עיריית טבריה, לא מהערים העשירות בישראל, השקיעה בשנים האחרונות כ-18 מיליון שקלים בסלילת כביש מיוחד באורך כקילומטר, והיא משקיעה סכום לא ידוע בסלילת כביש מיוחד באורך 400 מטרים. במקביל, היא גם עוקרת עצים עתיקים שנמצאים לצדי הכביש.

למה אני מטריח אתכם בפרויקט ההנדסי הזה? משום שהכבישים הללו הם כבישי וודו. העיריה חופרת את הכביש, ואז מציבה מתחתיו שתי שכבות של קורות בטון, מסודרים בצורת ח' וחלולים, ומתוכם יוצא צינור.

הצינור הזה מאפשר לכוח מיסטי, שמכונה טומאה, להפלט מן הכביש וכך הופך אותו לכשר למעבר כוהנים. הטענה היא שהכבישים הללו בנויים על בית קברות או מקום שבו נקברו אנשים, ולכהנים, כידוע, אסור להכנס לבתי קברות. אז כדי שהם יוכלו לעבור בכביש, צריך לפרק אותו ולסלול אותו מחדש, בעלות מסיבית.

כמובן, מדובר בחומרה של השנים האחרונות. הנחת היסוד ההלכתית היא שכולנו טמאי מתים, משום שמאז חורבן בית המקדש השני לא היה לנו את אפר הפרה האדומה, שהוא הדבר היחיד שיכול לטהר טמאי מתים. לא ברור כמה כהנים הזדעקו על כך שהם אינם יכולים לעבור ברחוב, אבל בהנחה שרוב אוכלוסיית טבריה איננה מורכבת מכהנים שהם בו זמנית אדוקים אך גם לא מבינים את מהות תפקידם, זה נראה כמו בזבוז משווע של כספי ציבור. אני מניח ששלט גדול, בשני צדדי הכביש, בנוסח של "חשש טומאה – כהנים מתבקשים לנסוע בדרך עוקפת", היה עולה לעיריה לכל היותר כמה אלפי שקלים, לא כמה עשרות מיליונים, ולא היה מצריך עקירת עצים.

השטח הארור שאנחנו חיים בו, ששימש משעול מלחמה לכוחות צבא הנעים ממצרים לסוריה ולהיפך כבר באלף השני לפני הספירה, רווי בתי קברות או סתם מקומות שבהם נמצאים שרידי אדם. שהחרדים מעדיפים את המתים על החיים, ואפילו ממהרים לאמץ פגאנים אל חיק היהדות לשם כך, גם כאשר מדובר בסיכון חיים של ממש כמו במקרה בית החולים ברזילי, לא צריך להפתיע אף אחד. שהרשויות מתחילות להכנע לדרישות הוודו האלה, זה קצת יותר מדאיג. ובהתחשב בכך שהארץ מלאה שלדים לא ידועים, סביר להניח שעוד זמן לא כל כך רב, חלק ניכר מתקציבי הבניה שלנו יופנה להגנתם של "כהנים" מפני "טומאה."

מדינה יהודית. ככה זה.

(יוסי גורביץ)