הנסיונות “למתג מחדש” את ישראל לא יעבדו, והם גם לא מוסריים. העוול בוטה מדי

כל מיני “מומחי מיתוג” בעיני עצמם מדברים בשנתיים האחרונות על כך שישראל צריכה לעבור “מהפכת מיתוג”. זו, במילים אחרות, היא קמפיין hasbara מסוג אחר: הוא אמור להדגיש את העובדה שישראל היא מעצמת הייטק ומעצמת מדע, ולהדגיש בכלל את הצדדים שאינם קשורים לסכסוך. הקריקטורה האנטישמית הבולטת בעולם, שלדון אדלסון, יצא לאחרונה בקמפיין כזה, שמתנהל בחן הייחודי לו: הוא מטביע כסף בהכנסת מאמרים שכוללים משהו חיובי על ישראל לבאזזפיד. טביעות האצבע שלו ניכרות, וזה דופק את הקמפיין. בן דרור ימיני כתב היום משהו ב”ידיעות” בנושא – מצילום המסך של חנה בית הלחמי עולה שנכתב שם, בין השאר, ש

“כבר קרוב לעשור שישראל מובילה, או נמצאת בין המובילות, בסקרים בינלאומיים על תרומתה השלילית לעולם. כאשר עוברים לעובדות, התמונה מתהפכת. ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בפיתוחי תרופות, במערכות טיהור מים, בפרסומים מדעיים.”

וואלה. ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בפיתוח תרופות? חבל שמישהו לא סיפר על זה לטבע, אולי היא היתה טורחת לשלם לנו מסים. מי שמפתח תרופות היא לא “מדינת ישראל”, אלה חברות פרטיות. מי שמפתח מערכות טיהור מים, כנ”ל. פרסומים מדעיים הם נחלתם של המפרסמים, לא של המדינה שבה הן מתפרסמים. על פי ההגיון הזה, אין מדינה שתורמת לעולם יותר מסין: היא אחת המובילות בפרסומים מדעיים, והיא בית החרושת של העולם. ואף על פי כן, ראה זה פלא, היא אחת המדינות השנואות בעולם.

למה שאנחנו רואים כאן אפשר לקרוא, על משקל “פינקוושינג”, טקוושינג – כלומר, הנסיון להלבין את פשעיה של ישראל באמצעות הצהרות על כך שהיא מעצמת הייטק ושהעולם חייב לה. כמו כל צורה של hasbara, זו עובדת בעיקר על ישראלים ויהודים חובבי ישראל, וכמעט לא על אף אחד אחר. בפגישה עם כמה בלוגרים אמריקאים לפני כשלוש שנים, העירה אחת מהם שהיא לא מבינה את ההגיון הזה: “כשאני מותחת ביקורת על ממשלת ארצות הברית, אף אחד לא אומר לי ‘אבל תראי, אפל מייצרת מוצרים יוצאים מן הכלל.”

הטיעון הזה לא חדש, הוא בסך הכל שינה צורה. פעם ישראלים התגאו בכך שהם “מפריחים את המדבר” ושהם מייצאים טכנולוגיה חקלאית; היום היצוא הוא הייטק וביומדיה, אבל הטיעון הוא אותו טיעון: התעלמו מכך שאנחנו מדינה דכאנית, ותגידו יפה תודה שנתנו לכם את הדיסק און קי.

וזה לא יעבוד, משום שזה לא עבד אף פעם. הדרום האמריקאי הוא פנינה קולינרית ותרבותית, אבל אף אחד לא חושב עליו – גם כיום – מבלי לחשוב גם על המילה “אפליה.” פעם היו עוד מילים: ג’ים קראו, לינצ’ים (”לא ראיתי לינץ’ טוב כבר שנים,” זימרר טום לרר על יופיו של הדרום הישן), ולמרבה זעמם של ג’נטלמנים דרומיים טובים, הן האפילו על מסורת האירוח והמגנוליות. גם אז היו לא מעט שקוננו על כך ששופטים את הדרום שלא בצדק, בגלל כמה צדדים מצערים אך לדבריהם שוליים.

דרום אפריקה היתה – אולי עודנה – המעצמה המובילה בתחום יצוא היהלומים, אבל האפריקנים העדיפו שלא לדבר על דה בירס. תעמולת משטר האפרטהייד התמקדה בפארקים הלאומיים הנהדרים של ארצם ובשפע הטבעי שלה, ועשתה כמיטב יכולתה לא לדבר על פוליטיקה. זה לא הלך.

צרפת היא מהמדינות המובילות בעולם בתחום התרבות, היצור, הספרות, האופנה, המזון ומה לא. שנות החמישים והשישים שלה היו שנים של פריחה יוצאת דופן. זה לא הפריע לעולם – ולכמחצית מהאוכלוסיה שלה – להתייצב נגדה בשל ההתנהלות של כוחות צרפת בוויאטנם ובמיוחד באלג’יר.

