שוב: אם על ישראל לחיות, על נתניהו לעוף. השבוע האחרון ראה שורת צעדים קשים לעבר דיקטטורה. חייבים להחזיר אותם לאחור

העובדות פשוטות. שמענו לא מעט תירוצים, אבל העובדות נשארות עובדות: ביום שלישי האחרון, חיילי צה”ל מנעו מאזרחים שרצו להפגין גישה לכנסת.

המשטר, או לפחות חלקים ממנו, נבהלו מעצמם ואחד בני גנץ, שמשחק בטלוויזיה בתפקיד שר הבטחון, הודיע ש”זו טעות שלא תחזור.” נראה. חשוב לציין שלחמושי צה”ל יש היסטוריה ארוכה של פיזור הפגנות; למעשה זה חלק מרכזי מתפקידם. רק שההפגנות האלה הן בשטחים הכבושים. מי אמר “הכיבוש משחית” ולא קיבל?

עובדה שניה: ביום שלישי הצביעה הכנסת בעד תחימה ברוטלית של זכות ההפגנה, עד כדי ביטולה. הפגנות מותרות כעת במרחק של קילומטר בלבד ממקום מגוריו של המפגין. אבל זו אצטלה חוקית בלבד. המטרה היא ביטול ההפגנות בכלל. יממה לאחר שגנץ העביר את החוק לצתצום הפגנות, נתניהו ניסה בישיבת הממשלה לצמצם את המרחק המותר ל-200 מטרים בלבד. באותה ישיבה אמר נתניהו משהו מדהים אחר. כאשר בא אלינו לפני שבועיים ואמר שסגר הוא הכרחי – סגר כללי ולא סגירה של האזורים הלוקים בתחלואה, המלאים בתומכיו החרדים – הוא אמר שהסגר יימשך שבועיים-שלושה. בישיבת הממשלה הוא דיבר על חצי שנה עד שנה.

כלומר, מה שאמור היה להיות זמני יהיה קבוע מאד. בישיבת הממשלה הוחלט על איסור הפגנות במשך שבוע. למה שבוע? ובכן, לגמרי במקרה תצטרך הממשלה להגן בבג”צ על חוק גנץ נגד ההפגנות, ואם היא תגיע לשם עם האמירה של נתניהו על סגר של חצי שנה עד שנה, זה יהיה מביך למדי. אז היא מנסה לעבוד על בית המשפט, להעמיד פנים של ארגון סביר ושקול, שמטיל איסור הפגנות קצר בלבד. אמנם, כזה שיאושר מחדש שבוע אחרי שבוע; אבל, בבקשה כבוד השופטים, אל תחשבו שאנחנו מיקי זוהר. הוא רק כלב התקיפה שלנו.

משטרת ישראל תמיד כיוונה לדעת השליט. תחת בן גוריון, היא רדפה מתנגדי משטר. תחת גולדה, היא רדפה את הפנתרים השחורים. תחת שרון, היא רדפה את מתנגדי ההתנתקות. תחת אולמרט, את המפגינים נגדו. תחת נתניהו, את יריבי נתניהו. השוטרים נושאים עיניהם מעלה, והם חשים את רוח המפקד. בהתאם, הפגינה המשטרה אלימות חריגה כנגד המפגינים בשבוע האחרון – ואתמול, משטרת ירושלים אכולת הכלבת, הגרועה שבכוחות המשטרה בישראל, קנסה מפגינים מול בלפור שמתגוררים במרחק של פחות מקילומטר משם.

ההפגנות מחרפנות את הדיקטטור בהתהוות, ונראה שגם את ההוא שמשחק שר בטחון בטלוויזיה. גנץ כבר יודע שעתידו הפוליטי כתוב וחתום. הוא יהיה בדיחה במקרה הטוב, פון פאפן במקרה הרע. הוא יודע שהוא לא ייצא טוב מעוד מפגש עם הבוחרים. ובהנחה שהוא לא נסחט או לגמרי מטומטם – אני יודע, אני יודע, הנחה בעייתית – הוא חייב היה להבין שהמטרה של מצב החירום המיוחד שהכריזה הממשלה (מצב חירום הוא המצב הנורמלי בישראל) איננה מאבק במגפה, אלא בהפגנות.

שימו לב: בשבוע שעבר ניסתה איילת שקד להעביר החלטה שתאפשר לעסקים קטנים שמעסיקים פחות מעשרה אנשים להמשיך ולפעול. ההגיון שלה היה מוצק: החוק מתיר כעת לאנשים להתקהל בקבוצות של עשרה. מדוע, אם כן, לא לאפשר לעשרה אנשים לעבוד? אבל ההצעה הזו נפלה, משום שאם יותר לעשרה אנשים לעבוד, אי אפשר יהיה להגדיר את המצב הנוכחי כ”מצב חירום מיוחד” – ובלי מצב חירום מיוחד, אי אפשר להגביל הפגנות.

