החברים של ג'ורג'

שברו את הכלים, לא משחקים

אם למישהו היה עוד ספק למה מיועד חוק החרם – תועמלני הימין טוענים תחת כל עץ רענן שמיועד בחוק למניעת החרמת מדינת ישראל, בהתעלמם מכך שהסעיפים האופרטיביים של פגיעה בתושבי חוץ הוסרו ממנו – בא ח"כ אלכס מילר (ברה"מ ביתנו) ונתן את הדוגמא הסופית. מילר, אחד מיוזמי החוק, הודיע שלשום (ג') כי יגיש תביעה כנגד ח"כ אחמד טיבי (רע"מ-תע"ל), משום שזה, לדבריו, קרא לפירוקה של אריאל. באם יתברר שחסינותו של טיבי תעמוד לו, אמר מילר, הוא יגיש את התביעה נגד סיעתו של טיבי.

קריאה לפירוקה איננה קריאה להחרמתה של אריאל, או של מוצרים שמיוצרים בה (אלא אם הכוונה היא למובן התנ"כי של המונח "חרם"), . ובכל זאת, מילר – שוב, מיוזמי החוק; מישהו שאי אפשר לומר שהוא אינו יודע מה כוונת החוק – מתכוון להפעיל את חוק החרם נגד טיבי. המשמעות היא, כפי שנאמר מלכתחילה, שמטרת החוק איננה מניעת חרמות; היא רדיפה של יריבים פוליטיים. מלשכת טיבי נמסר בתגובה כי הן טיבי והן סיעתו שבים וקוראים להחרים את ההתנחלויות ותוצריהן, וכי התלונה היא המשך הרדיפה של טיבי ושל מי שחושב אחרת.

מי שנזקק להוכחות נוספות, קיבל אותן אתמול בהתקוטטות הפומבית בין נתניהו וליברמן, כשזה האחרון מבהיר שאם נתניהו יעמוד בדרכן של הצעות החוק של סיעתו, ליברמן ימצא את הדרכים להתעלל בו. כותרת אחרת היום אמרה שבברה"מ ביתנו חוששים שנתניהו מתחיל להלחץ מתגובת הנגד. ספק אם זה המצב: אמש עמד נתניהו מעל בימת הכנסת ולקח אחריות על הצעת החוק, שכזכור הוא לא טרח לבוא ולהצביע עבורה. הוא, הכריז נתניהו ברהב, זה שדאג להעביר אותה. כדי להבהיר עד כמה הוא רציני בנסיונו להוביל את האספסוף, נקט נתניהו בשיטה החריגה לו ושהיתה שמורה עד כה לחברי הכנסת הימניים יותר: הוא שלח את ח"כ זועבי לסוריה. מסתמן שליברמן ונתניהו אימצו שניהם את סיסמת הפורעים של דניקין, בשינוי קל: "הכו בשמאלנים והצילו את ישראל". עכשיו הם רבים על השלל. בינתיים אץ-רץ לו קומישר החינוך, גדעון סער, ופרסם החלטה על כך שמעתה גם תלמידי גן יצטרכו ללמוד את התקווה ולעמוד דום מול הדגל. ואשר לילדי הגנון הערביים? הקומישר עדיין עובד על זה.

תושבי ישראל, שמשוכנעים ברובם שדמוקרטיה היא שלטון מוחלט של מי שזכה בבחירות – קשה להאשים אותם; קודמיו של סער בתפקיד עשו עבודה נהדרת – עוד לא מבינים מה לא בסדר. הכנסת של נתניהו יכולה להעביר איזה חוק שהיא רוצה, ונראה שזה מסחרר אותה.

