החברים של ג'ורג'

הכל מתַקתֵק

מה אפשר ללמוד מפרשת עינויי דומא על תפיסת “הפצצה המתקתקת”

האינקוויזיציה הספרדית מסרה היום שהיא ארגון ממלכתי וכי כל פעולותיה מבוצעות על פי דין.

אה, רגע, לא. זה היה השב”כ.

וראש הממשלה גיבה אותו. הוא הודיע היום ש”כל פעולות השב”כ מתבצעות על פי חוק ובפיקוח צמוד של היועץ המשפטי לממשלה ושל משרד המשפטים, של בתי המשפט ובאישורם.” נתניהו אמר את הדברים באיחור וכמי שכפאו שד; אחד ממקורביו, יריב לוין – בעוונותינו הוא שר – זעק אתמול במליאת הכנסת כלפי הח”כים הערבים שהם לא מוחים על אמצעי החקירה שמפעיל השב”כ כלפי נערים יהודים. לוין, כרגיל, לא הבין מה הוא אומר.

הנושא, כמובן, הוא העינויים של עצורי פרשת דומא. אחד מהם התחנן בשבוע שעבר לסיועו של השופט שבפניו הובא, ארז נוריאלי מבית המשפט המאולף של השב”כ בפתח תקווה, ואמר לו “לילה שלם התעללו בי ולא התקדמנו כלום כי אני לא יכול לעזור להם, עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר. אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים ‘רוצח, רוצח’. איפה יש לי מפלט? משהו? […] אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר. האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה? עושים ממני קשת מהידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים. אני מרגיש כאילו שורפים אותי עם מצית. כל יום זה עולה רמה ואני לא יודע מה יהיה מחר.”

שופט ששומע עדות כזו, אמור להעביר את הנחקר מיד לרשות אחרת לצרכי הגנה עליו ולהורות על חקירתם של האחראים, כי עינויים מנוגדים לחוק בישראל. אבל נוריאלי לא עשה אף אחד מאלה.

שימו לב טוב-טוב לדברים של נתניהו: הם מעידים על עומק הטיוח שעומד להיות כאן. כראש הממשלה, נתניהו הוא השר האחראי על השב”כ. הוא אחראי ישירות על העינויים. שימו לב למה הוא עושה. קודם כל, הוא לא מכחיש. שנית, הוא מקפיד להבהיר לכולם: אם תהיה פה חקירה, כולכם מופללים.

אני אחראי מיניסטריאלית, אומר נתניהו לפרקליטות ולבתי המשפט, אבל חבר’ה – אם תהיה פה חקירה אמיתית, אנחנו נחלוק את אותו התא. כי הפרקליט שאישר עינויים ביצע עבירה פלילית, והשופט שהתעלם מהעינויים ביצע עבירה פלילית. והם כולם על פניו מעורבים בפשע נגד האנושות, שלגמרי יתכן שיום אחד בית דין בחו”ל יחליט שיש לו סמכות לדון בו.

אז תקשיבו טוב, אומר נתניהו לפרקליטות ולבתי המשפט. פה לא תהיה שום חקירה. פה יהיה אם כל הטיוחים. כי לא רק אני ולא רק יורם כהן נתלה פה. אם תהיה חקירה נגדנו, אל תחשבו לרגע שאנחנו לא נפליל אתכם.

על פי חוק, כמובן, עינויים אסורים בישראל מאז החלטת בית המשפט העליון בנושא בשנת 1999. בפועל, מאז ימי ועדת לנדוי שחקרה את פרשת השב”כ בסוף שנות השמונים, יש פרצה בגודל די-9 בתפיסה הזו. היא נקראת בשם המקצועי “הגנת הצורך” ובשם הפופולרי “פצצה מתקתקת.”

מהי הגנת הצורך? היא אומרת שאם חוקר שב”כ השתכנע שא. עומד להתרחש פיגוע נוראי וב. אין שום דרך אחרת למנוע אותו, הוא רשאי להפעיל “אמצעים מיוחדים” – עינויים, בעברית – כלפי חשודים. לאחר מכן, הוא יצטרך להסביר את עצמו לפרקליטות. היה וזו תשתכנע שאכן עומדת לו הגנת הצורך, כלומר שאכן היה איום ממשי ואכן לא היתה דרך אחרת אלא לענות עציר, היא לא תעמיד אותו לדין.

שימו לב, יש כאן הבדל קריטי: הגנת הצורך היא בדיעבד והיא פסיבית. החוקר מענה ואחר כך מסביר שלא היתה לו ברירה. זה לא מה שקורה פה. פה, יש עינויים והם מלווים באופן צמוד על ידי הפרקליטים. העינויים מגיעים לידיעת השופט נוריאלי וזה לא עושה דבר.

חשוב מכך: אין פה שום פצצה מתקתקת. אני חושב שהסנאריו של פצצה מתוקתקת הוא מונפץ ומופרך. הוא דורש שהחוקר:

א. יידע בוודאות שאדם ספציפי מחזיק במידע קריטי על פיגוע שעומד להתרחש.
ב. יחזיק באותו אדם ספציפי.
ג. לא תהיה לו שום דרך אחרת להשיג את המידע.

זה תרחיש קולנוע שמיועד לגרום לנו לאהוד את המענה שמלכלך את הידיים בשבילנו, לא תרחיש מציאותי. במציאות אין ודאות. בפשטות, אתה לא יכול לדעת שאדם מסוים מחזיק במידע מסוים; אתה רק יכול להעריך שהוא עושה זאת. אבל, ברגע שאומרים לאדם הסביר שבכלל לא בטוח שמענים את האדם הנכון, הוא כנראה – אם האדם הסביר הוא גם אדם הגון – יירתע. אז משמיטים את הפרט הזה.

