החברים של ג'ורג'

רוצה רשיון להסית? חבוש כיפה

הפרקליטות, בהנחייתו של היועמ"ש יהודה "מזל שאני נשוי" וינשטיין, הודיעה אמש (ב') שהיא סוגרת את תיק החקירה נגד הרבנים יצחק שפירא, יוסף אליצור, דב ליאור ויצחק גינזבורג. שני הראשונים, שמשמשים כרבנים בישיבת יצהר, כתבו, לפני כשנתיים, את ספר ההסתה לרצח "תורת המלך", חקירה הלכתית בשאלת הלכות גויים – כלומר, מתי מותר ליהודי להרוג לא יהודי. ליאור וגינזבורג כתבו את ה"הסכמות" לספר. ראוי לציין שכל הארבעה הם עובדי מדינה ושהישיבה מקבלת מימון ממשלתי.

התמה של הספר היתה פשוטה למדי: פחות או יותר הכל הולך. בפסקה ידועה לשמצה, הם כתבו ש"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים." יש שם הרבה יותר, בין השאר קביעה שאם יהודי הורג לא יהודי שלא שומר על מצוות בני נוח, מתוך כוונה להעניש אותו על כך, הרי שההריגה מותרת. באופן נוח מאד, רוב אוכלוסיית בני האדם – נוצרים, פגאנים, אתאיסטים – מוגדרת כמי שלא שומרת על מצוות בני נוח, ואפשר להרוג אותה על אי ציות לצו של החבר הדמיוני בשמיים שהיא בכלל לא מודעת אליו.

מטבע הדברים, אפילו במצבה הרקוב של התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון, הטקסט הזה גרר הרמת גבות. החלה חקירה שהתנהלה בעצלתיים, משום שהרבנים התנגדו להתייצבות לחקירה ולמשטרה אף פעם לא היה את האומץ להתמודד איתם. היו מספר כינוסים גדולים של רבנים, שהביעו תמיכה בנחקרים; חלק מהמשתתפים טענו שהם לא תומכים בספר – חלקם אמרו במפורש שהם מתנגדים לו – אבל שהם לא יכולים לעמוד מן הצד כשרב נחקר על דברי תורה. מן הראוי לציין ששום רב אורתודוקסי בעל מעמד לא טרח לכתוב ספר שמפריך את "תורת המלך", אם כי נסיון רציני כזה נעשה על ידי סטודנט (לא מוצא את הקישור, מצטער).

כעת גוועה החקירה בקול ענות חלושה. החלק המדאיג ביותר בהחלטה של וינשטיין הוא הנימוקים שלו. הוא ציין שאף ש"תורת המלך" מכיל גילויים חריפים של גזענות, אין לו על מה להסתמך בבואו לבית המשפט, משום שהרבנים הקפידו לעטוף את ההסתה שלהם לגזענות במונחים דתיים. היועמ"ש כתב שהחוק מתיר ענישה של אדם ש, ובכן, הטיף לגזענות, אבל החוק החריג במיוחד "ביאור הלכתי" מענישה.

היועמ"ש וינשטיין צודק ללא ספק. חוק העונשין הישראלי – סעיף 144ג.(ב) – ברור למדי: "פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה […] ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להביא לגזענות." ומאחר ושפירא ואליצור יגעו וטרחו וכתבו 230 עמודים של הסתה לרצח גזעני, עמוסים בהערות שוליים מלומדות, החוק לא יכול לגעת בהם.

החלטת הפרקליטות משמעה שהחוק הישראלי נגד דיבור שנאה מת. הגזענות היהודית היא דתית מטבעה. וזה איננו מקרה: הכנסת, שזועזעה באמצע שנות השמונים מבחירתו של כהנא, שהשתמש בה כבמה להסתה גזענית פרועה – אם כי הוא היה יכול ללמוד הרבה מה"ה דנון, רגב, שמאלוב-ברקוביץ' ושאר הבהמות – החליטה לחוקק חוק נגד גזענות.