יש לאתנוקרטיה היהודית שני עלי תאנה: בג"צ והבחירות לכנסת. אולי הגיע הזמן להוריד את שניהם. על בג"צ כבר דיברתי. הגיע הזמן לדבר על השני. אולי הגיע הזמן להפסיק לשחק את המשחק: על כל חברי הכנסת מן השמאל להודיע על פרישתם מהכנסת. שדני דנון, כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן ושאר נערי נתניהו ישחקו שם לבדם עם חברי הכנסת של קדימה. השיבה לכנסת צריכה להיות מותנית בדבר אחד בלבד: גלילתם לאחור של כל חוקי ה"נאמנות". עד שמסע הרדיפה הרשמי לא יסתיים, צד ב' לא ישחק בתפקיד הקורבן של צד א'. הגיע הזמן לקלקל לברה"מ ביתנו את הגרסה החדשה של המחזה המצליח "משפט ראווה" של הבמאי הידוע אנדריי וישינסקי.

לא שיש לפרוש מן המאבק, אלא שיש להעביר אותו לרחוב: הפגנות, משמרות מחאה, נסיונות לשתק את המדינה (זה עבד לא רע לאחרונה בוויסקונסין) – ולחיסול של הלגיטימציה של המשטר הציוני. בנחמדות נוסח מרצ של חיים אורון לא נגיע לשום מקום, ופסק הזמן הזה מההתמקדות בפעילות פרלמנטרית או משפטית יאפשר לשמאל להתגבש מחדש כמחנה פעיל. יהיה קשה מאד לשווק את ישראל כמדינה דמוקרטית אם נסרב למלא את תפקידנו המוכתב מראש במחזה.

אלא שבשביל זה, כמובן, צריך להפנים שחוק החרם הוא לא עוד חוק – הוא קו פרשת מים. מי שרוצה להעמיד פנים ששום דבר לא קרה, למרות הדוגמא שנתן לנו אלכס מילר, משחק לידיו.

ועוד דבר אחד: חוק החרם מתחיל לשאת תוצאות מבורכות. ג'פרי גולדברג, תומך מושבע של מערכת ה-Hasbara מאסכולת בן דרור ימיני – מתנגד להתנחלויות, אבל מתנגד בעוצמה רבה יותר לכל לחץ על ישראל לפנותן – קורא לעורכי הדין היהודים בארה"ב להחרים את בנימין נתניהו בשל קידום חוק סתימת הפיות. בפרפרזה על לינדון ג’ונסון, אם נתניהו איבד את גולדברג, הוא איבד את היהודים הליברליים. מרצ התנערה גם היא, והתחילה לסמן את מוצרי ההתנחלויות בסופרמרקטים. נאה.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לכל התורמים. אני קורא את מה שאתם כותבים.

הערה מנהלתית ב': מחר תיערך בירושלים צעדת סולדיריות עם הפלסטינים לקראת ההכרזה על מדינה פלסטינית. היא עשויה להסתמן, דווקא על רקע הימים האלה, כהפגנת כוח של המחנה הדמוקרטי בישראל. בואו בהמוניכם.

ולסיום: אני קורא לאזרחי ישראל לצרוך אך ורק מוצרים שנוצרו בתחומי מדינת ישראל.

(יוסי גורביץ)

אל תלכו לבג"צ

מליאת הכנסת קיבלה אמש (ב') את הצעת חוק החרם, כפי שיצאה מהוועדה ובתוספת שתי הסתייגויות של שר האוצר שטייניץ, שמטרתן הוספת תקנות לחלקים הנוגעים למשרד האוצר בחוק. את רשימת הקברנים של הדמוקרטיה הישראלית אפשר לראות כאן. ראויים לגנאי מיוחד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שדחף את החוק אך נמנע מלהגיע להצבעה, ככל הנראה כדי שיוכל, כחזיר, להציג את פרסותיו ולטעון שהוא כשר; סיעת איסתקלל של אהוד ברק, ביצוגה של עינת וילף, ששמור לה אותו מקום בגיהנום השמור לאלה שנמנעים מבחירת צד בעת משבר לאומי; ולבנימין זאב בגין, שבגד בעקרונות הליברליים של אביו ושלו-עצמו. בפינת החזירות-החריגה-אך-לא-צריכה-בעצם-להפתיע אפשר לרשום את נעים הליכות ישראל, ח"כ אורי אורבך, שצעק לאחמד טיבי "זמנך עבר – זמנך עבר כבר ב-1948", ואת ח"כ כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן, שחזר על הקריאה.

