועדת ששינסקי. טוב, על שטייניץ היה צריך להפעיל לחץ. על לפיד, כמסתבר, לא.

זה האחרון התמסר בהתלהבות לתפקידו כאיש של הטייקונים, שמעביר להם את אוצרות הטבע של ישראל. על ההחלטה שקיבלה הממשלה הוא כתב כך: "זוהי טענה [שאין לייצא גז – יצ"ג] שאין מאחוריה בסיס עובדתי. אחרי שהשארנו לעצמנו מספיק גז לכל צרכי השוק המקומי אפילו לפי ההערכות הכי נדיבות, מדוע הם מעדיפים שנקבור מיליארדי קוב גז מתחת למים לעוד שלושים שנה, במקום למכור אותם ולהשתמש בכסף הזה כבר היום לחינוך, לבריאות, ובעיקר כדי להוריד את יוקר המחיה לכל אזרח ישראלי?"

אני שמח לשמוע שלפיד אימץ את השקפתו של שאול מרידור, סגן הממונה על התקציבים במשרד האוצר, שאמר לוועדת צמח שאין טעם לשמור על גז ליותר מ-30 שנה, כי "היום אני אקנה גז ל-30 שנה? מה אני השתגעתי? אני יודע מה יהיה עוד 30 שנה? אני לא יודע אם תהיה מדינה." אם ההערכה שלך היא שהמדינה לא תשרוד 30 שנה, ההחלטה לייצא 40% מהגז – לגמרי במקרה, לא ציין לפיד, זו בדיוק הכמות שדרש תשובה – נשמעת סבירה לגמרי. אם, מצד שני, אתה חושב שהיא תמשיך להתקיים, אתה לא תרצה להגיע למצב שבו אזרחי המדינה צריכים לשלם ביוקר כדי לקנות מחדש את הגז שלהם עצמם, שהממשלה החליטה לייצא.

לפיד אמר שמכירת הגז לייצוא תאפשר הכנסות של כ-60 מיליארדי שקלים ב-20 שנה. אלה הערכות של האוצר, צריך להזכיר, והוא טעה לא פעם. כמו כן, לפיד נמנע מלציין את העובדה שישראל התחייבה להגן על הגז של תשובה: חיל הים יאבטח את הרווחים של תשובה. על פי החישוב של עידו לנדו, השקעותיה של ישראל באבטחתו של תשובה תעלה כ-17 מיליארד – והרווחים הוודאיים של ישראל, אלה שמבוססים על גז שידוע שהוא קיים ולא גז שמעריכים שהוא קיים, עומדים על 20 מיליארד בלבד. כלומר, נערים ישראלים ישפכו את דמם כדי להעמיק את כיסיו של תשובה, והאזרחים יקבלו את השטרונגול. 60 המיליארדים של לפיד הם הערכה. חשוב לציין שכשישראל התחייבה לאבטח את תשובה והגז שלו, ההערכה שמכרו לממשלה היתה שהאבטחה תעלה 20 מיליוני דולרים בשנה בלבד.

אני לא מצפה מיאיר לפיד לדעת את זה. אני לא מצפה ממנו לדעת כלום. אני מצפה, עם זאת, שלאדם שאמר במערכת הבחירות ש"מסקנות ועדת צמח על ייצוא הגז הן אכן שגויות ועתודות הגז צריכות להיות מופנות לטובת אזרחי מדינת ישראל , לא לייצוא יקר שמשרת רק כמה טייקונים" יישארו כמה שאריות של בושה ושהוא לא יכנה את המתנגדים למהלך שהוא עצמו התנגד לו רק לפני ארבעה חודשים "אנרכיסטים הזויים" או טמבלים שלא מבינים שאל הבועה המנותקת שהוא בחר לחיות בה, המגאפון שלהם לא יכול לחדור.

נקודה רביעית: לפיד מדווח בהתלהבות שהוא הגיש הצעת חוק שתשמור על זכויותיהם של עובדי הקבלן, והוא כותב ש"ההצעה הזו, אגב, לא המציאה דבר ולא חידשה דבר. מדובר בהרחבת היישום של החלטה קודמת, שאותה איש לא טרח לבצע. עד שביום ראשון האחרון ממשלת ישראל הודיעה להם שהם לא שקופים, שאכפת לנו מהם, שיש להם זכויות ואיש אינו רשאי לקחת אותן מהם." ההדגשה שלי. וואלה. יאיר לפיד מצפה שנאמין שהממשלה תתייחס יותר ברצינות להחלטה הנוכחית שלה, שהוא היה בין מעביריה, מאשר להחלטה הזהה הקודמת שלה בנושא. אשרי המאמין.

ונעבור לנקודה הכואבת באמת. לפיד לא התאפק והוסיף למייל שלו גם את התוכן של נאום שנשא השבוע בוועידת הנשיא. הוא כותב ש"לישראל יש את היכולת הזאת. להשתנות בדרך לא אלימה. יש לנו את היכולת להמציא את עצמנו בכל פעם מחדש. עשינו את זה ב-1948, כשקומץ פליטי שואה הפכו לאומה של לוחמים שהקימו מדינה; עשינו את זה בשנות החמישים ושוב פעם בשנות התשעים כשמיליוני עולים הציפו את ישראל ושינו את הדמוגרפיה שלה כמעט בבת אחת; עשינו את זה במעבר מאומת התלמוד לאומת הקיבוץ, מאומת הקיבוץ לאומת ההשכלה, ומאומת ההשכלה לאומת הסטרט-אפ."

