מה עומד מאחורי הקשקשת של ערוץ 20 על “אריה נוצרי”

לפני כמה ימים געה הפיד השמאלי שלי בצחוק על “ידיעה” מופרכת שפרסם ערוץ 20 (לא אקשר אליה כדי שלא להוריד את סך הידע בעולם, אבל תוכלו למצוא אותה בקלות): פסל של אריה שנתרם לירושלים, טען כתב הערוץ, הוא בעצם אריה מיסיונרי, אף שאין עליו שום סמל נוצרי. הוא נבנה, כך הכתב, על ידי אמן שידוע בכך שהוא רוצה להפיץ את הנצרות באמצעות פסליו, והפסל הוצב, על פי ההבל, בעידוד של הקרן החדשה. שכידוע, מטרתה בעולם היא להפיץ נצרות.

כלומר, יש לנו פסל של אריה, שהוא פסל של אריה לכל דבר, הוא נראה כמו פסל של אריה, אבל בערמומיותו הוא מדיח את הילדים שמשחקים עליו לעבודה זרה.

זה המושג שחסר לנו: עבודה זרה. מכירים את האיסור על לא-יהודי לפתוח בקבוק יין, או – במקרים מסוימים – לבשל ליהודים? הוא נובע מהתקופה ההלניסטית-רומאית-ביזנטית. באותה התקופה, אנשים אכן היו מקדישים – אוטומטית ובלי מחשבה – בקבוקי יין וארוחות לאלים פגאניים. ראוי לציטוט השיר של קוואפיס על נער נוצרי בודד, מיריס, בקבוצת פגאנים:

וכן, כעת אני זוכר שני מקרים נוספים.

כשהסכנו נסכים לפוסיידון,

הוא הרחיק עצמו מעמנו והתבונן הרחק.

וכשאחד מאיתנו, בהתלהבותו, אמר:

“מי יתן וכולנו נזכה לחסדיו והגנתו

של אפולו, הגדול והנשגב”,

מיריס, מבלי שהאחרים שמעו, לחש: “כולם פרט

לי.”

השיר על מיריס מייחס את מותו לשנת 340. הכתיבה של קוואפיס עדינה ומדויקת: בשנת 340, עדיין היו הנוצרים מיעוט והפגאנים רוב, והנוצרים שרצו לבוא בקהל נזקקו לתחבולות כגון אלו של מיריס, להיות בפנים אבל להפנות מבט ברגע הנכון, לסייג את הברכה כדי שלא לעורר את כעסו של האל הנוצרי, אבל בחשאי. וכפי שמראה לנו השיר, משפחתו של מיריס היתה סובלנית משמעותית פחות.

לאסונו של המין האנושי, הקיסר קונסטנטינוס אימץ את הדת הנוצרית כ-30 שנים קודם לכן. בעקבות זאת, בעקביות ובשיטתיות, נמחק – באלימות חוקית ובהשתוללות אספסוף נוצרי – העולם הפגאני העשיר, החד, הבהיר, שהעניק לנו שכיות חמדה כה רבות.

ואיתו חלף מן העולם גם הנוהג של הקדשת בקבוקי יין ונסך מהם לאלים. נוצרים אינם עושים זאת. אבל היהדות הרבנית, מסתגרת ומפגרת כתמיד, לא טרחה לשים לב. האיסור על פתיחת יין על ידי נוכרי נשאר בתוקפו גם כשהסיבה לו עברה מהעולם.

היהדות הרבנית היתה, ועודנה, רדופה על ידי החשש מעבודה זרה – משום שרוב מוחלט של בניה נטש אותה; מי בבוז, מי בצער, אבל נטשו אותה. כל דבר שמריח זר, נראה לה כאילו הוא עומד לפתות את בניה ולהרחיק אותם. ועל כן היא אוסרת עליו – ובהתאם, פעם אחר פעם, מרחיקה מעליה את העדינים ורחבי המחשבה מבין בניה, מי שנפשם לא מוכנה להכלא בין ארבע כתלי בית המקדש.

העולם, מבחינת היהדות הרבנית, מלא שדים שתפקידם לפתות את היהודי לסטות מדתו, לעשות מעשה לא חשוב, אפילו בלתי נראה לעין, שיסיט אותו מדרך הישר אל האבדון. השדים האלה היו בה עוד לפני שהתנפחה הקבלה, שהביאה איתה עוד ועוד מהם.

מכירים את האגדה על חנה ושבעת בניה (אגדה ששרדה בצורה משמעותית הרבה יותר דווקא אצל הנוצרים)? המלך, שלא רוצה להרוג את הבן הקטן, שומט לרגליו טבעת ומבקש ממנו להרים אותה. אלא שהילד והאם רואים את כוונתו האמיתית: לגרום לילד להתכופף, ובכך להיראות כאילו הוא משתחווה. מראית העין של העבודה הזרה די בה, על פי האגדה הרבנית, שהילד יבחר במותו. כך צריכים, אומרת לנו המסורת היהודית, לנהוג יהודים טובים. לשם כך השתמרה האגדה הזו.

וכך יכולה דת רדופת חלומות זוועה להאמין שפסל של אריה, שאין בו כל סמל נוצרי, יכול לפתות יהודים לנצרות, רחמנא ליצלן. אבק של נצרות ידבק בהם – מעצם כוונתו של האמן שיצר את הפסל – אם ישחקו עם אריה הנסך הזה.

זה נלעג, מגוחך ופאתטי – וזו תפיסת העולם של המון, המון יהודים בישראל. אלו מאיתנו שנותרו חופשיים צריכים להכיר את צורת המחשבה הזו. העובדה שהיא מגוחכת ונלעגת אין משמעה שהיא לא חזקה. כרגע היא מוגבלת לקבוצה קטנה יחסית; אבל אם ינתן לה הכוח, כפי שניתן הכוח לנוצרים העתיקים, היא תאכיל אותנו לאריות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

על התפקיד החיוני של “היהודים באים”: השלמת המהלך שתנועת ההשכלה לא העזה לבצע

קבוצה של שומרי אמוני ישראל, ביניהם בצלאל “מטיף לרצח עם” סמוטריץ’, מנסים לבטל את התכנית הסאטירית “היהודים באים”, ואף דורשים להעמיד את יוצריה לדין (!). כאילו שישראל לא מספיק תיאוקרטיה.

עמדתי ביחס ל”היהודים באים” היא שלא רק שמדובר בתכנית סאטירה שכל מדינה חופשית היתה מתגאה בה, אלא מדובר בתכנית חיונית לקיומה של רפובליקה חופשית. הסיבה לכך פשוטה: היהדות לא עברה את התהלחך המטלטל והחיוני של חילון.

אירופה, ובמידה ניכרת ארה”ב, חילוניות כיום משום שבמאות ה-17 וה-18 שורה של בעלי רוח חופשית קרעו לגזרים והציגו לזעווה מול השמש את ההבלים, האבסורדיות והרשעות של הדת הנוצרית. הם עברו פסוק-פסוק בתנ”ך, הן היהודי והן הנוצרי, ופירקו אותו לגורמים. זה לא היה תהליך קל, במיוחד בארה”ב שתמיד היה בה אלמנט פונדמנטליסטי חזק מאד; אבל הוא היה הכרחי להקמתן של מדינות חופשיות, כאלה שבהן הדת לא מקבלת עוד תפקיד ציבורי.

היהדות האורתודוקסית לא עברה תהליך כזה. ההשכלה היהודית של סוף המאה ה-18 וה-19 היתה קוסמטית בעיקרה. הציבור היהודי היה עדיין דתי וקנאי, ולא היה מסוגל לשאת את תהליך החילון הנדרש. אז ההשכלה נגעה, בזהירות, רק בשוליים – היא לעגה להגזמות של הרבנים, לחומרות המטורפות, אבל היא לא התמודדה עם התלמוד, על אחת כמה וכמה לא עם התנ”ך. התוצאה היא שהלאומיות היהודית, שהיא במידה ניכרת תולדה של ההשכלה, הגיעה לעולם פגומה. היא מעולם לא הפנימה את ערכי הנאורות, היא נצמדה לערכי היהדות. כן, כן: גם החלוצים החילונים-לכאורה, הסוציאליסטים-לכאורה, לא התעמתו עם הערכים האנטי-אנושיים של היהדות האורתודוקסית.

“היהודים באים” דווקא עושים את זה. מרים שואלת את משה למה אין בעצם “לא תאנוס” בעשרת הדברות. העם לא מצליח להבין את הדרישה. הממסד הכוהני של בתי המקדש מוצג במלוא סיאובו, כערימה של פרזיטים שחיים על העם ועושקים אותו. זה בפני עצמו לא חדש: כבר התלמוד לימד אותנו ש

אוי לי מבית בייתוס – אוי לי מאלתן,

אוי לי מבית חנן – אוי לי מלחישתן,

אוי לי מבית קתרוס – אוי לי מקולמוסן,

אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי – אוי לי מאגרופן,

שהם כהנים גדולים,

ובניהם גזברין,

ותניהם אמרכלין,

ועבדיהן חובטים את העם במקלות (פסחים נז’ א’)

(אבל, כמובן, הטקסט הזה נכתב כשהאליטה הרבנית עדיין לא עלתה לגדולה באמצעות המשת”פיות שלה עם האימפריה הרומאית, כשהאליטה השלטת עדיין היתה משפחות הכהונה. כלפי עצמם, למותר לציין, הרבנים לא דיברו כך.)

“היהודים באים” חושפים את כל הרשעות והצביעות שהמסורת היהודית מכילה – ומעבר להנכחה שלהן, משהו שרוב היהודים בישראל לא מכירים, הם גם עושים משהו עמוק יותר: הם לועגים לכל זה. הם מלמדים אותנו ללעוג לכל זה. אנחנו לא יכולים לשחזר את חיי היום-יום של שלהי הבית השני כפי שאנחנו יכולים לשחזר, למשל, את חיי רומא במאה הראשונה לפני הספירה, משום שהיהדות הרבנית לא שימרה (ובמקרים מסוימים, השמידה) כתבים כאלה. אבל “היהודים באים” מזכירים לנו שסקילות ושריפות היו ככל הנראה אירואים פומביים מקובלים, וכנראה גם שימשו כסוג של בידור המוני (כפי ששימשו הוצאות להורג לאורך הדורות, עד סוף המאה ה-19).

רבים מסתובבים בקרבנו ומלהגים על “הספרים הקדושים” שאותם הם אינם מכירים כלל ואינם יכולים לומר מה נמצא בתוכם; “היהודים באים” מראים לנו, בבוטות הנדרשת, איזו צואה רוחנית הם מכילים. מי שמכיר את התלמוד, ולא את הגרסה שעברה חיטוי שמציגים לנו בבתי הספר, יודע כמה הם מלאים בהבל נוסח סיפורי הקדושים הסורים שגיבון אהב כל כך לקרוע לגזרים: נסים על ימין ועל שמאל, שיחות עם אליהו לארוחת צהרים, הרג תוך כדי סעודה ושכרות והחייאה לארוחת ערב. וכמובן, שנאה ארסית ואיומה לכל מי שאיננו מ”תלמידי חכמים”: לא יהודים, כמובן, אבל גם נשים – ורוב מוחלט של העם, “עם הארץ.”

…ולא ישא בת עמי הארץ, שהם שקץ ונשותיהם שרץ ועל בנותיהם הוא אומר ‘ארור שוכב עם כל בהמה’. […] אמר רבי אלעזר, עם הארץ מותר לנוחרו [לשוחטו באופן בלתי כשר] ביום הכיפורים שחל להיות בשבת; אמרו לו תלמידיו, רבי, אמור ‘לשוחטו’; אמר להם, זה טעון ברכה וזה איננו טעון ברכה. […] אמר רבי שמואל בן נחמני אמר רבי יוחנן עם הארץ מותר לקורעו כדג. […] תנא היה רבי מאיר אומר ‘כל המשיא בתו לעם הארץ, כאילו כופתה ומניחה לפני ארי: מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים, אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים…” (פסחים, מ”ט ב’)

ועוד ועוד. לא במקרה, רוב היהודים שחיו בזמן הרבנים האלה העדיפו להתנצר ולא לשאת עליהם את עולם.

