החברים של ג'ורג'

היער והשביל

הערות מאוחרות ליום זכויות האדם הבינלאומי

נתחיל מטרויה: תמיד נקודת פתיחה טובה.

אחרי עשר שנים של מלחמה על פחות או יותר כלום, האכאים כבשו את טרויה, הרגו את כל הגברים, שיעבדו את הנשים, ורצחו את הילדים המסוכנים – למשל, אסטיאנקס, בנו של מגן העיר הקטור, שאודיסאוס חשש שיום אחד יקום לנקום.

תמיד יש אודיסאוס. ותמיד יש תלטיביוס, הגבר שב”נשות טרויה” משליך את אסטיאנקס מראש החומה – בחוסר רצון, כמובן. הרג ילדים מאוס על רוב הלוחמים. אבל פקודות צריך למלא. אודיסאוס עצמו (ליוונים היה חוש טראגי יוצא דופן) יבין היטב מה עשה. כך מתאר אותו הומרוס בארץ הפייאקים:

כאשה הבוכה תמרורים ומחבקה לבעלה יקירה,

אשר נפל בחרב עת נלחם על עירו ועל עמו

להרחיק מעירו וטפו את יום העברות הנורא;

ראתה אותו והוא גוסס, עודנו מפרפר באבריו,

ועליו התנפלה, ותשא קול ילל נורא,

אך המה אחור יהדפוה ברמחים, ימחצו עורפה וכתפה,

ינהגו אותה בשביה לעמל ותלאה בניכר,

ונבלו לחייה הנאות מעוצר יגונים וצער, –

ככה ניגרו מעיני אודיסס דמעותיה של חמלה.

שירת הברזל הזו עודה איתנו. היא ליבת האתוס הצבאי. היא ליבת התפיסה שאנחנו חיים בשני מצבים: מצב החוק ומצב המלחמה. הלהב עצמו משתוקק להרוג, ציין הומרוס. קיומו של נשק, קיומם של גברים חמושים, מעצם קיומו מושך לביטול החוק, למצב המלחמה. אנחנו שרים שוב ושוב על המלחמה; משאנו מתביישים לשיר על ההוד שבה (אנחנו בכל זאת רואים בעצמנו אנשי תרבות, אם כי, כמו לאותו שדר טלוויזיה לפני כמה שנים, מדי פעם נפלטת לנו שורה על the beauty of our weapons) אנחנו מזדככים בזוועותיה. אנחנו מספרים כמה היא איומה – ללוחמים, כמובן – ודוחקים אחורה את הציפיה המאוכזבת מכך שלא השתתפנו בלחימה אמיתית. משוררים כמו הומרוס או סופרים נתמכי ממסד מתווכים אלינו את “הלהט לתהילה נואשת” שדחה ווילפרד אוון כשכתב ש”טוב למות בעד ארצנו” הוא השקר הישן.

למלחמה, למותר לציין, יש צד אחר: הלא-לוחמים. האשה הנחטפת, נאנסת, משועבדת; הילד שעולמו מתהפך בן לילה, שהופך לשבוי, למושא איומים או עינויים; הזקן שאין בו תועלת שנהרג במקום. “נשות טרויה” של אוריפידס נכתב כשנה לאחר שהאתונאים כבשו את האי מלוס, הרגו את הגברים ושיעבדו את הנשים והילדים. האירוע במלוס יוצא דופן לא בשל האירוע עצמו – היו אלפים כמוהו, לפניו ואחריו – אלא בשל הצורה שבה תיאר אותו ההיסטוריון תוקדידס.

במקרה היחיד בהיסטוריה שלו, בנה תוקדידס דיאלוג. בצד אחד נמצאים תושבי מלוס, ובשני הנציגים האתונאים. המליאנים טוענים שהם לא מהווים כל סכנה לאתונה; הם נייטראליים; הם רוצים לשמור על הנייטראליות שלהם; כל רצונם הוא לחיות בשלום. האתונאים עונים במשפט הציני (היום אנחנו אוהבים לקרוא לו “ריאלפוליטיק”) שאומר “החזקים עושים כרצונם, והחלשים צריכים לסבול את שעליהם לסבול.”

(”אין מקום לחלשים. החלשים קורסים, טובחים, נמחקים מן ההיסטוריה, והחזקים, לטוב או לרע, הם אלה ששורדים,” אמר נתניהו ב-2018. שימו לב ל”לטוב או לרע”, לאדישות המוסרית; לפסקנות של "אין מקום לחלשים".)

האתונאים מסבירים שהם חייבים להכניע את מלוס, אחרת העמים שכבר הכניעו יתחילו לחשוב שאתונה חלשה מכדי להכריע את מלוס, והדבר ידרבן אותם למרוד; על המליאנים, בקצרה, נגזרה כליה באמצעות תיאוריית אבני הדומינו הראשונה בהיסטוריה. והחזקים עשו כרצונם: זמן קצר לאחר מכן נמכרו הנשים ממלוס בשווקים של אתונה, שם ככל הנראה ראה אותן אוריפידס, לפני שכתב את המחזה על מנת חלקן של נשים במלחמה.

המלחמה תמיד היתה איתנו. היא קדמה למהפכה החקלאית. המין האנושי נתן דחיפה לא עדינה לניאדרטלים בדרכם למטה. היא קדמה למדינות המודרניות: הצורך בכסף כדי לצאת למלחמה דחף את הממלכות האירופאיות להתמרכז. המלחמה יצרה את המדינה, והמדינה יצאה למלחמה.

היו נסיונות מהוססים לרסן את המלחמה. מקדמת דנא, אסור היה להרוג שגרירים ושליחים. כולם רצחו שבויים, אבל הקפידו לא לדבר על זה: היתה תחושה עמומה שאין שום כבוד ברצח של אדם כבול, היתה תפיסה שאדם שנכנע ויתר על כבודו תמורת חייו, ושאדם ששולל ממנו אותם הוא אדם בזוי משהו. בימי הביניים התחיל קוד מהוסס של ריסון הלחימה; שלא במקרה, הוא הגיע מהכנסיה, שיצאה למאבק – לעתים אלים – על “שלום האלוהים”, הנסיון הנואש להגביל את האלימות חסרת המעצורים של בעלי הכוח. כל הרעיון של הקוד האבירי היה נסיון כזה. הוא נכשל טוטאלית. הכנסיה בנתה את הרעיון של מלחמה צודקת, ואסרה על מלחמה לא צודקת; אבל תמיד אפשר היה למצוא בישוף שיתן גושפנקא למסע הפיראטיות שלך. בכמה מקרים, האפיפיור הטיל נידוי על מלכים שיצאו למלחמות תוקפניות; זה אף פעם לא הצליח.

הלוחמה חסרת המעצורים של עידן מלחמות הדת האירופי העניקה לנו את הוגו גרוטיוס (Grotius), משפטן ותיאורטיקן הולנדי חשוב. גרוטיוס ביצע נסיון שיטתי ראשון לבנות משפט בינלאומי, קרי משפט שיחייב אומות ושליטים, לא פרטים. בהתבסס על התיאוריה פורצת הדרך של פיקו דלה מירנדולה (della Mirandola), שדיבר לראשונה כמאה שנים לפניו על כבוד האדם, גרוטיסוס התחיל לבנות את התפיסה של זכויות אדם, וחובות השליטים לכבד אותם. מלחמת 30 השנים, מהאיומות במלחמות המתועדות, זוועה שכמוה לא נראתה במערב עד כנראה מלחמת העולם הראשונה, הולידה את תפיסת הריבונות המודרנית – שלום ווסטפאליה.

כמה מהשוטים במערכת הפוליטית שלנו (היוש, יאיר לפיד) מתגעגעים להסכם ווסטפאליה ורוצים לחזור אליו. אבל ווסטפאליה הועיל רק ל-elati – הנישאים, העילאיים, בעלי הכוח, אלה שכנגדם הופנה “שלום האל” – ולא לאדם הקטן. נקבעו גבולות וריבונות, אבל בתחומו השליט יכול היה לעשות ככל העולה על רוחו בנתיניו. לו היו פריבילגיות; להם לא היו זכויות. ואם רצה להתעלל בנתיניו של שליט אחר, הוא רק צריך היה להכריז מלחמה. שלום ווסטפאליה מיסד את מוסד המלחמה, לא צמצם אותה. תרומתו העיקרית למשפט הבינלאומי היתה לאסור יכולת התערבות של שליט אחר במעשי שכנו בשל עילות דת. נחמד, במיוחד בהתחשב בתקופה, אבל לא קרוב להיות מספיק.

המאה ה-18 ראתה את הפריחה של מושג זכויות האדם, או, אם לדייק, מושג זכויות הגבר הלבן בעל המעמד. נשים ולא-אירופאים לא נתפסו אז כ”אדם” שלם. לכך הועמדו שורה של צידוקים שנראים היום מביכים יותר מעלובים. היתה הרבה השענות על אריסטו: נשים דעתן קלה, עבדים איבדו חלק מנשמתם מעצם שעבודם, עמים בצבע אחר – הם בכלל ברברים, לא חלק מעולם התרבות. במקביל לעליית הרעיונות על זכויות האדם, עלה הקולוניאליזם האירופאי. צרפת, כשיצאה למהפכה שלה, היתה מעצמת עבדות – ולזכותה ייאמר שכעבור שנים מעטות מאד, הבינה את הכשל שבהכרזה על זכויות אדם והחזקת עבדים, וביטלה את העבדות. ארצות הברית הצעירה, עם ההכרזה על ש”כל בני האדם [הגברים, במקור] נוצרו שווים, ושיוצרם העניק להם מספר זכויות בלתי נתונות לביטול”, בו זמנית הביאה את עבודתם של דלה מירנדולה וגרוטיוס לשיאה, וכלאה את עצמה בסתירה מובנית שאיתה היא נאבקת עד היום.

באירופה, המאה ה-19 היתה מאת שיא של עידון והתקדמות מחשבתית; במושבות וכלפי לא לבנים, היא היתה שיא חריג של ניצול, התעללות ורצח. ב-1899, מתוך נסיון להחיל את כללי התרבות על המלחמה, יצרו המעצמות את האמנה בדבר חוקי מלחמה ביבשה: היא אסרה על שימוש ברעל, רצח שבויים שנכנעו, ביזת מקומות ישוב, והפגזה או התקפה אחרת על מקומות ישוב בלתי מוגנים (ערי פרזות); האמנה קבעה, לראשונה, את זכויותיהם של אזרחים תחת כיבוש עוין. הוקם בית דין לפתירת סכסוכים בדרכי שלום בין מדינות; הוא עדיין איתנו. אמנות האג, זו של 1899 וזו של 1907, הגבילו את המלחמה בשורה של דרכים אחרות.

ואז באה מלחמת העולם הראשונה, וכמעט הכל הושלך לפח. המעצמות האירופאיות ייבאו אליהן-עצמן את המלחמה הבלתי מוגבלת שהן הפעילו כלפי העמים המשועבדים בקולוניות. כל מעצמה ביצעה מה שהיום יכונה רצח עם או פשעים כנגד האנושות כלפי אוכלוסיה לא לבנה. האמנות לא חלו עליהן. חשוב להדגיש: המושגים “פשעים כנגד האנושות” ו”רצח עם” לא היו קיימים אז.

מלחמת העולם הראשונה היתה זעזוע שאין שני לו לתפיסת התרבות האירופאית. חזרנו לטרויה, מלוס, גרמניה של מלחמת שלושים השנים. מאות שנים של התקדמות נמחקו. ההרג הסיטוני והתעשייתי של מיליוני בני אדם הוליד את התפיסה שלחיי אדם אין ערך, וממילא אין ערך לכבודו; שבני אדם הם כלי, לא מטרה כשלעצמה; שהמדינה רשאית להשתמש באזרחיה כרצונה, ככלי לקראת אחדות לאומית או – כאידיאולוגיה הארסית שהגיעה מברית המועצות – כאבני בניין לקראת עולם טוב כלשהו. שאי אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים. שכשחוטבים עצים, עפים שבבים. שאדם הוא לכל היותר קליפת ביצה עבור חביתה שמישהו אחר יאכל; שבב עץ פורח ברוח.

על המסד האנטי-אנושי של מלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים הרוסית וההשמדה של יריבים פוליטיים מדומיינים שם, על המסד של שואת ההרעבה באוקראינה (ההולודומור) נבנתה הזוועה של מלחמת העולם השניה. לגרמניה הנאצית לא היו מושבות: היא הפנתה את האלימות הרצחנית האירופאית במושבות כלפי שאר האירופאים, מתוך מטרה מפורשת של קולוניזציה של מזרח אירופה תוך השמדת ילידיה. אנחנו מכירים היטב את השמדת יהודי אירופה: לעתים קרובות מדי אנחנו שוכחים שהיא היתה אמורה להיות המנה הראשונה.

וההבנה שלזה אסור אי פעם לשוב הולידה את המשפט הבינלאומי המודרני. שני מלומדים יהודים, הרש לאוטרפאכט (Lauterpacht) ורפאל למקין (Lemkin), שניהם לא במקרה ילידי לביב, יצרו, בהתאמה, את המושגים של פשעים כנגד האנושות ושל רצח עם (genocide). שני המושגים יקבלו הכרה במשפטי נירנברג ובשורה של אמנות בינלאומיות. למקין זיהה את הסכנה של רצח עם עוד בשנות השלושים – דוגמאות כאלה היו קיימות כבר בעולם הקולוניאליסטי. אבל הוא התקשה למצוא שם: המונח הראשוני שנתן לרצח עם היה “מעשי ברבריות”, מבוסס על התפיסה העמומה הישנה שיש דברים שעמים מתורבתים לא עושים.

הסדר החדש היה פגום, ללא ספק. הוא נבנה למידותיהן של שתי מעצמות, ארה”ב וברה”מ. משפטי נירנברג היו פגומים, בין השאר, משום שהסובייטים הצליחו להרשיע נאשמים גרמנים בטבח קאטין – שבוצע על ידי ברה”מ. המעצמה הרצחנית ביותר בהיסטוריה ישבה בדין על בעלת בריתה מלפני שנים ספורות. האמנה נגד ג’נוסייד פגומה, בין השאר, משום שהסובייטים נעמדו על הטלפיים האחוריות כדי למנוע הכללה של רצח עם מסיבות פוליטיות – פשע טיפוסי של ברית המועצות. אבל נקודה אחת זוהרת באור יקרות: מלחמה תוקפנית היא היום פשע. מלחמה איננה עוד דרך חיים, משהו שאפשר לאחוז בו כלאחר יד.

הסדר החדש פגום, אין ספק. אבל הוא מצריך שיפור, לא שבירה. הרחבה, לא צמצום. אנחנו צריכים להפנים את התובנה הרדיקלית – היא רדיקלית לכולנו – שכל בני האדם שווים; ושהם שווים, יש להם אותן הזכויות; שכל אדם הוא מטרה, לא אמצעי; שהחוק מיועד לרסן את כוחה האלים של המדינה; שהמדינה, בניגוד לאדם, איננה מטרה אלא אמצעי; שהיא אמורה להבטיח את שלומם ורווחתם של אזרחיה; שאסור לה לבצע פשעים כנגד בני אדם אחרים.

אנחנו צריכים לזכור שהמלחמה היא בדמנו; שהיא קוראת לנו שוב ושוב; שלעתים היא מתחפשת ל”מצב חירום”, כלומר המצב שבו חוקי השלום מושעים; ושסופה, תמיד, הוא פעוט המושלך מראש חומה, אשה משועבדת. לא, אנחנו לא במלוס: חשבו על מלחמות הבלקנים. זה היה בימי חיינו. זכרו את רואנדה. את החיה הזו אנחנו צריכים ללמוד לרסן. ואין רסן טוב יותר מענישה קשה.

לפני שישה ימים חל יום זכויות האדם הבינלאומי. הוא לא הוזכר כמעט בתקשורת הישראלית. אין פלא: בימים אלה עוסקת המדינה היהודית במרץ בקעקוע הסדר שלאחר מלחמת העולם השניה. נתניהו עסוק בהגשמת חלומו, עולם שבו אין מקום לחלשים, שהשמדתם איננה רק דרך הטבע אלא גם צודקת. הממשלה הנוכחית היא הטיעון החזק ביותר נגד מדינה יהודית, מדינה שהיא חרפה ליהודים, שאם יש להם מאפיין במאות השנים האחרונות הוא התייצבותם בחזית המאבק למען שחרור וזכויות אדם ושבשבעים השנים האחרונות הוכיחו היטב שתאוות הכוח והאלימות היא מנת חלקם של כל בני האדם.