איפה להתחיל? נתחיל מכרונולוגיה בסיסית: השרשרת הנכונה היא "אומת התלמוד"-> "אומת הההשכלה" -> "אומת הקיבוץ" -> "אומת הסטארטאפ." אפשר גם לתהות כמה היסטוריה ישראלית יודע ה"ישראלי מכולם", אם הוא חושב שלוחמי תש"ח היו "קומץ פליטי שואה" ולא יוצאי המסגרות הצבאיות שנבנו בהקפדה בשנים שקדמו לתש"ח, או אם הוא חושב שאפשר ברצינות לטעון שמה שהלך כאן בשנות ה-50 היה "שינוי לא אלים." איך לומר, אזרחי ישראל הפלסטינים צפויים לחלוק עליו בנקודה הזו. אבל אנחנו כבר יודעים שהוא לא סופר אותם.

הבעיה האמיתית היא בתפיסה של לפיד על מהות העם. היהודים מעולם לא היו "אומת התלמוד": שכבה מצומצמת יחסית של תלמידי חכמים למדה את התלמוד. הם היו קרובים יותר להיות אומת ההשכלה, במיוחד במערב אירופה, אבל גם בסוף המאה ה-19, המוני היהודים במזרח אירופה היו בחלקם הגדול נבערים, ואם כי מצבם היה טוב יותר מזה של שכניהם, זה לא אומר הרבה. שיעור זניח של הישראלים היו אי פעם חלק מ"אומת הקיבוץ," וכוחה של זו תמיד היה גדול יותר בתודעתם של הישראלים מאשר במציאות.

וגרוע מכל, ספק אם יש 10% מהישראלים שעובדים בשוק ההייטק. כשאנשי Hasbara מדברים על "אומת הייטק", נו – הם מוכרים לעולם עוד שקר, ואחד מהפחות גרועים שבארסנל שלהם. כששר האוצר מדבר על "אומת הייטק", כשהוא דורש מהישראלי הממוצע להצטרף אליה, הוא אומר בעצם שהוא שר האוצר של 10% מהאוכלוסיה – ולגמרי לא במקרה, העשירון העליון של האוכלוסיה. כל השאר, קרי הרוב המוחלט של הישראלים, הם מבחינתו בטלנים, אנרכיסטים ואנשים שפשוט לא מעניינים אותו. הוא לא סופר אותם. הם לא חלק מהסיפור שלו. הם יכולים, מבחינתו, להתחיל לעמוד עם מגאפון מחוץ למשרדי הממשלה.

זה לא צריך להפתיע אותנו. היינו צריכים להיות הרבה יותר מופתעים אם לפיד, מולטי-מיליונר ומי שמאז גיל 25 בערך הסתובב בקרב אנשי האליטה הכלכלית והחברתית של ישראל, כשאביו פותח עבורו את הדלתות, היה מסוגל להבין ישראלי שאיננו שייך לעשירון העליון.

המחלה הזו לא מוגבלת ללפיד: היא פושה בקרב סיעת "יש עתיד." יעקב פרי, מי שעשה יותר ממאה מיליוני שקלים מאז שעזב את השב"כ – בעיקר באמצעות פשיטת עורם של הישראלים בחברת סלקום – אמר במהלך מערכת הבחירות שהוא רואה בעצמו חלק ממעמד הביניים. לאחרונה נתפסה רות קלדרון, שנותנת ללפיד פייט יפה על תואר הזיוף הגדול ביותר בסיעה, כשהיא צורחת על נכה שקצבתה קוצצה שהיא עצמה מתקשה להתקיים משכר נטו של 24,000 ₪, ואתמול היא כתבה שהתרגשה לפגוש את המעצבת דונה קארן, "האשה והמוסד, זו שנתנה לכולנו, נשים עובדות עם ותק, בגדים נשיים קלי תנועה ומלאי עוצמה. יפה לראות את החברות בין שתי הנשים הגדולות הללו [השניה היא ב. סטרייסנד – יצ"ג]. ענבי הגפן בענבי הגפן." רוב מוחלט של הנשים הישראליות לא יכולות להרשות לעצמן "בגדים נשיים קלי תנועה ומלאי עוצמה", כי הם עולים יותר מאלף דולר. קלדרון מחקה ככל הנראה את הסטטוס הזה, אולי משום שהבינה שהיא יצאה יותר מדי Poseur איפשרה לנו לחגוג על הנביבות שלה (ענבי הגפן בענבי הגפן!), והממיסטים לא האמינו למזלם הטוב.  

פוליטיקה חדשה? הונאה חדשה. וכמה מהר היא מתפוררת. עכשיו על כולנו לומר, בעקבות שלונסקי,

"קונם אם לריק יעבור ליל הזעם,

קונם אם לבוקר אחזור לסורי,

ומאום לא אלמד גם הפעם."