אמש, אחרי שהחוק התקבל, התארגנה תוך זמן קצר הפגנת מחאה ספונטנית בכיכר רבין. למרות השעה, ולמרות ההתרעה החלקית מאד, הגיעו כ-100 בני אדם – היו שאמרו 200, לדעתי היו משמעותית פחות – תוך כשעה. אחת הטענות הנפוצות ביותר שהועלו שם היתה שזה אמנם נורא, אבל בג"צ יציל אותנו ויפיל את החוק. על פי דבריו של ח"כ אחמד טיבי אמש, עדאלה והאגודה לזכויות האזרח כבר הכינו את העתירה. לפחות בקשר לאגודה, זה לא מדויק: הם עדיין עובדים עליה.

אני מציע לחשוב על זה שוב, ולהמנע מההרגל הפבלובי של השמאל הישראלי לעתור מיד לבג"צ כנגד כל תועבה חדשה. העתירות הללו בעייתיות מכמה טעמים. קודם כל, הן משחקות היטב לידי הימין: הוא יכול להצביע, פעם אחר פעם, על כך שחוקים שהוא מעביר על פי כל כללי המשחק הפורמלי, ושנהנים מתמיכה רחבה בציבור – וגם החוק הזה נהנה ממנה – מופלים על ידי אליטה בלתי נבחרת. אפשר, כמובן, להעלות את הטענה שזה בדיוק תפקידו של בית משפט עליון בדמוקרטיה; אבל הטענה הזו מצריכה ציבור ישראלי שיודע מהי דמוקרטיה שאיננה רק דמוקרטיה של שלטון הרוב, ואין כזה. יתר על כן, הימין – ומתנגדיו של העליון בכלל – מצביעים בצדק על כך שבשום מקום בחוקי היסוד הישראליים לא הוענקה לבית המשפט סמכות כזו, ובהיעדר חוקה או חוק יסוד ברור, יש כאן בעיה קשה מאד. כן, אני יודע שמהלך כזה בדיוק ביצע בית המשפט העליון האמריקני; אבל שם היתה חוקה שהוסכם שהיא עליונה על חוקי הקונגרס או המדינות, וצריך היה למצוא את הגוף שבסמכותו לפרש את החוקה. לישראל, כזכור, אין חוקה. לא במקרה, אגב. כל חוקה היתה צריכה להתמודד עם שאלת השוויון, ומי שזוכר את הדיונים סביב חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יודע שבלחץ החרדים, הושמט סעיף השוויון מהחוק. עשרים שנה אחרי, אפשר לומר בבטחון שרוב מוחץ של הישראלים לא יקבל חוקה שקובעת שכל אזרחיה שווים.

הנקודה השניה היא נקודת ה"מה יגידו". לחלק ניכר מהציבוריות הישראלית אין כל כך בעיה עם חוקים כאלה בפני עצמם, אבל הבעיה שלהם היא מה יגיד העולם ומה יקרה לתדמית הישראלית. בן כספית, למשל, שמתחיל לקלוט שהגולם שבנה ("תנועת המרכז" אם תרצו) קם על יוצרו. בג"צ, שבלעדיו הכיבוש לא היה אפשרי ובלעדיו הוא לא יכול היה להפוך לנצחי, הוא חלק מרכזי מהתדמית/תרמית הזו. הוא עלה התאנה של המשטר הציוני. הדוגמא הקלאסית היא ההתקפות של ממשלת שרון נגד ההחלטה של בג"צ לדון בגדר ההפרדה. כשהנושא עלה לדיון בבית הדין הבינלאומי בהאג, פתאום היה לממשלה מאד נוח שיש בג"צ, והיא נפנפה בפסיקה שלו – שאותה תקפה קודם לכן, ושעשתה הכל כדי לא לממש – בהאג.

