החברים של ג'ורג'

והיו עיניך רואות

אז הבחירות הסוערות ביותר לתפקיד הרבנים הראשיים, תפקיד שחשיבותו מתמעטת ככל שהמריבות סביבו בוערות יותר, הסתיימו אמש (ד'). המנצחים היו מה שמו יוסף, הבן של, ומה שמו לאו, גם הוא הבן של. אם זה לא מספיק נפוטיסטי בשבילכם, אז לאו ג'וניור, הבן של אספן המעטפות התפוחות הידוע, דרש במהלך הקמפיין לאפשר לו ולאביו להצביע עבורו. ג'וניור טען שרבנים הצביעו בעד עצמם מאז ומתמיד.

למרות האבל הכבד שירד על הח"מ לאור העובדה ששמואל אליהו – הוא, כמובן, הבן של – לא הצליח לצלוח את המשוכה, בכל זאת יצא לנו משהו חיובי מהפארסה הזו: חשיפת פניה של האוליגרכיה הרבנית.

קיימת בחלקים ניכרים של הציבור פנטזיה על כך ששלטון הרבנים, מדינת הלכה, יהיה איכשהו מוצלח יותר מהביצה המיוזעת שהיא הדמוקרטיה הפרלמנטרית הגוועת שלנו. כל המפלגות המתקוטטות תבעטנה הצידה; במקומן יגיע שלטון התבונה, סוג של שלטון הפילוסופים של אפלטון. אמנם, החוקים שעל פיהם ינוהל בעייתים, חשים רבים, בכל זאת הם יופעלו על ידי אנשים בעלי קו מוסרי נוקשה.

כפנטזיה, אפשר לקטלג את התפיסה הזו כמועתקת ישירות מהפנטזיה הפאשיסטית בגרסתה הקתולית – היו שתי מדינות שהתקרבו אליה, ספרד של פראנקו ואנשי Opus Dei שלו, והמדינה הסלובקית החלשה שהקימה גרמניה הנאצית. התפיסה הזו נובעת גם מהעובדה שליהודי הממוצע אין מושג ירוק בהיסטוריה יהודית, ולו משום שרבנים עשו הכל כדי שלא תהיה כזו.

הרבנות היא אוליגרכיה. תמיד היתה. הסוד השקט של ההיסטוריה הרבנית היא העובדה שהאוליגרכיה הרבנית החליפה, החל מימיו של ישוע והרבה יותר עם חורבן בית המקדש השני, את האוליגרכיה של הכהנים – וככזו היתה, ברובה הגדול, המשת"פית של הכובש הרומאי. לאוליגרכיה הרבנית היה יתרון אחד, שהפך אותה לחביב ההמונים: היא אכן הכילה מרכיב מריטוקרטי. אם אתה עילוי בתורה, ואם מישהו שם לזה לב, אז האוליגרכיה תשתדל להביא לכך שתקבל את החינוך והלימוד שיאפשרו לך לגדול ולהפוך לחלק ממנה. הדוגמא הקלאסית היא כמובן הלל והסיפור הנודע על כך שלא היה לו כסף להכנס לבית המדרש, ועל כן ישן בשלג על הגג עד שהתעלף ונמצא שם.

אבל הצד השני הוא 'ייחוס', הנטיה של בניהם של רבנים להפוך גם הם לרבנים – אחרי הכל, עם החינוך שלהם אין להם הרבה יכולת למצוא ג'וב אחר – והתפיסה שצאצאים של רבנים גדולים הם, איכשהו, מתאימים יותר. גם כאן, הדוגמא של הלל היא חשובה: כשאנשים מדברים על "בית הלל", הם בדרך כלל לא מודעים לכך שמדובר היה בבית אצולה של ממש: הנציג האחרון שלו, רבן גמליאל השישי, שימש כנשיא עד שהודח ב-415 לספירה על ידי הקיסרים הונוריוס ותיאודוסיוס השני. כלומר, הלל וצאצאיו החזיקו בתפקיד במשך כ-450 שנה. זה לא רע בכלל בשביל בית אצולה. הרבנים החסידיים, כידוע, הפכו את העברת הכהונה מאב לבן לעקרון יסוד, שמתבסס על תפיסות קבליות.

הסוד האפל יותר הוא שלאורך ההיסטוריה, להוציא מספר חריגים, האוליגרכיה הרבנית – בהיותה נטולת כוח מדיני ועוינת, בשל נסיונה הרע תחת החשמונאים, כלפי שליטים יהודים – שימשה ככלי שליטה של פחות או יותר כל כוח זר. פעם אחר פעם, הרבנים מתייצבים כנגד נסיונם של יהודים להשתחרר משעבוד. המקרה הברור ביותר הוא עיקור מושג המשיח: עד המאה השניה והחורבן של מרד בר כוכבא, המשיח היה סתם מנהיג או מלך שמוליך את העם לחירות. כותבי התלמוד, שנמאס להם מהופעת משיחי שקר על בסיס עונתי – ועצם נוכחותם של אלה העידה על המשבר שבו היו שרויים מאמיניהם של הרבנים – סייגו את המשיח והטילו עליו עול על אנושי. הוא נדרש, בין השאר, לשרוץ ברומא מחופש לקבצן ולדעת לדבר עם חיות. זה כבר לא יכול היה להיות מנהיג התנזים של ציפורי שארגן אמבוש יפה לכמה חיילים רומאים מופתעים. הדוגמא המודרנית להתנהלות הזו מצד הרבנים היא, כמובן, ההתנגדות הנחרצת של רובם לנסיון המשיחי הגדול ביותר, קרי הציונות.

לאורך כל ההיסטוריה, הדיל של הרבנים עם השליט הזר היה פשוט: אנחנו נשליט סדר באוכלוסיה שלנו עבורך, ובתמורה נקבל סטטוס גבוה יותר. אירונית, יורשיהם של הקיסרים הביזנטים – הסולטנים הטורקיים – החזירו סוג מוגבל של נשיאות, כשהכירו ב"חכם באשי" או "הראשון לציון" כראש העדה היהודית. כדי להבנות את מעמדם, הרבנים היו צריכים אויב פנימי: עוד בימי בית שני, הם מצאו אותו ב"עם הארץ," היהודים מן השורה. השנאה היתה מרה: רבי עקיבא, שעבר ממחנה אחד לשני, העיד על עצמו שקודם להמרתו, היה נוהג לומר "תנו לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור", ועם ההמרה אמר "תנו לי עם הארץ ואקרענו כדג." רבי אלעזר אמר "עם הארץ, מותר לנוחרו ביום הכיפורים"; לנחור ולא לשחוט, משום שהשחיטה טעונה ברכה. רבנים אחרים אמרו על "עם הארץ" ש"הם שקץ ובנותיהם שרץ, ועל בנותיהם נאמר 'ארור שוכב עם כל בהמה'." השנאה היתה הדדית, ויש להניח שהאוליגרכיה שהשניאה את עצמה היתה גורם מדרבן בהמרת הדת הגדולה של היהודים, שתשעה מתוך עשרה מהם נעלמו במאה השלישית והרביעית, והפכו לנוצרים.

אחד המאפיינים של אוליגרכיה היא העובדה שחילופי התפקידים בה לא נעשים בגלוי, ובדרך כלל גם לא באמצעות כללים ידועים. המאבק המכוער שראינו בחודשים האחרונים הוא לא היוצא מן הכלל כשרבנים מתנגשים ומנסים לשפר עמדות: הוא הכלל. מי שעוקב אחרי מה שקורה בעולם החרדי, מכיר היטב את הנוהל שבו כל יריב על עמדה כלכלית הופך בשני מהלכים לעמלק.

וכן, זה בהרבה מקרים מאבק על עמדה כלכלית: השליטה ברבנות הראשית לא מעניקה מי יודע מה יוקרה, אבל יש לה יכולת להשפיע על עולם הכשרות. הבן של יוסף יקפיד לא להפריע למפעל הכשרות היקר של אביו – או, אם לדייק, של אחיו. על מה שקורה כשאתה מערער על אחד המאחזים האלה אני יכול להביא סיפור משפחתי. מעשה בסבי, מרדכי מלאכי (אנגלנדר), שהיה אדם שש אלי קרב (נראה לי שהתכונה הזו והעיניים הכחולות מגיעות ממנו), ותחום התמחותו היה חלק מסובך למדי בשחיטה שנקרא ניקור. הוא הוציא על כך ספר (מעטים היו הקונים), וכשהגיע יום אחד לניו יורק הוא גילה שעל פי כללי הניקור, השחיטה של כנופיי… אה, סליחה, חסידות סאטמר היתה טרפה לגמרי. הוא לא הסכים לסתום את הפה, והתוצאה היתה שמשטרת ניו יורק היתה צריכה ללוות אותו לנמל התעופה, מחשש לחייו.

אלימות כזו, או שימוש בקשרים עם המשטר לצרכי אלימות, הם לא דבר נדיר כל כך בעולם הרבני. בעת המריבה הגדולה עם החסידות – שערערה את התפיסה המריטוקרטית הרבנית, שעל פיה אדם נמדד על פי לימוד, והחליפה אותה בתובנות מיסטיות מדידות הרבה פחות – הרבנים ה"מתנגדים" לא בחלו באלימות, או אף בהלשנת שווא לרשויות. מוקדם הרבה יותר, רבנים הסגירו את ספרי הפילוסופיה של הרמב"ם לאינקוויזיציה כדי להביא לשריפתם. בתוך החסידויות עצמן היו מאבקי כוח שגלשו לאלימות ולעתים לרצח – במיוחד כלפי חסידי ברסלב, שהרבנים החסידיים האחרים לא הצליחו להבין מדוע הם לא מספחים את עצמם לחצר חסידית חדשה, משמת רבם ללא יורש.

וכמובן, אוליגרכים חושבים קודם כל על עצמם. הרבנים נאבקו בשיניים ובציפורניים נגד עליית הנאורות ונגד שוויון זכויות ליהודים, והצטרפו בכך במובהק לכוחות הריאקציה. הם ידעו היטב מדוע: הורדת חומות הגטו פגעה משמעותית ביכולת השליטה שלהם, מה שאמר במקביל שלא היה להם מה להציע לשלטונות ושיכולת הקיום שלה נפגעה. מותר לחשוד שהבריחה הגדולה של יהודי אשכנז, שהמירו את דתם בהמוניהם במאה ה-19 או סתם חדלו מלראות את עצמם כיהודים, נבעה בין השאר מאפסותה ונבלותה של ההנהגה הרבנית שלהם. תהליך דומה עבר על הרבה מאד קתולים ולא מעט פרוטסטנטים.

ספק אם יש בגידה גדולה יותר מזו של רבנים רבים בקהילותיהם בימי השואה. המקרה הבזוי מכולם הוא של הרבה מבעלז, שחמק מן התופת כשהוא משאיר את חסידיו מאחור, אוסר עליהם ללכת בעקבותיו – להגר לפלסטינה – ואמר להם שיהיה בסדר ולא לדאוג. רוב החסידים לא שרדו. אם לרבה מסאטמר, שנמלט מהונגריה – בחסדי הדיל של הציוני קסטנר עם אייכמן – היו נקיפות מצפון כלשהן על כך שהוא השאיר מאחור את אלה שכלכלו אותו, סגדו לו, ושאותם אמור היה להנהיג בשעתם הקשה ביותר, הם לא בלטו.

אין רבנים אחרים. אין מסדר אוטופי של רבנים-פילוסופים שינהיגו מדינת הלכה. הזבל הזה הוא כל מה שיש. הוא כל מה שהיה. הוא כל מה שיהיה. יש לנו מספיק תקדימים היסטוריים כדי לקבוע שהמערכת הזו לא בנויה לייצר משהו אחר. על השיטה הדמוקרטית יש לנו יכולת השפעה; היא ניתנת לשינוי. הרבנות איננה ניתנת לשינוי, והיא מושחתת מטבעה, מושחתת לא פחות וכנראה הרבה יותר מהפוליטיקאים שלנו. מדינת הלכה תיראה בדיוק כמו שנראו הבחירות לרבנות הראשית – רגע, לא. זה לא המצב. במדינת הלכה, אי אפשר יהיה לדווח על חלק ניכר ממה שדווח בחודשים האחרונים. הכל ייעשה במחשכים. כמו בסעודיה, כמו באיראן.