ואחר כך, להביא את השחר, ולהשליך את לפיד וסיעת המנותקים שלו, האנשים שמכרו ברמיה את העמלים בישראל לנתניהו ולטייקונים, אל המקום הראוי להם – פח האשפה של ההיסטוריה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ופתאום, בבום, חזרנו לנושא האמיתי של הבחירות הללו: התקציב שהממשלה תצטרך להעביר אחרי הבחירות, התקציב שבנימין נתניהו כל כך לא רצה להעביר שהוא העדיף להקדים את הבחירות. עד כה הכל עבד מצוין מבחינת נתניהו: דיברו על איראן, דיברו על המריבות בגוש המרכז, דיברו בכלל הרבה על עניינים אישיים, ולא דיברו על הנושא העיקרי, הפיל הלבן של הבחירות האלה. נראה שזו היתה הסיבה שנתניהו התעקש על בחירות מהירות כל כך, כמעט בניגוד לחוק (הוא נאלץ לדחות אותן אחרי שיו"ר הכנסת אמר לו שלא ניתן ללכת לבחירות בפחות משלושה חודשים): הוא רצה שכולם יהיו עסוקים בהתארגנות ובדיווחים מתנשפים על מרוץ הסוסים, ולא יהיה זמן לדבר על הדבר האמיתי. אבל, שבוע לפני הבחירות, התרגיל התפקשש לו. הסיבה: הגרעון של שנת 2012 כפול כמעט מגודלו המיועד, והוא יעמוד על כמעט 40 מיליארדי שקלים במקום כ-20.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, העדיף להמשיך ולהרדים אותנו. הוא אמר בתגובה לידיעה על עליית הגרעון שהוא "לא ישפיע על האזרחים." בפעם האחרונה שנתניהו נאלץ להתמודד על תפקיד ראש הממשלה כמי שמגן על כסאו, הוא לא הפסיק לדבר על הגרעון. עכשיו הוא לא רוצה שנדבר עליו.

לפעמים נראה שכמו הפרסומאים של "התנועה" של ציפי לבני, גם נתניהו יצא לקמפיין הבחירות של 2013 מתוך התערבות שהוא יוכל להשתין על ראשיהם של האזרחים וחלק ניכר מהם, על כל פנים מספיק כדי לאפשר את בחירתו מחדש, יאמרו לעצמם שמדובר בגשם. לא רק שנתניהו משנה עכשיו את העמדה ההיסטורית שלו לגבי גרעונות (וזה בסדר, הוא יודע שהתקשורת לא תזכור לו את זה, ושלציבור אין זכרון היסטורי כלל), הליכוד היה המפלגה היחידה שסירבה לענות על השאלה כיצד תטפל בגירעון – והיא גם המפלגה הגדולה היחידה שכלל אין לה מצע. זה הרי מדהים: מפלגת השלטון הולכת לבחירות כשהיא אפילו לא מעמידה פנים שיש לה כוונה להודיע לאזרחים מה יש בדעתה לעשות. נתניהו רוצה שכלל אזרחי ישראל יתנהגו כמו מתפקדי הליכוד, שאישרו את ההסכם עם ליברמן מבלי לראות אותו, ואם הם אכן יפעלו כך הם יוכלו להאשים רק את עצמם.

אחת הסיבות לגרעון היא העובדה שישראל היא אחת משתי המדינות היחידות בעולם שמתנהלת על פי תקציב דו שנתי. הנתונים של תקציב 2012 תוכננו ב-2010. תקציב דו שנתי לא מאפשר גמישות. במדינה נורמלית, אחרי כשלון כזה, הגאון שעלה על הרעיון של תקציב דו שנתי – שמסרס משמעותית, ולא במקרה, את יכולתה של הכנסת לפקח על הזרוע המבצעת – היה עולה על טיל ונשלח לבלות יותר זמן עם משפחתו. בישראל, האיש שמשגר טילים לוגיים לאלוהים וחזרה נשאר בתפקידו.

יש שתי דרכים לסגור גרעון, כמובן בהנחה שחושבים שהוא דבר שלילי בהכרח. ניתן להעלות מסים וניתן לצמצם שירותים לאזרח, מה שהאוצר מעדיף לכנות "קיצוץ בתקציב," מילים שמסתירות את המשמעות שעבור אותם מסים יקבל האזרח פחות שירותים. נתניהו אמר שהוא מתנגד להעלאת מסים – כל זמן, כמובן, שאלה מסים ישירים. ארבעת העשירונים התחתונים לא מגיעים לרף מס ההכנסה. מס ההכנסה מכביד במיוחד על העשירון העליון – וזו הסיבה שנתניהו מוריד אותו, יחד עם מס החברות (שפעם, לא כל כך מזמן, עמד על 36%). אבל בין הגזירות ששוקלים עכשיו באוצר כדי לחסום את הבור שנפער כתוצאה מכך שהתאגידים והעשירים לא משלמים את חלקם, מדברים על העלאה מיידית של המע"מ ל-18%, אחרי שלפני פחות מחצי שנה העלו אותו מהיום למחר באחוז. מדברים על הטלת מע"מ גם על פירות וירקות – והפעם האוצר מתכוון להתייצב מאחורי העלאת המס הזה עם התרגיל הרגיל שלו, זה של העז.

מע"מ הוא מס רגרסיבי בהגדרה: הוא חל באותה המידה על אלה שיש להם ועל אלה שאין להם. ולאלה שיש להם, בדרך כלל גם יש דרך להתחמק מהמע"מ. הם יכולים, למשל, להפוך את עצמם לחברה. זה מה שעשה זוג ירושלמי שמפעיל חברה בשם נתניהו ב.ש.; הזוג עשוי להיות מוכר לכם. הגבר טען שנסיון לגיטימי לשלוח אותו הביתה בבחירות הוא "נסיון להפיל אותי", האשה אמרה שאם בעלה לא יקבל את הג'וב שכל כך מגיע לו – כנראה לא תפקיד שר האוצר האיטלקי – אז "נעבור לחוץ לארץ. שהמדינה הזו תישרף." כשנתניהו התפטר מתפקידו כשר אוצר, הוא טען אחר כך שהוא חי מפנסיה של כארבעת אלפים שקלים ושאי אפשר לחיות מהסכום הזה. התקשורת, כרגיל, לא בדקה את הנתונים וזה היה שקר גס – הסכום היה גדול הרבה יותר – אבל האיש שאומר שאי אפשר לחיות מארבעת אלפים שקלים נעמד על הרגליים האחוריות כדי ששכר המינימום לא יעבור את קו ארבעת אלפים השקלים. וגם על זה התקשורת לא דיברה יותר מדי.