את כל זה היהדות הרבנית ותומכיה מנסים, ולרוב מצליחים, להסתיר מהציבור – שאילו ידע על כך, והיה לומד ומחכים, היה משליך אותם לכלבים, כנדרש. וכאן גדולתה של “היהודים באים”: היא חושפת את כל המוגלה הזו. היא מזכירה לנו שהסיבה העיקרית ללעג ל”קודשי ישראל” הוא קודשי ישראל עצמם.

בדיוק בשל כך הרבנים רוצים לסגור את התכנית. היא פופולרית. היא מדויקת. היא מסוכנת. ובדיוק זו הסיבה שאנחנו צריכים לשמור עליה ולהפוך אותה לחומר לימודי: היא משלימה, באיחור היסטורי ניכר, מהלך שנתקע לפני 200 שנים. היא מלמדת אותנו את הנשק המסוכן ביותר כנגד רבנים: הלעג. כך צריך. כך צריך היה מזמן.

אולי האסון הגדול ביותר שאירע ליהדות הוא העובדה שהנאצים הכחידו את השדרות הגדולות של העם היהודי שהתקוממו כנגד הדת התקוממות של ממש, אנשי הבונד. נתקענו עם הציונים, שעם כל שנאתם של הרבנים תמיד נזקקו להם ללגיטימציה, וכלאו את היהודים הישראלים מחדש בגטו רבני; הציונים, שמכחישים את עצם קיומו של עם ישראלי, ומשאירים את הגדרת היהדות לרבנים, שהיסטורית רואים בנו שקץ ובנשותינו שרץ. כל מהלך שמציג את הרבנים ואת "קודשי ישראל" שלהם באור האמיתי צריך להיות מבורך על ידי כל אדם חופשי.

ועוד דבר אחד: כידוע, היהדות האורתודוקסית מעולם לא ביטלה את העבדות, ואורתודוקסים אדוקים אומרים כל בוקר "ברוך שלא עשני עבד." הנה עוד מידע הופך קרביים על המנהג שהיהדות האורתודוקסית מתעקשת לקיים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

או: נפתלי בנט ומשאלת המוות של היהדות

(תודה לנועם ר.)

בשנה האחרונה מדברים המון על הר הבית ועל בניה מחדש של בית המקדש. הנושא נדון מפחות או יותר כל זווית, חוץ מאחת, די קריטית: למה לכם כל זה? מה המטרה של בניית בית המקדש? מה יקרה חמש דקות אחר כך?

המטרה פשוטה למדי, ובדיוק בגלל זה לא מדברים עליה: וקץ לכל.

כדי להבין על מה אנחנו מדברים, להלן היסטוריה מזורזת (ובהכרח גסה) של היהדות. כמו כל דת אחרת, היא היתה בבסיסה דת קורבנות. במהלך מאבק איתנים בין צדוקים (נאמני כת הכהנים) ופרושים (היהדות הרבנית) על נפשה של היהדות, מתערבים הרומאים ומחריבים את בית המקדש, משלל סיבות שלא נכנס אליהן אחר כך. התוצאה היא קמילה מהירה של הצדוקים, שאין להם יותר מוקד כוח, והשתלטות טוטאלית של הפרושים, שפחות או יותר מוחקים את יריביהם מן ההיסטוריה. המצווה העיקרית של הפרושים/הרבנים, תלמוד תורה, הופכת למשהו ששקול כנגד כל שאר המצוות כולן – ובמיוחד מצוות הקורבן. המקדש נדחק, יחד עם המשיח, לקרן זווית תיאולוגית: זה משהו שיקרה בקץ הימים, תפיסה תיאולוגית של סוף ההיסטוריה שקיימת בכל דת מונותאיסטית. יום אחד, בקצרה, יבוא המשיח, ייבנה בית המקדש השלישי, והעולם כפי שאנחנו מכירים אותו ייגמר.

וזה טוען את המושג של בית המקדש במטען נפיץ במיוחד: הוא כורך אותו עם הגאולה. ויהודים היו קבוצה נרדפת הרבה יותר מדי זמן. כששואלים איכר אנגלי במאה העשירית למה הוא מחכה לביאה השניה של ישוע, הוא אומר “אני רוצה את יום הדין.” למדוכאים יש למה לצפות. אב הכנסיה טרטוליאנוס תיאר, במאה השלישית, את הנוצרים יושבים בגן העדן ומתענגים על יסוריהם של הפגאנים, כשהוא מתאר את העינויים בפרוטרוט. יהדות אשכנז פיתחה לה תיאולוגיה שאומרת שגאולה כרוכה בהשמדה ושעבוד של מעניה. הערב ישירו יהודים אורתודוקסים, בפעם האחרונה השנה, את השורות

חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה,

נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה,

כי ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה;

דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועה שבעה.

(ובהרחבה על הטקסט הזה, כאן.)

כשהציונות החלה את צעדיה הראשונים, היא לקחה את “קרב קץ הישועה” והפכה אותו למטרה שלה, כש”ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה” הוא המוטו שעולה שוב ושוב מאדמות הדמים של מזרח אירופה. אבל אם מטרתה של הציונות היתה החזרת ריבונות יהודית והחזרתם של יהודים ככוח פועל, לא רק סביל, להיסטוריה, הרי שהיה עליה טפיל. זו היתה התיאולוגיה של אברהם יצחק הכהן קוק, שהיא המדריכה היום את צעדיה של תנועה נחושה בציבוריות הישראלית, האחים היהודים.

התיאולוגיה של קוק היתה פשוטה ומהפנטת: מטרתה של הציונות היא בניה מחדש של בית המקדש, אם כי היא עצמה איננה מודעת לכך. תפקידם של החלוצים החילונים הוא לשמש כחמורו של משיח. הם, ורק הם, יוכלו להחזיר את היהודים אל חיי הפעולה, דווקא משום שהם מתנערים מעולו של הלימוד היהודי. הלימוד, וכאן הוא צולל עמוק אל הרומנטיקה הגרמנית שיורשיו אוהבים כל כך (וכאן הוא גם משתלב נהדר עם טשרניחובסקי) ממית את הנפש, או על כל פנים את החלקים הפעילים בה. היהדות הפועלת נרדמה; החלוצים יעירו אותה; ומשתתעורר, משתחזור לעצמה ותנער את האיברים הרדומים שלה, היא תוכל לבצע קפיצת דרך אל הגאולה – היהודים יבנו את בית המקדש, ובכך פחות או יותר יאלצו את יהוה להביא את המשיח. אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו.

ומכאן התפיסה של מדינת ישראל כ”יסוד כסא יהוה בעולם”: המדינה היא ההתחלה, היא ראשית המסלול שבסופו יש לנו בית מקדש ומשיח וקץ ההיסטוריה. ומכאן – והתפיסה הזו עדיין מהדהדת עמוקות ברבנים שמכונים “ממלכתיים,” וזה מקור הכינוי – שבכל דבר שהממלכה היהודית עושה, ודאי כל דבר שיש בו סממני ריבונות, יש קדושה. במדים יש קדושה.

יש בעיות פרקטיות מוכרות היטב עם התפיסה הזו, אבל נניח אותן לרגע בצד. בואו נתייחס לבעיית הבעיות: מה יקרה ליהדות אם החזון הקוקיסטי יתגשם? מה יקרה אם נפתלי בנט יצליח לאחד סביבו את העם – ואיחוד העם, תוך התכת הסגסוגת של הערב-רב, הוא חלק מרכזי בתיאולוגיה הקוקיסטית – וזה, מתוך התפעמות נפשית רומנטית, יבנה את בית המקדש, ולעזאזל העולם?

אז, טכנית, אמור היקום להגיע לשלב האתחול שלו. יגיע המשיח וההיסטוריה תגמר. אבל מאחר וזה לא יקרה, מאחר ולא יגיע שום משיח וגם אם יוכרז כזה, רוב היהודים לא יכירו בו, מה הלאה?

פלג גדול ביהדות יכריז בעצם על חזרה ל-69 לספירה. הוא ימחוק 1945 שנים של התפתחות יהודית (אם אפשר לקרוא לפלפולים האלה “התפתחות” באיזושהי צורה.) הוא יחזיר, בפועל, פגאניזם של קורבנות, עטוף במלל רומנטי על העוז שבחוויה הישירה של שפיכת דם בהמות במקום קדוש – ויהפוך אותו למה שאמור להיות המרכז הרוחני היהודי.

יהיה פילוג מיידי. רוב מוחלט של יהודי התפוצות יגידו שעם כל הכבוד, הם לא שמרו על הדת שלהם כדי שהנשים שלהן תיאלצנה להקריב קורבן נידה פעם בחודש, והם לא מאמינים שקורבן של כבש יכול לכפר בדרך כלשהי על החטאים שלך. ואלה לא יהיו רק הרפורמים והקונסרבטיבים: זה יהיה חלק גדול מאד מהאורתודוקסיה. רוב הרבנים לא יהיו מוכנים להשליך את היהדות הרבנית לפח ולהחזיר את הבכורה לאיזו ערימה של כוהנים עמי ארצות, רק בגלל שהם בנו בית מטבחיים שנוי במחלוקת. כאן צריך להזכיר: היהדות הרבנית העלימה לגמרי את הנסיון של יוליאנוס הכופר לבנות מחדש את בית המקדש במאה הרביעית לספירה, ובאותה עת עצמה היא הפגינה חוסר עניין בולט מאד בתכניות שלו. המקדש ההוא נחרב ונגנז. אין סיבה טובה להניח שהיהדות הרבנית תקבל בהרבה יותר התלהבות את בית המקדש של בנט.

יתר על כן, היהדות הרבנית הזניחה – במודע – את החלקים ההלכתיים שנוגעים הן לריבונות והן להלכות המקדש. אלו היו אמורות להיות בעיות של אנשים אחרים, בימות המשיח. התוצאה היא שאלה החלקים הפחות מפותחים של ההלכה, והסיכוי שהיהדות החרדית, או למעשה רוב האורתודוקסיה, תקבל את ההלכות של רבני הדרדע’לה שתומכים היום בעליה להר הבית הוא, איך לומר, זניח. הם לא אנשים בעלי משקל. איך ייראו החיים אחרי בניית בית המקדש? מה יהיו חובותיו של הפרט? איך יתמודדו בוני המקדש עם אתגר המודרנה, שליהדות האורתודוקסית אין עד כה שיעור הצלחה טוב בהתמודדות איתו? עזבו עכשיו את מעמדם של הלא יהודים, אבל מה יהיה מעמדן של הנשים? האם אנחנו עומדים להחזיר את המים המאררים? את העבדות? כלומר, בנט והחברים ימצאו את עצמם בבוא האפוקליפסה עם תשתית רעיונית בעומק של שלולית, עם קצף רומנטי נוסח רונן שובל צף על המים.

זו, יש להודות, בעיה של אנשים שאכפת להם איך תיראה היהדות אחרי האירוע האפוקליפטי של בניית המקדש. לרובנו יהיו דברים דוחקים יותר. ואפוקליפסה תהיה: אפוקליפסה, אם תלחץ את הקוקיסטים אל הקיר, היא חלק אינטגרלי מהתהליך. מלחמת גוג ומגוג, שרק לאחריה, כשאר סכנת השמדה טוטאלית תרחף על תושבי ארץ ישראל יגיע משיח בן דוד. לזה האחרון יש נטיה מדאיגה שלא להגיע כשקוראים לו. הדבר היחיד שבטוח בו הוא היעדרו.

במילים אחרות, קץ ההיסטוריה, ימות המשיח, בית המקדש – כל אלה הם שמות נרדפים למשאלת המוות של היהדות האורתודוקסית: לרצון שפועם בתוכה כל העת לאיין את עצמה, לשאיפה שלה לבטל את כל ההתקדמות שלה – כל מה שאומרים לנו שהוא ההתקדמות הרוחנית מקורבנות לתפילה, ממקדש לבתי כנסת – ולהחזיר את עצמה, בדם ואש, לימיה הקמאיים ביותר, לכמיהה שלה למוות משחרר – הנוצרים יאמרו, למוות שמשחרר מן החוק שאי אפשר לעמוד בו.

