החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: קורבנות הניצחון

לפני מספר שנים, לא הרבה אחרי "עופרת יצוקה", שמעתי הרצאה של תושב שדרות. איש מבוגר, גוץ, עם כרס הולמת ומצגת פאוור-פוינט מחורבנת. "עופרת יצוקה לא נועדה להגן על שדרות," הוא טען. "אתם יודעים איך אני יודע את זה? אהוד ברק אמר זאת במפורש – מבצע עופרת יצוקה נועד להוציא את אשקלון מטווח הקסאמים. אשקלון, לא שדרות".

אני לא יודע אם הוא צדק בנוגע למטרות המבצע. אני לא יודע מה רצו ברק או אולמרט. אבל הוא צדק בנוגע למסקנה הסופית – עופרת יצוקה לא הגנה על שדרות. היא גם לא הגנה על אשקלון. ועכשיו גם באר שבע. רק עוד סיבוב לחימה.

ואני זוכר עוד משהו מההרצאה הזו – תמונה של גן משחקים ולידו בטונדה. במקרה של "צבע אדום" ההורה צריך לתפוס את הילד ולרוץ לבטונדה. יש לו 30 שניות לעשות זאת. "ואם יש לך שני ילדים?" הוא שאל. זו לא שאלה היפותטית, לדבריו. הוא הכיר מישהי שעזבה את שדרות בדיוק אחרי שהיא נאלצה לבחור.

[]

אני לא יודע איך זה לחיות בשדרות או אשקלון או באר שבע. אני מכיר כמה אנשים שגרו באזור, כמה אנשים שגרים עדיין. כשמאלני, ועוד אחד שעובד ב"גישה", ארגון שעזה היא עיקר עיסוקו, יצא לי לשמוע לא פעם על הניתוק שלי. למה לא הפגנתי עבור שדרות. מה עם זכויות האדם של תושבי שדרות?

וזו שאלה טובה, בסך הכל, ואולי הייתי מוכן לקבל אותה לו המדיניות הנוכחית היתה מסייעת במשהו. "עופרת יצוקה" לא הצילה את שדרות. גם המבצע המתוכנן הבא לא יעזור. למעשה, והגיע הזמן לומר זאת במפורש – ישראל הקריבה את שדרות ואשקלון. בין אם מאין-אונים ובין אם בכוונת מכוון, שדרות היא הצדקת המדיניות באמצעים אחרים.

כי הנה, יעקב עמידרור, האיש שמינה ראש הממשלה לראש המועצה לביטחון לאומי, כמעט ואומר זאת במפורש. במאמר ארוך (PDF) למרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה הוא מסביר שניתן לנצח בלוחמת גרילה. הניצחון שאותו ניתן להשיג, לדבריו, הוא "ניצחון מספיק". מלים אחרות לעימות מתמשך בעצימות נמוכה. יהיו הרוגים, יהיו פצועים, אבל אפשר לחיות עם זה. זה האיש שבחר נתניהו, וזו המדיניות.

עם כל יום שבו אני עובד ב"גישה" כך אני נעשה יותר משוכנע שצריך לדבר על עזה. אז כן, יש לי אינטרס – העבודה שלי היא לדבר על עזה – אבל יש משהו מתמיה בהיעדר כמעט מוחלט של שיח רציני אודות הרצועה. אז עזה היא קסאמים ועזה היא חמאס ועזה היא גלעד שליט; אז עזה היא פצע. ועכשיו, אחרי שקיבלנו את זה, מה עכשיו?

עוד מאותו הדבר, כנראה. עזה היא נכס אסטרטגי. היא איום מתמיד ותזכורת נאה למה עלולה להוביל "מסירת שטחים". עם עזה ברקע, ניתן להמשיך לבנות בגדה; עם עזה ניתן לנפנף באו"ם. עזה והגדה הופרדו, וכל עוד הפלסטינים לא יהיו פינלנדים, ניתן לדחות בקש כל הסכם. אז הרגעו נא, אנשי שדרות, אתם קורבנות הניצחון. קורבנכם – לא לשווא נעשה.

