החברים של ג'ורג'

משפח

מערכת המשפט הישראלית נגד הצדק: שני מקרי מבחן

“סבול כל עוול שיכול להגרם לך, ובלבד שלא תבוא לכאן.” – צ’ארלס דיקנס, על בית המשפט Court of Chancery

מערכת המשפט הישראלית נוהגת לומר על עצמה, ובעבר – במיוחד בימיו המשכרים של אהרן ברק – מצאה לא מעט אנשי תקשורת שיחזרו על ההבל הזה, שהיא מערכת המשפט הטובה ביותר בעולם. מאחורי השקר הנוצץ הזה ניצבת, בסופו של דבר, עוד מערכת שלטונית רקובה. טובה יותר מהרבנות, כן, וכנראה גם מביטוח לאומי, אבל לזה קוראים האנגלים damning with faint praise: כמו לומר שהמדינה היהודית טובה יותר מסוריה של אסד.

מי שעדיין נושם את האדים שהפיץ בית המשפט של ברק, מוטב שיתבונן בשני מקרים שעלו לכותרות לאחרונה. בעיה מרכזית של כל מערכת משפט היא הוודאות שהיא כולאת אנשים חפים מפשע. אין מערכת שנקיה מטעויות, וכשמדי שנה יש עשרות אלפי תיקים פליליים, בתי הכלא יכילו גם אנשים חפים מפשע. מבלי להתייחס לבעיה ענקית אחרת של מערכת הצדק הישראלית – ההטיה שלה כנגד לא-יהודים, עניים, זרים ומזרחים – אני רוצה להתייחס לבעיה המרכזית שלה: חוסר הנכונות להכיר בטעות.

המקרה הראשון הוא פרשת רומן זדורוב. בדצמבר 2006, רצח מישהו את הילדה תאיר ראדה, בת 13 מקצרין. המשטרה עצרה תוך זמן קצר עובד במקום, רומן זדורוב, עובד זר שהגיע לישראל באשרת תייר ונשא אח”כ אזרחית ישראלית. המשטרה טענה שזדורוב הודה ברצח ושחזר אותו; זדורוב חזר בו מהודאתו וטען שלא הוא הרוצח.

לטענת המשטרה והפרקליטות, זדורוב רצח את ראדה ממניע מפוקפק: כביכול, היא העליבה אותו על כך שלא נתן לה סיגריה, ואז הוא עקב אחריה לשירותים ורצח אותה שם. לטענת התביעה, זדורוב אמר שביצע את הרצח באמצעות סכין יפנית.

אלא שעדות של מומחה חיצונית, ד”ר מאיה פורמן-רזניק, שכנעה את ביהמ”ש העליון להחזיר את התיק של זדורוב לבית המשפט המחוזי. פורמן-רזניק, רופאה משפטית, הגיעה למסקנה חד משמעית שהלהב שבו נרצחה ראדה היה להב משונן; להב של סכין יפנית הוא להב ישר. אם הלהב אכן היה משונן, הראיה המרכזית של התביעה – ההודאה של זדורוב – נשמטת. המשמעות היא שאדם חף מפשע יושב בכלא באשמת רצח כבר כמה שנים.

במהלך המשפט החוזר, ציינה פורמן-רזניק שהמסקנה שמדובר בלהב משונן איננה רק שלה: גם ד”ר חן קוגל, ראש המכון לרפואה משפטית, משוכנע שהלהב היה משונן. בתגובה, טענה התובעת – שילה ענבר – שפורמן-רזניק משקרת (!) באשר לחוות דעתו של קוגל.

זו טענה חריגה מאד. השאלה המתבקשת היא למה לעזאזל לפורמן-רזניק לשקר שקר מטומטם כל כך, שניתן להפרכה בקלות – כל מה שצריך הוא לזמן את קוגל לעדות. אבל ראה זה פלא, למרות בקשות הסנגוריה, סירבה הפרקליטות באופן נחרץ לזמן את קוגל לעדות – ובית המשפט אסר על כך.

כלומר, יש לנו אדם שהורשע ברצח ויושב בכלא כבר כמה שנים, יש ראיה מרכזית ששנויה במחלוקת – ולא רק שהפרקליטות עושה הכל כדי שלא להזמין מומחה לדיון, בית המשפט מקבל את עמדתה.

אבל שניה, רק התחלנו. בעקבות דבריה של ענבר, מתחו השופטים ביקורת קטלנית על עדותה של פורמן-רזניק, כשהם מתייחסים אליה שוב ושוב כאל “רופאה משפטית צעירה.” לפני מספר חודשים, התקבלה פורמן-רזניק לתפקיד חשוב במכון לרפואה משפטית, מנהלת היחידה לרפואה משםטית פתולוגית. באופן בלתי נתפס, הפרקליטות עתרה כנגד המינוי שלה – כשהיא מצטטת את פסק הדין במשפט החוזר של זדורוב כראיה.

אבל כאן קושרי הקשר של הפרקליטות הסתבכו. ד”ר קוגל כתב תצהיר, בו הבהיר שהוא תומך בעמדתה של פורמן-רזניק בשאלת הלהב המשונן. המשמעות היא שהפרקליטות, שטענה בבית המשפט שפורמן-רזניק שיקרה, היא זו ששיקרה לבית המשפט. בהתאם, בנסיון מבוהל למנוע את חשיפת השערוריה, אסרה הפרקליטות על קוגל להתייחס לחוות הדעת שלו, ושלחה לו את חוות הדעת עם “תיקונים.” קוגל עמד באומץ בבית המשפט, ציין שהוא מעיד למרות האיסור של הפרקליטות, וחזר על עמדתו – וציין ש”אני חושב שמאשימים את אולמרט בזה עכשיו,” רמז גס לכך שמה שהפרקליטות עשתה היה שיבוש ראיות והדחת עד. קוגל אף אמר שהפרקליטות מתנהלת “כמו במדינה טוטליטרית”, ומנסה להפוך את המכון המשפטי לחותמת גומי. בימים אלה מנסים פרקליטיו של זדורוב להביא את העדות של קוגל לדיון נוסף בהרשעתו של זדורוב.