ועוד דבר אחד: היועמ"ש וינשטיין הורה על שחרורו של באביקר אברהים, שעל המקרה שלו כתבתי כאן, כמו גם על שחרורו של עצור נוסף, שהוחזק במעצר אף על פי שבית משפט זיכה אותו מחמת הספק (!). המהלך הזה, של החזקת עציר למרות פסיקת בית משפט, מכניס אותנו עמוק לטריטוריה של של מחנות ריכוז. וינשטיין ראוי להערכה על כך שהקשיב למפגינים מול ביתו – אבל הנוהל השערורייתי והנפשע שהוא חתום עליו, שמאפשר החזקה במאסר עולם בפועל של אנשים שלא הורשעו, עדיין שם, ועדיין מבטיח שמעשי עוול מסוג זה יחזרו על עצמם. ומותר להניח שהם יפגעו דווקא באנשים החלשים ביותר, נטולי הידידים, הכסף והקשרים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אשה זונה וחללה לא יקח, בצו שופט

הפסוק הזה, שראשי התיבות שלו – אזולא"י – הפכו לשם משפחה של כהנים בקרב יהודי ארצות האיסלם, מתאר את האיסורים ההלכתיים שחלים על בני מעמד הכהנים של היהודים. מעמדם של הכהנים לא מה שהיה מאז שהרומאים שרפו את בית המטבחיים הגדול שבירושלים, אבל תשמחו לדעת שהחוק הישראלי אוכף בעקשנות את האיסורים הללו, כי מתישהו הרי ייבנה בית המקדש ונצטרך כהנים כשרים.

בין האיסורים האלה, נאסר על כהנים לשאת גיורות. אוהד כהן גילה את זה על בשרו, כשבא לשאת את מאשה פרידמן. הרבנות אוסרת על הנישואים שלהם, וזאת מהטעם הפשוט שפרידמן היא גיורת. זה מה שהיה למורי ורבי תומר פרסיקו לומר על כך: "וגמא נאה במיוחד לשילוב הנפסד בין ההלכה האורתודוקסית למדינה: היא גיורת, הוא כהן. על פי חוקי מדינת ישראל הם לא יכולים להתחתן. למה? פשוט, מפני שעל פי ההלכה לכהן אסור להתחתן עם גיורת. למה? פשוט, מפני על פי התורה לכהן אסור להתחתן עם זונה, והתלמוד קבע שגיורת נחשבת זונה (בידוע שהגויים האלה זאת מסיבת חשק אחת גדולה). ולמה זאת דוגמא נאה במיוחד לנפסדות השילוב בין ההלכה האורתודוקסית למדינה? מפני שלבד מהפגיעה בזכויות האזרח הבסיסיות של הזוג, ולבד מהעלבון הצורב לאותה אישה שהתגיירה ושמחשיבים אותה לזונה, נוסיף עוד שיש לנו כאן שתי הנחות מוצא בדיוניות לחלוטין – 1. כל הגויים מופקרים מינית; 2. הכהן יצטרך בקרוב לעבוד בבית המקדש ועל כן חייב להישאר טהור – הנחות מוצא שגויות עובדתית ושאין להן שום רלוונטיות להווה, שמקבלות תוקף מוחלט ועכשווי מטעם החוק הישראלי."
מעבר לפגיעה המשמעותית בזכויותיהם של בני אדם פרטיים – ואל תגידו לי שזה לא חשוב או שזה נסבל: אתם לא מאשה פרידמן או אוהד כהן – יש כאן עוד דוגמא לאופן שבו השילוב בין יהדות אורתודוקסית וחוק המדינה יוצר מפלצת בת כלאיים שגרועה יותר מהמקור. דוגמא קודמת היא המקרה של האח דניאל רופאייזן, שבמקרה שלו פסק בית המשפט העליון שיהודי שהתנצר איננו עוד יהודי ובהתאם לא יוכל לקבל אזרחות ישראלית על פי חוק השבות. ההלכה, כמובן, לא מכירה בהתנצרות כמשנה במשהו את מעמדו הבסיסי של יהודי. החוק הציוני, תנועה לכאורה לאומית ולא דתית, היה נוקשה יותר מן החוק ההלכתי בשאלה הזו – ועובדה מעניינת היא שהציונות רואה בהתנצרות בגידה בלאום, לא בדת.
במקרה שלנו, הלכתית – נישואיו של כהן לגיורת (או זונה, או חללה, ועל משמעות הדבר מיד) תקפים. יש צורך בגט כדי לסיים אותם. לאורך ההיסטוריה, היו ככל הנראה לא מעט מקרים שבהם כהנים קצו בתפקיד חסר המשמעות והתוחלת שאליו נולדו (כל זמן שהיה מקדש, הוא לפחות היה סוג של פרנסה), במיוחד לאור נצחון היהדות הרבנית על הצדוקית וקבלת הכלל "ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" שלה. אנחנו למדים זאת מכך שקיים מעמד של "חללים" – צאצאיו של כהן שנישא למי שאסור לו להנשא. הצאצאים הללו לא נחשבים יותר לכהנים, ואסור לכהנים אחרים להנשא להם.
כלומר – אנחנו לא יודעים מידע ברור, כי ליהודים תמיד היה יחס שלילי להיסטוריה – עד הקמת מדינת ישראל, נישואיו של כהן לגיורת או גרושה היו כנראה סקנדל הגון, ומותר להניח שהופצו פאשקווילים שמגנים אותו ומקללים אותו עד דור שביעי, וכנראה שלא היו נותנים לו לעלות לתורה על תקן כהן, אבל הם לא היו גוררים נידוי מהקהילה. בניגוד, למשל, ליהודי או יהודיה שהתחתנו עם לא יהודי.
בישראל, משניתן בידי הרבנות כוח כפיה שלא היה בידיה אפילו קודם לאמנציפציה, פתאום האיסור החברתי על נישואי כהן עם גיורת הפך לאיסור מוחלט, שנאכף על ידי המדינה. המדינה היהודית מתעקשת להיות יותר צדיקה מההלכה – למרות שהיא בהחלט יכלה לומר שעד כמה שזה נוגע לה, כהן וגיורת (או כהן וגרושה, או כהן וחללה) יכולים להתחתן בכיף, ושבמקרה כזה הרבנות מתבקשת להכין רשימה שכוללת את שמותיהם של הכהנים שהם וצאצאיהם פסולים לשמש בקודש, אם וכאשר יוקם מקדש. היא יכלה לומר שבבוא כהן להתחתן עם מישהי שההלכה אוסרת עליו, הוא יצטרך לחתום על מסמך שבו הוא מצהיר שהוא מודע לכך, ושהוא יודע שצאצאיו לא יוכלו לדחוף מזלגות למעיים של כבשים בבית מטבחים מקודש. לא מתאים לרבנים לחתן זוג כזה? זכותם המלאה. אף אחד לא יכפה עליהם לחלל את מצפונם. אבל במצב כזה, הם גם לא יוכלו להיות עובדי מדינה ולקבל ממנה משכורת.
המדינה לא הלכה בכיוון הזה: היא העדיפה להודיע לציבור האזרחים היהודים שלה שיש יהודים ויש יהודים טובים פחות, וליהודים טובים פחות יש בהתאם גם פחות זכויות, ביניהן הזכות להנשא במדינה שלהם. אין שום בעיה חוקית שכהן ישא את מי שהוא רוצה בחו"ל. כשהוא יגיע לפה, אחרי ההוצאות הגדולות, המדינה תעשה טובה ותכיר בנישואים שלו.
אבל יש כאן משהו שהוא מעבר לכניעה בפני הרבנות, כניעה שכל מטרתה היא להקשות ככל האפשר על הפרת הטאבו היהודי העילאי – חילול הדם – מבלי להעביר בארץ מקבילה של חוקי נירנברג: מדינת ישראל מצהירה בפני כל נשות העולם שמבחינת החוק שלה הן כולן, בלי יוצא מן הכלל, זונות. ושגם אם הן תמרנה את דתן ליהדות, זה יהיה נחמד מצידן אבל הן תהיינה לכל היותר זונות בדימוס. זה, אחרי הכל, המקור לאיסור על נישואי כהן וגיורת. הוא הוטמע בחוק הישראלי בלי חקירה ודרישה. זוג התאומות מיזוגניה וקסנופוביה הוטמעו היטב בספר החוקים הישראלי, וההשתלה מן ההלכה לספר החוקים של מדינה מודרנית לכאורה, "אומת סטארטאפ", עברה באופן חלק.
רק אל תגידו בגת, אל תספרו בחוצות אשקלון, פן תרגזנה בנות פלשתים, פן תקצופנה בנות ערלים. למערכת ה-hasbara קשה גם ככה.

ועוד דבר אחד: חמושינו העוקצניים עצרו הבוקר (ד') בחברון למעלה מ-20 ילדים שהיו בדרכם לבית הספר. הצבא ממשיך להחזיק במספר של קטינים – לפחות חמישה – שהם בני שמונה עד עשר, ומ"בצלם" נמסר שיתכן שהם מחזיקים עוד קטינים שגילם מתחת לגיל האחריות הפלילית (12). בצבא טוענים שככל הנראה, המעצר ההמוני בוצע כדי לתפוס מיידי אבנים ומשליכי בקבוקי תבערה. הצבא החזק ביותר במזרח התיכון יוצא למבצע מתוחכם כדי לתפוס ילדים בני שמונה, ואורב להם בערמומיות בדרך לבית הספר. כל זה קורה בחסותנו ובכספי המסים שלנו.

(יוסי גורביץ)

מפלגת הבית השלישי: מפרקים את הנפתליבאן

אחת ההפתעות של מערכת הבחירות הנוכחית הוא נפתלי בנט, האיש עם כיפת העבריין המוצנעת, כזו שמיועדת לצופה בו לפקפק אם הוא אכן דתי. הסיבה להצלחה המשוערת הזו – כזכור, סקרים הם רק הערכה – היא פשוטה: בנט משתמש באסטרטג השיווק הפוליטי המוביל בישראל, משה קלוגהפט.

אתם עשויים לזכור את קלוגהפט כמי שהקפיץ לתודעה את "אם תרצו." השיטה שלו מאד פשוטה: אם אתה רוצה לקדם את הרעיון של ארץ ישראל השלמה, דבר על הכל חוץ מזה. הציבור אלרגי לרעיון. במקום זה, עטוף את הלקוח שלך במעטה נוצץ, שמושך ככל היותר אנשי מרכז, תוך הצנעת כל מה שעשוי לגרום למצביע או התומך הפוטנציאלי להבין שהוא קונה נחש בשק.

ראו את הפרסומות של "הבית היהודי": הן מתמקדות בדמותו של בנט. כל כך מתמקדות בו, שהפתק של המפלגה נושא את הכיתוב "בראשות נפתלי בנט." שיא כזה של נרקיסיזם שמור בדרך כלל למפלגות הגדולות בלבד, וזו דרכו של בנט לאותת שהוא יביא את מפלגתו למקום השני בגודלה בכנסת. אולי הוא היה יורד מהרעיון אם היה זוכר שהראשון שהשתמש בשטיק הזה היה יצחק רבין, בבחירות 1992. במפלגה של בנט, בית התליין, מעדיפים שלא להזכיר את החבל הזה.

בנט מצולם, כאמור, עם כיפה מוצנעת. ככה לא מפחידים חילונים. הוא מגולח ולא נראה כמו מתנחל. רשימת התפקידים שמילא – קצין בכמה יחידות מיוחדות, מנכ"ל (איך קיבל את הג'וב? לא ברור) בחברת הייטק שהגשימה את החלום הישראלי ומכרה את עצמה – מככבת בכל מקום. רק תפקיד אחד בקריירה של בנט לא מוזכר: מנכ"ל מועצת יש"ע. לגוף הזה, ידע בנט כבר כשהקים את "ישראל שלי", יש מוניטין שלילי כמעט כמו זה של הכת הסיינטולוגית; צריך להחביא אותו. דרכי הרמיה לא מופנות רק כלפי חילונים טיפשים ואנשי מרכז תמימים: באופן חריג, קנס השופט רובינשטיין את הבית היהודי ב-72 אלף ₪ – סכום שיא – משום שזו, כמצוות קלוגהפט יש להניח, ניסתה למסמס את ההוראה של ועדת הבחירות המרכזית להסיר את השלטים שמראים את תמונתו של בנט יחד עם זו של נתניהו.

המטרה של התרגיל הזה פשוטה למדי: להבטיח למצביעי ליכוד שנמאס להם מהמנהיג שדפק אותם, ושלא רואים את עצמם מצביעים לרשימה שמורכבת בחלקה הגדול מאנשי ליברמן (האם עדיין מותר לומר שזו תוצאה של שנאת המהגרים הרוסים הרווחת בקרב יוצאי ארצות האיסלם, זו שאריה דרעי רוכב עליה?), שהם יכולים לסמוך על בנט. הוא עם נתניהו. הוא לא ימכור אותם לשמאל. סביר להניח שאם התרגיל הזה יכניס לבנט עוד מנדט, ה-72 אלף האלה יהיו שווים לו.

הבעיה בקמפיין הצבעוני הזה הוא שהוא כטיח על קברות מתים: גירוד קל מגלה את הגועל והצחנה שהוא מסתיר אך בקושי. לבנט קרתה תקלה: יגאל עמיר, אולי האסטרטג הפוליטי המוצלח ביותר של 20 השנים האחרונות, הביע בו תמיכה. בנט מיהר להתנער ממנו, ייאמר לשבחו – במילייה של הבית היהודי, זה לא מובן מאליו – אבל התמיכה של עמיר בבנט אומרת דרשני. אין ספק שבנט יקדם את הערכים של עמיר בצורה הטובה ביותר, כמובן תוך דיבור בלתי פוסק על דברים אחרים. הציפוי הדק של בנט לא מספיק כדי להסתיר את העובדה שמס' 13 ברשימה שלו, הלל הורוביץ, תומך בשחרור חברי מחתרת בת עין (שכזכור, ניסו לפוצץ בית ספר לבנות), ובהדרת נשים. התגובה של הבית היהודי היתה קלוגהפטית להפליא: הוא שלח את הכתבים לברר מה אמרו פעם חברי כנסת עתידיים של מפלגות אחרות. אוי לבנט אם יתנער מהורוביץ.