הפוסט הזה עשה את המסלול הליברלי המוכר: בלב יער אפל, הוא התווה שביל זוהר. הגיע הזמן לסטות ממנו. בסיפור המקובל, ההתמקדות היא בשביל; היער הוא רק הרקע. אבל היער פה, עדיין סביבנו, רחב בהרבה מהשביל, ואותו אנחנו צריכים לברא. לא רק משום שגלגלים מתהפכים, ושהעוללים שינופצו אל הסלע יהיו יום אחד שלנו, אלא משום שזו מלאכת התירבות: שחרור האדם מן החיה, שבירת האילוף שגורם לנו להזדקף להשמע החצוצרות הישנות, הפסקת הצליל המהדהד לאורך כל ההיסטוריה שלנו – זה של תופי המלחמה; הפסקת משיכת הכתפיים הכנועה של קיקרו, inter arma silent leges: בשאון הקרב, שותקים החוקים. עלינו להשתיק את שאון הקרב. עולם טוב יותר אפשרי, והוא מלאכת חיינו.

ויום אחד, אולי לא רחוק, נצליח להרחיב את גבולות האמפתיה שלנו לא רק לבני אדם זרים, אלא גם לבעלי חיים. זה כנראה לא יקרה בימי, אבל אף שלא עליך המלאכה לגמור – אין אתה בן חורין להבטל ממנה.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כמו צמח זר

מול ההתעוררות האנטי-ליברלית העולמית, ראוי להזכיר כמה מושכלות ראשונים

(להילה בניוביץ’)

“וכן כל אשה רוחצה לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ועומדת ומשמשת לפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או תיטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו […] כל אשה שתמנע לעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן – כופים אותה ועושה, ואפילו בשוט.”

(העיט הגדול, משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות כא’, הלכות ג’ + י’)

הווז’ד (מנהיג) הרוסי, ולדימיר פוטין, אישר בפברואר האחרון הצעת חוק שהעבירה הדומה שהפכה את האלימות המשפחתית מעבירה פלילית לעבירה מנהלתית. על פי החוק, גבר רוסי אשר הכה את אשתו וילדיו, ובלבד שלא שבר את עצמותיהם, יהיה צפוי לקנס או למאסר קצר של כ-15 יום. החוק הקודם קבע עונש של שנתיים מאסר. על פי ההערכות, בכל 40 דקות מתה אשה ברוסיה כתוצאה מתקיפה מצד בעלה.

גוף מחוקק – אוקיי, חותמת גומי, אבל עדיין גוף מחוקק – העביר חוק שמתיר כך את דמם של נשים במאה ה-21, והידיעה נכנסה בעיקר לחדשות הקוריוז. יש להניח שאם הצעת החוק הזו היתה עוברת באיראן או ערב הסעודית, היה הרבה יותר רעש. אבל האגף הימני שלנו, שמקדם בשצף כל ידיעה – ללא קשר לאמיתותה – על התנהלות בזויה של מדינות איסלמיות, עבר בשתיקה על החוק הרוסי. החוק הזה לא הפריע למארין לה פן, המועמדת של הקרמלין בבחירות בצרפת, להפגש עם פוטין לפני שבוע – פגישה שבה התייחס אליה פוטין כאל הנשיאה הבאה של צרפת. לה פן ניסתה להעמיד פני פמיניסטית לפני שנה; לא נראה שהיא עצמה התייחסה לעמדה הזו ברצינות, וודאי שלא חשבה שמישהו יזכור את זה, או יזכיר לה את זה. הפמיניזם שלה, כמו של הימין היהודי שלנו, צץ רק כדי לנגח את האיסלמיסטים.

אבל המטרה של הפוסט הזה היא לא הצבעה על הצביעות הימנית; יש די צביעות, בכל צד של המפה הפוליטית. לא, הנקודה היא אחרת.

רוסיה מהווה בימים אלה מוקד לימין החדש העולמי, ימין שבו זמנית מתיימר לחזור ללאומיות ישנה ומוכר את המולדת שלו לרוסיה. לה פן, שמצהירה שהאינטרסים שלה תואמים לאלה של רוסיה, היא מקרה בולט. יש אחרים. בכל רחבי אירופה עולה החשש שהרוסים מתכוונים להשתמש בכוחות לאומניים כדי להשפיע על הבחירות. ביותר מדי מקרים, האנשים שמשמשים כפיונים של רוסיה הם צאצאי תנועות פאשיסטיות ואנטי-ליברליות ותיקות. אם פעם המוקד שלהם היה גרמניה הנאצית, וזו שימשה כזרז ודלקן של תנועות פאשיסטיות ברחבי היבשת, הפעם משחקת בתפקיד הזה רוסיה הפוטיניסטית. וכמובן, השאלה של חלקה של רוסיה בהטיית הבחירות האחרונות בארה”ב עודנה פתוחה.

היועץ לבטחון לאומי של טראמפ, מייקל פלין, נאלץ להתפטר לפני כחודשיים משום שניהל פגישות אסורות עם בכירים רוסים ושיקר עליהם; בימים האחרונים, עוכר דינו של פלין אמר שהוא מבקש חסינות מהעמדה לדין כדי להעיד על מה שהוא יודע. שר המשפטים של טראמפ, ג’ף סשנס, שיקר לסנאט ביחס לפגישות שלו עם בכירים רוסים ונתפס בכך; בעקבות השקר, הוא נאלץ לפסול את עצמו מלדון בחקירה בפרשת רוסיה-טראמפ. מנהל הקמפיין של טראמפ, פול מנפורט, היה סוכן השפעה רוסי בתשלום במשך שנים, ומסמכים מביכים בעניינו צצו לאחרונה. ממשל טראמפ טען שטראמפ לא ידע על כך כלום. בערך כפי שטראמפ טען שאין לו עסקים ברוסיה – אבל העובדות מעידות אחרת.

האם טראמפ הוא סוכן רוסי, במודע או שלא במודע? השאלה הזו עודנה פתוחה. השאלה שעליה אין ויכוח היא שהימין המודרני אימץ את האנטי-ליברליות הרוסית. לתפיסה האוקסידנטלית – האמונה שהמערב מנוון מעצם טיבו, שהליברליות שלו מקדמת נשים, נשיות, הומוסקסואליות, אובדן גבריות, חולשה, זיוף, תלישות ואי אותנטיות – שורשים עמוקים מאד ברוסיה. הוויכוח הפנים-רוסי במאה ה-19 על השאלה לאן אמורות להיות פניה של רוסיה מועדות, מזרחה או מערבה, הוליד כמה מהטקסטים היותר חדים של האוקסידנטליות, טקסטים שרעיונות מתוכם ממשיכים להיות מצוטטים עד היום, גם אם המצטט לא מודע למקור. (קריאה ראויה בנושא היא Occidentalism של Ian Buruma ואבישי מרגלית).

סביר להניח שחלק ניכר מהתארים האלה – תלישות, אי אותנטיות, חולשה, נשיות, הומוסקסואליות – כבר מוכרים לכם: אלה התארים הקבועים שהימין היהודי מפנה כלפי השמאל הישראלי כבר עשורים. לגמרי לא במקרה, אלה בדיוק התארים שבהם השתמשו אנטישמים כלפי יהודים, ושאומצו על ידי ציונים שונאי עצמם. (ויש לדייק: ה”שנאה העצמית” המפורסמת שהימין היהודי מדבר עליה, אין בה שום דבר יחודי ליהודים. ההתנגדות האירופית לעידן המתועש הולידה הרבה מאד טקסטים של “שנאה עצמית” שהם למעשה טקסטים של מחאה חברתית. והבורגנות הותקפה לא רק משמאל, אלא הרבה מאד מן הימין.)

וביסודו של דבר, בליבה של האנטי-ליברליות עומד דבר אחד: החשש מהתמוטטותו של “העולם הישן.” והעולם הישן, אבוי, כבר לא מכיל אצולה או זכויות יתר כנסייתיות. במידה ניכרת, זו מלחמה על זכותם של גברים להיות אדונים: על נשים, על ילדים, על זרים, על מי שחורג מה”גבריות” העתיקה. אתם יודעים, הגבר שלא מחצין רגשות, לא בוכה, מגדל שפם ואידיאלית הוא חוטב עצים (אם כי רצוי שלא לא יהיה קרוסדרסר, וכאן הרי הפאנץ’ של המערכון הזה). גבר מהתקופה העתיקה ההיא, שבה גברים היו גברים, נשים היו נשים, וכבשים חיו בחרדה מתמדת.

(ברוך שלא עשני אשה, ברוך שלא עשני עבד, ברוך שלא עשני גוי.)

ולכן זה לגמרי לא מקרה שאחד הדברים הראשונים שעשה טראמפ הוא לבטל את ההנחיות של ממשל אובמה ביחס לטרנסג’נדרים. ולכן זה לגמרי לא מקרה שהימין הדתי בארה”ב מבועת מטרנסג’נדרים, שעל פניו הם היפוכו של הסדר “הטבעי”, אבל לא היתה לו בעיה להצביע לאדם שהתגאה בכך שהוא תוקף מיני סדרתי (grab them by the pussy). תקיפה מינית, ועוד יותר מכך התגאות בתקיפה מינית, היא חלק מהסדר הישן: היא מוכיחה “גבריות.” לכן מתקשים אנשי ימין להבין את כל התפיסה של יחסי מין בהסכמה: הסכמה משמעה שיש שני צדדים שווים.

וכל מהותה של המהפכה האנטי-ליברלית היא מלחמה נגד שוויון. כל מטרתה היא להפוך סדר ליברלי שנבנה בעמל ולא מעט דם: נשים קיבלו את זכות ההצבעה לפני פחות ממאה שנים, ובבריטניה זה לא קרה לפני שהסופרג’יסטית אמילי דיוויסון, במעלות קדושים וטהורים, השליכה את עצמה מתחת לפרסות סוסו של המלך. דיוויסון, יש לציין, היתה עבריינית סדרתית: היא נעצרה תשע פעמים בשל הפגנות עבור זכויות נשים – הפגנות שהמשטרה האנגלית דיכאה בפראות ובאלימות מינית חריגה. שחורים זכו בפועל בזכויותיהם לפני 50 שנים; גאים, לפני שלושה עשורים ופחות מכך. בישראל, הצליחה שולמית אלוני לבטל את החוק נגד הומוסקסואליות – כן, שולמית אלוני, לא אמיר אוחנה – לפני 30 שנה בלבד. כן, ב-1986 הומוסקסואליות עדיין היתה עבירה פלילית בישראל, ואנשים נעצרו עליה ונפתח להם תיק, אם כי מימי היועץ המשפטי חיים כהן והלאה לא הוגשו כתבי אישום בעבירה הזו.

השינויים האלה מהירים ומסחררים. במונחים היסטוריים, אמילי דיוויסון מסרה את נפשה שלשום. נישואי גאים בארה”ב ובאירופה קרו הבוקר, בערך. כל התפיסה שבני אדם שווים בזכויותיהם צעירה מאד ועדיין רדיקלית מאד לחלק ניכר מהאוכלוסיה. המאה האחרונה מוטטה שורה של חומות שעמדו על תילן פחות או יותר לאורך כל ההיסטוריה האנושית. והשינוי המהיר הזה מעורר תגובת נגד חזקה, לעתים אלימה, מצד האנשים (לעתים קרובות מדי, גברים) שלא יכולים ללא אדנות. רוסיה היא נושאת הדגל הנוכחית של תגובת הנגד הזו.

אבל התפיסה שנשים צריכות להיות מדוכאות כלל לא נשארת בגבולות רוסיה. כשיגאל לוינשטיין יצא נגד שירות נשים בצה”ל, הוא ביטא קול אנטי-ליברלי חזק. הוא כנראה יפסיד במאבק הזה, כי צה”ל הוא הטוטם הגדול של החברה הישראלית, אבל הוא לגמרי לא לבד. השופט משה דרורי הכניס את הרמב”ם למערכת המשפט שלנו; השוט של הרמב”ם שהופיע במוטו של הפוסט הזה לגמרי יכול לחזור במערכה הבאה. לצידו של דרורי ניצב כל מי שמדבר על הכנסת עקרונות המשפט העברי לחיינו, כי בסופו של דבר אלה עקרונות המשפט העברי: עליונות הגבר היהודי (דומם, צומח, חי, מדבר, יהודי) מעל הבריאה כולה.

(ברוך שלא עשני אשה, ברוך שלא עשני עבד, ברוך שלא עשני גוי.)

התפיסה האנטי-ליברלית חזקה בישראל, ומכמה סיבות. קודם כל, היהדות האורתודוקסית שהקימה את מדינת ישראל (כן, התפיסה המשיחית של מדינה יהודית היא אורתודוקסית) היא תוצאה של תהליך היסטורי שדחה את הליברליות. מי שרצה להיות יהודי ליברלי הלך אל הרפורמים או הקונסרבטיבים. בעצם הבחירה בישראל כמדינה יהודית יש בחירה מודעת בשמרנות, כי הגדרת “מיהו יהודי” מובילה לאחת משתיים: או שנותנים אותה לרבנים האורתודוקסים, או שפותחים אותה לרפורמיות. וב-70 השנים האחרונות, הבחירה של המדינה היהודית היתה ברורה.

שנית, משום שישראל נמצאת בסכסוך לאומי בלתי פוסק, ומשום שהוא מתרחש על קודשי-קודשיה של האמונה היהודית. כמעט בהכרח, הופך הסכסוך הלאומי לסכסוך דתי, ומן העבר היהודי צץ כל הרפש שלא נוקה: כל שנאת הזר שחוזקה וחושלה במשך שנים של רדיפה.

ושלישית, משום שבישראל התפיסה הליברלית נתפסת כנטע זר. מה שנכון.

כן, אנחנו נטע זר. אנחנו שתיל שלכאורה נטמע באדמה לא-לו, בלב האדמה שבה חושל המונותיאזם, במדבר הפראי והגבעות הקודחות שהולידו את מטורפי ירושלים ויורשיהם שבסוריה ובערב. על פניו, אין לנו כל סיכוי. הטבע עצמו נגדנו. אלוהים, כתב גרשום שלום במשפט שאוהבים לצטט, לא יישאר אילם בשפה שבה הושבע מיליוני פעמים.

אבל כאשר כתב ג’ון מילטון את האראופגיטיקה שלו, אחד הטקסטים המוקדמים על חירות המחשבה, השתולל באירופה ציד המכשפות הגדול. מאות אלפי נשים, אולי מיליונים, עונו ונרצחו בשלל דרכים איומות משום שהן נתפסו, או נחשדו, או הלשינו עליהן, שהן חריגות. ברקע, בערה מלחמת הדת הפראית שהחריבה את גרמניה, הרגה שליש מאוכלוסייתה, ומחתה מעל צפון פרוסיה אפילו את שמות המקומות – שהם בדרך כלל הדבר האחרון שנותר. חמישים שנים אחר כך, במה שהפך לדוגמה המוכרת ביותר של ציד מכשפות, רצחה הקהילה של סיילם חלק ניכר מבנותיה ובניה בשל מתיחה זוועתית של צעירות מעורערות. ו-30 שנים אחר כך, ראה וולטר כיצד מוצא אדם להורג בשריפה משום שהוא לא פינה דרך לתהלוכה של נזירים. האינקוויזיציה הספרדית בוטלה על ידי הכוחות הכובשים של נפוליאון, ועל ידי המלוכה הספרדית היא בוטלה רק ב-1821; הצמיתות ברוסיה נמשכה עד שנת 1861 – השנה שבה פרצה מלחמת אזרחים בארה”ב על שאלת העבדות.

הליברליזם – התפיסה שכל בני האדם שווים בזכויותיהם – הוא, במידה ניכרת, נטע זר גם באירופה ובארה”ב. הוא היה שם 150 שנה או 200 שנה יותר מאשר פה. במונחים של היסטוריה אנושית, בערך יומיים. והוא שתיל רך שעדיין נאבק על קיומו. ספק אם ג’פרסון ומדיסון היו מזהים את התקופה המודרנית; סביר מאד שהם היו מתחלחלים ממנה. ואף על פי כן.