ואל דאגה, יהיו הרבה דם ואש: התפיסה המשיחית כוללת קודם כל השמדה של חלק ניכר מהאנושות ואחר כך שעבוד של השאר, ורק הרבה, הרבה אחרי זה המצב של “ביתי בית תפילה יהיה לכל העמים” – אחרי שהם ייכנעו ויבינו את האמת האלוהית, שאומרת שהאיש עם הרסיס בתחת וכיפת העבריין הוא פסגת שאיפות האנושות.

לא נראה שרוב האנושות עומדת לקבל בהבנה את החזון הזה, על אחת כמה וכמה המוסלמים. בית המקדש, הרי, עומד להבנות על חורבות אל אקצה. התוצאה תהיה מלחמת דת – ואני חושב שהגיע הזמן לומר שכאשר התומכים בהקמת מקדש מדברים על כך שכבר יש פה מלחמת דת, הם מכשירים את הקרקע למלחמת הדת האמיתית שבדרך. תומכי המקדש, לגמרי לא במקרה, נשענים על סיוע נלהב של האפוקליפטיקנים הנוצרים, שישמחו מאד אם האפוקליפסה תתרחש כאן.

והקסם הזה, הקסם הרומנטי של ליל מכשפות שמוביל לאפוקליפסה אדירה, עובד נהדר. הוא עובד נהדר כי אין לנו נוגדנים רציניים אליו. כי התייחסנו אליו בביטול, כאל לחש של מכשפים זקנים, אגדות חסרות פשר. כי היהדות מעולם לא עברה את כור המצרף של הרפורמה שעברה הנצרות, כור מצרף שהוביל אל הנאורות. השארנו את המיתוסים ללא בחינה ומאבק בהם. ולמיתוסים יש כוח, ואנחנו עומדים להכנס ראש בראש באם כל המיתוסים היהודיים, שנרקח יחד עם רומנטיקה מהמאה ה-19 לתרכובת נפיצה במיוחד.

ומול כל זה צריך לומר רק שתי מילים: ובחרתם בחיים.

לא במוות. לא באפוקליפסה. לא בקץ ההיסטוריה. בחיים. חיים קטנים, אפורים, יומיומיים. בלי וואלקיריות שאוספות את המתים לוואלהלה, בלי פורפיריון שאוגר לאיטו את הדם היהודי עד להתפרצות הזעם האלוהי המכלה, בלי חזון וואגנרי על חברה של עבדים ואדונים, בלי הרומנטיקה של הקרבה עד מוות והרטט של דם הכבש החם על מצחך והכהן בבגדי הזהב. חיים פשוטים, חיים שיש להם המשך, חיים של אושר קצר שסופו ידוע, חיים של אהבה אישית, לא לאומית, חיים שיש בהם מקום לגידול חתולים ולקניות של יום שישי ולאספרסו טוב, חיים שלא נשפכים להצטרפות מאולצת למקהלה ששרה בכניעה את שבחיו של אל נעדר על רקע נוף ירחי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה הימין הדתי בהיסטריה מביקור האפיפיור? כי הוא במסע נקמה נגד ההיסטוריה

הרחוב הדתי רותח בשבועות האחרונים לקראת ביקור האפיפיור פרנסיסקוס הראשון בישראל. הבוקר נרשמה אלימות – כלומר, אלימות חריגה מעבר לאלימות הרגילה של חובשי כיפות כלפי נוצרים: כ-150 אנשי ימין דתי התבצרו במה שהם מכנים “קבר דוד המלך”, ואחד מהם, חייל, אף דרך נשק לעבר שוטר. אל דאגה: התקשורת הישראלית כבר תוודא שלא תזכרו את הנקודה הזו.

האלימות לא הגיעה בהפתעה. כזכור, המשטרה והשב”כ קיבלו צווי הרחקה מנהליים כנגד מספר פעילים בחשד לפעילות כלשהי שקשורה לביקור האפיפיור. פעילי ימין דתי השחיתו כנסיות בירושלים שבועות מראש. בסוף השבוע, הושחתה כנסיה בבאר שבע.

על מה הסיפור? רשמית, הטענה היא שמשרד החוץ מתכוון להעביר לרשות הכנסיה הקתולית את האולם המכונה “אולם הסעודה האחרונה” – שהסיכוי שנערכה בה הסעודה האחרונה דומה לסיכוי שבקבר דוד אכן קבור דוד – שנמצא מעל האתר שנתפס כקבר דוד. הן בכנסיה והן במשרד החוץ הכחישו שיש כוונה כזו, אם כי הכנסיה – שבעבר החזיקה באולם – אכן דורשת מדי פעם את החזרתו. הטענה שיש קנוניה אפלה בין הנהגת ישראל להנהגת הוותיקן להעברת אולם הסעודה האחרונה מזכירה את הטענה של התנועה האיסלמית שישראל חופרת מתחת לאל אקצה: בולשיט שמיועד להלהיט את הרוחות.

אבל יש בבולשיט הזה צד חיובי. הוא מזכיר לנו שהטענות של דוברי ישראל על כך שהציבור היהודי בישראל לא גזעני, אלא שיש לו בעיה עם ערבים בגלל הסכסוך, היא הבל. הציבור היהודי בישראל גזעני מאד, ומבחן הלקמוס שלנו היה הפליטים מאפריקה. הם לא סיכנו אף אחד, שיעור הפשיעה שלהם נמוך מהשיעור בישראל – ועדיין הם הפכו לאויבי האומה, מטרה ראשית לראש הממשלה ושר הפנים, ונבנו עבורם מחנות ריכוז (כן, נחמה, זה השם למתקן שבו מכנסים אנשים ללא משפט בשל מוצאם.) ועדיין, ליהודים ה”אותנטיים” בישראל – אלה שמכירים את הדת הרשמית של המדינה מקרוב – שומרים פינת שנאה חמה בלב לנוצרים ולנצרות.

יש המון תירוצים לכך. התירוץ הקונסנסואלי הוא השואה. אבל את השואה לא ביצעו קתולים אלא ניאו-פגאנים, אלפי כמרים קתולים נעצרו במחנות ריכוז, הכמורה הפולנית הושמדה במספרים פנומנליים, המפלגה הנאצית ניהלה מאבקים בלתי פוסקים בכנסיה והיטלר פינטז על תלייה פומבית של האפיפיור (ונתן, לקראת סוף המלחמה, הנחיות לחטוף אותו – הנחיות שלא יושמו).

אבל בשביל זה צריך לדעת היסטוריה, והיג”עים לא יודעים היסטוריה. הם עוסקים יותר במיתולוגיה. ומבחינה מיתולוגית, הם צודקים: הנצרות היא האחות הקטנה שהצליחה יותר מדי, שירשה את האחות הבכורה, גנבה את המאמינים שלה ואילצה אותה להתכנס לכדי כת קטנה ומבוזה של מעריצי אבות. יהודי אשכנז, אלה שחיו בקרבה אל הנוצרים, שנאו אותם שנאת מוות עוד קודם שפוגרומים היו חזיון נפוץ. נוכחות של האפיפיור בירושלים מדליקה את כל האיבה הישנה, ומעוררת שאלות מעידנים קודמים: מי העם הנבחר? ישראל שבבשר או ישראל שבלב? מה המשמעות של הפסח/פסחא? איזה קורבן נרצה? או, בצורה היחידה שהימין הדתי מסוגל להבין: הגם את המלכה עמי בבית?

מאז יוחנן ה-23, הכנסיה עשתה לא מעט להתמודד עם העבר שלה, שלקרוא לו בעייתי יהיה המעטה כמו לומר שבוגי יעלון הוא לא החכם שבאדם. ועידת הוותיקן השניה קבעה שהאנטישמיות לא רק שאיננה מותרת, אלא שהיא חטא. האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר בבית כנסת, הגדיר את היהדות כ”אחות הבכורה,” ובביקורו בישראל בשנת 2000 התנצל פומבית על רדיפת היהודים של הכנסיה ועל שתיקת הנהגתה בימי השואה (הוא גם התנצל על האינקוויזיציה, אבל זו לא רדפה יהודים). האפיפיור הנוכחי, פרנסיסקוס, שב והעלה מן האוב את החלטת ותיקן השניה אור לגויים (Lumen gentium), שאומרת שלא רק מאמינים נוצרים יגיעו לגן העדן, אלא גם אחרים:

“במקום הראשון, חובה עלינו לזכור את העם שלו ניתנו הברית והעדות, ושממנו התגשם המשיח בבשר. בשל אבותיהם, נותרו בני העם הזה יקרים מאד לאל, שכן האל לא מתחרט על מתנותיו או על דבריו. אבל תכנית הגאולה כוללת גם את אלו המכירים בבורא. במקום הראשון מבין אלה ניצבים המוחמדים, שבהכריזם כי הם מחזיקים באמונת אברהם, סוגדים יחד איתנו לאל האחד והרחמן, שביום הדין ישפוט את בני האדם. והאל אף אינו רחוק מאד מאלו, אשר תרים בצללים ובהשתקפויות בחיפוש אחר האל הלא נודע […] גם אלו יכולים להשיג את הגאולה, אשר אינם מכירים שלא באשמתם את הבשורה של המשיח או את כנסייתו, אך מחפשים באמונה אחר האל, ובהיותם מונחים על ידי החסד, מכוונים את מעשיהם לרצונו, כפי שהוא ידוע להם מתוך צווי המצפון.”

(התרגום שלי. ה”תרים בצללים ובהשתקפויות” הזה הדהים אותי כשראיתי אותו לראשונה, לפני שנים.)

שני האפיפיורים האחרונים דחקו הצידה את הכרזת לומן גנטיום, אולי המסמך המהפכני ביותר שהפיקה הכנסיה מעודה, בדיוק בשל כך. פרנסיסקוס שב ומציב אותה במרכז.

אבל הימין היהודי לא יודע ולא אכפת לו. שנאת הנוצרים של היהדות קודמת להפיכתה של הנצרות לדת רשמית בקיסרות הרומאית – כלומר, קודמת לתפיסת הכוח על ידי נוצרים. היא נובעת מהקלות שבה לקחה לעצמה הנצרות קודם כל את רוב המתייהדים – ואחר כך, עם התנצרות האימפריה, גם את רוב היהודים. חלק גדול משנאת האדם של היהדות מופנה כלפי הנוצרים דווקא, כעובדי אלילים; אירונית, הרבנים של הימין הדתי היו צריכים לקפוץ דרך כמה לולאות כשבאו להתאים את דברי השנאה האלה למוסלמים, כי היסטורית האיסלם נחשב לדת קרובה, כמעט לגיטימית – עד כדי כך שהרמב”ם התיר לאנשים להמיר את דתם לאיסלם בעת רדיפה, עד שיחלוף הזעם, מה שמעולם לא היה מעלה על דעתו להתיר ביחס לנצרות.

המטרה היא לא להצביע על הפיגור של היהדות האורתודוקסית לעומת הכנסיה הקתולית, אם כי זה תמיד כיף, וצריך להזכיר שכל רב שהיה מהין לטעון שנוצרים ומוסלמים ייכנסו לגן עדן משום שהם מחפשים את אלוהים בדרכם שלהם היה נבעט מהיהדות האורתודוקסית לפני שהייתי מספיק לומר “י”ג העיקרים”; המטרה היא להזכיר שהיהדות האורתודוקסית ומאמיניה – הם רוב מניינם של יהודי ישראל – לא עברו את כור המצרף של הנאורות, לא חשפו את זוועות אמונותיה לאור השמש, לא אילצו את הרבנים לעבור רפורמציה.

וכתוצאה מכך, שנאת המאה הרביעית – שממנה מגיע אלינו “תולדות יש”ו,” אולי הספר היהודי המועתק ביותר חוץ מהתלמוד, שכולו שנאה מזוקקת לנצרות – מזנקת למאה ה-21. והפעם יש לה כוח. והפעם יש לה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) גם נשק גרעיני.