המקרה של ג'רמי גימפל מעניין. הלז, שנמצא במקום ה-14 ברשימת הבית היהודי – שנחשב ריאלי על פי חלק מהסקרים – נתפס כשהוא מפנטז בפומבי על פיצוץ המסגדים בחראם א שריף והקמת בית המקדש היהודי במקומו. בנט היה כאן בבעיה. מצד אחד, הוא לא יכול להתנער מגימפל: הפנטזיה שלו מקובלת מאד בחוגי הכיפות הסרוגות, ולא רק שם. רונן שובל, חילוני לכאורה ומועמד לשעבר של הבית היהודי, אמר בעדותו שציטטתי בהרחבה אמש שאהוד ברק הוא "אנטי ציוני במשתמע" משום שהוא "ויתר על הר הבית" (עמ' 23 בפרוטוקול.) איך הר הבית, שהציונות המדינית התנערה ממנו במפגיע וניסתה להעמיד פנים שהוא לא שם, הפך לכזה שבלעדיו אתה "אנטי ציוני"? לשובל הפתרונות. אבל בנט, כמו שובל, לא יכול "לוותר על הר הבית", כלומר על השאיפה לפוצץ את המסגדים ולבנות שם את המקדש השלישי. אי לכך ובהתאם לזאת, הוא הודיע שהוא "גאה בג'רמי גימפל", כדי לכסות את האגף הימני שלו, ואז חזר לטקטיקה הקלוגהפטית, ושלח את הכתבים לברר מה אמרה פעם מירב מיכאלי, כאילו שיש סימטריה בין הריסת המסגדים – ובהתאם, הכרזת מלחמה על כל העולם המוסלמי – ובין קריאה שלא לשלוח את הילדים לצבא. בעולם המוסרי של בנט, שבו אנחנו צריכים כל חתיכת בשר תותחים אפשרית כדי לנהל את המלחמה האמורה מול העולם המוסלמי, כנראה שיש סימטריה.

הבית היהודי, אם כן, גם בהנהגת בנט, תומך – גאה! – במי שרוצה לפוצץ את המסגדים. מה שפעם היה פנטזיה פרועה של כמה הזויים מהמחתרת היהודית, הפך תחת בנט לאידיאולוגיה רשמית. בנט עוד לא נבחר, וכבר הראה לנו שהוא לא יכול להתנער מהפלגים הקיצוניים של המפלגה שלו.

אם אכן התנער מהם אי פעם. הורוביץ הוא חבר באיחוד הלאומי, המפלגה שהיתה קיצונית מדי לממשלת נתניהו וישבה באופוזיציה. בנט איחד בין שתי התנועות. מי שיסתכל על המצע של הבית היהודי וזה של האיחוד הלאומי, יופתע לגלות שהם זהים, כמעט מילה במילה (זה של הבית היהודי מכיל פסקה נוספת, זה של האיחוד הלאומי משמיט פסקה על חובת ציות לכל פקודה בצה"ל.) מה מכיל המצע? המון נופת צופים בסגנון שכבר הורגלנו אליו, אבל כמה סעיפים מזעזעים שבנט ודאי מחזיק אצבעות שאף אחד לא יתקל בהם קודם לבחירות.

למשל, "תקשורת מאוזנת": "אנו נפעל על מנת שהתקשורת הישראלית תהיה מאוזנת יותר, אך לא באמצעות חקיקה אלא באמצעות חשיפת המציאות. כיום מרבית אנשי התקשורת הבכירים במדינה נמצאים בקצה השמאלי של המפה הפוליטית. זהו מצב מעוות שפוגע בחופש הביטוי במדינה." כלומר, בנט – כשיקבל תפקיד מרכזי – יוודא שלא יהיו כלי תקשורת שימתחו ביקורת על המשטר הדתי שלו (על כך מיד). אמנם, בנימין נתניהו כבר עשה את רוב העבודה בקדנציה הנוכחית, אבל תמיד יש מה לשפר. על "דת ומדינה" אומר המצע ש"מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. צביונה צריך להקבע בהדברות בין כלל הציבור על בסיס התנ"ך ומוסר הנביאים. יש להמנע מחקיקה דתית ומחקיקה חילונית כופה. יש לשדרג את מעמד המשפט העברי במדינה." ההדגשות שלי. כלומר, מצד אחד המפז"ל רוצה להביא אותנו למדינה שמבוססת על "התנ"ך ומוסר הנביאים" (זה של שמואל, כנראה, במסגרתו בוצע רצח העם בעמלקים, שמשמש את הפנטזיות של חלק מהמצביעים של בנט), ובמקביל "לשדרג את מעמד המשפט העברי במדינה."

מה המשמעות של "שדרוג המשפט העברי"? פירושו, בתור התחלה, החזרת רוב האוכלוסיה – נשים – למעמד של רכוש שמתחיל את חייו כרכוש האב וממשיך אותו כרכוש הבעל. בשלושה דברים האשה נקנית, אחרי הכל. זה מסתדר נהדר עם הדרת הנשים שמקדמים חלק ניכר מהמועמדים של בנט (והאידיוטית המועילה איילת שקד). פירוש הדבר הוצאה להורג של הומוסקסואלים. פירוש הדבר אישור הריגתם של לא יהודים על ידי יהודים ללא ענישה, פירוש הדבר אישור לרצוח חילונים דעתניים על ידי קנאים יהודים, ושלל מעשי תועבה אחרים. איך בנט יעשה את זה? אה, פשוט: הוא יחזק את מעמד הרבנות הראשית, ללא עוררין המוסד השנוא ביותר בישראל, על ידי שדרוג מעמדם של רבנים ציונים-דתיים.

ומה על אלו שאינם, לרוע המזל, מזרע ישראל? בנט מבטיח לוודא שערבים טובים יקבלו בונוס, וערבים רעים – מי שהוא מכנה "גיס חמישי" – יקבלו טיפול ביד קשה. יש רק בעיה אחת: בנט קובע במקביל ש" מדינת ישראל מאבדת את אדמות הגליל והנגב. בנייה בלתי חוקית מסיבית של הבדואים בנגב גורמת לאבדן האדמות, שלטון החוק והריבונות המעשית של המדינה על הארץ. נפעל לאכיפת חוק וסדר בנגב ובגליל, לטיפול יסודי בבנייה בלתי חוקית והשתלטות על אדמות ללא דין, ולחיזוק ההתיישבות היהודית במקום."

נניח עכשיו לדמגוגיה הגסה על הבניה הלא חוקית: היא "לא חוקית" כי ממשלות ישראל לדורותיהן הקפידו שלא לאפשר תכנית מתאר במגזר הערבי, שיאפשר לו לבנות בתים באופן חוקי. מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא (תודה לגלינה ווקס על ההפניה) ב-2004 שמספר המבנים הבלתי חוקיים במגזר הערבי עומד על כ-30,000 לעומת כ-16,000 במגזר היהודי. הסיבות לכך, לדבריו, היא שהאוכלוסיה הערבית גדלה פי שש מאז קום המדינה, בעוד השטח הפנוי לבניה מצידה נשאר זהה. מעבר לשתי הבעיות האלה, מצא המחקר כי הוועדות המחוזיות לא שילבו פלסטינים ישראלים ובוועדות התכנון והבניה. הוא מצא עוד שרוב הבניה הערבית הבלתי חוקית היא למטרות מגורים; הבניה הבלתי חוקית היהודית היא בעיקר ניצול שטחי ציבור להרחבת מבנים. ממשלת שרון התחייבה להכין תכניות מתאר למגזר הערבי "בהקדם." הן לא נוצרו עד היום, שמונה שנים ויותר מיום עריכת המסמך.

אבל לא, לא זה הנושא. הבעיה היא שאם נפתליבאן רוצה "טיפול יסודי בבניה בלתי חוקית" ו"חיזוק ההתיישבות היהודית במקום" – באופן שבו רואה הגזען שמעון גפסו את תפקידו, למשל, ואין סיבה טובה לחשוב שבנט רואה את התפקיד אחרת – אז ישארו לו מעט מאד ערבים טובים לדבר איתם. בנט, כמו רוב חובשי הכיפה, לא מסוגל להבין את מה שלא הבינו הוונציאנים אצל שיילוק: אם ידקרו ערבי, כלום לא ידמם? אם יורעל, כלום לא ימות? אם יעוולו כנגדו, כלום לא ינקום?

אבל בנט, כמובן, לא רואה את הפלסטינים כבני אדם. במקרה הטוב, הם אנשים שפעם גרו על עצים. במקרה הרע, הם דמונים בדמות אדם, עמלקים שכל סיבת מאבקם בישראל היא שיבוש התכנית האלוהית. מותר לתהות איפה נמצא בנט בין שתי הקצוות הללו; בהתחשב בנכלוליותו הכללית, אני נוטה להאמין שהוא בקצה העמלקי של המשוואה. אחרי הכל, אתה לא מגיע להיות מנכ"ל מועצת יש"ע במקרה, גם אם שנה אחר כך אתה מנסה להסתיר את העובדה הזו.

רק כך, מתוך הסירוב לראות בפלסטינים בני אדם, יכול בנט לכתוב במצע שלו ש"ישראל היא מדינה יהודית, מדינת היהודים, בעלת משטר דמוקרטי. נפעל לחיזוק הצביון היהודי של המדינה, ונלחם נגד כל מי שפועל להפיכת ישראל ל'מדינת כל אזרחיה'. עם זאת, נתמוך בזכויותיהם המלאות של המיעוטים במדינה, ובכללם המיעוט הערבי." "זכויות מלאות" והתנגדות ל'מדינת כל אזרחיה' הם סתירה במונחים. ברור לכל, כשמשווים את הטקסט הזה עם מה שכותב בנט על "חיזוק התיישבות יהודית" ו"אובדן אדמות" כתוצאה מ"בניה בלתי חוקית" שהפסוקית על זכויות המיעוטים נמצאת שם כדי שהמפלגה תצלח את מבחן הגזענות ותמנע מפסילה.

אז זה מה שמציע לנו נער הפלא, ההייטקיסט המורעל עם כיפת עבריין הצעצוע: חיבוק של הפסיכים שרוצים לפוצץ את מסגדי הר הבית, תוך הסגת זכויות האדם – ובעיקר זכויות הנשים – לאחור במסווה של "משפט עברי," הכל תוך דחיקת הציבור הפלסטיני-ישראלי עד למצב שבו לא תהיה לו ברירה אלא להתקומם. כל זה, ועוד לא אמרנו מילה על תכנית הבנטסטאנים שלו, במסגרתה הוא יספח את שטחי C והפלסטינים יצטרכו לחיות עם זה. בנט, כאמור, לא באמת רואה את הפלסטינים כבני אדם: הוא באמת ובתמים חושב שאין לאומיות פלסטינים, ושהוא יהיה מסוגל לגזול מהפלסטינים את רוב אדמותיהם מבלי שהם ינקטו באלימות. אחרי הכל, לשיטתו של בנט, אין פלסטינים: יש רק ערבים שמתוך רצונם לדפוק את התכנית של יהוה מתנכלים ליהודים.

נהוג לומר, בחוגי הימין, שהפלסטינים אחראים לממשלה שהם בחרו – תוך התעלמות מכך שהבחירות הפלסטיניות האחרונות היו לפני שבע שנים. הכלל הזה יהיה נכון גם כלפי מצביעי בנט, אם יהפכו אותו לחלק מרכזי מהממשלה הבאה: הם יהיו אחראים לפיצוץ.

למרבה הצער, כולנו נישא בתוצאות.

ועוד דבר אחד: אם היה עוד ספק בכך שיאיר לפיד הוא הליצן הריקני של הבחירות, הנה תשובת מפלגתו (תודה לעופר רון על ההפניה) בשאלת לימודי האבולוציה: "יש עתיד רואה ערך מובהק במפגש של תלמידי ישראל עם מגוון רחב של דעות ועמדות בתחומי הרוח והמדע ובהתאם לתוכניות הלימודים המתקדמות בעולם." פעם לפיד התוודה על עמדות פסיכופומיות, כשהוא טען שנשמת סבו התגלגלה בציפור; עכשיו הוא מוכר את הציבור החילוני בסוג של כפל לשון שמאמץ גם בריאתנות. ואם הוא ככה לפני הבחירות, אתם לא רוצים לדעת איך הוא ייראה אחריהן.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פוקד עוון אבות

יש אדם בשם אליהו זייני, המשמש כראש ישיבת הסדר כלשהי וגם, בעוונותינו, כרב הטכניון. שמו יצא לו כגבינה הפחות חדה שבמזווה, והשבוע, עם בחירתו של אובמה, הוא מיהר להוכיח את זה שוב. בראיון ל"סרוגים", הוא טפל על אובמה עלילת שווא של שנאת ישראל, והוסיף שמדובר ב"עוינות שככל הנראה היא פועל יוצא של פרשת נוח."