אנחנו נמצאים בצד אחד של מלחמה תרבותית עולמית. הגיע הזמן שנפסיק להתבייש בו. אנחנו נטע זר, כן. אבל כשהצמח היליד מוציא לנו דאע”ש, פוטין ולוינשטיין, הגיע הזמן לגינה חדשה. האינקוויזיטור יכול לומר לעצמו בגאווה שהוא “אותנטי”. אני אוותר על האותנטיות הזו.

לא לפחד כלל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בקוצר ידיכם

כל מה שיכול היה להשתבש בפרשת מציתי בית הספר הדו לשוני, השתבש

אתמול (ג’) הודיעה הפרקליטות על העמדתם לדין של שלושת החשודים בהצתת בית הספר הדו לשוני בירושלים, שלושת פעילי להב”ה יצחק גבאי, נחמן טוויטו ושלמה טוויטו. ונראה שכל מה שיכול היה להשתבש בסיפור הזה אכן השתבש.

נתחיל מהבסיס. שלושת הנאשמים הוחזקו מספר ימים ללא גישה לעורך דין. המטרה של מניעת עורך דין מחשוד היא פשוטה: לשבור אותו כדי שימסור הודאה. המהלך הזה הוא שלילת זכות יסוד של חשוד. הנחת היסוד היא שלמערכת המשפט יש כוח עצום כלפי עציר, ושהכוח הזה מצריך ריסון. היכולת לפגוש עורך דין שיסביר לחשוד את זכויותיו היא אבן הראשה בתפיסת הריסון. ללא ידיעת זכויותיו, הוא מסתכן בהפללה עצמית. שלילת היכולת לפגוש עורך דין מיועדת לעשות בדיוק את זה: לשכנע את העציר שהוא נשכח, שאין לו זכויות, שמוטב לו לחתום על מה שרוצים שיחתום כדי להגיע לבית משפט. רבים מאמינים שאם הם מוסרים הודאת שווא, הם יוכלו לחזור ממנה כשיגיעו לפני שופט. ספק אם יש אמונת הבל מסוכנת יותר. בישראל, ההודאה היא מלכת הראיות. אין חזרה ממנה. מספר המקרים שבהם קיבל בית משפט ישראלי במשפט זוטא שהופעל לחץ בלתי סביר על עציר לגביית הודאה הוא אפס (0).

העובדה שבתי המשפט נותנים אמון כזה בהודאות, ודוחים כלאחר יד אלפי פעמים את טענתם של עצירים שהם עונו או שהופעל נגדם לחץ בלתי סביר, אומרת דרשני על הסיכוי שלכם לקבל צדק ממערכת המשפט הפלילית. יש לציין שהתרגיל של מניעת עורך דין מחשוד יעיל במיוחד נגד מי שאינם עבריינים: העבריין המנוסה כבר יודע לסתום את הפה, הוא מכיר את זכויותיו.

הסמכות לשלילת עורך דין מחשוד תלויה בחשד שהוא ביצע עבירה בטחונית. אבל, ראה זה פלא, אין כל שריד לעבירה בטחונית בכתב האישום שהוגש נגד גבאי והאחים טוויטו. כלומר, המשטרה והמשטרה החשאית טענו בפני בית המשפט שבוצעה כאן עבירה בטחונית, כשאין להם ראיות לכזו – וזאת כדי לקבל את הסמכות לרסק את זכויותיהם של החשודים. אפשר היה לחשוב שמדובר בטעות או מקרה, אלמלא זכרנו שזה בדיוק מה שקרה ליהודה לנדסברג. גם הוא היה חשוד ב”תג מחיר,” גם במקרה שלו הצליחו המשטרה והמשטרה החשאית למנוע ממנו עורך דין בתואנה “בטחונית” – וגם במקרה שלו, בכתב האישום לא היה זכר לעבירה בטחונית. היתה עוד שורה של מקרים אחרים שבהם מנעה המשטרה מחשודים באחת הקטגוריות של טרור יהודי – “תג מחיר” – פגישה עם עורך דין בתואנה בטחונית. אני לא מצליח לחשוב על עוד כתב אישום שיצא מהמהלכים הללו. אולי הגיע הזמן ששופט המעצרים הממוצע יכיר את החומר בערך כמו בלוגר ויודיע שלמשטרה החשאית שאלא אם יש לה הוכחות יוצאות דופן לעבירה בטחונית, הוא לא מאשר את הבקשה החריגה-לכאורה-ושגרתית-בפועל שלה.

ואם נעבור מהפגיעה בזכויות החשודים לפגיעה בציבור, הרי שלא רק שכתב האישום לא הכיל סעיף בטחוני למרות שמניעת עורך הדין מהחשודים היתה בשל חשד לעבירה בטחונית, הוא גם לא הכיל סעיף של פשע שנאה. החוק הישראלי מכיר בפשעי שנאה: תיקון לחוק העונשין שהועבר בשנת 2004 קובע (סעיף 144ו’):

“העובר עבירה מתוך מניע של גזענות כהגדרתה בסימן א'1 או של עוינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטיה מינית או היותם עובדים זרים, דינו – כפל העונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים, הכל לפי העונש הקל יותר.”

מדוע הפרקליטות לא דרשה את הענישה החמורה יותר? מתגנב החשד שהבעיה שלה היא כפולה. קודם כל, נראה שיש לה ספק ביכולתה להוכיח את ההאשמות. היא מאשימה את השלושה בהצתה, פריצה, והשתחתת פני מקרקעין; בנוסף, גבאי מואשם גם בנהיגה ללא רשיון ובנשיאת סכין. כשאתה כולל בכתב האישום שלך נהיגה ללא רשיון, זה נראה מאד כאילו אתה זורק על החשודים כל מה שיש לך בתקווה להגיע להסדר טיעון – כי הראיות שלך לעבירות החשובות יותר לא משהו. אם אתה רוצה להגיע להסדר טיעון, אתה לא מכניס פנימה את סעיף פשע השנאה, כי הוא מכפיל את העונש ולך תסביר אחר כך למה הסרת אותו.

כלומר, במקרה שנטען שהוא פשע שנאה שאין מובהק ממנו, הפרקליטות לא מפעילה את סעיף השנאה. היא אומרת למציתים הבאים שאין להם ממה לפחד: הם לא יקבלו את הענישה החמורה יותר.

ואם זה לא היה מספיק, אז יש לנו את פרשת איציק הלפרין. כזכור, הכתב של הערוץ הראשון שנחשד בתמיכה בכהניסטים פרסם כתבה עמוסת השמצות על בית הספר הדו לשוני, והכתבה הזו הובילה ישירות להצתה: החשודים ראו את הכתבה ואמם של האחים טוויטו הביעה תמיכה בארגון להב”ה, כשהיא אומרת “גועל נפש יהודים וערבים שלומדים ביחד.” כפי שכבר ציינתי, המוקד בפרשה הזו הוא החשש מ”התבוללות.”

אבל הפרקליטות לא מתמקדת בכך. אחרי הכל, אם היא תגדיר את המאבק ב”התבוללות” כסיבה לפשע, היא תחתור תחת קיומה של המדינה היהודית. זו הרי מוציאה סכומים גדולים על “מאבק בהתבוללות.” אי אפשר להתעלם מזה – המציתים השאירו כתובות ברורות מאד – אבל צריך לטשטש את זה. אז מה עשתה הפרקליטות? כתבה בכתב האישום ששלושת המפגעים יצאו לדרכם, בין השאר, “לאחר שנודע לנאשמים כי התקיים בבית הספר הדו לשוני בירושלים טקס לזכרו של יאסר עראפת מספר שבועות קודם לכן.”

“נודע.” כלומר, יש עובדה מתועדת – טקס לזכרו של יאסר ערפאת בבית הספר הדו לשוני – ומשנודע למפגעים על כך, הם נמלאו זעם והחליטו לנקום את נקמת כבוד העם המחולל.

יש רק בעיה אחת: לא היה טקס כזה. לא היה ואפילו לא משל היה, רק הזיה של כתב טלוויזיה גזעני, איציק הלפרין, שכמובן לא ישלם מחיר על חלקו בפשע הזה. והנה באה הפרקליטות והופכת את השקרים של הלפרין לעובדה משפטית. ספק אם להב”ה יכלה לחשוב על מהלך מוצלח יותר מקבלת גושפנקא של הפרקליטות.

אם זה מה שאתם מסוגלים לעשות כנגד פשעי שנאה, אולי כדאי שתפשטו את הגלימות ותלכו הביתה. אתם רק מוסיפים על הפשע, רק גורמים נזק.

ועוד דבר אחד: בית המשפט לזכויות אדם של האיחוד האירופי מצא שההכרזה על החמאס כעל ארגון טרור נעשתה ללא ראיות מספיקות, אשר על כן הוא הורה רשמית על ביטולה ופרקטית השאיר את ההנחיה בפועל תוך שהוא נותן לאיחוד שלושה חודשים לספק ראיות. הדיונים בתיק הזה נמשכו ארבע שנים. יש אחד, בנימין נתניהו, ששימש לגמרי במקרה כראש ממשלה במהלך השנים הללו ושהיה לו את כל הזמן בעולם לפעול בנושא – למשל, להנחות את משרד החוץ לאסוף תצהירים מראשי שירותי המודיעין האירופאיים ולהגיש אותם לבית הדין – אבל החליט שלא לעשות זאת. היום הודיע נתניהו – ההוא שבמשמרת שלו הוכרז החמאס כלא-ארגון-טרור – ש”האירופים לא למדו את לקחי השואה.” מה הקשר לשואה? אין ולו קשר קלוש, אבל אולי, אם לשלשת עופות ינופף בדחליל המרקיב הזה, לא תשימו לב לפאשלה שלו. זה מה שהאיש הזה חושב על התבונה שלכם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: מדוע מדינת ישראל לא הכירה אף לא בסודאני אחד כפליט?

(הפוסט פורסם לראשונה בבלוג של המוקד לפליטים ומהגרים.)

מאז שחתמה על אמנת הפליטים, מדינת ישראל הכירה בכ-200 איש כפליטים, אף אחד מהם סודאני. קראתם נכון – ישראל לא הכירה באף אחד מניצולי רצח העם בדארפור או ניצולי הטיהור האתני בהרי הנובה ואזור הנילוס הכחול כפליטים. אחוזי ההכרה בסודאנים כפליטים הם מהגבוהים בעולם. כך, 68.2% ממבקשי המקלט הסודאנים שבקשותיהם נבחנו ברחבי העולם בשנת 2012 קיבלו מעמד פליט (ראו טבלה זו.)

במדינת ישראל נמצאים מעל 10,000 מבקשי מקלט מסודאן. כיצד אף אחד מהם לא הוכר כפליט?

פליט הוא אדם אשר נשקפת סכנה לחייו או לחירותו אם יגורש למדינתו בשל רדיפה על בסיס אזרחותו, גזעו, דתו, השקפותיו או שייכות לקבוצה חברתית אחרת הנרדפת על-ידי המשטר. מעמד פליט במדינת ישראל מעניק לאדם את הזכות לא להיות עצור ללא הגבלת זמן במחנה כליאה בנגב, את הזכות לעבוד וגישה לשירותי בריאות ורווחה. ללא מעמד זה, מבקשי מקלט חשופים לקבלת צווי מעצר למחנה הכליאה חולות מתוקף החוק למניעת הסתננות. אלו שנותרים בערי ישראל אינם זכאים לשירותי רווחה ובריאות ומתקשים למצוא עבודה משום שאשרותיהם מכריזות כי "רישיון זה אינו רישיון עבודה" למרות שהמדינה התחייבה שלא לקנוס את מעסיקיהם. לצד זאת, מדינת ישראל אינה מגרשת את אזרחי סודאן למולדתם. בעבר המדינה הצהירה כי הסיבה לכך הוא מתן הגנה קבוצתית להם, כלומר, בשל סכנה שנשקפת לחייהם אם יגורשו. לעומת זאת כיום, המדינה טוענת כי הגירוש אינו מתבצע מסיבות טכניות בלבד – בשל העדר יחסים דיפלומטיים עם המשטר האסלאמיסטי בח'רטום.

8680974825_3a32c8fd11_o

ציון יום הזכרון לרצח העם בדארפור, תל אביב, 25.4.2013

ישראל הצליחה להימנע מלהכיר בפליטותם של סודאנים ראשית בכך שמנעה מהם להגיש בקשות מקלט עד תחילת שנת 2013. בשלב זה, המדינה נכנעה ללחצי המוקד לפליטים ולמהגרים ואפשרה למבקשי מקלט אריתראים וסודאנים שהיו כלואים תחת הגרסה הקודמת של החוק למניעת הסתננות להגיש בקשות מקלט. בסוף שנת 2013, המדינה התחילה לאפשר לאזרחי סודאן ואריתריאה מחוץ למתקני הכליאה להגיש בקשות מקלט גם כן, אך לא פרסמה בשום מקום על שינוי מדיניות זה. למרות זאת, מעל 1,400 אזרחי סודאן הגישו בקשות מקלט, אך רק בודדות מהן קיבלו מענה – כולן נדחו. מרבית בקשות המקלט הוגשו לפני יותר משנה. עבור מבקשי מקלט הכלואים כיום תחת החוק למניעת הסתננות, חלקם כבר שנתיים, המשמעות של קבלת מעמד פליט הוא שחרור ממעצר שאינו מוגבל בזמן.

התיקון הקודם לחוק למניעת הסתננות שנפסל על-ידי בג"ץ קבע כי אפשר לשחרר מבקשי מקלט שבקשת המקלט שלהם לא נידונה במשך תשעה חודשים. לעומת זאת, על-פי התיקון החדש, משרד הפנים אינו מחויב לבדוק את בקשות המקלט של הכלואים ב"חולות" תוך פרק זמן מסוים. כתוצאה מכך כלואים בחולות מאות מבקשי מקלט שעל פי התיקון של החוק הקודם היה אמורים להיות משוחררים כבר מזמן.

אחד ממבקשי מקלט אלו הוא ע'. ע' הגיע לישראל ביוני 2012 ונכלא בכלא "סהרונים" תחת החוק למניעת הסתננות שנכנס לתוקפו ימים בודדים לפני כניסתו של ע' לישראל. ע' הוא דארפורי, אך עבד בעיר באזור הנילוס הכחול, בדרומה של סודאן, אזור בו קיימת פעילות ערה של מורדים נגד המשטר, שמדוכאות בהפצצות חסרות הבחנה ובטיהור אתני של אוכלוסיה עוינת. ע' התגייס לארגון המורדים Sudan's People Liberation Front – North, השואף להפיל את המשטר הערבי האסלאמיסטי בח'רטום ולהחליפו במשטר שלא מפלה בין אזרחיו. ע' נתפס, נכלא והואשם בשיתוף פעולה עם המורדים וריגול למענם. ע' הצליח לברוח מבית כלאו ולאחר מכן ברח מהמדינה בדרך לא דרך למצרים. במצרים, מסביר ע' "לא מצאתי הגנה". לכן, החליט להמשיך לישראל.

מיד עם כליאתו בישראל, ע' דרש שתינתן לו האפשרות להגיש מקלט. רק בפברואר 2013 הוא הצליח להגיש את הטפסים משום שמשרד הפנים לא סיפק את הטפסים הנחוצים לבית הכלא, ולפעילים של המוקד שנפגשו עימו אסור להכניס ניירות לכלא. במאי 2013 נערך לע' ראיון על-ידי משרד הפנים בעניין בקשת המקלט שלו. למרות שעברו מעל תשעה חודשים מעת הגשת בקשת המקלט, ע' לא שוחרר. לאחר שהתיקון הקודם למניעת הסתננות בוטל על-ידי בג"ץ, המדינה החליפה אותו בתיקון חדש שנידון כיום בבג"ץ. ע' לא שוחרר גם במסגרת 90 הימים שניתנו למדינה לשחררו יחד עם יתר חבריו בכלא. במקום זאת, ע' הועבר למחנה הכליאה "חולות", מעבר לכביש מכלא "סהרונים", מתקן בו הוא כלוא גם כיום, ללא תאריך שחרור, ללא שהורשע בדבר.