אז את עלה התאנה הזה, שמאפשר לישראל לנהל אתנוקרטיה בלתי סובלנית במסווה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, צריך להסיר. חוק החרם כבר השיג תוצאות חיוביות: שלום עכשיו, תנועה חלבית, הודיעה לראשונה בתולדותיה שהיא קוראת לחרם על מוצרי ההתנחלויות. זה לקח 20 שנה בערך, אבל המתנחלים הצליחו. הרבה מאד אנשים, שקודם לא היו מודעים לנושא, מודעים לו הרבה יותר עכשיו. אחרי שנים שהמתנחלים פעלו מאחורי הקלעים לסיפוח ישראל ליהודה, הם עכשיו פועלים בגלוי, ובמלוא הקיטור. החרם מפחיד אותם, אבל לא רק הוא: חבר הכנסת דב חנין דיווח היום שהכנסת תצביע בשבוע הבא על ההצעה המתה-לכאורה של חברת הכנסת פאינה קירשנבאום להקמת ועדת חקירה לארגוני השמאל. בלשונו של חנין, "מדובר במנגנון קטלני לדמוקרטיה – ועדות חקירה לארגונים ופעילים פוליטיים תחקור רק את הלגיטימי ובעצם תרתיע אזרחים מלהיות מעורבים. בהצבעה הראשונה על הקמת ועדות החקירה היינו מעט מתנגדים. היום ברור לציבור כולו שמדובר ברדיפה פוליטית מהסוג הישן של הסנטור ג'וזף מקרתי. אני קורא לציבור לשוב ולהשמיע את קולו בעוצמה. המרחב הדמוקרטי בישראל מצטמצם מיום ליום, ואם לא נצא כולנו עכשיו להגנת הדמוקרטיה – לא תישאר דמוקרטיה להגן עלינו."

על כן מה שאנחנו צריכים הוא לא פלסטר נוסח בג"צ, אלא כריתה של האיבר הנגוע. אסור ללכת לבג"צ – צריך ללכת אל האיחוד האירופי, שותף הסחר הבכיר של ישראל, ולהודיע לו שהדמוקרטיה הישראלית גוססת, ושהגיע הזמן לסנקציות על המדינה היחידה בעולם שמנהלת כיבוש. האיחוד כבר דורש את סימונם של מוצרי ההתנחלויות, כך שזו דרישה סבירה למדי. חרם אירופי על ישראל, הפסקת חגיגת הכיבוש, יאלץ את הישראלים לשלם בפומבי בפעם הראשונה את מחיר ההתנחלויות. הם, כמובן, משלמים את המחיר מזה זמן רב, אבל לא מודעים לו. אחרי כמה צעדי מחאה אירופאים, אי אפשר יהיה להתעלם יותר ממחירן של ההתנחלויות. המתנחלים, שכבר כך מקימים ארגוני קש כדי לדבר אל הישראלים, יגלו במהירות שהם הפכו להרבה, הרבה יותר מצורעים. זה לא צריך להיות מסובך: דרישה מכל ישראלי שמגיע לאירופה הוכחה לכך שהוא לא נהנה מחוק החרם. או, בלשון מנומסת פחות, הוכחה לכך שהוא לא גר בשטחים הכבושים.

זה יהיה אירוני מאד, ומספק מאד, אם דווקא חוק החרם הוא זה שיקבור את ההתנחלויות. לשם, כלומר לשלילת הלגיטימציה של מדינת כל יהודיה, צריך לכוון. לא לעוד פסיקה של בג"צ ב-2023 שתגיד שזה בעצם לא בסדר.

ובינתיים, נקרא לתושבי מדינת ישראל לרכוש מוצרים שיוצרו בתחומי מדינת ישראל, כי יותר מזה, החל מהבוקר, אסור לכתוב.

ועוד דבר אחד: אחד הסיפורים המשונים ביותר השנה מופיע בכתבה הזו של טמקא, במה שנראה כמו נסיון להפליל את הפעיל והטייס בדימוס יונתן שפירא. בקצרה, מישהו טוען שהוא מצא בפח זבל פריטים צבאיים של שפירא, ואשר על כן הוא העביר אותם לחבר הכנסת מיכאל בן ארי (כהנא חי). שפירא מציין שהוא לא היה בצה"ל כבר שמונה שנים, ואיכשהו הרעיון שקסדת טייס של שפירא ישבה באיזה בוידעם שמונה שנים ונמצאה פתאום על ידי תומך כ"ך בעייתי משהו. דובר צה"ל אמר שהוא בודק את הטענה של שפירא. עדכונים יבואו לכשיהיו.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: הילד הדחוי