זייני דיבר כאן, כמקובל בקרב רבנים שרוצים להפיץ שנאה מבלי להסתבך, בקוד שמובן לקהל שלהם אבל לא לכלי התקשורת. זייני מתייחס למתואר בספר בראשית, פרט ט': "וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי-נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ. כ וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. כא וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. כב וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו בַּחוּץ. כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. כד וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. כה וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. כו וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. כז יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ."

כלומר, בשל חטאו של חם, כל צאצאיו יהפכו לעבדים. בעוד שבני המזרח הקרוב נחשבים לצאצאי שם (ומכאן שמן של השפות השמיות), והאירופאים נחשבים לבני יפת, האפריקאים נחשבו לבני חם. (באופן משונה ביחס לספר שמתיימר להכתב על ידי יהוה או על ידי מאזיניו הישירים, התנ"ך איננו יודע דבר על אפריקה שמעבר לאתיופיה, על אסיה שמעבר לפרס, המידע שלו על אירופה מוגבל מאד ועל אמריקה ואוסטרליה איננו יודע דבר.) במשך שנים, תיאולוגים נוצרים השתמשו בפסוקים הללו כדי להסביר מדוע עבדותם היא דבר לגיטימי: כי אלוהים אמר.

זייני לא לבד, כמובן, בתפיסה הזו. הוא רק מצניע אותה טוב יותר. העבריין המורשע המוכר כ"בבא ברוך" התייחס לאובמה כ"עבד כי ימלוך", וציין שהוא "מגזע עבדים." המראיין של זייני, אריה יואלי, כתב מאמר שלם שמסביר למה כדאי לנו, ולאפריקאים, שנשעבד אותם. הדברים האלה נכתבים בישראל 2012, לא מיסיסיפי 1812.

העבדות האפריקאית חלפה מארה"ב בדם ואש. לינקולן עצמו, בנאום ההשבעה השני שלו, התייחס אליה כאל חטא שמסביר את האבידות האיומות של מלחמת האזרחים: "אנחנו מקווים בחיבה, ומתפללים בקדחתנות, שהיסורים האיומים של המלחמה יחלפו במהירות. ועם זאת, אם ירצה אלוהים שהיא תמשך עד שכל העושר שהצטבר במאתיים וחמישים שנות עבודתו המאולצות של העבד ישקע, עד שכל טיפה של דם שהוקזה על ידי המגלב תיענה בזו שתוקז על ידי החרב, חובה עלינו לומר, כפי שנאמר לפני שלושת אלפי שנים: 'משפטי יהוה אמת צדקו יחדיו'."

לינקולן, אם כן, ראה בעבדות לא רק עוול, אלא גם חטא דתי, וביסורים שחווה האומה האמריקאית כולה – יש לזכור שחללי הצפון עלו במספרם, בכמעט מאה אלף הרוגים, על חללי הדרום – מירוק של חטא שהיא הניחה לו להמשך. הדבר המעניין באמת הוא שאחרי מלחמת האזרחים, המטיפים הדרומיים לא מדברים עוד על העבדות כזכות אלוהים: הדרשות בנושא הזה פשוט נעלמות. כמובן, הגזענות של הנצרות הדרומית (פרדריק דגלאס, "צאצא חם" שהרבנים שצוטטו לעיל לא יגיעו לעולם למדרגתו, ציין שהוא מעדיף אדון לא נוצרי; הלה לא יעטוף את אכזריותו בצדקנות) לא נעלמה: היא פשוט עברה לנתיבים אחרים, לטענה שאלוהים אסר על עירוב בין הגזעים – היא הפכה, בקצרה, לתיאולוגיית קו קלוקס קלאן. אבל כאשר העבדות הפסיקה להיות פרקטית, התיאולוגיה שהצדיקה אותה התפוגגה.

זה, למרבה הצער, לא קרה ליהדות האורתודוקסית. 150 שנים אחרי שהכמרים הדרומיים החלו לשנות נתיב, ואחרי שלינקולן הגדיר את העבדות כחטא קדמון של ארה"ב, הם עדיין רואים בשחורים גזע עבדים. כל גבר אורתודוקסי, נזכיר, פותח את הבוקר בשלוש ברכות: שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, ושלא עשני אשה. הנצרות ביטלה את העבדות, בדם ואש; במידה רבה, האיסלם הממוסד ביטל גם הוא את העבדות (הח'ליפות העות'מנית ביטלה אותה עוד באמצע המאה ה-19 – ונאלצה להתמודד עם התקוממות בערב הסעודית), אם כי עבדות לא רשמית או לא חוקית עדיין קיימת בשולי העולם המוסלמי. היהדות האורתודוקסית מעולם לא ביטלה את העבדות. יתר על כן, כפי שאפשר לראות מדבריהם של זייני, אבו חצירא ויואלי, העבדות מבחינתם היא לא רק מוסד כלכלי-חברתי מועיל: היא גם מוצדקת תיאולוגית. יהוה אישר את שעבוד האפריקנים, והשעבוד מחלחל בעורקיהם: זו המשמעות של דיבורים על "גזע עבדים" ועל "עוינות שככל הנראה היא פועל יוצא של פרשת נוח." אובמה לא יכול, אליבא דזייני, שלא לשנוא את ישראל; זה טיבו, כך הוא נולד.

הגיע הזמן, אם כן, שהטכניון יחפש לעצמו רב חדש. כזה שלא חושב שעבדות היא משהו שעובר תורשתית. אם לא כן, רצוי שיהודים ליברלים מארה"ב יפסיקו לתרום לו. אבל זייני הוא רק סימפטום, לא הבעיה. הבעיה היא העובדה שהיהדות האורתודוקסית מעולם לא התמודדה עם הזבל הרוחני שהוא עיקר המטען שלה.

הנצרות עברה, במאות ה-18 וה-19, מירוק יסודי. תיאולוגיית העבדות החלה לעבור מן העולם בסוף שנות השישים של המאה ה-19; וכשזכו הנשים, במאבק שגם הוא לא היה נטול דם – אמילי דיוויסון, במעלות קדושים וטהורים, מסרה את חייה תחת פרסותיו של ג'ורג' החמישי – התפוגגה במהירות גם התיאולוגיה שאמרה שנשים נחותות מכדי לתפקד במישור הציבורי. בישראל, רגליהן של הנשים נדחקות בעקביות מן החיים הציבוריים. לפני כשבועיים, פסק שלמה אבינר, שבעוונותיו של הציבור חובש הכיפה הוא רב חרד"לי מוביל, שיש לשלול מן הנשים את הזכות להבחר לכנסת. יש להניח שאחרי שהמטרה הזו תושג, אם תושג, יתחיל המאבק על שלילת זכות ההצבעה מנשים. יש לציין שכמו זייני, גם אבינר ממשיך לקבל משכורת מן הציבור הישראלי.

הציבור הישראלי, ובמיוחד אנשי הרוח שלו, צריכים לעשות ליהדות האורתודוקסית את מה שעשו וולטר, גיבון ואחרים לנצרות של זמנם: להציג לזעווה את רשעותה, פשעיה, וטמטומה. כל זמן שנמשיך לקשקש על "החוכמה שיש ביהדות", אנחנו משחקים לידיהם של הזיינים והאבינרים. מלחמת התרבות הזו כבר מתנהלת: באלפי מפגשים, רבנים מחזירים בתשובה מנהלים מתקפת חורמה כנגד התרבות החילונית. הגיע הזמן להשיב מלחמה.

אחרת, הזיינים והאבינרים יחזירו אותנו למיסיסיפי של 1812.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד אומר שוב ושוב שהוא רוצה "גיוס לכולם." כנראה שהוא לא התייעץ יותר מדי עם מס' 2 שלו, הרב שי פירון, כי לו יש רעיונות אחרים. הוא קובע שלנשים אסור להתגייס, ושחובה עליהן לשרת בשירות לאומי. הנימוק שלו, כמו של אבינר, מבוסס על תפיסת הצניעות, שהמטרה שלה היא להסיר את הנשים מהמרחב הציבורי. הוא גם מצליח לכתוב פומפוזית ש"עקרונית, חכמי ישראל בכל הדורות ראו במסגרת השירות הלאומי את המסגרת המועדפת על בת." כי, כידוע, היו הרבה מסגרות של שירות לאומי בפולין של חמלניצקי. מפלגה חילונית, כן? רק כזו שתומכת בשירות לאומי לבנות דתיות. ורק להן.

(יוסי גורביץ)

יש עתיד לתיאוקרטיה

מפלגת הבועה של הבחירות הנוכחיות, "יש עתיד" – אני ודאי לא היחיד שהשם מזכיר לו את "יש לפיד לחילונים" של טומי לפיד, האב ורוח הקודש – נתקלת בקשיים בימים האחרונים. לפיד איבד את גנרל המחמד שלו, אלעזר שטרן, לטובת המפלגה החדשה של חיים אמסלם, "עם שלם." ברנש בשם איתן חי-עם, כמסתבר לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות, הודיע על פרישה מהרשימה אחרי שהתברר שלפיד שיבץ אותו רק במקום ה-12. כנראה שהוא מעריך, בניגוד ללפיד, שלא מובטחים ל"יש לפיד" 22 מנדטים.

יתר על כן, המועמדים הבולטים של לפיד גוררים סימני שאלה לא מעטים. יעקב פרי, האיש שלא שם לב שפרשת השב"כ מתרחשת סביבו ושלא מבין מה לא בסדר בכך שהוא טוען שהוא איש מעמד הביניים, למרות שצבר 100 מיליוני שקלים מאז שעזב את השירות הציבורי, כבר נדחק לאחור. העיתונאי המוכשר עופר שלח, שהצטרף לאחרונה לרשימה, צריך להסביר עכשיו את התנגדותו בעבר לרשימה שנבחרת על מנהיג המפלגה – למרות שהוא נמצא כעת ברשימה שמתנהלת בדיוק כך, ושעל פי התקנון שלה תמשיך להיות מנוהלת על ידי הדוצ'ה שלה עד 2020. אפילו מתפקדי השמאל לליכוד יקבלו הזדמנות מוצלחת יותר להשפיע על הרשימה.

אבל המועמד שלפיד הודיע בבהילות שיתפוס את מקומו של פרי במקום השני, שי פירון, התעלה על כולם. כפי שראינו בתחילת השבוע, לפירון – אחד מראשי רבני צהר – יש רקורד בעייתי של התבטאויות גזעניות, פטריארכליות והומופביות. למדנו השבוע, כפי שהתעקשתי לומר, שפירון מסרב לחזור בו מעמדותיו ההלכתיות בנושא ההומוסקסואליות והוא ממשיך לומר שזו אכן ההלכה ("התשובה לשאלה הזו לא תלויה בשי פירון, היא תלויה בעמדה אורתודוקסית שנמצאת אצל כולם ומהמילים האלה אני לא חוזר") – לתשומת לבם של מי שטענו שהוא כלל לא ענה על שאלה בנושא. עכשיו מסתבר שהוא גם תומך נלהב במדינת הלכה (אני רוצה להודות לעמוד הפייסבוק "יאיר, כנראה שכן צריך להוציא תעודת בגרות" על חפירת המידע).

לפני כ-11 שנים, נשאל פירון "האם מותר לי להיות שופט בימינו? שבית המשפט לא הולך לפי דין תורה? איפה מפורטים הדינים." ראוי לצטט את רוב תשובתו של פירון: "שאלת מעמדם של בתי המשפט במדינת ישראל ארוכה מני ים. אין ספק שהחזון אליו כולנו צריכים לשאוף הוא למצב בו מדינת ישראל מתנהלת לאור ההלכה. המצב בו רוב ההתרחשויות הן ע"פ מה שנקבע משכלם של השופטים במקרה הטוב, או על פי חוקי הגויים במקרה הרע, הוא חלק ממחלות הגלות, מהעדרותנו מארצנו. השיבה לארץ צריכה לעורר אצל כולנו את החפץ לחידושם של בתי דין המביאים לידי ביטוי את המדה התורנית במכלול שלם של תחומים. […] מ"מ, נראה לי שבמצב הקיים יתכן ולהשתלבותך בבית המשפט תהיה תרומה על צמצום הפער בין חוקי המדינה להלכה. אבל, למעשה – עליך להיוועץ בתלמיד חכם הגדול הבקי בעניני תורה ומדינה. ממליץ לך להיוועץ ברב יעקב אריאל." ההדגשות שלי.