ולראיה, השב”כ מעולם לא הציג – ב-30 שנות קיומו של הסנאריו הזה – מקרה אחד מתועד של פצצה מתקתקת. הם חוקרים אלפי אנשים בשנה. אחד לא מצאתם?

אבל, שוב: במקרה של דומא, אין פצצה מתקתקת משום שהפצצה כבר התפוצצה ב-31 ביולי 2015, כשהוצת בית משפחת דוואבשה. אין פיגוע שעומדים למנוע; יש פשע שמנסים לפענח.

ואף על פי כן, מופעלים כאן הכללים של הסנאריו המפוברק של פצצה מתקתקת. ככה זה כשיש מדינה סודית: היא מרעילה את המדינה החוקית. היא מנצלת כל פרצה ומרחיבה אותה. עכשיו אומרים לנו – לא ליחוס, כמובן – שלא רק חשודים בביצוע הפיגוע בדומא הם חשודים שיש להפעיל נגדם “אמצעים מיוחדים”, אלא גם מי שיכולים לדעת עליהם דברים. כלומר, אנשים שנמצאים בדרגת ריחוק שניה מפצצה מתקתקת. פתאום, הכל מתקתק.

כי בסופו של דבר, פרשת דומא מעידה שהשב”כ הוא כלי שבור. הוא לא ארגון החקירות המבריק והמהולל שסיפרו לנו עליו. הוא פורר את החברה הפלסטינית באמצעות משטר ההיתרים שמאפשר לו להפוך ברצונו אנשים לחסרי פרנסה ובחסות משטר הטרור הצבאי שמאפשר לו להעלים אותם. כשאין לו גישה למשטר היתרים וכשאין לו יכולת להעלים אנשים – כמו בעזה, למשל – הוא מתעוור.

היכולת להעלים אנשים היא קריטית. המעונה מחזיק מעמד בתקווה שיום אחד העינויים יפסקו. אם הוא יודע שהם לא ייפסקו; שאפשר להחזיק אותו במעצר מנהלי עד סוף ימיו; שאף אחד לא יטרח לברר מה קורה לו – הוא יישבר. כולם נשברים בסוף.

אז זה עובד על פלסטינים. היכולת להעלים יהודים מוגבלת משמעותית. אני רוצה להחזיר אתכם אחורה חמש שנים, למקרה של חיים פרלמן. השב”כ טען שהוא רצח פלסטיני. פרלמן הביך אותם כשהוא פרסם הקלטות שלו עובד על איש השב”כ ששימש כמפעיל שלו. הם החזיקו אותו חודש כמעט בלי עורך דין, ופעם אחר פעם ביקשו הארכה למניעת עורך דין, כשהם טוענים שפרלמן הוא טרוריסט מסוכן. כמה מסוכן? ובכן, על פי הצ’יזבט שבית המשפט המאולף של פתח תקווה בלע, פרלמן היה שותף גם לברוך גולדשטיין וגם ליגאל עמיר – כשהוא היה בן 14 ו-15 בהתאמה (!). בן לאדן, מאחוריך.

פרלמן החזיק מעמד ואחרי חודש השב”כ נאלץ לשחרר אותו. לא היו לו ראיות מלבד הודאה – והודאה הוא לא הוציא. ככה הוא התרגל לעבוד.

בשב”כ אומרים לנו דרך דובריהם בתקשורת שאין מה לעשות, הנחקרים מכירים את שיטות החקירה שלהם ואין להם דרך אחרת להוציא הודאות. הם מתכוונים לחוברת שפרסם נועם פדרמן, “דע את זכויותיך.” על זה יש שתי תשובות:

א. החוברת הזו בת יותר מעשור. רבאק, פתחו שיטות חקירה חדשות. בשביל זה אנחנו משלמים לכם.

ב. השיגו ראיות שאינן הודאה.

שימו לב להישגים של המדינה החשאית על חשבון המדינה החוקית:

א. היא חיסלה את האפשרות לפענח את הרצח בדומא. כל ראיה תהיה מעתה חשודה – בצדק – כאילו הושגה בעינויים.

ב. היא הפלילה את כל המערכת, מראש הממשלה עבור בראש השב”כ עבור בבכירי הפרקליטות עבור בשופטים, במעורבות בעינויים.

ג. היא מכריחה עכשיו את כל אלה להשתתף בטיוח.

די לעינויים. די למשטרה החשאית. די לפרצות בחוק שמיועדות לאפשר את הפרתו. למדו לחקור והשיגו ראיות. ואולי, אולי, הציבור הכללי ילמד סוף סוף לפקפק בקשקושים על “פצצה מתקתקת.”

אחרי הכל, זה קורה לצעירים יהודים שיש להם הגנה פוליטית ניכרת, החל מהשר לוין וכלה בחבר הכנסת סמוטריץ’. אם אפשר לענות את האנשים האלה, אפשר גם לענות אתכם.

ואם אפשר לענות את האנשים האלה, אלוהים יודע מה עשו לעשרות אלפי פלסטינים שאין להם שום גישה למערכת הפוליטית הישראלית. אולי, כשכל זה ייגמר, נוכל לדבר גם עליהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מעצר מנהלי לייט (שוב)

שירותי הבטחון שוב עצרו אזרח, תוך מניעה של פגישה עם עורך דין. לנוהל הפסול הזה יש רק הסבר אחד: הרצון בהודאה

שורה של כלי תקשורת מחוץ לישראל דיווחו על כך שבסוף השבוע, עצר השב”כ את מאג’ד כיאל, אקטיביסט ועיתונאי המתגורר בחיפה, והוא חשוד במגע עם סוכן זר. עוד נמסר כי כיאל מנוע מפגישה עם עורכי הדין שלו.