12598641615_e79d45c0b0_o

הפגנה של מבקשי מקלט העצורים בחולות נגד כליאתם, 17.2.2014.

נ', מבקש מקלט מדארפור, מחכה אף הוא להחלטה בעניין בקשת המקלט שלו. נ' היה פעיל למען זכויות דארפור בעת שלמד באוניברסיטה בח'רטום. על פעילות זו הוא נעצר ועונה מספר פעמים. כאשר החל רצח העם בדארפור הוא שב לעיר הולדתו על מנת לסייע למשפחתו לברוח. הוא חזה בבני מיליציית הג'נג'ויד רוצחים ואונסים וראה את אביו נרצח לנגד עיניו. נ' החליט שחייו בסכנה וברח מהמדינה למצרים, בה הרשויות המצריות רדפו אותו אף הן משום שהוא לא הפסיק עם פעילותו נגד המשטר הסודאני, בן בריתו של מבארכ.

נ' נכנס לראשונה לישראל בשנת 2004 וגורש בחזרה למצרים יחד עם עוד עשרה מבקשי מקלט סודאנים בתיאום של נציבות הפליטים של האו"ם. גירוש זה התבצע לאחר שהושגה התחייבות מהמשטר המצרי שלא יגרש את מבקשי המקלט לסודאן. עם הגיעם למצרים, ה-11 נכלאו ועמדו להיות מגורשים אלמלא אחד מהם היה משחד את אחד השומרים עליהם ומתקשר לנציבות הפליטים של האו"ם בקהיר. גירושם נמנע, אך כליאתם נמשכה. כוחות הביטחון המצרים עינו את 11 הכלואים בניסיון להבין מה חיפשו בישראל ומה עשו שם. לאחר חודשים בכלא, נ' שוחרר בסיוע נציבות הפליטים של האו"ם וניסה לבנות את חייו בקהיר ושב לפעילות נגד המשטר הסודאני ולמען דארפור. נ' נעצר שוב ושוב על פעילות זו ועונה קשות: "חוץ מלהרוג אותי, הם עשו הכל", הוא סיפר.

נ' החליט לנסות שוב להימלט לישראל ועבר את הגבול ב-2008. נ' פנה לנציבות הפליטים של האו"ם בישראל שאותה עת הייתה אחראית על בחינת בקשות המקלט בשביל להגיש בקשה. עם זאת, לאור סירובו של משרד הפנים לתת מעמד פליט לאזרחי מדינות סודאן ואריתריאה משום שממילא לא ניתן לגרשם, בקשתו מעולם לא נבדקה. נ' שוחרר עם אשרת "שחרור בתנאים מגבילים" שאינה מעניקה למבקשי המקלט שום זכויות מלבד הזכות לא להיות מגורש ממדינת ישראל.

נ' חי בתל אביב עד תחילת 2012. בשנה זו נעצר בחשד לפריצה לרכב, למרות שלדבריו בכלל לא היה באזור. בזכות "הנוהל הפלילי" שאיפשר לכלוא מבקשי מקלט ללא הגבלת זמן תחת החוק למניעת הסתננות ללא צורך להגיש נגדם כתב אישום או להוכיח את אשמתם בבית משפט, נ' מצא את עצמו כלוא ב"סהרונים" יחד עם פליטים שרק הגיעו מהגבול. לאחר שביקש מקלט פעמים כה רבות, נ' שוב נאלץ לספר את קורות חייו למשרד הפנים בפברואר 2012 ולהבהיר שהוא מבקש מקלט. נ' שוב מילא את הטפסים לבקשת מקלט לפני שמונה חודשים, אך הזמן אינו דוחק לרשות ההגירה להשיב לו. בדומה לע', נ' לא שוחרר מ"סהרונים" לאחר פסילת החוק שכלא אותו שם, אלא הוא הועבר לכליאה ב"חולות".

משרד הפנים לא ממהר. למה לבדוק את בקשות המקלט של ניצולי רצח העם בדארפור, הטיהורים האתניים בהרי הנובה, קורבנות של דיכוי רצחני, כשהחוק מאפשר להתעלם מבקשותיהם בעודם כלואים ב"חולות" או מנסים לשרוד משוללי זכויות מחוץ לכלא? רק כך ניתן להבטיח שרבים מהם יישברו תחת הלחצים שמפעיל עליהם משרד הפנים ו"יסכימו" לעזוב למולדת ממנה נסו. אם יכירו בכמה יוצאי סודאן כפליטים, היתר עלולים לפתח תקוות שגם הם יום אחד יזכו לביטחון וקיום בכבוד במדינת ישראל.

(אליזבת צורקוב)

אוי להצלחות כאלה

כלי התקשורת דיווחו הבוקר (ד') בהבלטה על כך שלראשונה, הוגש כתב אישום כנגד מבצעי פעולת טרור נוסח "תג מחיר." ראשיתה של הפרשה במעצרו של יהודה לנדסברג מהמאחז הבלתי חוקי חוות גלעד. לנדסברג הוחזק בבידוד וללא גישה לעורך דין במשך תקופה ארוכה. בסופו של דבר הוא הודה, שחזר את המעשה, והפליל שני מתנחלים אחרים, בנימין ריכטר ויהודה סביר. ריכטר, שהוחזק גם הוא ללא גישה לעורך דין, והודה גם הוא.

ובזה, פחות או יותר, זה נגמר: מהודאה משחרר רק המוות. בישראל, אחרי הכל, מספר משפטי הזוטא שבהם נמצא שעצירים עונו או שהוצאה מהם הודאה בכוח עומד על אפס. עורך דינם של השלושה, עדי קידר, אמר שהשב"כ הטעה את בית המשפט וייחס להם עבירה בטחונית – הם הואשמו בהשתתפות ב"התאחדות בלתי מותרת." נראה שקידר צודק: הסעיף הזה לא קיים בכתב האישום, כנראה משום שהוא בלתי ניתן להוכחה. צריך יהיה להוכיח התאגדות, אחרי הכל, וזה קצת יותר משלושה חבר'ה שמגיעים ביחד לבצע הצתה.

הח"מ איננו משפטן, אם כי הוא מסתובב יותר מדי עם כאלה, אבל על פניו ה"ה לנדסברג, ריכטר וסביר לא עשו אף אחד מאלה: לא הפיצו שנאה כנגד ממשלת ישראל או מי משריה; לא קראו ל"מיגור חוקתה של ישראל או ממשלת ישראל בכוח הזרוע או באלימות" (על איזו חוקה אנחנו מדברים, אגב?), לא הביאו ל"השמדת רכושה של ממשלת ישראל או לפגיעה בו," וודאי שלא היו מעורבים ב"מעשי טרור המכוונים נגד ממשלת ישראל או כנגד עובדיה"; על כל פנים, כתב האישום לא מייחס להם שום דבר מאלה. כך שלכל היותר אפשר להאשים אותם בכך שהם חברים בהתאגדות בלתי מותרת משום ששר הבטחון הכריז עליה כבלתי מותרת. זה כל כך מעגלי שאפשר להבין למה שירותי הבטחון לא רוצים לבחון את זה בבית המשפט.

מותר גם להניח שבחורינו המצוינים ידעו את כל זה, לפני שמכרו לבית המשפט את סיפורי הסבתא על "התאחדות בלתי מותרת", כדי שאפשר יהיה למנוע מהחשודים את הגישה שלהם לעורכי דין.

אז ככה נראית הצלחה של השב"כ ושל מפלג פשל"א (פשיעה לאומנית) של משטרת ש"י: טענות שווא, שלא לומר טענות כזב, בפני בית המשפט, שבתורן מביאות לשלילת זכות יסוד של חשוד, קרי הזכות להיוועץ בעורך דין. יצוין עוד כי מקורביו של לנדסברג אומרים שהוא סבל התעללות קשה בחקירה שלו, אם כי היא לא היתה פיזית – מדובר ביהודי, אחרי הכל, לא בפלסטיני. על פי הטענות, בין השאר החוקרים השמיעו לו הקלטות של ילדיו הבוכים. שימו אדם שאיננו עבריין קשוח במעצר שלא ברור מתי הוא יסתיים, מנעו ממנו גישה לעורך דין – שיסביר לו שמה שהוא לא עושה, אסור לו לחתום על כלום ואסור לו לדבר – ואז השמיעו לו את בכי ילדיו, וברוב המקרים הוא יחתום על מה שתרצו.

בחלק ניכר מהמקרים, מאחר והוא לא מכיר את המערכת, הוא יאמין בתמימותו שאם רק יוכל להגיע לבית המשפט ולהסביר לשופט מה קרה, הכל יפתר על הצד הטוב ביותר. זה לא המצב. כאמור, אם הודית, הסיפור נגמר. הודאה היא מלכת הראיות ובתי המשפט הישראלים מפגינים חוסר התעניינות נפשע באופן שבו היא הושגה.

צריך לומר שאם יצוצו הוכחות לכך שלנדסברג, ריכטר וסביר אכן עשו את מה שכתב האישום מייחס להם, לא אופתע כלל. אבל בינתיים לא ראיתי הוכחות. ראיתי רק הודאה, והדרך שבה היא הוצאה הופכת אותה לראיה טמאה. ככה נראים טובי המוחות של השב"כ – אני לא רוצה לדבר על משטרת ש"י, לטובתי ולטובתם – כשהם מתרגלים להשיג את הראיות על ידי עקיפת דיני הראיות: הם שכחו איך חוקרים. הם יודעים רק להוציא הודאות.

שוחחתי עם עו"ד קידר לפני מספר שבועות, כשהפרשה עדיין היתה חלקית תחת צו איסור פרסום. הוא אמר לי אז שהוא ייצג בעבר חשודים בפשיעה חמורה, בהשתייכות לארגוני פשע. אף אחד לא העלה על דעתו למנוע מהם גישה לעורך דין. זה כבר לא מדרון חלקלק, זה שיפוע. צריך לעצור את ההתנהלות הזו, ומי שחושב שהיא תיעצר בחשודים בתג מחיר, משלה את עצמו. הכיבוש משחית; אולי הגיע הזמן שגם בימין יבינו את זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בלי המחוזי ו"בצלם"

אחת לכמה שנים זה קורה: משטרת ישראל נתפסת בחדלון מעש גדול מהרגיל, ומיד היא מכריזה בקול יבבה שאין לה די כלים כדי להתמודד עם הפשיעה, אשר על כן היא נאלצת לשאול את שיטות המלחמה בטרור של השב"כ וצה"ל בגדה המערבית. לפני כתשע שנים, דיבר השר לבטחון פנים, צחי הנגבי, על שימוש במעצרים מנהליים; היום (ג') חזר על האיוולת הזו גם השר הנוכחי לבטחון פנים, יצחק "ערבוש" אהרונוביץ', כשהוא פולט את הפנינה "מספיק עם הצביעות ועם זכויות האדם האלה, הדברים ייבחנו בעין ציבורית."

נו. מי צריך זכויות אדם? אולי כדאי שאהרונוביץ' יכריז על מדינת משטרה רשמית ויסגור את הבסטה. מי צריך הליך של חקירה, ואת כל הבלגאן המייגע הזה של משפט, שבסופו עוד קיים סיכוי של 0.03% שיסתבר שוב שמשטרת ישראל לא יודעת לעשות את תפקידה, שהפרקליטות מאוכלסת בחדלי אישים, ושלבתי המשפט אין ברירה אלא לזכות את הנאשם?

המונח "מעצר מנהלי" הוא שם נקי למה שפעם נהגו לכנות preventive detention, "מעצר מונע", שמטרתו היא לקחת אדם שלגביו יש חשד שהוא עשוי לבצע עבירה ובשל החשד הזה להשליך אותו מאחורי סוגר ובריח ללא הצורך המעיק להוכיח את אשמתו. הנוהל, כפי שהוא מופעל בישראל – ברוב מוחלט של המקרים כנגד פלסטינים אבל לעתים גם כנגד יהודים – ראוי לשם אחר: מעצר קפקאי.

בחלק מהמקרים, העצור כלל לא יודע במה הוא מואשם. ברור לו שמדובר בעבירה בטחונית אבל בתואנה שחשיפת המידע הבסיסי הזה עשויה לחשוף שיטות פעולה, הוא לא מקבל את המידע שיאפשר לו להגן על עצמו. בית המשפט מוצא את עצמו במצב הבלתי מתקבל על הדעת, שבו הוא נחשף ל"חומר סודי" עליו אין לו בעצם אפשרות לערער, והוא צריך לייצג בו זמנית הן את עצמו והן את הזכויות של הנאשם. התוצאה, ברוב מוחלט של המקרים, כמו לקוחה מקפקא: מעצר של אדם ללא משפט, ללא יכולת להגן על עצמו ולעתים מבלי לדעת במה הוא חשוד. העליון הישראלי קיבל שוב ושוב את חוקיותם של המעצרים המנהליים, בטענה שיש "פיקוח משפטי" עליהם. אבל איזה מין פיקוח משפטי זה, כאשר השופט איננו יכול לשאול את הנאשם שאלות מחשש שמא יחשוף מידע סודי? איזה מין פיקוח משפטי זה, כאשר רק צד אחד יכול להגיש ראיות, והצד השני איננו יכול לערער עליהן כלל? זה לא פיקוח משפטי, זו חותמת גומי.

עכשיו רוצים להרחיב את ההליך הזה, שמשמש כנגד עבירות בטחוניות – כלומר, כנגד המצב הקיצוני שבקיצונים מבחינה משפטית, שבו יש גוף או אדם שמנהלים מאבק מזוין כנגד המדינה, כשהם שוללים את עצם הלגיטימיות שלה ואת זכותה להעמיד אותם לדין – לזה של הפשיעה הרגילה. כלומר, מעכשיו מצב משפטי בעייתי במיוחד שמופעל במצב לחימה, יחול על סתם פושעים.

ומבחינת משטרת ישראל, שהיא שבר כלי, זה באמת פתרון יוצא דופן. למה לעבוד קשה, לאסוף ראיות, להכנס לקרב מוחות עם פושעים מתוחכמים יותר מהקרפד הנפוץ? פשוט תאמר לשופט שיש לך מידע מודיעיני שהאיש הזה והזה תכנן טבח, ויאללה – למעצר של חצי שנה, עם אופציה להרחבה קבועה, בלי שלאיש תהיה שום יכולת להגן על עצמו. יכול להיות שהמשטרה תצדק; יכול באותה מידה להיות שכמו שקורה כל שני וחמישי, המשטרה תעיד עדות שקר בבית המשפט. רק שבעוד שכרגע, יש לנאשם – כזה שלא מוכן להתקפל מול המכבש של הצעת עסקת הטיעון – סיכוי להוכיח שהשוטרים שיקרו, ויש סיכוי שהשופט אפילו ינזוף בשוטרים (אל דאגה, משום מה הם אף פעם לא מועמדים לדין על עדות שקר; אם יש רחמנות של בתי המשפט, היא בעיקר כאן), זה לא יקרה יותר.

והכי טוב, מבחינת המשטרה: אין יותר כותרות מביכות. אין יותר הגעה לבית המשפט על תקן פופאי ויציאה ממנו כשביצה מרוחה על פרצופך. הצד השני פשוט יצטרך לסתום את הפה.

והצד השני, כמובן, יכלול לא מעט אזרחים חפים מפשע. כבר כעת, במערכת שמגיעה לשיעור הרשעות פליליות של 99.7%, קשה מאד להאמין ברצינות שכל המורשעים אכן אשמים. כשהאנשים שבאמת מעצבנים את המשטרה – בעיקר, עולה החשד, משום שהם מתוחכמים ממנה – לא יוכלו לראות את הראיות נגדם, הלחץ המערכתי על שוטרים להעיד עדות שקר יגבר עוד יותר. עכשיו הוא לא יגיע רק מחבריהם ליחידה; עכשיו הוא יגיע גם מלמעלה, מהקצונה שלהוטה "להציג תוצאות," ואם המחיר הוא אובדן חירות של אדם חף מפשע, נו, לא נורא. הוא בטח עשה משהו. אחרת לא היינו תופסים אותו, נכון?