שניה, לא גמרנו. זוכרים את פרשת הרווחים הכלואים? 27 מיליארדים במסים שנתניהו ושטייניץ חילקו במתנה לתאגידים, תוך כדי שנחשפת העובדה שהם שילמו רק 3.3% במסים? אלה 27 מיליארד שקלים, מסתבר, שהיינו די צריכים. עכשיו אנחנו נשלם על ההנחה של התאגידים מהשירותים שלנו.

צה"ל חגג גם השנה, וחרג כהרגלו גם השנה מהתקציב שלו בכעשרה אחוזים. וזה בסדר, אנחנו נשלם. גם על 11 המיליארדים של מתקפת הפנטזיה שלא היתה על איראן. אבל, מבחינת ראש הממשלה, אלה היו 11 המיליארדים הטובים ביותר שהוציא אי פעם: הם אפשרו לו למקד את תשומת הלב של הציבור בדחליל האיראני ולא במה שראש הממשלה עושה לכלכלה או לסיכוי של קיום בשלום עם הפלסטינים.

אגב, זוכרים את הגז שנתנו לתשובה? ההוא שההכנסות ממנו היו אמורות לעבור לקרן יעודית למען עתיד החינוך? אז תשכחו מהכסף. הוא יתחיל להכנס רק עוד חמש שנים. עד אז, אנחנו נממן את ההגנה על הקידוחים שמכניסים כסף רק לתשובה. נשלם על זה 700 מיליוני שקלים. בשלב ראשון, לפחות: חיל הים דורש שלושה מיליארדים כדי להגן על תשובה. כלומר, אנחנו נשלם על ההגנה של תשובה מהכסף שהוא אמור היה להעביר לנו. מבריק, לא? ובסופו של דבר, שר התשתיות עוזי לנדאו ניצח: האיש, שכיהן כשר מטעם סיעת תשובה ביתנו, הודיע בשעתו שישראל תצא למלחמה כדי להגן על הגז של תשובה – אבל הוא יילחם עד חורמה כדי למנוע מתשובה לשלם תמלוגים גבוהים יותר. וזה בדיוק מה שקורה.

ולצד כל אלה, יהיו הגזירות. באוצר מתכננים לא רק להעלות את המע"מ, אלא גם לקצץ את תקציב הרכישות של הממשלה בשני מיליארדי שקלים – מה שאומר שהציוד שיעמוד לרשות הציבור יהיה מיושן יותר וכושל יותר; להקפיא גיוס עובדים חדשים במגזר הציבורי, כך שפחות עובדים יעמדו לרשות הציבור, כי מדי שנה פורשים אנשים לפנסיה; על פי אותו ההגיון, לקצץ משמעותית את מספר עובדי המדינה; לבטל את העלאת השכר שהובטחה לעובדי המגזר הציבורי, כי הבטחות לא צריך לקיים ועובדים ממורמרים שצריכים למלא גם את תפקידם של עובדים שפוטרו הם בהכרח עובדים שנותנים שירות טוב יותר; דחיית סלילת כבישים והנחת מסילות ברזל, כי השקעה בתשתית זה לחלשים; קיצוץ חד בקצבאות הילדים; דחיית תכנית ה"התעצמות" של הכבאים (הולך להיות כיף בקיץ); דחיית גיוס שוטרים וסוהרים, כי היאוש לא צפוי לגרום לעליה בפשיעה; וקיצוץ של שלושה מיליארדי שקלים בתקציב הבטחון. יישום הסעיף האחרון צפוי להיות מלווה במטס חגיגי של חזירים.

זה לא מקרה שכל זה יוצא עכשיו, שבוע לפני הבחירות. נתניהו משוכנע שהציבור איבד את התקווה לשנות, ושאין לו כוח עוד לשמוע על הבחירות. אבל ההיסטוריה רוויה מהפכים, שום דבר לא קבוע מראש, ורבים מהאנשים שהתגרו בגורלם כמו נתניהו שילמו על כך מחיר כבד. בעוד שבוע נלך אל הקלפי, ונשלח את נתניהו ושטייניץ אל מקומם הראוי: פח האשפה של ההיסטוריה. וכדאי שזה יהיה עכשיו, כי אם נתניהו מסוגל עכשיו ללכת לבחירות בלי להציע אפילו מצע, לכו תדעו מה הוא ירשה לעצמו לקראת הבחירות הבאות.

ועוד דבר אחד: והליצן של מערכת הבחירות, יאיר לפיד, כינס היום מסיבת עיתונאים כדי… לדרוש משורה של מפלגות שאף אחת מהן לא תסכים לשלוח לממשלה מישהו בתפקיד סגן שר. לפיד טוען שמדובר בתפקיד מיותר, מה שנכון, ושהוא עולה הרבה כסף, שזה בולשיט. אנחנו מדברים על עשרות מיליארדים ולפיד משחק בבוטנים. הפתרון האחר שלו לבעיית הגרעון היה קיצוץ תקציב הישיבות, שזה היה יכול להיות נחמד אלמלא כל תקציב הישיבות קטן ממיליארד שקלים. לפיד, חשוב לציין, סירב להתחייב שלא לשבת בממשלה שיש בה שרים ללא תיק, מה שהפך את המחווה שלו לפחות מריקה. בנוסף, הוא שלח מכתבים בלשון זכר ("נדע שגם אתה מתחייב לכך…") לזהבה גלאון ושלי יחימוביץ', מה שמעיד על רמת הרצינות שבה הוא רואה את תפקידו. כשזה נחשף, הוא מחק את הפוסטים הללו – והעיד בכך שהוא לא מבין את העידן שבו הוא חי וגם מה הוא חושב על מצביעיו. (צילום המסך באדיבות ערן כץ).