דא עקא, המחוקקים מצאו את עצמם בבעיה קשה: הוצאת הגזענות אל מחוץ לחוק, מבלי להעניק פטור לגזענות דתית, תוציא את היהדות האורתודוקסית אל מחוץ לחוק. ליבתה של הדת הזו היא גזענות ושנאת המין האנושי, והיא מתבטאת בליטורגיקה ובפולחן שלה. גבר יהודי אורתודוקסי מודה מדי בוקר ליהוה על כך שלא נוצר גוי; על כך שלא נעשה אשה (נשים משבחות אותו על כך ש"עשן כרצונו"); ועל כך שלא נולד עבד. התפילה היומית, שמונה עשרה, שנאמרת שלוש פעמים ביום, מכילה קללה נגד הנוצרים ונגד המינים היהודים (היא מכונה, מפחד הצנזורה, "ברכת המלשינים"), ותפילות אחרות מייחלות רק רע ללא יהודים. ההבדלה, הברכה שמגיעה בין השבת ושבוע החול, כוללת את המשפט "המבדיל בין אור לחושך, בין קודש לחול, בין ישראל לעמים." ההלכה היהודית מכילה שורה של פסיקות שבזהירות נקרא להן בעייתיות: עובדיה יוסף הזכיר לנו אחת מהן לאחרונה, כשהזכיר שמעיקר הדין אסור לרופאים יהודים לטפל בחולים לא יהודים בשבת, ושעליהם לעשות זאת רק כדי שלא יפטרו אותם. חוק גזענות עם שיניים היה גורר את יוסף לחקירת משטרה.

כך שלכנסת לא היתה ברירה אלא להעניק לדת (קרי: היהדות האורתודוקסית) פטור. ובכך, חבריה גרמו נזק סופני לחוק – עד כדי כך שאפילו כהנא, שכלפיו היה החוק אמור להיות מופנה, הצביע בעדו.

ואף שזה היה החוק במשך כ-25 שנה, הפרקליטות נמנעה כמיטב יכולתה מלבחון אותו. יש, לדעתי, רק רב אחד שהועמד לדין בעטיו: עידו אלבה. הלז כתב ספר בעקבות טבח גולדשטיין (הוא היה ממעריציו), שנקרא "בירור הלכות הריגת גוי." יש להניח שאלבה היה זהיר פחות משפירא ואליצור. גם הזמנים היו אחרים, והיועמ"ש היה אחר. מותר להניח שאילו וינשטיין הזהיר היה היועמ"ש, אלבה כלל לא היה מועמד לדין.

אז אם אתה רוצה להשפריץ גזענות בישראל, שים כיפה על הראש, הקפד לצטט את הרמב"ם, ויהיה בסדר. זה אמנם תמיד היה החוק, אבל עכשיו הפרקליטות מודה בפומבי בפרצה הזו.

ובכל זאת, תהיה: מה היה קורה לאמאם שהיה מתפלפל בהלכות ג'יהאד? האם גם הוא היה נהנה מהגנתו של וינשטיין? שאלה קשה.

ועוד דבר אחד: מתנגד משטר סורי שאיבד את עינו ניסה להגיע לישראל לטיפול. אף אחד לא התנגד לכך, פרט לאלי ישי. הלז טען שיש סכנה שהוא ינסה להשאר בארץ, ודרש ערבות של 200,000 ₪. זהבה גלאון כתבה היטב על כך: "מעשה כל כך קר לב יכול להגיע רק משר פנים שמשרת את קבלני העובדים הזרים כל כך הרבה שנים, עד שהוא לא יכול לחשוב על פתרון שלא עושה שימוש בשיטות הסחיטה שלהם."

(יוסי גורביץ)

מתחת לרדאר

כשיחקרו פעם את קריסתה של ישראל, יש סיכוי טוב ש"הקול היהודי" – אתר המופעל על ידי עמותת "יהודים שמחים", שהיא זרוע ביצועית של תלמידיו ישיבת "עוד יוסף חי" של יצחק גינצבורג – ייחשב כמקבילה הישראלית של תחנות הרדיו של רואנדה, שהסיתו לרצח והנחו את הטובחים בזמן רצח העם שם. האתר מדווח בעקביות ובהתלהבות על פוגרומי "תג מחיר", וראוי לתהות עד כמה הוא אחראי להן: בבדיקה שעשינו בשעתו, שמנו לב שחלה ירידה חדה בדיווח על פעולות כאלה בימים שבהם תלמידי הישיבה היו בחופשת פסח.