[]

על מה יצאו כאן אנשים לרחובות בחודשים האחרונים אם לא על השאלה כיצד יראו החיים שלהם בעוד חמש שנים? כל מחאת האוהלים כולה היא מחאה על עתיד, על האפשרות שלנו לדמיין את עצמנו חיים כאן גם עוד עשור. יריב גוטליב ניסח זאת היטב בזמנו: "יום אחד אספר לנכדיי על ההפגנה הזאת והם יארחו אותי בדירתם היפה, יגישו מטעמים שלא היה צריך לפתוח חיסכון עבורם וישאלו – איזו מחאה? ואני אחייך".

זה נכון לגבי המחאה, זה צריך להיות נכון גם לגבי הפלסטינים. אני לא יודע איזה עתיד ניתן לדמיין משדרות, למעט אולי מעבר דירה, אבל אני יודע שכך זה לא יכול להמשיך. גם בימין יש מי שאומר שכך זה לא יכול להמשיך, בדרך כלל כהקדמה להצעה לכבוש את עזה. אבל אם מסתכלים לרגע קדימה ברצינות מבינים שגם זה לא עתיד, לא באמת.

אני לא יודע מה הפיתרון. אני יודע רק מה לא עבד. אני נוטה להאמין בפתרונות קטנים – להנמיך את האש, להתקדם מרגיעה לרגיעה. בשביל זה, אני מאמין, צריך לחשוב על החברה האזרחית, להקים גשרים. יכול להיות שישנם פתרונות אחרים. אני לא יודע. אבל הייתי שמח לשמוע עליהם, לראות דיון ציבורי אמיתי בשאלה הזו. דיון ציבורי, מהסוג שבו פוליטיקאים נשאלים איך הם רואים את העתיד שלנו כאן, שלנו עם הפלסטינים. הם הרי לא הולכים לשום מקום; דיון מהסוג שבו התחמקויות נענות במבט קר. דיון. כי בינתיים כולם מנפנפים בשדרות, ואף אחד לא עושה דבר למענה.

(איתמר שאלתיאל)

הפירומנים מדליקים עוד מדורה

כאילו לא היה די לנו בהתלקחות היחסים עם מצרים וטורקיה, החליטה ממשלת נתניהו להצית עוד חזית, הפעם עם הבדואים הישראלים.

הממשלה קיבלה היום גרסה של דו"ח פראוור, שהוא דו"ח היישום של מה שהיה דו"ח השופט גולדברג, לשאלת הישובים הבדואים בנגב. דו"ח פראוור, שהוצג לממשלה במאי, עורר זעקה בקרב ארגוני זכויות האדם (אני רוצה להודות לאנשי האגודה לזכויות האזרח ועדאלה, שפוסט זה לא היה נכתב בלי עזרתם), משום שהוא פגע משמעותית בזכויותיהם של הבדואים בהשוואה לדו"ח גולדברג.

השופט גולדברג השתמש לראשונה במונח המפורש "הכפרים הבלתי מוכרים", ולא בשלל הביטויים המכובסים המקובלים על הזרועות הציוניות השונות. הוא גם הכיר, שוב לראשונה, בכך שמדובר באזרחים ישראלים שווי זכויות, שסבלו עוול ארוך שנים מצד הרשויות. הגרסה הרשמית של הרשויות היא שהבדואים הם פולשים. זה, בחלק גדול מהמקרים, רחוק מלהיות המצב.

הבדואים מחזיקים באדמותיהם מתוקף החוק הנוהג העות'מני, שהוכר גם על ידי הבריטים, ללא רישום בטאבו. אני רוצה לצטט מכתב שנשלח ב-20.10.1952 מטעם "הוועדה המצומצמת לעניין ברור שאלת קרקעות הבדואים בנגב", שסיווגו סודי ושיועד אל שר המשפטים:

ידועה העובדה שעוד בזמן שלטון התורכים נמנעו שבטי הבדואים, ובמקרים רבים גם התנגדו, לרשום קרקעותיהם בספרי האחוזה הממשלתיים, ונמוקם היה שרשום קרקעות יביא במוקדם או במאוחר, לכך שהם יתפשו לשרות צבאי, דבר שלו התנגדו הבדואים בתוקף.