אני לא יודע מה עשה כיאל, אם בכלל. יכול להיות שהוא באמת עשה משהו, ויכול להיות ששירותי הבטחון מנסים לשבור אותו על רקע הפעילות שלו. כזכור, השב”כ בימיו של יובל דיסקין – ההוא שמנסה להפוך בימים אלה לתקווה הלבנה החדשה והעונתית של השמאל הציוני; הוא מצויד בכל הקריטריונים הנדרשים, קרי עבר בטחוני על גבול פשעי המלחמה, משולב בשנאה יוקדת לנתניהו – הודיע שהוא שומר לעצמו את הזכות לעקוב אחר הפעולות של בל”ד אותן הוא רואה כחתרניות, גם אם הם אינן מנוגדות לחוק. כיאל הוא פעיל בבל”ד.

על כל פנים, ברור שמעצר ללא גישה לעורך דין הוא פסול מעיקרו. הכלי הזה, שלמיטב ידיעתי יחודי לישראל, על כל פנים בקרב המדינות שמתיימרות להיות דמוקרטיות, מוציא מאיזון מערכת שגם כך איננה מאוזנת דיה. היכולת של חשוד להתמודד עם מערכת התביעה היא בעייתית, ואם אנחנו מונעים ממנו גישה לעורך דין, אנחנו פוגעים אנושות ביכולת שלו להתגונן.

החשוד נמצא במצב שממילא מיועד לערער אותו. הגישה לעורך דין היא חיונית, ומכמה סיבות. בראש ובראשונה, היא עשויה למנוע מן הנאשם מלהפליל את עצמו. שנית, במקרה של מעצר על ידי מנגנוני חושך כמו השב”כ, המטרה של פגישה עם עורך דין היא לאפשר לנאשם להבין שהוא לא באמת נזרק לאיזה בור ושכל העולם שכח ממנו – גישה מקובלת בחקירות כאלה. בהנחה שלחשודים יש זכויות בסיסיות, בכלל זה הזכות להבין מה הם עושים ולא להפליל את עצמם, הרי ששלילת עורך דין מהם היא פגיעה מהותית בהם. ואף על פי כן, בתי המשפט – באצטלות דקות מן הדק – שוללים את הזכות הזו מהם, בדרישת השב”כ, פעם אחר פעם.

לאחרונה, היה המקרה של יהודה לנדסברג מחוות גלעד, שמואשם כעת – על פי הודאתו – בביצוע עבירות “תג מחיר.” השב”כ שכנע את בית המשפט למנוע עורך דין מלנדסברג בטענה שהוא ביצע עבירות בטחוניות; אף על פי כן, בכתב האישום נגדו, לא היה כל סעיף בטחוני. כלומר, אחרי שהשב”כ שבר את לנדסברג בחקירה של שבועות ללא גישה לעורך דין, והצליח להוציא ממנו הודאה, הוא הביא לכתב אישום שעקף בפועל את הסיבה המקורית שבשלה הצליח לקבל אישור למניעת עורך דין מהעצור. אפשר היה לצפות שאחרי תרגיל טרי כל כך, שופטים יסרבו לאפשר מניעת עורך דין בלי הסברים יוצאי דופן. זה לא קרה.

במקרה אחר, לפני כארבע שנים, הצליח השב”כ לקבל – אמנם מבית המשפט המאולף בפתח תקווה – צו שמנע משני עצירים אחרים, חיים פרלמן ודוד סיטבון, גישה לעורכי דין. פרלמן נחשד בסדרת דקירות שבוצעו לפני שנים; סיטבון הואשם שהוא השיג עבורו את הנשק; אף אחד מהם לא היה חשוד כסכנה עכשווית לבטחון. אף על פי כן, בתי המשפט אישרו את מניעת עורכי הדין – למרות טענות מופרכות של השב”כ, כביכול פרלמן סייע לא רק ליגאל עמיר, אלא גם לברוך גולדשטיין (!). פרלמן היה בן 14 ו-15, בהתאמה, בשני האירועים האלה; זה סוג הטענות שאחריהן, אתה צריך לתהות באשר לטיב שיקול הדעת של השופט ששמע אותן ולא בעט את נציגי המדינה מאולמו לכלא על בזיון בית המשפט. כעבור כחודש, נאלץ השב”כ לשחרר את פרלמן וסיטבון ללא כתבי אישום.

פרלמן היה חריג. רוב האנשים מודים. זה נכון תמיד, וזה נכון במיוחד בחקירה של השב”כ. מניעת עורכי דין היא הליך חריג ביחס שמתרחש רק במקרים של חשד לעבירות בטחוניות, כלומר כאלה שנחקרות על ידי השב”כ. זה רק מכפיל את הבעיה: השב”כ חריג גם כך ביחס לגופי החקירה האחרים בישראל, בכך שהוא פטור מלתעד את חקירותיו. פה צריך היה לתהות על שיקול הדעת של המחוקק: איך קרה שדווקא הגוף הידוע ביותר לשמצה כמענה בישראל – ועדת לנדוי מצאה שעינויים, ושקר עליהם, היו שיטה של השב”כ – קיבל פטור מתיעוד חקירותיו.