כך או כך, ל"קול היהודי" יש מקורות מצוינים בימין היהוויסטי. הוא מדווח היום על אירוע שהתרחש, לדבריו, לפני כחודשיים: כ-40 צעירים יהודים התארגנו בפסגת זאב ויצאו לצוד פלסטינים, שמטרידים לדבריהם נשים בשכונה. הם מצאו ארבעה פלסטינים סמוך לקניון המקומי, ולאחר שווידאו שיחס הכוחות עומד בתקן של הקו קלוקס קלאן, קרי 10:1, תקפו אותם. המשטרה התערבה, הפלסטינים נלקחו לקבל טיפול – הם נפצעו קלות – והפוגרומצ'יקים נמלטו על נפשם. לא דווח על מעצרים.

לפני שלוש שנים, רעשה הארץ לעשרים דקות בערך, אחרי שפוגרומצ'יקים שיהדותם גאוותם עשו אותו הדבר בדיוק בערב יום השואה. גם אז, ההתקהלות אורגנה בפורומים סגורים – אז זו היתה כנראה רשימת SMS, הפעם כנראה קבוצת פייסבוק – וגם אז המשטרה לא הצליחה לשים את ידה על הרשימה.

מותר לתהות האם המקור של "הקול היהודי" הוא נריה אופן, תלמיד לשעבר ב"עוד יוסף חי", שהורחק מפסגת זאב באמצעי הפסול של צו אלוף פיקוד העורף, בחשד שהיה מעורב בארגון אירועים כאלה בדיוק. ב"קול היהודי", כמובן, שבו וציינו את הקריאה של גינצבורג ורבנים אחרים לתמוך בפוגרומצ'יקים ולעמוד לצידם. אף אחד מהרבנים האלה, למותר לציין, לא נעצר או נחקר. הם חזקים מדי.

לפני שלוש שנים היו 11 מעצרים ודי הרבה רעש; הפעם, אחרי מכתבי הרבנים ומכתב הרבניות והזליגה השקטה של "תג מחיר" לגבולות ישראל, לא היו עצורים ולא היה פרסום. אלמלא התהדר "הקול היהודי" באירוע, הוא פשוט היה מתפוגג, מצטרף לשורת האירועים היומיומיים שרק "הקול היהודי" והמדרון החלקלק מדווחים עליהם. רוב מוחלט של המקרים האלה לא נגמר במוות, ופוגרום או סתם התעללות בלא-יהודים שנגמרים רק במכות הם משהו שכבר לא מדווחים עליו. על ההבדל בנפח הדיווחים על מותם של יהודים מידי ערבים לעומת ערבים מידי יהודים כבר כתבתי. התרגלנו. פוגרומים הפכו לשגרה שלא ראוי לדווח עליה, כל זמן שהיא לא חורגת מגבולותיה המוכרים. רעש רקע. כלב נשך אדם.

כך נראה טרור ברמה נמוכה, בתמיכה בשתיקה של המדינה – החל מהחקירות שלא מסתיימות אף פעם, ומבהירות לבריונים שמהססים שאין להם הרבה ממה לחשוש, עבור בעובדה שהרבנים שמספקים את המסגרת האידיאולוגית לפשיעה הזו כלל לא נחקרים, וכלה בעובדה שהם בעצם ממומנים על ידי המדינה.

עכשיו נשאר רק להרגיל את האזרחים לרצח כדבר שבשגרה, בתירוצים הרגילים – היית רוצה שערבי יצא עם אחותך, אתה יודע מה הערבי היה עושה לך אם רק היה יכול – ונחליק סופית אל החשכה השקטה. זה לא יהיה מהיר כל כך; בכל זאת יש לרוב האוכלוסיה מעצורים. אבל זה כבר לא מדרון חלקלק, זו צניחה חופשית.