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

איך התנדפו להם עשרה מיליארדים

אלא אם נתניהו מטורף יותר משנהוג לחשוב, ישראל לא תתקוף את איראן בעתיד הקרוב. עד לאחרונה, טען נתניהו בעקשנות שישראל חייבת לתקוף את איראן קודם לבחירות בארה"ב. זה היה נסיון מחושב להפעיל לחץ על נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ולקדם את המועמד הרפובליקני, מיט רומני. המתקפה הפסיכולוגית הזו נכשלה: אובמה, קר כקרח, לא מצמץ; הוא הגדיר את דבריו של נתניהו כ"רעש רקע," סירב בעקשנות לשנות את עמדתו, ולנתניהו לא היתה ברירה אלא ללכת לקנוסה שלו, עצרת האו"ם ולשאת שם נאום נסיגה. הקשקוש על הפצצה עם הפתיל ("זו פצצה, וזה הפתיל" – אולי רגע השפל של ראשי הממשלה הישראלים לדורותיהם. זה יורשו של בן גוריון ובגין?), שמשך את תשומת הלב של כולם, הסתיר עובדה חשובה אחת: נתניהו הודיע שהוא דוחה את האיום בהתקפה על איראן לאביב או לקיץ. עד אז, מפלצת הספגטי המעופפת גדולה, וכנראה שנהיה כבר אחרי בחירות.

אז מתקפת העצבים של נתניהו נכשלה. צריך לשאול כמה היא עלתה לנו. יש, כמובן, כמה נתונים שאי אפשר לכמת: כמה נזק ייגרם לישראל מכך שנשיא אמריקאי שבחירתו מחדש נראית כעת בטוחה למדי ישים אותה, ואת ראש הממשלה, בתחתית סולם העדיפויות שלו; כמה נזק ייגרם לישראל בציבור הליברלי האמריקאי, כמו גם בציבור הכללי, כאשר יתחילו להבין שם שישראל היא לא בעל ברית אלא במקרה הטוב משקולת על ארה"ב ועל יחסיה במזרח התיכון. מזכיר ההגנה לשעבר של ארה"ב, רוברט גייטס, אמר בקיץ האחרון לאובמה שישראל היא "בעל ברית כפוי טובה." במסגרת מלחמת הצללים בין ממשל אובמה לנתניהו וברק, הודלף המידע הזה. גייטס אמר לאחרונה בנוסף שלא לישראל ולא לארה"ב יש את היכולת הצבאית לעצור את תכנית הגרעין של איראן, ויתר על כן שהתקפה כזו רק תחיש את בניית הפצצה האיראנית. החלק הראשון לא חדש – האמריקאים חשפו את ערוותה של ישראל כבר לפני חודשיים. בכך הוא, במקרה הטוב, מסמן טריטוריה עבור פלג בממשל שיתנגד להתקפה עתידית על איראן, ובמקרה הרע – מבחינתו של נתניהו; אני מתנגד למלחמה באיראן בלי התקפה איראנית גלויה על ישראל או ארה"ב – מתווה דרך לנשיא אובמה לסגת מהרעיון של תקיפה שם.

שנים אמרו לנו שנתניהו הוא מומחה לאמריקה, אבל שנים הוא נכשל בהבנת ארה"ב. טוב, נו, גם אמרו לנו שהוא היה שגריר מבריק באו"ם. אז אמרו לנו. מסתבר שהוא לא יכול לנאום שם בלי לנופף בשרטוט של פצצת קומיקס או של אושוויץ (קיטש ומוות, מישהו?), לכו תדעו מה הלך שם לפני 25 שנים, כשהוא היה השגריר. אף אחד לא שם לב. יש מצב שאנחנו צריכים לנשום אנחת רווחה על כך.

אז את הנזקים שגרם לנו נתניהו בציבור האמריקאי ובעולם קשה לכמת, אבל יש חישוב פחות מסובך: כמה עלתה לנו מתקפת העצבים שלו. עד כה, כתב עמוס הראל ב"הארץ," ישראל השקיעה בהכנות לתקיפת איראן – זה היה צריך להיראות אמיתי – עשרה מיליארדי שקלים. נחום ברנע, ב"מוסף לשבת" של שלשום (ו'), נוקב בסכום דומה: הוא כותב שנתניהו וברק השקיעו בהכנות למתקפה כ-11 מיליארדי שקלים, שהם כשלושה מיליארדי דולרים. הוא מקנח ב"אילו הייתי נשיא אמריקאי, הייתי מסיק שיש אירוניה מסוימת במדינה שמקבלת מאמריקה סיוע צבאי נדיב ומשקיעה אותו בהפעלת לחץ על אמריקה. מישהו עשוי להסיק שישראל נושכת את היד שמאכילה אותה."

אז ישראל הוציאה בין עשרה ל-11 מיליארדי שקלים על מתקפת העצבים. מאיפה הגיע הנתון? לא הראל ולא ברנע כותבים מה המקור שלהם, אבל אני אסתכן בניחוש זהיר ואומר שמדובר ב"מקבל ההחלטות" הידוע, אהוד ברק, שכהרגלו העקרבי עקץ את הצפרדע שנושאת אותו ועכשיו צריך לצאת למתקפת נגד בתקשורת.