כשמצרפים את הפטור מתיעוד חקירות לאיסור הפגישה עם עורך דין, המסקנה המתבקשת היא שלאיסור של פגישה עם עורך דין יש רק הגיון אחד: הוצאת הודאה מן החשוד בטרם יוכל להתייעץ בעורך דין. בישראל, מהודאה משחרר רק המוות. היא מלכת הראיות, ואין בלתה. מעולם לא קבע בית משפט בישראל שעציר עונה, גם כאשר היה ברור לכל שהוא עונה. אנחנו לא יודעים מה קורה בחקירת שב”כ; אנחנו לא יכולים לדעת. הנחת היסוד שלנו, על כן, צריכה להיות שאם עציר טוען שהוא עונה על ידי השב”כ, נקבל את הטענה הזו כברירת מחדל עד אשר יוכח אחרת. חזקה על מי שיש לו מה להסתיר, שיש לו מה להסתיר.

עינוי לא חייב לכלול מהלומות או מכות חשמל. עינוי הוא גם אזיקה שלא לצורך. העינוי היעיל ביותר – בהנתן די זמן, מה שמניעת עורך דין מאפשרת, הוא עובד תמיד – הוא מניעת שינה, עינוי שהיה מוכר לאינקוויזיציה כ-tormentum insomniae. המטרה היא לאפשר לחשוד לראות עורך דין רק אחרי שכבר מסר הודאה וחיסל את עצמו.

לכך מתלווה שיטה נוספת: בדיוני מעצרים, השב”כ נוהג למסור לבית המשפט “חומר סודי”, כלומר חומר שכלל איננו נחשף להגנה ועליו היא איננה יכולה לערער. גם לשופט אין שום אפשרות לערער עליו. התוצאה היא, בעצם, שיטת “סמוך עלינו”, שאיננה חשופה לשום ביקורת. בתי המשפט ממשיכים לקבל את ה”חומר הסודי,” למרות העובדה שפעם אחר פעם – במקרה פרלמן שהוזכר למעלה, במקרה טלי פחימה, ואחרים שאני יכול לחשוב עליהם – מתברר שה”חומר הסודי” לא מבוסס בראיות. וכפי שאני לא נלאה לומר, “חומר סודי” עמד בלב פרשת דרייפוס – וה”חומר הסודי” הזה היה מפוברק, והמטה הכללי הצרפתי הסתבך בשקר על גבי שקר בנסיון להסתיר את עצם העובדה שהוא מסר “חומר סודי,” כי זה היה בלתי חוקי. מה שהביא את הרפובליקה הצרפתית כמעט אל מלחמת אזרחים בעניינו של סרן יהודי עם שם זר הוא דבר שבשגרה בבתי המשפט הישראלים.

השילוב של שלושת אלה – “חומר סודי,” המנעות מתיעוד חקירות שב”כ, ומעצר ללא גישה לעורך דין – הוא חיסול מעשי של יכולתו של חשוד להתגונן. בפועל, מדובר כאן בשיטה שמחליפה את המעצר המנהלי. לזה האחרון יצא שם רע במיוחד. ישראל עדיין נוקטת בו, כמובן; עשרות פלסטינים מוחזקים עדיין במעצר מנהלי. בימים האחרונים הודיע שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, שהוא שוקל להפעיל אותו גם נגד מתנחלים מציקים במיוחד, והדבר עורר סערה קטנה. מעצר ללא גישה לעורך דין הוא התחליף הזול, החוקי-יותר-לכאורה, של מעצר מנהלי: גם בו אין לשב”כ ראיות, אבל מעצר ללא עורך דין מאפשר לו זמן להפעלת לחץ בלתי סביר על נחקר עד שיהיו ראיות. העובדה שהוא נזקק למניעת עורך דין מהחשוד מדברת בעד עצמה: מה החשש הגדול ממפגש של עציר עם עורך דינו, אם לא שעורך הדין יאמר למרשו שתפקידו לסתום את הפה ולא להגיד כלום? לסתום את הפה ולא לומר דבר, גם אם – כמו במקרה של לנדסברג – החוקרים ישמיעו לו הקלטות של ילדיו הבוכים?

מדינה שמתהדרת בכך שבתי המשפט שלה עצמאיים לא יכולה להניח להם לשכב שדודים לרגלי המשטרה החשאית בכל פעם שנציגיה מואילים להגיע לאולם. אם לשב”כ אין ראיות, שיילך לאסוף אותן ויחזור אחר כך. התפקיד שלו הוא לא לשבור נחקרים. התפקיד שלו הוא לאסוף מודיעין וראיות. כשבית המשפט הופך לשפחה הנרצעת של השב”כ, הוא לא רק מועל בחובתו להגן על חשודים משרירותן של הרשויות: הוא גם פוגע בשאריות האמון במערכת המשפט. ולא נשארו הרבה כאלה.

ועוד דבר אחד: בעקבות הסטטוס האחרון של לפיד, נחשפה העובדה – באמצעות ביקורת ספרים מ-2007 – שהוא כבר טען פעם, בטור ותיק יותר, שזנון הוא פילוסוף בן המאה ה-16. כלומר, יש סיכוי גבוה למדי שמה שלפיד פרסם אתמול כסטטוס מקורי לחג הוא בעצם מחזור עצמי של טור עתיק. עד כדי כך שר האוצר משקיע בכם – ועד כדי כך מייחס רצינות לתפקידו החדש, שהוא לא טורח לערוך אותו שוב.

(יוסי גורביץ)

קצת קשה, אז שוברים?

תמונות הפוגרומים של שלשום (ג') ברחבי הגדה המערבית אילצו את מערכת המשפט לדבר קצת על תג מחיר. באדיבותו של עומר כץ, קיבלתי את הצילום הזה מתוך "ידיעות" של הבוקר.

price taggers

כפי שאפשר לראות, הכלי הכבד בארסנל של היועמ"ש הוא שלילת זכות בסיסית של העציר: מפגש עם עורך דין. רומזים לנו שזה בסדר, כי עושים את זה גם עם "טרוריסטים פלסטיניים."

