רק עיתון איראני מזכיר לישראלים למה הם חשופים במקרה של מתקפה צבאית כנגד איראן

בשבועות האחרונים, צה”ל והזרוע האזרחית שלו, ממשלת ישראל, מתופפים בכל כוחם בתופי המלחמה נגד איראן. צה”ל עומד לקבל עוד חמישה מיליארדים מכספי העתיד שלנו כדי “להיערך” למלחמה באיראן – כאילו לא שתה עשרות מיליארדים למטרה הזו. קדחת המלחמה המזויפת מגיעה לשיאים שלא נראו מאז 2012.

מזויפת – כי לישראל אין אפשרות מעשית לצאת למלחמה באיראן. היא מסוגלת לגיחה או שתיים, לא יותר, וסיכויי הצלחת הגיחות הזו שנויים במחלוקת. צה”ל יגלה שלצאת למלחמה נגד מעצמה אזורית זה לא בדיוק להפציץ שוב את רצועת עזה. יוסי מלמן תיאר בהרחבה (קריאה מומלצת מאד) מדוע אין בפועל אופציה צבאית נגד איראן. אני לא מסכים עם המסקנה של מלמן (שישראל צריכה לבקש מטריה גרעינית אמריקאית), ומאמין שהמזרח התיכון צריך להיות מפורז מנשק גרעיני – כן, גם זה ש(פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) יש לישראל. שימוש בנשק גרעיני הוא בהגדרה פשע נגד האנושות, ואי אפשר לסמוך על המנהיגות של ישראל – לעזאזל, נפתלי בנט ראש הממשלה – שהיא תהיה רציונלית דיה בהמנעות משימוש בו. אנחנו במרחק חמישה חברי כנסת ממינוי בצלאל סמוטריץ’ לשר הבטחון, אחרי הכל. אבל, מלבד הנקודה הזו, הוא מדייק.

אז למה ישראל עושה קולות פקה-פקה? כי אנחנו חיים בקונספציה בת עשרות שנים כאילו מלחמה עם איראן היא על סדר היום. ראש האופוזיציה אפילו הגדיר את המאבק נגד איראן כ”החיים עצמם.” והבעיה היא שברגע שאתה מטפס על הנמר, אתה מגלה שלא כל כך פשוט לרדת ממנו. ראש ממשלה ושר חוץ שמפמפמים מלחמה, ומסבירים שוב ושוב מדוע ישראל תצטרך לפעול לבדה, סוגרים לעצמם את כל האפשרויות האחרות ובסופו של דבר יצטרכו לבחור בין לצאת חסרי אחריות שהפקירו את בטחון המדינה בעיני הציבור, ובין יציאה למתקפה – מוגבלת, כמובן, לפחות לתפיסתם – כנגד איראן.

אתם סומכים על האגו של בנט ולפיד שיעמדו במעמסה? אתם אופטימיים ממני. על הורוביץ, זנדברג ופריג’ אפשר לסמוך שיברחו מההצבעה, במקרה הטוב. שוב: ברגע שהממשלה והתקשורת אומרים שאין אופציה מלבד מלחמה, הם מחסלים כל אופציה מלבד מלחמה. וכשזה קורה, המיסקלקולציה (שגיאה אסטרטגית מתוך בורות, יוהרה, אי הבנה או כל האופציות נכונות) מרימה את ראשה.

אבל, למותר לציין, מה שייראה בעיני ההנהגה הישראלית כמתקפה מוגבלת, ייתפס באיראן כמלחמה של ממש. אין שום סיבה להניח שאיראן תעבור לסדר היום על התקפה ישראלית ישירה עליה, וכפי שהבהיר היום הטהראן טיימס, שפרסם מפה של ישראל מנוקדת בכל השטחים הישראליים החשופים להתקפה (פחות או יותר כולם), לאיראן יש לא מעט אופציות לפגוע בישראל. היא לא תחזקה את חיזבאללה במשך שלושה עשורים בגלל העיניים היפות של נסראללה. התקפה על איראן תביא למלחמה לפחות מול חיזבאללה, ובואו נאמר שהרקורד של צה”ל מול חיזבאללה לא משהו. הוסיפו לזה את העובדה שהתקפה על איראן תביא לבידוד דיפלומטי מוחלט של ישראל, ותהיה פה מלחמה שלא הכרנו.