פירון חותם את התשובה ב"השיבה שופטינו," קיצור מתוך "ברכת השופטים" בתפילת שמונה עשרה: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והסר ממנו יגון ואנחה; ומלוך עלינו אתה אדוני לבדך, בחסד, ברחמים, בצדק ובמשפט. ברוך אתה אדוני, מלך אוהב צדקה ומשפט." ההדגשות שלי.

בלשון המעטה, מה שפירון רוצה פה לא מתיישב עם הרעיון של מדינה יהודית. הוא רוצה את מה שהיהדות הרבנית רצתה תמיד: אוליגרכיה תיאוקרטית שנשלטת על ידי חכמי ההלכה, עם מלך חלש יחסית (וכאן מעניינת התפילה, שנאמרת שלוש פעמים ביממה, "ומלוך עלינו אתה אדוני לבדך.") ההלכה, לדברי פירון, צריכה להיות השלטת ב"מכלול שלם של תחומים." כמו, למשל, היחס להומוסקסואלים, שנזכיר שוב שפירון מעולם לא נסוג מהעמדה ההלכתית בנושא. אם יש פער בין הדברים של פירון ובין רצונו של שר המשפטים נאמן להשליט את חוקי ההלכה בישראל, אני מתקשה לראות אותו; ואישית, אני מעדיף את חובשי הכיפות הישרים, כמו יעקב כ"ץ, שאומרים במפורש שמטרתם היא השלטת החוק היהודי במדינת ישראל, על פני קברים מסויידים כמו פירון.

על פניו, הסיפור שלפנינו הוא "כלב נשך אדם": רב אורתודוקסי רוצה להשליט את חוקי ההלכה. אבל יש בו עניין בשל שלוש נקודות. קודם כל, אפשר לומר שהפסיקה הזו של פירון צריכה לחסל את העמדת הפנים של רבני צהר אצל כל אדם סביר: הם אולי מדברים אחרת, הם אולי מחייכים יותר, הם אולי שומרים את השיפוט האישי לפורומים פנימיים ולא יורקים אותו בפרצופך, אבל בסופו של דבר, אין הפרש ביניהם ובין הרבנים החרדיים ביותר בשאלת המשטר הראוי במדינה, בשאלת מעמדן של נשים, בשאלת מעמדם של הומוסקסואלים, בשאלת מעמדם של לא יהודים, בשאלת מעמדם של חושבים חופשיים ואפיקורסים. הם רק חושבים שעוד לא הגיע הזמן. יכול להיות שהם ישתמטו מחובתם לבנות מחנות השמדה לעמלקים, כפי שכתב הבטאון של שמואל אליהו, אבל גם על זה לא הייתי בונה יותר מדי.

שנית, נראה שפירון ממליץ לשואל שלו להצטרף למערכת המשפט (שאותה, כמו עובדיה יוסף, הוא רואה כערכאות גויים) לא כדי ליישם את ערכיה, אלא כדי לשמש בה כסוס טרויאני שייכנס אליה (ולא, למשל, לבתי הדין הרבניים) כדי "לצמצם את הפער בין חוקי ההלכה והמדינה," כלומר כדי לפסוק על פי חוקי ההלכה ולא על פי חוקי המדינה. שבועת השופט קובעת כי הוא "מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים." מדבריו של פירון עולה כי הוא ממליץ לשופט החדש לעשות את שבועתו שבועת שקר, ולהתחייב אמונים לא לחוקי מדינת ישראל אלא לחוקי ההלכה. לשאלה האם חוקי ההלכה מסוגלים לעשות משפט צדק – שהרי תפיסתם היא שאין שוויון בין בני האדם – לא נכנס עכשיו.

ושלישית, השאלה החשובה בבואנו לקלפי היא מה ידע יאיר לפיד מכל זה. האם ידע שהמועמד שהוא מציב במקום השני תומך במדינת הלכה? אם לא ידע, למה לא ידע? לפיד מכיר את פירון כתריסר שנים, על פי הדיווחים. האם הנושא לא עלה? האם לפיד לא ידע מה עמדתו של פירון בשאלת מדינת ההלכה, או שמא העדיף לא לדעת? האם, בקצרה, לפיד נפל כאן בבור שבו נפל ג'ון מק'קיין כשמינה את שרה פיילין למס' 2 שלו, והפגין בכך רשלנות פוליטית בסיסית, או שידע וחשב שעדיף שקהל הבוחרים שלו לא יידע? הנה שאלה לעיתונאים שיש להם גישה ללפיד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ליפסטיק על שפתי חזיר: רבני צהר במערומיהם

(או: אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס)

במשך העשור האחרון, ניסו רבני צהר לשכנע את הציבור היהודי שהרבנות האורתודוקסית לא מתה, היא רק מריחה מוזר. הם עמלו רבות על שכנוע שיש רבנים אחרים, שיש אורתודוקסיה עם פני אדם.

במידה רבה זה הצליח, וזאת בשל העובדה שלחלק מרבני צהר יש נסיון תקשורתי ניכר, והתקשורת אוהבת להציג אותם כ"רבנים מתונים." העניין הוא שהם לגמרי לא מתונים. הארגון מחה על מעצרם של רבנים בחשד להסתה בפרשת "תורת המלך," והודיע שהוא לא מוכן שיחקרו רבנים על דברים שהם אומרים. בשנת 2006, כשכמה רבנים כמו ישראל רוזן קראו לבצע פיגועי נקמה כנגד פלסטינים, ראיינתי את דובר הארגון – נענע, באחד הארגונים מחדש שלה, מחקה את הידיעה הזו – שהודיע שהארגון מסתייג מכך לגמרי. נקמה, הוא אמר, צריכה להתבצע רק על ידי צה"ל, כלומר הממלכה, לא על ידי יהודים פרטיים. לא היתה לו כל הסתייגות מהצורך בנקמה; הוא פשוט רצה שהיא תהיה מסודרת יותר.

וזו, בעצם, המהות של צהר: היא רוצה אותו הדבר, רק שייראה טיפה יותר טוב ויהיה מסודר יותר. הם יערכו לכם חתונות אורתודוקסיות בלי כל הגועל נפש של תשלום השוחד לרב – אפילו הרב הראשי לשעבר, ישראל לאו, לקח מעטפות, ולא פעם אחת – ויקפידו להשאר ברקע ולא להפוך למוקד האירוע. אבל הם יתנגדו נחרצות לנישואים אזרחיים, וכשהרבנות תנסה לשלול מהם את הרשיונות לעריכת חתונות החשש מנישואים אזרחיים הוא מה שהם ינופפו בו – ואפילו יטענו שאם החילונים לא יוכלו להתחתן דרכם, הם יתבוללו !!!!111!!!!.

העובדה שצהר מנסה להיראות נחמדה לחילונים הפכה אותה, כמובן, לשנואה על הרבנים שמאמינים שהאורתודוקסיה צריכה להבליט בגאווה את פני הכלב שלה. העלון של שמואל אליהו, "מעייני הישועה", התכוון אליהם כשכתב שיש רבנים שיתחמקו מחובת בניית מחנות ההשמדה לעמלקים. זו כנראה עלילה לא הוגנת: בהתחשב בהתבטאויות העבר של רבני צהר, בהחלט יתכן שלא תהיה להם בעיה עם מחנות כאלה, כל זמן שהם ייבנו על ידי המדינה על פי נוהל מסודר, ולא יהיו איזו חלטורה של רב גבעות כלשהו.

השבוע יצא המרצע מן השק: יעקב אריאל, אחד הבולטים שברבני צהר, אמר שאסור ללמד נשים תלמוד. לטענתו, הדבר יכול להזיק להן. הוא גם רמז שנשים הרוצות ללמוד תלמוד עושות זאת בעיקר מתוך התרסה.

עכשיו, אי אפשר להאשים את אריאל. הוא תינוק שנשבה. הוא לא יכול לצאת מהגדרות שקבעו כותבי התלמוד (שכזכור, נחתם בסוף המאה החמישית או תחילת השישית לספירה). הוא לא יכול להצטרף אל המודרנה ולהכיר בכך שנשים יכולות גם יכולות לקרוא את התלמוד ולהבין אותו, גם אם הפרשנות שלהן נוגדת ישירות את המשמעות המקובלת לטקסט הפטריארכלי ושונא האדם הזה. הוא חייב להחזיק בתפיסה המיסטית ש"כל המלמד בתו תורה, כאילו למדה תפלות." האוליגרכיה של כותבי התלמוד התבססה סביב המצווה של לימוד התורה, שהם מיהרו לטעון שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן; וכדי לשמור על המעמד של עצמם, הם גידרו אותה. היא אסורה על נשים, ולא-יהודים שלומדים אותה חייבים מיתה. אחרי הכל, שתי הקבוצות הללו יכולות לגלות כמה זבל רוחני קיים במסגרת שמכונה "תורה." יצוין שהתפיסה של אריאל, על פיה "פה ושם יש בנות שנפשן חשקה בלימוד גמרא מתוך כוונות טהורות לשם שמיים, אולם הן מעטות" היא תלמודית במהותה: הרמב"ם כותב ש"ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה; מפני שרוב הנשים, אין דעתן מוכוונת להתלמד, והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן."

מותר לתהות כמה נשים כבר הכירו כותבי התלמוד והרבנים שבאו אחריהם, משום שהתלמוד גם מצווה "אל תרבה שיחה עם האשה; באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו." לא שזה משנה: אריאל, כתינוק שנשבה, לא יכול לחרוג מהתפיסות הללו.

היהדות האורתודוקסית, במהותה, היא כת הערצת אבות (זו תובנה של אדגר לורנס דוקטורוב): כותבי התלמוד יצרו כת האלהה שלהם, תחת התפיסה של "ירידת הדורות," ועצם המחלוקת על דברים שהם כתבו די בה כדי להביא לנידוי או להוצאתו של אדם מהיהדות. זו, בפני עצמה, היא תוצאה של הטראומה של פרישת הקראים מן היהדות במאה השמינית, שלקחה איתה מספר עצום של יהודי המזרח ושהמשיכה להוות אתגר ניכר ליהדות הרבנית לפחות עד המאה ה-12. כל מי שלא מעריץ את האבות הקדושים, ולא מאמין שהם ניהלו שיחות על בסיס יומיומי עם אליהו הנביא, או שהם חילקו הוראות לקירות בתי מדרש מתמוטטים, או שהם החיו יותר מתים מכפי שהוחיו בכל התנ"ך כולו, נבעט מן היהדות.

ומאחר והשוטים הנבערים הללו – שצריך לתהות אם הם היו יותר נרקיסיסטים או יותר תאבי כוח – כתבו טונות של דברי הבל ואז כפו אותם על מאמיניהם, אז גם בתחילת המאה ה-21 רב אורתודוקסי מוביל לא יכול לומר שאשה יכולה להבין את התלמוד בדיוק כמו גברים. הוא לא יכול לומר שהיא צריכה ליהנות משוויון מלא מול עמיתיה הגברים. והוא כמובן לא יכול לומר שצריך לקרוא את התלמוד לא כמסמך שנכתב בהשראה אלוהית אלא כמסמך בן חלוף שנכתב על ידי גברים בתקופה מסוימת בהיסטוריה, שעבר עריכה לא מי יודע מה קפדנית, ושהגיע הזמן לערוך אותו שוב לאור התפתחות הידע האנושי מאז; מהלך כזה, שרק הוא מתיישב עם השכל האנושי, מוציא אותו מיד מגבולות האורתודוקסיה אל הרפורמים או הקונסרבטיבים, ואין שם גנאי גרוע יותר מזה בישראל של 2012. כבר עדיף להיות שמאלני או אתאיסט. האחרונים הם כופרים; הרפורמים הם מינים, וגרוע מכך – הם מינים שקשה מאד להתמודד עם הטיעונים שלהם.

אנחנו חייבים תודה ליעקב אריאל שחזר והבהיר לנו את הנקודות הללו. הגיע הזמן להשאיר את היהדות האורתודוקסית לזבחי המתים שלה, ולהפסיק להתייחס אליה כאל כוח אינטלקטואלי שיש לו משהו חשוב לומר – ולהתייחס לרבני צהר כמי שמורחים ליפסטיק על שפתי חזיר.

ועוד דבר אחד: "ידיעות" ציטט אתמול (ו') חייל שהוצב בגזרה מול הפליטים מאריתריאה כאומר ש"נכון שלפעמים לא כל כך נעים לראות אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים, אבל הם עלולים לסכן את בטחון המדינה ומה שאנחנו עושים חשוב מאד בעינינו." אם יש נפשך לדעת איך חייל ישראלי רואה באנשים מורעבים ופצועים – את ההשוואות יעשה כל אחד על דעת עצמו – "סכנה לבטחון המדינה," זכור את דברי ההסתה של בנימין נתניהו ואלי ישי על "סכנה למדינה הציונית." ראוי לעמוד הקלות שבה "סכנה למדינה הציונית," כלומר הפנטזיה על מיליוני פליטים שעומדים להציף את ישראל מהדיקטטורה הצבאית בה היא תומכת, הופכת ל"סכנה לבטחון המדינה." הפליטים לא מאיימים על בטחון ישראל; לכל היותר הם מאיימים על בטחון הציונות. וזו, כדי להגן על טוהר הגזע שהפך להיות המרכז שלה, מוכנה לעשות הרבה, הרבה מאד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נגררים אחורה

סקר חדש שבחן את מידת הדתיות של תושבי 57 מדינות ברחבי העולם מצא שיש עליה חדה בשיעור האתאיזם, ובהתאם ירידה בשיעור הדתיות. כמו כן נמצאו כמה ממצאים לא מפתיעים: ככל שאדם שרוי במחסור פחות, כך הוא דתי פחות; וככל שהוא משכיל יותר, כך הוא דתי פחות. כלומר, נשמר המתאם הידוע בין דתיות לעוני ובערות.