ספק אם יש צעד נכון פחות מבחינת משטרת ישראל – אחד הגופים השנואים ביותר במדינה – כרגע מאשר לדרוש מעצרים מנהליים. אם יש בה עוד אמון, וכמעט שאין, הוא יתנדף ברגע שבו היא לא תצטרך יותר להציג ראיות. אגדות אורבניות על אנשים שהופללו בחברות בכנופיית פשע מאורגן ועל כן נעלמו למעצר מנהלי, רק כי עצבנו שוטר, יתחילו להסתובב במהירות שיא – ומאחר והמשטרה לא תוכל להציג ראיות, היא גם לא תוכל להפריך את האגדות הללו.

מרבים להצביע על כך שהשב"כ עושה את מלאכתו היטב בגדה המערבית, וטוענים שמעצר מנהלי הוא כלי הכרחי. אין לנו את המידע הדרוש כדי להכריע בשאלה הזו. אנחנו לא יודעים – השב"כ לא מוסר את המידע – כמה מהאנשים שהוא עוצר במעצר מנהלי אכן קשורים לטרור, וכמה מהם עצורים רק משום שהם לא הסכימו לשתף פעולה איתו, מה שמבחינתו בהחלט יכול להיחשב לעבירת בטחון. מי שזוכר את המקרים שבהם התיקים של השב"כ אכן הגיעו לבתי משפט – המקרים של ענת קם וטלי פחימה, למשל; המקרה של ראאד סלאח, שהואשם תחילה בריגול עבור איראן ונסגר בקול ענות חלושה בהתרמה לאיזו עמותת חמאס – יזכור שהרבה מאד הרים הפכו לעכברים.

מפכ"ל המשטרה דנינו אמר היום – בקישור שבו צוטט אהרונוביץ', למעלה – שהמשטרה רואה את תפקידה כאבטחת בטחון האזרחים. זו תפיסה מקובלת אבל מאד בעייתית. בשם הבטחון יכולה המשטרה בקלות להפוך לאיום הגדול ביותר על בטחונם של אזרחים. תפקידה של המשטרה הוא לא "להביא בטחון"; תפקידה הוא לשמור על החוק ולאכוף אותו. ללא חוק, לאיש אין בטחון. והחוק כולל גם את אותן "זכויות אדם" שהשר לבטחון פנים מזלזל בהן כל כך. כן, גם לפושעים יש זכויות אדם; לא רק כחשודים אלא גם כמורשעים וכאסירים. הזלזול בזכויות האדם של כלואים ועצירים הוא תחילתו של המדרון החלקלק של הפגיעה בזכויות האזרח של כולנו.

המשטרה נוהגת לייבב שאין לה די כוחות להלחם בפשע. בולשיט. השוטר הישראלי מצויד בסמכויות שאין להן כמעט אח ורע בעולם המערבי. קצין משטרה ישראלי יכול לקבל את נתוני הסלולר של חשוד, כולל את נתוני האיכון של המכשיר שלו, במחי שיחת טלפון: הוא לא צריך צו שופט, הוא רק צריך לומר לפקיד בחברת הסלולר שהוא זקוק למידע משום שהשתכנע שיש סכנה ממשית לחיי אדם. למותר לציין שאין על הסמכות הנרחבת הזו כל פיקוח. בתי המשפט בישראל מאשרים כמעט אוטומטית האזנות סתר.

פעם, לפני 40 ומשהו שנה, היה במשטרה קצין שהילך אימים על הפושעים בישראל, בעיקר הפושעים בעלי הצווארון הלבן: בנימין זיגל. הוא הקים את היחידה לחקירות הונאה. זיגל הביא תוצאות בפשעים המסובכים ביותר, והוא לא נזקק למעצרים מנהליים או לעינויים. הוא פשט אסף סביבו חוקרים טובים, ולימד אותם שעבודה אפורה, עקשנית ואיטית משתלמת.

לא תמיד זה נכון, אבל ברוב המקרים – בהחלט. בניגוד למיתוסים, מימי סר ארתור קונן דויל והלאה, עולם הפשע לא מאוכלס בטיפוסים נוסח פרופסור מוריארטי; גם דמויות נוסח מאיר לנסקי, שמצליחות עד רגע מותן לחמוק מידי החוק, הן נדירות למדי, מגיעות אולי פעם בדור. רוב הפושעים עושים שגיאות. המשטרה לא צריכה עוד סמכויות, ועל אחת כמה וכמה שהיא לא צריכה מעצרים מנהליים: היא צריכה עוד זיגלים. וכן, היא צריכה לדעת שהמאבק בפשע המאורגן יהיה איטי, מלא תקלות מתסכלות, אבל ככה זה. כמובן, לא ברור שהמשטרה הנוכחית בנויה לזה; בהחלט יתכן שצריך לפרק אותה ולבנות אותה מחדש. אבל על כל פנים, גסטפו אנחנו לא צריכים.

כמה מילים על ההיסטריה הציבורית שמדרבנת את המשטרה. חלק ממנה נובע מהנטיה של ממשלת ביברמן לראות כל דבר כ"טרור." השלכת אבנים היא "טרור עממי," חרם על מוצרי הכיבוש הוא "טרור כלכלי" והנסיון של הפלסטינים לקושש לעצמם כמה הישגים הוא "טרור דיפלומטי." מכאן, הגלישה לדיבורים על פשע מאורגן במונחים של טרור היא כמעט אוטומטית. אבל פשע איננו טרור; טרור הוא לוחמת גרילה אורבנית שמיועדת להפיל משטר, פשע הוא בסך הכל פשע.

חלק אחר נובע מהיסטריה של עיתונאים. למרבה הצער, בולט ביניהם בימים האחרונים קול שקול בדרך כלל, זה של אורי משגב, שדיבר בין השאר על יציאה למבצע "חומת מגן" נגד הפשע. אלה בדיוק הקולות שגוררים, כמה ימים אחר כך, אמירות כמו אלה של אהרונוביץ' "מספיק עם זכויות האדם." מכאן ועד מעצרים מנהליים, או עד אמירות מטורפות על חיסול מהאוויר של חשודים בכירים בארגוני פשיעה, הדרך קצרה. כשהמשטרה תחצה אותה, כשהיא חשה שיש לה רוח גבית לעשות זאת, האנשים שדירבנו אותה והריעו לה מעמודי הדעות לא יוכלו לרחוץ בנקיון כפיהם כשהזכויות המתמעטות של החשוד הפלילי תספוגנה עוד מכה וכשמדינת המשטרה תרחיב את כוחה. איך אמרו הבריטים? Keep Calm and Carry On.

(יוסי גורביץ)

כשסיוע לעיוורים הוא סיוע לאויב: מכספתים את "אם תרצו"

התנועה הפאשיסטית הישראלית, "אם תרצו," הוציאה בסוף השבוע את אחד הטקסטים שהיא נוהגת לקרוא להם "דו"חות." הפעם, הוא עוסק ב"פוליטיזציה בקליניקות המשפטיות באוניברסיטת חיפה."

כרגיל, הפרסום של "אם תרצו" לווה בסיוע של אתר הבית של התנועה, נרג. קלמן ליבסקינד פרסם אייטם שפשוט בלע את הטענות של "אם תרצו" בלי בדיקה; למעשה הוא השתמש בטקסט כאילו היה הודעה לעיתונות וקיבל אותו כלשונו. זה משונה, כי בדרך כלל הוא עיתונאי חוקר. כנראה ש"אם תרצו" פועלים באזור העיוורון שלו. התועמלן החביב על הבלוג, בן דרור ימיני, פרסם טקסט רווי השמצות – אבל, כהרגלו, לא נקב בשמות האנשים המושמצים. יש עדיין חוקי דיבה בארץ הזו.

אז הלכתי לקרוא את ה"דו"ח" (אפשר למצוא אותו כאן.) אוי ואבוי. מאיפה להתחיל? נתחיל מעמ' 8. שם טוענת "אמתי" (“אם תרצו,” אין לי כוח לכתוב את הצירוף הזה שוב ושוב) שיש בישראל "10,000 אסירים שמתוכם 132 (כאחוז אחד) הם אסירים בטחוניים מקרב ערביי ישראל." הם מביאים זאת בתלונה על כך שהקליניקה לזכויות האסיר טיפלה בשמונה מקרים של אסירים בטחוניים, כאשר לזוועתם במקרה של איסמעיל טראבין, "במקרה זה הקליניקה מייצגת אדם שאיננו אזרח ישראלי." הזוועה, הזוועה.

המספר של "אמתי" על "10,000 אסירים שמתוכם 132 אסירים בטחוניים מקרב ערביי ישראל" הוא, כרגיל, הטעיה. על פי נתוני בצלם, אותם הם מקבלים מדי חודש מהשב"ס, יש בישראל כרגע 5,046 אסירים בטחוניים, מתוכם 208 אסירים ישראלים. השב"ס לא מפרט, אבל אני בספק אם יש כרגע יותר מ-20 אסירים בטחוניים יהודים. חשובה הנחת היסוד של "אמתי," שתחזור כחוט השני לאורך כל הדו"ח: שאם אתה לא יהודי או ישראלי, אין לך ולא צריכות להיות לך זכויות.

התפיסה המרכזית של הדו"ח היא שאם אתה חורג מהמיינסטרים הציוני וחושב שישראל צריכה שינוי יסודי, אתה פסול מלפעול בישראל. אחד הנספחים הארוכים – והשקריים, עוד אגיע אליו – מונה שורה של ארגונים שלא מוצאים חן בעיני "אמתי" ושעל פי המק'ארתיזם שלה אם אתה חבר בהם או תומך בהם, אתה פסול מלשמש בתפקיד כלשהו.

מהי קליניקה משפטית? קליניקה משפטית היא ארגון שמטרתו לאפשר לאנשים שבדרך כלל לא זוכים לייצוג לקבל כזה, בדרך כלל כאשר סטודנטים למשפטים עושים את העבודה המשפטית השחורה כמו איסוף חומר. מטבע הדברים, כלומר מעצם ההכרה בכך שהמערכת פגומה בכך שהיא לא מאפשרת לכל אדם יצוג ראוי – אם כך היה, לא היה צורך בקליניקות – אלה ארגונים שאומרים שהמצב טעון תיקון. ככאלה הם ארגונים חברתיים, לא מלחכי פינכה של הממשלה שאומרים "הכל טוב."

מה עושה "אמתי"? נתחיל מעמ' 9 בדו"ח. שם אנחנו מגיעים למסקנה המדהימה שאם השם שלך הוזכר בתקשורת, כולל מגנטי קהל ידועים כמו "מגזין הכיבוש", האתר של עדאלה ובמרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, הרי שאתה לא "חסר קול." וואלה. באותו העמוד, אנחנו שומעים גם תלונה על כך שהאסיר מחמוד מגאדבה "הפך לעותר סדרתי." הם נמנעים מלציין שהמקור שאליו הם מפנים מצא שחלק ניכר מהעתירות שלו התקבל.

בואו נחשוב על זה רגע. הסיבה שמגאדבה יכול היה בכלל לזכות בעתירות שלו היא העובדה שיש קליניקה משפטית שמייצגת אותו. "אמתי" היתה רוצה שזה ייפסק. היא רואה את הייצוג של מגאדבה כדבר מגונה. למה? הוא הורשע בשורה של מעשי אונס לפני 15 שנים. אפשר היה לראות את השימוש שהוא עושה בעתירות כסוג של שיקום. מה מפריע ל"אמתי" בכך שמגאדבה זוכה לייצוג? הוא הרי איננו אסיר בטחוני. אה, הבנתי: הוא ערבי. מה שמפריע ל"אמתי" הוא שלאסירים ערבים יש יצוג. למה לא אמרתם מראש?

בעמ' 10, טוענת "אמתי" שראש הקליניקה לזכויות האסירים, עו"ד עביר באכר, "מופיעה בשם עדאלה בכנסי הסתה ורדיפה אנטי-ציוניים ומגישה עתירות בשם הארגון. כמו כן כתבה בשיתוף עם ענת מטר ספר המשבח מחבלים מרצחים פלסטינים." לא התעצלתי ונכנסתי לקישורים של "אמתי."

הנה מה שהיה לכנס לומר על עצמו, על פי הקישור שסיפקה "אמתי":

" הכנס קורא לשלב כוחות של אירגוני זכויות אדם, אירגוני מחאה ואירגוני שלום- ערבים ויהודים לצאת בקריאה משותפת וברורה ולפעול ביחד:

clip_image001 לסיים את המצור על עזה.

clip_image001[1] להפסיק את ההסתה נגד פלסטינים בישראל, והמדיניות הגזענית כלפיהם.

clip_image001[2] להפסיק את רדיפת המבקרים והמתנגדים למדיניות הממשלה.

clip_image001[3] לחתור לסיום הכיבוש בצורה מתמשכת ואפקטיבית.

המאבק המשותף בין אירגונים ערביים ואירגונים יהודיים על בסיס רעיונות ברורים- מטרתו לעורר את כל אלו הרוצים לפעול למען שינוי. אין שינוי ללא מאבק עיקש וממושך ובפעילות מאוחדת גדלים הסיכויים להצלחתו."

אין ספק שכל זה לא מוצא חן בעיני "אמתי." עם זאת, לא מצאתי את ה"הסתה והרדיפה האנטי-ציוניים" ש"אמתי" טוענת שנמצאים שם. הלאה. נכנסתי גם לקישור של הספר שלכאורה "משבח מחבלים מרצחים פלסטינים." המדובר במאמר ביקורת על הספר, ולא מצאתי שם שום דבר כזה. לא קראתי את הספר – אבל אני מעז לומר שגם כותבי הדו"ח לא קראו. במילים אחרות, "אמתי" משקרים בהערות השוליים שלהם ומקווים שאף אחד לא יטרח לברר. ליבסקינד בעליל לא טרח, והוא כותב שבאכר היא "פרקליטה בכירה בארגון עדאללה (שגיאה במקור – יצ"ג) ולפי הדו"ח 'כתבה ספר המשבח מחבלים מרצחים פלסטיניים.'"

שמתם לב לתרגיל שעשה כאן ליבסקינד? הוא מרחיק את עצמו פעמיים. הוא מציין שהדברים הם "לפי הדו"ח," כלומר לא דבריו-שלו, ואז מצטט במרכאות את הטקסט של "אמתי." זו שיטה שכנראה תמנע ממנו תביעת דיבה. האם היא הוגנת באיזושהי צורה כלפי עו"ד באכר? לא משנה, היא ערביה.

עדכון: עו”ד ידין עילם הפנה את תשומת לבי לכך ש”אמתי” שיקרו גם כאן. הם הביאו בעמ’ 10 שני קישורים לכך שעו”ד בכר (ולא באכר) היא בכירה בעדאלה, אבל לא קישרו לאתר של עדאלה עצמו – וזאת משום שבכר לא עובדת שם כבר שלוש שנים.

נמשיך. אנחנו אמורים להיות מופתעים (עמ' 10) מכך שאדם שייסד קליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני חושב שיש בישראל אפרטהייד. "אמתי" מציינים את העובדה לגנותו, כמובן מבלי להתייחס לשאלה האם יש בישראל משטר אפרטהייד. הרי זה לא יכול להיות.

בעמ' 11 אנחנו למדים את העובדה המזעזעת שהקליניקה לזכויות האדם עבדה בשיתוף פעולה עם האגודה לזכויות האזרח. אכן, איפה נשמע כדבר הזה, שהארגון החשוב ביותר לזכויות אזרח בישראל ישתף פעולה עם קליניקה משפטית? רגע, מה יש ל"אמתי" נגד האגודה? ובכן, בעמ' 26 אנחנו למדים שהיא התייחסה לכביש האפרטהייד כאל כביש האפרטהייד ("כביש 443"), שהיא טענה שישראל סיפחה באופן לא חוקי את מזרח ירושלים (טענה שאיתה מסכימות כל מדינות העולם – זה לא מקרה שאין אף שגרירות בירושלים), שהיא חושבת שהרעיון של הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית "בעייתי", שהיא מתנגדת לקריטריון של שירות צבאי כתנאי לקבלת עבודה, ושהיא סבורה שישראל ביצעה פשעי מלחמה במהלך "עופרת יצוקה." שומו שמיים. איך זה אמור לפסול את האגודה מלפעול בתחום זכויות האדם – אלא אם, כמובן, אתה בכלל לא מעוניין בזכויות אדם, אלא אם מדובר בשלילתן ממי שלא מוצא חן בעיניך?

