החברים של ג'ורג'

לחסל אותה אחת ולתמיד

או: טיל לוגי לג’נוסייד וחזרה

יובל שטייניץ נוהג לכנות את עצמו פילוסוף, ויש לו תארים מתקדמים בפילוסופיה וספרים רבי מכר לגיבוי הטענה הזו. אבל נראה שהוא פספס כמה שיעורים באתיקה. אתמול (ג’), כשנרשמה הסלמה ברצועת עזה, עלה שטייניץ לשידור אצל רינו צרור בגל”ץ ואמר כהאי לישנא: “אני לא מוציא מכלל אפשרות לכבוש את עזה ולחסל אותה פעם אחת ולתמיד.”

שטייניץ לא היה היחיד שהביע רצון לכבוש את רצועת עזה: שרת המשפטים, איילת שקד, אמרה דברים דומים. בצלאל סמוטריץ’ הציע לכבוש את הרצועה ולהקים מחדש את גוש קטיף. אבל אפילו סמוטריץ’, שכבר הביע תמיכה ברצח עם בעבר ושצריך לשלם את המחיר החוקי על כך, לא העז לדבר על “לחסל את רצועת עזה.”

ברצועת עזה חיים בין 1.8 מיליוני בני אדם לשני מיליונים. הגיל החציוני ברצועה הוא 18, מה שאומר שרוב תושבי הרצועה הם קטינים. רובם הגדול מובטלים. 96% מהמים של הרצועה מזוהמים מכדי שיהיו ראויים לשתיה, ל-47% מהאוכלוסיה אין די מזון, והחשמל זמין כמה שעות ביום בלבד. 80% מהאוכלוסיה נשענת על סעד למחייתה. בשנת 2020, אמר האו”ם, רצועת עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם.

ישראל, ששולטת שליטה מוחלטת בחייהפ ומתייחסת אליהם כאל אסירים, מקפידה שלא יהיה להם עתיד. אתמול, למשל, עצרה ישראל ספינה שיצאה מעזה ועליה פצועים, חולים ומפגינים, שכלל לא ניסתה להגיע לכיוון החוף הישראלי אלא הפליגה לכיוון קפריסין. אמנם, היא עשתה זאת במטרה מוצהרת כדי להביא את תשומת לב הציבור לכלא הפתוח הגדול ביותר בעולם, אבל אף אחד לא ניסה לטעון שהיא מהווה סיכון כלשהו לישראל. אף על פי כן, חיל הים יירט אותה ועצר את הנוסעים שעליה. התירוץ הרשמי הוא שהספינה “חרגה מגבולות הדיג.” עוד נסיון של האסירים שנידונו למאסר עולם בשל מוצאם לברוח מהכלא הישראלי נכשל.

הבעיה היא שההתעקשות של האסירים להזכיר את קיומם מוציאה את המדינה היהודית מדעתה. שם, אחרי הכל, קבור הכלב: שם יושבים צאצאי האנשים שישראל הוקמה על הריסות בתיהם. כמה מטחים של רקטות לא יעילות, שהגיעו אחרי שישראל הרגה שלושה עזתים בשלושה ימים – אבל מי סופר – גרמו למחורפנים בישראל לטפס על הקירות. ואז הגיעה הקריאה של שטייניץ “לחסל אותה פעם אחת ולתמיד.”

כי באיזשהו שלב, אחרי הכל, הגטו או השמורה או הבנטוסטאן לא מספיקים יותר. הפראים שבים ומזכירים את קיומם, ממשיכים להתנגד לאומה המתורבתת והעליונה טכנולוגית למרות שאין בכך טעם; הם מסרבים לקבל את גזר הדין של ההיסטוריה, שאותו כותבת האומה המתורבתת ברגעים אלה ממש, הקובע שתפקידם ההיסטורי הסתיים – אם אי פעם היה להם כזה. ועל כן יש צורך, בצער רב וביגון קודר, מאחר ואינם מבינים את הרמז, לתת להיסטוריה יד ולחסל אותם אחת ולתמיד.

להכרזה הזו של שטייניץ קדמו, כמובן, שלבים רבים. האחרון שבהם הוא ההסכנה האדישה של הציבור הישראלי עם הרג של למעלה ממאה בני אדם ופציעתם של אלפים שלא היוו סיכון לאיש. בית המשפט העליון הישראלי אפילו קיבל את העקרון שאפשר לירות ב”מסית ראשי” גם אם הוא לא מסכן אף אחד.

השעון מתקתק לאחור ל-2020. זה באמת לא עוד הרבה מאד זמן. ומאחר וישראל לא מוכנה לפתוח את שערי הכלא, ומאחר והאסירים לא מוכנים, בחלקם הגדול, להתאבד – וההסתערות של רבים מהם על הגדר היתה בדיוק זה, התאבדות מחאה בידי התליינים מרצון של צה”ל – לא נשארו באמת הרבה אופציות.

וכך זה מחליק בקלילות על לשונו של השר הפילוסוף: לחסל אותה פעם אחת ולתמיד. לחסל, כי מה שאנחנו עושים הוא חיסול. לא השמדה, חלילה. זה מונח בעייתי עם קונוטציות היסטוריות לא פשוטות. וכמובן, לא המילה המפורשת, רצח עם – זו פשוט הפללה עצמית. בואו נדבר על “לחסל אותה.” אותה. כי כשאתה מדבר על “חיסולו” של חבל ארץ, אתה לא צריך לפרוט את זה ברחל ביתך הקטנה: ערימות הגופות של הילדים והנשים, הבתים ההרוסים, החיילים שמסתובבים עם מסיכות גז כנגד סכנת המגפות מכל הגוויות. בואו לא נדבר על זה ישירות, בואו נקרא לזה “חיסול.” אתם יודעים, כמו של מחבלים. כי אוכלוסיה של שני מיליונים מורכבת כולה ממחבלים.

ב-28 במאי 2018 דיבר שר בממשלת ישראל בפתיחת על הצורך להשמיד אוכלוסיה, וציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו ‘קדוש’, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש.

ומה רבותא בכך? לא בבני אדם מדובר אלא בעזתים.

(יוסי גורביץ)

במה ישראל דמוקרטית?

ההצבעה החשאית על יציאה למלחמה באיראן מעוררת תהיה: האם המשטר שלנו דמוקרטי בכלל?

בימים האחרונים רגשה הארץ סביב הקלטות של אהוד ברק, בהן הוא נשמע מתאר את המהלכים שכמעט והובילו למלחמה עם איראן בשנים 2010-2012. על פי ברק, שכמובן מוסר כאן את גרסתו לספרי ההיסטוריה ושבימים אלה צריך הסחת דעת מהירה לאור העובדה שהוא חשוד בקבלת שוחד, היו שלושה נסיונות שלו ושל שותפיו לממשלה בשנים האמורות לצאת למלחמה עם איראן.

בשנת 2010, לדבריו, הרמטכ”ל אשכנזי טירפד את המהלך באומרו שהצבא לא כשיר עדיין (צריך לזכור שברק ואשכנזי הם אויבים בנפש שחתרו זה נגד זה.) בשנת 2011, אומר ברק, נערך דיון בשמיניה. הצבא אמר שהמבצע אפשרי – לא קל, אבל אפשרי – והתכנית הוצגה לשמיניה. במהלך הדיון, לדבריו, הוא ראה את השרים שטייניץ ויעלון “נמסים”, והשמיניה דחתה את ההצעה. מאחר והיא דחתה אותה, לא היה טעם להעלות אותה לקבינט.

יש כאן כמה נקודות שראויות לציון. ראשית, הן שטייניץ הן יעלון לא הכחישו את הדברים. הם הביעו הרבה זעם על חשיפת דיונים פנימיים, אבל הם לא הכחישו אותם. יש להניח שהדברים נכונים. שנית, כפי שהתקשורת הישראלית נמנעה ברובה לציין, שניים הם לא רוב מתוך שמונה. היו עוד שלושה חברי קבינט שהתנגדו: בגין, ישי ומרידור. למעשה, השמיניה היתה קרועה בין שתי קבוצות של שלושה שרים (ברק, נתניהו וליברמן מצד אחד, בגין, ישי ומרידור מצד שני). יעלון ושטייניץ היו רק השניים שהכריעו את הכף.

השאלה האם שטייניץ היה מצביע בניגוד לעמדת נתניהו, כלומר האם הוא מסוגל לגבש עמדה עצמאית המנוגדת לזו של נתניהו, פתוחה. אישית, אני חושב – לאור הרקורד של שטייניץ בוועדת חוץ ובטחון, שם הוא העז להתמודד עם אמ”ן וללכת ראש בראש עם רמטכ”ל פוטשיסט, אחד בוגי יעלון – שדווקא כן. אבל השאלה האישית פחות חשובה. מה שעולה כאן הוא שנתניהו הביא לשמיניה להצבעה הצעה על תקיפה, והיא נפלה.

ב-2012, על פי ברק, קרה משהו מעורפל ולא ברור. כביכול, אי אפשר היה לתאם מועד תקיפה שבו לא היו כוחות אמריקאים בישראל, ואם היו כוחות כאלה בישראל בזמן התקיפה אז ארה”ב היתה מסתבכת. זה סיפור משונה, בלשון המעטה. יש פה פרט אחד חסר בגודל בולדוזר.

ב-2010 לא היתה הצבעה, כי לדברי ברק היה ברור לו שאם הרמטכ”ל מתנגד הוא יפסיד. ב-2011, נערכה הצבעה ונתניהו וברק הפסידו. אבל, על פי ברק, ב-2012 הוחלט לצאת לתקיפה והיתה בעיית תיאום עם האמריקאים. מי החליט? האם היתה הצבעה שניה בשמיניה? האם הקבינט התכנס והחליט? אם לא, מי החליט? נתניהו וברק לבדם?

זו, משום מה, נקודה שהתקשורת הישראלית לא התייחסה אליה. יש סיבות טובות לחשוב שברק לא אומר כאן את האמת. קודם כל, מדובר באהוד ברק. שנית, זו היתה שנת בחירות בארה”ב. נתניהו היה מסובך עד צווארו בנסיונות לסייע למועמד של השוגר דדי שלו, הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, לנצח בבחירות. גרירתה של ארה”ב למלחמה עם איראן היתה כנראה צעד אחד יותר מדי. שלישית, התרגיל אמור היה להיערך באפריל ונערך בסופו של דבר באוקטובר. זה אכן קרוב מדי לבחירות. אבל למה רצתה ממשלת ישראל לדחות את התרגיל מאפריל?