האוכלוסיה האזרחית הישראלית תמצא את עצמה במצב שלא נראה מאז מלחמת לבנון השניה, כשהיא חשופה להתקפות כבדות. והפעם אין סיבה להניח שהחיזבאללה לא יוציא את כל הכלים שלו. אני מזכיר שאז התוצאה היתה פינוי של חלק ניכר מהצפון. שתי רקטות על נתב”ג, והבורסה תקרוס.

על כל זה לא מדברים איתנו. מדברים איתנו על הגיחה. לא על המלחמה שתבוא אחריה. אין מילה על הנזקים לאוכלוסיה. גדי אייזנקוט, כשהיה אלוף פיקוד צפון, כבר הודיע לפני יותר מעשור שכיפת ברזל תופעל קודם כל כדי להגן על הצבא – וצריך להזכיר שהיא לא עמדה במבחן אמיתי, של ירי של מאות רקטות. הממשלה לא מדברת על זה, כי למה לה, והתקשורת לא מזכירה את הנושא (להוציא יחידי סגולה ב”הארץ”) כי היא מפחדת להיראות לא די פטריוטית.

אפשר לעצור את הזליגה למלחמה עם איראן, אבל לשם כך צריך להבין קודם כל שמלחמה היא לא האמצעי הראשון ואפילו לא האחרון. למלחמה יוצאים כשהיא נכפית עליך. אבל טיפחנו דמון במשך 40 שנה כמעט (הדיווח הראשון בתקשורת היהודית על פצצה גרעינית איראנית שמגיעה אוטוטו הוא מ-1984), ועם דמונים לא מדברים. המלחמה המזויפת עם איראן הועילה מאד לגנרלים ולפנסיות שלהם; לנו היא לא תרמה דבר. הגיע הזמן להפטר ממנה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ישראל רצחה בכיר איראני סמוך לטהראן, והוכיחה שוב שהיא כל מה שהיא אומרת על איראן – בריון אזורי שמזלזל בנורמות הבינלאומיות

קבוצה של מחבלים רצחה אתמול (ו’) את מוחסן פאחריזאדה, בכיר בתכנית הגרעין האיראנית, ובכירים בישראל מיהרו להתרברב – בעילום שם, כמקובל – בכך שישראל היא זו שאחראית לרצח. ראש הממשלה נתניהו קרץ בעמוד הפייסבוק שלו ואמר שהוא מפרט את הישגיו השבוע, אבל יש כאלה שעליהם אי אפשר לדבר.

כל כלי התקשורת מיהרו ללכת אחרי הקו הממשלתי ולומר שפאחריזאדה היה אחראי על תכנית הגרעין הצבאית האיראנית – אבל נמנעו מלציין שהתכנית הזו הופסקה ב-2003. בשנת 2018, הציג נתניהו ארכיון איראני גנוב, וטען שהוא מוכיח שהתוכנית הצבאית הותנעה מחדש; המומחים בעולם חלקן עליו, וציינו שהארכיון מדבר על תכנית שהופסקה ב-2003. ו, איך לומר, לא הייתי קונה טענה משומשת מנתניהו דווקא.

אבל אני רוצה להתעכב כרגע על נקודה אחרת: הקלות שבה ישראל מרשה לעצמה לחרחר מלחמה. הפיגוע שביצעה ישראל בטהראן אתמול הוא קאסוס בלי, עילה למלחמה, פר אקסלנס: רצח של בכיר איראני על אדמת איראן. כל האנשים שעלצו על הדיווח אתמול יהפכו עכשיו, באחת, לספקנים מוחלטים ויטענו שאי אפשר להטיל את האחריות על ישראל, כי היא לא הודתה במעשה רשמית.