עוד בעמ' 11, "אמתי" מודיעה לנו בתדהמה שהקליניקה לזכויות האדם היא חלק מהקואליציה לדיור בר השגה, ומוסיפה הערה בסוגריים: "גוף פוליטי." וואלה. בניגוד, למשל, ל"אמתי", שהיא לא גוף פוליטי אלא "תנועת מרכז ציונית"?

באותו העמוד, אנחנו למדים שהקליניקה למשפט ושינוי חברתי עתרה נגד הרשות השניה בדרישה ליצוג גבוה יותר של תכנים בערבית. למה זה חשוב? למה זה משהו שיש לציין לגנאי? אה, כן – כי "אמתי" סבורה שרק יהודים הם אזרחים שווי זכויות ורק להם מגיע יצוג. כזכור, במצע הראשון של הארגון – עד שתפסו אותו – "אמתי" הגדירה את עצמה כתומכת בישראל כ"מדינה יהודית," תוך השמטת העמדת הפנים של "ודמוקרטית." אחר כך הם מיהרו לומר שמדובר בטעות.

על הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני אומרת לנו "אמתי" בעמ' 14 ש"עצם שמה של הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני יכולה (שגיאה במקור – יצ"ג) ללמד על סדר יומה." מי היה מאמין. ארגון שהשם שלו מעיד על סדר היום שלו. למה לא עשיתם את הדבר המקובל בקרב פאשיסטים והסוויתם את עצמכם כ"תנועת מרכז ציונית"? וכמובן, מובלעת כאן ההנחה ש"זכויות המיעוט הערבי-פלסטיני" הן משהו פסול. בעמ' 11 אנחנו למדים שהקליניקה תמכה ב"הורדת גיל המינימום במקצועות פרא-רפואיים." למה זה דבר שלילי? אה, כי כך האקדמיה הישראלית פוגעת ביכולת של סטודנטים ערבים ללמוד רפואה. לעתודאים היא מתירה ללמוד את המקצועות הללו בגיל 17-18, אבל מסתבר שלסטודנטים ערבים אין את הבגרות הנפשית הנדרשת ללמוד את הנושא לפני גיל 21. אם אתה פועל כנגד האפליה הזו, אתה פסול. העמוד שלה, אומרים לנו בזעף, מעוצב בתמונות שהגיעו ב"אדיבות אקטיבסטילס." הארגון החביב הזה (עמ' 27) מתואר כארגון עוין. במסגרת השקרים השקופים של "אמתי", היא שכחה לציין את העובדה שהיא הפסידה במשפט לאחד הצלמים של אקטיבסטילס, אורן זיו, ושנאלצה לפצות אותו על הפרת זכויות היוצרים שלו. נו, למה אתה מצפה, לגילוי נאות? עוד לא הבנת שאנחנו תנועת מרכז ציונית?

בעמ' 12 נאמר לנו שהקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני פעלה ל"קעקוע מעמדו של ההמנון הלאומי בקרב הערבים." אני מניח שגם מבקרת המדינה לשעבר, מרים בן פורת – שמגיעה מבית רוויזיוניסטי – היתה נכנסת לרשימה השחורה של "אמתי", אחרי שאמרה שהגיע הזמן למצוא המנון שאשכרה ייצג את כל אזרחי המדינה.

ובעמ' 15 הגיע הקטע שבו הלכתי לעשות משהו אחר ורק במאמץ חזרתי לקריאת הדו"ח: נאמר שם שבין הפרוייקטים העיקריים של הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני, אחרי הנסיונות לצמצם שימוש במידע חסוי ("אמתי" בעד מידע חסוי, הוא מבטיח שלעציר לא תהיה יכולת ראויה להתגונן), והסיוע לכפר הבלתי מוכר דאר אל חנון (או, כפי ש"אמתי" מגדירה זאת, "פגיעה נוספת בהתיישבות יהודית למען כפר ערבי"), ואחרי שלמדנו שהקליניקה כתבה מזכר "בסוגיית 'הייצוג ההולם' של בני המיעוט הערבי בשוק התעסוקה בישראל" ("אמתי" נגד, כמובן. עבודה הם רוצים, החלאות?), אנחנו מגיעים לפצצה הכבדה מכולן. רגע, אני אקח פאוזה דרמטית.

הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני – אתם יושבים? שתיתם משהו מרגיע? – פועלת לזכויות עוורים ערבים. זה לא אני אמרתי, זה "אמתי" אמרה.

עד כדי כך. הארגון החתרני והמסוכן הזה מעז לפעול למען שוויון זכויות לאנשים נטולי ראיה שאיתרע מזלם להדפק לא רק בכך שהם עיוורים, אלא שהם נולדו למיעוט מדוכא במדינת כל גזעניה. והפעילות למען זכויות עוורים ערבים היא, כמובן, עילה להאשים את אוניברסיטת חיפה – שלזכותה ייאמר שהיא נעמדה על רגליה האחוריות – בכך שהיא משתפת פעולה עם ארגונים שלטענת "אמתי" קוראים להחרבת מדינת ישראל (אחת ההמלצות של "אמתי", בעמ' 20 היא ש"על הגורמים האמונים לקבל החלטה נורמטיבית במסגרתה ייאסר על האקדמיה לשתף פעולה עם ארגונים שאינם מכירים במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ושפועלים לבטל את זהותה זו, הפועלים להעמדה לדין של חיילי צה"ל ובכירים בערכאות בינלאומיות, הקוראים לחרם, משיכת השקעות או סנקציות על מדינת ישראל או אזרחיה, התומכים במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל ובמי שביצע זאת").

יש עוד כמויות חריגות של זבל ב"דו"ח" הזה, כנראה הטקסט הבזוי ביותר שהוציאה "אמתי" מימיה – אפשר לציין את העובדה שבעמ' 27 "אמתי" תוקפת את ד"ר ענת מטר תוך ציון הפעילות של בנה, חגי מטר, כלומר מגלגלת את "חטאיו" של הבן על האם, במה שאמור להיות דו"ח רשמי (!) על הטיה באקדמיה – אבל זה היה מבחינתי הקש ששבר את גב הגמל. סיוע לעיוורים ערבים הוא משהו שעלה על הכוונת של "אמתי." זה אומר כל מה שצריך לומר: שהארגון הפאשיסטי הזה הוא לא רק פאשיסטי, הוא פולקיסטי. הוא שולל את זכויות קיומם של לא-יהודים בישראל. עצם ההגנה על זכותם של עיוורים לא-יהודים להתקרב למשהו שדומה לשוויון הוא משהו שמבחינת "אמתי" ראוי להכנס לרשימת האיומים הגדולים על המולדת.

ואת אות הקין הזה אסור להניח ל"אמתי" להסיר מעליה. בכל פעם שהיא תטען שהיא "תנועת מרכז ציונית", שאין לה בעיה עם ערבים כל זמן שהם כמובן ימירו את דתם לציונות, צריך יהיה להזכיר לה את זה: סיוע לעיוורים ערבים נכלל אצלכם כסיוע לאויב בדו"ח רשמי. בפרחיכם נכיר אתכם.

הערה מנהלתית: פרויקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים" ממשיך לצעוד קדימה: עברנו את שלב ה-15,000 ₪ ואנחנו צועדים איתנות לעבר קו ה-20,000 ₪. בסוף השבוע אוזכרנו, עדי אלקין ואני, במוסף "הארץ." אם קומיקס בלשי עברי חשוב לכם, אנא הצטרפו אלינו.

(יוסי גורביץ)

הסודיות הממארת

"אנו נופלים מאויבינו גם בדרכי האימונים למלחמה. עירנו פתוחה לכל ואין אנו מונעים איש לעולם בגירושים וטירודים מללמוד ולראות דבר שיהא בו מן התועלת לאויב […] כי אין אנו שמים את מבטחנו ביותר בכל מלחמה ובתחבולות, אלא באומץ רוחנו למעשים. ובשעה שהללו משתדלים להפיח בלב בניהם רוח גבורה מילדותם על ידי חינוך חמור, חיים אנו חיים של נחת. ואף על פי כן אין אנחנו מוכנים פחות מהם לקדם פני אויב השקול כנגדנו."

(תוקדידס, מתוך "נאום הלוויה" של פריקלס. ההדגשות שלי)

אז מסתבר שיש בישראל "אסיר X" שני, ושהוא מוחזק בסודיות ובבידוד, תחת שם בדוי, במשך שנים ארוכות. המשת"פים של מערכת הבטחון מיהרו להזעק לעזרתה, ולמרבה החרפה יש בשורותיהם לא מעט עיתונאים. איתן הבר כתב טקסט מחפיר מהרגיל, ורון בן ישי ניסה להסביר ולתרץ.

יש משהו פסול בעצם הרעיון של משפט סודי. הסיבה לכך היא שהשופטים אינם מלאכים, והם יכולים לטעות. יתר על כן, אפשר להטעות אותם – ובמקרים שבהם המעורבים הם הארגונים החשאיים, שאמנותם היא על שקר, רמיה והטעיה, הסיכוי לכך גבוה במיוחד.

ניתן דוגמא היסטורית, ממה שהיה אולי המשפט הידוע בהיסטוריה. ב-1894, הגיע המודיעין הצבאי הצרפתי למסקנה כי יש בשורותיו בוגד, שמעביר מידע לגרמנים. המידע הספציפי היה על תותח ה-75 מ"מ, שלימים יציל את צרפת. לאחר חקירה בלתי מקצועית – המודיע הגרמני כונה D, וזהו בערך – הגיעו שני קצינים אנטישמיים במודיעין הצבאי שהאשם הוא קפטן התותחנים אלפרד דרייפוס, שהוצב במטה הכללי. הראיות נגד דרייפוס היו האות D שהופיעה במכתביו של הנספח הצבאי הגרמני, זהותו כיהודי יליד אלזס, אז בשליטה גרמנית, וזהו בעצם. זה לא הספיק, אז שני הקצינים – אנרי ודו פאטי דה קלאם – זייפו מכתב מפליל שכביכול נכתב על ידי דרייפוס. את המכתב הזה הם מסרו כראיה חוקית, בניגוד לחוק, אחרי שעדכנו את שר ההגנה, לבית המשפט, והמכתב הזה הוא שהרשיע את דרייפוס.

אם משפט דרייפוס היה מתנהל כמקובל בישראל, דרייפוס היה פשוט נעלם. הוא היה נאסף מביתו, אף אחד לא היה שומע עליו יותר, והיה מוטל צו איסור פרסום על עצם קיומו. תוך זמן קצר, אחרי דיון בבית דין צבאי (עם עורך דין שמונה על ידי שירותי המודיעין) ובלי גישה לחומר המפליל נגדו, דרייפוס היה מוגלה לאי השדים, שם היה מת. אף אחד לא היה שומע על הסיפור בכלל. שני פשעים לא היו נחשפים לעולם: זהותו של המרגל הגרמני, פרדיננד אסטרהזי, שהיה ממשיך בשלו; והעובדה ששני קצינים צרפתים קשרו כנגד רע לנשק ושיקרו לבית המשפט הצבאי. גם במשפט כפי שהיה, המודיעין הצרפתי – בדמותם של אנרי ודו פאטי דה קלאם – הסתבך בנסיונות נואשים והולכים להגן את אסטרהזי, הבוגד הגרמני, באמצעות עוד ועוד זיופים, כדי למנוע עד כמה שאפשר את פתיחת התיק מחדש. זה נגמר, למרבה השמחה, בהתאבדותו של אנרי כשהזיופים נחשפו.

אבל בצרפת, אף שהיו בה לא מעט עיתונאים ששירתו בנאמנות את מערכת הבטחון, היתה עיתונות חופשית. צריך לציין שצרפת של 1894 לא היתה פחות מאוימת מישראל של 2013: היא גבלה באויב איום, ש-20 שנה אחר כך יכבוש כ-20 מן המחוזות שלה, ויהרוג, יפצע או יטיל צלקות נפשיות בדור שלם. 24 שנים קודם לכן, כיתר האויב הזה והכניע את צבאה והביא את עיר הבירה שלה במצור, ואחר כך ביתר ממנה נתחים.

ואף על פי כן, צרפת לא היתה פחדנית עד כדי כך, שוקקת עריצות עד כדי כך, שתסכים לתרגילי השו-שו האלה, לטענה שאסור לנהל דיון על אסיר כי "בטחון המדינה" עשוי להפגע. היו בצרפת, כמובן, רבים שהעלו בדיוק את הטיעונים האלה; והם נמצאים היום במקום הראוי להם, בפח האשפה של ההיסטוריה.

אבל נניח לרגע התהילה של הרפובליקה השלישית, שרק בשלו היה שווה לבנות את הציוויליזציה הצרפתית, ונחזיר מבט אל הרפובליקה השניה הישראלית. במשך שנים ארוכות, על פי המידע שנמצא בידינו, מוחזק אסיר בשם בדוי בכלא ישראלי. התקשורת הישראלית לא כתבה על כך מילה, עד שהרסן הותר על ידי הצנזורה. בכך – כרגיל! – היא מעלה בחובתה.

חובתה של תקשורת חופשית איננה למערכת הבטחון, איננה לצבא, איננה לממשלה. חובתה היא לציבור וככזו, חובתה היא לחשוף כל דבר שהממשלה מנסה להסתיר. הנחת היסוד צריכה להיות שאם הממשלה מנסה להסתיר משהו, כנראה שהציבור צריך לדעת את זה. כן, יש סייגים של הגיון פשוט, כמו לא לדווח על פעולה צבאית בעת התרחשותה, או לא לדווח על זהותם של מרגלים שעדיין נמצאים בשטח אויב – אבל, אם עיתונאי יודע על פעולה צבאית מתוכננת והוא השתכנע מעבר לכל ספק שהיא הרפתקנית או מסוכנת, חובתו היא לדווח על כך מראש גם אם הדיווח ישבש את התכניות של הצבא. לא העיתונאי ולא הציבור עובדים אצל הצבא.

לאדם שמוחזק בכלא אין עוד ערך מודיעיני. אני מוכן לאפשר למערכת המודיעין ליהנות מהספק ולאפשר לה להחזיק בחשאי אדם במשך שבועיים. זה די זמן להוציא את האנשים שלה משטח האויב. כל השאר לא צריך לעניין אותנו. אם הגענו למצב שבו אתם צריכים לעצור מישהו אז כן, המבצע שלכם נכשל. תחיו עם זה. לא נעקם את כל מערכת המשפט רק כדי שתוכלו להמשיך במבצע שעד כמה שאנחנו יודעים, החשיבות שלו זניחה. והיסטורית, החשיבות של רוב מוחלט של המבצעים הללו זניחה עד אפסית. שום דבר לא יכול להצדיק את החזקתו של אדם בכליאה סודית, בבידוד, במשך שנים.

לב לבו של המשפט הוא שהוא פומבי – בדיוק בגלל ששופטים יכולים לטעות, בדיוק בגלל שהמשטרה ושירותי המודיעין נוטים לשקר. הדרישה לפומביות המשפט היא אחת המוקדמות ביותר בהיסטוריה של החתירה לדמוקרטיה. אם ניקח מקבילה ישראלית למשפט דרייפוס, אם הדרישה של מערכת הבטחון להסיר את כל הדיווחים על פרשת השב"כ מהתקשורת היתה מתקבלת, סביר להניח שעיזאת נאפסו – קצין צה"ל שעונה עד שהודה בפשע שלא ביצע – היה משלים את 18 השנים שלו בכלא, כי תמונתו של יוסי גינוסר לא היתה מופיעה בעיתון והוא לא היה מזהה את המענה שלו. (גינוסר, מ"גיבורי" פרשת השב"כ, יהפוך לימים לקדוש מעונה של השמאל הציוני אחרי שעם מות בנו, הוא יהפוך את עורו ויצטרף לתומכי הסכם אוסלו – תוך שהוא עושה כמה עסקאות מפוקפקות למדי עם משטר ערפאת, אבל על זה כמעט לא מדברים.) מערכת הבטחון משקרת בעקביות לבתי המשפט; ועדת לנדוי בשנות השמונים קבעה שהשב"כ שיקר לבתי המשפט דרך קבע.