אלה, עם זאת, זוטות. יש בסופו של דבר ארבע שאלות: א. האם קיבל הקבינט החלטה לתקוף את איראן? ב. אם התקבלה החלטה מונומנטלית שכזו, למה ההתקפה לא בוצעה? ג. אם לא קיבל הקבינט החלטה כזו, מי הורה לצבא להיערך לתקיפה? ד. למה מסתירים את הנקודה הזו מאיתנו?

שורה של חברי כנסת ועיתונאים (!) קבלו מרות בימים האחרונים על כך שהדברים של ברק בכלל פורסמו. הם חושבים שהצנזורה צריכה היתה לפסול אותם. יש גם טענות, שנראות קלושות למדי, על כך שברק בכלל הפר את החוק.

ואני רק שאלה: אם אזרחי ישראל לא אמורים לדעת שהממשלה שלהם החליטה להוציא אותם למלחמה, והם אמורים לקבל את הידיעה הראשונה על כך כשטילים איראנים יפלו על הראש שלהם, האם אפשר בכלל לקרוא למשטר שלנו דמוקרטי?

מבין כלל ההחלטות שהציבור במדינה דמוקרטית אמור לקבל באמצעות נציגיו, שתיים הן קרדינליות: התקציב והחלטה על יציאה למלחמה. ממשלת נתניהו לא העבירה תקציב חד שנתי מאז 2009. שתי מערכות בחירות – 2013 ו-2015 – נערכו מבלי שהממשלה הצליחה להעביר תקציב לאותה השנה. אין שום סימן שהכנסת בכלל עודכנה בדיונים על מלחמה.

אז, גם אם נניח עכשיו לשאלה המרכזית של שליטה על מליוני נתינים שלא בחרו בממשלתם, האם ישראל של גבולות 1948 בכלל דמוקרטית? אם הכנסת לא מצביעה על יציאה למלחמה – כנגד מדינה שישראל, נזכיר, לא נמצאת איתה במצב מלחמה רשמי – וההחלטה הזו מתבצעת במחשכים, על ידי אנשים שכמות המידע שלהם מוגבלת, והיא נשמרת בסודיות מפני הציבור, האם זה משטר דמוקרטי?

פורמלית, יש לציין, ההליך ב-2011 הוכיח את עצמו. שמונה שרים התבקשו להחליט על מלחמה, ולמרות לחץ עצום מצד ראש הממשלה ושר הבטחון (את שר החוץ ליברמן אף אחד לא סופר, ובצדק), דחו את ההצעה. ברק צריך להכיר את הסיטואציה: ב-1991 הוא דחף, כסגן רמטכ”ל, לפלישה לעיראק והקבינט דחה את ההצעה במאמץ. אז שיטת האחריות הקולקטיבית עבדה, וזה טוב.

אבל רבאק, אנחנו אמורים לדעת מדברים כאלה. אנחנו, רשמית, חבר הנאמנים שמנהל את המדינה הזו. אם מסתירים מאיתנו את ה עובדה שהממשלה הצביעה על מלחמה ב-2011 ודחתה את ההצעה; אם מסתירים מאיתנו את העובדה שהיא החליטה לצאת למלחמה נגד איראן ב-2012, או גרוע מכך – שראש הממשלה ושר הבטחון שקלו פוטש – איזו משמעות יש לכך שמדי פעם נערכות כאן בחירות? אם אין לנו את המידע המינימלי הזה, שמטיל אור אחר לגמרי על ההתנהלות של ממשלת נתניהו; אם אנחנו לא יכולים להביא אותו בחשבון בעת הליכה לקלפי, מה נשאר מהקליפה הריקה של הדמוקרטיה?

ממשלות דמוקרטיות לא מנהלות מלחמות סתרים. אם ממשלת נתניהו רוצה לצאת למלחמה, אם היא הגיעה להצבעה בנושא, הציבור צריך לדעת מכך, ובהקדם. רצוי להזכיר איך התנהלו הדברים בבריטניה ובארה”ב: הפרלמנט הבריטי דחה לפני כשנתיים את דרישת הממשלה לצאת למלחמה בסוריה, וסביב המלחמה בעיראק התנהלו ויכוחים סוערים ופומביים מאד; בארה”ב, המלחמה בעיראק ב-2003 עמדה במוקד של דיון ציבורי סוער לפניה ולאחריה; ההחלטה לצאת למלחמה בעיראק ב-1991 עברה ברוב דחוק בסנאט. היה דיון, היום אנחנו יודעים שהוא לא היה מספק ושהוא היה רווי מניפולציות, אבל היה דיון. הילארי קלינטון הפסידה את הפריימריז הדמוקרטיים הרבה בגלל ההצבעה שלה אז.

אף חבר כנסת ישראלי, אף שר ישראלי, לא ישלם מחיר על ההצבעה שלו בנושא איראן – הראשונים כי לא נתנו להם בכלל להצביע, האחרונים כי מסתירים מאיתנו את עצם ההצבעה שלהם. זו איננה דמוקרטיה. זו אוליגרכיה עם יחסי ציבור טובים. ועל העיתונאים שמועלים בתפקידם, שהוא ליידע את הציבור – טוב, נראה שכבר התרגלנו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: כששטייניץ צדק

זה לא קורה לו כמעט, אבל בעימות עם בוגי “משה” יעלון, שטייניץ צודק. שוב

קצת קשה לומר דברים חיוביים על יובל שטייניץ, אבל לפעמים אין ברירה.

שטייניץ הוא אחד הנלעגים שבפוליטיקאים שלנו, מי שכשר אוצר התגאה שוב ושוב בתקציב הדו-שנתי שלו, שהיה כשלון כה מזעזע עד שהוא בוטל ברגע שמונה שר אוצר אחר; מי שאין לו קיום פוליטי עצמאי והוא כלבלב של ראש הממשלה ורעייתו; מי שכתב ספר בשם “טיל לוגי לאלוהים וחזרה” שבו הסתמך על ההוכחה האונתולוגית, שמשמעה הוא שאם אני יכול לדמיין דרקון ורוד ובלתי נראה, אז הוא גם קיים; ומי שעם הצטרפותו לליכוד הכריז על עצמו כפעיל ותיק של “שלום עכשיו,” מה שהפתיע את החברים בתנועה.

אבל כששטייניץ תקף את התנהלות הרמטכ”ל ושר הבטחון בנושא דרישות התקציב שלהם בסוף השבוע, הוא צדק בכל מילה. הוא אמר ש

”יש תרגילים של משרד הביטחון שהם לא קבילים במדינה דמוקרטית. מצטמצמים בסעיף אחד שיש לו השפעה על דעת הקהל ולא בסעיף אחר שיכול להיות חסכוני יותר. השימוש בדברים אלה נועד להשפיע על התקציב ולעתים זה חורג ממה שמקובל במדינה דמוקרטית […] גם אם ההחלטות לא מוצאות חן בעיני הדרג הצבאי, הם לא יכולים לעשות מניפולציות… אנחנו מדינה שיש לה הערכה עצומה לאנשי צבא, ואסור שזה יוביל לכך שהברנז'ה הצבאית-בטחונית מרשה לעצמה לפעמים יותר מדי.”

הדברים נאמרו על רגע התרגיל הקבוע של צה”ל, המוכר כמט מינכהאוזן – קרי התגובה לדרישה לקיצוץ בשומני הצבא ובתנאים המופלגים של פורשיו בהודעה מיידית על הפסקת האימונים, סגירת טייסות והעברת מלאי הנשק הגרעיני של ישראל (על פי מקורות זרים) לחמאס, כי לצה”ל אין יותר תקציב לשמור עליו. בעקבות התרגיל הזה, נוהגת מדינת ישראל להתגלגל על הגב, להניף רגליים באוויר ולהעביר לצה”ל עוד כמה מיליארדים שאין לה, תמיד בלי לשאול את השאלה המתבקשת “תגידו, איך שוב נגמר לכם התקציב באמצע השנה, ולמה הרמטכ”ל לא עושה את הדבר המתבקש ומתפטר?” זה הרי מה שהיינו דורשים מכל מנהל כושל אחר.

הדברים של שטייניץ, שהיו סבירים באוזני כל אדם שעוקב אחרי המתרחש, גררו תגובה פראית של שר הבטחון. “גורם המקורב ליעלון” – תרגום: בוגי יעלון – אמר ש”תנחומינו לקהל שנאלץ לסבול את חפירותיו” ועבר לשורה של השמצות אישיות כנגד שטייניץ, שחלקן כנראה נכונות. בשום מקרה, לא התמודד יעלון – סליחה, “המקורב ליעלון” – עם הטענות של שטייניץ.

כבוגילוג ותיק – אני הייתי הראשון לזהות, כבר ב-2003, שיעלון הוא האיש המסוכן ביותר לדמוקרטיה הישראלית – היתה לי תחושה של דז’ה וו. בשנת 2004, שטייניץ הוביל את ועדת הכנסת שחקרה את השאלה מדוע המודיעין הצבאי שלנו כה חסר ערך ושוגה תמידית. העילה אז – הם עוד לא שמעו את ראש אמ”ן מעריך שמובארק יישאר בתפקידו שלושה ימים לפני התפטרותו – היתה ההערכה המביכה של צה”ל על היכולות הלא-קונוונציונליות של סדאם חוסיין. הוועדה של שטייניץ המליצה, בין השאר, על הפרדה בין יחידה 8200 ובין אמ”ן, כדי שיהיה לממשלה מקור מידע חיצוני לאמ”ן. ההמלצה הזו, כמובן, לא יושמה.

כך או כך, במהלך דיוני הוועדה דרש שטייניץ את נוכחותו של קצין מסוים. לבוגי, אז הרמטכ”ל (וראש אמ”ן בעברו) זה לא התאים, אז הוא הורה לקצין להגיע, אבל לא לענות על שאלות. שטייניץ נקט בתגובה בצעד חסר התקדים של זימון הרמטכ”ל לשיחת בירור בוועדת החוץ והבטחון. בוגי הודיע שהוא לא מתכוון להגיע, ושטייניץ הבהיר בתגובה שאם זה המצב, הכנסת תכריז שצה”ל לא נמצא יותר תחת פיקוח אזרחי. במילים מנומסות פחות, שטייניץ איים להכריז שצה”ל ביצע הפיכה. שטייניץ הזכיר עוד את העובדה שזמן קצר לפני כן, יעלון שלח מכתב נזיפה לכנסת. לא נראה לי ששטייניץ ויעלון שכחו את הסיבוב הזה (זה נגמר בסולחה שאירגן שר הבטחון מופז); אבל שאר המדינה שכחה את ההתנהלות של הדגנרל יעלון מול הכנסת.