ועוד דבר אחד: שמתם לב שישראל התירה ל-600 פלסטינים להכנס מרצועת עזה לישראל לרגל ביקור האפיפיור? זכרו את זה בפעם הבאה שהצבא יטען שהסיבה לאיסור הכניסה הוא בטחוני. הוא לא. הסיבה היא ענישה קולקטיבית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

או: אמירת האמת איננה אנטישמיות

“מכאן היה רבי שמעון בר יוחאי אומר: ‘טוב שבגויים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו’”

(מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דויהי בשלח, פ”א)

בזמן האחרון הופתעתי לגלות שבשל סרטון שבו התראיינתי לדיוויד שין לפני כשנתיים, קפץ עלי רוגזם של לא מעט יהודים שחיים מחוץ לישראל, במיוחד בארה”ב. הם מיהרו להאשים אותי באנטישמיות. דיון עם אלו מהם שהיו מוכנים להתייחס לדברים שנאמרו ולא רק לדברים שהם חשבו שנאמרו, גילה כמה דברים. קודם כל, בשורה של מקרים הם התבררו כיהודים לא אורתודוקסים ולעתים אף אתאיסטים. שנית, הם באמת לא הכירו את הטקסטים שעליהם דיברתי. יהדות ארה”ב, בניגוד לאחותה הקנאית בישראל, לא מדגישה את הטקסטים שונאי האדם שביהדות. אחת המתדיינות טענה בלהט שאין איסור על הצלת לא יהודי בשבת וציטטה לשם כך רב יהודי אמריקאי. הבאתי לה את דברי עובדיה יוסף רק לפני שנתיים.

“אם זה דאורייתא, התורה לא התירה לחלל שבת בשביל גוי, אסור ליהודי לטפל בו. גוי ששמר שבת חייב מיתה. יש דתיים (רופאים) שמטפלים בחולים גויים בשבת, מחללים שבת, ודינם כדין מחללי שבת. אבל המציאות היא שמביאים אותם לבית חולים, חייבים לטפל בהם. ברישיון שלהם כתוב, ללא הבדל דת וגזע. חייבים לטפל, אם לא, יקחו לו את הרישיון וגם ייענש. מה יעשו מסכנים?”

היא טענה בתגובה שעובדיה יוסף הוא רב לא חשוב וקיצוני. כאן התברר שהיא לא ידעה בעצם במי מדובר. עדכנתי אותה שמדובר כנראה בפוסק ההלכה הגדול ביותר בדור האחרון, שמותו השבית חלקים ניכרים מישראל. יוסף, כמובן, סיפק לנו לא מעט ציטוטים אחרים.

“לא נולדו הגויים רק בשביל לשמש אותנו, לשרת אותנו. אם לא, אין להם מקום בעולם. רק בשביל לשרת את עם ישראל.”

למותר לציין, מאחר והיא לא שמעה על עובדיה יוסף, היא לא ידעה שהוא העמיד בראש מעייניו את קבלת סמכותו של יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, כמרא דאתרא של ארץ ישראל. את האיסור לרפא לא יהודים בשבת שאב, כמובן, יוסף מקארו. אבל לקארו היו דברים חריפים יותר לכתוב:

“עובדי גלולים משבעה העממין, בעת שלא היה בינינו וביניהם מלחמה, ורועי בהמה דקה מישראל בארץ ישראל בזמן שהיו רוב השדות של ישראל וכיוצא בהן, אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות, כגון שראה אחד מהם שנפל לים, אינו מעלהו אפילו אם יתן לו שכר. לפיכך אסור לרפאותן, אפילו בשכר, אם לא היכא דאיכא משום איבה.” שו”ע, יורה דעה, קנח’ א’

ואיכשהו, כשמתחילים דיונים כאלה, הצד השני תמיד יביא את הרמב”ם כדוגמא לחכם יהודי שנערץ גם על לא-יהודים. זה נכון, רק שהרמב”מיסטים האלה בדרך כלל לא מכירים את הטקסטים שלו. אילו היו מכירים, היו כנראה מתחלחלים עד עמקי נשמתם.

“גוי הבא על בת ישראל–אם אשת איש היא, נהרג עליה; ואם פנויה היא, אינו נהרג.  [י] אבל ישראל שבא על הגויה–בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד–כיון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגת:  מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה.  ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר ‘הן הנה היו לבני ישראל . . . וכל אישה, יודעת איש למשכב זכר–הרוגו’.” (משנה תורה, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, יב’ ט’. כאן.)

ומאחר והם לא מכירים את הפוסקים הגדולים של העבר, היהודים האמריקאים – רבים מהם ליברלים טובים, בלי שמץ של ציניות – ודאי שאינם מכירים את העציצים הקטנים שפרחו בערוגות הרעל של האורתודוקסיה הישראלית. למשל, הרב הראשי הצבאי לשעבר אביחי רונצקי, שבהסתמך על קארו והרמב”ם והרבה פוסקים אחרים, קבע לגבי טיפול בשבוי לא יהודי בשבת ש”

אם אפשר להתחמק ולא לטפל בו (אין הכוונה שיהודי אחר יעשה זאת, אלא שלא יטופל כלל בתואנות שונות), חייבים לעשות זאת.”

יצוין שרונצקי אומר שברוב המקרים יש להציל את השבוי – אבל משום שיתכן שיש לו מודיעין בעל ערך או משום שהשמועה על המתתו תתפשט ותביא לפגיעה בשבויים יהודיים. כזכור, קארו – והרמב”ם – קובעים שאסור לרפא לא יהודי אפילו בשכר “אלא משום איבה,” כלומר מהחשש שהתוצאה תהיה אלימות כלפי יהודים.

לא רק המתתם של הלא יהודים מותרת הלכתית; בזמן מלחמה, כך גם אונס נשותיהם ובנותיהם. זה מה שהיה לקולונל הרב אייל קרים, מתלמידיו של רונצקי, לומר כשנשאל מפורשות על מצוות האונס במלחמה, מצוות “אשת יפת תואר”:

“כשם שבמלחמה "נפרצים" גדרי ההסתכנות למען אחרים, כך גם "נפרצים" במלחמה גדרי הצניעות והכשרות. יין נסך שלא הותר בזמני שלום, הותר במלחמה, כדי לשמור על הרגשתם הטובה של הלוחמים. מאכלות אסורים הותרו במלחמה (ולשיטות אחדות גם כשיש מזון כשר), כדי לשמור על כושרם של הלוחמים, אף שבתנאי שלום הם אסורים.
כך גם דוחה המלחמה צדדים מסוימים של גילוי עריות, אף שהתחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד, אלא שהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל.”

כתוצאה מהחשיפה בבלוג הזה, נאלץ קרים כמה ימים לאחר מכן לחזור בו פומבית מהפסיקה שלו – בטענה שהוא לא הובן. זו לא היתה הפעם היחידה: אחרי שמסמך של קרים קבע, לפני כשנה, ש”ממילא התפישה הרואה את הגויים כשקולים לישראל בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה,” רונצקי יצא בזעף נגד הפסיקה. לא בשל עצם הדברים, אלא בשל פרסומם. רונצקי כתב אז ש”מן הראוי היה שלא לפרסם את הדברים כפי שהובאו בחוברת, זאת מתוך העיקרון של 'חכמים היזהרו בדבריכם', ומתוך הערכה שדברים מעין אלה יעוררו גלים ודיונים הנועדים לייצר מראית עין לפיה התורה נגד גויים.[…] עקרונות הלכתיים כדוגמת זה שהועלה בחוברת דינם להישאר בבית המדרש שכן קשה להסבירם לכלל הציבור.”

אין לחשוד ברונצקי שהוא לא יודע מה עמדת ההלכה כלפי לא יהודים. הוא היטיב לבטא אותה בעבר. הוא פשוט שומר על עמדת ההלכה הקלאסית, שאומרת שלא צריך לפרסם דברים כאלה במקום שכולם יכולים לראות. ויש הרבה מאד מה להסתיר.

“פשט הדברים מלמד על איסור לחון ולחמול על שבעת העממים, שהרי המצווה היא להכריתם מן הארץ. עם זאת, חז"ל הבינו שמדובר בציווי לדורות בעל משמעויות קונקרטיות. אך מכיוון שבהרחבת האיסור אין אפשרות להישאר בהבנה של איסור חמלה בלבד, נפסקו להלכה שלושה איסורים, המתבססים על שלוש קריאות שונות של המילה 'תחנם':

לא תַחֲנֵם – "לא תיתן להם חניה בקרקע"; איסור על מכירה או השכרה של קרקע ארץ ישראל לגויים.

לא תְחִנֵּם – "לא תיתן להם מתנת חינם"; איסור על נתינת מתנות לגויים.

לא תְחָנֵּם – "לא תיתן להם חן"; איסור לספר בשבחם של גויים.”

ויקיפדיה העברית, “לא תחנם”

כן, היהדות האורתודוקסית אוסרת לומר דברים טובים על לא יהודים. העקרון הזה לא נשאר רק בספרים: לפני מספר שנים ערך שר המשפטים נאמן – ההוא שאמר שצעד אחר צעד, ההלכה תהפוך לחוקת ישראל – סימפוזיון שעסק בשאלת “לא תחנם” מנקודה אקטואלית יותר: האיסור למכור אדמות ללא יהודים.

בפועל, רונצקי ודומיו נוקטים בדוקטרינה המקבילה לדוקטרינה השיעית של תקיה. האחרונה, שהתפתחה בשל היותםפ של השיעים מיעוט מדוכא, קובעת שבמקום שבו אמירת אמת על דתו של השיעי יכולה לסכן אותו, מותר לו לשקר. היהודים היו מדוכאים לא פחות מהשיעים, והם פיתחו שיטה דומה. בוויכוח הגדול הראשון בין יהודים לנוצרים, ויכוח פאריס מ-1240, הנציג היהודי רבי יחיאל שיקר ללא הרף, פשוט כי לא היתה לו ברירה: זה לא היה ויכוח הוגן. אפילו בוויכוח היחיד שהיה הוגן למחצה, זה של הרמב”ן מול פאבלו כריסטיאנו, הרמב”ן נקט בשורה של הטעיות, ובין השאר הכריז שאף יהודי לא מחויב להאמין במדרשים אלא רק בהלכות – עמדה שהוא לא היה מעז לחזור עליה כפוסק הלכה, ועמדה שרבני ספרד לא שבו אליה 150 שנה אחר כך, בוויכוח טורטוסה הנורא (שבסופו התנצרו כמה מהרבנים שהשתתפו בו.) הלחץ החיצוני גרר כמה צעדים. קודם כל, נוצרו כמה שקרים מוסכמים. הבולט שבהם הוא זה שישוע המוזכר בתלמוד איננו ישוע ההיסטורי. ודאי שמדובר היה באותו אדם, כפי שעיון ב”תולדות ישו”, שחלקים ממנו מהדהדים בתלמוד, יעיד. אבל פשוט אי אפשר היה לומר את זה.

הצעד השני היה צנזורה עצמית. שורה של טקסטים צונרו מהתלמוד, למשל הקטע על הוצאתם להורג של תלמידי ישוע. אולי הצנזורה הבוטה ביותר הוא שינוי שנה של הקללה נגד הנוצרים – “למינים אל תהי תקווה” – שיהודים אורתודוקסים אומרים שלוש פעמים ביום ל”ברכת המלשינים.” אין יהודי אורתודוקסי שלא מכיר את השינוי הזה.

התוצאה היא שיהודים אורתודוקסים התרגלו לשקר על עיקרי האמונה שלהם. יהודים שאינם אורתודוקסים כלל אינם מכירים אותם, ולכן כשהאמת מוצגת בפניהם – קרי, שהאורתודוקסיה היהודית היא דת חולה וחולנית – הם מתקוממים בזעם. אם אתה לא יהודי, הם יאשימו אותך באנטישמיות. אם אתה יהודי, הם עשויים – במידה והם ציונים – להאשים אותך בשנאה עצמית, ואם אינם ציונים, אז בכך שאינך מכיר את החומר.