בלי משפט פומבי, שמעניק לנאשם לפחות את היכולת למשוך תשומת לב תקשורתית ביקורתית שאחר כך עשויה לתקן את העוול, בכלל לא ברור מה הטעם במשפט. במיוחד לאור העובדה שבישראל נהוג להציג לבית המשפט "מידע סודי" – המכתב של אנרי ודו פאטי דה קלאם נחשב ל"מידע סודי" ועצם הצגתו הובילה, לימים, לפתיחת משפטו החדש של דרייפוס – שהנאשם לא רואה וכמובן גם לא יכול להתגונן מפניו, ושלשופטים אין כלים ראויים להתמודד איתו. הוסיפו לזה את העובדה שאתה יכול, במקרים כאלה, לקבל רק עורך דין שמוכר למערכת, ותקבלו משהו מתוך קפקא שלא מזכיר בכלל בית משפט הוגן.

הבעיה היא בעצם מושג הסודיות. מאז המאה ה-19, עולה הפנטזיה על הסוכן החשאי שמהלך אחד שלו משנה את ההיסטוריה. הדוגמא היחידה שקרובה לזה היא פרויקט פיצוח האניגמה במלחמת העולם השניה, ושם לא היה מדובר בהפעלת סוכנים אלא בקריפטוגרפיה. בכל שאר המקרים מדובר בניפוח מסיבי. כמעט ללא יוצא מן הכלל, כל מערכות המודיעין בעולם הן כשלון. גם כאשר המודיעין מגיע, הכלל הוא שאם הוא לא מתאים למה שהקברניטים רוצים לחשוב, הוא זוכה להתעלמות. הדוגמא הקלאסית היא לאו דווקא אמ"ן וה"סבירות הנמוכה" במלחמת יום הכיפורים; היא המודיעין הסובייטי, שהעביר לסטאלין מאות אינדיקציות לכך שהגרמנים עומדים לצאת למתקפת פתע – כולל תאריך. סטאלין לא רצה להקשיב והיו הערכות שאם הפלישה הגרמנית היתה מתאחרת בכמה שבועות, ראש מודיעין החוץ של הנ.ק.וו.ד. היה מטוהר. ה-CIA דיווח עד 1966 בערך שהמאמץ האמריקאי בוויאטנם הוא כשלון ושזה לא הולך להשתנות; אז, בערך, שם לב ראש התחנה שכל קודמיו בתפקידו הודחו תוך זמן קצר. הוא התחיל לדווח לוושינגטון את מה שהיא רצתה לשמוע. הק.ג.ב. מסר לפוליטבירו דיווחי שקר מאפגניסטן, ובעצם כמעט מכל מקום אחר, לאורך כל הדרך.

בימים אלה, נחשפת העובדה שבאמצעות בית המשפט הסודי למודיעין (FISA) עיוותו שני ממשלים, של בוש ושל אובמה, את התפיסות הבסיסיות של פרטיות ושל הגנה מפני חיפוש בלתי מוצדק. ההתנהלות של בתי המשפט של FISA היא סודית – כל כך סודית, שאפילו עורכי הדין של ה-NSA לא הורשו לדעת מה הנימוקים שמתירים להם לעקוב אחרי מיליונים עד 2004; כל כך סודית, שהממשל מסרב בעקשנות לשחרר פסיקה של FISA שקובעת שחלק מתכנית המעקב של הממשלה מנוגדת לחוקה; כל כך סודית, שאין עליהם בעצם פיקוח – נשיא בית המשפט העליון הוא זה שממנה את שופטי FISA, ואין עליהם ביקורת אחרת; כל כך סודית, שדי בפסיקה שקטה שמשנה את מהותה של המילה "רלוונטי" כדי לחסל זכויות יסוד שהתקיימו במשך יותר ממאתיים שנים.

זה קרה בארה"ב, בעלת מסורת חוקתית ראויה לציון, אחרי התקפת טרור אחת – אמנם, מסיבית ורצחנית ומתואמת מאד. קל כל כך לפגוע בחישוקים שמחזיקים את המדינה החופשית.

ואחד מהם הוא זה שפריקלס עומד עליו: שחברה חופשית לא יכולה להתקיים כארגון חשאי או צבא. היא צריכה לסמוך, בשלווה שקטה, על כך שבשעת צרה, אזרחיה ימהרו לעמוד לצידה ויילחמו בעוז כדי להגן על מה שראוי להגן עליו מול צבא חיילים-עבדים. שאסור לה, בשל פחדי קיום, להמיר את היותה חברה חופשית בהסתפקות בעצם היותה; שהיא חייבת להתייחס בספקנות לסם המרעיל של הסודות, לתפיסה המיסטית שהדברים האמיתיים לא קורים על פני השטח אלא מתחתם.

כי בסופו של דבר, כל הסודות האלה, וההגנה ההיסטרית עליהם, לא מגינים עלינו אלא הורגים אותנו. באיטיות אך בעקביות, הם מלמדים את אזרחיה של מדינה חופשית שיש דברים שאסור לדבר עליהם. אתה יכול לדבר על התקציב, אבל אסור לך לדרוש פרטים על תקציב הבטחון או על תקציב השירותים החשאיים; אתה יכול לדבר על הרבה מאד דברים, אבל לא על הנשק להשמדה המונית שיש למדינה שלך על פי מקורות זרים – נושא שבמשך עשורים היה בלב הדין במדינות אחרות; כמעט על הכל, אבל לא על האסירים המועלמים, שמספרם לא ידוע. אתה צריך להאמין בבתי המשפט שלך… עד שהם צריכים להגן עליך מפני השירותים החשאיים. אז נגמרות כל ההבטחות. ובעקביות, בשקט, לומד כל אזרח שיש דברים שאם הוא ידבר עליהם, או יעודד אחרים לדבר עליהם, אז יכול להיות שיקרו לו דברים רעים. ושיכול להיות שהם יקרו לו על ידי עובדי הממשלה שלו, ושאם, למשל, יענו אותו בחקירה, שום בית משפט ישראלי לא יעזור לו, משום שאחוז המקרים שבהם מצא בית משפט שעציר עונה הוא אפס (0). ומכאן המדרון לתפיסה של "תדבר על מה שאתה רוצה, רק לא נגד הממשלה" חלקלק מאד. זו התפיסה שהסינים חוזרים עליה שוב ושוב: אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, רק אל תצא נגד הממשלה.

והחברה החופשית של פריקלס, צריך לזכור, לא שרדה את מלחמת 30 השנה שלה. היא התדרדרה לקשרים אריסטוקרטיים נגד הדמוקרטיה, להפיכה צבאית, לציד מכשפות, להיסטריה של חיסול האדמירלים שלה אחרי סופה. ההיסטוריה של תוקדידס היא, במידה רבה, ההיסטוריה של קריסתה של מולדתו. חברות חופשיות פגיעות יותר – הן לאויביהן מבחוץ, והן, למרבה הצער, לאויביהן מבפנים. ועל כן הן זקוקות להגנה רבה יותר, ובעיקר כנגד האויב הפנימי שאומר שהן צריכות להדמות יותר לאויביהן, שהן צריכות לרוקן את עצמן מן התוכן הערכי שלהן כדי להגן על איזה מבצר או כדי לשמור על סודותיו של איזה שפיון.

ואחרי כל זה, צריך לומר משהו גם על הרשעות המנוולת שבהחזקת אדם במאסר של שנים ארוכות בבידוד, סוג של עינוי שמדינת ישראל אוהבת להשתמש בו כנגד מי שהביא את הסעיף למנגנוני החושך. סוג של עינוי שאחרי זמן קצר איננו משרת עוד מטרה הגיונית, אלא מיועד להטריף על האדם את דעתו – עונש שבתי המשפט לא פסקו, אך שיש להם היסטוריה ארוכה של התחמקות מהתבוננות בו. עוד נקודה שהתקשורת הישראלית, שאוהבת לראות את עצמה כחופשית, לא העלתה.

ועוד דבר אחד: כוחותינו האמיצים הצליחו לעצור ילד בן חמש בחברון. כספי המסים שלכם בפעולה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קצת קשה, אז שוברים?

תמונות הפוגרומים של שלשום (ג') ברחבי הגדה המערבית אילצו את מערכת המשפט לדבר קצת על תג מחיר. באדיבותו של עומר כץ, קיבלתי את הצילום הזה מתוך "ידיעות" של הבוקר.

price taggers

כפי שאפשר לראות, הכלי הכבד בארסנל של היועמ"ש הוא שלילת זכות בסיסית של העציר: מפגש עם עורך דין. רומזים לנו שזה בסדר, כי עושים את זה גם עם "טרוריסטים פלסטיניים."

ואז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: למה בעצם מועילה מניעת המפגש עם עורך דין? איזו תועלת מפיק החוקר מכך שהנחקר לא יכול להתייעץ עם עורך דין? התשובה לכך פשוטה למדי: הנחקר לא יודע מה הזכויות שלו, וניתן להפעיל עליו לחץ בלתי סביר, שהופך בסופו של דבר ללחץ בלתי חוקי.

השב"כ כבר ניסה את התרגיל הזה בעבר, בפרשת חיים פרלמן. זה, כזכור, נעצר על ידי השב"כ ב-2010 בחשד שרצח פלסטינים כעשור קודם לכן. פרלמן נעצר במשך חודש, כאשר בעשרת הימים הראשונים שופט שנחשב כנוח לשב"כ, אברהם טל, אוסר עליו לפגוש את עורך הדין שלו. פרלמן טען אז שעונה בחקירתו, ואין סיבה טובה שלא להאמין לו: כאן המקום להזכיר שלמרות שוועדת לנדוי מצאה – בשנות השמונים – שאנשי השב"כ שיקרו בעקביות לבתי המשפט כאשר נשאלו האם עינו עצירים, מספר המקרים שבהם מצא בית משפט ישראלי שעציר עונה הוא אפס (0). דווקא בתי המשפט הישראלים הצליחו שלא לראות את מה שיודע כל ילד, את העובדה שהפכה כבר לחלק מההומור הישראלי (בדיחת השפן שמעונה כדי שיודה שהוא דב.)

מגע עם עורך דין מסוכן למענים משתי סיבות: הוא מזכיר לנחקר שיש לו זכויות, ושאם הוא יהיה חזק הוא גם יצליח לשמור עליהן בסופו של דבר. החקירה של השב"כ נשענת על בידוד ויאוש של הנחקר, כמו גם על שיטות שהן עינויים לכל דבר, אם כי הן לא נתפסות ככאלה: כבילה ממושכת ומניעת שינה. זו האחרונה, אני לא נלאה מלהזכיר, נתפסה על ידי האינקוויזיציה ככלי החקירה המושלם: כולם נשברים בסופו של דבר.

הסיבה השניה היא שמגע עם עורך דין מאפשר לנחקר להודיע לקרובים לו מה עובר עליו, והם מסוגלים לעורר רעש תקשורתי. רעש כזה צפוי להגביר את הלחץ על השב"כ לספק לבתי המשפט ראיות – או, אם לדייק, להגביר את הלחץ על השופטים שלא לאשר את המשך המעצר בלי ראיות.

פרלמן שוחרר לאחר כחודש, כשהשב"כ מודה שבעצם לא היו לו ראיות נגדו. מה זה אומר על טל, ששימש כחותמת גומי של המשטרה החשאית הישראלית, ואישר הפרת זכויות בסיסית ביותר של חשוד מבלי לטרוח לברר אילו ראיות יש נגדו בעצם, תחליטו בעצמכם.

יש סיבה מצוינת לעובדה שהשיטה המשפטית שלנו מאפשרת לנחקר מפגש עם עורך דין: הגנה בסיסית על זכויות הנחקרים, הכרה בכך שהיכולת להרחיק אדם – במיוחד אדם "נורמטיבי," כזה שאיננו מורגל במעצרים ובחברת עבריינים – מביתו ולכלוא אותו עוד קודם למשפטו די בה, במקרים רבים, להביא להודאה. בישראל, ההודאה נחשבת ל"מלכת הראיות", והיכולת של נחקר לחזור בו מהודאה כמעט לא קיימת. אני זוכר היטב שוטר ברצועת עזה, אחרי שהבאנו בפניו מקרה משונה במיוחד, פלסטיני שעצר ג'יפ של המנהל האזרחי כדי להתוודות על פשע. השוטר נעץ בנו מבט מלא בוז, ואמר "תכניס אותי איתו לתא לשעתיים, והוא יודה גם ברצח קנדי." מה שיפה בבתי המשפט שלנו הוא שהם כנראה יקבלו את ההודאה הזו.

ובכל זאת, ברגע שחקירה הופכת למסובכת מדי, הדבר הראשון שמערכת המשפט רוצה להעיף הוא הזכויות הבסיסיות ביותר של העציר. קשה מאד לא להאמין לה אחר כך שמה שמעניין אותה הוא פחות מידע ויותר הודאה.

מהבחינה הזו, ההשוואה לנחקרים פלסטיניים – שמערכת המשפט מביאה כתקדים – חוזרת אליה כבומרנג. הנחת היסוד שלנו צריכה להיות לא זו שהמערכת רוצה שנקבל, שחקירה ללא עורך דין היא חקירה יסודית יותר, אלא ההיפך: שחקירתם של עשרות אלפי פלסטינים היתה חקירת שווא, שמטרתה סחיטת הודאה, ושהכרסום בזכויותיהם לא שיפר את "בטחון האזור," אלא רק את שיעור ההרשעות.

בכל פעם שמדובר בחקירה מסובכת, השב"כ והמשטרה נופלים על הרצפה, מתהפכים על הגב, ובוטשים ברגליהם באוויר. ככה זה, אחרי יותר מארבעים שנים בהם הארגונים האלה התרגלו שיש להם יכולת להפעיל לחץ כמעט בלתי מוגבל על נחקרים: יכולת החשיבה שלהם מתנוונת. לא במקרה, כאשר המשטרה נכשלה בשעתו במאבק בפשיעה האלימה, העלה השר לבטחון פנים צחי הנגבי את הרעיון של שימוש באמצעים מהמלחמה בטרור, כמו מעצרים מנהליים.

בשב"כ טוענים שיש פער ניכר בין המידע המודיעיני שלהם ובין היכולת שלהם להביא ראיות משפטיות. בהחלט יכול להיות. הדרישה, במקרה הזה, לא צריכה להיות לבטל את הצורך בראיות בבית המשפט או המקבילה שלה, היכולת לבודד עציר ולענות אותו עד שהוא יודה; היא צריכה להיות אימון טוב יותר של השב"כ להביא ראיות לבית המשפט.

הפעילו סוכנים – כן, זה ייקח זמן ויהיה שיעור גבוה של כשלונות. ככה זה בחיים. לא באתם ליהנות. אבל למען השם, השקיעו בסוכנים שלכם בדיוק כפי שהייתם משקיעים בסוכן שהיה אמור לחדור לתא של הג'יהאד העולמי, כי זה סוג האויב שאיתו אתם מתמודדים. הפעילו תחבולות, כמו ההיא שבה נחשף החמ"ל של תג מחיר. לכו בעקבות הכסף כדי לברר מי מממן את "תג מחיר" (הנה רמז על חשבון הבלוג: אתם יכולים להתחיל ממועצת שומרון וגרשון מסיקה), והבהירו שמימון פעולות כאלה יכאב מאד כלכלית לגופים שמספקים את המימון. אל תהססו לפעול נגד הרבנים; כעקרון מדובר בפחדנים שמשתפנים מהר מאד כשהם עצמם תחת סכנה. הכריזו על ישיבת יצהר כעל ארגון עוין והחרימו את כל הנכסים שלה – אבל תהיו ערוכים לבסס את המהלך הזה בראיות מוצקות בבית המשפט. תפסו את הבוגדים שמספקים מידע לאנשי תג מחיר מתוך הצבא, והפעילו לחץ בלתי מתון על בתי המשפט הצבאיים כדי שיזמברו אותם לתקופות כליאה ארוכות, כיאה לבוגדים. הפעילו האזנות סתר, מכשירי מעקב GPS, מיקרופונים פרבוליים, או את שלל הכלים הטכנולוגיים האחרים; בקיצור, הבינו שמדובר בפעולה ארוכת טווח נגד אויב ערמומי ומתוחכם ושזה לא ייגמר מחר, אם בכלל.