ובכן, הכחשה סבירה (plausible deniability) לא עובדת ככה. לרצוח, לרוץ לספר לחבר’ה ואחר כך להכחיש בקריצה זו אולי הכחשה, אבל לא סבירה. ככה זה שיש ראש ממשלה שכסאו מתנדנד, וראש מוסד שרוצה לרשת אותו. הם צריכים את הקרדיט, ולשם כך הם מוכנים לסכן את אזרחי ארצם ואולי גם יהודים בחו”ל. כי כשהתגובה האיראנית תגיע, והיא תגיע, אין להניח שהיא תקפיד על המשפט הבינלאומי יותר מנתניהו וכהן.

בינתיים, אנחנו לא משלמים חחיר, אז החגיגות בעיצומן. אבל הריטואל מוכר: כשתגיע מכת הנגד, יתחילו הצרחות. איך הם מעיזים. אם הפגיעה תהיה בישראל גופה, או בשגרירות שלה, יעלו היללות על “פגיעה בריבונות.” כאילו שריבונות היא משהו ששמור לצד אחד בלבד, כאילו שלאיראן אין ריבונות.

הבעיה היא שמבחינת הישראלים, האיראנים הם לא בני אדם אלא שדים. התרגלנו לראות בהם אויב ותו לא: אנחנו מדברים על פצצה גרעינית איראנית מאז 1984. מבחינת הישראלים, עצם ההכרזה על האיראנים כאויב מאפשרת פעולה נגדם כאילו היו כאלה – ואף אחד לא שואל שאלות. רצח באיראן הוא בקונסנסוס – אלא אם הוא משתבש. אם הרוצחים ייתפסו, למשל, הצווחות כאן ירקיעו שחקים. האם היה הכרח, או אפילו צורך, ברצח אתמול? האם לא למדנו כבר שישויות מדיניות מצמיחות מנהיגים חדשים? האם מישהו באמת חושב שמותו של אדם ישמיד פרויקט ממשלתי? אנחנו לא חיים בסרט גיבורי על.

ושאלת השאלות: האם הריגתם של מדענים איראנים, על אדמת איראן, על ידי ישראל או סוכניה – על פי דיווחים זרים, זהו המדען השישי שנרצח ב-15 שנים – לא תדרבן את איראן דווקא בכיוון ההפוך? האם הפרות חוזרות ונשנות של הריבונות שלה, רצח של בכיריה, פגיעה במעמד של ראשי משטרה, לא תדחוף אותם לכיוון שממנו חוששת ישראל – מעבר ממדינת סף למדינה גרעינית? מה תעשה ישראל, אם בעוד שלושה שבועות תפוצץ איראן מטען גרעיני קטן באיזה מדבר, תקרא לפיצוץ “פרויקט פאחריזאדה,” ותאמר שכל הפרה עתידית של ריבונותה תענה ביד קשה?

האם האפשרות של רדיקליזציה של ההנהגה האיראנית בכלל עלתה על הדעת? האם נשקלה העובדה שרצח של בכירים על אדמת איראן מועיל לממשלה האיראנית, משום שהוא מציג את הדיסידנטים באיראן כשותפים לבוגדים? מי דן בשאלה הזו? האם ראש הממשלה טרח לעדכן הפעם את הרמטכ”ל? האם מה שנותר ממשרד החוץ עודכן בנושא? האם ראש הממשלה הואיל לשתף את שר הבטחון במידע? לא שזה משנה משהו – שר הבטחון הוא יוצא צה”ל, וממילא רואה כל נושא דרך כוונת האקדח.