ולמרות ששטייניץ צדק, אולי בגלל ששטייניץ צדק, הוא זכה לנזיפה מהפטרון הפוליטי שלו והאיש שבלעדיו אין לו קיום פוליטי, בנימין נתניהו. “מה אתה מתערב בעניין תקציב הבטחון? זה לא עניינך. זה עניין בין הבטחון לאוצר וביני. אלו שני נושאים חשובים, בטחון וכלכלה, ושאף שר לא יתערב בזה,” אמר נתניהו.

אה, לא. תקציב הוא עניינה של הממשלה כולה, ותקציב הבטחון הוא נושא לגמרי סביר לדיון מצד שרים. כהרגלו, נתניהו שכח שהוא לא מנהל ממשל נשיאותי, אלא מוביל ממשלה קואליציונית, שחייבת דין וחשבון לפרלמנט. העובדה שנתניהו נזף פומבית בשטייניץ לא מפתיעה; לשטייניץ אין שום כוח ולבוגי יש הרבה יותר מדי. נתניהו צריך את בוגי, שטייניץ הוא סרח עודף.

אבל הפגנת הבריונות לא משנה את העובדה ששטייניץ צדק ושראש הממשלה, שפעם דיבר על “האיש השמן”, מתייצב לצד האיש שאין שמן ממנו, כי יש לו המון כוח פוליטי. ראוי גם לומר ששטייניץ הוא לא סתם שר, הוא השר לאיומים אסטרטגיים. כשנתניהו אומר שלשר הזה אסור לדבר על התקציב, הוא מצביע – שלא במכוון – על נביבותו וריקנותו של התפקיד. למה התפקיד קיים בעצם, אם יש לנו בעיית תקציב? לצרכיו הפוליטיים של נתניהו, כמובן.

ככה זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבלו שתי תרומות, אחת מהן גדולה, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. אנחנו נכנסים לישורת האחרונה של פרוייקט 300 ואני מקווה שיעמוד לי הכוח לסיים אותו.

(יוסי גורביץ)

הוא תמיד היה קיים על חשבונם של אחרים

האמת, אין מי יודע מה טעם להתלונן על התנהלותו של בנימין נתניהו. זה טיבו, ואנחנו הרגלנו אותו.

לשכת ראש הממשלה מצאה את עצמה בסערה כפולה בשבוע האחרון. תחילה הגיעה פרשת המיטה בטיסה ללונדון, שעלתה למשלם המסים כחצי מיליון שקלים. לשכת נתניהו מיהרה להודיע שהיא לא ידעה שזה המחיר, שהיא לא נתנה את ההוראה, ושבכל מקרה זה לא יחזור על עצמו.

וואלה. בשנת 2010, דרשה משפחת נתניהו – איכשהו, הנסיעות של נתניהו תמיד כוללות את המשפחה – שיארגנו לה מיטה זוגית בטיסה לפריז וקנדה, בעלות נוספת של שני מיליוני שקלים. התירוץ אז היה שלראש הממשלה מחכה יום עבודה כשהוא חוזר לארץ. ב-2011, כשטס לברלין, דרש נתניהו שיותקן לו חדר שינה במטוס, לצרכי טיסה של ארבע שעות. התירוץ אז היה שיש לו יום פגישות ארוך. בשני המקרים הקודמים, הביקורת שככה, והתקשורת שכחה. השבוע חשף הצלם דוד רובינגר תמונה ישנה שצילם, של ראש הממשלה בגין, כשזה ישן מצונף על שני מושבי מטוס בטיסה לא קצרה לארה"ב. כנראה, העיר רובינגר אירונית, שהוא לא ידע מה מגיע לראש ממשלה אמיתי. יש להניח שימי העבודה של בגין, שבכל זאת היה מעורב בכמה אירועים לא פשוטים כמו הסכמי קמפ דיוויד ומלחמת לבנון הראשונה, לא היו קלים יותר מאלה של נתניהו. ראוי גם לציין שבגין היה מבוגר באופן ניכר מנתניהו. האחרון, אחרי הכל, היה רק ילד כשחשב שהוא רואה חיילים בריטים בירושלים, אותם לכאורה ראה שנה אחרי שבגין והארגון שבראשו עמד סיימו את המאבק נגדם.

הסערה השניה הגיעה אחרי שאזרחית אמיצה, אוריאן ויצמן, הצליחה לאלץ את משפחת נתניהו להסגיר את המידע על ההוצאות של מעון ראש הממשלה. המשפחה נלחמה בשיניים כדי למנוע את חשיפת המידע הזה, והנושא הגיע לבתי המשפט. התוצאה ברורה: ההוצאות של מדינת ישראל על כלכלת משפחת נתניהו זינקו בין 2009 ל-2012 בשיעור של 80% (!). הוצאות האירוח היו ב-2009 כ-240 אלף דולרים; ב-2012 הם עלו ל-480 אלף. הוצאות הנקיון – בבית שבעבר התלוננו עליו שהוא קטן מדי לצרכי ראש הממשלה – קיפצצו בעליצות מ-553 אלף ₪ ל-1.2 מיליוני שקלים.

עמותת "שישים ואחת" ציינה שמשפחת נתניהו מוציאה יותר ממאה אלף שקלים בחודש על נקיון, בזמן ש-85 אלף משפחות לא מסוגלות לשלם את חשבון המים שלהן. הנתון המרשיע באמת הוא שמשפחת נתניהו מוציאה מדי חודש כ-5,800 ₪ על איפור – בזמן שהשכר החציוני הוא 5,812 ₪. חשבו רגע על הנתון הזה.

וכל זה לא חדש. ידענו את זה. מי שעקב אחרי משפחת נתניהו לאורך השנים, ידע על מנהגו של בנימין נתניהו לא לשלם במסעדות. ידענו על הסיגרים שהוא עישן על חשבון הציבור בקדנציה הראשונה, עד שהנושא נחשף בתקשורת והוא הורה להפסיק את המנהג. ידענו – מאז החשיפה של רביב דרוקר – על האופן שבו נתניהו ורעייתו היו כל כך צייקנים, עד שכאשר היו יוצאים על חשבון נדיבים לצרכי "הסברה" – נופש מוסווה לא רע – הם התעקשו לא רק ללון במלונות היקרים ביותר, הם גם הטיסו את הכביסה המלוכלכת שלהם לחו"ל כדי להשתמש בשירותי הכביסה של המלונות. נתניהו הגיש תביעת דיבה. אחר כך הוא גם מחק אותה. ידענו גם על הגלידה. משפחת נתניהו מתנהלת בשיטת מצליח: היא לוקחת מה שהיא יכולה, ואם תופסים אותה ויש רעש, היא מעמידה פנים שהיא מחזירה. עד הפעם הבאה שבה היא יכולה לטרוף עוד קצת מכספי הציבור.

הבעיה היא לא רק הנהנתנות, לא רק הניתוק מן הציבור (על כך כתב יפה כאן שלום בוגוסלבסקי), אלא העובדה שזו, חד וחלק, שחיתות. הביזה הזו מלווה שוב ושוב בשקרים. נתניהו יודע היטב שמה שהוא עושה לא תקין, ופעם אחר פעם הוא משקר לציבור. פרשת המיטה – שלוש מיטות, שלוש טענות שהמקרה לא יחזור על עצמו – היא דוגמא מובהקת.

אבל זו שחיתות בעיקר משום שבעוד נתניהו ומשפחתו בולעים מכל הבא ליד מתקציב הציבור, בשיעור שאף ראש ממשלה אחר לא העז להתקרב אליו, הם מקצצים את התקציב לשאר המדינה. הם מטילים גזירות על האזרחים בזמן, כפי שכתב שלום, שהם מוציאים מכספנו את התקציב החודשי של ריקי כהן. בזמן מערכת הבחירות, טען נתניהו שאין שום בעיה, שאין שום משבר, ושלא תהיה עליית מסים אחרי הבחירות. באוקטובר האחרון – זה מאד שווה צפיה – תקף מופז בכנסת את המדיניות הכלכלית של נתניהו וטען שהיא יצרה גרעון של ארבעים מיליארד שקלים. נתניהו והסנצ'ו פנשו שלו, יובל שטייניץ, התפקעו אז מצחוק. נתניהו שלח את מופז לבדוק את הנתונים.

כלומר, אחת מן השתיים: או ששר העל לענייני כלכלה נתניהו – זה היה התפקיד שלו אז, אם כי הוא ולשכתו עושים מאמצים ניכרים להשכיח את העובדה הזו – לא ידע מה עומק הגרעון, ואז הוא צריך ללכת הביתה בחרפה, או שהוא שיקר לכנסת, ואז הוא צריך ללכת לכלא. אין ברירה שלישית כאן. אני מתקשה להאמין שנתניהו לא ידע מה המצב האמיתי. הוא הרי הלך לבחירות כדי שלא יצטרך להגיש תקציב, אחרי שניסה את התרגיל המדהים של דרישה מחברות הקואליציה להסכים לתקציב שהן לא ראו (!).

אז נתניהו ידע מה מצבה הכלכלי של ישראל, ידע היטב; ובכל זאת העלה את תקציב האיפור שלו עד כדי כך שהוא משתווה לשכר החציוני במשק. זה לא מקרה, לא טעות; זה פשע מאורגן, ביזה מתוכננת של אוצר המדינה. ואם זה ייחשף, ידעו בני הזוג, הם ישחררו איזו הצהרה על אופס וזה לא יקרה שוב, ויסמכו על זכרונו הקצר של הציבור. במקרה הכי גרוע, כפי שאמרה אשת ראש הממשלה, הם ירדו מהארץ "ושהמדינה תישרף."