עם כבוש הארץ על ידי הבריטים, נמצאו – מלבד מקרים בודדים – כל אדמות הבדואים בלתי רשומות בספרי האחוזה. אף על פי כן, ראו הבדואים את כל השטחים המעובדים על ידם כשטחים שבבעלותם. למרות שלא היו בידם תעודות רשום, השלטונות, הן התורכים והן הבריטים, הכירו בעובדה זו. […] הרי ידועה העובדה שבתקופת שלטון המנדט, נרשמו שטחים נכרים מאד בשמם של הבדואים, על יסוד הוכחות ששטחים אלה היו נעבדים על ידם במשך תקופת התישנות, וחלק חשוב של אדמות אלה העברו, לאחר רשומן, לקרן קימת, לחברות יהודיות אחרות, וכן ליהודים פרטיים. כך שבענין זה ישנם מאות תקדימים, ואנו סבורים שממשלת ישראל לא תוכל, ואינה צריכה, להתעלם מהם. [ההדגשה שלי – יצ"ג]

המושל הצבאי של הנגב ב-1966 (השנה האחרונה של המשטר הצבאי), ששון בר צבי, כתב אל המפכ"ל בנושא "בעיית הקרקע של בדואיי הנגב" כך:

הקרקע בנגב, שלא כבשאר חלקי הארץ, לא נרשמה ע"י ממשלת המנדט בספרי האחוזה (טאבו). הבדואים, שנמנעו מלרשום את קרקעותיהם לא סבלו במיוחד מאי רישום הקרקעות כי השלטונות הכירו בבדואים ובזכויותיהם לקרקע, דבר שבא לידי ביטוי ברישום כל הקרקעות בספרי תשלום מסים (דפתר חבאל) והסכמת השלטון להכיר בהעברת קרקע מבדואי לבדואי או אחר כבחכירה חוקית, ובהסכמה לרשום את הקרקע בספרי האחוזה על שמו של הקונה (בדרך זו רכשה הקרן הקיימת אלפי דונמים ורשמה אותם על שמה). [ושוב, ההדגשה שלי – יצ"ג]

מה שאנחנו רואים פה הוא המשך שיטת ה"שלי שלי, שלך שלי" של התנועה הציונית. ברצותה, החוקים העות'מניים משמשים אותה לרכישת אדמות, או, בגדה המערבית, אף לגזל אדמות; ברצותה, הם בטלים ומבוטלים.

בהחלטת הממשלה יש לשים לב לשני סעיפים משונים בולטים: שהמדינה לא תעניק קרקעות ממערב לכביש 40, והיא לא תתכנן שם התיישבות בדואית; ושההסכם לא יחול על מי שהגיש מזכר תביעה אחרי אוקטובר 1979. הסעיף הראשון ביזארי במיוחד: מישהו מעלה על הדעת שבמדינה היהודית והדמוקרטית, ששומרת על שוויון בין כל תושביה, הממשלה יכולה לומר שיש ציבור שאסור לו לגור במקום מסוים? ודאי נפלה שגגה בפני הממשלה, שתתוקן במהרה, בעגלא ובזמן קריב.

ואחרי שצחקנו, ד"ר תבאת אבו ראס, איש עדאלה ומומחה לגיאוגרפיה פוליטית, מסביר את זה בשיחת טלפון בפשטות: האדמות ממערב לכביש 40 חשובות לממשלה משתי סיבות. קודם כל, אלה האדמות הטובות, הפוריות באמת. דבר שני, כל המהלך הממשלתי – שנווט על ידי המומחה הידוע לזכויות אדם ותכנון אורבני, תת אלוף יעקב "כדור בראש" עמידרור – מיועד ליצור חיץ בין האוכלוסיה הבדואית בנגב ובין האוכלוסיה הפלסטינית.