כלומר, הוצאנו לפחות עשרה מיליארדי שקלים על כלום. כסף שהיה יכול ללכת לבריאות , לחינוך, לתשתיות, נעלם כמו אדי דלק. תחת מעטה חשאיות שכנראה לעולם לא יוסר, כי אנחנו לא נדרוש בזעם שיסירו אותו, שיחקו בגורל שלנו בקזינו – משחק המלחמה של נתניהו וברק עשוי היה בקלות לצאת משליטה – והפסידו שם סכומים בל ייאמנו. ואף אחד לא יתן את הדין; מעט מאד אנשים בגלל ידרשו שיינתן דין, כי כשזה מגיע לבטחון, אנחנו נותנים לנבחרים שלנו צ'ק פתוח. צריך גם לומר שעשרת המיליארדים האלה הם אמנם כסף גדול, אבל קטן יחסית בהשוואה לסכומים שצה"ל דרש ב-20 השנים האחרונות כדי להתכונן למתקפה באיראן. גם מי שבזבז את הכספים האלה לא ייענש, וכנראה ייהנה מפנסיה שמנה על חשבוננו. כשהשרים רוצים להוציא כמה מיליונים עלובים על מכוניות פאר, המדינה רועשת. כשעשרה מיליארדים מתפוגגים וכל מה שנשאר מהם הוא נזק מדיני וחיזוק תדמיתה של ישראל ככלב שוטה, אף אחד לא דורש הסברים.

וכמובן, זה לא כל הכסף שהלך. שטייניץ חילק השבוע תופינים לחברות הענק: ועדת הכספים אישרה לפני כשבוע וחצי את הפטור ממס בסך 27 מיליארדי דולרים (ה"רווחים הכלואים") שדרש שר האוצר. כשזה מגיע להוצאות חינוך, בריאות ותשתית הניאו-ליברלים ששולטים בנו דורשים קיצוצים בלתי פוסקים – אבל כשזה מגיע לקופות של האוליגרכים, הם פתאום רחבי לב.

ההתנהלות הזו לא מוגבלת לפוליטיקאים: השופטת ורדה אלשיך, שרק לאחרונה עמדה על סף הדחה וניצלה באופן מפתיע בשל התערבות חריגה של שר המשפטים יעקב נאמן – שותף באחד ממשרדי עורכי הדין היוקרתיים והמקושרים ביותר בישראל – אישרה לאוליגרך יצחק תשובה למחוק חוב לציבור של 1.4 מיליארדים. על התנהלותו של תשובה כתבה אלשיך ש"בעל השליטה, שנטען כלפיו כי הבטיח בעבר לתמוך בחברות בשליטתו, לא רק מסתתר מאחורי עיקרון הישות המשפטית הנפרדת. עוד עולות נגדו טענות קשות ביותר, של מהלך הדרגתי מבעוד מועד לניתוק החברה מיתר התשלובת, כמעט בבחינת 'הפרדת הפרה החולה מן העדר.'" גבירתי השופטת, אנחנו לא מצפים ממך להיות פרשנית. את הג'וב הזה תשאירי לנו. לך יש סמכות ביצועית. אם השתכנעת שתשובה "מסתתר מאחורי עקרון הישות המשפטית הנפרדת," בעודו מחזיק – בין השאר – את עתודות הגז של ישראל, למה לעזאזל אישרת את העסקה? למה לא דרשת לבצע הליך של הרמת מסך? כן, הציגו לך הסכם – אבל אם הוא לא היה ראוי, למה אישרת אותו?

קשה שלא להסכים עם יגאל סרנה, שכתב היטב ש"לכן בכל פעם שיצעקו לכם: איראן! תצעקו בחזרה: ביזה. תזכרו כי צעקת 'איראן' של ביבי אינה למען הצל נפשכם או נפש ילדיכם, אלא להגנה על זכות הביזה. איראן היא רק קמפיין הסחת דעת שמתבצע בשיתוף פעולה מלא בין מר אחמניגא'ד למר נתניהו, שני פוליטיקאים פטפטנים- מסיתים- רבי- אנטרסים שלאחד יש זכייני משמרות המהפכה שהפכו עשירים כקורח, ולאחר, משמרות טייקונים וחברי מרכז. בשני הצדדים נגרף הון רב בחסות הסחת הדעת הלאומנית." ועל הסחת הדעת הזו אנחנו שילמנו. היא עלתה לנו עשרה מיליארדים.

והנה הנושא שצריך לעמוד במרכז מערכת הבחירות הקרובה: כמה עולה לנו ההפחדה שלך, נתניהו?

(יוסי גורביץ)

באמצע החום אתמול, פרצה הפסקת חשמל שפגעה באלפי אנשים. בחברת החשמל מיהרו להרגיע את האזרחים ואמרו להם שזו היתה תקלה, אבל שבשבוע הבא יהיו הפסקות חשמל מתוכננות. עכשיו, כשאני שומע שיש תכנית, אני רגוע יותר.

ישראל מתיימרת – ואולי מדויק יותר יהיה לומר, מעמידה פנים לתצרוכת חוץ – להיות מדינת הייטק. ובכל זאת, בשיא החום, היא מודיעה רשמית שהיא לא מסוגלת לספק לאזרחיה את מצרך הבסיס של מדינה מודרנית, קרי חשמל.

המשבר הזה ידוע מראש: שר האנרגיה עוזי לנדאו הודיע לפני שנתיים שב-2013 ישראל צפויה ל"בצורת חשמל". הוא פיקשש בשנה, והיא מתחילה כבר עכשיו. וזה לא מקרה: האוצר מעכב כבר שנים את בנייתה של תחנת כוח נוספת, משום שהוא לא מוכן שהיא תהיה בבעלות ציבורית, ואחר כך הוא הודיע שהוא לא מוכן שהיא תמומן מכספי ציבור.