אבל החומר ברור, הוא לא מסובך, הוע כתוב בשפה פשוטה יחסית – וכפי שאפשר לראות מיוסף, רונצקי, קרים ונאמן, הרעל של שנאת האדם האורתודוקסית חי ופועם בישראל של המאה ה-21. אם אנחנו רוצים להיאבק במגמה הזו, ואני מאמין שלא מעט יהודים ליברלים רוצים במאבק הזה, אנחנו צריכים להלחם בו מהשורש. אנחנו צריכים להבין ששנאת האדם של האורתודוקסיה לא התחילה ב-1947 והיא לא תולדה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא עמוקה הרבה יותר, ימיה כימי היהדות הרבנית, השנאה הזו היא במידה ניכרת ליבתה של היהדות הרבנית, ומי שמכחיש את קיומה מסייע לאויבי הדמוקרטיה הישראלית – ובעקיפין, מסייע גם לאנטישמיות. אנשים חושבים, שייתקלו בטקסטים הברורים מאד מצד אחד ובהתפתלויות ובשקרים מצד שני, יסיקו שלכל היהודים יש שלד מצחין במיוחד בארון, שהם מנסים להסתיר.

אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר. את זוועות המחשבה האורתודוקסית יש לחשוף, ולא להירתע הן מההאשמה באנטישמיות הן מהעובדה שכמה אנטישמים ישתמשו במה שאתה כותב. השטן, כתב מרטין לותר, יודע לצטט לצרכיו גם את כתבי הקודש. אמירת האמת איננה אנטישמיות. הצבעה על פגמי האורתודוקסיה איננה אנטישמיות. הטענה שלכל היהודים יש טבע בלתי משתנה (עקשות שמונעת מהם לראות את האמת הנוצרית שהרי מובנת כל כך מאליה, קללה אלוהית בעקבות רצח ישוע, מוטציה גזעית), או שיהדות היא משהו “שעובר בדם”, היא אנטישמיות. העובדה שהיהדות האורתודוקסית מחזיקה בדיוק בשתי העמדות האלה (”ניצוץ אלוהי” בכל יהודי, יהדות שעוברת דרך האם) היא אירוניה היסטורית; העובדה שגם היא עסוקה באובססיה בחשש מחילול הדם היהודי, היא כבר טרגדיה היסטורית.

לא לפחד כלל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, ולאחל לו שיחיה במדינה שבה רונצקי, קרים ודומיהם ייאלצו להגן על עמדותיהם, לא ליישם אותן.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר יצא סגן שר הדתות, אלי בן דהן, בהצהרה תיאולוגית שהרימה כמה גבות: "בכל זאת, תמיד ליהודי יש נשמה הרבה יותר גבוהה מזו של הגוי, גם אם הוא [היהודי – יצ"ג] הומוסקסואל." לא בכל יום אומרים האחים היהודים בגלוי את מה שהם אומרים. בדרך כלל הם מקפידים על כללי הת'קיה, ואומרים את הדברים רק לאנשי שלומם, כשלכל השאר הם מקפידים לשקר.

בממשלה מערבית נורמלית בן דהן היה עולה על טיל, וכותב את מכתב ההתפטרות שלו מטעמי בריאות עוד באותו היום. במדינה שמבוססת על התפיסה שהאזרחים הם הריבון, ושכל האזרחים שווים, לא יעלה על הדעת שסגן שר – תפקיד שמהותו, נזכיר, להעניק חשיבות לאוכל חינם שממומן על ידי הציבור בזמן שהממשלה דורשת מהאזרחים להצטמצם – יודיע שחלק מהאוכלוסיה נחותה מהותית מחלק אחר. אם להיות הוגנים, במדינה מערבית נורמלית הדילמה הזו לא היתה מתרחשת: טיפוס כמו בן דהן לא היה מגיע לתפקיד ממשלתי מלכתחילה.

בישראל הוא דווקא הגיע, כמובן, והאמירה שלו לא גררה שום תגובה יוצאת דופן. בן דהן, מטבע הדברים, יכול היה לצפות להגנה מהשר שלו, נפתלי "כשאתם עוד טיפסתם על עצים, היה לנו פה מדינה יהודית" בנט; הוא הרי הודיע שהוא גם תומך, ואפילו גאה, במועמד המפלגה שלו שהביע בגלוי תמיכה בפיצוץ המסגדים שבחראם אל שריף. מראש הממשלה, זה שאמור היה לשמור על כבודם של אזרחי המדינה שאינם יהודים, לא נשמע ציוץ. מה הוא צריך להסתבך עם הבסיס שלו. גם לא מכיוונו של שר האוצר. טוב, נו – הלז נתפס פעם באמירה שממנה משתמעת אמונה בגלגול נשמות לציפורים. אולי כדאי שלא נשמע את קולו בוויכוח תיאולוגי.

בן דהן זעזע כמה ליברלים טובים, עם זאת. אורי משגב כתב מאמר המום. הוא גילה לזוועתו ש"על פי התפיסה הבן דהנית קיימת בעולם היררכיה ברורה. ישנו גזע עליון, אותו עם סגולה שמכונה העם היהודי. אז בראש הפירמידה נמצאים גברים יהודים הטרוסקסואלים…" אבל זו לגמרי לא "התפיסה הבן-דהנית," זו התפיסה היהודית-אורתודוקסית.

היא נשענת על הוגה דעות יהודי בן המאה ה-12, יהודה הלוי (בשמו הערבי: אבו אל חסן אל-לאוי), שכתב ספר משפיע מאד בשם "ספר הכוזרי." בין השאר, יהודה הלוי – הוא מוכר כנראה לרוב הקוראים משיעורי הספרות על שירת ימי הביניים, שכן הוא היה קודם כל משורר – תיאר שם את ההיררכיה הקיומית. כמו כולם אז, הוא נשען על אריסטו. בתחתית הפירמידה, ניצבים העצמים הדוממים; הצמחים; מעליהם, בעלי החיים; ובמדרגה שלמעלה ממנה מבצע הלוי שינוי חד. אריסטו הציב שם את האדם; הלוי מציב שם "מדבר", כלומר חיה בעלת יכולת דיבור, ומעליה יש מדרגה נוספת – יהודי.

ב-800 השנים שחלפו מאז שנעלם הלוי – הוא ערך מסע צליינות לארץ הקודש, ולא ברור אם הגיע אליה או לא; עד קהיר ודאי הגיע; האגדה טוענת שנדרס על ידי פרש מוסלמי בשערי ירושלים – הספר שלו הפך לקאנוני, למרות הדגש הבעייתי שלו על הצורך בעליה לארץ הקודש. הוא הפך לקאנוני עוד יותר בקרב היהודים האורתודוקסים שהיגרו לפלסטינה, בין השאר מתוך הנסיון להתמודד עם הרבנים האנטי-ציונים, שעמדו על "שלושת השבועות", שאסרו על הגירה לפלסטינה.

יתר על כן, אפילו בלי יהודה הלוי, העמדה האורתודוקסית באשר ללא יהודים ברורה למדי. כל גבר אורתודוקסי מברך כל בוקר שלוש ברכות: "ברוך שלא עשני גוי," "ברוך שלא עשני אשה", ו"ברוך שלא עשני עבד." אלה, חושד עבדכם הנאמן, מבוססות בדיוק על התפיסה האריסטוטלית של אנשים בעלי נשמות חלקיות: ברברים ("גוי", בתעתיק היהודי), נשים ועבדים. העמדה ההלכתית באשר למעמדם של לא יהודים ברורה גם היא, והיא התבטאה גם בדברי הרבנות הצבאית על כך ש"ממילא התפיסה הרואה את הגויים כשקולים לישראל בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה."

הבעיה של הליברלים הציונים בנושא היא שכאשר המפלצת האורתודוקסית חושפת את פרצופה האמיתי, הם המומים פעם אחר פעם. הם מתעקשים לא לראות שמדובר במפלצת. אחרי הכל, אם ידעו שמדובר במפלצת, תהיה להם בעיה רצינית. הם הרי מתעקשים שהבעיה היא לא בדת, אלא בפרשנות שלה; אלא שלעתים קרובות אין להם מושג על מה הם מדברים. הם מכירים את היהדות משמועות על ישעיהו ליבוביץ'. כל מגע עם החיה האמיתית, הנושמת, המשוכנעת, בלשון נהמת היציעים, ש"יהודי הוא נשמה/ערבי הוא בן זונה" מפתיע אותם מחדש.

וכשמתחוורת העובדה שמדובר במפלצת, שהיא לא מתלוצצת, שהיא רצינית לגמרי ושיש לה תכניות – זה השלב שבו הליברלים הטובים נוקטים בהכחשה. זו לא היהדות האמיתית, הם אומרים, ובכל מקרה אתה מגזים. מה זו "היהדות האמיתית"? היהדות האמיתית היא מה שיהודים אמיתיים – לא תיאורטיקנים של יהדות שלא מצליחים לכנס אפילו מניין – עושים. ובישראל, היהדות האמיתית נראית כמו בן דהן. מי שלא מוכן להכיר בכך, מי שלא מוכן להכיר בכך שהמפלצת לגמרי מתכוונת לטרוף אותו – לא עכשיו, היא עדיין צריכה אותו על תקן חמורו של משיח שישמש כבשר תותחים עבורה – הפסיד מראש.

ועוד דבר אחד: על פי דיווחים שטרם אושרו, ישראל הצהירה לאחרונה רשמית על כך שהאזרחות הישראלית שווה כקליפת השום, ושהיא בעצם מדינת השבט היהודי. היא רוצה, בתמורה להתנחלויות, להעביר לשליטת הרשות חלקים ממדינת ישראל הריבונית שלגמרי במקרה מאוכלסים באזרחים ישראלים פלסטינים. כלומר, לאזרחות שלהם אין מבחינת ממשלת ישראל שום משמעות. הם לא יהודים, אחרי הכל.

(יוסי גורביץ)

שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, רוצה להיות הרב הראשי לישראל. הספרדי, כמובן. אבא שלו החזיק את הג'וב הזה, אז בסטנדרטים – אם אפשר לקרוא להם כך – של הרבנות, הוא כשיר לתפקיד. הבעיה שלו תהיה להתמודד עם בניו של עובדיה יוסף, ששניים מהם רוצים גם הם את אותו התפקיד ובדיוק בשל אותם כישורים. זה לגמרי לא עניין עדתי: דוד לאו, בנו של רב המעטפות הידוע ישראל לאו, מתמודד על תפקיד הרב הראשי האשכנזי. אחרי הכל, אבא שלו כבר היה שם.

עד קריסת הדיל הגדול בין הבית היהודי ובין ש"ס, הסיכויים של אליהו לא היו משהו. אבל עכשיו, כשאין דיל, האחים היהודים דווקא מביעים עניין באליהו. אחרי הכל, יש לו היסטוריה ארוכה ומפוארת כמסית בכיר. ההערכות הן שתשעה מחברי הכנסת של האחים היהודים יצביעו עבורו, אם אכן הדברים יגיעו לכך, ואולי יותר. אחרי הכל, אביו של שמואל, מרדכי, שימש כ"סמכות הרוחנית" של המפז"ל בימיהם של יצחק לוי ואפי איתם. האחרון אפילו ייחס לתפילותיו של מרדכי אליהו את הצלת חייליו מפני שדה מוקשים מופעל לייזר (!) של החיזבאללה. אני חושב שאפילו נסראללה היה מופתע לגלות על הקדמה הטכנולוגית של כוחות השדה שלו. אבל עולם הפנטזיה העשיר של אפי איתם הוא לא הנושא שלנו.

כשלעצמי, אשמח מאד לראות את שמואל אליהו כרב ראשי. דבר לא יחורר יותר את הקליפה הדקה של ה'דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' מאשר מינויו של מי שהבטאון שלו קרא לבניית מחנות השמדה לעמלקים (ראו הקישור למעלה.) המינוי הזה יעורר דיון רצוי, בארץ ובחו"ל, בשאלת העמדות האנטי-אנושיות של ההלכה האורתודוקסית. בכל פעם שהמפלצת הזו מרימה את ראשה, ממהרים להסתיר אותה – כפי שעשה צה"ל כאשר רב בכיר בשורותיו, הקולונל אייל קרים, נתפס באישור אונס בזמן מלחמה. ההסתרה הזו מאפשרת לארס הזה לקנן במרתפים, במקום שאפשר יהיה להלחם בו בפומבי. ספק אם יש מישהו כשמואל אליהו שמסוגל סוף סוף לנעוץ יתד בלב התפיסה, שמקננת גם בקרב חילונים-לכאורה, של "חוכמת היהדות." כשאליהו יהיה רב ראשי, אי אפשר יהיה לטעון יותר ש"מחנות השמדה לעמלקים" הוא נחלת איזה מיעוט קיצוני.