ישראל, בקיצור, חוששת מאינתיפאדה בדואית, נושא שמלחשים עליו כבר שנים ארוכות. מה משונה, אם כן, שהיא נוקטת במדיניות שמקדמת אותה. על פי הערכותיו של ד"ר אבו ראס, התכנית הממשלתית תביא לפינוים של 40,000 בדואים מהכפרים הבלתי מוכרים; הממשלה מדברת על 30,000 אנשים שבכוונתה לפנות. הפער, אומר אבו ראס, נובע מכך שבכפרים הבלתי מוכרים חיים עוד כ-10,000 בדואים שרשמית רשומים כמתגוררים בשבעת העיירות שלהם, וזאת משום העדפתם של הבדואים לצורת חיים כפרית. עד כמה שאפשר לברר ברגע זה – וזה בהחלט עשוי להשתנות – התכנית הממשלתית לא תקים ישוב בדואי חדש, אלא תצופף את הבדואים.

והסעיף ההוא של אוקטובר 1979? אז התבקשו הבדואים לציין את האדמות שבחזקתם. הם תבעו חזקה על כ-991,000 דונם. הממשלה דחתה, כבר אז, חלק ניכר מהתביעות, וההחלטה החדשה קובעת שעל ההחלטות שהתקבלו ב-1979 לא תהיה אפשרות לערער. היישום של דו"ח פראוור, קובעת האגודה לזכויות האזרח, פגום משורה של בחינות: הוא (בניגוד לדו"ח גולדברג) לא מתחשב בדעת הבדואים ולא מתייעץ איתם; הוא מציב עקרונות תכנון עמומים, שהחשד – הכנראה מוצדק – הוא שהם ישמשו את המשטר הציוני כדי להתחמק מחובותיו כלפי המפונים; והוא מתנה את תכנון הישוב מחדש של המפונים בהסכמה מצדם לפינוי. דו"ח גולדברג קבע שאין להרוס מבנים של בדואים עד שיימצא פתרון מוסכם; מתווה פראוור-עמידרור מתעלם מההחלטה הזו.

אבו ראס אומר שהבדואים בסך הכל רוצים את מה שניתן לכל ישוב יהודי על פי תכנית התמ"א: הכרה בכל ישוב שיש בו יותר מ-50 משפחות. ישראל, הרי, מוכנה להכיר גם בחוות בודדים כישוב. אבל לא בכפרים הבלתי מוכרים, שחלקם נמצאים בשטח לפני מדינת ישראל וחלקם הוקם על ידי פינוי הבדואים מאדמותיהם על ידי הרשויות. מה שמדהים כאן הוא קלות הראש, האגביות, שבה מתייחסת הממשלה – ועמה כמעט כל הציבור היהודי – לפינויים של עשרות אלפי אנשים. אבל, כמובן, הם לא אנשים; הם לא יהודים.

כשהחליטה הממשלה לפנות את גוש קטיף, אדמה גזולה מחוץ לגבולות ישראל, היא פינתה בסך הכל 8,000 איש, והיא העניקה להם תנאים מפליגים – הרבה יותר ממה שהיא מוכנה להעלות אפילו על הדעת להעניק לבדואים. אף על פי כן, ישראל הגיעה אל סף מרד. אבו ראס רואה בהחלטת הממשלה היום הכרזת מלחמה על הבדואים בנגב. ח"כ טאלב א-סנע אומר שזו הזמנה לאינתיפאדה בדואית. כשהיא תבוא, ובהתחשב ביחסו של המשטר אין שום סיבה לחשוב שהיא לא תבוא, גם אם תתמהמה, היהודי הממוצע יקונן את קינתו של העושק המוכרת מימי דיקנס והלאה: נתנו להם כל כך הרבה, והם כפויי טובה כל כך.

ועוד דבר אחד: האופוזיציה בטורקיה לא עושה חיים קלים לממשלת ארדואן שם, ושר החוץ הטורקי הציע לאופוזיציה לקחת דוגמא מזו הישראלית: ציפי לבני עושה חיים קלים מאד לבנימין נתניהו בפרשה. דבוטאולו, כמסתבר, רוצה אופוזיציה מסורסת כמו שלנו. אוי לבושה.