אז, שוב:

* חיילים הקיפו את הכנסת כדי למנוע מאזרחים להפגין למען זכות ההפגנה.

* הקואליציה של גנץ ונתניהו צמצמה משמעותית את זכות ההפגנה, כשהמטרה היא למנוע הפגנות בבלפור. כשזו נכשלה והפגנות חוקיות נערכו, המשטרה קנסה את המפגינים בכל זאת.

ועל כל אלה נוספו כנופיות הבאסיג’ של המשטר. בשבוע שעבר ניסה אפס בשם פיני לוזון לדרוס מפגינים בתל אביב. התקפות על מפגינים מצד תומכי נתניהו הפכו לדבר שבשגרה. התקפה חמורה במיוחד נרשמה אמש (ז’) בפרדס חנה, כשכנופיה של 15 תומכי נתניהו הכתה קשות מפגין, שאושפז.

להתקפה של 15 איש על מפגין קוראים בדרך כלל לינץ’.

האנשים האלה לא הגיחו מחוריהם בכוחות עצמם. הם הוצאו משם על ידי נתניהו, אוחנה ושופרים מסוגו של ינון מגל, שלפני שבועיים פינטז על רצח בירי אוטומטי של עיתונאים מתנגדי נתניהו (ואחר כך, כמובן, אמר שמדובר ב”סאטירה”, כי הוא זבל אנושי, וכי בריונים הם תמיד פחדנים). מה שאנחנו חווים הוא טרור סטוכאסטי: המנהיגים והשופרות יודעים שיש אנשים בחוץ שאם ישמעו את הקריאה, יפעילו אלימות. אבל אי אפשר יהיה לקשר ישירות בין המפגעים ובין המנהיגים והשופרות. נתניהו הוא אמן בשיטה הזו. את הסטאז’ הוא עשה על רבין.

כשהחוק לא חוקי, אי ציות אזרחי.

הפרו את החוק של גנץ ונתניהו. צאו להפגין. אם תקנסו, סרבו לשלם את הקנס. אם תותקפו על ידי קלגס במדים, קחו את הפרטים שלו והגישו נגדו תביעה אזרחית. יש שורה של קבוצות שמתארגנות לשם סיוע בכך. אף שהחוק מתיר לאדם להתגונן מפני תקיפה בלתי חוקית, גם אם היא מתבצעת על ידי מישהו שאמיר אוחנה נתן לו מדים, אני מאד לא ממליץ על כך. הקלגסים נעים בעדרים, והם מיומנים באלימות, ולא פחות מכך – בשקרי חיפוי זה על זה. אין כרגע שום כלי אחר להחזרת משמעת במשטרת ישראל פרט לתביעות אישיות נגד שוטרים. כשהכל ייגמר, נצטרך לפרק אותה; אבל אנחנו עוד לא שם.

המשטר רועד. תנו לו עוד כמה דחיפות רציניות. שימו לב: אנחנו עדיין לא בדיקטטורה. אנחנו רק בדרך לשם. חברי כחול לבן יכולים להתעשת, להציל את מה שנשאר משמם הטוב, ולהצטרף להצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית שתדיח את נתניהו. אבל לשם כך הם צריכים להבין שהברירה חדה: או פעולה להפלת הממשלה, או דיראון עולם.

בהפגנות נגד המשטר באיראן, המפגינים נהגו לצעוק “מוות לדיקטטור.” זה מצבם של אנשים שכבר נפלו תחת משטר עריצות ונאבקים לשחרור ממנו. השחרור תמיד קשה יותר ממניעת העריצות. אסור לנו להגיע למצב שבו נצטרך לצעוק “מוות לדיקטטור.” צאו להפגין כל עוד הצבת חמושי צה”ל מול המפגינים עוד לא הפכה לשגרה. אחרי זה, תשאר לנו רק מהפכה אלימה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שלוש הערות על המצב

טרור בהזמנה: בשורה של מקרים בימים האחרונים, תקפו פעילי ימין פעילי שמאל. באחד המקרים היה מדובר בדקירה בצוואר שלמרבה המזל הסתיימה בפציעה קלה יחסית, במקרה אחר ריסוס בחומרים כימיים של מפגינים, ביניהם ילדים; ומספר נסיונות פוגרום של קבוצות ימניות, שמתוארות תחת השם הכולל “לה פמיליה.”

ההתקפות האלה לא הגיעו משום מקום. החשודים שאליהם המשטרה הגיעה אמרו שהם עשו את מה שעשו משום שזה מה שהם שמעו מראש הממשלה ומשר המשטרה: שיש בוגדים שצריך לטפל בהם. הם הבינו, כך נראה, שהממשלה איתם.