יהודה וינשטיין, מהעלובים אם לא העלוב שביועצים המשפטיים לממשלה, הודיע שאם שמואל אליהו יעמיד את עצמו לבחירה, וינשטיין יזמן אותו לשימוע. אמור שנית? לא הבנתי.

לפני כשנה, סגרה הפרקליטות את תיק ההסתה כנגד אליהו – שכזכור, הוציא פסק הלכה שהורה לאסור מכירה או השכרה של דירות ללא יהודים – משתי סיבות. הראשונה שבהן היא שהפרקליטות הגיעה למסקנה שאין מקום להעמדה לדין בשל גזענות דתית, משום שלזו יש מעמד מיוחד בחוק שמתיר בפועל הסתה גזענית כל זמן שהיא נשענת על נימוקים דתיים. כחודש וחצי לפני ההחלטה הזו, השתמש וינשטיין בנימוקים אלה ממש כדי לסגור את החקירה כנגד כותבי "תורת המלך." יצוין שאני לא חולק על נימוקיו של וינשטיין ואני חושב שהם מדויקים; החוק נכתב במפורש כך שיחריג הסתה גזענית דתית, שאם לא כן חצי מהמחשבה האורתודוקסית, אם אפשר לקרוא לה כך, וחלק ניכר מהפולחן האורתודוקסי היה בסכנה. החור הזה בחוק היה גדול כל כך שמאיר מרטין כהנא עצמו – שכנגדו נכתב החוק מלכתחילה – הצביע בעדו בגיחוך. הנימוק השני היה עלוב יותר: הפרקליטות טענה שאי אפשר לוודא שדבריו בעיתונות לא סולפו. אם זה המדד שלה, אפשר להעיף את עבירת ההסתה לגזענות מהחלון ברוב מוחלט של המקרים. אפשר לומר שהפרקליטות לא התאמצה יותר מדי – למשל, היא לא טרחה למצוא הקלטה של הדברים שאמר אליהו באיתמר אחרי טבח משפחת פוגל. יתר על כן, זו היתה הפעם השניה שהפרקליטות סוגרת תיק נגד אליהו בשל אותה העבירה עצמה: בשנת 2006, היא החליטה לבטל את כתב האישום כנגד אליהו בשל הסתה לגזענות, והסתפקה בדרישה שהוא "יבהיר את דבריו."

יש בהחלטה החדשה של וינשטיין בעיה. הדברים שכתבו רבני "תורת המלך" חמורים הרבה, הרבה יותר מכל מה שאמר אליהו – על כל פנים, מכל מה שהוא נתפס אומר עד כה – הן בשל הפסקה הידועה לשמצה על כך ש"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך פגיעה בגדולים," הן בשל העובדה שהם התירו להרוג כל מי שאיננו "שומר על מצוות בני נוח", קרי יותר מ-99% מאוכלוסיית העולם, באם ההריגה מיועדת להעניש את הנרצח על כך. ואף על פי כן, וינשטיין סגר כנגדם את התיק (שוב, תוך ציות לרוח ולשון החוק.)

אז מה הוא רוצה מאליהו? הדברים שלו חמורים הרבה פחות. הוא עדיין חלאת המין האנושי, אבל הוא לא דיבר על רצח. הוא דיבר על מניעת דיור מלא יהודים. כן, ההסתה שלו הובילה לפרעות, אבל הפרקליטות נמנעה מלחקור אותו בנושא וכאמור, סגרה את התיק העיקרי נגדו – וכאמור, בפעם השניה. יתר על כן, המדיניות של אליהו זכתה לתמיכה ממשלתית: פועלו לניקויה של צפת מלא-יהודים הביא לכך שהוא קיבל פרס, שהוענק לו בין השאר על ידי שר המדע, עוד חבר במפלגת האחים היהודים; שר המשפטים הקודם, יעקב נאמן, ערך סימפוזיון על דיני "לא תחנם" – שם הקוד ההלכתי שעליו התבסס אליהו כשהוציא את פסק איסור מכירת הדירות שלו.

אז מה לעזאזל רוצה וינשטיין מאליהו? אפשר לצפות מווינשטיין לאיזשהו סוג של עקיבות פנימית? החלטת שהסתה דתית לגזענות היא משהו שאפשר לתבוע עליו, החלטת שלא לפתוח בהליכי הדחה כנגד אליהו מתפקידו כרב העיר צפת – מה קרה פתאום? איזו עבירה חדשה הוא ביצע? וינשטיין לא דיווח על עבירה כזו. האם הוא מדבר על שימוע בשל עבירה שהוא כבר סגר את התיק שלה? כי זה נראה באופן חשוד כמו רדיפה.

מה שקורה פה די פשוט. הממסד המשפטי אחוז אימה מפני האפשרות שאליהו יהיה רב ראשי. זה יהיה אסון hasbara שאפילו הרצח על המרמרה יחוויר לעומתו. ציפי לבני כבר דיברה השבוע על כך שהאירופאים מתייחסים לישראל כאל מדינה קולוניאליסטית; רק זה חסר עכשיו לישראל, שיראו אותה כפי שהיא נראית באמת.

אבל תפקידו של היועץ הממשלתי לממשלה הוא לא לשפץ את תדמיתה של ישראל תוך רדיפה פוליטית. תפקידו הוא לא להטיף מוסר. תפקידו הוא לא לסמן את גבולות המותר והאסור בשיח. תפקידו הוא אכיפת החוק. היועץ המשפטי הזה כבר קבע שהטפה דתית לגזענות מותרת בפועל – על כל פנים, היא איננה ניתנת לענישה – וכנראה שהוא חי עם זה די טוב כל זמן שהמסיתים היו רבנים בדרג זוטר ביחס, אבל נרתע בפלצות כשמסתבר שמועמד לרב הראשי הוא מסית. אני חשבתי שאנחנו בוחנים עבירה על פי המהות שלה, לא על פי זהותו של המבצע אותה. וינשטיין לא יכול לאכול את העוגה הזו פעמיים.

תנו לשמואל אליהו להתמודד על תפקיד הרב הראשי. אם יש לו די תומכים, הוא ראוי לתפקיד. כך זה עובד. נסיון למנוע ממנו התמודדות באמצעות תרגיל משפטי מסריח סובל מכמה ליקויים: בכלל לא בטוח שהתרגיל יעבוד (במקום אליהו הייתי הולך לבג"צ אוטומטית), וגם אם הוא יעבוד התוצאה שלו תהיה, מחד, שחלק ניכר בציבור יראה את הבחירות כגנובות ובכך ישמוט את הלגיטימיות של הרב הראשי הנבחר, ומאידך יחזק את מעמדו של אליהו, על תקן של נרדף על דברי תורה, בקרב הציבור שלו. היסטורית, ספק אם יש משהו שיוכל להפוך את אליהו לכוח עולה בקרב המאמינים יותר מהמהלך של שלילת זכותו להבחר לרב ראשי. ההיסטוריה של בחירת ארכיהגמונים חדשה אצלנו ביחס, והפרטים המדויקים של האופן שבו הנשיאים לבית הלל גנבו סוסים יחד עם נציג הקיסר הרומאי אבדו מזמן, אם נכתבו אי פעם; אבל ההיסטוריה של הכנסיה, ושל האיסלם, רוויה במצבים שבהם יש מועמד אחד שנתמך על ידי הקיסר או הסולטן, בעוד שיריבו נרדף על ידיו – ופעם אחר פעם, המועמד הנרדף (שהוא לא בהכרח המועמד הטוב יותר) זוכה לאהדת ההמון, והופך למנהיג אופוזיציה חשוב.

מותר, גם אם מאד לא רצוי, למדינת ישראל לדחוף את עצמה דווקא לפינה המיוזעת הזו בהיסטוריה של מאבקי דת ומדינה. חיוני, עם זאת, שההחלטה על כך לא תגיע דווקא מיהודה וינשטיין, מי שספק אם יש לו מספיק אשראי ציבורי לחצי מנת פלאפל אחרי פרשת העובד הזר שהפיל על אשתו, אחרי קדנציה שבה שימש כיועץ הפרטי הממשלה – ואחרי העובדה שהוא זה שסגר את התיק נגד אליהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. אני אשתדל שלא לאכזב.

(יוסי גורביץ)

הפסוק הזה, שראשי התיבות שלו – אזולא"י – הפכו לשם משפחה של כהנים בקרב יהודי ארצות האיסלם, מתאר את האיסורים ההלכתיים שחלים על בני מעמד הכהנים של היהודים. מעמדם של הכהנים לא מה שהיה מאז שהרומאים שרפו את בית המטבחיים הגדול שבירושלים, אבל תשמחו לדעת שהחוק הישראלי אוכף בעקשנות את האיסורים הללו, כי מתישהו הרי ייבנה בית המקדש ונצטרך כהנים כשרים.

בין האיסורים האלה, נאסר על כהנים לשאת גיורות. אוהד כהן גילה את זה על בשרו, כשבא לשאת את מאשה פרידמן. הרבנות אוסרת על הנישואים שלהם, וזאת מהטעם הפשוט שפרידמן היא גיורת. זה מה שהיה למורי ורבי תומר פרסיקו לומר על כך: "וגמא נאה במיוחד לשילוב הנפסד בין ההלכה האורתודוקסית למדינה: היא גיורת, הוא כהן. על פי חוקי מדינת ישראל הם לא יכולים להתחתן. למה? פשוט, מפני שעל פי ההלכה לכהן אסור להתחתן עם גיורת. למה? פשוט, מפני על פי התורה לכהן אסור להתחתן עם זונה, והתלמוד קבע שגיורת נחשבת זונה (בידוע שהגויים האלה זאת מסיבת חשק אחת גדולה). ולמה זאת דוגמא נאה במיוחד לנפסדות השילוב בין ההלכה האורתודוקסית למדינה? מפני שלבד מהפגיעה בזכויות האזרח הבסיסיות של הזוג, ולבד מהעלבון הצורב לאותה אישה שהתגיירה ושמחשיבים אותה לזונה, נוסיף עוד שיש לנו כאן שתי הנחות מוצא בדיוניות לחלוטין – 1. כל הגויים מופקרים מינית; 2. הכהן יצטרך בקרוב לעבוד בבית המקדש ועל כן חייב להישאר טהור – הנחות מוצא שגויות עובדתית ושאין להן שום רלוונטיות להווה, שמקבלות תוקף מוחלט ועכשווי מטעם החוק הישראלי."

מעבר לפגיעה המשמעותית בזכויותיהם של בני אדם פרטיים – ואל תגידו לי שזה לא חשוב או שזה נסבל: אתם לא מאשה פרידמן או אוהד כהן – יש כאן עוד דוגמא לאופן שבו השילוב בין יהדות אורתודוקסית וחוק המדינה יוצר מפלצת בת כלאיים שגרועה יותר מהמקור. דוגמא קודמת היא המקרה של האח דניאל רופאייזן, שבמקרה שלו פסק בית המשפט העליון שיהודי שהתנצר איננו עוד יהודי ובהתאם לא יוכל לקבל אזרחות ישראלית על פי חוק השבות. ההלכה, כמובן, לא מכירה בהתנצרות כמשנה במשהו את מעמדו הבסיסי של יהודי. החוק הציוני, תנועה לכאורה לאומית ולא דתית, היה נוקשה יותר מן החוק ההלכתי בשאלה הזו – ועובדה מעניינת היא שהציונות רואה בהתנצרות בגידה בלאום, לא בדת.