ואז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: למה בעצם מועילה מניעת המפגש עם עורך דין? איזו תועלת מפיק החוקר מכך שהנחקר לא יכול להתייעץ עם עורך דין? התשובה לכך פשוטה למדי: הנחקר לא יודע מה הזכויות שלו, וניתן להפעיל עליו לחץ בלתי סביר, שהופך בסופו של דבר ללחץ בלתי חוקי.

השב"כ כבר ניסה את התרגיל הזה בעבר, בפרשת חיים פרלמן. זה, כזכור, נעצר על ידי השב"כ ב-2010 בחשד שרצח פלסטינים כעשור קודם לכן. פרלמן נעצר במשך חודש, כאשר בעשרת הימים הראשונים שופט שנחשב כנוח לשב"כ, אברהם טל, אוסר עליו לפגוש את עורך הדין שלו. פרלמן טען אז שעונה בחקירתו, ואין סיבה טובה שלא להאמין לו: כאן המקום להזכיר שלמרות שוועדת לנדוי מצאה – בשנות השמונים – שאנשי השב"כ שיקרו בעקביות לבתי המשפט כאשר נשאלו האם עינו עצירים, מספר המקרים שבהם מצא בית משפט ישראלי שעציר עונה הוא אפס (0). דווקא בתי המשפט הישראלים הצליחו שלא לראות את מה שיודע כל ילד, את העובדה שהפכה כבר לחלק מההומור הישראלי (בדיחת השפן שמעונה כדי שיודה שהוא דב.)

מגע עם עורך דין מסוכן למענים משתי סיבות: הוא מזכיר לנחקר שיש לו זכויות, ושאם הוא יהיה חזק הוא גם יצליח לשמור עליהן בסופו של דבר. החקירה של השב"כ נשענת על בידוד ויאוש של הנחקר, כמו גם על שיטות שהן עינויים לכל דבר, אם כי הן לא נתפסות ככאלה: כבילה ממושכת ומניעת שינה. זו האחרונה, אני לא נלאה מלהזכיר, נתפסה על ידי האינקוויזיציה ככלי החקירה המושלם: כולם נשברים בסופו של דבר.

הסיבה השניה היא שמגע עם עורך דין מאפשר לנחקר להודיע לקרובים לו מה עובר עליו, והם מסוגלים לעורר רעש תקשורתי. רעש כזה צפוי להגביר את הלחץ על השב"כ לספק לבתי המשפט ראיות – או, אם לדייק, להגביר את הלחץ על השופטים שלא לאשר את המשך המעצר בלי ראיות.

פרלמן שוחרר לאחר כחודש, כשהשב"כ מודה שבעצם לא היו לו ראיות נגדו. מה זה אומר על טל, ששימש כחותמת גומי של המשטרה החשאית הישראלית, ואישר הפרת זכויות בסיסית ביותר של חשוד מבלי לטרוח לברר אילו ראיות יש נגדו בעצם, תחליטו בעצמכם.

יש סיבה מצוינת לעובדה שהשיטה המשפטית שלנו מאפשרת לנחקר מפגש עם עורך דין: הגנה בסיסית על זכויות הנחקרים, הכרה בכך שהיכולת להרחיק אדם – במיוחד אדם "נורמטיבי," כזה שאיננו מורגל במעצרים ובחברת עבריינים – מביתו ולכלוא אותו עוד קודם למשפטו די בה, במקרים רבים, להביא להודאה. בישראל, ההודאה נחשבת ל"מלכת הראיות", והיכולת של נחקר לחזור בו מהודאה כמעט לא קיימת. אני זוכר היטב שוטר ברצועת עזה, אחרי שהבאנו בפניו מקרה משונה במיוחד, פלסטיני שעצר ג'יפ של המנהל האזרחי כדי להתוודות על פשע. השוטר נעץ בנו מבט מלא בוז, ואמר "תכניס אותי איתו לתא לשעתיים, והוא יודה גם ברצח קנדי." מה שיפה בבתי המשפט שלנו הוא שהם כנראה יקבלו את ההודאה הזו.

ובכל זאת, ברגע שחקירה הופכת למסובכת מדי, הדבר הראשון שמערכת המשפט רוצה להעיף הוא הזכויות הבסיסיות ביותר של העציר. קשה מאד לא להאמין לה אחר כך שמה שמעניין אותה הוא פחות מידע ויותר הודאה.

מהבחינה הזו, ההשוואה לנחקרים פלסטיניים – שמערכת המשפט מביאה כתקדים – חוזרת אליה כבומרנג. הנחת היסוד שלנו צריכה להיות לא זו שהמערכת רוצה שנקבל, שחקירה ללא עורך דין היא חקירה יסודית יותר, אלא ההיפך: שחקירתם של עשרות אלפי פלסטינים היתה חקירת שווא, שמטרתה סחיטת הודאה, ושהכרסום בזכויותיהם לא שיפר את "בטחון האזור," אלא רק את שיעור ההרשעות.

בכל פעם שמדובר בחקירה מסובכת, השב"כ והמשטרה נופלים על הרצפה, מתהפכים על הגב, ובוטשים ברגליהם באוויר. ככה זה, אחרי יותר מארבעים שנים בהם הארגונים האלה התרגלו שיש להם יכולת להפעיל לחץ כמעט בלתי מוגבל על נחקרים: יכולת החשיבה שלהם מתנוונת. לא במקרה, כאשר המשטרה נכשלה בשעתו במאבק בפשיעה האלימה, העלה השר לבטחון פנים צחי הנגבי את הרעיון של שימוש באמצעים מהמלחמה בטרור, כמו מעצרים מנהליים.

