ועדת השרים לחקיקה, קרי חותמת הגומי של הקואליציה, אישרה היום (א') להצבעה את הצעת החוק (זהירות, מסמך) של ח"כ יריב לוין (הליכוד ביתנו), והיא צפויה על כן לעבור ביום רביעי בקריאה טרומית.

החוק, המכונה "הצעת חוק זכויות התורמים למדינה," נפסל בקדנציה הקודמת, אחרי שהיועץ המשפטי של הכנסת קיבל את עמדתה של ח"כ זהבה גלאון וקבע שמדובר בהצעת חוק גזענית. ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה אותה בכל זאת.

מה עושה הצעת החוק? היא מסיגה את השוויון בישראל כמה עשורים אחורה. בעבר כבר נקבע כי אסור לשאול אדם, בבואו לבקש עבודה, האם הוא שירת בצה"ל. הצעת החוק החדשה מקבעת את מעמדם של החיילים ומשרתי השירות הלאומי כמעמד האדונים בישראל.

ההתחלה, סעיף 3, פשוטה למדי: "על אף האמור בכל דין, מתן העדפה לאדם בשל היותו תורם למדינה, לרבות העדפה בקבלה לעבודה, בתנאי שכר, במתן שירות ובהזמנת שירות, לא תיחשב כהפליה פסולה." כך כותבים במשפטנית "התרנו בזאת אפליה פסולה." סעיפים 6-7 של הצעת החוק הם הרחבות פרטניות של סעיף 3.

סעיף 7 ראוי בכל זאת לתשומת לב. הוא קובע (סעיף קטן 1) ש"בחוק שירות המדינה (מינויים), בסעיף 15 א', בסעיף קטן (א'), אחרי ש'נולדו באתיופיה,' יבוא "ובלבד שהם תורמים למדינה כמשמעותם בחוק זכויות התורמים למדינה." מה אומר סעיף 15 א' לחוק שירות המדינה (מינויים)? טוב ששאלתם.

החוק אומר את הדברים הבאים: "בקרב העובדים בשירות המדינה, בכלל הדרגות והמקצועות, בכל משרד ובכל יחידת סמך, יינתן ביטוי הולם, בנסיבות הענין, לייצוגם של בני שני המינים, של אנשים עם מוגבלות, של בני האוכלוסיה הערבית, לרבות הדרוזית והצ'רקסית, ושל מי שהוא או שאחד מהוריו נולדו באתיופיה." זה, בקצרה, החוק שמדבר על שוויון הזדמנויות בשירות המדינה. ממשלת ישראל מכפיפה כעת את שוויון ההזדמנויות בשירות המדינה לשירות צבאי.

כלומר, האוכלוסיות הגדולות בישראל שלא משרתות את צה"ל – פלסטינים, חרדים, סתם נכים ואנשים שלא גויסו כי לא התאימו לצבא – יגלו מעתה שלא משנה מה הכישורים שלהן, תמיד יעדיפו על פניהן מישהו שלא עשה שום דבר אבל עשה את זה על מדים במשך 36 חודש.

אבל שניה, לא עצרנו שם. סעיף 4 קובע שמוסדות להשכלה גבוהה יעדיפו חיילים לשעבר על פני לא חיילים. למה? ככה. סעיף 5 קובע שאם מה שכונה פעם "יוצא צבא" – עד שבג"צ ביטל את האפליה הזו, וכל מהות החוק הזה היא לעקוף את בג"צ – מגיש הצעה למכרז לרכישת קרקע, הרי שגובה המכרז שלו ייחשב כאילו היה גבוה ב-20% ממה שהיה בפועל, בתנאי שהסכום החדש לא יהיה קטן מההצעה הגבוהה ביותר; ואם להוד מעלתו החייל המשוחרר לא יתאים לשלם את מחיר המכרז שנתפר עבורו, הוא יוכל להשתחרר מהחובה הזו. עוד קובע סעכיף 5 כי אם מקצים קרקע להתיישבות של "אוכלוסיה יעודית," חובה להקצות אותה כמות של קרקע ל"אוכלוסיית התורמים למדינה." וכדי שהכל ייגמר בטוב טעם, האחריות על ביצוע החוק מוקנית לפקיד בכיר בוועד עובדי שירות הבטחון, הלא הוא שר הבטחון.

בקיצור, מי שלא משרת בצה"ל – ונזכיר: כל מי שלא משרת בצה"ל, אלא אם הוא עריק, שוחרר משירות בצה"ל על ידי צה"ל או הדרג הפוליטי הממונה עליו; "משתמטים" הם אגדה שמופרחת על ידי קצינים שעיקר אמנותם הדלפת תיקים אישיים של חיילים – הוגדר כעת רשמית על ידי ממשלת ישראל כאזרח סוג ב'. ישראל היא מעתה, רשמית, מדינת קסרקטין.