אז הגיע הזמן לשלוח את בני הזוג נתניהו למדינה אחרת, ולהציל את מה שנשאר ממקום שבוער גם ככה. מגיעים לנו שליטים אחרים. הגיע הזמן לשלוח את בני הזוג נתניהו להתעלק על מישהו אחר. אם הם נשארים פה, ולא מגורשים מכאן בזפת ונוצות, מגיע לנו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חוזרים לנושא

ופתאום, בבום, חזרנו לנושא האמיתי של הבחירות הללו: התקציב שהממשלה תצטרך להעביר אחרי הבחירות, התקציב שבנימין נתניהו כל כך לא רצה להעביר שהוא העדיף להקדים את הבחירות. עד כה הכל עבד מצוין מבחינת נתניהו: דיברו על איראן, דיברו על המריבות בגוש המרכז, דיברו בכלל הרבה על עניינים אישיים, ולא דיברו על הנושא העיקרי, הפיל הלבן של הבחירות האלה. נראה שזו היתה הסיבה שנתניהו התעקש על בחירות מהירות כל כך, כמעט בניגוד לחוק (הוא נאלץ לדחות אותן אחרי שיו"ר הכנסת אמר לו שלא ניתן ללכת לבחירות בפחות משלושה חודשים): הוא רצה שכולם יהיו עסוקים בהתארגנות ובדיווחים מתנשפים על מרוץ הסוסים, ולא יהיה זמן לדבר על הדבר האמיתי. אבל, שבוע לפני הבחירות, התרגיל התפקשש לו. הסיבה: הגרעון של שנת 2012 כפול כמעט מגודלו המיועד, והוא יעמוד על כמעט 40 מיליארדי שקלים במקום כ-20.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, העדיף להמשיך ולהרדים אותנו. הוא אמר בתגובה לידיעה על עליית הגרעון שהוא "לא ישפיע על האזרחים." בפעם האחרונה שנתניהו נאלץ להתמודד על תפקיד ראש הממשלה כמי שמגן על כסאו, הוא לא הפסיק לדבר על הגרעון. עכשיו הוא לא רוצה שנדבר עליו.

לפעמים נראה שכמו הפרסומאים של "התנועה" של ציפי לבני, גם נתניהו יצא לקמפיין הבחירות של 2013 מתוך התערבות שהוא יוכל להשתין על ראשיהם של האזרחים וחלק ניכר מהם, על כל פנים מספיק כדי לאפשר את בחירתו מחדש, יאמרו לעצמם שמדובר בגשם. לא רק שנתניהו משנה עכשיו את העמדה ההיסטורית שלו לגבי גרעונות (וזה בסדר, הוא יודע שהתקשורת לא תזכור לו את זה, ושלציבור אין זכרון היסטורי כלל), הליכוד היה המפלגה היחידה שסירבה לענות על השאלה כיצד תטפל בגירעון – והיא גם המפלגה הגדולה היחידה שכלל אין לה מצע. זה הרי מדהים: מפלגת השלטון הולכת לבחירות כשהיא אפילו לא מעמידה פנים שיש לה כוונה להודיע לאזרחים מה יש בדעתה לעשות. נתניהו רוצה שכלל אזרחי ישראל יתנהגו כמו מתפקדי הליכוד, שאישרו את ההסכם עם ליברמן מבלי לראות אותו, ואם הם אכן יפעלו כך הם יוכלו להאשים רק את עצמם.

אחת הסיבות לגרעון היא העובדה שישראל היא אחת משתי המדינות היחידות בעולם שמתנהלת על פי תקציב דו שנתי. הנתונים של תקציב 2012 תוכננו ב-2010. תקציב דו שנתי לא מאפשר גמישות. במדינה נורמלית, אחרי כשלון כזה, הגאון שעלה על הרעיון של תקציב דו שנתי – שמסרס משמעותית, ולא במקרה, את יכולתה של הכנסת לפקח על הזרוע המבצעת – היה עולה על טיל ונשלח לבלות יותר זמן עם משפחתו. בישראל, האיש שמשגר טילים לוגיים לאלוהים וחזרה נשאר בתפקידו.

יש שתי דרכים לסגור גרעון, כמובן בהנחה שחושבים שהוא דבר שלילי בהכרח. ניתן להעלות מסים וניתן לצמצם שירותים לאזרח, מה שהאוצר מעדיף לכנות "קיצוץ בתקציב," מילים שמסתירות את המשמעות שעבור אותם מסים יקבל האזרח פחות שירותים. נתניהו אמר שהוא מתנגד להעלאת מסים – כל זמן, כמובן, שאלה מסים ישירים. ארבעת העשירונים התחתונים לא מגיעים לרף מס ההכנסה. מס ההכנסה מכביד במיוחד על העשירון העליון – וזו הסיבה שנתניהו מוריד אותו, יחד עם מס החברות (שפעם, לא כל כך מזמן, עמד על 36%). אבל בין הגזירות ששוקלים עכשיו באוצר כדי לחסום את הבור שנפער כתוצאה מכך שהתאגידים והעשירים לא משלמים את חלקם, מדברים על העלאה מיידית של המע"מ ל-18%, אחרי שלפני פחות מחצי שנה העלו אותו מהיום למחר באחוז. מדברים על הטלת מע"מ גם על פירות וירקות – והפעם האוצר מתכוון להתייצב מאחורי העלאת המס הזה עם התרגיל הרגיל שלו, זה של העז.

מע"מ הוא מס רגרסיבי בהגדרה: הוא חל באותה המידה על אלה שיש להם ועל אלה שאין להם. ולאלה שיש להם, בדרך כלל גם יש דרך להתחמק מהמע"מ. הם יכולים, למשל, להפוך את עצמם לחברה. זה מה שעשה זוג ירושלמי שמפעיל חברה בשם נתניהו ב.ש.; הזוג עשוי להיות מוכר לכם. הגבר טען שנסיון לגיטימי לשלוח אותו הביתה בבחירות הוא "נסיון להפיל אותי", האשה אמרה שאם בעלה לא יקבל את הג'וב שכל כך מגיע לו – כנראה לא תפקיד שר האוצר האיטלקי – אז "נעבור לחוץ לארץ. שהמדינה הזו תישרף." כשנתניהו התפטר מתפקידו כשר אוצר, הוא טען אחר כך שהוא חי מפנסיה של כארבעת אלפים שקלים ושאי אפשר לחיות מהסכום הזה. התקשורת, כרגיל, לא בדקה את הנתונים וזה היה שקר גס – הסכום היה גדול הרבה יותר – אבל האיש שאומר שאי אפשר לחיות מארבעת אלפים שקלים נעמד על הרגליים האחוריות כדי ששכר המינימום לא יעבור את קו ארבעת אלפים השקלים. וגם על זה התקשורת לא דיברה יותר מדי.

שניה, לא גמרנו. זוכרים את פרשת הרווחים הכלואים? 27 מיליארדים במסים שנתניהו ושטייניץ חילקו במתנה לתאגידים, תוך כדי שנחשפת העובדה שהם שילמו רק 3.3% במסים? אלה 27 מיליארד שקלים, מסתבר, שהיינו די צריכים. עכשיו אנחנו נשלם על ההנחה של התאגידים מהשירותים שלנו.

צה"ל חגג גם השנה, וחרג כהרגלו גם השנה מהתקציב שלו בכעשרה אחוזים. וזה בסדר, אנחנו נשלם. גם על 11 המיליארדים של מתקפת הפנטזיה שלא היתה על איראן. אבל, מבחינת ראש הממשלה, אלה היו 11 המיליארדים הטובים ביותר שהוציא אי פעם: הם אפשרו לו למקד את תשומת הלב של הציבור בדחליל האיראני ולא במה שראש הממשלה עושה לכלכלה או לסיכוי של קיום בשלום עם הפלסטינים.

אגב, זוכרים את הגז שנתנו לתשובה? ההוא שההכנסות ממנו היו אמורות לעבור לקרן יעודית למען עתיד החינוך? אז תשכחו מהכסף. הוא יתחיל להכנס רק עוד חמש שנים. עד אז, אנחנו נממן את ההגנה על הקידוחים שמכניסים כסף רק לתשובה. נשלם על זה 700 מיליוני שקלים. בשלב ראשון, לפחות: חיל הים דורש שלושה מיליארדים כדי להגן על תשובה. כלומר, אנחנו נשלם על ההגנה של תשובה מהכסף שהוא אמור היה להעביר לנו. מבריק, לא? ובסופו של דבר, שר התשתיות עוזי לנדאו ניצח: האיש, שכיהן כשר מטעם סיעת תשובה ביתנו, הודיע בשעתו שישראל תצא למלחמה כדי להגן על הגז של תשובה – אבל הוא יילחם עד חורמה כדי למנוע מתשובה לשלם תמלוגים גבוהים יותר. וזה בדיוק מה שקורה.

ולצד כל אלה, יהיו הגזירות. באוצר מתכננים לא רק להעלות את המע"מ, אלא גם לקצץ את תקציב הרכישות של הממשלה בשני מיליארדי שקלים – מה שאומר שהציוד שיעמוד לרשות הציבור יהיה מיושן יותר וכושל יותר; להקפיא גיוס עובדים חדשים במגזר הציבורי, כך שפחות עובדים יעמדו לרשות הציבור, כי מדי שנה פורשים אנשים לפנסיה; על פי אותו ההגיון, לקצץ משמעותית את מספר עובדי המדינה; לבטל את העלאת השכר שהובטחה לעובדי המגזר הציבורי, כי הבטחות לא צריך לקיים ועובדים ממורמרים שצריכים למלא גם את תפקידם של עובדים שפוטרו הם בהכרח עובדים שנותנים שירות טוב יותר; דחיית סלילת כבישים והנחת מסילות ברזל, כי השקעה בתשתית זה לחלשים; קיצוץ חד בקצבאות הילדים; דחיית תכנית ה"התעצמות" של הכבאים (הולך להיות כיף בקיץ); דחיית גיוס שוטרים וסוהרים, כי היאוש לא צפוי לגרום לעליה בפשיעה; וקיצוץ של שלושה מיליארדי שקלים בתקציב הבטחון. יישום הסעיף האחרון צפוי להיות מלווה במטס חגיגי של חזירים.

זה לא מקרה שכל זה יוצא עכשיו, שבוע לפני הבחירות. נתניהו משוכנע שהציבור איבד את התקווה לשנות, ושאין לו כוח עוד לשמוע על הבחירות. אבל ההיסטוריה רוויה מהפכים, שום דבר לא קבוע מראש, ורבים מהאנשים שהתגרו בגורלם כמו נתניהו שילמו על כך מחיר כבד. בעוד שבוע נלך אל הקלפי, ונשלח את נתניהו ושטייניץ אל מקומם הראוי: פח האשפה של ההיסטוריה. וכדאי שזה יהיה עכשיו, כי אם נתניהו מסוגל עכשיו ללכת לבחירות בלי להציע אפילו מצע, לכו תדעו מה הוא ירשה לעצמו לקראת הבחירות הבאות.