זו שערוריית-ענק: מערכת התביעה מאיימת על רופא משפטי כדי שלא יחשוף את עמדתו המקצועית, משום שזו תחשוף את העובדה שתוך העלמת ראיות, התביעה והמשטרה – הכל בסיוע של בית המשפט – שלחו אדם חף מפשע למאסר עולם. התביעה הוסיפה חטא על פשע בכך שרדפה את פורמן-רזניק ובכך ששיקרה לבית המשפט – שיצא, אם להיות עדינים, מטומטם במקרה הטוב ושותף לדבר עבירה במקרה הרע, בכך שסירב לזמן את קוגל לעדות.

שותף לדבר עבירה? לא יכול להיות, אתם אומרים. הרי השופטים הם כמלאכים. כאן מגיע המקרה השני שלנו, זה של יוסי דוידוב. הוא הורשע בשנת 2006 בכך שניסה לרצוח את משה עמרה, ונידון ל-16 שנות מאסר. דוידוב היה נאשם בעייתי מאד מבחינת הפרקליטות: בניגוד לרוב מוחלט של הנאשמים, הוא סירב בעקשנות להודות באשמה, וניהל מאבק משפטי שנמשך שמונה שנים והגיע עד לבית המשפט העליון בדרישה למשפט חוזר. לדוידוב היה מזל יוצא דופן: הוא הצליח להוכיח שהסרטון שהוביל להרשעתו עבר עריכה מגמתית על ידי המשטרה, וממנו הושמטו 53 שניות שמראות אותו משוחח עם עמרה, מה שלטענתו מחזק את עמדתו, על פיה הגיע למקום כדי להתעמת עם עמרה ולתקוף אותו, אך לא לנסות לרצוח אותו.

שמונה שנים אחרי התקרית, במארס השנה, הודיעו השופטים לדוידוב שהראיה החדשה לא משנה דבר, ושאין להם אלא להרשיע אותו שוב בנסיון לרצח. כאן אירעה תקרית יוצאת דופן: השופטים, בראשות גלעד נויטל, דרשו מדוידוב להודות בעבירה, אמרו לו שהוא יזכה ל”עונש אטרקטיבי” אם יעשה זאת ורמזו בגסות שאם לא יודה, הוא יצטער על כך. בלב כבד, ובעצת עורך דינו, הסכים דוידוב להודות. הוא נדהם לגלות שעונשו נגזר ל-13 שנים.

כעת דורש דוידוב לבטל את ההודאה שלו, משום שאי אפשר לראות בה הודאה שנמסרה מרצון חופשי. הדבר שהיה צריך להדהים כל אדם שיש לו אמון בבתי המשפט הוא העובדה שה”שיחה” בין השופטים ודוידוב כלל לא מתועדת בפרוטוקול: על פי הפרוטוקול, קפץ פתאום דוידוב – אחרי שמונה שנים של סירוב ומאבק משפטי עקשני – והודה מרצונו בעבירה שהוא הכחיש במשך שנים. הסיפור הזה, שגם בו אנחנו רואים תביעה שמעלימה ראיות ושופטים שמשתפים פעולה בנסיון לסגור את התיק באופן שלא יביך את מערכת המשפט, הולך עכשיו לערעור.

מערכת המשפט מקוננת בשנים האחרונות על כך שהיא מאבדת את אמון הציבור. ובכן, היא תמשיך לאבד את אמונו, כל זמן שנציגי המדינה משקרים לבית המשפט ואינם עומדים לדין על עדות שקר, וכל זמן ששופטים משתפים פעולה עם נציגי המדינה כדי לטייח את עוולות המערכת. ואולי, מתגנב הרהור כפירה, כל הסיפור הזה של שופטים מקצועיים שמגיעים רובם ככולם משורות התביעה ושהם בעצם עובדי מדינה, לא עובד כל כך טוב; אולי בכל זאת צריך לשקול סוג כלשהו של מערכת מושבעים, של אנשים שגוזרים את הדין אבל אינם חלק מן המערכת והמשכורת או הקידום שלהם אינם תלויים בהיותם מערכת הרשעות.

ועוד דבר אחד: ואם למישהו עוד היה ספק מה שווה מערכת המשפט הישראלית, נציין שהיא הורתה להרוס את ביתו של מחמוד קוואסמה על סמך הודאה שהוצאה ממנו, וללא כל הרשעה. קוואסמה הוחזק על ידי השב”כ בחשד למעורבות ברצח שלושת הנערים, לדבריו – ואין סיבה טובה לפקפק בהם – עבר עינויים קשים, והודה במעורבות ברצח. זאת, לאחר שבמשך שבועות נמנע ממנו לפגוש עורך דין ועצם מעצרו הוסתר. כאן המקום לציין שראש הממשלה נתניהו טען שוב ושוב שחמאס היה אחראי לרצח הזה; שהשב”כ מקבל את ההנחיות שלו מראש הממשלה; ושפרט להודאה של קוואסמה, אין כל ראיה לכך שא. החשודים המרכזיים, שבתיהם נהרסו, מעורבים ברצח ושב. הנהגת החמאס הורתה עליו. ועדות חקירה כבר מצאו שהשב”כ שיקר בעקביות לבתי המשפט בשאלת העינויים של עצירים, ואף איש שב”כ לא שילם מחיר על כך.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)