למי שמכיר את ההיסטוריה הישראלית, זה מדליק נורות אדומות: יונה אברושמי, שרצח את אמיל גרינצווייג, פעל בדיוק כך. הוא הקשיב למה שאמרו אריאל שרון וצחי הנגבי, ויצא להרוג. הוא הבין שזה מה שרוצה הממשלה, שזה המעשה הפטריוטי לעשות. יגאל עמיר, מחושב יותר, פעל בכל זאת באותו האופן: הוא אמר שהוא היה “שליח ציבור.” ציבור גדול, באמצעות שלוחיו – בנימין נתניהו, אריאל שרון, מועצת יש”ע, שורה של רבנים בכירים – התיר את דמו של ראש הממשלה, קרא ל”שליח ציבור” כזה, והוא הופיע.

בשנים האחרונות מתחילים להתייחס לאירועים כאלה כסוג של טרור סטטיסטי, טרור סטוכאסטי (stochastic terrorism): מנהיגים משמיעים קריאות לאלימות, כשהם יודעים שסטטיסטית, יהיה מי שיישמע לקריאות הללו. דונלד טראמפ קרא לעיתונות “אויבי הציבור”, ותוך זמן קצר היה מי שביצע פיגוע המוני במערכת ה-Capital Gazette. הם עושים זאת בכוונת מכוון, כשהם יודעים שהם יוכלו להסתתר מאחורי הסטטיסטיות של הרצח: אי אפשר יהיה למצוא שום קשר ישיר ביניהם ובין המפגעים.

אירונית, לתקשורת הישראלית אין שום בעיה לזהות – ושמא להזות – קשרים כאלה כשמדובר בפלסטינים. ישראל הרשמית מאשימה התקפות שמבצעים פלסטינים ב”הסתה של הרשות הפלסטינית,” כאילו פלסטיני צריך הסתה כדי להבין שהוא משועבד על ידי ישראל, כאילו הוא צריך מטיפים שיסבירו לו שמצבו חסר תקווה. אבל כשהתקפות על ישראלים – במיוחד פלסטינים ישראלים – מתבצעות על ידי יהודים שטופי שנאה רשמית, התקשורת היהודית מתקפלת לעמדת “המשוגע התורן” הקלאסית.

נתניהו ואוחנה קוראים לאספסוף, והוא בא. הדם יהיה על ראשם: מידם נתבע אותו. במיוחד מנתניהו, שהוא בעל נסיון בתחום.

רוח המפקד: אוחנה לא מסתפק במיליציות הבלתי רשמיות: הוא מפעיל לחץ על המשטרה לפזר את ההפגנות נגד המשטר באלימות חריגה. אוחנה מנצל את העובדה שלמשטרת ישראל אין מפכ”ל כדי לדרוש מבכירי המשטרה שיתוף פעולה איתו, כשהאחרונים מקווים להפוך למפכ”ל כתוצאה מכך. בשיחת טלפון ששוחררה אתמול (א’) נשמע אוחנה כשהוא לוחץ על מפקד מחוז ירושלים, ניצב דורון ידיד, להפעיל יד קשה נגד המפגינים, והלז עונה שהמשטרה הוציאה מספר חריג של דו”חות על אי לבישת מסכה כנגד המפגינים.

כלומר, משטרת ישראל משתמשת בסמכויות שהוענקו לה לשם מאבק במגפת הקורונה כדי לדכא מחאה עממית, וכל זה כדי לרצות את שר המשטרה. מדובר על פניו בהפרת אמונים, אבל מי יחקור את בכירי המשטרה? מי יטפל באוחנה? הפרקליטות?

כשכל זה ייגמר ותהיה פה ממשלה חצי מתוקנת, נצטרך לנקוט בשורה של צעדים. ראשית, לוסטרציה. לאסור בחוק על כל מי שהיה מעורב בנסיונות של נתניהו להפוך לדיקטטור דה פקטו מלהחזיק אי פעם בכל תפקיד ממשלתי או ציבורי. שילכו לשוק הפרטי. שנית, פירוק של המשטרה ובנייתה מחדש, תוך הרחקה ממנה של כל מי שמעל בחובתו, כל שוטר אלים, כל מי שנתפס אומר שקר בבית משפט.

שאם לא כן, היחס של כל אזרח סביר למשטרת ישראל יהיה כאל מיליציית כיבוש, שתפקידה הוא לשמר את המשטר למרות רצון האזרחים; משטרה שהיא קלגסת, הזרוע הרשמית האלימה של הממשלה. האמון במשטרת ישראל מעולם לא היה גבוה, ובצדק. בחודשים האחרונים הוא מלחך את העשב. אם אנחנו רוצים משטרה שזוכה באמון הציבור, יהיה צורך בכיסוח של כל המבנה הישן – שאם לא כן, הוא ירקיב גם את המבנה החדש.