ועוד דבר אחד: והליצן של מערכת הבחירות, יאיר לפיד, כינס היום Screenshot_2013-01-15-11-40-28מסיבת עיתונאים כדי… לדרוש משורה של מפלגות שאף אחת מהן לא תסכים לשלוח לממשלה מישהו בתפקיד סגן שר. לפיד טוען שמדובר בתפקיד מיותר, מה שנכון, ושהוא עולה הרבה כסף, שזה בולשיט. אנחנו מדברים על עשרות מיליארדים ולפיד משחק בבוטנים. הפתרון האחר שלו לבעיית הגרעון היה קיצוץ תקציב הישיבות, שזה היה יכול להיות נחמד אלמלא כל תקציב הישיבות קטן ממיליארד שקלים. לפיד, חשוב לציין, סירב להתחייב שלא לשבת בממשלה שיש בה שרים ללא תיק, מה שהפך את המחווה שלו לפחות מריקה. בנוסף, הוא שלח מכתבים בלשון זכר ("נדע שגם אתה מתחייב לכך…") לזהבה גלאון ושלי יחימוביץ', מה שמעיד על רמת הרצינות שבה הוא רואה את תפקידו. כשזה נחשף, הוא מחק את הפוסטים הללו – והעיד בכך שהוא לא מבין את העידן שבו הוא חי וגם מה הוא חושב על מצביעיו. (צילום המסך באדיבות ערן כץ).

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כששר האוצר משתין עליך מהמקפצה

לא בכל יום שר בכיר בממשלה מודיע בגאווה שהוא עבד על רוב הציבור, שהוא העלים נתונים, ושהוא העדיף ציבור אחד על פני ציבור אחר כשהוא יודע שאף אחד לא יעלה על זה. אבל זה בדיוק מה שאמר אתמול (ב') שר האוצר יובל שטייניץ.

שטייניץ, שאמור היה לקבל אמש את אות "יקיר ההתיישבות" – המתנחלים כבר לא קוראים לעצמם מתנחלים, הם הבינו שהמותג הזה שרוף כמו שדות של פלסטינים בקרבת התנחלות – אמר אתמול לאיזה רדיו מתנחלים ש"הצלחתי והצלחנו, וזה לא רק במילים אלא מעשים, להכפיל, אני אומר באופן הברור והמפורש ביותר, להכפיל את התמיכה הכלכלית והכספית ואת העברות הממשלה להתיישבות… עשינו אותה בפרופיל נמוך, בהסכמה עם ראשי ההתיישבות, עם ראשי ערים, המועצות, ראשי מועצת יש"ע, מתוך הנחה שאם הדברים האלה ייעשו בפרופיל גבוה ותוך כדי פרסום, אז יהיו גורמים, גם בארץ וגם בחו"ל, שינסו למנוע את הדברים האלה, שיקימו קול צעקה." הקלטה של השר המאמין שפיות קיימות (היי, אפשר לחשוב עליהן, משמע הן קיימות) אפשר לשמוע כאן, וגם לחתום על עצומה.

שטייניץ שבר כאן שיאים של חוצפה מצד נבחר ציבור. הוא הודיע לנו שזה לא ענייננו מה הוא עושה עם הכסף שאנחנו משלמים כמסים. שקיפות? זכות הציבור לדעת? זכות הציבור לפקח על ממשלתו? פיקוח פרלמנטרי? תשכחו מכל זה. כל אלה עשויים "להרים קול צעקה," ולהפריע לשטייניץ לשפוך את הקופה הציבורית על המתנחלים. ומאחר ולא יעלה על הדעת שציבור שלא מסכים למדיניות הממשלה גם יקבל את ההזדמנות להתנגד לממשלה הזו, אז לא נספר לו מה אנחנו עושים עם הכסף שלו. לזה שישראל משקרת בעקביות למדינות זרות על ההשקעה שלה באימפריה במזרח כבר התרגלנו; אבל כשהממשלה מודה בגאווה שהיא עושה את זה גם לאזרחיה – זה כבר באמת נדיר.

עכשיו, אומרים לי ששטייניץ עשוי לשקר. אחרי הכל, יש פריימריז והוא צריך את קולות המתנחלים. אבל זה לא נראה כמו שקר: האיש עומד לקבל את פרס יקיר ההתנחלויות, אחרי הכל. והוא מציין עדים ושותפים לפשע: ראשי ערים, מועצת יש"ע. אם הוא היה משקר, מישהו מאלה כבר היה פותח את הפה. הרוצה לשקר, ירחיק עדותו.

אבל אפילו אם נניח ששטייניץ משקר, מה הוא אומר לנו בעצם? שבשביל לקנות את חיבתם הזמנית של המתנחלים, הוא מוכן להעמיד פנים כמי שהוליך שולל ממשלות זרות ואת הבוחר הישראלי. זה אומר כל מה שצריך לומר על סדר העדיפויות של שטייניץ: גם אם הוא נמנע מלתת למתנחלים את העתיד הכלכלי שלנו, הוא יודע שהוא צריך להיראות כאילו עשה את זה.

יש כמה דברים שממשלת ישראל מעדיפה שלא לתקצב. למשל, אין תקציב למרכזי תמיכה בקורבנות אונס. למשל, אין תקציב לשיפוץ בתי חולים פסיכיאטריים, למרכזי טיפול בנפגעי נפש ובטיפות חלב. אין, כמובן, תקציב למיגון מבנים בדרום – משרד הבטחון לא רוצה להעביר כסף משלו, כי אחרי הכל מה לו ולהגנה על תושבי ישראל, הוא בכלל לא במשחק הזה, אז הממשלה הודיעה שהיא תאשר מיגון אבל לא תתמן אותו – מהלך מחשבתי שמתאים ככפפה ליד לשר אוצר שמאמין שליליות גונבות את זרעם של גברים (היי, הוזי הקבלה העלו את הדבר על דעתם, ועל כן הוא קיים). אין על מה לדבר על תקציב לניצולי השואה – היחידות הלא רווחיות האלה כבר גמרו מזמן להכניס כסף לאוצר המדינה, וגם התועלת ההסברתית מהן יורדת והולכת. שימותו בשקט ויעזבו אותנו. ואם לניצולי שואה אין כסף, על אחת כמה וכמה שאין כסף לנערים במצוקה. ואם גורלם לא שפר עליהם, שיאשימו את האוסטרו-הונגרים. לכל זה אין, אבל למתנחלים תמיד יש.

ואם כל זה נשמע לכם נורא, עוד לא ראיתם כלום. הראיון של שטייניץ סוגר קדנציה של שר אוצר שהקפיד בקנאות על כך שהציבור לא יידע מה הוא עושה. המהלך שבו שטייניץ מתפאר יותר מכל הוא המעבר מתקציב חד שנתי לתקציב דו שנתי. רק מדינה אחת אחרת בעולם נוקטת בשיטה הזו, אבל שטייניץ – כאותו נהג שנוסע נגד כיוון התנועה ומשוכנע שכולם אידיוטים – בטוח שהוא צודק. תקציב דו שנתי מצמצם דרסטית את יכולתה של הכנסת לפקח עליו, ואין בו שום תועלת. והתקציב של השנה הבאה בכלל חשאי: נתניהו הרי הלך לבחירות כדי שלא יצטרך להגיש תקציב ולומר לנו איפה בדיוק הוא מתכוון לחתוך בבשר החי שלנו, והוא מתעקש שלא להציג את התקציב המתוכנן לשנה הבאה; ארגון "שומרי משפט" כבר פנה לבתי המשפט בדרישה לחשוף את המסמך הבסיסי הזה.

התקציב הוא מפת הדרכים האמיתית של הממשלה. עזבו אתכם מההצהרות: מה שהממשלה רוצה לעשות הוא מה שהיא מקציבה לו כסף. שטייניץ הראה לנו מהן מטרותיה האמיתיות של ממשלת ישראל. הוא גם הראה לנו שהוא מוכן לזייף את המסמך החשוב ביותר של הממשלה, ולהעביר בעורמה כספים למקום שלא אליו הם מיועדים – משהו שקל הרבה יותר לעשות בתקציב דו שנתי, כשהפיקוח רופף הרבה יותר – ולהציג לאזרחים דבר אחד בעודו עושה דבר אחר. במדינה נורמלית, היועץ המשפטי היה פותח בחקירה מיידית, אבל בישראל מדובר בקונסיליירי של ראש הממשלה שעסוק בהסתתרות מאחורי הסינר של אשתו בפרשת העסקת עובדת זרה. לא סתם ממנים פרנס על הציבור שיש לו קופת שרצים.

ישנו, כמובן, הצד השני של המשוואה: מקבלי הכסף. למתנחלים אין שום בעיה לקבל הרבה יותר כסף מסתם אזרח ישראלי. אין להם, ולפרנסיהם, שום בעיה עם כך ששלוחי הציבור שלהם מעוותים את החוק ואת הסדר כדי שערימת הזלוטס שלהם תהיה גבוהה הרבה יותר. זוכרים איך תקפו המתנחלים בשצף קצף את מחאת הצדק החברתי? הם ידעו למה. הם ידעו שאותם שטייניץ כבר סידר, ושאם הספרים ייפתחו מחדש, ואם נברר לאיפה באמת הלך הכסף, החיים הטובים ייגמרו מהר מאד. זכרו את זה, בפעם הבאה שהם ידברו על "אהבת ישראל": הם אוהבים את היהודים האחרים, באמת, כל זמן שהם בדעתם ולא מתנגדים להם – אז הם הופכים תוך שניות לערב רב – אבל את ממון הם אוהבים יותר.

זוכרים איך אמרו לנו שאסור לערב בין המחאה החברתית ובין הכיבוש? אז אמרו. שומעים את המחאה האיומה של מפלגת העבודה על דבריו של שטייניץ? גם אני לא. מנהיגת המפלגה סינדלה את עצמה כשאמרה שהיא בעצם בעד המתנחלים. עכשיו היא לא יכולה לצאת נגד שטייניץ בלי שמיד יזכירו לה שהיא בעצם מצביעת חד"ש בתחפושת. מפלגת אופוזיציה אמיתית היתה רוכבת על האמירה של שטייניץ לנצחון בבחירות: היא היתה מוציאה כספים על פרסום שיוודא שאין אזרח בישראל שלא יהיה מודע לאמירות האלה, ולמשמעות שלהן.