בבית הספר שבו הורתי בשלוש השנים האחרונות, כאשר נפרדים התלמידים בסוף כיתה ט' מחטיבת הביניים, הם מעלים מופע בפני תלמידי הכיתות הנמוכות יותר ובפני הוריהם, ומפיקים אלבום תמונות למזכרת. צילומי האלבום נתקלים בכל שנה בקושי: התמונות הם של שלושה-ארבעה תלמידים יחד, ותמיד יהיו ילדים שאף אחד לא רוצה להצטלם איתם. בכל כיתה, זאת יודעים כולם, יש את הפחות "מקובלים". המחנך/ת בשלב זה צריך/ה לשכנע תלמידים אחרים להצטלם יחד איתם, בתמונה שעבורם תשאר להם למזכרת "לנצח".

לפעמים המחנך/ת מצליח/ה, ואז הכל טוב. אבל לפעמים יש צורך לאיים שאם אף אחד לא יצטלם עם הילדה הדחוייה (נניח), אז אף אחד לא יצטלם. או אז כמה תלמידים מקריבים את עצמם, והסדר שב על כנו. מיותר לציין שהשימוש באיום הזה הוא כבר כישלון חינוכי – ראשית משום שהגענו אל סוף השנה במצב שבו הדחייה של אותו תלמיד או תלמידה הם עד כדי כך חמורים. שנית משום שלא ניתן היה לשכנע את האחרים להתגבר על הסלידה שלהם, והיה צריך לאיים בסנקציות.

אתם אולי כבר מבינים מה הנמשל כאן. מפעל ההתנחלויות הוא אותו ילד דחוי, שאף אחד לא רוצה להצטלם איתו. אחרי ארבעים שנה הוא עדיין לא מקובל, בלתי-כריזמטי בעליל, למעשה מנודה חברתית. ומכיוון שלמורה, כלומר לממשלה, יש אינטרס שכן יצטלמו איתו, ומכיוון שהיא לא מצליחה לשכנע שהוא דווקא אחלה חברמ'ן ובעצם ממש "קול" (המלחמה ב"דה-לגיטימציה" לא ממש נושאת פרי, למעשה להפך), היא צריכה לאיים. חוק השתקת החרם החדש הוא סוג כזה של איום.

מפעל ההתנחלויות, עם כל הצלחתו לתקוע מקלות רציניים בכל הסדר עתידי שיכול להוביל לאיזשהו סוג של עצמאות פלסטינית, הוא כישלון ענק. אחרי ארבעים שנה ומאות מיליארדי שקלים, נמצאים בשטחים פחות מ-5% מאזרחי המדינה. גם מתוך אלו, רבים הם חרדים שחיפשו דיור זול לא רחוק מירושלים, או מעמד ביניים שחיפש איכות חיים במחיר מופחת. ההתנחלויות סובלות ממוניטין נורא, ודאי בעולם המערבי כולו, וגם כאן בארץ. על אף מאמצי ממשלות רבות, ההתנחלויות נותרו הילד הדחוי של מדינת ישראל.

יש לכך סיבות רבות, וודאי לא כולם מוסריות-עקרוניות. אני מניח שעבור רוב המסתייגים מהשתתפות במפעל ההתנחלויות העובדה ששכיניהם לא יזכו לאותם זכויות אזרחיות כמוהן לאו דווקא היא שמפריעה. אולי עצם הקונטרוברסליות של הכיבוש, אולי צביעת הפרוייקט בגוונים משיחיים-פנאטיים-דובון+כיפה+עוזי, אולי סתם חוסר רצון לחיות בפריפריה. כך או כך, רוב הישראלים לא ממש רוצים להתקרב לילד הזה.