בשב"כ טוענים שיש פער ניכר בין המידע המודיעיני שלהם ובין היכולת שלהם להביא ראיות משפטיות. בהחלט יכול להיות. הדרישה, במקרה הזה, לא צריכה להיות לבטל את הצורך בראיות בבית המשפט או המקבילה שלה, היכולת לבודד עציר ולענות אותו עד שהוא יודה; היא צריכה להיות אימון טוב יותר של השב"כ להביא ראיות לבית המשפט.

הפעילו סוכנים – כן, זה ייקח זמן ויהיה שיעור גבוה של כשלונות. ככה זה בחיים. לא באתם ליהנות. אבל למען השם, השקיעו בסוכנים שלכם בדיוק כפי שהייתם משקיעים בסוכן שהיה אמור לחדור לתא של הג'יהאד העולמי, כי זה סוג האויב שאיתו אתם מתמודדים. הפעילו תחבולות, כמו ההיא שבה נחשף החמ"ל של תג מחיר. לכו בעקבות הכסף כדי לברר מי מממן את "תג מחיר" (הנה רמז על חשבון הבלוג: אתם יכולים להתחיל ממועצת שומרון וגרשון מסיקה), והבהירו שמימון פעולות כאלה יכאב מאד כלכלית לגופים שמספקים את המימון. אל תהססו לפעול נגד הרבנים; כעקרון מדובר בפחדנים שמשתפנים מהר מאד כשהם עצמם תחת סכנה. הכריזו על ישיבת יצהר כעל ארגון עוין והחרימו את כל הנכסים שלה – אבל תהיו ערוכים לבסס את המהלך הזה בראיות מוצקות בבית המשפט. תפסו את הבוגדים שמספקים מידע לאנשי תג מחיר מתוך הצבא, והפעילו לחץ בלתי מתון על בתי המשפט הצבאיים כדי שיזמברו אותם לתקופות כליאה ארוכות, כיאה לבוגדים. הפעילו האזנות סתר, מכשירי מעקב GPS, מיקרופונים פרבוליים, או את שלל הכלים הטכנולוגיים האחרים; בקיצור, הבינו שמדובר בפעולה ארוכת טווח נגד אויב ערמומי ומתוחכם ושזה לא ייגמר מחר, אם בכלל.

והפנימו שאת המאבק הזה צריך לנהל בגבולות החוק ובגבולות מה שמתיר משטר דמוקרטי, או שנשפוך את התינוק עם המים. ככה זה. לא מתאים לכם? החזירו את התגים שלכם. נמצא מישהו אחר.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': עדכון מפגש בלוג: הוא ייערך ב-26 במאי, בסביבות השעה שמונה. על המקום אני עדיין עובד ומקווה לעדכן בקרוב. כ-50 איש הביעו עניין להגיע. הפורמט המתוכנן, לאור התגובות שהגיעו במייל, הוא כזה: שעה של הרצאה, ככל הנראה על ג'ורג' אורוול; כרבע שעה של דיבורים על הבלוג ועל ההיסטוריה שלו; וכשלושת רבעי השעה של תשובה לשאלות מהקהל. עדכונים נוספים יבואו בהמשך.

(יוסי גורביץ)

אי ההבנה הבסיסית של השב"כ, והתרגיל המסריח של דובר צה"ל: שתי הערות על בטחון ותקשורת

הפוך, דיסקין, הפוך: ארמון הקלפים שבנה השב"כ במשך חודש כנגד חיים פרלמן קרס היום סופית, כשבית המשפט הורה לשחרר אותו למעצר בית משום שאין בעצם ראיות נגדו. הטריק האחרון של השב"כ היה נואש במיוחד: מסדר זיהוי של פרלמן באמצעות תמונה, וזאת אחרי שתמונתו מתנוססת בעיתונים כבר חודש.

המשטרה מערערת על ההחלטה, אבל גם שם כבר יודעים שמדובר במאבק אבוד. השב"כ יצא היום בהצהרה פומבית נדירה, ובה הודה למעשה שאין לו ראיות כנגד פרלמן: "בשלב זה, לא נתגבשו די ראיות על מנת להעמיד לדין את פרלמן. יחד עם זאת, החשדות כנגדו לא הוזמו, ולהערכת שב"כ פרלמן נותר חשוד מרכזי בביצוע הפיגועים… במהלך החקירה ניתנו לנדון הזדמנויות רבות להציג את גרסתו, אך הוא בחר שלא למסור אותה, ולא הגיב כלל לחשדות שהופנו כלפיו על ידי חוקריו". ההדגשות שלי.

איפה להתחיל? במערכת המשפט שבה אנחנו חיים, אין זה תפקידו של חשוד להפריך את החשדות נגדו; תפקידה של התביעה הוא להוכיח את החשדות. אין זה מחובתו של חשוד למסור גרסה משלו ואי מסירתה של גרסה שכזו איננה מוכיחה בשום צורה את טענת החוקרים. השב"כ טען בשלב מסוים כי פרלמן החשיד את עצמו גם בסיוע לברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. כשמגיעים אליך עם האשמות מופרכות כל כך – פרלמן היה בן 14 ו-15 בהתאמה בעת האירועים – איך לעזאזל אתה אמור להתמודד איתן?

יתר על כן, אם לא היו לחוקרים ראיות – כפי שהם מודים כעת – מדוע עצרו את פרלמן במשך 30 יום, בבידוד, עשרה מהם ללא יכולת לראות עורך דין? האם מטרתם היתה לייצר ראיות? להוציא ממנו הודאה, שממנה איש לא ישוב? אם לא היו לכם ראיות, למה עצרתם אותו? ולמה עכשיו, אחרי עשר שנים? ושאלה אחרונה למערכת המשפט: אם אין כל ראיות כנגד פרלמן, כפי שהשב"כ מודה עכשיו, מדוע – אחרי חודש של מעצר שווא – משחררים אותו רק למאסר בית?