אבל היא לא יכולה, כי היא מכרה את נשמתה. כי היא התעקשה שיש רק דבר אחד, צדק חברתי, ושהוא מנותק מכל השאר. אבל לא יהיה צדק חברתי כל זמן שיהיה כיבוש; מדינת צדק של אדונים לא תוכל להחזיק. ולא יוכל להיות צדק חברתי בישראל כל זמן שמדיניות מדינת הרווחה של ישראל היא להקים כזו בשטחים. ולא יוכל להיות צדק חברתי בישראל בלי קיצוץ מסיבי בתקציב הבטחון. יחימוביץ' איבדה את היכולת לדבר על כל זה. ולכן שטייניץ לא פוחד לדבר בחופשיות כזו: הוא יודע שלדיבורים האלה אין מחיר אלקטורלי, כי היריבה העיקרית לא מתעסקת בכל זה.

וכך מפסידים בחירות.

ועוד דבר אחד: רשות הטבע והגנים יצאה בתכנית ערמומית וחשאית – ממשלת ישראל מתנהלת ככנופיה בכל מה שקשור להתנחלויות – להריסת מבנים של פלסטינים במזרח ירושלים במסווה של הגנה על "פארק לאומי." כדי שאף אחד לא יוכל לטעות באשר לכוונות שלה, התכנית נקראת "לא ידעו ולא יבינו 2012." כנראה ש"עוצו עצה ותופר" היה תפוס. המציאות נראית כמו גרוטסקה של עצמה. מנכ"ל רשות הטבע והגנים הוא, כמובן, מתנחל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שוד הקופה הציבורית

הכנסת אישרה לפני זמן קצר בקריאה שניה ושלישית את החוק שמאפשר לממשלת ישראל להעניק לחברות ענק פטור עצום ממסים. הפרשה הידועה בשם האורווליאני "הרווחים הכלואים" באה על סיומה כצפוי: נתניהו ושטייניץ העניקו לחברות הענק, שגם כך שילמו מס מגוחך, מתנה בשווי 27 מיליארדי שקלים. 21 חברי כנסת התנגדו – באופן משונה, שלי יחימוביץ' לא נאמה וגם נמנעה מהפעלת משמעת סיעתית – ו-38 תמכו. וזהו. 27 מיליארדים התפוגגו.

החרפה הזו מתנהלת כבר כמעט חמישה חודשים, והיא מבהירה לכל מי שעוד לא הבין מה סדר העדיפויות של ממשלת נתניהו: קודם כל התאגידים והעשירים, אחר כך כל השאר. כדי לקדם את התכנית הזו, משרד האוצר שיקר לכנסת: הוא טען שהן משלמות מס של 7.9%. רק אחר כך, כשזהבה גלאון לחצה את סגן שר האוצר, הוא נאלץ להודות שהשיעור האמיתי הוא 3.3%.

אנחנו הולכים לבחירות משום שנתניהו לא העז להציג לכנסת את התקציב שלו, שצפוי לגרור קיצוצים בשירותים לציבור (זו המשמעות של קיצוצים בתקציב) בשווי משוער של כ-14 מיליארדים. כלומר, אלמלא המתנות ששטייניץ התעקש להעביר לתאגידים, היינו ביתרה של 13 מיליארדים, לא בור של 14 מהם. שטייניץ אמר היום שלהערכתו, המינימום שהאוצר יקבל הוא שלושה מיליארדים אבל יכול להיות שזה יגיע עד שמונה מיליארדים. וואלה? אתה לא יודע? חמישה מיליארדים שקל כסף בינך ובינם, מה היא?

זה, נזכיר, הכסף שלנו. החברות קיבלו הטבות ניכרות על מנת שישקיעו כספים בישראל. לא רק שהן לא השקיעו, הן גם מקבלות – ודורשות – הנחות מס מפליגות. בפעם הבאה ששטייניץ או נתניהו ינסו להפחיד אתכם בכך שהעלאת מסי חברות "תרחיק חברות מישראל", זכרו כמה שילמנו כדי למשוך אותן אלינו, וכמה מפוקפקת התועלת שראינו מכך.

הגזירות של נתניהו, שכל כך הפחידו אותו שהוא העדיף ללכת לבחירות בתקווה שתוך כמה שנים הציבור ישכח (הברירה האחרת היתה ללכת לקמפיין אחרי העברת הגזירות), לא הלכו לשום מקום. בפברואר, עם הקמת הממשלה החדשה, הן תשובנה חזרה. אם אתם לא רוצים לשמוע את שטייניץ מסביר אז למה הוא מונע מהילדים שלכם חינוך, מההורים שלכם סיעוד, ממכם עצמכם טיפול רפואי נאות, למה הוא נאלץ לצמצם את מספר השוטרים ברחוב שלכם ולמה הרחוב עצמו לא ישופץ בימי חייכם, למה התחבורה הציבורית שלכם מזכירה מזמן עולם שלישי – ולשמוע אותו עושה את כל זה כשהוא מסביר בחוצפה בלתי מודעת לעצמה שהוא "שר אוצר חברתי" (האיש שחושב שאלוהים קיים כי אנחנו יכולים לדמיין אותו, כמו שאנחנו יכולים לדמיין חדקרן ורוד ומעופף, טען היום שהוא "אויב הטייקונים"), אז כדאי שתעשו משהו בנידון, כל זמן שאתם עדיין יכולים.

רצוי, כמובן, שתצביעו למרצ, כי זו המפלגה שנלחמה על הנושא הזה יותר מכל מפלגה אחרת. היא המפלגה שחשפה את השקרים של האוצר, שיצאה לקמפיין ציבורי בנושא, ושכל חברי הכנסת שלה התייצבו להצבעה. אבל מעבר לזה, בניגוד למה שמוכרים לנו פרשנים בעיני עצמם, אלה הבחירות הכי מעניינות שהיו בישראל לפחות מאז 2006, וההתעניינות בהן רבה. אנשים מדברים על פוליטיקה והם גם מקשיבים. ולמי שמקשיב לכם צריך להעביר מסר אחד חד וברור: רק לא נתניהו. רק לא נתניהו, ורק לא התחליף הנוצץ שלו, לפיד. ויש מספר אחד חד וברור שצריך להתלוות למסר הזה: 27 מיליארדים. 27 מיליארדים. 27 מיליארדים.

כי אם אלה המתנות שהוא נותן לעשירים על חשבונכם ערב בחירות, רק חשבו מה הוא יעשה לכם בעבורם אחריהן.

(ועל המתקפה שלא היתה באיראן נדבר מחר, אם יהיה זמן.)

ועוד דבר אחד: הכינו את הממחטות, וקראו את הפוסט הזה של ואנדרסיסטר, שקורעת כדג את שלמה מעוז, שבאמצעות דיבורים על "אוסטרו-הונגרים" משמש כשליחו של נתניהו לדבר עבירה.

(יוסי גורביץ)

השולפים

ביום רביעי יצאתי עם כמה ידידים לשתות בירה. כשחזרתי הביתה, הסתבר שדפקנו את השיטה: שר האוצר שטייניץ העלה את המסים על בירה וטבק לא החל מהשנה הבאה או מהחודש הבא, אלא מאמצע הלילה. ויהי בחצות הלילה.

באותו היום, הודיע ראש הממשלה נתניהו על כך שהוא מתכוון להעלות את המע"מ ל-17%. זה אותו נתניהו שהתחייב ערב הבחירות להוריד את המסים, לא להעלות אותם. למרבה השמחה, נתניהו לא יעלה את המסים כבר מעכשיו, אלא ימתין לחודש הבא, ככל הנראה. אם הוא היה מתנהג כמו שטייניץ, היה צפוי לי כאב ראש גדול מאד, כשהייתי בא לחשב את המע"מ ללקוחות שלי בסוף החודש. 16% או 17%? אגב, נתניהו העלה את המע"מ, על פי שורה של מקורות, מבלי להתייעץ עם שר האוצר שלו. זו לא הפעם הראשונה שנתניהו נוקט פעולה כלכלית חשובה בלי להתייעץ עם הבובה שלו באוצר. יכול להיות שלא היה לו זמן. כמו כן, נתניהו ושטייניץ שוקלים להחזיר את מס המעסיקים הוותיק, שהיה בתוקף בין 1975 ו-2008, אם כי בשיעור נמוך משמעותית יותר (0.5% לעומת 4%). כנראה שזה בהול.

זוכרים את הפיגוע בבולגריה? זוכרים איך נתניהו שלף שמדובר בהתקפה של איראן, ואחר כך אמר שכנראה מדובר בגרורה של איראן, חיזבאללה? זוכרים איך אמרו לנו שאחמדניג'אד בירך על הפיגוע? אז זהו, שלא. הוא אמר דברים אחרים לגמרי. האם ערוץ 2 יפרסם תיקון? האם נתניהו יחזור בו מהצהרותיו? כמובן שלא.

"בצלם" פרסם ביום חמישי סרטון שבו רואים חמוש צה"ל נוגח בפניו של פלסטיני ותוקף אותו, ומאוחר יותר רואים גם חמושים אחרים שמנסים למנוע מהצלם לתעד אותם. תוך כשעה וחצי, מיהר דובר צה"ל לטעון שהחמוש הותקף ושהסרטון ערוך. כמובן, לא היה לו מספיק זמן לברר את הנקודה הזו, וכמובן, דובר צה"ל לא הציג כל ראיות לכך שמדובר בסרטון ערוך. שוב הוא הוכיח שהאינסטינקט הראשון שלו הוא לשקר. וזה, מבחינתו, בסדר: בדובר צה"ל יודעים שהציבור יאמין להם אינסטינקטיבית, ולעזאזל האמת.

נתניהו ממשיך במסע ההשתלטות שלו על התקשורת הישראלית, ומנסה לחסל את התכנית הביקורתית האחרונה ברדיו, זו של קרן נויבך. כדי לשבור את השדרנית העקשנית, ניסו מקורביו של נתניהו שמנהלים את רשות השידור לנעוץ בתכנית שלה מסמר ללא ראש בדמות הליצן הגזען וההומופוב מנחם בן. זה נעשה ללא כל הליך תקין ובקרוב ייערכו דיונים בנושא. בן עף מהתכנית אחרי יומיים, ועכשיו שוקדים בלשכת ראש הממשלה על מציאת עב"מ אחר ש"יאזן" – כלומר, ימנע ביקורת על הממשלה, שהיא תפקידה הראשון במעלה של התקשורת – את נויבך.