במקרה שלנו, הלכתית – נישואיו של כהן לגיורת (או זונה, או חללה, ועל משמעות הדבר מיד) תקפים. יש צורך בגט כדי לסיים אותם. לאורך ההיסטוריה, היו ככל הנראה לא מעט מקרים שבהם כהנים קצו בתפקיד חסר המשמעות והתוחלת שאליו נולדו (כל זמן שהיה מקדש, הוא לפחות היה סוג של פרנסה), במיוחד לאור נצחון היהדות הרבנית על הצדוקית וקבלת הכלל "ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" שלה. אנחנו למדים זאת מכך שקיים מעמד של "חללים" – צאצאיו של כהן שנישא למי שאסור לו להנשא. הצאצאים הללו לא נחשבים יותר לכהנים, ואסור לכהנים אחרים להנשא להם.

כלומר – אנחנו לא יודעים מידע ברור, כי ליהודים תמיד היה יחס שלילי להיסטוריה – עד הקמת מדינת ישראל, נישואיו של כהן לגיורת או גרושה היו כנראה סקנדל הגון, ומותר להניח שהופצו פאשקווילים שמגנים אותו ומקללים אותו עד דור שביעי, וכנראה שלא היו נותנים לו לעלות לתורה על תקן כהן, אבל הם לא היו גוררים נידוי מהקהילה. בניגוד, למשל, ליהודי או יהודיה שהתחתנו עם לא יהודי.

בישראל, משניתן בידי הרבנות כוח כפיה שלא היה בידיה אפילו קודם לאמנציפציה, פתאום האיסור החברתי על נישואי כהן עם גיורת הפך לאיסור מוחלט, שנאכף על ידי המדינה. המדינה היהודית מתעקשת להיות יותר צדיקה מההלכה – למרות שהיא בהחלט יכלה לומר שעד כמה שזה נוגע לה, כהן וגיורת (או כהן וגרושה, או כהן וחללה) יכולים להתחתן בכיף, ושבמקרה כזה הרבנות מתבקשת להכין רשימה שכוללת את שמותיהם של הכהנים שהם וצאצאיהם פסולים לשמש בקודש, אם וכאשר יוקם מקדש. היא יכלה לומר שבבוא כהן להתחתן עם מישהי שההלכה אוסרת עליו, הוא יצטרך לחתום על מסמך שבו הוא מצהיר שהוא מודע לכך, ושהוא יודע שצאצאיו לא יוכלו לדחוף מזלגות למעיים של כבשים בבית מטבחים מקודש. לא מתאים לרבנים לחתן זוג כזה? זכותם המלאה. אף אחד לא יכפה עליהם לחלל את מצפונם. אבל במצב כזה, הם גם לא יוכלו להיות עובדי מדינה ולקבל ממנה משכורת.

המדינה לא הלכה בכיוון הזה: היא העדיפה להודיע לציבור האזרחים היהודים שלה שיש יהודים ויש יהודים טובים פחות, וליהודים טובים פחות יש בהתאם גם פחות זכויות, ביניהן הזכות להנשא במדינה שלהם. אין שום בעיה חוקית שכהן ישא את מי שהוא רוצה בחו"ל. כשהוא יגיע לפה, אחרי ההוצאות הגדולות, המדינה תעשה טובה ותכיר בנישואים שלו.

אבל יש כאן משהו שהוא מעבר לכניעה בפני הרבנות, כניעה שכל מטרתה היא להקשות ככל האפשר על הפרת הטאבו היהודי העילאי – חילול הדם – מבלי להעביר בארץ מקבילה של חוקי נירנברג: מדינת ישראל מצהירה בפני כל נשות העולם שמבחינת החוק שלה הן כולן, בלי יוצא מן הכלל, זונות. ושגם אם הן תמרנה את דתן ליהדות, זה יהיה נחמד מצידן אבל הן תהיינה לכל היותר זונות בדימוס. זה, אחרי הכל, המקור לאיסור על נישואי כהן וגיורת. הוא הוטמע בחוק הישראלי בלי חקירה ודרישה. זוג התאומות מיזוגניה וקסנופוביה הוטמעו היטב בספר החוקים הישראלי, וההשתלה מן ההלכה לספר החוקים של מדינה מודרנית לכאורה, "אומת סטארטאפ", עברה באופן חלק.

רק אל תגידו בגת, אל תספרו בחוצות אשקלון, פן תרגזנה בנות פלשתים, פן תקצופנה בנות ערלים. למערכת ה-hasbara קשה גם ככה.

ועוד דבר אחד: חמושינו העוקצניים עצרו הבוקר (ד') בחברון למעלה מ-20 ילדים שהיו בדרכם לבית הספר. הצבא ממשיך להחזיק במספר של קטינים – לפחות חמישה – שהם בני שמונה עד עשר, ומ"בצלם" נמסר שיתכן שהם מחזיקים עוד קטינים שגילם מתחת לגיל האחריות הפלילית (12). בצבא טוענים שככל הנראה, המעצר ההמוני בוצע כדי לתפוס מיידי אבנים ומשליכי בקבוקי תבערה. הצבא החזק ביותר במזרח התיכון יוצא למבצע מתוחכם כדי לתפוס ילדים בני שמונה, ואורב להם בערמומיות בדרך לבית הספר. כל זה קורה בחסותנו ובכספי המסים שלנו.

(יוסי גורביץ)

בטלוויזיה הישראלית התחילו לשיר אתמול, לרגל חג החנוכה, את "מעוז צור", פיוט אשכנזי מימי הביניים. כמקובל, זה נעשה בלי יותר מדי תשומת לב למשמעות של הטקסט, וחבל: הפיוט הזה מכיל הסברים חשובים על מהותה של המדינה היהודית.

בבית הראשון שלו אפשר לקרוא את השורות

לעת תכין מטבח מצר המנבח,

אז אגמור, בשיר מזמור, חנוכת המזבח

או, בעברית מודרנית, "כאשר אתה, יהוה, תטבח באויבינו הכלבים, נשלים ברינה את חנוכת המזבח של בית המקדש השלישי." יש יסוד להניח ש"צר המנבח" הוא עמלק, האויב המיסטי של יהוה והיהודים, שהשמדתו הסופית היא חלק מקץ הימים בתפיסה היהודית.

עם זאת, את עיקר תשומת הלב צריך להפנות דווקא לבית האחרון בפיוט:

חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה,

נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה,

כי ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה,

דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועה שבעה.

הטקסט, במסורת הפיוט האשכנזי, קושר בין גאולה ובין נקמה רוויית דמים "באומה הרשעה." במאמר פורץ דרך לפני כעשרים שנה – "הדם והקללה, הנקם והעלילה" – הבחין פרופ' ישראל יובל בצמאון הדם של הפיוטים האשכנזים: באחד מהם מופיעה המילה "דם" 77 פעמים. הגאולה, על פי התפיסה האשכנזית, תהיה מלווה במרחץ דמים גדול ונורא. בקווים גסים, הגאולה על פי התפיסה של יהודי ספרד תהיה מלווה בהמרת דתם של הלא-יהודים, שעם גילוי טבעו האמיתי של האל ימהרו להכיר באמת ולכרוע בפניה. הגאולה האשכנזית, מצד שני, לא שואפת להמרת דתם של העמים, אלא להשמדתם.

הפער הזה הגיוני מאד. יהודי אשכנז חיו בארצות נוצריות. אף שהאיסלם לא היה פילושמי בשום צורה שהיא, שום דבר לא דומה לשנאה שבין נוצרים ויהודים ולהיפך. בניגוד למסורת היהודית המתנשאת המקובלת, היהדות איננה אמה של הנצרות אלא לכל היותר אחותה המבוגרת קמעא. היהדות כפי שאנו מכירים אותה, היהדות הפרושית-רבנית, מתחילה להתפתח כמה עשרות שנים בלבד לפני עליית הנצרות. ישוע מבוגר בדור אחד בלבד מהלל.

* * * * *

השליטים הרומאים התייחסו בבוז לשתי הדתות, אך בשנאה של ממש לזו הנוצרית, שהיתה אויבת מושבעת של סדר העולם ההלניסטי-רומאי ושעוררה את כל החשש הרומאי הקמאי מדתות נסתרות ותת קרקעיות. הנוצרים הואשמו, בצדק, בכך שהם מתפללים לחורבנה של האימפריה ולמעשה חורבנו של העולם כולו; הם גם היו אשמים בחטא הגדול ביותר של העולם העתיק, הסתה של אזרחים טובים לנטוש את "דרך האבות", ה-mos maiorum שהוא בסיס הסדר החברתי, ולשכנע אותם להצטרף לכת שמנתקת אותם מכל מהלכם של החיים. הרדיפה הראשונה של נוצרים, מוגזמת אפילו לטעמו של טקיטוס ששנא את כל הצדדים המעורבים, מתרחשת בימי נירון קיסר – וכותבים נוצרים מאשימים את היהודים בכך שהסיתו את פופיאה, אשת הקיסר (שנחשבה למתייהדת) כנגד הנוצרים. ניתן להניח שהחיה הגדולה אשר מספרה 666 היא נירון עצמו: "נרון קסר", בהשמטת הי' המקובלת בתקופה, שווה 666 בגימטריא. רדיפות כאלה הפכו לדבר נפוץ; הקריאה Christianos ad leonem, "הנוצרים לאריות", נשמעה לעיתים תכופות אחרי אסונות טבע, שנתפסו כהוכחה לזעפם של האלים. המקורות הנוצריים טוענים שוב ושוב שיהודים היו שותפים לרדיפות, ואין סיבה טובה לחשוב שהם משקרים (אם כי סביר מאד שהם מגזימים).

ב-312, אחרי הרדיפה הגדולה של דיוקלטיאנוס, מתהפך הגלגל: קונסטנטינוס מעביר את צו הסובלנות שלו, ומתחיל את התהליך הארוך של הפיכת האימפריה לנוצרית. לכת השלטת החדשה יש הרבה מאד חשבונות לסגור, ואת הפניית הלחי השניה היא שוכחת במהירות. הנסיונות לפעול נגד הפגאניות והפגאנים נתקלים בהתנגדות קשה: המרד של מאגנאנטיוס, שהניף את הנס הפגאני, הוביל לקרב מורסה מאיור, אחד הגרועים בהיסטוריה הצבאית הרומאית, שבו נפלו כ-50,000 איש משני הצדדים – מספר עצום במאה הרביעית. אחר כך מגיעה האפיזודה של יוליאנוס הכופר, שכחלק מהנסיונות שלו לשבור את הכנסיה בונה מחדש לא רק מקדשים פגאניים שהוחרבו או הוזנחו, אלא מוביל גם נסיון לבנות מחדש את בית המקדש היהודי. תאונה מסתורית מחריבה את המבנה, יוליאנוס הזועם מבטיח לבנות אותו מחדש כשיחזור ממסע צבאי לפרס, אבל המצביא המוכשר מת שם – ועל פי שמועות, ששני הצדדים מיהרו לפמפם (אם כי לא הוזכרו על ידי ההיסטוריונים שהשתתפו במסע), נדקר בעורפו על ידי חייל נוצרי.

מכאן אין עוד מעצור בהתדרדרותה של האימפריה אל הנצרות. ב-400, תחת תיאודוסיוס, הופכת הנצרות לדתה הרשמית של הקיסרות. המקורות היהודיים לא אומרים שום דבר על כל האירועים האלה, אלא אם רוצים לראות ב"מלכות שהפכה למינות" התלמודי הקצר התייחסות לכך. אבל מה חשבו יהודים על הנושא, אנחנו יכולים ללמוד משתי עובדות: קודם כל, הפופולריות הגואה של "ספר תולדות ישו", שמכיל כל דבר לעג ושנאה אפשרי כלפי הדת המנצחת החדשה. הוא היה מוכר לנוצרים כבר מהמאה התשיעית, ובהחלט יכול להיות שנוסחים ראשונים שלו (חלקים מהם מצויים גם בחלקים המצונזרים של התלמוד) נכתבו כבר במאה השלישית. השני הוא חוק של תיאודוסיוס, שבו הוא אוסר על יהודים לשחזר את הצליבה כחלק מחגיגות פורים. העובדה שהחוק הזה חוזר על עצמו, בצורות שונות ובמשך זמן די רב, מעידה על האיבה הבלתי שוככת של יהודים לנוצרים.