המשטרה החשאית מכה שנית: מעבר לאלימות המשטרית הרשמית והרשמית למחצה, הידיעה החשובה של אתמול היתה חשיפת העובדה שהשב”כ (השם הרשמי של המשטרה החשאית הישראלית) עוקב אחרי הסלולרים, בכלל זה התוכן שלהם, של רוב הישראלים. כל זה, למותר לציין, מתבצע בלי שום פיקוח או הסכמה פרלמנטרית, ונשען – תיראו מופתעים – על פתשגן משפטי של משרתם של כל האדונים, שי ניצן.

המידע שקיבלנו חלקי ומפורר, ויש שורה של שאלות שאין עליהן תשובה:

א. למי יש גישה למידע?

ב. על פי אילו קריטריונים נעשה בו שימוש?

ג. האם המשטרה החשאית מעבירה את המידע גם לחברות מודיעין אזרחי?

ד. אילו אמצעים, אם בכלל, הוצבו כדי למנוע שימוש לרעה במידע?

ה. מי אחראי על אכיפת האמצעים הללו?

התשובה של המשטרה החשאית, באמצעות משרד המשפטים, היא שהכל בסדר והכל תחת פיקוח. עם כל הכבוד, אנחנו אנשים בוגרים ולא יתכן שזו תהיה התשובה שנקבל. עד שיגיעו תשובות מסודרות יותר, שמסבירות מי ומה ולמה ואיפה ומתי, ברחל בתך הקטנה, הנחת היסוד של כל אחד מאיתנו – אני מודה שהחזקתי בה מאז ימי החשיפות של סנודן, שבשעתו לא עוררו פה כל תשומת לב – היא שהמשטרה החשאית עוקבת אחרינו.

מכאן עולות שאלות לא נעימות. היתכן, למשל, שראש הממשלה הקרימינלי שלנו ביקש וקיבל גישה למידע, והשתמש בו כנגד יריבו הפוליטי, בני גנץ? הדיווחים על כך שגנץ נסחט בשל מידע שנמצא בסלולר שלו מופיעים בתקשורת הישראלית כבר חודשים. סביר להניח שנתניהו לא קיבל את המידע דרך ראש השב”כ – הפגישות בין ראש הממשלה וראש השב”כ מתועדות, מאז פרשת קו 300 ראש השב”כ לא נפגש עם ראש הממשלה לבדו – משום שלזה יש שכל בקודקודו. אבל האם אפשר לשלול את החשד שראש הממשלה נפגש עם בכיר בשב”כ, כזה שרוצה קידום, וקיבל דרכו גישה למידע?

אי אפשר לשלול. זה מסוג הדברים שאינם ניתנים לשלילה. וכך דמוקרטיות מתות: כשברור לאזרחים שהממשלה מועלת בחובותיה הבסיסיות ביותר כלפיהם, שהיא מרגלת אחריהם, ושבראשה עומדים אנשים המורגלים בשחיתות. לכן, פרדוקסלית, שירותי הבטחון צריכים להיות השקופים ביותר ותחת הביקורת החריפה וקשה ביותר של הכנסת. רק שאיש לא מעז לעשות זאת; ובמקום שבו נפגש שלטון החוק והמדינה הסודית – ולכל מדינה יש כיום מדינה סודית, מדינת עומק – שלטון החוק עולה בעשן.

בינתיים, עד ועדת חקירה, נקטו בצעדי הזהירות הבאים:

א. הצפינו את הסלולר שלכם.

ב. השתמשו בסיסמא לכניסה אליו.

ג. אל תשלחו דבר שעשוי לשמש כנגדכם, בין אם על ידי שירות מודיעין שירצה לסחוט או להביך אתכם ובין אם על ידי גורמים עברייניים שיקנו ממנו את המידע, באמצעים דיגיטליים.

ד. אם אתם חייבים לשלוח מידע רגיש, עשו זאת באמצעות VPN או שירות Signal. (אם המידע שלכם רגיש כל כך שאתם צריכים למסור אותו בפגישה ישירה, ברכותי, אתם כבר בשלב הבא של הקונספירציה.)

ככה זה: פרנואיד, היום, הוא מי שחושב שעוקבים אחריו יותר מאשר אחרי כל השאר.

ועוד דבר אחד: תוך כדי כתיבה, נראה שאנחנו על סף מלחמה בלבנון. הבוקר אמר "בכיר" שהוא שוקל לצאת למלחמה כדי לדפוק את החיזבאללה כל זמן שטראמפ עדייין בבית הלבן. זה נשמע יותר מדי כמו מלחמה שמטרתה להשתיק את המחאה נגד המשטר המושחת. לא הפעם. אם תקבלו צו גיוס, אל תתייצבו. שיאיר נתניהו יילחם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)