החברים של ג'ורג'

קשוט עצמך תחילה

קשה לי לכתוב נגד ח"כ מרינה סולודקין (קדימה), כי היא מסוג הח"כים שאני מעריץ: עושה המון עבודה אפורה, בשקט וביעילות, למען המצביעים שלה. ב-2006, כשהרמנו – "אנחנו" זה איתמר שאלתיאל ואני, עם תקציב לעפיפון – את אתר הבחירות של נענע, ניסינו לראות מי מהח"כים מגיב לבקשות הציבור. יצרנו דמות פיקטיבית שהתלוננה על תקלה מסוימת – אני לא זוכר מה בדיוק – ושלחנו פניות לשורה ארוכה של חברי כנסת. סולודקין הגיבה מיד וביקשה פרטים נוספים כדי שתוכל לסייע. אני חושב שהיא הגיבה תוך פחות משעה. זה גם מה ששמעתי עליה מכל אחד אחר: מישהי שבאמת נמצאת בכנסת כדי לעבוד, ושבאמת אכפת לה מהמצביעים – ושכותרות לא כל כך מעניינות אותה. אם היו לנו עוד עשרים מרינה סולודקיניות, הדימוי של הכנסת היה אחר, ובצדק.

אבל היא לא מתירה לי הרבה ברירות. בצעד שכל כולו חיפוש כותרות, הודיעה סולודקין ל"מעריב" שבכוונתה להגיש הצעת חוק שתאסור על לבישת הניקאב והבורקה – אתם יודעים, האהלים האלה שנשים מוסלמיות אדוקות, או שבעלן אדוק, לובשות. לדבריה, הצעת החוק עלתה בדעתה לאחר שביקרה בצרפת וראתה שם נשים לבושות בורקה, ולמדה שיש חוק צרפתי האוסר על כך. סולודקין מתעקשת שהצעת החוק שלה איננה אנטי-מוסלמית, משום שמבחינתה היא צריכה לחול גם על תופעות משונות כמו "אמא טאליבן".

זה, במחילה, תירוץ קלוש. "אמא טאליבן" הגיעה לכותרות לאחר שהתעללה בילדיה. היא לא מהווה דוגמא לשום דבר: פלג הנשים החרדיות שאליו היא משתייכת, שהחליט ללבוש מקבילה של בורקה, הוא זעיר ומונה כמה עשרות נשים בודדות. ודווקא במקרה הזה, אפשר לטעון שמדובר בהחלטה מודעת ועצמאית, כי לבישת הבורקה היא לצנינים בעיני הרבנים, שלא יודעים איך לאכול את התופעה. העובדה שחלק מהנשים הללו אוסרות למעשה על בעליהן לגעת בהן מעמידה אותן קרוב מאד למרד בסמכות הגברית שכפויה עליהן – ואולי זו, בעצם, המטרה.

לבישת הניקאב והבורקה עומדת במוקד של ויכוח רחב, ואני מסכים עם סולודקין – ועם המחוקקים הצרפתים – שסירבו לקבל את הטענה שמדובר בבחירה אישית לגיטימית של נשים מוסלמיות. בהרבה מאד מקרים לא מדובר בבחירה אישית, אלא בכפיה – ובהרבה מקרים, כשנערה מתחילה ללבוש את האוהל בבית הספר, זו פתיחה של תהליך החזרה בתשובה של שאר התלמידות, תהליך שכפיה והטלת אימה הם חלק מודע ממנו. יש כמה נשים שהחליטו לאמץ את המנהג כמחאה על חפצונן של נשים בתעשיית הפרסום – אבל הן משמשות, במודע או שלא במודע, כתירוץ של גופים אפלים הרבה יותר.

החוק הצרפתי מעודן הרבה יותר ממה שמציעה סולודקין: הוא אוסר על לבישת הניקאב והבורקה במבני ציבור, אבל רק שם. כלומר, אם את הגעת למגע עם השלטון שלנו, הרפובליקה החילונית הצרפתית – בבית ספר, או בתור לפקיד – את תכבדי את החילוניות ולא תלבשי את מה שנתפס בעינינו כמיועד להשפיל אותך. אגב, החוק הצרפתי, כפי שהוא מיושם, אוסר גם על חבישת כיפה גדולה. הוא אוסר על סממני דת בכלל במבני ציבור. העובדה שסולודקין ראתה נשים עטויות ניקאב ברחובות צרפת מצביעה על מוגבלותו של החוק – וזה של סולודקין איננו עושה את ההבחנה הזו, ובכך הוא הופך לחוק ממשי של כפיה.

אם סולודקין רוצה שניקח ברצינות את הטענה שלה שלא מדובר בצעד אנטי-מוסלמי, הנה שתי הצעות לתיקון: ראשית, כאמור, להגביל את האיסור למבני ציבור – ושנית, לאסור גם על חבישת כיסוי ראש, לא רק ניקאב. כיסוי ראש לנשים הוא ההבעה היהודית של תפיסתן כמפתות נצחיות, עד כדי כך שעצם קווצת שיער יש בו כדי לרגש מינית את הגברבר האורתודוקסי. ראוי לציין שהדרישה הזו לכיסוי ראש נאכפת בחוק באיראן, בדיוק מאותה סיבה. אם סולודקין רוצה להיאבק בדיכוי נשים, היא צריכה להיאבק גם בדיכוי החרדי.

הסיכוי ששתי ההצעות תאומצנה, כמו הסיכוי שהצעת החוק הזה תעבור, הוא קרוב לאפסי. וחבל. סולודקין אולי מקוששת כך כמה קולות של אנטי-מוסלמים – לא צעד מסובך במיוחד בישראל – אבל מאבדת שם טוב שנצבר בשנים ארוכות של עבודה. יש המאבד עולמו בשעה אחת וכו'.

(יוסי גורביץ)