אבל זה לא נגמר שם. יש לזכור שהתלמידים בבית הספר לא רוצים להצטלם עם הילדים הפחות מקובלים מסיבה אחד ברורה: כל קישור בינם לבין האחרונים ידביק גם אותם בריח הדחייה. ואת הריח הזה קשה מאוד להוריד. כך, למעשה, הימין הישראלי כיום נדבק ברשימו הזה של הדחייה, של האנטי-מקובלות. נכון, "גוש הימין" שולט שלטון מבוסס ויציב. אבל שימו לב שלפני כל בחירות הוא מבטיח שלום. ונכונות לפשרות. וכולם יודעים מה זה אומר: פרידה מהילד הדחוי.

ושימו לב מה קורה לתנועות חברתיות ימניות כיום. תנועות כאלה חייבות להסתיר את ימניותן. כך "אם תרצו" היא אך ורק תנועת מרכז, ואוי למי שיאמר אחרת. כך "ישראל שלי" (שפתחה בקמפיין נגד גלי צה"ל) מציבה תדמית כל-ישראלית, כאשר לכל דבר ועניין היא זרוע ביצועית וממומנת של מועצת יש"ע. התנועות האלה צריכות להסתתר מהימין כדי להצליח חברתית. אסור להם להיות מזוהות עם הימין, שבעצמו מזוהה עם הילד הדחוי. כי מפעל ההתנחלויות הוא עד כדי כך לא מקובל, עד שזיהוי לא איתו, אלא עם חברים שלו, יכול להפוך אותך ללא מקובל.

חוק השתקת החרם מנסה להילחם – בגמלוניות, בחוסר-חן איום – בדחייה הגורפת הזאת של ההתנחלויות. אסור לומר שום דבר רע על הילד הדחוי. אולי ככה הוא בסוף יהיה מקובל. מנסיוני כמורה אני יכול לספר לכם שזה לא יקרה. באיומים לא משיגים הכרה, ודאי לא חברות. אחרי הצילום המשותף התלמידים מתרחקים שוב מאותו ילד, ולא כדי להתראות אחרי שעות הלימודים. הם לא מחבבים אותו יותר. הם לעולם לא יחבבו אותו. למעשה, כעת הם נושאים בלבם טינה נוספת כלפיו, על כך שהכריחו אותם לסבול אותו.

והילד הדחוי, גם הוא הולך לדרכו, בודד יותר מתמיד, דחוי יותר מתמיד. גם הוא נושא בלבו טינה, כלפי התלמידים האחרים כמובן, אבל כעת גם כלפי המורה, על שכך היתה צריכה להשתדל כדי להציל את כבודו, ובעצם בכך רק הלבינה את פניו ברבים, ובצורה עמוקה מאוד השפילה אותו.

(תומר פרסיקו)

כשעוד מותר לומר

בדרבונו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו – לא לשכוח, לא לסלוח – צפויה הכנסת להעביר בשעות הקרובות את חוק החרם. אלא אם יקרה משהו חריג, הערב יועבר החוק ותוך כמה ימים (אחרי הליכים פורמליים של חתימת הנשיא, והוא יחתום, ופרסום ברשומות) אסור יהיה לקרוא להחרמת מוצרי ההתנחלויות. על החוק כתבתי בהרחבה כאן.

אני מודה ומתוודה שחלפה במוחי המחשבה על התרסה פומבית כנגד החוק הזה, וקריאה לחרם על מוצרי הקולוניות שלנו בשטחים הכבושים גם אחרי שהוא יעבור. מקסימום, אמרתי לעצמי, נשב חודש בכלא. יש דברים גרועים יותר, וסביר שצעד כזה גם יעשה את שלו מבחינת דעת הקהל העולמית.

אלא שבירור משפטי העלה שלא זה המצב. החוק הופך את החרם על מוצרי המתנחלים לעוולה אזרחית, לא פלילית. המשמעות היא שאתה חשוף לקנסות גבוהים, לא למאסר. יתר על כן, החוק מאפשר לכל מתנחל ומתנחל לתבוע אותך. כלומר, גם אם הצלחת לשלם לעורך דין, הלכת לבית משפט וניצחת, מיד תגיע קרציה חדשה, עם כתב תביעה משלה. אז כן, אם תנצח בפעם הראשונה, יהיה לך תקדים לנופף בו, אבל עדיין תצטרך לבלות את שארית ימיך בהגשת מסמכים לבית המשפט ובתשלום אגרות. אין שום דבר דומה לזה בחוקי מדינת ישראל.