ואלה רק השאלות ביחס לאיראן. ישנה גם ארה”ב. משטר נתניהו משתף פעולה בגלוי עם משטר מוחמד המנסר מסעודיה ומשטר טראמפ היוצא בחימום הגזרה. מה יקרה אם הלהבות יצאו משליטה? אם, נניח, 120 חיילים אמריקאים ימותו מחר בשורה של פיגועים בסוריה ועיראק? האם העם האמריקאי, שהצביע ברוב חסר תקדים עבור מועמד שהתחייב לחזור לעסקה עם איראן, יקבל בהבנה את העובדה שישראל מעלה את בניו למולך של מלחמה עם איראן? סביר להניח שלא נגיע לתגובה המתבקשת על חרחור המלחמה הזה (הפצצה אמריקאית של מטה המוסד, למשל), משום שהלובי הישראלי עדיין חזק מאד; אבל האם מקבל ההחלטות (יש אחד כזה כרגע) שקל כראוי את האפשרות שלחץ עממי אמריקאי חזק ירסק את “היחסים המיוחדים” בין ישראל לארה”ב?

ביידן נחשב לאוהד ישראל, אבל איך הוא יקבל את המתנה שנתניהו מנסה לספק לו – מלחמה עם איראן? איך יגיב הממשל שלו, כשתחלחל אליו ההכרה שאיראן היא הגורם השפוי והמתון באזור מול הציר של בית סעוד-נתניהו?

ששון ההדק הישראלי איננו דבר חדש. התפיסה היהירה שכדור במקום הנכון יכול לפתור בעיות גיאו-פוליטיות מלווה את הציונות מראשיתה. אחרי הכל, הציונות תמיד היתה צריכה להכחיש את הלאומיות הערבית. העובדה שיש פה עמים אחרים, שיש להם זכרון, תמיד הפתיעה אותה. תרגיל צאלים ב’, שהסתיים בתאונה שבה נהרגו שני  חמישה אנשי סיירת מטכ”ל, היה אמור להיות תרגיל יבש לקראת חיסולו של סדאם חוסיין. אלמלא התאונה, סביר למדי שנסיון החיסול היה יוצא לפועל. מה קרה כשארה”ב מוטטה את המדינה העיראקית ב-2003 אנחנו יודעים. אנחנו חווים את גלי ההדף גם היום. והאם מישהו חושב שבכירי ישראל נתנו אז את הדעת על ההשלכות האפשריות יותר מאלה ששלחו את הרוצחים שפעלו אתמול?

בינתיים, משטר נתניהו הוכיח שכמו תמיד, כל מה שהוא אומר הוא השלכה: כשהוא מדבר על איראן כעל בריון אזורי, שמסוכן לשלום הסביבה, ושלא מכיר בנורמות בינלאומיות, הוא מתאר היטב את עצמו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לברק אובמה, הבחין בשעתו אנדרו סאליבן, יש תכונה מיוחדת: הוא גורם ליריביו להקצין, ובסופו של דבר להרוס את עצמם. מותר לתהות אם זה מה שהוא עשה, בקרירות המפורסמת שלו, לבנימין נתניהו.

לאובמה בעליל נמאס מהבחישה חסרת התקדים של נתניהו בפוליטיקה האמריקאית, והתייצבותו לצד מיט "אני אוהב לפטר אנשים" רומני, שנתמך על ידי פטרונו של נתניהו, שלדון אדלסון. נמאס לו מהנסיונות של ישראל להלך עליו אימים ונסיונותיו של נתניהו לחרחר מלחמה עם איראן דווקא קודם לבחירות בנובמבר. נתניהו נשמע אומר לאחרונה, ציינו פרשנים פוליטיים, שהוא חייב לתקוף קודם לבחירות – כי אובמה, אם ייבחר מחדש, יאכיל אותו מרורים.