את העליה בשיעור האתאיזם יש לזקוף, ככל הנראה, לעליית תנועת ה"אתאיסטים החדשים" – כריסטופר היצ'נס זצוק"ל, ריצ'רד דוקינס וסם האריס הם הבולטים שבהם. אף שיש לתנועה הזו צדדים בעייתיים – דוקינס רצה שאתאיסטים ימתגו את עצמם מחדש כ-brights, כינוי שקשה להחליט אם הוא מעורר יותר חלחלה או רחמים – היא מאפשרת לחושבים עצמאיים להרים שוב את ראשם, אחרי כשלושים שנה שבה אמרו לנו שהדת שבה לבעת את כדור הארץ.

ואם זו המגמה העולמית, ישראל כרגיל מציגה מגמה נגדית. רק 43% מהישראלים מגדירים את עצמם כחילונים – אבל אלה חילונים משונים. 80% מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם כמאמינים באלוהים, ו-70% מהם משוכנעים שהיהודים הם העם הנבחר. 69% אמרו ש"התורה והמצוות הם ציווי אלוהי." כלומר, לפחות 12% מה"חילונים" מקבלים את הרעיון שהם חיים חיים פגומים, ושהם לא מחזיקים באמת. בשאר העולם, מצד שני, יהודים הם הקבוצה הספקנית ביותר: רק 38% מגדירים את עצמם כדתיים, ו-54% כלא דתיים.

איך נוצר הפער הזה בין יהודים ישראלים ושאר יהודי העולם? התשובה, כמובן, נעוצה במערכת החינוך ובמערכת הציונית בכללה. אין בישראל מערכת חינוך חילונית – בן גוריון פירק את מערכת החינוך האחרונה הזו, מערכת החינוך של הקיבוצים. מערכת החינוך הממלכתית הישראלית איננה חילונית בשום צורה: ספי רכלבסקי כבר כתב שעיקר תחום הלימוד שלה הוא "חגי ישראל." כלומר, ילדים למשפחות חילוניות מקבלים בעצם חינוך דתי לייט, ומשרד החינוך בולם כל נסיון לבנות בתי ספר חילוניים באמת.

הציונות, למרות שהיו בה אלמנטים חילוניים מובהקים, לא עשתה מעולם ליהדות את מה שעשו תנועות הנאורות באירופה לנצרות: היא לא הציגה לראווה את כל שקריה, לא חשפה ללעג ולבוז את כל אמונותיה התפלות. היא התמקדה, אמנם, במה שהיא ראתה כבעיה מרכזית של היהדות האורתודוקסית: הניתוק שלה מלאומיות יהודית. האורתודוקסיה מעולם לא נטשה את השבטיות היהודית, אבל בכך לא היה לציונים די: הם רצו לכבוש את כנען בסופה, וכדי לעשות את זה הם היו צריכים לדלג על 2,000 שנים של היסטוריה יהודית.

אבל הם מעולם לא ניתקו את הזיקה בינם ובין הדת. אחרי הכל, הדת היהודית – כפי שמדגישים תועמלני החרדים והציונים הדתיים ללא הרף – היא הדבר היחיד המעניק ליהודים זכות על מה שהם מכנים "ארץ ישראל." הציונים רצו לקחת את ארץ ישראל תוך התעלמות ממי שעל פי המיתוס העניק להם אותה, ותוך דחיקה לאחור של מצוותיו; אבל הם לא העזו לנתק את הזיקה אל הדת הרבנית.

מקרה הסטטוס קוו יוכיח: החרדים כפו אותו על הממשלה שבדרך באמצעות נסיון סחיטה. הם איימו, ערב הצבעת הכ"ט בנובמבר – זו שמשרד החוץ שלנו מנסה למחוק – כי אם הממסד הציוני לא יקבל את הסטטוס קוו, הם ינסו לטרפד את קבלת ההחלטה. הממשלה שבדרך קיבלה את הסטטוס קוו – ולא רק שלא התנערה ממנו אחרי שאיום הסחיטה התפוגג, היא גם הוסיפה עליו. היא לא היתה צריכה להעביר לידי הרבנות את השליטה על תחום הפרט ויחסי האישות, אבל היה לה מאד נוח לעשות זאת. כך היא לא היתה צריכה להכריע אם ה"יהודי החדש" הוא אכן חדש, ואם כן באיזה מובן. ושוב, לגמרי לא במקרה, היא העניקה בלעדיות על תחום הדת ליהדות האורתודוקסית, וניהלה מלחמת חורמה נגד היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית (למרות שמעולם לא היתה לה בעיה לקחת את הכסף של היהודים הללו, היא לא היתה מוכנה להכיר בהם). היהדות האורתודוקסית, אחרי הכל, הכילה גרעין יהודי לאומני; היהדות הרפורמית נטשה אותו, וויתרה אפילו על העברית. היהדות הרפורמית התאימה את עצמה לחיים מחוץ למדינה יהודית; המסד היחיד שעליו אפשר היה לבנות מדינה יהודית היה האורתודוקסיה.

אבל האורתודוקסיה בישראל נמצאת בהתקף חריף של ריאקציה. החרדים יודעים שמספר גדול של בניהם נוטש את המערכת החרדית; הציונות הדתית יודעת שכרבע מבניה מסירים את הכיפה. התוצאה היא נסיון להוסיף חומרה על גבי חומרה. המבחן, כמו לגבי כל קבוצה פונדמנטליסטית, הוא יחסה לנשים, וזה מחמיר מיום ליום. שוויון זכויות לנשים הוא לא משהו שהיהדות האורתודוקסית – בדיוק כמו הפונדמנטליסטים המוסלמים – יכולים לחיות איתו. הוא מערער את מה שהם קוראים לו בשם קוד "ערכי המשפחה" ומשמעו שימור מעמדו של הגבר. עובדיה יוסף, שנהגו לתאר אותו כרב מקל, הבהיר השבוע שוב את גבולות הסובלנות של האורתודוקסיה: הוא פסל שופטים לעדות, משום שהם מקבלים את עדותן של נשים. בתי ספר ממלכתיים-דתיים החלו לאמץ לאחרונה קוד התנהגות שפעם היה שמור לחרדים: הפרדה בין ילדים וילדות גם בהפסקות; דרישה שפעילויות אחרי הלימודים שבהן משתתפים תלמידים יהיו מופרדות על פי מין; המלצה להוצאת הטלוויזיה מהבתים; המלצה לאי חיבור לרשת, ואם כן – רק חיבור כשר; דרישה מהתלמידות ללבוש "צנוע" במיוחד; דרישה מאמהות לתלמידים לשמור על כיסוי ראש, ודרישה מאבות להקפיד על תספורת "ברוח בית הספר"; ואיסור על אבות לצפות בקטעים אמנותיים של בנותיהם.

הדרישה האחרונה ראויה לעיון מיוחד. היא אומרת בעצם שכל האבות הדתיים חשודים בכך שהם עשויים להתפתות ולקיים יחסי מין עם בנותיהם – או, על כל פנים, שהם עשויים לראות בבנותיהם אובייקט מיני, וראוי שלא להעמיד אותם במבחן הזה. זו תפיסה חולנית של העולם, תפיסה שלא יודעת איך להתמודד עם קריסת הגבולות הישנים ושמשוכנעת שמראה תשל ילדה מתעמלת עשוי לגרום לאביה, במקרה הטוב ביותר, להוצאת זרע לבטלה

וזו תפיסה שמשרד החינוך הישראלי מקדם. היא מתנהלת בהסכמה מצידו, אמנם בעיקרה הסכמה בשתיקה. הוא לא מגן על הבנות הדתיות, שילמדו מעתה מגיל צעיר יותר ויותר שהן בסך הכל מפתות ועל כל פנים אדם נחות. הוא לא מגן עליהן כפי שהתרגל מזמן להפקיר את הילדים החרדים; אבל על החרדים הוא יכול לפחות לומר שהם מפעילים מערכת חינוך עצמאית. זה לא המצב בחינוך הממלכתי-דתי.

נהוג להשוות את ישראל לדרום אפריקה או לרפובליקת וויימאר הגוועת, בשני המקרים במידה מסוימת של צדק (אם כי אהבת המרטיריות של השמאל היא זו שגורמת לו, במקרים רבים, להתאהב במודל הוויימארי). אולי ראוי להציע מודל אחר: פקיסטן. מדינה שזהותה דתית במובהק, שונאת זרים, עם צבא חזק מדי, נשק גרעיני, והעמדת פנים מתקלפת במהירות שהיא מזדהה עם ארה"ב, ממנה היא מקבלת תקציבים נדיבים לצבאה. עוד משהו שצריך לחשוב עליו.

(יוסי גורביץ)

למות במדינה היהודית

המועצה הדתית של אור עקיבא נתקלה בבעיה: מקומות הקבורה בעיירה אוזלים, אבל התושבים – עקשנים שכמותם – מסרבים להפסיק למות. המהלך המתבקש היה לארגן מקומות קבורה חדשים, אבל עד שזה יקרה, נוקטים באור עקיבא בצעד חדשני: הם מסרבים לקבור לא יהודים.

אם לדייק, טכנית האנשים שהם מסרבים לקבור נקראים "חסרי לאום." אבל, כפי שמסבירים בחברא קדישא המקומית, מדובר באנשים שאינם יהודים: "על פי ההלכות, קבורת חסרי לאום בבתי עלמין יהודיים זה קצת בעיה." בלשון נקיה, אומרים לנו בנרג שכ-3,000 מתושבי אור עקיבא הם "חסרי לאום", או אנשים שאינם יהודים על פי ההלכה.

יש כמה לקחים שאפשר ללמוד מהסיפור הקטן והיומיומי הזה, שאיננו חדש במיוחד: כבר בשנות השמונים סירבה הרבנות לקבור את מי שיהדותם לא היתה ברורה. קודם כל, שברור שהרבנים שהחליטו לא לקבור לא יהודים בבית הקברות אינם מתחשבים יתר על המידה ב"דרכי שלום." "קוברים מתי נוכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום" היא אולי ההלכה הידועה ביותר של "הלכות דרכי שלום." יש הטוענים ש"דרכי שלום" הן לא רק מצווה מן הדחק שמטרתה למנוע פוגרום אלא "יסוד הלכתי"; מעניין, על כן, לראות באיזו מהירות הן ננטשות ברגע שהרבנות המקומית סבורה שהיא חזקה מספיק. זה לא המקרה הראשון: הרבנות בחיפה רוצה להוציא מקבריהם, ברשעות בלתי ברורה, חיילים בריטים בני דת משה שנקברו לצד אחיהם לנשק בני דת ישוע.

שנית, עד כמה כרוכות בישראל המדינה והממסד הדתי. ישראל איננה מסכימה אלא בדיעבד שאנשים יתחתנו שלא אצל כהני הדת שבה הם רשומים; אי אפשר להתגרש בה אלא דרכם; היא כופה את הכשרות האורתודוקסית על כל מוסדות הציבור (כפיה הגיונית במידה, אבל כפיה); ומי שירצה לקבל את השירות הבסיסי של קבורה, יזדקק גם הוא ברוב המקרים לשירותים של כהני דת. שירות קבורה חילוני, עלי שלכת, שהתפרסם בשל שירותי שריפת הגוויות שלו, זכה להתנכלות הן מצד הממסד – הביטוח הלאומי סירב להעניק לבוחרים בשירותי החברה את ההשתתפות במימון קבורה שהוא מעניק כשכדרך שגרה – והן על ידי קנאי הדת, שהציתו את מתקן השריפה שלה. בית משפט קבע ש"שריפת גופה היא טיפול בגופה, ואין משמעה קבורה כאמור בחוק." בישראל, אם תחליטו לעשות בגופה שלכם מה שאתם רוצים ולא מה שהרבנים רוצים, הממסד הדתי והחילוני ישלבו ידיים נגדכם.

שלישית, על הבלבול הקבוע בין דת ולאום. הרבנים מסרבים לקבור אנשים שדתם איננה נושאת חן בעיניהם. אין לכך שום קשר ללאום שלהם. רק המדינה היהודית היתה יכולה להמציא את הקטגוריה של "חסרי לאום" כשמה שהיא רוצה לומר בעצם הוא שהאנשים אינם מספיק יהודים מבחינת ההלכה, שהיא חוק דתי מובהק. אם יש הוכחה טובה יותר לטעות הציונית – שגורסת שהיהודים הם עם ולא דת – קשה לחשוב עליה. בסופו של דבר, הפקירה הציונות את הגדרת השייכות ב"עם" שלה בידיהם של הרבנים, שאף אחד לא יכול היה להיות מופתע מפסיקתם.