מעבר לכך, יש את השערוריה של התנהלותו של הטייקון הכושל יצחק תשובה. אחרי שזכה בזכיון שמן מאד על הגז שלנו, ואחרי שצץ לפתע קמפיין בזוי במיוחד נגד הנסיון לתת למדינה חלק גדול יותר מהרווחים ממה שהוא בסופו של דבר משאב לאומי שלה, החברות שלו ניצלו את משבר האנרגיה של ישראל כדי לסחוט יותר כסף מחברת החשמל – או, במילים אחרות, מהציבור הישראלי.

עכשיו אנחנו למדים שחיל הים דורש תוספת תקציב של שלושה מיליארדים כדי להגן על הגז של תשובה, זה שהוא מנסה למכור לנו במחיר מופקע, כדי לפצות את עצמו על תוצאות ועדת ששינסקי. וראה זה פלא: משרד האוצר, שהחליט שמי שיממן את ההגנה על האסדות הללו לא יהיה תשובה – ההוא שגורף את רוב הרווחים – אלא דווקא הציבור, טען קודם לקבלת חוק ששינסקי שהעלות תהיה 20 מיליוני שקלים בשנה בלבד. כלומר, האוצר נתן לתשובה בונוס של בערך 2.4 מיליארדי שקלים (בחישוב של 20 מיליונים כל שנה במשך שלושים שנה) מכספי הציבור. מבריק. הפקיד שהיה אחראי ל"טעות" הזו כנראה כבר ימצא ג'וב אצל תשובה, כשיפסיק לעשות סיבוב על הציבור.

אז מה היה לנו: קודם כל, העלאה חדה של תעריפי החשמל; אחר כך, שיבושים באספקת החשמל בגלל עיכוב בבניית תחנות הכוח מצד האוצר; אחר כך, חוזה נוח מאד עם אוליגרך, שמפיל את ההגנה על הרכוש שלו על הציבור אבל מבטיח לנו שמדובר בעלות זולה מאד, מה שלא נכון; ומעל לכל, ההודאה של בכיר באוצר – אילן לוין, מי ששלח את הרופאים לעבוד במשרה שניה בעודו מקבל משכורת נאה מאד של 32,140 ₪ בחודש – שמדי פעם, האוצר "מייבש" חברות ציבוריות, כלומר מונע מהן לעשות את תפקידן, כדי להביא להפרטתן.

אני מתקשה מאד להאמין שכל זה הוא צירוף מקרים – לא כשראש הממשלה הגדיר פעם את חברת החשמל כספינה נאצית שיש להטביע. כשיגיעו הפסקות החשמל המתוכננות – והן תגענה – הציבור יפנה נגד חברת החשמל, לא נגד האנשים שהיו אמורים לשרת את האינטרס הציבורי אבל בגדו בו לטובת מספר קטן של בעלי הון. את הצעקה הציבורית הזו ינצלו נתניהו ונערי האוצר כדי להפריט את חברת החשמל, שלכאורה לא מצליחה לעשות את תפקידה. הפרטה כזו כבר החלה, בחסות משבר החשמל.

ואם מישהו חושב שאוליגרכים שכל מה שמעניין אותם הוא השורה התחתונה שלהם ושההתמחות שלהם היא התחמקות מתשלום חובות לציבור (הם מעדיפים לקרוא לזה "תספורת") יעניקו לציבור אספקת חשמל טובה יותר מזו הקיימת כעת, יש לי מילה אחת בשבילו: אנרון. את הפרטת חברת החשמל צריך לעצור, ולמחאה הציבורית צריכה להיות דרישה מרכזית: הלאמת משרד האוצר.

ועוד דבר אחד: לפני כשנה וחצי כתבתי כאן על העוול בפרשת רצח חוסאם רווידי, שהותקף על ידי ארבעה חובשי כיפות, אחד מהם חמוש בסכין, ונדקר למוות. הפרקליטות העדיפה אז להעמיד לדין את הדוקר על הריגה, ולא על רצח. אתמול (ה') פורסם גזר הדין בפרשה: הדוקר נידון לשמונה שנות מאסר ולפיצוי של 5,000 ₪, שישולמו בחמישה תשלומים. השופט התחשב ב"נסיבות חייו הקשות" של הרוצח ונמנע מלגזור עליו את העונש המירבי על הריגה, שהוא 20 שנה. רוצחיו של אריק קרפ, לשם השוואה, נידונו ל-26 שנות מאסר ולקנס של 300,000 ₪ – והם הורשעו ברצח, למרות שבמקרה שלהם לא היתה מעורבת כל סכין. הפרקליטות טענה בתגובה ש"לא ניתן היה להוכיח כי לא' (הדוקר – יצ"ג) היתה כוונה להרוג, או שאפילו יכול היה לצפות כי הנפת הסכין תסתיים במוות." וואלה! מי היה מעלה על דעתו שהנפת סכין יכולה להסתיים במוות? אבל אסור להשוות: אריק קרפ היה יהודי, חוסאם רווידי לא.

(יוסי גורביץ)

מישהו באמת מופתע? כתבתי אתמול (א') על האופן שבו עיכב האוצר את בניית תחנת הכוח הנוספת שחברת החשמל זקוקה לה, ועל ההודאה למחצה של בכיר באוצר בכך שהמשרד מייבש את חברת החשמל ומונע ממנה את מה שהיא זקוקה לו כדי לתפקד.