אז אובמה דוחף בחזרה. וכמאמר הצבאי הגס והישן, כשאתה משתין על הצבא, הצבא נרטב; כשהצבא משתין עליך, אתה טובע. זה התחיל לפני כשבועיים, כשבתגובה לאולטימום ישראלי להתחייבות אמריקאית לתקיפה עד יום כיפור, הודיע הרמטכ"ל האמריקאי דמפסי שלישראל אין יכולת להפסיק את פרוייקט הגרעין האיראני, אלא לכל היותר לעכב אותו בשנה-שנתיים. זה לא היה חדש במיוחד – אהוד ברק הודה בכך כמה ימים קודם לכן – אבל ההכרזה של דמפסי היתה ההצהרה הפומבית ביותר בנושא, ואי אפשר היה להתעלם ממנה.

בסוף השבוע השמיע דמפסי הצהרה תקיפה יותר: הוא אמר שלא רק שישראל לא תצליח בתקיפתה, הוא לא רוצה להיות שותף לתקיפה כזו. קשה להניח שההצהרות של דמפסי נעשו שלא בתיאום עם הבית הלבן. הבוקר דיווח "ידיעות אחרונות" שהאמריקאים פתחו ערוץ חשאי לאיראן, ובו הבהירו למשטר האייטולות כי במקרה ותפתח התקפה ישראלית כנגד איראן, הם לא חלק ממנה ובהתאם ארה"ב מצפה שאיראן לא תתקוף אותה. יש להניח שההדלפה ל"ידיעות אחרונות" לא היתה מקרית: בממשל כנראה זיהו אותו כעיתון שמוביל את ההתנגדות למלחמה. סקופ נוסף של העיתון בסוף השבוע דיבר על שיחה לא דיפלומטית בעליל בין נתניהו ובין שגריר ארה"ב בישראל, כשהאחרון מאשים את נתניהו בסילוף עמדותיו של אובמה בנושא איראן. סביר להניח שההדלפה הגיעה ממקורות אמריקאים; קשה לראות את אנשיו של נתניהו מדליפים אירוע כזה.

שני המהלכים האחרונים האלה הם סטירת לחי שקטה לנתניהו, שבשבועות האחרונים מנסה לשכנע את המתנגדים לתקיפה שיהיה בסדר: גם אם תהיה הסתבכות, לארצות הברית לא תהיה ברירה אלא להתערב לצד ישראל. תשכח מזה, אומרים לו בשקט אנשי ממשל אובמה. לא תצליח לגרור אותנו למלחמה. ואם תנסה, נצא נגדך בקמפיין חריף בארה"ב; דמפסי כבר הכין את הקרקע.

קשה לזכור מתי ממשל אמריקאי וממשלה נכנסו ראש בראש באופן דומה – מה שקורה כאן חריף יותר מבייקר ו"אתם יודעים את הטלפון שלנו, תתקשרו כשתהיו רציניים" ששלח בכיוונו של שמיר. אולי צריך להרחיק עד אייזנהאואר ושיחת הטלפון שלו עם בן גוריון, שבעקבותיה הורה הלז לכוחות צה"ל לסגת מסיני הכבושה והמסופחת שתי יממות אחרי שהגמד הארסי הכריז על "מלכות ישראל השלישית." המצב יכול להיות גרוע יותר, כמובן – נתניהו יכול אשכרה לתקוף באיראן למרות הכל. הוא הרי אמר בשעתו למשפחת מתנחלים שארה"ב היא משהו ש"אפשר להזיז בקלות," והמומחה לארה"ב בעיני עצמו עוד עשוי לבחוש בקונגרס נגד אובמה בנושא.