רביעית, שהחוצפה הזו מופנית כלפי ציבור חלש, של יוצאי חבר העמים, שעדיין לא תפס לעצמו מספיק מרכזי כוח כדי שיוכל להשיב מלחמה. מדובר בציבור שהנציגים שלו – או, אם לדייק, אלה שמתיימרים לייצג אותו – מכרו אותו פעם אחר פעם לרבנים. ומקרה "ברית הזוגיות" של אביגדור ליברמן, שהיתה אמורה לפתור את הבעיה אבל בפועל יצרה רק עוד עדה דתית, הפעם עדה נלעגת במיוחד של "חסרי דת" – שגם החברות בה כפופה להסכמתם של הרבנים. ליברמן נוהג לטעון שחברי הכנסת הערבים מעדיפים להתעסק בזכויות הפלסטינים מאשר להגן על הציבור שבחר בהם; כמו תמיד אצל ליברמן כשהוא מדבר על חוסר נאמנות, זו נראה באופן חשוד כמו השלכה. ספק אם יש מי שבגד בבוחריו כמו ליברמן.

והלקח החשוב מכל: ישראל היא הרבה יותר תיאוקרטיה מדמוקרטיה. יש בה מדרג ברור של תושבים, כאשר במקום הראשון נמצאים גברים יהודים אורתודוקסים ומתחתם כל השאר. פעולת המועצה הדתית של אור עקיבא – שנזכיר שהיא ממומנת בכספי ציבור – תואמת את הכלל הזה: מי שלא יהודי, זב"שו. הוא בכלל לא צריך להיות כאן. הוא נסבל, בקושי, עד שהוא צורך משאב יקר.

אילו ישראל אכן היתה מדינה דמוקרטית, הרעיון שאפשר להגביל זכות בסיסית כמו קבורה על פי שמו של החבר הדמיוני השגור על פיך היה מגוחך ונלעג. אבל היא תיאוקרטיה, והתושבים שלה מקבלים חינוך תיאוקרטי, ועל כן המקסימום שהם מסוגלים לו הוא להתרעם על שחיתות כהני הדת ועל עוולותיהם – כביכול היה אי פעם ממסד דתי (או ממסד בכלל) נקי. הם כבר לא מסוגלים לחשוב שמגיעות להם לא פריבילגיות (בשל מוצאם הנעלה) אלא זכויות (מתוקף היותם אזרחים שווים).

כך נראית המדינה היהודית – וכך היא נראית כשהיא עדיין מקפידה על שאריות של מראית עין הומניסטית. לכשינשרו הללו, והיא תהיה יהודית כדבעי, היא תהיה לזעווה בקרב העמים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לא מקרה, לא מעידה: שנאת הנשים של “הרבנים המתונים”

מדי פעם, כשמנסים לומר לנו שיש אורתודוקסיה עם פני אדם, מצביעים על פלג הר המור בקרב הרבנים הסרוגים, שמונהג ע"י צבי ישראל טאו, ואומרים לנו שיש עם מי לדבר. אתמול (ב') חשף "הארץ" מסמך סודי למחצה ששלח טאו לתלמידי הישיבה ובו, איך לומר, בעט טאו בדלי.

המסמך של טאו נקרא "שעשני כרצונו," על שם ה"ברכה" שנדרשות נשים אורתודוקסיות לומר מדי בוקר (גברים אומרים ברוך שעשני גבר  “ברוך שלא עשני אשה”). שם הוא משמיע אמירות חריפות נגד מעמדן של נשים בחיים המודרניים. טאו מחרבש את הקשקוש הרומנטי-מיזוגני הרגיל על כך שנשים "יש יותר מכוח הרגש" ולגבר "יותר מכוח השכל." הוא מחרטט ש"הבית הוא המקום הטבעי להוציא לפועל את נטייתה המיוחדת של האשה. השטח הטבעי של רוב הנשים הוא הבית, ולא המרחב של הפעילות החברתית. בתוך הבית פנימה לא רוגשת סרת החיים הסובבת סביב חשבונות הרבים שביקשו להם בני האדם ולא שורה התחרות המאפיינת את חיי השוק. בתוך הבית פנימה יכולה האשה לחיות את חיה באמיתתם." טאו לא מחדש כאן שום דבר: הוא מצטט, כנראה מבלי לדעת זאת, את דברי סוקרטס לקסנופון על המעמד הנכון של נשים וגברים בפוליס, ושהגיע – כרגיל – במסננות משובשות ומעוותות אל כותבי התלמוד. אבל מה שנסלח במאה החמישית לפני הספירה לא צריך להיות נסלח במאה ה-21 אחריה. אז זו היתה טעות, עכשיו מדובר בזדון; אז דובר היה בשימור הסדר הקיים, דכאני ככל שהיה – עכשיו מדובר בריאקציה ובשלילת זכויות.

מתוך התפיסה המטומטמת והשובניסטית התלמודית של "נשים דעתן קלה" ושל "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות," יחד עם מגע אאוגני קל ("הדורות הנולדים מתוך הורים החיים בצורה זו יהיו חלשים ורפי אונים") מנסה כעת טאו להפיץ את הבשורה שלנשים אסור לזכות בהשכלה מודרנית. בכך, שוב כנראה מתוך בורות – רבנים אורתודוקסים, ככלל, הם בורים, וככל שהקדישו יותר זמן להלכה וליהדות כך הם בורים יותר – הוא מנסה לשלול מנשים יהודיות את היתרון העתיק שלהן על נשים לאי-יהודיות: סופרים נוצרים בימי הביניים אמרו בקנאה שהיהודים מלמדים לא רק את כל הבנים שלהם, אלא גם את בנותיהם, בעוד שאצלם מיעוט זניח ידע לקרוא ולכתוב. בתו של רש"י דרשה, על פי האגדה, מאחורי פרגוד; אצל טאו המנהג הרפורמי הזה לא היה עובר.

לפני כמה שנים, התפרסם טאו לרעה כשחתם – יחד עם החשוד הקבוע שלמה אבינר, אחד מתלמידיו – על מכתב תמיכה משונה בנשיא לשעבר קצב, לאחר שהלז הורשע באונס. אבינר וטאו התחמקו מלהסביר את המכתב שלהם, שעורר שערוריה, ואבינר רק טען שקצב זכאי, אך סירב לפרט. אני מעז, לאור המסמך הסודי למחצה של טאו, לטעון שהסיבה שטאו ואבינר זיכו את קצב היא כפולה: ראשית, משום ששניים משופטיו של קצב היו נשים (מרים סוקולוב ויהודית שבח), שפסולות לדין על פי ההלכה היהודית (והשלישי לא היה יהודי, אבל נעזוב את זה עכשיו); ושנית, משום שהוא הורשע על פי עדותן של נשים – שעל פי ההלכה היהודית ועל פי תפיסותיהם של טאו ואבינר פסולות לעדות, שכן, כפי שקשקש טאו במסמך הסודי למחצה שלו, יש להן פחות מ"כוח השכל", כלומר הן מטומטמות יותר. או, שוב, במונח התלמודי, דעתן קלה.

הדרת נשים – שם מדויק יותר, כתבה נעמה כרמי, יהיה סגרגציה – הופכת לתופעה רווחת יותר ויותר. המקדם של התופעה הוא במקרים רבים לא המחנה החרדי, שהיכולת שלו להשפיע על החיים בישראל מחוץ לסביבתו הסגורה מוגבלת ביחס, אלא המחנה החרד"לי. מהבחינה הזו, טאו הוא ראש הנחש, ועל אבינר – מי שהתיר במפורש (ולא במרומז, כמו אל"מ קרים) אונס בעת מלחמה; מי שקבע שיש להציל את הגבר לפני האשה; מי שהמליץ על שווקים נפרדים לנשים ולגברים; מי שזוכה בבית דין רבני (שבו, כזכור, עדות האשה פסולה) מאשמת הטרדה מינית – מיותר להרחיב את הדיבור.

אז מאיפה מגיעה האגדה על מתינותם של טאו ותלמידיו? אה, זה פשוט. בישראל בוחנים הכל דרך הפריזמה הבטחוניסטית. טאו והמחנה שלו נחשבים ל"ממלכתיים", כלומר לכאלה שלא מאמינים שאנשים פרטיים צריכים לטבוח בפלסטינים; זה תפקידו של צה"ל. הם גם רואים קדושה במדינת ישראל והם מתנגדים לאלימות כלפי עובדיה, במיוחד אלה מהם שחובשים מדים. זה מבדיל אותם מחובשי הכיפות הסרוגים ה"רעים" – לפחות עד שאתה קולט שה"ממלכתיות" שלהם היא זו של ממלכה מהמאה השניה לפני הספירה, ושהם רוצים להסיג את זכויותיהם של כל מי שאינם גברים אורתודוקסים הטרוסקסואלים חזרה לאותה התקופה.

וכמובן, טאו פרסם את החוברת שלו בחשאי – לא מספיק, כמסתבר – כי הוא ידע בדיוק מה ייכתב עליו ועל אנשיו בעקבותיה. הוא יודע שהוא צריך להסתיר את העמדות שלו, כי אז הציבור יתחיל לחשוד בנופת הצופים הרגילה של המחנה שלו. מן הראוי, על כן, להתייחס אליו ואל התומכים בו כאל הבאים על הדמוקרטיה הישראלית במחתרת.

ועוד דבר אחד: ובעיתוי מדהים אחרי הפוסט של אמש, הודיע זבולון אורלב על הגשת הצעת חוק יסוד: בית המקדש, שקוראת להקמת בית המקדש. אורלב יודע שהמשמעות היא מלחמת עולם, והוא מקבל אותה בזרועות פתוחות. הוא לא שלף את זה סתם; הוא יודע שיש חלק ניכר בציבור שלו – זה שמתמרן את המדינה ב-45 השנים האחרונות – שרוצה מקדש. אז הוא מתיימר להתייצב בצידו. אורלב איננו איזה דג רקק; הוא חלק מסיעה שיושבת בממשלת נתניהו, ממשלה שיש לה נשק גרעיני. תזכירו לי שוב איך הגענו למסקנה שההנהגה האיראנית לא רציונלית ביחס לזו שלנו?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קללת כהני יהוה

(פוסט מאוחר לתשעה באב)

יהודים אורתודוקסים ברחבי העולם ציינו אתמול (א') את תשעה באב, היום שבו על פי המסורת חרב המנגל הקדוש הגדול ביותר במזרח התיכון. כמה גדול? מספיק גדול שכותבי התלמוד טענו שאירע נס, ואשה מעולם לא הפילה מריח בשר הקודש. ונשים, כידוע, לא יכלו להתקרב יותר מדי לבית המקדש עצמו. המדינה היהודית – שגרירנו בארה"ב שטען שלישראל אין דת מדינה מתבקש לשים לב – כפתה על אזרחיה שורה של מנהגי אבלות שהיו זרים לרובם. דווח אפילו על סגירתם של מרכולים. רצית אוכל בתיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון? תצטרך להתאמץ.

חובשי כיפות שמנסים לשווק את תשעה באב, אולי היום עם יחסי הציבור הגרועים ביותר בלוח השנה היהודי – הוא דורש ממך צום ביולי-אוגוסט והוא מציין אירועים שאין לך סיבה טובה לזכור – נוהגים לטעון שהוא לא מציין את חורבן הבית בפני עצמו, אלא את חורבן העצמאות המדינית ואת הטבח שביצעו הרומאים. כהרגלם, הם מייפים את האמת. הנטבחים על ידי רומא לא מוזכרים בתפילות אלא ברמז, ואשר לחורבן המדיני – נו. עצמאותה של יהודה באה לקיצה כאשר כבש פומפיוס את ירושלים ב-63 לפני הספירה. מאז היא הפכה לממלכת חסות של רומא. משנת ארבע לספירה, היא מנוהלת ישירות על ידי נציבים רומאיים, עם הפסקה קצרה של מלך-חסות, אגריפס הראשון. עם פרוץ המרד, בשנת 66, עצמאות מדינית – לא שהמורדים חשבו במונחים האלה – היתה זכרון רחוק, מעומעם ובמידה רבה שנוא. רוב נתיניו של הורדוס תיעבו אותו, ורוב זמנה של הממלכה החשמונאית הוצא על מלחמות אזרחים, כאשר העם הפרושי דוחה בזעם את המלך הצדוקי. הרמוניה קצרת מועד בין האליטות הגיעה בימיה של שלומציון, אבל בעלה אלכסנדר ינאי – שהוריש לנו את המשפט בן האלמוות "אל תתייראי לא מן הצדוקים ולא מן הפרושים אלא מן הצבועים" – עשה במורדים הפרושים מעשה ולאד טֵפֵּש, וסעד למרגלות הצלבים עליהם היו תלויים. את מה שחשב העם על האוליגרכיה של הכהנים הגדולים בסוף ימי המקדש אפשר להבין מהפזמון התקופתי:

אוי לי מבית בייתוס/אוי לי מאלתן!