(יוסי גורביץ)

מצנע צריך ללכת

לעמרם מצנע, בחור טוב במובן הרע של המילה, קרתה תקלה מביכה: כחלק ממאבקו על הנהגת מפלגת העבודה, הוא הצליח להקלע לאמירות שנראות דומות מאד לאמירות גזעניות. מצנע, שיצא נגד "מפקד הארגזים" שכביכול מארגן עמיר פרץ, הוא אמר (על פי גרסה אחת) ש"אני, שלי ובוז'י רבים על אותו הקול. אלה אנשים מפלנטה אחת. לעמיר יש את הקולות שלו, כי הוא פקד הרבה. אלה אנשים מפלנטה אחרת." על פי גרסה אחרת, מחמירה יותר, מצנע אמר ש"הוא [פרץ] בא מארץ אחרת […] עמיר פרץ מביא אנשים שבכלל לא שייכים למפלגת העבודה. הוא מביא את החמולות." מצנע ניסה לסגת מהאמירה הזו, שנאמרה בגבעתיים, כלומר פחות או יותר במקום הלבן ביותר בארץ, וטען שהוא התכוון לומר שפרץ בא מ"תרבות" אחרת. וואלה.

שגיאה של טירון או שריקה לכלבים? עמרם מצנע, פברואר 2011

מצנע התלונן על "מפקד ארגזים" כביכול שעורך פרץ. זה משונה, כי בפעם האחרונה ששמעתי על מפקד ארגזים, גם אז הוא לכאורה נערך על ידי פרץ. אבל ארגזים, כפי שכתב היטב היום גדעון לוי, תמיד היו: זו היתה שיטת הפטרונות הקבועה של העבודה. כך היא השיגה מתפקדים ערבים ודרוזים: מישהו – שיעול, פואד בן אליעזר, שיעול – היה מבטיח לראשי חמולות גזר כלשהו, למשל חיבור של השכונה שלהם לחשמל, והם היו מתפקדים ומצייתים לו. כל זמן שפואד "מלך השטח" פעל עבור ראיס אשכנזי כזה או אחר, בדרך כלל אהוד ברק או שמעון פרס, אף אחד לא אמר מילה על "מפקדי ארגזים". עכשיו דווקא כן.

ההאשמה כנגד פרץ חצופה במיוחד, כי פרץ היה היחיד שהביא בשלושת העשורים האחרונים מצביעים חדשים למפלגת העבודה. מה מצנע ידע לעשות, כבר ראינו; אני בספק אם שלי יחימוביץ' תהיה טובה יותר, גם אם היא תתחנף עוד יותר לימין; ואשר לבוז'י הרצוג, אל תצחיקו אותי, טוב? אבל פרץ הביא ב-2006, אחרי שהאשכנזים הקשישים ערקו עם פרס לקדימה, 19 מנדטים. שישה מנדטים מהם, אמרו בשעתו הסוקרים, היו חדשים, של אנשים שלא הצביעו קודם לעבודה. האמירה ש"פרץ מביא אנשים שלא שייכים למפלגת העבודה" היא פשוט לא נכונה עובדתית.

האמירה של מצנע, במקום שבו היא נאמרה, היא אחד משניים: או רשלנות כושלת של מועמד שנכשל בדבריו, או נסיון בוטה ועלוב להוציא את השד העדתי של מפלגת העבודה – שד לבן וקשיש – באמצעות שריקות. אם זו רשלנות, היא מצטרפת לזו של הפעם הקודמת, ב-2003, והיא צריכה להוציא את מצנע מהמגרש. אם אלה אכן "שריקות כלבים" – ואני מתקשה להאמין שזה לא המצב, במיוחד לאור האמירה של מצנע שתושבי ירוחם "לא בשלים לדמוקרטיה" – אז ודאי שמצנע לא ראוי לקולות הציבור הישראלי.

לא שמפלגת העבודה, שהיא זומבי פוליטי חולני שראוי שמישהו יגאל אותו מיסוריו, ראויה לקולות האלה. אבל ודאי לא מצנע. יש גבול.