דב חנין העיר שהחוק יוצר מקומות קדושים חדשים – ההתנחלויות, שעליהן אסור לומר שום דבר שלילי. בינתיים מותר, אז נאמר זאת: ההתנחלויות הן עלוקה על גופה של מדינת ישראל. מעבר לנזק הכלכלי העצום שהן גורמות לה, הן שוללות את זכות קיומה, הופכות אותה למדינת אפרטהייד, ומחישות את קיצה. כל ישראלי טוב צריך מעתה להמנע מצריכת מוצריהן. בקרוב אסור יהיה לומר את זה – אבל אי אפשר לאסור על החרם עצמו, רק על הקריאה לו.

בכנסת נאם היום גלן בק, ליצן הרודיאו של הימין מזיל הריר בארה"ב. בק, שהיה פסיכי מדי אפילו עבור רשת פוקס – אם כי לא, כמסתבר, עבור ארי שביט – התקבל בהתלהבות על ידי הימין הסהרורי שלנו, מציפי חוטובלי ועד נסים זאב וברוך מרזל (עמי קאופמן צייץ חי מהאירוע). בק, אירונית, נאם על מאבק בדה-לגיטימציה. קשה לחשוב על מחזה סהרורי יותר – פרלמנט שמעניק לגלן בק במה, חופר תחת הלגיטימציה של עצמו.

יש לקוות שחוק החרם, לכשיעבור, יחסל סופית את שאריות הלגיטימיות של מדינת ישראל, ויביא לכך שרק טיפוסים כמו בק יקבלו אותה. רוב הישראלים אינם מודעים לכך שישראל מסמנת את מוצרי ההתנחלויות, כאשר היא מייצאת אותם, משום שאחרת האיחוד האירופי לא היה מוכן לרכוש מוצרים ישראלים. חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) שוקדת כעת על חוק לסימון מוצרי ההתנחלויות, כדי שגם אזרחים ישראלים יוכלו לקבל את המידע שזמין לכל אזרח באירופה ולפעול על פי מצפונם. סביר שהחוק של גלאון, בניגוד לחוק של זאב אלקין, לא יעבור; אבל הוא יתחיל דיון בישראל. יש לקוות שהתגובה האירופית לחוק הישראלי תהיה בחינה מחדש של הסכמי הסחר של האיחוד עם ישראל, מה שעשוי לספק לישראלי הממוצע, שמודאג רק ממחיר הקוטג', לחשוב שוב על המחיר שהוא משלם עבור ההתנחלויות.

ההתנחלויות לא יוסרו עד שהישראלים ישלמו את מחיר הכיבוש. כרגע הם לא מרגישים אותו. יש לקוות שחוק החרם, באופן אירוני ובלתי מודע לעצמו, יאלץ אותם לעשות בדיוק את זה. זכרו היטב את האנשים שיצביעו עבורו הערב, ואת האנשים שצפויים להתחמק מההצבעה: אלה האנשים שתמכו בחיסולה של הדמוקרטיה הישראלית.

(יוסי גורביץ)

שועטים לתהום

ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת, בהנהגת ח"כ דוד רותם, אישרה היום לקריאה שניה ושלישית את "חוק החרם". המשמעות היא שדרכו של החוק – שכזכור, מגדיר חרם פוליטי על מוצרים ישראליים או על מוצרים המיוצרים בהתנחלות כעבירה חוקית, קונס מחרימים ב-30,000 ₪ ללא צורך בהוכחת נזק, ומעניש אנשים רטרואקטיבית על תמיכה בחרם – פחות או יותר סלולה. זה כנראה יקרה, ובקרוב.