(יוסי גורביץ)

מחה תמחה

האתר החם היום בימין היהוויסטי הוא "הקול היהודי", שהסיסמא שלו היא "חדשות ליהודים שמחים", ואם להסתמך על מה שנכתב בו, השמחה הזו היא מזן "פורים שמח, יהודים" של חנן פורת לאחר טבח גולדשטיין. האתר מנוהל על ידי "עמותת יהודים שמחים" המסתורית, שהיא עצמה, לדברי האתר, תולדה של "תנועת 'דרך חיים'". זו האחרונה היא שותפה להוצאת הספר היהודי של השנה, "תורת המלך", והיא מתארת את עצמה כמי שהוקמה (זהירות, PDF; עמ' 4) על ידי תלמידי יצחק גינזבורג. הלז הוא התיאולוג הרציני שמאחור הפלג הקיצוני של החרד"לניקים, ומי שיוצר את השילוב המהודק בין תנועת חב"ד ובין תומכי כהנא. בתקופת ההיסטריה שלאחר רצח רבין, הורה שר הבטחון דאז שמעון פרס על מעצרו המנהלי, שבוטל לאחר מכן בהוראת בג"צ. מאז גינזבורג, שנתן את ההשראה ל"ברוך הגבר" והיה בין החותמים על "הסכמות" ל"תורת המלך", הקפיד לשמור על פרופיל נמוך יותר.

שלשום פרסם "הקול היהודי" מאמר מאת יוסי פלאי – אחד הר"מים בישיבת "עוד יוסף חי" של גינזבורג – שעוסק, ברוח חג הנקמה המתרגש ובא עלינו (ופורים היה חג נקמה הרבה, הרבה לפני שקיבל אלמנטים של הקרנבל הקתולי) בעמלק ובמצוות מחייתו.

לפרשנים יהודים לדורותיהם, מכותבי התלמוד והלאה, היתה אובססיה עם עמלק. הם בנו תיאולוגיה שאומרת שכל זמן שעמלק לא יושמד, שלטון יהוה בעולם לא יהיה מושלם. אחד התפקידים של המלך המשיח העתיד לבוא, אליבא דרמב"ם, הוא ניהול מלחמת השמדה נגד עמלק; הוא מציין כבדרך אגב ששאר העמים שהיהדות מצווה להשמיד "כבר אבדו, ואבד זכרם", מה שאין כן בעמלק.

הבעיה הזו, חוסר היכולת לזהות עמלקים, הטרידה הוגים – אם זו המילה הנכונה – יהודים לאורך הדורות. זו, אחרי הכל, מצווה מהודרת: מצוות עשה שתוקפה איננו פג אלא בימי העולם האחרונים ממש. למרות המאמר התלמודי על "סנחריב שבלבל את האומות", רבנים נטו לזהות את עמלק עם אומה ספציפית: הארמנים (אולי משום שזו קבוצה אתנית מזרחית ששמרה בעקשנות על דתה הנוצרית, גם תחת כיבוש מוסלמי), או גרמנים (הייחוס הזה קודם לעלייתם של הנאצים לשלטון, ואולי הוא מהדהד את התפיסה הרבנית שגרמניה היא מגוג).

פלאי הולך בעקבות המסורת הזו: הוא מוצא את העמלקים של ימינו, שהם כמובן הערבים הנלחמים בישראל. הפלסטינים, יש להניח, נקלעו לתפקיד הזה משתי סיבות: מסגד אל אקצא מונע פיזית את הקמת בית המקדש השלישי; ומלחמתם של הילידים הפלסטינים בקולוניאליסטים הציונים, שנעזרו על ידי האימפריה הבריטית, נתפסת על ידי כל קוקיסטי סביר כמלחמה בראשית צמיחת גאולתנו, קרי הרמת יד ביסוד כסא יהוה בעולם.