נתניהו ושטייניץ מספרים לנו בעשרת הימים האחרונים שהמצב הכלכלי קטסטרופלי וצריך לנקוט צעדי מנע חריפים – כמו אלה שצוינו למעלה. אלה שני האנשים שרק לפני שלושה שבועות אמרו לנו שאנחנו חיים בגן עדן כלכלי ושניצלנו מהמשבר העולמי. שלושה שבועות? רגע, אפילו זה לא. רק לפני שבוע אמר נתניהו ש"הנתונים הכלכליים מצביעים על כך שהמשק הישראלי צמח בשנים האחרונות לעומת משקים אחרים באירופה ורמת החיים בו רק עלתה, אז מה באים עכשיו המקטרגים ואומרים 'לא טוב'?". זה היה ביום ראשון. בערב יום שני, נתניהו כבר השמיע זמירות אחרות: "אין ארוחות חינם. כדי לממן את זה אנחנו צריכים לעשות את התיקונים הדרושים בתקציבים ונעשה את זה כבר ביום שני הקרוב בישיבת הממשלה ואחר כך בהגשת תקציב אחראי. מי שאומר שאפשר להוציא כסף בלי חשבון, בלי כיסוי, למטרות פופוליסטיות – פשוט מסכן את מדינת ישראל ויכול להביא אותה בקלות למצב שראינו בכלכלות מובילות באירופה שנמצאות על סף פשיטת רגל. זה לא קרה פה, אני לא אתן שזה יקרה פה." ההפרש היה יום אחד, אבל התקשורת לא מעמתת את נתניהו עם הדברים ההפוכים שהוא אומר בהפרש קצר כל כך. יום אחד היינו בחגיגה, למחרתו היינו לקראת צנע. אבל מבחינת נתניהו, תמיד היינו במלחמה עם אירואסיה.

סליחה, אמרנו שאנחנו במשבר היסטרי? לא מבחינת משרד האוצר. הוא מתחמק מדיונים בנושא, ועוד לא התחיל להכין את התקציב. הוא הרי יודע שבסופו של דבר הוא יוכל לכפות אותו הר כגיגית על הכנסת, שאפילו לא תבין על מה היא מצביעה. הציבור יתעורר עם שחר עם גזירות חדשות, אבל כבר יהיה מאוחר לעשות משהו בנידון – אלא אם יצליחו לשכנע את משרד האוצר שלא ליישם את החוקים שהוא עצמו העביר. יש לו נסיון רב באי ישום של חוקים שלא מוצאים חן בעיניו.

כמובן, האחריות – כפי שמיטיב לציין גולית – למשבר הגרעון כולה על נתניהו. הוא הגדיל את התקציב בכל שנה, בעיקר את תקציב הבטחון (שכמעט כל שנה חרג מהתקציב שאישרה לו הכנסת); במקביל, הוא הוריד את מסי החברות (והוא מסרב להעלות אותם), ועכשיו אנחנו למדים שחברות ענק כמו אינטל וטבע שילמו לישראל מס של 3.3% – כשביעית ממה שמשלמת חברה קטנה או בינונית.

סטלה קורין ליבר דיווחה על השיחה הבאה, ההזויה, שהתנהלה בין נתניהו ובין שטייניץ ופקידי האוצר ב"אחד השבועות האחרונים", והיא מבהירה כל מה שצריך להבהיר:

ראש הממשלה (כועס): "לא נתתם לנו מידע מצטבר על התוספות ב'טייס האוטומטי' לשנה הבאה, 2013".

– שר האוצר (נבוך): "אבל כל ההחלטות התקבלו בידיעתך, לבקשתך, אחרי דיונים בממשלה".

– נתניהו (רותח): "אני לא מדבר על החלטות, אני יודע הכול. אבל אתם, אגף התקציבים, לא מסרתם לנו מעולם את הצבר המלא של ההוצאות האוטומטיות הצפויות לנו בשנה הבאה".

– שטייניץ (מהסס): "ביקשנו פגישות דחופות, התרעתי שהסכומים מצטברים למצב בלתי אפשרי".

– פקיד אוצר (מגמגם): "אבל אדוני ידע על כל ההוצאות, שום דבר לא היה בלי הממשלה".

– נתניהו (מכה על השולחן): "שמעתי. אני דורש להציב במשרד רה"מ מסוף מחשב שיהיה מחובר לאגף התקציבים באוצר ויעקוב אחריו".

– שטייניץ (מחייך): "אנחנו בעד. צריך להקים מכניזם שיביא לשליטה גבוהה יותר בהתחייבויות לעתיד".

נתניהו (לא מסתכל בעיניים של אף אחד): – "לוקר (הראל לוקר, המנכ"ל), קח את זה לידיים".

ככה זה נראה. ממשרד האוצר עבור בלשכת ראש הממשלה עבור בדובר צה"ל: הכל מתנהל בשליפה. הכל ללא תכנון. כל אמירה לשעתה. שום דבר לא יציב. הציבור הרי לא שם לב ולא עוקב, והכנסת הזניחה מזמן את תפקידה העיקרי – לא, לא חקיקה אלא פיקוח על הרשות המבצעת. זה גורם לפרטצ'יה של אפרים קישון להיראות כמחוז חפץ אבוד. ואם בינתיים זה נראה כמו פארסה, זו רק שאלה של זמן עד שהיא תתברר כטרגדיה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. כמו כן, בבלוג מופיע כעת באנר שמתייחס לפרוייקט ותיק-חדש של עדי אלקין ושלי, "איך נפלו גיבורים." שמחתי לראות רבים מהקוראים במסיבה שנערכה בפאב אוגנדה ביום שישי.

(יוסי גורביץ)

שוד פשוט

צאר החוץ, אביגדור ליברמן (ברה"מ ביתנו), הודיע שהוא ממשיך להתנגד להעביר לפלסטינים את הכספים שישראל חייבת להם. בנדיבותו, הודיע שהוא לא יפרק את הממשלה על הנושא הזה – את זה הוא שומר לרגע שבו הממשלה תציית לצו בג"צ ותפנה את מאחז מגרון – אבל הוא התחייב שסיעתו תעשה הכל כדי למנוע את העברת הכספים.

הכספים שבמחלוקת הם כספי המסים שגובה ישראל עבור הרשות הפלסטינית, על פי הסכמי פאריס. מאחר ולפלסטינים אין עדיין גבולות, שלא לדבר על תחנות גבול, ישראל גובה עבורם את הכספים המגיעים להם על יצוא. כלומר, ישראל אמורה להיות בסך הכל בנקאי, צינור להעברת כספים.

בפועל, למרות תחינותיהם של פוליטיקאים מרחבי העולם – ממזכירת המדינה קלינטון ועד מנכ"ל האו"ם – ישראל מתייחסת לכסף הזה כאילו הוא שלה, כאילו בכך שהיא מעבירה אותו לפלסטינים היא עושה עמם חסד. הפעם העילה היא הצטרפותם של הפלסטינים לאונסק"ו; קודם היו עילות אחרות. שטייניץ התבקש לפני כחודש להקדים את העברת הכספים ביומיים, כדי לאפשר לפקידי הרשות לעשות קניות לפני החג; הוא עשה שרירים על חשבונם, וסירב.

על אלה אפשר להוסיף את הווייזתא הדיפלומטי שלנו, דני "כסא נמוך" איילון. הלז אמר שלשום כי ישראל שוקלת "לנתק לחלוטין" את התשתיות לרצועת עזה – מים וחשמל. כלומר, איילון רוצה שישראל תטיל עונש קבוצתי על אוכלוסיה של כמיליון וחצי איש, שכ-43.9% מהם מתחת לגיל 14, ותמנע מהם את הגישה לתשתיות הבסיסיות ביותר. גבר-גבר, אין מה לומר.

אני כבר שומע את הקריאה – "שיקחו ממצרים." צואת פרים. ישראל כבשה את הרצועה במשך 38 שנה, פי שתיים ממשך הזמן שהרצועה הוחזקה על ידי המצרים. במשך כל התקופה הזו, ישראל עשתה כמיטב יכולתה הניכרת לוודא שהעזתים לא יוכלו לספק את צרכיהם בעצמם והקפידה שלא תתפתח תעשיה ברצועה. אחרי נסיגת הכוחות הקרקעיים של צה"ל והוצאת המתנחלים מהרצועה ב-2005, דאגה ישראל עונתית לפגוע בתשתיות העזתיות, גרמה להן נזק עצום ומכוון במהלך "עופרת יצוקה", ומאז היא מקפידה לחבל בנסיונות לשקם אותם. מי ששולח את העזתים לקבל תשתיות ממצרים, יואיל נא להסביר מדוע לא החזירה ישראל את הרצועה למצרים במסגרת הסכמי קמפ דיוויד ומדוע המשיכה לכבוש אותה 27 שנים אחריהם. שברת? שילמת.

אגב, זוכרים איך שימש גלעד שליט תירוץ למצור על הרצועה? הוא שוחרר, המצור נמשך. השבוע יצאה משאית עמוסת תותים ליצוא מהרצועה לאירופה. זו המשאית הראשונה שיוצאת מרצועת עזה מאז חודש מאי. ההסכמים המקוריים בין ישראל לאש"ף העריכו את יכולת היצוא של רצועת עזה בכ-400 משאיות מדי יום. מדיניות ישראלית רציונלית היתה עושה כמיטב יכולתה כדי לוודא שהיצוא מרצועת עזה היה דווקא עולה, כי אנשים שיש להם מה להפסיד הם אנשים רציונליים יותר, ואנשים כאלה – למשל, מעמד ביניים מתפתח – יכלו לשמש משקל נגד לחמאס. אבל ישראל מונעת יצוא כדי להעניש את האוכלוסיה. בייחוד היא מונעת יצוא לגדה המערבית, בניגוד להסכמי אוסלו שראו ברצועה ובגדה חטיבה אחת; את הגדה הופכת ישראל לאזור סחר משלה. סיפוח כלכלי, אם תרצו. צרפו לכך את העובדה שעל המתנחלים חל החוק הישראלי, לא החוק המקומי, ואת הצעת החוק המטומטמת החדשה, שעל פיה חוק המוזיאונים הישראלי יחול גם על הגדה, ונהיה מסובך מאד לטעון שישראל לא סיפחה את הגדה.

עכשיו, אין ספק שהתחבולה של דפיקת הפלסטינים הועילה לשטייניץ במרכז הליכוד – משה פייגלין, הסוס הטרויאני, מרוצה מהמרכז הזה, וזה אומר הכל – ואין ספק שהפוזה של ליברמן מועילה לו בקרב קהל מצביעיו, וגם ווייזתא הדיפלומטי זכור שם לטוב. השאלה היא איך כל ההתלהמות הזו מועילה לישראל.