המרגיז בכל העניין הוא שהאנשים שהמדינה קבעה שלא ישרתו ושעתה היא קובעת שהם גם אזרחים סוג ב' הם גם האוכלוסיה הכי עניה בסביבה. כלומר, אם היה להם סיכוי כלכלי כלשהו, המדינה דוחפת אותם אחורה. זהבה גלאון אמרה בתגובה ש"השרים קיבעו את הגזענות והאפליה בחקיקה. גם ממשלת נתניהו הנוכחית ממשיכה את המגמה של קודמתה ומקדמת חוקים גזעניים, המדירים מיעוטים ואוכלוסיות מוחלשות. אני תומכת בתגמול יוצאי צבא על השירות הצבאי שלהם, אך החוק הזה אינו עושה אפליה מתקנת, אלא מקבע בחוק אפליה פושעת של קבוצות מוחלשות בחברה, שהחוק עצמו פוטר אותן משירות צבאי."

רוצה המדינה לתגמל את עובדי הכפיה בירוק שלה? רעיון נהדר. היא יכולה להתחיל בזה שהיא תשלם להם שכר מינימום, במקום הגרושים שהיא משלמת להם כעת. אם המדינה תתחיל פתאום לשלם לחיילים עבור השירות שלהם ולא רק לתת להם דמי שק"ם שלא עודכנו שלושה עשורים, אולי גם תגמר בכך התופעה במסגרתה הדבר הזול ביותר בצה"ל הוא זמן עבודה של חיילים.

אבל זה, כמובן, לא יקרה. מה שיקרה הוא שהמדינה תעניק למשרתים בצבא תחושת עליונות, וקצת קדימות במכרזים ושירות המדינה, תוך דחיקה לאחור של האוכלוסיה האחרת. חיילים קרביים מקבלים כ-700 ₪ בחודש; שכר מינימום עומד על 4,300 ₪; כל חייל סדיר מפסיד כ-3,600 ₪ מדי חודש, או כ-129,600 ₪ עבור שירות של 36 חודשים. זה הרבה מאד כסף, במיוחד לאנשים צעירים. את הכסף הזה, המדינה לא מוכנה לתת להם. היא תעניק להם בונוסים אחרים – ותערער עוד יותר את תחושת הנאמנות למדינה של אלה שהיא דוחקת אחורה. לא תרחק העת, ותעודת השחרור תהיה המסמך הנכסף ביותר בישראל. היא זו שתאפשר למחזיקים בה להתקבל לעבודה אצל המעסיק הגדול ביותר במשק, קרי ממשלת ישראל.

צה"ל כבר הודה שכ-50% מהאוכלוסיה היהודית לא משרתת בו – על אחת כמה וכמה שרוב האוכלוסיה הישראלית לא משרתת בו. כמעט כל אשה שניה יהודיה איננה מגויסת וכרבע מאוכלוסיית הגברים איננה מגויסת. מבין זו שכן מגויסת, שישית אינם מסיימים את השירות. כלומר, הצעת החוק שאימצה הממשלה מקבעת זכויות יתר של מיעוט באוכלוסיה.

מעבר לכך, המהלך הזה יגרור צרות מוחין בשירות המדינה. טוב למדינה שיהיו בה עובדים מכלל שכבות האוכלוסיה: נכים, אתיופים, גאים, ערבים, חרדים. המדינה, הרי, אמורה לשרת לא רק את חייליה, אלא את כלל האוכלוסיה – כלומר, גם את הרוב שלא משרת בצה"ל. זה, הרי, הרוב שמממן את הצבא, על כל חריגות התקציב שלו, על כל בזבוזיו, על כל הפנסיות המופרכות שהוא מחלק לבכיריו. כן, גם העניים שאינם משלמים מס הכנסה, ושבחלקם הניכר אינם מתאימים לשירות בצבא, מממנים אותו: הרי בישראל הכנסות המדינה ממסים עקיפים עברו מזמן את הכנסותיה ממסים ישירים. במדינה ששייכת לאזרחיה, לא לחייליה, גם קולם של האזרחים היה נשמע בישיבות הממשלה.

לא בישראל. בן גוריון זנח את הצו הזהיר של הרצל – "נדע להחזיק את הצבאות בבתי הקסרקטין" – ובנה את ישראל סביב צה"ל. בסופו של דבר, לא היה שום דבר אחר שהיה מסוגל לאחד את האוכלוסיה המסוכסכת שהקימה את מדינת היהודים. ומדינה שקמה על בסיס צבא – ספארטה, פרוסיה – נשאר ממנה, בסופו של דבר, רק צבא. צבא שאוכל את המדינה שהקימה אותו, צבא שדוחק את האזרחים לקרן זווית, צבא – אולי המוסד האנושי הבזוי ביותר, אחרי המשטרה החשאית – שלא יכול לסבול את האפשרות שיש מי שלא רוצה בו, והוא חייב לרדוף אותו. צה"ל לא רק גדול מדי על ישראל; הוא גם הסיכון הגדול ביותר לדמוקרטיה הישראלית.

ועוד דבר אחד: אם תורשה לי הערה מרירה ונדירה, זה נראה קצת משונה ששלושה ימים אחרי שהתפרסם כאן הפוסט על ארני דריימן והחבלה שלו בוויקיפדיה, מתפרסם מאמר באותו הנושא בדיוק ב"הארץ", כמובן ללא קרדיט. עדכון: עכשיו כבר יש.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)