הלחץ על יהדות המזרח יורד עם הגעת האיסלם, שמוחק את ההיסטוריה הנוצרית של צפון אפריקה, פלסטינה, סוריה ומצרים – ארבעה מתוך חמישה כסאות מטריפוליניים (ירושלים, אנטיוכיה, אלכסנדריה, קרתגו) נמצאים כעת מחוץ לשליטתם של הנוצרים. לא שהם במצב לעשות משהו בנושא במשך איזה 450 שנה: ביזנטיון נכנסת למגננה שהיא כמעט ולא יוצאת ממנה, להוציא לתקופה קצרה בימי אלקסיוס השני, ובמערב כבר אין אימפריה – יש רסיסים של נסיכויות, שלא מצליחות למנוע פשיטות על איטליה או את אובדנו של חלק ניכר מספרד.

* * * * *

הבעיה האמיתית של היהדות היא עם הנצרות. שתי הדתות מתחרות על אותם סמלים ואותם ספרים. כשאוגוסטינוס מתווה את הדרך שבה צריכה הכנסיה לנהוג ביהודים, במאה הרביעית, הוא קובע שיש לשמור עליהם – אבל לשמור עליהם מושפלים. הסיבה לשמירה עליהם היא שיש צורך בהוכחה לכך שהנוצרים לא זייפו את התנ"ך – מה שבפני עצמו הוא הודאה עוצרת נשימה בחוסר הבטחון העצמי של הגדול והבעייתי שבאבות הכנסיה – ולכן צריך שהיהודים ישארו וישמרו על התנ"ך.

זה לא כל כך מסתדר, מטבע הדברים. היהודים מאמינים, אחרי הכל, שהם בניו בכוריו של מי שאמר והיה העולם. הקיום הזה, שבו הם חיים בחסדיה של דת אחרת שמשתמשת בהם כהוכחה לצדקתה-שלה, מעיק עליהם מעצם טיבו. גרוע מכך, בעוד שהאיסלם והיהדות יכולים להגיע למודוס ויוונדי, בין הנצרות והיהדות לא יתכן כזה. הן מתקוטטות על אותם הסמלים עצמם. פסח או פסחא? שבועות או פנטקוסט? מי "ישראל האמיתי", ישראל שבבשר או ישראל שברוח? מילת הבשר, או מילת הלב? דם השה, איזה פדיון הוא מייצג? איך נראה יומו של היהודי האשכנזי הממוצע, כשקם לעבודת יומו בביתו שסביב לקתדרלה – היהודים היו נתיני הרוזנים-הבישופים של גרמניה – וראה את השמש החיוורת, לגלגנית, ניתזת מעל הצלב הזהב, שהטיל עליו את צילו? המנהג היהודי לירוק ליד כל כנסיה, שאחינו חובשי הכיפות מהדרים בו כל כך, האם הוא היה נטול סיכון?

מערכת היחסים מגיעה לנקודת רתיחה עם מסע הצלב, שבו לוחמים נוצרים יוצאים אל ארץ הקודש כדי להקים את השיקוץ המשומם שלהם במקום המקודש ביותר ליהדות. הגם את המלכה עמי בבית? וכשאספסוף צלבני מתחיל בפוגרומים בערי הריין, וכשהבישופים מחליטים שזה בדיוק הזמן לצאת לציד, היהודים עומדים על נפשם – וכשהחומות נופלות, ולא נותר להם כוח אלא כלפי עצמם, הם מעלים את עצמם, ואת ילדיהם, לקורבן. הם עושים זאת על פי כל כללי הטקס: הם בודקים שהסכינים אינן פגומות לשחיטה, הם מברכים את ברכת השחיטה, מזים את הדם על פרוכת בית הכנסת, הורגים גם את הילדים שאינם רוצים בכך ("אמי, אמי, אל תשחטיני!" הנורא של הילד אהרן), ואחר הורגים גם את עצמם. "מי ישמע ולא ידמע/הבן נשחט, והאב קורא את שמע."

אם קנאי המורדים ברומאים שרפו את הממגורות שלהם-עצמם כדי לאלץ את יהוה להתערב, למען לא יחולל שמו הגדול, קנאי אשכנז פיתחו תיאולוגיה שאומרת שליהוה יש בגד מיוחד, הפורפיריון – "ארגמן" – שכל טיפת דם יהודי שנשפכת, הן על ידי גוי הן על יהודי שמעלה את עצמו לקורבן על קידוש השם, נספגת בו; וכאשר יתמלא הבגד, ויהיה אדום כולו, יבוא יום הדין הגדול והנורא. נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה, דחה אדמון בצל צלמון – כלומר, דחה את אדום, היא רומא, היא הקיסרות הרומאית הקדושה, היא ארצות הנצרות, הניצבת בצל "צלמון", מילה לא ברורה שאני מעז לנחש שהיא נגזרת מצלם, שהיא מלווה ב-ון ההקטנה ושמשמעותה היא crucifix, הצלב שעליו דמותו של ישוע.

זה לא חייב היה להיות כך. אחד מבעלי התוספות מספר על רב שגינה בחריפות רב אחר, "שהרג תינוקות בשעת השמד", וכינה אותו רוצח, ומספר כיצד הרוצח מת מיתה משונה. הנוצרים צפו במחזה באימה. ואולי, בכל זאת, אי אפשר היה אחרת: לא אנושי שיהיה אחרת. אולי אי אפשר היה להתייחס למה שהתפרץ מהפסיכה היהודית באירועי תתנ"ו אלא כ"קידוש השם", כי המחשבה האחרת – שהורים שחטו את ילדיהם, המעשה הנורא ביותר הידוע לאדם, ללא סיבה הלכתית כשרה אלא כתוצאה משגעון; שקורבנם לא רק שלא נרצה, הוא נדחה ברתיעה ובסלידה כקורבנו של קין, שדמיו של אהרון ומאות ילדים אחרים זועקים מהאדמה, שהם יאשימו את הוריהם ביום הדין – היא בלתי נסבלת, היא איננה יכולה אלא להוביל לטירוף. ומה נותר ליהודי אשכנז, שאימצו את הפשע הזה כלפי ילדיהם-שלהם, אם לא להתפלל ביתר שאת להשמדת העמים שבקרבם ישבו, שלהם לא יסלחו לעולם על כך שאילצו אותם להרוג את ילדיהם?

קו ישיר, ברור, מוביל מזוועות תתנ"ו אל זוועות עלילות הדם. הנוצרים שראו את היהודים הורגים את ילדיהם שאלו את עצמם את השאלה ההגיונית: אם הם שונאים אותנו עד כדי כך שהם רוצחים את ילדיהם, מה הם יעשו לילדינו? ועלילת הדם הראשונה מופיעה עם מסע הצלב השני, כשזכרונות המאורעות שליוו את הראשון שבים וצפים. לא במקרה, עלילות הדם מופיעות סמוך לפסח: הוא סמוך לפסחא, שבו מאמינים הנוצרים שהיהודים הקריבו את שה האלוהים, שמתואר תדירות כילד. עלילות הדם, חשוב לציין, הן אמונה עממית: הכנסיה הממוסדת נאבקה בהן, עד רמת האפיפיור, והן מופצות לא על ידי בישופים אלא על ידי הנזירים המנדיקנטים, הדומיניקנים והפרנסיסקנים. במספר מקרים, הבישופים מורים לנזיר מעורר המהומות לסתום את הפה ושוללים את רשיון ההטפה שלו; זה לא עוזר. כשהכנסיה ניסתה לטפול על המינים האלביגנזים אותן האשמת עצמן שנזירים טופלים על היהודים – מרצח פולחני ועד שתיית דם ואכילת בשר אדם – ההמון דחה אותם. במקרה היהודי, הוא אימץ אותן גם כאשר הכנסיה התייצבה נגדן. עלילות הדם הן תוצר של התת מודע הנוצרי: זה שמודע לכך שהוא חוטא כלפי היהודים, שהוא לא מגלה כלפיהם את החמלה והסלחנות שהמוסר הנוצרי דורש, ושעדיין נושא זכרונות עמומים של הימים שבהם הרגו היהודים את ילדיהם. עלילות הדם, מעצם טיבן, מאגדות את היהודים סביב הרעיון של קידוש השם, מחזקות את הקורבנוּת היהודית – ואת השנאה כלפי הנצרות והנוצרים. מי שקצרה ידו לנקום, מפנטז על נקמה – עד שהפנטזיה מאכלת אותו.

* * * * *

יהודי אשכנז פיתחו הסטוריה לקרימוסה, הסטוריה של דמעות, ששבה ושיננה שעל כל זה יבוא יום נקם ושילם. הציונות, שכמעט ללא יוצא מן הכלל היתה מפעל אשכנזי, אימצה את ההיסטוריה לקרימוסה: היא היתה הוכחה לטענתה שליהודים אין עתיד באירופה ושעליהם לשוב לביתם המיתולוגי (מיתולוגי, משום שמאז חורבן הבית הראשון, מעולם לא ישבו רוב היהודים ביהודה). מהי הציונות, אם לא התפיסה ש"ארכה לנו הישועה", ואשר על כן יש לשים קץ להמתנה? הציונים הביאו איתם את תאוות הנקמה בגויים, וכבר אחד העם העיר על הבריונות והגסות שבה נהגו הקולוניסטים הציונים הראשונים כלפי הפלסטינים. הקורבן הנצחי מצא לעצמו קורבן אחר, עליו יוכל לפרוק את תסכוליו. הוא יכול לתרץ את מעשיו כלפי אנשים שלא חטאו כלפיו בהסטוריה שלמה של דמעות – "אין קץ לימי הרעה" – ושעל כל פנים מעשיו אינם גרועים כפשעים שבוצעו כנגד אבותיו. הציונות סילקה את המעצורים שעמדו בפני היהודים קודם לה: הם דחו את יום הגאולה החמוץ מדם עד בואו של המשיח, אבל היא הפרה את "שלוש השבועות", והצלחותיה – במיוחד חומר הנפץ התיאולוגי שבשיבה אל ירושלים, אל שכם וחברון – שכנעו יסוד מהפכני בחברה הישראלית שאנחנו על סף קץ הימים, שאפשר להפיל את הגדר של "חשש איבה."

ועכשיו, לאנשים שגוררים אל האלף השלישי תפיסת עולם שעוצבה לפני אלף שנים ושעיקרה שנאה לאחר; שעדיין מאמינים ברובם שהזאב מחכה מחוץ לגבולותיה של ישראל, שהאנטישמיות איננה תוצאתה של היסטוריה שחלפה אלא שהיא חוק טבע, "הלכה שעשיו שונא ליעקב", התפיסה שכל לא יהודי עשוי להתגלות כעמלק; אנשים שבחלקם הגדול יקרעו קריעה על ילד שיבחר לחלוק את גורלו עם בן עם אחר; אנשים שחלק גדול מהם מאמין שהוא עוד יחנוך מזבח, בזמן שצווחות "הצר המנבח" הנטבח מהדהדות ברקע, שמאמין שאין למי שאינו יהודי שום זכות לחיות ב"ארץ ישראל", אם יש לו זכות לחיות בכלל; אנשים שיום הדין המגואל בדם, שבו יושמדו כל שונאיהם ויבוא הקץ למסע הנקמה שלהם בהיסטוריה, עדיין מהדהד בהם; שעדיין מאמינים שרוב העולם רוצה בהשמדתם, שכל מילת ביקורת נתפסת אצלם כהמשך למסעות הצלב אם לא השואה – לאנשים האלה יש נשק גרעיני. כלומר, את האמצעי להתנקם נקמה מושלמת ב"אומה הרשעה."

אם וכאשר יתרחש שינוי משטר בישראל, ושרידי המשטר הדמוקרטי יוחלפו במדינה יהודית גאה, מדינות העולם צריכות להביא בחשבון גם את הפסיכוזה המקננת הזו שביהדות. לעומת האנשים שעתידים להחזיק בהדק הגרעיני הישראלי כשישראל רוזן ואליקים לבנון ישבו בסנהדרין, העולם עוד עשוי להתגעגע לשפיות היחסית של קים יונג איל. הוא, על כל פשעיו הרבים, מעולם לא האמין שאלוהים רוצה שהוא ישחט את ילדיו כדי להביא את קץ ההיסטוריה.

(יוסי גורביץ)