והפנימו שאת המאבק הזה צריך לנהל בגבולות החוק ובגבולות מה שמתיר משטר דמוקרטי, או שנשפוך את התינוק עם המים. ככה זה. לא מתאים לכם? החזירו את התגים שלכם. נמצא מישהו אחר.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': עדכון מפגש בלוג: הוא ייערך ב-26 במאי, בסביבות השעה שמונה. על המקום אני עדיין עובד ומקווה לעדכן בקרוב. כ-50 איש הביעו עניין להגיע. הפורמט המתוכנן, לאור התגובות שהגיעו במייל, הוא כזה: שעה של הרצאה, ככל הנראה על ג'ורג' אורוול; כרבע שעה של דיבורים על הבלוג ועל ההיסטוריה שלו; וכשלושת רבעי השעה של תשובה לשאלות מהקהל. עדכונים נוספים יבואו בהמשך.

(יוסי גורביץ)

עד כמה זה בוער

עמירה הס כתבה אתמול (ד') מאמר שמגן על זכות ההתנגדות של הפלסטינים, במיוחד על זכותם לתקוף באבנים את חמושי צה"ל. המאמר בעייתי בשורה של נקודות: הוא מדבר, במשפט הפתיחה שמאפיל על שאר הטקסט, על "זכות וחובה מוּלדוֹת" ליידוי אבנים; הוא רומז, כפי שציינה נעמה כרמי, שזכות כזו להתנגדות קיימת גם לערביי ישראל; ובאופן כללי מדובר במאמר ששומר על ערפול במקום שבו חובה להשתמש במילים ברורות.

ואחרי שיצאנו מעמדת העורך, שחבל שכזה שראוי לשמו לא עבר עליו ולא שלח אותו לכתיבה מחודשת, צריך לומר שבסופו של דבר הס אומרת דבר שאיננו נשמע בציבור הישראלי ובכל זאת חובה לומר אותו: שלפלסטינים יש זכות להגנה עצמית, כולל להגנה עצמית אלימה, מפני האנשים שכובשים אותם.

הכיבוש מנוגד לחוק הבינלאומי, אבל לפני שהוא מנוגד לחוק הבינלאומי, הוא מנוגד למוסר האנושי הבסיסי, שאומר ששעבוד של קבוצה אחת על ידי אחרת, נישולה הבלתי פוסק, הם לא אנושיים. לא במקרה כל כובש או משעבד חייב, תוך זמן קצר, להגדיר את הקבוצה הכבושה או המשועבדת כלא אנושית: הם מסריחים (עזבו עכשיו את העובדה שאנחנו גונבים את המים שלהם), הם לא מפותחים מספיק כדי לעמוד בכוחות עצמם (ולא משנה שבמשך עשרות שנים הפעלנו צנזורה כבדה ועצרנו את האינטלקטואלים שלהם), הם מתנהגים כמו חיות (אחרי ששללנו מהם יכולת לפעול כבני אדם), הם גונבים, הם משקרים, הם אלימים. בקיצור, מגיע להם כל מה שאנחנו עושים להם, אין ברירה, ידינו כבולות, תראה באיזה חיות מדובר.

ואכן, הנכבשים בדרך כלל נורא לא נחמדים: half demon and half child קרא להם קיפלינג ב"משא האדם הלבן" שלו. הם לא מנהלים מלחמה כמו שצריך: הם לא מתייצבים כוח מול כוח. הם יורים מן המארב. הם מזנבים בחלשים. באופן כללי, הם לא מנהלים מלחמה כמו שג'נטלמן או מקצוען צבאי היה מנהל אותה.

הסיבה לכך ברורה למדי. בסרט "הקרב על אלג'יר", שמתעד את מלחמת השחרור האלג'יראית כנגד הכובש הצרפתי – כובש ברברי לכל דבר, שניהל מלחמה מלוכלכת שהצרפתים עדיין לא מוכנים לדבר עליה, שאפילו כמה מקציניו הרגישים יותר לא יכלו שלא להשוותו לכובש הנאצי של צרפת, 15 שנים קודם לכן – שואל קצין צרפתי מורד אלג'יראי עצור למה הם עושים מעשי זוועה כמו הנחת מטעני חבלה במסעדות. התשובה של המורד חדה: תנו לנו את הטנקים שלכם, את חיל האוויר שלכם, ולא נניח פצצות במסעדות. הנכבש מנהל מלחמה "מלוכלכת" מהסיבה הפשוטה שנקודת ההתחלה שלו היא תבוסה צבאית טוטאלית: אין לו צבא סדיר להשתמש בו.

הנחת פצצה במסעדה, כמו גם ירי רקטה פרימיטיבית יותר מה-V2 שלא מסוגלת לדייק יותר מרדיוס של שני קילומטרים לעבר אוכלוסיה אזרחית, היא פשע מלחמה. על כך אין ויכוח. הבעיה היא שכאשר הישראלים מתלוננים על פשעי המלחמה של הפלסטינים, הם מתעלמים בניחותא מהפשעים היומיומיים שהם וממשלתם מבצעים. גם בניית התנחלויות היא פשע מלחמה. גם הנחה לכנופיות חמושות שייבאת לשטח הכבוש לנהל מערכת טרור יומיומית כלפי האוכלוסיה הכבושה, מה שקורה אבל פשוט לא מדווח בתקשורת הישראלית, זה פשע מלחמה. גם עינויים של עצירים הם פשע מלחמה, וגם הם מתרחשים בתדירות מצמררת. ראויה לציון גם העובדה שמספר האזרחים שהורגת ישראל במלחמתה בפלסטינים גבוה משמעותית יותר – היסטורית, כנראה יחס של 10:1 – ממספר האזרחים שהרגו הפלסטינים. לנו יש תירוץ קבוע: לא התכוונו. זה תירוץ שאמור לעבוד פעם, פעמיים, שלוש. כשהוא הופך לשיטה, צריך להתייחס אליו כמה שהוא: תרגיל רטורי שמיועד להסוות את האגביות של הריגת אזרחים.

ישראלים רבים מיהרו לציין כמה מקרי ידוי אבנים שאירעו לאחרונה ושבהם נהרגו או נפצעו קשה אזרחים, ביניהם שני ילדים. אבנים הורגות, כן, אבל רימוני גז הורגים יותר. ועדיין, אף חייל צה"ל לא הועמד לדין בסעיף של נסיון לרצח לאחר ירי בכינון ישיר של רימוני גז – ירי כזה, יצוין, מנוגד לפקודות. יתר על כן, גם מתנחלים שמשליכים אבנים על פלסטינים, גם כאשר האבנים האלה מושלכות בראשו של אדם שכבר שוכב על הארץ, לא מועמדים לדין בחשד לנסיון לרצח – אם הם מועמדים לדין בכלל. כאן המקום להזכיר שכל הלגיטימציה המשפטית לנוכחותם של כוחות צה"ל בשטחים הכבושים היא לצורך הגנה על האוכלוסיה הכבושה, לא זו שאסור היה לה להגיע אליהם מלכתחילה. במשימה הזו אין ספק שצה"ל לא עומד; ספק אם הוא מנסה לעמוד, או אם הוא בכלל מודע לה.

הציבור הישראלי הוא, ברובו המכריע, שותף מלא לכיבוש. ישראל נוקטת בשיטה של סיפוח זוחל כלפי הגדה המערבית, והשיטה הזו משפיעה על השיח הישראלי: הוא עובד. בהתחלה דיברו על חזרה לקווי 1967, אחר כך אלה היו קווי 1967 בלי "גושי ההתנחלויות", ועכשיו פוליטיקאים מרכזיים כמו יאיר לפיד ושלי יחימוביץ' מדברים גם על סיפוח אריאל בהסכם עתידי. מי שיסתכל על מפה ויראה איפה אריאל, יבין שאין מה לדבר על עצמאות פלסטינית אם אריאל נשארת בשליטה ישראלית. זה לא מקרה: זה כל הרציונל של קיומה של אריאל. לשם כך שרון בנה אותה.

הישראלים לא שוללים רק התנגדות פלסטינית אלימה: הם שוללים כל סוג של התנגדות. במשך שנים, ייללו ש"אין מנדלה פלסטיני", אבל ערב האינתיפאדה הראשונה גירשה ממשלת ישראל מהשטחים פעיל בכיר – לצערי שמו פרח מזכרוני – שניסה לארגן התנגדות לא אלימה. פעולות לא אלימות במובהק כמו שביתות כלליות, תליית דגלים, וכתיבת סיסמאות דוכאו באלימות קשה (אני עוד זוכר את שני הנערים העזתים שנורו על ידי אנשינו בזמן שכתבו סיסמאות; התירוץ היה שהם היו רעולי פנים). עצם כתיבתו של מנשר פוליטי די היה כדי להוביל למעצר. הפגנות מכל סוג עדיין אסורות בגדה המערבית, מתוקף החוק הצבאי. צה"ל והשב"כ מפעילים אלימות חריגה כנגד ההתנגדות העממית: ירי במספר גדול של פלסטינים, מעצרים מנהליים ומעצרים סתם של מארגני הפגנות, הוצאת הודאות בעינויים מקטינים. איך אמר את זה עמוס גלעד, הפשלונר הנצחי של מערכת הבטחון? We don't do Ghandi very well. הנסיון להביא לחרם בינלאומי על ישראל – פעולה בלתי אלימה במובהק – כונה כאן "טרור כלכלי" או "טרור תרבותי", והושמעו יבבות על כך שמדובר בעצם באנטישמיות. השלכת אבנים מכונה עכשיו על ידי דובר צה"ל "טרור עממי."

אבל בכל הדיבורים האלה על טרור, נשכח מונח אחד, שבשעתו דווקא היה נפוץ: טרור של מדינה (state terrorism). אם טרור הוא הפעלת אלימות כדי להשיג מטרה פוליטית, הרי זה מה שישראל עושה על בסיס יומי. הס התייחסה לכך בקצרה: "רדיפתם של מיידי האבנים, כולל מעצר זאטוטים בני שמונה, היא חלק בלתי נפרד, גם אם לא תמיד כתוב, מתיאור התפקיד של נציגי השלטון הזר – לא פחות מירי, עינויים בחקירה, גזל אדמה, איסורי תנועה ואפליה בחלוקת המים. האלימות של חיילים בני 19, מפקדים בני 45 או ביורוקרטים ומשפטנים, היא מחויבת המציאות. הם מגויסים כדי להגן על פירות האלימות שטבועה בעצם השליטה הזרה – משאבים, רווחים, זכויות יתר, התענגות על הכוח." הטרור הזה, מבחינת הישראלים, סמוי מן העין. הפלסטינים דווקא חשים בו היטב.

נעמה כרמי כתבה שאי אפשר למצוא צידוק – משפטי, אני מניח – להתנגדות לכיבוש באופן אלים, ושעל כן התנגדות כזו מנוגדת לזכויות האדם. לטעמי יש כאן סוג מסוכן של פציפיזם: די שהכובש יהיה כזה שהפגנות או התנגדות לא אלימה לא ישפיעו עליו, והשעבוד ינציח את עצמו, פשוט משום שלא תהיה אפשרות אפקטיבית להתנגד לו. כלומר, ייווצר אבסורד שבו הקפדה על שמירה על זכויות האדם גוררת את שלילתם.

לפעמים, אם עם משועבד רוצה לזכות בחירויות הבסיסיות שמגיעות לו, הוא צריך להפעיל אלימות קטלנית כנגד המשעבד. אחרת, ארצות הברית לא היתה קמה, האירים מעולם לא היו משתחררים מעולם של הבריטים, איטליה עדיין היתה מושבה אוסטרית, יוגוסלביה לא היתה משתחררת מעולם של הנאצים אלא עם קריסת המשטר, אלג'יריה עדיין היתה נחשבת לחלק מצרפת, ויאטנם היתה קולוניה, ומותר להניח שגם מדינת ישראל לא היתה קמה. היאוש הבריטי מהשליטה בפלסטינה נבע מכך שהיא הצריכה כוחות גדולים לדכא את התושבים – הן הפלסטינים והן היהודים.

אני בספק אם אפשר בכלל לדבר על זכויות אדם בלי להכיר בכך שהן במידה רבה תולדה היסטורית של מאבק נגד דיכוי, לעתים קרובות דיכוי זר. ההצהרה האוניברסלית על זכויות האדם – זו שמשרד החינוך הישראלי לא מוכן ללמד את תלמידיו, נזכיר שוב – היא תוצאה של מה שהיה כנראה הפרת זכויות האדם הגדולה בהיסטוריה, מלחמת העולם השניה. ההפרות האלה בוצעו ברובן על ידי כוחות כיבוש רצחניים שלא איפשרו התנגדות לא אלימה: התנגדות כזו נשענת על מעצורים מצד הכובש, והיכולת להביך אותו פומבית. רק שנים לאחר המלחמה למדנו על ההתנגדות הלא אלימה הראויה להערצה של מספר פרטים בודדים, ביניהם חברי מחתרת הוורד הלבן, ויש להניח שאם המלחמה היתה נגמרת אחרת לא היינו שומעים עליהם כלל. מהבחינה הזו, צריך לתהות אם ההתנגדות של יוהאן גאורג אלזר, שהיה קרוב מאד לחסל את היטלר בנובמבר 1939 בפיצוץ שהיה בלתי מבחין בעליל ואכן הביא למותם המבורך של שמונה נאצים, לא היתה לא רק יעילה יותר, אלא – בהתחשב בחוסר המעצורים של המשטר – גם מוסרית יותר. התנגדות לא אלימה לא מנעה מהמשטר לבצע פשעים (להוציא חריג אחד בולט – הפגנה של נשים "אריות" של יהודים כלואים מול מטה הגסטאפו, שהכניסה אותו להלם). התנגדות אלימה הצליחה בכך, לעתים.

אז כן, יש מלחמה בין הישראלים והפלסטינים. זו מלחמה בעצימות נמוכה, אבל מלחמה. ולמלחמה יש כללים. אני אישית מעדיף התנגדות לא אלימה, אבל אם ישראל מתעקשת לדכא אותה באלימות, תוך שהיא ממשיכה לנשל ולשעבד את הפלסטינים, אז היא מאבדת את הכוח המוסרי שבדרישה להתנגדות לא אלימה.

אין לי שום טרוניה כלפי החמוש הישראלי שהרג אמש שני חמושים פלסטינים שניסו להשליך לעברו בקבוקי תבערה. אני גם מסרב לראות בבני 17 שלקחו נשק לידיים ויצאו למה שצריכים היו לדעת שהיא משימה צבאית מסוכנת "ילדים" – בדיוק כפי שאני מסרב לראות בחיילי צה"ל ילדים. ואף שהיתה לי טרוניה כלפי החמושים הפלסטינים אילו היו מצליחים להרוג את החמוש הישראלי ואת חבריו, משום שבכך הם היו מכשירים פעולות תגמול ברבריות כנגד האוכלוסיה הפלסטינית, ומנציחים שוב את הדימוי של הפלסטינים כאלימים (האלימות הישראלית הרי כה יומיומית עד שאין רואים אותה), הרי שאני בספק אם יש לי את הזכות להשמיע אותה. מי שנושא נשק ולובש מדים מתחייב בנפשו, אחרי הכל. חייל שלא רוצה להיות מטרה, מתבקש לא להתגייס. אזרחים – לא כולל חברי מיליציות שלא במדים, שפולשים לכפרים פלסטיניים או מתעללים באיכרים – צריכים להיות אסורים בפגיעה. במצב הנוכחי, נראה שנורמליזציה של הסכסוך היא מה שאנחנו צריכים לעבוד עליו. מטבע הדברים, נורמליזציה כזו תצטרך להיות דו כיוונית: היא כוללת העמדה לדין של פושעי מלחמה משני הצדדים, יורי קסאמים כמו גם חיילים שיורים רימוני גז בכינון ישיר.

לחלופין, כמובן, אפשר לנסות להפסיק את הדיכוי של האוכלוסיה המתקוממת, ולהחזיר – כצעד בונה אמון – לפחות את המתנחלים לתחומי ישראל, כדי להראות בפועל שכוונתה של ישראל איננה לסיפוח. אפשר להשאיר את החמושים השראלים במקומם עד להסכם שלום עתידי. המספר הזעום של ישראלים שיסכימו לדון בכלל באפשרות הזו מעיד על כך שהם לא רוצים שלום; הם רוצים כניעה. כרגיל, הם רוצים מלחמה אבל לא מוכנים לשלם את מחירה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)