ביצור המיתולוגי ההוא, המדינה המתוקנת – למעשה, גם במדינה שבה מתייחסים ברצינות לבטחון, וחושבים שאין להפקירו בידי פשלונרים – ראש המחלקה היהודית היה שם היום את המפתחות על השולחן. קשה להאמין שזה יקרה.

זה מה שנשאר מאגדה של השב"כ אחרי חודש של חשיפה לתקשורת. זה מה שקורה כשעציר מתוחכם, שיודע שהוא על סף מעצר ומתכונן לכך – פרלמן הרי פרסם את ההקלטות של הסוכן המדיח שלו – מקבל מינימום של סעד משפטי. איזה סיכוי יש לפלסטיני מהשורה בקרב הזה, במערכת של צדק צבאי, שבה כלל איננו יכול לנצח, ללא כל גישה לתקשורת? או, בניסוח אחר, כמה אסירים פלסטינים יושבים לשווא בכלא הישראלי – ואיזו רדיקליזציה גרמו המאסרים האלה ברחוב הפלסטיני?

ושאלה אחרונה: האם התקשורת הישראלית תזכור את הסיפור הזה במעצר המתוקשר הבא של השב"כ?

התרגיל של בניהו: דובר צה"ל שחרר היום (ד') לפרסום סרטון משונה – אפשר לראות אותו כאן – שממנו, טוען צה"ל, אפשר להבין שח"כ חנין זועבי ידעה שיש חמושים על הספינה, ושהיא ניסתה למנוע פינוי פצועים.

את הטענה המטומטמת השניה קל לפסול על הסף. ויכוח עם קצין הוא לא "נסיון למנוע פינוי". היא לא תקפה אותו או נצמדה פיזית לפצוע כדי למנוע את פינויו. היא אמרה לקצין שהפצועים מסרבים לפינוי. במובנים רבים זו חובתה ההומניטרית.

הטענה הראשונה בעייתית גם היא. רואים את זועבי עומדת, המומה ואובדת עצות, במסדרון ששני סיפונים מעליו מסתובבים כמה חבר'ה עם מקלות (ב"הארץ" נכתב שהיא "היתה קרוב לאזור בו אוחסנו, ככל הנראה, מוטות ששימשו נגד חיילי צה"ל". נו, באמת!). רוב בני האדם לא היו מגדירים מקלות כ"נשק", ורצוי להזכיר שגם אליבא דבניהו, הנשק הזה היה מאולתר: אמרו לנו שהפעילים השתמשו במשורים חשמליים כדי לנסר אותם עם הגעת כוחותינו המזוינים. אי אפשר לומר שהטענה של זועבי, שהחמושים היחידים שראתה על הסיפון היו חמושי צה"ל, נסתרה.

זועבי מציינת שהסרט ערוך, ודורשת – בצדק – להציג את כולו. דובר צה"ל מחזיק בחומר הזה כבר חודשיים ויותר, ומדי פעם מטפטף מידע שמועיל לו לציבור, תוך שהוא מסרב בעקשנות לשחרר את כל המידע או להציג גרסה קוהרנטית לכל האירוע. מדוע שוחרר הסרטון של זועבי דווקא היום?

שאלה מעניינת. לגמרי במקרה, היום העיד הרמטכ"ל בפני ועדת טירקל לבדיקת המשט. הוא הגיע אליה לאחר שיומיים לפני כן זרק ראש הממשלה נתניהו את התיק על שר הבטחון ברק ויום לאחר שברק, אלוף העולם בהתחמקות מוועדות חקירה, השליך אותו בזריזות לעבר הרמטכ"ל. אשכנזי היה יכול להמשיך במסורת ולהעלות את מפקד חיל הים כקורבן לעולה, אבל הוא בחר לגלות לויאליות לפקודיו (ביודעו מה יהיה גורלו אם יעשה אחרת, איך יהפוך לאויב החונטה כולה).

העדות של אשכנזי היתה אומללה. הוא הודה שלמרות שהיו לו חודשים ארוכים להתכונן, ולמרות שארגון ה-IHH היה במוקד האירוע, צה"ל לא טרח לחפש מודיעין על הארגון. הוא גם הודה במשתמע שלא היה לו מושג שהוא יתקל בהתנגדות כזו. נזכיר שוב, כי אף אחד אחר לא עושה את זה, שקודם למשט עצמו, צה"ל דווקא הפריח שמועות על כך שיש "טרוריסטים" על הספינות ושהוא ישתמש באש חיה "כמוצא אחרון".

כלומר, אשכנזי היה צריך חיפוי יח"צ כבד. וראה זה פלא, דווקא באותן שעות שחרר דובר צה"ל – שיחסיו עם הרמטכ"ל הדוקים – את הסרטון החדש על זועבי, במה שנראה באופן חשוד כמו נסיון להסיט את תשומת הלב. קשה להאמין שדובר צה"ל הכיר את הסרטון הזה שבועות או חודשים, נמנע מלשחרר אותו, ושחרר אותו היום במקרה.