היא לא קונה לה ידידים בפלסטין. היא מחלישה את הפלסטינים שעדיין מאמינים בפתרון שתי המדינות ומקדמת את פתרון המדינה האחת. היא מציגה את ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, כחתלתול של נייר שמעדיף את שמירת הקואליציה שלו על פני האינטרסים של ארצו – אפילו שהוא עצמו טוען שהוא מאמין בהם. וכמובן, היא מערערת את בולשיט ההסברה של ישראל, כביכול אין לה אחריות למצב בעזה וכביכול היא איננה שולטת על הפלסטינים בגדה. כל כך היא לא שולטת בהם, שהם לא יכולים לשלם משכורות אלא אם יכרעו וישתחוו בפניה.

וזה לא יוכל להחזיק. עם האדונים האחר שכבש לעצמו ארץ בהשענו על התנ"ך, האפריקנרים – לא במקרה היו ישראל ודרום אפריקה של האפרטהייד חברות בברית מצורעים – יכול היה לשמור לעצמו חלק מהארץ, אילו היה מסכין להתפשר. הוא סירב, וסופה של דרום אפריקה שהלכה בדרכה של רודזיה. כאן זה יהיה, יש להניח, מדמם יותר.

ועוד דבר אחד: ח"כ דוד "אפילו לא בהמה" רותם (ברה"מ ביתנו, אלא מה) החליט להעביר את חוק גרוניס בוועדה במהירות שיא. הוא מצא שיטה: הוא פשוט קשר עם חברי הקואליציה לערוך הצבעה בשעה מוקדמת מזו שעליה הודיע לחברי האופוזיציהו הוא פשוט לא המתין לחברי האופוזיציה וניהל את ההצבעה בהיעדרם, וזה לקח לו שלוש דקות בדיוק. היה לו אפילו נימוק: חברי האופוזיציה עמדו, שבוע קודם לכן, על זכותם החוקית להגיש הסתייגויות לחוק. על מחטף כזה, בדרך כלל שוברים את הכלים. בישראל, פסוודו-דמוקרטיה שאפילו מהותית היא כבר לא, אף אחד לא ישים לב.

(יוסי גורביץ)

אוסלו, סוף

אם היה צורך בהוכחה נוספת לכך שהפלסטינים צריכים לצאת לדרך משלהם, הגיעה תגובתו של שר האוצר יובל "טיל לוגי לאלוהים" שטייניץ וסיפקה אותה: שטייניץ הודיע שהוא מעכב את העברת כספי המיסים לרשות הפלסטינית – מיסים שישראל גובה במקום הפלסטינים, ושהיא מחויבת להעביר להם – במחאה על הסכם הפיוס בין החמאס ובין הפתח. זו לא הפעם הראשונה שישראל נוקטת בשטיק הזה – גוזלת כסף פלסטיני ואז מנהלת, כשודד, משא ומתן על החזרתו – ואפילו ג'ורג' וו. בוש התבטא בתקיפות נגד המנהג הזה.

מה, בעצם, אומר שטייניץ? הוא אומר שלישראל יש זכות וטו על ההתנהלות הפוליטית הפלסטינית. הוא אומר שבממשלת ישראל יכול לשבת אביגדור ליברמן כשר חוץ, וששר המדע שלה יכול להיות דניאל הרשקוביץ' מהבית היהודי, שמחלק פרסים למנהיג האחים היהודים הבולט, שמואל אליהו, וכשזה קורה הדבר מצביע על קיומה של דמוקרטיה בישראל – אבל שמה שמותר ליהודים, אסור לפלסטינים. בממשלה שלהם צריכים לשבת רק אנשים שישראל מוכנה לסבול, או, במינוח נעים פחות, אנשים שאפשר לסמוך אליהם שישתפו פעולה עם ישראל, בהנתן הלחץ המתאים.

אם יישאלו נציגי ישראל מנין הם לוקחים לעצמם את הסמכות הזו, הם יצביעו על הסכמי אוסלו. המדיניות של הפלסטינים ברורה, במיוחד לאחר הנסיון להגיע להסכמה עם החמאס – נסיון, לא עסק גמור – ופשוטה: להפסיק את הפסאדה של "התהליך המדיני". בספטמבר הקרוב, הם יקברו את הסכמי אוסלו קבורת חמור, ויקבלו הכרה לעצמאותם מרוב מוחלט של העולם.

לגמרי לא במקרה, בספטמבר הקרוב יציינו 18 שנה להסכמי אוסלו. ההסכמים הללו, שכל כך הרבה תקוות נצלו בהם, שימשו בסופו של דבר לרגולציה של הכיבוש בפאזה השלישית שלו, זו שאחרי האינתיפאדה הראשונה. ההסכמים לא אמרו מילה וחצי מילה על פינוי התנחלויות או על הקמת מדינה פלסטינית; הם היו בסך הכל הסכמי מסגרת למשא ומתן.

18 שנים אחרי, מספר המתנחלים בגדה יותר מהכפיל את עצמו. אף אחד לא מדבר יותר ברצינות על פינוי התנחלויות; אפילו לא על פינוי מאחזים. הממשלה לא רוצה, הצבא הוא משת"פ של המתנחלים, שמצמיד מיד שמירה לכל מאחז. היום, אגב, הודיעה הממשלה לבית המשפט שהיא לא תהרוס את בית משפחת אלירז פרץ, שנבנה באופן בלתי חוקי על קרקע פלסטינית פרטית שנחמסה, משום שהלה נהרג בקרב עם פלסטינים בגבול הרצועה, ובידוע שדם הליסטים מכשיר בדיעבד את הגזלה. באותה הזדמנות, הודיעה הממשלה שהיא תכשיר מאחזים שהוקמו גם על "אדמות מדינה", כלומר אדמות שהחרימה הממשלה ושאמורות על פי החוק הבינלאומי לשמש לצרכיהם של הפלסטינים דווקא. הכל, אתם מבינים, כי הממשלה חרדה לגורל תהליך השלום.

ההסכם בין הפתח לחמאס נובע, כמובן, גם מהטלטלה שעוברת על העולם הערבי. אף אחד משני הצדדים לא רוצה לגמור כמו מובארק. הציבור הפלסטיני רוצה אחדות; הוא יקבל אותה, או לפחות מראית עין שלה. זה לא זמן טוב לעצבן את האוכלוסיה. ההסכם בין שני הצדדים כולל הכרזה על בחירות בתוך כשנה, בחירות שיעניקו להנהגה שתבחר לגיטימציה שנעדרת מזה שנים.

מיותר להרחיב את הדיבור על כפל הלשון הישראלי: מצד אחד, תלונה צבועה מצד שר החוץ על כל שבהעדר אחדות בין הפלסטינים, אין טעם בהתקדמות בתהליך המדינה (תהליך שהוא מלכתחילה הגדיר כמת), ומצד שני, טרוניות היסטריות מצד ראש הממשלה על הפיוס; מצד אחד, טענות ישראליות – נכונות כשלעצמן – שבהיעדר בחירות, אין ממשלה פלסטינית לגיטימית, ומצד שני התנגדות לקיומן של בחירות. אבל חובה לומר כמה מילים על שמעון פרס.

נשיאנו היקר השתלח בעמיתו הפלסטיני, אבו מאזן, ואמר שההחלטה על פיוס היא "טעות פטאלית", ש"תמנע הקמת מדינה פלסטינית". כאילו היתה המדינה הפלסטינית מין פרס שנותנים לילדים טובים, ושנשלל מילדים רעים; כאילו אין זכות קיומן של ישראל ופלסטין כרוכות אלו באלו, בהכרזת או"ם אחת שניתנה ב-29 בנובמבר 1947; כאילו היה הנשיא הפלסטין וסאל שלו.

למעשה, אם לשפוט על פי דיווח של בן כספית – לא בהכרח רעיון חכם – שמעון פרס כבר ויתר על נסיגה מהתנחלויות וחושב שאיזו פרשנות משפטנית שמדברת על "שטחי 67'" ולא "קווי 67'", ושהמשמעות שלה היא פירוקה של המדינה הפלסטינית העתידית לטובת בנטוסטנים שכבר לא מעמידים פנים שהם משהו אחר, היא מה שתציל אותנו. בימין נוהגים לשאול, בצדק, מדוע לא נלקח פרס נובל לשלום מיאסר ערפאת; ההצהרות האחרונות של האיש שאחראי לקנוניה שמאחורי הפלישה לסיני ב-1956, להקמתו של פרויקט גרעיני ישראלי תוך התעלמות מאמנות בינלאומיות, ושיצא למבצע "ענבי זעם" בלבנון – המבצע שהסתיים בטבח כפר כנא – כדי לעודד את קמפיין הבחירות שלו ב-1996, צריכות להעלות סימני שאלה זהים לגבי הפרס שהוא קיבל באותה הזדמנות.

סלאם פיאד כבר התנער מהאיומים של שטייניץ, והודיע שהפלסטינים ימשיכו לעבר האחדות, גם אם ישראל לא תעביר את הכספים שהיא מחויבת להעביר. וכך צריך. את המשחק הישראלי הכפול, ידו אוחזת בשלח הכיבוש ופיו מזמר זמירות תהליך שלום, צריך להפסיק. ויש לקוות שזה בדיוק מה שיקרה בספטמבר: מדינה פלסטינית, באיחור היסטורי של 63 שנה. ואולי, אולי, עם השלמת התהליך ההיסטורי הזה יפסיקו הפלסטינים לקחת שיעורים בהתקרבנות מהישראלים, ויתחילו במלאכה הקשה הרבה יותר מהמלחמה בישראל, מה שכינה אבו מאזן הג'יהאד הגדול: בנייתה מחדש של החברה הפלסטינית.

ועוד דבר אחד: המדינה מערערת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שקבע כי על המדינה לחשוף את המסמך שקובע מהי כמות הקלוריות היומית שצריכים תושבי רצועת עזה לצרוך. אלו המסמכים, או הטיוטות למסמכים, שקבעו את מדיניותה של ישראל כלפי רצועת עזה. 66 שנים אחרי סופה של אימפריית הרשע הנאצית, מנסה ישראל להגן על פקידיה שעסקו בספירת הקלוריות המותרות לתושבי חבל מורד, שישראל העמידה פנים שהיא איננה שולטת בו עוד. ספק אם יש שליטה כקביעה מה יאכל אדם, וכמה יאכל. שיהיה לכם יום שואה קל.

(יוסי גורביץ)