ועוד דבר אחד: האגודה לזכויות האדם ומועצת הכפרים הבלתי מוכרים בנגב הופתעה לשמוע שאחד הגופים שינהל מטעם לשכת ראש הממשלה את הטיפול בכפרים הבלתי מוכרים תהיה המועצה לבטחון לאומי, בהנהלת האלוף יעקב "כדור בראש" עמידרור. מה למל"ל ולכפרים הבלתי מוכרים? מסתבר שגם זה "בטחון לאומי". או, במילותיה של האגודה, "מעורבות המועצה לביטחון לאומי בטיפול בנושא הכפרים הבלתי מוכרים מראה, כי הממשלה מתנהלת כמו בימי הממשל הצבאי, ומתעקשת לראות בבדווים איום ביטחוני. בכך, היא רק מחריפה את מצוקתם של הבדווים ומרחיקה אותנו מכל פיתרון אפשרי". ההדגשה שלי. בישראל פינו כבר כמה דיירים מבתיהם. זו פעם ראשונה, למיטב ידיעתי, שהמועצה לבטחון לאומי מתערבת בנושא.

(יוסי גורביץ)

אבל ברוטוס הוא איש ערכי

נתחיל בצד החיובי: בעקבות פרשת גלנט, מתחילים לבחון כל מועמד צבאי לתפקיד בכיר בקפידה, וזה טוב. כך למדנו שראש הממשלה רוצה למנות לראשות המל"ל אדם – הגנרל בדימוס יעקב עמידרור – שסבור שאין מוסר מלחמה ושבחיילים פחדנים צריך לירות.

אם לדייק, עמידרור אמר שחייל שמסרב להסתער "במערכת צבאית נורמלית צריך להכניס לו כדור בראש ובמערכת ליברלית צריך להכניס אותו לבית סוהר". אם למישהו היה ספק כלשהו, עמידרור – שמנגיד את הליברליות עם הנורמליות – הוא לא ליברל. אחר כך, כשראה שסר מעליו עונג המינוי, הוא מיהר לתקן את עצמו ולומר שהוא בעד העמדה לדין, לא רצח חיילים המומים בשדה הקרב. נו. אני נוטה להאמין לדברים שאמר כששוחח לפי תומו.

מעבר לדימוי האוטומטי שהעלה עמידרור אצלי, ואני מאמין שגם אצל אחרים – של יחידות הנ.ק.וו.ד. החמושות במקלעים שירו בגבם של חיילי הצבא האדום הנסים – יש כאן עניין נוסף. עמידרור הוא דוגמא מובהקת לדתיים הלאומיים ה"ערכיים", שכל כך אוהבים (בעיקר הם עצמם) להעלות על נס. הוא כל כך ערכי, שאת החילונים הוא כינה פעם – בבוז – "גויים דוברי עברית".

הבעיה היא שהמילה הזו, "ערכים", מסמנת ערכים מסוג אחד בלבד, שמרני-דתי. לא במקרה ייבאו אותה השמרנים הישראלים מארה"ב, שם היא מזמן נחלתו של הימין. "פטריוטיות" היא ערך בישראל; "סובלנות", לא כל כך, "שוויון" ודאי שלא. אז הבה נסתכל על הערכים של עמידרור, הלפיד של מחנה החיילים חובשי הכיפה.

הרעיון שחייל צריך להרוג "כל מי שמפריע לו לביצוע המשימה" – התשובה של עמידרור לשאלה האם מדובר גם בילד בן חמש לא ברורה, כנראה לא במקרה – מציב את עמידרור לא רק בצד ההיסטורי של ג'ינג'יס חאן, סטאלין והיטלר, אלא גם במחנה של כותבי "תורת המלך" והרב ישראל רוזן, שקורא לאמץ "מוסר יהודי" (שהוא בעצם מוסר גרמני "קסנופובי, רגשני, אנארכי"). בקיצור, עמידרור – כמו ההוגים המובילים בציונות הדתית, שהם קבוצת ההתייחסות הטבעית שלו – אימץ את מוסר הלחימה הנאצי, בשינוי קל: אם הנאצים האשימו את המוסר היהודי ברכרוכיות שהובילה ליצירת חוקי המלחמה, הרבנים דוחים בזעם את העלילה הנאצית ומטילים את האשמה, במידה רבה של צדק, על הנצרות. ראשיתו של ההומניזם האירופי בתפיסה – שלא היהודים ולא הנאצים היו מוכנים לקבל – שכל בני האדם שווים בפני האל, וזו תרומתה העיקרית, יש שיאמרו היחידה, של הנצרות למין האנושי.