אוי לי מבית חנן/אוי לי מלחישתן!

אוי לי מבית קתרוס/ אוי לי מקולמוסן!

אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי/אוי לי מאגרופן,

שהם כהנים גדולים, ובניהם גזברין, וחתניהם אמרכלין,

ועבדיהן חובטין את העם במקלות.

תשעה באב הוא קינה על חורבן הנדל"ן האלוהי, ושאיפה להחזרתו. ידוע הסיפור על ברל כצנלסון, מהחשובים שבאנשי מפא"י (איך כתב דורון רוזנבלום? "בני הדור ההוא ודאי היו כגמדים, שכן המפא"יניקים נחשבו בעיניהם לענקים") שנזף באנשי תנועת נוער כלשהי שעשו את הדבר הטבעי וארגנו יום פעילות כלשהו בתשעה באב.

כצנלסון טעה. תשעה באב הוא מטען חבלה מתחת לכל נסיון להקים מדינה יהודית נורמלית, כלומר מתחת לכל המפעל הציוני עצמו. ראשיתה של הבעיה בסטיה שקיבלה היהדות – או, ליתר דיוק, הפרוטו-יהדות – עם חורבן הבית הראשון. ניטשה, ב"אנטיכריסט" שלו, כתב יפה שכל דת אחרת, עם כיבושה על ידי עם אחר, היתה נכחדת. האויב היה נושא את פסלי האלים הכבושים חזרה הביתה, והאלים – מתוקף הוכחת הכדורגל ההפוכה, של "אין אלוהים" – ננטשו על ידי הנתינים המובסים. אחרי הכל, הם לא הצליחו לעשות את הג'וב הבסיסי שלהם, שהוא הגנה על מאמיניהם. לאל האחר היה יותר גדול. (דוגמא לזה אפשר לראות עוד בימינו בסיציליה, כאשר המאמינים מפצירים בקדוש ומעלים לו מנחות כדי שיציל אותם מצרה כלשהי – ואם הוא נכשל, הם משליכים אותו לים לכמה זמן, כדי שיהרהר שוב במעשיו הרעים.)

זה לא מה שקרה עם כהני יהוה. קאסטה פעילה וחובבת כתב, שכבר זייפה את כתבי הקודש של עצמה כששתלה את ספר דברים בבית המקדש בימי יאשיהו ושכנעה אותו שהוא תמיד היה שם ואף אחד לא שם אליו לב (ראו מלכים 22:8 והלאה – "ויאמר חלקיהו הכהן הגדול על שפן הסופר: ספר התורה מצאתי בבית יהוה"), היא הבינה שזמנה מתקצר במהירות. העם הירושלמי שגלה קיבל את עקרון הוכחת הכדורגל: הגולים למצרים אומרים לירמיהו (44:15 והלאה) "הדבר אשר דיברת אלינו בשם יהוה, איננו שומעים אליך. כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו: לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו, מלכינו ושרינו, בערי יהודה ובחוצות ירושלים – ונשבע לחם, והיינו טובים, ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים ולהסך לה נסכים, חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו."

למעשה, כפי שאפשר לראות מהתגובה הזועמת של הגולים, מצבה של כת יהוה בסביבות שנת 586 לפנה"ס גרוע מזה של כת אליל מן המניין: היא זה עתה השלימה השתלטות עוינת על המדינה והוציאה את הכתות האחרות אל מחוץ לחוק. וטראח, היא לא הספיקה לעשות את זה וכבר הגיע צבא זר ושם קץ לשליטתה הקצרה. לגולים היתה סיבה טובה להאשים את יהוה וכהניו בכך שהם הביאו עליהם את האסון.

זו נקודת משבר שרוב הכתות לא היו שורדות. כאן, ציין ניטשה, הגיעה גאונותם של היהוויסטים: לאחר שהם חשבו על זה קצת, הם טענו שחורבן ירושלים לא היה הוכחה לקוצר ידיו של יהוה. להיפך – הוא העיד על חוזק ידו. האל החריב את העיר של מאמיניו משום שעשו את הרע בעיניו.

זו היתה תפיסה מהפכנית. היא שינתה את כל כובד האחריות: אם פעם העסקה היתה קורבן תמורת חסד אלוהי, עכשיו העסקה היתה אחרת לגמרי. היא דרשה מהמאמין לא רק הוצאה כספית, אלא גם לעשות את הטוב בעיני אלוהיו. כלומר, היא העבירה את משקל ההוכחה מהישות העל טבעית אל המאמין. אם קורה לו משהו רע, זו איננה אשמת החבר הבלתי נראה: זו אשמת המאמין עצמו. מצד אחד, המהפכה הזו – שקשה להגזים בחשיבותה להתפתחות הדת במערב – מעודדת את האדם להסתכל פנימה ולחפש את חטאיו, קיימים או מדומיינים; מצד שני, היא מעניקה לממסד הדתי כוח עצום, כוח שלא היה בידיו קודם לכן.

למה אני שולף עכשיו את הזיוף הגדול ביותר בהיסטוריה – זה של ספר התורה האבוד – ואת המהלך של כמה כהנים נואשים במסופוטמיה? כי משמעותו היא שהיהדות לא יכולה לקבל אחריות על מעשיה.

בית המקדש השני נחרב לא בגלל שנאת חינם, אלא בגלל השנאה שהיהודים הצליחו להעמיד על עצמם. המהלך השגוי ביותר בהתקוממות מול הרומאים היה הטבח של חיילים רומאיים שנכנעו בירושלים וכבר יצאו ממנה, אחרי שמסרו את כל כלי נשקם; אחרי זה, גורלה של ירושלים נחרץ. העניין הוא שבשל המיתולוגיזציה שיצרו כותבי התלמוד לכל התקופה, העובדה הקריטית הזו נדחקה ונעלמה. המרד הגדול לווה בשורה של פוגרומים בערים היווניות של פלסטינה. היחסים בין יהודים ויוונים היו תקינים לחלוטין עד המרד החשמונאי, במאה השניה לפני הספירה. יהודים השתתפו במועצות הערים; יהודי אנטיוכיה דרשו – וקיבלו – הקצאה של שמן סיכה טהור כדי להשתמש בו במרחצאות. ההגיון היה פשוט: כל אזרח קיבל הקצאה של שמן על חשבון הציבור, והם לא יכלו להשתמש בשמן רגיל.

בעקבות ההצלחה של מרד החשמונאים, נקטו המתקוממים בשורה של צעדים שהרחיקו מעליהם לצמיתות את שאר תושבי האזור: הם גיירו בכוח את האדומים (אלפי שנים לפני האינקוויזיציה של ספרד – ודעת כותבי התלמוד היתה כה לא נוחה מהמהלך, שהם תיארו את הורדוס, צאצא האדומים, כעונש על המעשה הזה) ואת היטורים; הם החריבו כל מקדש זר בכל מקום שהם תפסו. והם היו קרובים מאד לדומיננטיות באזור: אלכסנדר ינאי וקודמיו קרעו נתחים מסוריה, שקרסה עקב התמוטטות בית סלבקוס, והגעת הכוחות הרומאיים לאזור – שמעבר להפסקת הכאוס, בלמה את התפשטות בית חשמונאי – התקבלה באנחת רווחה מצד היוונים. מלומד גרמני מהמאה ה-19 כינה את החשמונאים "ברונים שודדים."

אם בוחנים את ההיסטוריה מצורת המבט הזו, ואם מתעלמים מהעובדה שלא היתה גלות, האמירה התלמודית של "מפני חטאינו גלינו מארצנו" מדויקת למדי. אבל המשמעות שנתנו לה כותבי התלמוד היתה אחרת: הם חזרו לתפיסה של כהני יהוה שהאחריות היתה על המאמינים, לא על האל – שיום אחד ישוב ויכנס את בניו ויבנה את ביתו. ספק אם אפשר היה אחרת לעמוד אחרת בתפיסה הנוראה של אל שמייבב "אוי לי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגלתי את בני בין העכו"ם." החולשה של יהוה נבעה מחולשת מאמיניו; כבול בגזירה דמוית המוירה היוונית, העובדה שלא הלכו בדרכו כבלה את ידיו, ומאז יושב המשיח, מחופש לקבצן, בשערי רומא, ומחכה לשעתו.

ליהדות אין תפיסה מדינית. לא היתה מחשבה מדינית יהודית. המבנה המדיני שמכירה ההלכה – מלך עם מועצה – הוא מבנה הלניסטי שאול. "סנהדרין" היא מילה יוונית. המדינה היהודית נדחתה עד ימות המשיח, והמחשבה ההלכתית קפאה בהתאם – כפי שקפא העיסוק בדיני קורבנות. כשהחלו הציונים להחיות את הגוויה המוקפאת בסוף המאה ה-19, הם העירו איתה גם את החידק המשיחי. עצם הדיבור על הקמת מדינה יהודית גרר מיד גם דיבורים על משיח – ועל הקמת בית המקדש. ההכרעה על הכיוון של התנועה הציונית התקבלה בפולמוס אוגנדה: ברגע שהוחלט שהרעיון של הקמת מדינה יהודית, ולו כ"מקלט לילה", מחוץ ל"ארץ ישראל" הוא מינות, החלטה שדחקה מן הזרם הציוני המרכזי תנועות שחשבו על הקמת מולדת יהודית במקום אחר.

ומשהתקלפו, לאורך השנים, הרציונליזציות האחרות של הציונות, נשאר המקדש והכמיהה אליו. רוב האוכלוסיה עדיין איננה רוצה בכך, אבל יש קאדר מהפכני שכבר פועל להקמתו.

רוב היהודים הישראלים, אם יישאלו בנושא, יאמרו שמדובר בקיצונים שמגזימים מאד; חלק ניכר מהם אף יאמרו שמדובר במשוגעים מסוכנים, משום שפיצוץ מסגדי הר הבית הוא הזמנת ג'יהאד עולמי. אבל אלה אינן הסתייגויות עקרוניות; אלה הסתייגויות פרקטיות. זו איננה דחיה נחרצת של מסדר כהנים ששב ותופס את מקומו ואת השיבה לפולחן נוסח המאה הראשונה לספירה. אם תהיה הזדמנות להקמת מקדש, רוב היהודים הישראלים – מסורתיים ודתיים – יהססו לפעול נגד הרעיון. אחרי הכל, בשביל זה באנו לפה, לא? גרשום שלום, במכתב לפרנץ רוזנצווייג, זיהה את הסכנה כבר בשנת 1926: "סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית, שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זו איננה האמת… אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו." המקדש קורא. הדמון הישן שוב רוצה עוד דם. והכוחות שעומדים מולו חלשים – רעיונית, על כל פנים. שיעור הישראלים שמגדירים את עצמם כאתאיסטים הוא אפסי.

הפרדוקס הזה קיים גם אצל אוכל הנבלות הגדול, הרמב"ם. הוא מסביר, במורה נבוכים, שבית המקדש החומרי מאד היה מיועד לקרב את היהודים אל אלוהים – ושבתי כנסת, תפילה ומדרש הן צורה הרבה יותר מעודנת של מגע עם האל, הרבה יותר מוצלחת. מהבחינה הזו, חורבן בית המקדש היה יתרון ולא חסרון; הוא הסיר מחסומים להתקרבות רבה יותר אל האל. אבל הרמב"ם כותב ללא פקפוק שעם הגעת המשיח, יוחזר גם בית המקדש ויחזרו הקורבנות. וההתקרבות לאל, מה יהיה עליה? מול המאורע המיסטי של בניית בית המקדש מחדש, הרציונליסט שברמב"ם נסוג לצללים.

הרעיון להקים בית מקדש במאה ה-21 הוא רעיון עוועים. ועדיין, כל מהלכה של ההיסטוריה היהודית מכוון לפעולה כזו. שוב נקים מזבח; שוב נתיז דמים – דם בהמה ודם אדם; ושוב, כשיבוא החורבן, כהני יהוה יאמרו לנו שזה באשמתנו ושהיינו צריכים להשתדל יותר, להתכוון יותר, להחמיר יותר.

אין ספק שיהיה משבר אמוני קשה עם בוא הגלות השלישית; אבל כהני יהוה כבר צלחו שניים כאלה, וסירבו בעקשנות לסיים את תפקידם ההיסטורי. אין סיבה להניח שהם יפסיקו דווקא עכשיו.

ועוד דבר אחד: בראיון רדיו בגל"צ אתמול (א'), אמר שר האוצר שטייניץ ש"אני מצפה שכמו שהיא עושה בענייני בטחון, התקשורת תגלה אחריות בסיקור הכלכלה." ההדגשה שלי. ספק אם יש כתב אישום מרשיע יותר נגד הכתבים הצבאיים והבטחוניים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, ולאחל לו מקום טוב באחת מסירות ההצלה האחרונות.

(יוסי גורביץ)