ארה”ב של שנות החמישים והשישים היתה אחת המדינות המובילות בעולם בשורה של תחומים, ביניהם חקר החלל. היא היתה המעצמה הראשונה שהנחיתה אדם על הירח ושירותי הרפואה שלה הצליחו למצוא את התרופה לפוליו. ספק אם יש מדינה שייצאה יותר טכנולוגיה מועילה לשאר העולם. זה לא מנע מאבק פנימי עז, וביקורת בינלאומית חסרת תקדים, הן על משטר ג’ים קראו בדרום הן על התנהלותה של ארה”ב בוויאטנם ובדרום אמריקה. ליברלים אמריקאים טובים, מהסוג שהיה פעם בן דרור ימיני, נתקפו בהלם שלעתים השליך אותם אל הצד השני של המפה הפוליטית. איך אפשר לומר דברים כאלה, הם שאלו בזעם, עלינו? אבל קשה היה לשמוע את הדברים על רקע שאון הפצצות הנפאלם ועל רקע צווחות הנרצחים בלינצ’ים.

יתר על כן, לצרפת וארה”ב היתה, למרות הכל, היסטוריה ליברלית מפוארת. באמת היו להן הישגים בתחום זכויות האדם שהן יכלו להתגאות בהן, והן יכלו לומר בצדק שהן תרמו לא מעט למסורת הפוליטית של העולם. לדרום אפריקה ולישראל, שתי מדינות שלידתן בעוול, אין היסטוריה כזו. ישראל היתה מדינה מעוולת עוד קודם שהוקמה. אי אפשר לנתק לא את דרום אפריקה ולא את ישראל מהשיטה הפוליטית שלהן. דרום אפריקה התמוטטה אחרי 40 ומשהו שנה; לישראל היה מגן יח”צ נהדר בדמות השואה. הוא כבר לא כל כך פעיל, לא מחוץ לגבולותיה על כל פנים.

הקמפיין למיתוג מחדש של ישראל פרדוקסלי: כדי להצליח, הוא חייב לפנות לאנשים לא מודעים פוליטית. אבל בעצם זה שהוא גורם לאנשים להתעניין בישראל, הוא מסתכן בכך שהוא יהפוך אותם למודעים פוליטית.

כל זה, מבלי לדבר על העוול המובנה של תעשיית ההייטק הישראלית: בחלקה הניכר, היא מאוישת באנשים שהגיעו משורה מצומצמת של בתי ספר, וששירתו במספר מצומצם מאד של יחידות צבאיות. הפלח הזה, שכבר קיבל המון מהמדינה – איזה מקצוע נחשק אתם רכשתם בשירותכם הצבאי? – דורש ממנה לתעדף אותו במסים. הוא מעסיק לכל היותר עשרה אחוזים מהאוכלוסיה הישראלית, הוא הומוגני מאד גם במוצאו, והוא במידה ניכרת אמצעי של אליטה עירונית חילונית לשמר עמדת כוח. כמה מחברי הטובים הם אנשי הייטק, והם לא יאהבו את התיאור הזה, אבל כנראה ייאלצו להודות שהוא נכון. כלומר, גם נער הפוסטר של ישראל לא נקי מאפליה ומעוול (למען הסר ספק, המצב בעמק הסיליקון בארה”ב לא טוב בשום צורה. מחקרים כבר הראו שמדובר באליטה לבנה מאד ומנותקת מאד.)

תומאס פרידמן, כשעוד היה כתב מחובר, כתב בשנות השמונים על כך שהישראלים בסך הכל רוצים להגיע הביתה בסוף יום עבודה, להוריד את הנעליים ולהתרווח – ואז מזכירים להם הפלסטינים את קיומם. הישראלים לא יכולים להרגע, משום שהם תמיד צריכים להתחכך בפלסטינים. ובכן, אם ישראל רוצה שידברו על תעשיית ההייטק שלה, ועל הקולינריה שלה, היא צריכה לעשות דבר פשוט מאד: לצאת לפלסטינים מהווריד. יש שלל דרכים שבהם היא יכולה לעשות את זה, אבל היא לא רוצה. כדי לשחרר את עצמה, ואת הפלסטינים, ישראל צריכה להסתכן במלחמת אזרחים. מסיבות מובנות, רוב האזרחים לא רוצים לחשוב על זה. הם עוצמים עיניים ומניחים למתנחלים להעמיק את הבור, שגם כך לא ברור אם עוד אפשר לצאת ממנו.

רק כשישראל תחדל להיות מדינת עוול, היא תוכל לדרוש שיתייחסו אל הצדדים החיוביים שלה. כל זמן שעיקר משאביה של המדינה מופנים לדיכויו של עם אחר, היא יכולה להעלות את הדרישה – אבל כל אדם מוסרי ידחה אותה. אין שום מוסריות בדיבורים על הפלא האחרון של צ’קפוינט, כשעוד חייל במחסום עצר עוד אשה הרה. כרגע, בזמן שאתם מתארגנים לחגיגות, מיליוני אנשים נמצאים תחת סגר. אני מניח שבן דרור ימיני לא יאהב את ציון העובדה הזו; היא עדיין עובדה.

ולכשישראל תחדל להיות מדינת עוול, היא תתחיל להיות מדינה חופשית. ואם אתם חושבים שזה יקרה בלי התערבות פוליטית שלכם, אתם משלים את עצמכם – ומשחקים לידי הצד שמעולם לא בחל בפעילות פוליטית.

ועוד דבר אחד: אישתון כתב פוסט מרתק, על האופן שבו מתנחלים הורגים ילדה פלסטינית, ודובר צה”ל מחפה על הפשע. הנה, כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)