אבל, רגע. לתנ"ך יש תפיסה אחרת לגמרי מזו של עמידרור באשר לפחדנים: "מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב אל ביתו ולא ימס את לב אחיו כלבבו". כותבי התלמוד אינם משנים את ההלכה הזו; הרמב"ם מסייג אותה, ואומר שמי שנתקף פחד בעת המלחמה עצמה עובר ב"לא תעשה", ואף מאשים אותו בכך שהוא מסכן חיילים אחרים, אבל ספק גדול אם אפילו הוא היה מתיר את דמו של יהודי טוב שנתקף פחד, ומתיר לתקוע לו כדור בראש; הוא לא קובע עונש לחייל במצב כזה. ספק גדול יותר אם היה שופט אותו אחר כך.

אז מאיפה צץ פתאום צו המשמעת של הוורמאכט בפיו של היהודי הערכי עמידרור? הרי אין לחשוד בו שהוא לא מכיר את היחס של התנ"ך והתלמוד לאנשים שאינם ערוכים לקרב. מאיפה הנוקשות הרצחנית הזו, לירות בחייליך שלך? האם עמידרור באמת חושב שחיילים שהרגע ראו איך המפקד שלהם רוצח חייל שמסרב להסתער יהיו חיילים טובים יותר? שהם לא יחשבו, למשל, שהוא בודד והם רבים, ויש הרבה עופרת באוויר, ומי ידע? האם הוא חושב שחיילים ימשיכו להתגייס ליחידות קרביות, אם ידעו שיש סיכוי שאם בסערת הקרב המפקד שלהם חושב שהם מתמהמהים, הם יחטפו כדור בראש? מה יהיה המורל של חיילים שצריכים להסתכל לא רק קדימה, אל האויב, אלא גם אחורה, אל המפקד?

עמידרור יודע את כל זה. ברגע של יושר אישי, אם הוא עדיין מסוגל לו – הקצונה והשררה משחיתים נפשו של אדם, והוא היה קצין כל חייו – הוא כנראה גם יודה בכך. אבל הוא מעדיף להעלים עין מהסתירה הזו, החדה כל כך, בין ההלכה והמסורת היהודית שהוא מחויב להן ובין הפתרון שלו לבעיית חייל פחדן.

והסיבה לכך היא שמרגע שנשמת את אדי הרומנטיזציה הקסנופובית, הרגשנית, האנארכית של הנאציזם, אתה מחויב לה וקודם כל לה. במשוואה היודו-נאצית, החלק הנאצי יקבל משקל, החלק היהודי יזוז אחורה. ואם נלמד את זה מפרשת עמידרור, אז הוא את תרומתו לישראל כבר העלה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, הודה נרגשות לאפיפיור בנדיקטוס ה-16, האיש והסיוע לפדופילים, על כך שפטר את העם היהודי מאשמת רצח ישוע. קשה להאשים את נתניהו – מעטים מנהיגי העולם שמוכנים כיום לקבל ממנו מסר כלשהו, לבנדיקטוס לא יהיו הרבה ברירות – אבל זה מעלה שתי תהיות. ראשית, זו הפעם השניה שנתניהו עושה את זה, אחרי שהתרפס בפני קסטרו. עד כדי כך המצור מעיק עליו? ושנית, לא היה אף אחד בלשכת נתניהו שהלך לעשות שיעורי בית וגילה שבנדיקטוס בסך הכל חזר על עמדת הכנסיה במסמך הרשמי Nostra Aetate מ-1965? שהעיתונות הישראלית לא יודעת את זה, מילא, אבל לשכת ראש הממשלה?

הערה מנהלתית א': היום התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות לתורם ולאחל לו שלעולם לא ייאלץ להפנות את גבו ליעקב עמידרור.

הערה מנהלתית ב': כצעד של כניעה לאדוננו, מורנו ורבנו מארק צוקרברג, מופיע כעת בבלוג כפתור Like.

(יוסי גורביץ)