פלאי מזכיר את התפיסה הרווחת למדי שהנאצים היו עמלק (תפיסה משונה, שמספקת הצדקה לשואה: אם הגרמנים הם עמלק, בהתחשב בכך שהיהודים רוצים להשמיד אותם, וגם הוכיחו יכולת בעבר, "מכה מקדימה" מצידם הגיונית לגמרי. באופן מעוות, התפיסה הזו מאמצת את השקפתו של היטלר). הוא גם מדבר על "קרבתם המיוחדת של הערבים לנאצים". על זו של אנשי הלח"י, שמנהיגם יאיר שטרן הפך לקדוש מעונה במחנה שלו, הוא מעדיף לא להרחיב את הדיבור.

פלאי לא עוצר שם: הוא מטיל אלומה צרה של אור על מושג אפל במיתולוגיה היהודית, "ערב רב" – הוא איננו משתמש במילים ישירות, ועל כך מיד – ומציין ש"אפשר גם להתעמלק", כלומר להפוך לעמלק; ושפעולה כזו מתבצעת על ידי מי ששונא את "עם ישראל" ומי שכופר בקיומו של החבר הדמיוני יהוה. "הערב רב", על פי התנ"ך, הם ערימה של חבר'ה לא סימפטיים בקרב בני ישראל, ובהחלט יתכן שמדובר במשמעות של "אספסוף". כותבי התלמוד מיהרו להשליך כל פעם שהולכי-הרגל-של-ים-סוף הביאו ליהוה את הסעיף אל חיקו של הערב-רב המאד מועיל הזה, ולטהר בכך את עם ישראל משורת העוונות שיהוה ומשה מטיחים בו לאורך ארבעה ספרים משמימים. מדובר, נזכיר, באנשים שהביאו לכם את התפיסה שכותב ספר שמואל לא ידע על מה הוא מדבר ושדוד לא חטא בפרשת בת שבע (והיו להם כמה תירוצים יצירתיים מאד).

בקבלה, כל העסק הסתבך. פתאום, הערב רב הופך למקבילה של עמלקים שהם חלק מהעם היהודי. יש אפילו תפיסה שאומרת שהגלות האחרונה של היהודים תהיה תחת שלטון הערב רב: כלומר, אנשים שנראים יהודים במהותם, יש להם את השמות, ברית מילה והכל, אבל בפועל הם עמלקים שחותרים תחת קיומו של העם היהודי.

נשמע לכם מוכר? בדיוק. זו פאתווה עלי ועל חלק ניכר מהשמאל הישראלי. ולכן פלאי, שזורק לקוראים שלו את המטען הזה – שהם מכירים היטב, הלכות עמלק וערב רב הן להיט במגזר הזה – מקפיד לא לומר שום דבר במפורש, אלא רק לרמוז ולקרוץ. הוא מציין שהוא כבר נחקר בעבר בעקבות דברים שכתב בנושא, ונשאל אם הערבים הם בעיניו עמלק. הוא משאיר את התשובה לקוראים שלו, ומסיים בקריאה לגלגנית למחנכים להבהיר שמדובר "רק בעמלקים הקדמונים", קריאה שמתכתבת ישירות עם התפיסה של "מעייני הישועה" שיהיו רבנים שישתמטו מחובתם להקים מחנות השמדה לעמלקים.

כך תסית לרצח ותשאר מחוץ להישג ידה של מערכת המשפט. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה חב"דניק ינסה לשכנע אתכם שהוא "אוהב כל יהודי".

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו תוקף בחריפות את שיחות האחדות בין הרש"פ לחמאס, וצווח באוזני כל מי שמוכן להתייחס אליו – מספרם מתמעט מדי יום, למרבה השמחה – ש"אחדות פלסטינית לא תאפשר לקדם את תהליך השלום". נניח עכשיו לשאלה על איזה תהליך שלום לעזאזל הוא מלהג, ונזכיר – כפי שודאי עשו בתגובה בלשכות שרי החוץ האירופאיים, למשל – שבאוקטובר האחרון הכריז שר החוץ שלו, אביגדור ליברמן, שהפילוג הפלסטיני קובר כל סיכוי להסדר. לקומדיה הזו, שבה ישראל מסוגלת לתרץ את סרבנותה בדבר והיפוכו, הגיע הזמן לשים קץ.

(יוסי גורביץ)