אבל לא נראה שאובמה מתקפל, ושעל כל מכה של נתניהו הוא מגיב במכה שקטה משלו, והוא בהחלט יכול להיות נשיא שיסתכן בהפסד הכהונה שלו ובלבד שלא להפוך לווסאל של מדינה שקיימת בחסדיה של ארה"ב. בחרחור המלחמה הבלתי פוסק שלו, הופך נתניהו את הממשל האמריקאי לשונא, הופך את התמיכה בישראל מעניין דו מפלגתי לעניין של הימין הדתי הפסיכי שמתגלם היום במפלגה הרפובליקנית. בפעולותיו לחיסול הדמוקרטיה הישראלית, הוא עוזר לליברלים האמריקאים להבין שישראל איננה מדינה-אחות, ואם הוא ינסה לגרור את ארה"ב למלחמה שרוב מוחלט מהציבור – פה ושם – לא רוצה בה, הוא סולל את הדרך להבנה כלל-אמריקאית שישראל היא נטל מיותר, בעל ברית בוגדני שמקבל ממנה כסף, מודיעין וציוד צבאי, אבל ברגע המבחן מנסה לגרור אותה למלחמה מיותרת למרות כל הפצרותיה. נתניהו, בקיצור, עומד לסייע לאמריקנים להבין שישראל היא מקבילה של פקיסטן.

היופי, מבחינת נתניהו, הוא שהוא יוכל להציג כל תוצאה של מלחמה, כל זמן שהיא פחות מחורבן גרעיני של מדינת ישראל, כהצלחה. מצד שני, כרגע הוא לא יכול להגיע לבחירות: אם אחרי כל הטררם הזה, הוא יילך לבחירות בלי לתקוף את איראן, הוא ייחשב על ידי העולם לנמר של נייר ועל ידי הבוחרים שלו לרכרוכי. בחירות אחרי גזירות כלכליות גם הן תהיינה בעייתיות מבחינתו: אין תחום שבו נתניהו פגיע כמו התחום הכלכלי. אחרי ששימש שר אוצר, הוא ריסק את הליכוד ל-12 מנדטים. שורה של פרשנים דיווחו השבוע שהוא מנסה לדרוש מהשותפות שלו לקואליציה לקבל את התקציב על גזירותיו, ללא דיון – דרישה מדהימה בחוצפתה, שספק אם יש לה אח ורע בישראל – או שהוא מאיים לצאת לבחירות. יציאה למלחמה פותרת אותו מהמלכוד הזה ומאפשרת לו לשחק בלהיות צ'רצ'יל. על חשבוננו ועל חשבון חלק ניכר מתושבי המזרח התיכון, יש לציין.

בדרך, כמובן, יאיץ נתניהו את תהליכי חורבנה של ישראל. זכרו: כשהמטוסים הראשונים ימריאו, דעת הקהל תתהפך. הישראלים ילכו אחרי הצליל שמלווה את כל ההיסטוריה האנושית, תופי מלחמה, וישכחו את העובדה שהם התנגדו לה לפני שהתחילה – וירדפו את אלו שימשיכו להתנגד לה. התבונה תכונה בגידה; המתינות תכונה פחדנות; חמום המוח יכונה נאמן תמיד, והמדבר נגדו – ייחשד .

כשזה יקרה, ספק אם העובדה שגמדים כמו חוטובלי, לוין, רגב, אלקין, שאמה לאמה דינג דונג הכהן, אקוניס ואחרים עודדו אותו מאחור תעזור לו, או לנו, יותר מדי.

ועוד דבר אחד: עיריית תל אביב הודיעה שתאפשר שימוש באופניים של שירות תל אופן בחג האופניים הקרוב, המוכר גם כיום כיפור. מיד קפץ עליה רוגזו של שר התחבורה, ישראל כץ, והוא הודיע שאם העיריה תממש את כוונתה, הוא יפסיק את התקצוב של משרדו לשירות. כלומר, שר התחבורה הודיע שאם עיר בישראל תאפשר לתושביה גישה לתחבורה ביום שבו כל שירותי התחבורה מושבתים, הוא יתנקם בה. איך לומר, זו לא בדיוק הצורה המקובלת שבה פועל שר תחבורה. כשמוסיפים את העובדה שמשרד התחבורה כלל לא מממן את הפרויקט, כץ יוצא לא רק שר שפועל נגד מהות תפקידו, אלא גם אידיוט. אבל זה בסדר: לכץ כלל לא אכפת משירותי התחבורה שלכם. הוא רק רוצה את הקולות של חובשי הכיפות בפריימריז שלו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)