הגרסה שאושרה היום בוועדה, בניגוד אגב לעמדת משרדי האוצר והחוץ שחששו שהחוק יגביר חרמות בינלאומיים, שונה מעט מהנוסח הקודם וניתן לראות אותו כאן (זהירות, PDF). בגרסה החדשה, שכנראה תעלה להצבעה סופית, יש שלושה שינויים: ראשית, מתבטל האלמנט הרטרואקטיבי של החוק, שהיה מספק תירוץ לבג"צ (בשנת 2023, כנראה) לפסול אותו. שנית, סכום הקנס שיוטל על מעודדי חרם כבר לא קבוע, ונתון לשיקול בית המשפט, אם כי עדיין אין כל צורך בהוכחת נזק. שלישית, החוק הורחב עוד יותר, ומעתה הוא אוסר גם על ארגונים, חברות או עסקים להיות מעורבים בחרם – לרבות סנקציות על חברות וארגונים. סעיף 4 (1) נראה על פניו כמו נסיון לשלול את הפטור ממס של עמותות שמאל בדלת האחורית, בכך שהוא שולל מגופים התומכים בחרם את מעמדם כמוסד ציבורי. בראיון טלפוני עם חגי אלעד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, הוא ציין שמדובר בסעיף שהתחיל את חייו ב"חוק אלקין", שכביכול דרש רק שקיפות מעמותות שמאל אך בפועל היה גם אמצעי ענישה. אלעד ציין עוד כי עמותה שלא מחזיקה באישור פטור ממס על תרומותיה, לא תוכל גם להעניק לתורמים לה את הפטור החלקי ממס שהם רגילים לקבל, ובכך מעודדת הממשלה את מניעת התרומות בשתי דרכים.

עוד קובע סעיף 4 כי חברה שתתמוך בחרם על מוצרי התנחלויות – למשל, החברות שבונות את העיר הפלסטינית רוואבי, שהתחייבו לא לרכוש מוצרי התנחלויות – לא יהיו זכאיות לקבלת ערבויות מטעם המדינה או לקבל הטבות על פי חוק עידוד עידוד השקעות הון או חוק עידוד מחקר ופיתוח בתעשיה (סעיפים קטנים 4 ו-5 לסעיף 4, בהתאמה).

אלעד מעריך כי סיכוייו של החוק לעבור, בהנתן הכנסת הנוכחית – הוא כינה אותה "הגרועה ביותר לדמוקרטיה בתולדות ישראל", כנראה מתוך אופטימיות לגבי הכנסת הבאה – גבוהים למדי. בהודעה לעיתונות של האגודה, אמר אלעד כי "מה ההיגיון בכך שלאזרחי ישראל יהיה מותר להחרים את הקוטג', אבל לא את הכיבוש? זו חקיקה פוליטית, אנטי-דמוקרטית, מהסוג שהכנסת הנוכחית מקדמת חדשות לבקרים. חרם צרכנים, בין אם אנו מזדהים עם תוכנו ובין אם לאו, הוא כלי מחאה לגיטימי וחלק מחופש הביטוי. למרבה האירוניה, דווקא הצעת החוק הזו תגביר את הביקורת על ישראל בעולם – ובצדק". יצוין שנציגת קואליציית נשים לשלום ציטטה בציוץ את דוד רותם כאומר ש"החוק הבינלאומי לא מעניין אותי".

חוק החרם, שזוכה – נזכיר – גם לתמיכתם של שורה של חברי כנסת ממפלגת המרכז הרדיקלי קדימה, הוא בעצם הוצאה אל מחוץ לחוק של מחנה פוליטי שלם, שסבור שההתנחלויות הן אסון. כשיעבור החוק, גם האמירה הזו תהיה בעייתית – אחרי הכל, היא יכולה לעודד חרם ואפשר לגרור אותך לבית משפט בטענה שפגעת בעסק של איזה בעל עגלה במעלה דלילה. אין צורך להוכיח נזק, אחרי הכל. הכל תלוי עכשיו ביכולתה של האופוזיציה לבלום את החוק. הימור: ציפי "מי ראה, מי שמע" לבני לא תהיה שם.

ועוד דבר אחד: מי שרוצה לראות איך נראה "מלח הארץ", המתנחלים שהכנסת מגינה עליהם כל כך, מוזמן לצפות בסרטון הזה ולראות איך מתנהג הבריון משה דויטש, או כפי שהגדיר אותו איתמר, "נציג הזומבים ביש"ע".

(יוסי גורביץ)