הבוקר (ב') פורסמה בכלכליסט (עמ' 3, למרבה הצער לא מצאתי את הכתבה באתר) ידיעה של ליאור גוטמן, ממנה עולה שהממשלה – שאישרה אתמול הכרזה על מצב חירום במשק החשמל – אישרה הפעלה של תחנות כוח פרטיות, שיונעו בגז ממאגר תמר ים תטיס שעד כה שימש כמעט רק את חברת החשמל. לגמרי במקרה, הן שייכות לשלושה אוליגרכים: צדיק בינו, יצחק "תשכחו מהחוב, זו חברה ציבורית" תשובה, ונוחי "קריסה טוטאלית" דנקנר. הממשלה גם אישרה רכישת חירום של סולר מבז"ן (בבעלות האחים עופר) ובז"א (בבעלות בינו). תעריף החשמל צפוי לעלות ב-2013 בהתאם לכמויות הסולר שיירכשו.

כלומר, האוצר מעכב את בנייתה של תחנת כוח שחברת החשמל זועקת שהיא זקוקה לה כבר שנים עד שנוצר מצב חירום – אותו הוא מנצל כדי לאפשר לאוליגרכים להפעיל תחנות כוח משלהם, תוך שימוש במאגר הגז של חברת החשמל. זה נראה כמו נסיון לדחוף את ההפרטה של חברת החשמל דרך החלון. אם מישהו היה אומר לי לפני כמה חודשים שזה מה שיקרה, הייתי אומר לו להפסיק לקרוא רומנים קומוניסטיים גרועים. אבל הנה זה מתרחש לנגד עינינו.

אנחנו כנראה נשלם יותר על החשמל שהאוליגרכים יספקו, כי להם אין עניין לספק לנו שירות, רק להגדיל את הרווחים שלהם. אם יהיו תקלות מסתוריות באספקת החשמל בקיץ, מה שיגרור עוד תשלום לאוליגרכים הללו, אל תתפלאו: אנרון כבר הוכיחה שלחברה הרבה יותר רווחי לייצר משבר חשמל מאשר סתם לספק חשמל. המצב גרוע במיוחד לאור העובדה שדנקנר ותשובה הוכיחו את עצמם כאנשי עסקים בינוניים בלבד, שפועלים על פי העקרון שאם הם מרוויחים, הם שומרים את הרווחים – אבל אם הם מפסידים, הם מגלגלים את ההפסד אל הציבור. אנחנו נפסיד בכל מקרה.

השקרן הטיפש: יאיר לפיד פרסם אתמול סטטוס מנותק במיוחד, שבו קשקש משהו על כך ש"צעירים יצאו לרחובות צעקו 'איפה הכסף'" (לא שמעתי קריאה כזו ולא מכיר מישהו ששמע כזו), ושהוא עצמו "לא הלך לכיכר כדי שהם לא ירגישו שאני מנצל את המחאה למטרות פוליטיות." ספק אם יש משפט ציני מזה, שבו זמנית מנצל את המחאה, מייחס לה מניעים לא-לה, וגם מתמם שהוא לא עושה שום דבר כזה.

מילא הציניות. הבעיה האמיתית היא, כפי שחשף שפרסם הבלוג "בורג אחד רופף" (בעקבות הודעה של אחת הפעילות), שלפיד שיקר. הוא פנה למארגני ההפגנה בחיפה בבקשה לנאום שם, הם ערכו הצבעה בנושא בקרב הפעילים, והתשובה היתה "לא" רועם. כלומר, בפעם הראשונה שבה לפיד ניסה לנאום בכינוס מרכזי של המחאה החברתית, הוא נבעט, ובצדק. כזכור, ימים ספורים קודם לכן, לפני קהל אמריקאי, הוא התייחס בשחצנות ובבוז למוחים. הוא הגדיר אותם כצעירים נוגעים ללב, אבל קומוניסטים שעברו את גיל 17 וככאלה מטומטמים. את הבעיטה הוא הרוויח ביושר.

ואת הבעיטה הזו הוא ניסה לטשטש באמצעות הסטטוס על "כדי שלא ירגישו." הוא כנראה חשב שאף אחד לא יתפוס את השקר שלו. השקר החזיק בערך יום. הוא עדיין חושב שאפשר להסתיר את האמת, לפחות ממעריציו הנבערים: משתמשים שפרסמו את המידע הזה על הדף של לפיד מצאו שהפוסטים שלהם נמחקו והגישה שלהם לעמוד נחסמה. לפיד כלכך רגיל למעמד של איש תקשורת בכיר, שמה שהוא לא אומר לא קיים, שהוא חושב שהוא יכול לייבא אותו גם לרשת. ספק אם יש דבר המבהיר את חוסר ההבנה של לפיד בתקשורת החדשה, כמו גם את הזלזול שלו בציבור הישראלי.

אבל מה שמדאיג הוא הבחירה האוטומטית בשקר. לפיד יכול היה, אחרי הדחייה שקיבל מפעילי חיפה, פשוט לא לכתוב על הנושא; הוא יכול היה להשתמש בדחייה הזו כדי לתקוף את הפעילים ולטעון שהיא מוכיחה את טענותיו על קומוניסטים מסוממים ששרים קומבאיה ולא מוכנים לקבל פוליטיקאי רציני כמוהו; הוא יכול היה לכתוב שהוא מבין את הכעס שלהם, אבל שהם טועים, ולהסביר למה; הוא בחר לשקר.

אז הנה, יאיר, יש פלטפורמה שבה חושפים את השקרים שלך ושעליה אין לך שום שליטה. ברוך הבא למציאות התקשורתית המודרנית. אודה לכל מי שיכול לקדם את הפוסט הזה לאלה מחבריו שעדיין שוגים לראות בלפיד ג'וניור, חומץ מקולקל בן חומץ, תקווה ל"פוליטיקה חדשה."

(יוסי גורביץ)