אם זה המצב, הרי שדובר צה"ל מלבה הסתה כנגד חברת כנסת, בנסיון לבצע ספין שיסייע לבוס שלו. זה נחות אפילו ביחס למה שהתרגלנו בימים האחרונים לצפות לו מהמטכ"ל. (ובעניין זה, ספקולציה: מסמך גלנט נכתב בלי ידיעתו של גלנט. הוא נכתב על פי בקשת לשכת ברק, בתיאום עם ליאור חורב מאנשי משרדו של אייל ארד, לא כדי לקדם את מועמדותו של גלנט אלא כדי לאפשר ללשכת ברק להצדיק את המינוי לאחר מעשה ולהשמיץ את אשכנזי). הנה עוד סיבה לחקור את תפקודו של דובר צה"ל.

(יוסי גורביץ)

"באופן כללי, הוא יכול לומר שהחקירה מתנהלת על פי חוק"

חיים פרלמן, שמוחשד על ידי השב"כ בכך שרצח ארבעה פלסטינים ודקר עוד שבעה במהלך סוף שנות התשעים, התייצב היום לראשונה בבית המשפט בפתח תקווה, והתלונן על העינויים שסבל, לדבריו, מידי אנשי השב"כ. העמדה שלי ידועה: נתון שהשב"כ מענה אנשים. נתון שהוא משקר בנושא. נתון שאף משפט זוטא בישראל, בכל שנותיה, לא מצא שעציר כלשהו עונה, אף שערכאות גבוהות יותר מצאו מאוחר יותר שעינויים אכן התרחשו. המסקנה המתבקשת, מבחינתי, היא שעד שיוכח אחרת עציר שטוען שעונה על ידי השב"כ אכן עונה.

האמצעים העיקריים שהופעלו כנגד פרלמן כללו, לדבריו, אזיקה ארוכה – שיטה שהוועד נגד עינויים כבר תיעד כאמצעי נפוץ של השב"כ. חלק מהתיאורים של פרלמן נקראים כאילו נלקחו מהעימות בין ווינסטון סמית' ואו'בראיין – ה"יש לך ג'וקים בזקן". וכל הזמן הדרישה, שכאילו נלקחה מאולמות האינקוויזיציה, להודאה, הודאה, הודאה. אנשים שעדיין מתרשמים מיכולותיה של המחלקה היהודית צריכים לחשוב על זה שוב: מעבר לחקירה העלובה של יונתן שפירא, בשב"כ התייחסו ברצינות לטענותיו של פרלמן – שבעליל הוא עצמו לא האמין להן – שהוא סייע לברוך גולדשטיין וליגאל עמיר. הוא היה בן 14 ו-15 בהתאמה בשני האירועים. ספק אם בכיר בק.ג.ב. שאחרי ימי בריה היה קונה את השטות הזו. בשב"כ דווקא כן.

מכאן הצורך הדוחק בהודאה: אם אין הודאה, וספק אם יש לשב"כ, אחרי 12 שנים, ראיות פורנסיות חדשות, הם יצטרכו לשחרר את פרלמן ולספוג עוד סנוקרת. אם הם יחזיקו אותו עוד כמה ימים, בסיועה של השופטת המיוחדת שלהם בפתח תקווה עינת רון, אולי תהיה הודאה. ואם תהיה הודאה, תהיה גם הרשעה, ואפשר יהיה לצאת מזה איכשהו.

אבל לא זה הנושא הפעם. נציגו של פרלמן, עו"ד שרון נהרי, דרש לראות את ההקלטות של חקירתו של מרשו. זו היתה דרישה תיאטרלית, כי לשב"כ – מעניין למה – יש פטור מהקלטת חקירות. נציג המשטרה בדיון, וזה החלק המעניין, אמר ש"הוא לא נוכח בחקירות", אבל "באופן כללי, הוא יכול לומר שהחקירה מתנהלת על פי חוק".

איך, בדיוק? איך יכול שוטר שאיננו נוכח בחקירה לומר שהיא מתנהלת על פי חוק? איך הוא יכול לומר שראשו של העציר לא מוחזק מתחת למים, למשל? הוא לא יכול. אבל תפקידו של השוטר הוא לחפות על השב"כ.

במקרים רבים של חקירות פלסטינים, המשטרה כלל לא מעורבת בחקירה, שמתנהלת רק על ידי אנשי השב"כ. המשטרה מגיעה אחר כך, אחרי שהשב"כ כבר הוציא הודאה מהנחקר, איש שב"כ מכתיב לשוטר את הודאתו של הנחקר, ולאחר מכן השוטר מחתים את העצור על ההודאה, לאחר שהתרה בו כחוק, כך שכביכול ההודאה נמסרת על ידי העצור למשטרה, ולא לשב"כ. עו"ד לאה צמל מכירה את הנוהל היטב. כך מסתתר השב"כ מאחורי המשטרה, שלה בינתיים יש מוניטין טוב יותר; והחתימה על ההצהרה המשטרתית מסייעת לשב"כ לטעון לאחר מעשה שהנחקר לא עונה, משום שההצהרה אומרת שהנחקר מסר את המידע "מרצונו החופשי וללא כפיה". הדיווחים שפרלמן "עדיין שותק בחקירתו", בלשון טרוניה, כאילו לא היתה זו זכותו הבסיסית? הם הגיעו לנו דרך המשטרה.

אז בפעם הבאה שיגידו לכם שחקירות השב"כ מתנהלות "על פי חוק", זכרו שהאמירה הזו מגיעה מצד שוטר שלא נכח בה, אלא השתתף רק בשלב הטיוח.

אה, ועצה לחיים טובים אם אי פעם תקלעו לחקירה: אל תחתמו על ההצהרה, וחייבו את השוטר לרשום שאתם מסרבים לחתום. זו זכותכם החוקית. אה, ואף פעם – אבל אף פעם – אל תוותרו על זכות השתיקה שלכם. בוודאי שלא בלי נוכחות עורך דין.

(יוסי גורביץ)