במשך שנים, נהגו פוליטיקאים ישראלים לומר לנו שהמהלכים שלהם מיועדים ל"חשיפת פרצופם האמיתי" של הפלסטינים. אהוד ברק התמחה בזה. פרשנים בכירים נהגו לומר שאין אמנם טעם ביוזמות שלום, כי אין להן משמעות מעשית, אבל עצם הצגתן ועצם אמירת ההן להן תציג את הצד השני כסרבן האמיתי.

המשחק הזה נגמר. היומיים שלאחר נאומו המדיני של אובמה הבהירו מי סרבן השלום כאן, וחשפו את פרצופו האמיתי של המרכז-ימין הישראלי. בניגוד לצווחה שקמה בתשלובת של הימין הישראלי, הימין האמריקני ורשת פוקס לא היה בנאומו של אובמה שום דבר חדש: הוא דיבר על מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67', עם תיקוני גבולות. זו גם היתה העמדה של ממשל בוש.

אז על מה כל הרעש? ובכן, כשבוש אמר את הדברים, היה ברור לכולם שמדובר בקריצה, שהוא לא מתכוון. כשאובמה אומר אותם, נראה שהוא דווקא כן. מכאן ההיסטריה הציבורית: פתאום עמדה שהסכמנו לקבל כשקר מוסכם הופכת למאיימת, כי היא מתחילה להפוך למציאות. זה, והעובדה שלנתניהו ולימין האמריקני יש מטרות משותפות: הפלת אובמה. התוכי של נתניהו, דני דנון, אומר ש"ברק חוסיין אובמה אימץ את תכנית השמדת ישראל של יאסר ערפאת". לא במקרה, דנון היה המלווה של שרה פיילין בביקורה בארץ; לא במקרה, הפסיכי הימני שהיה יותר מדי פסיכי עבור פוקס, גלן בק, יערוך עצרת באוגוסט בישראל. כדי לשמור על טרפן של 44 שנות נישול, נתניהו מוכן להמר על בעלת הברית האחרונה של ישראל, ולהפוך את ישראל לנושא ניגוח, מה שהאמריקנים מכנים wedge issue, של הרפובליקנים. סביר מאד להניח שהטקטיקה הזו תתפוצץ לישראל בפרצוף, ושהעובדה שהיא תהפוך ליקירתו של הפלג המשיחי-פונדמנטליסטי בפוליטיקה האמריקנית תהפוך אותה לשנואה על כל שאר העולם, ולמוקצית גם באגפים המתקדמים של המפלגה הדמוקרטית. עוד יותר מעכשיו, הכוונה.

הצהרותיו של נתניהו ראויות לעיון. בתגובה הראשונית שלו לנאום אובמה הוא אמר שהוא "מצפה מהנשיא אובמה שאשרור להתחייבויות האמריקניות כלפי ישראל מ-2004 שזכו לתמיכה גורפת בשני בתי הקונגרס. התחייבויות אלה נוגעות בין היתר לכך שישראל לא תתבקש לסגת לקווי 1967 שאינם בני הגנה ושיותירו מרכזי אוכלוסיה ישראליים גדולים ביהודה ושומרון מחוץ לגבולות אלה". ה"מצפה" האדנותי של נתניהו כבר העלה עליו את חמתו של ג'פרי גולדברג, ואם נתניהו איבד את גולדברג, הוא כנראה איבד חלק ניכר מהמרכז האמריקני. גולדברג שואל בעוקצנות מה יש בדעת נתניהו לעשות, אם אובמה לא ייענה לדרישותיו; האם הוא יפסיק להטיל וטו לטובת ארה"ב, או יפסיק לספק לה סיוע כלכלי? התשובה, אגב, פשוטה: נתניהו יחבור לאויביו של אובמה, ישחק ישירות בפוליטיקה האמריקנית, וינסה להביא למפלתו בבחירות. ואובמה יודע את זה.

נתחיל מהחוצפה הראשונה שבדבריו של נתניהו. כשראש הממשלה שרון הציג את ההתחייבויות האמריקניות המדוברות, נתניהו התנגד להן בכל תוקף והעלה להן 14 הסתייגויות. עכשיו הן הפכו פתאום לבבת עינו. היי, חלפו שבע שנים, מי יזכור מה היה אז. (ההתנתקות, בכלל, חשפה את נתניהו במירעו, כקומבינטור כושל: הוא הצביע ארבע פעמים בעד תכנית ההתנתקות, למרות שהתנגד לה, ולמרות שניסה לבצע את ה"פוטש בננה" נגדה באוקטובר 2004, הכל מחשש מתגובת שרון; ואז, שבוע לפניה, פרש ברעם מממשלת שרון, כשהוא חושב שיוכל להמריד את הליכוד נגדו. התוצאה היתה הקמת קדימה).

נעבור לשקר הגס. פתאום, גבולות הפסקת האש הופכות את ישראל לבלתי ניתנת להגנה. וואלה. מגבולות אלה היא יצאה לשתי מלחמות תוקפניות (1956 ו-1967), שהיו הצלחות צבאיות ניכרות (אם גם תבוסות פוליטיות מהדהדות). דווקא משכבשה את השטחים, היא החלה לספוג תבוסות או כמעט תבוסות: 1973, המלחמות בלבנון, האינתיפאדות. כל אחת מהן היתה במקרה הטוב תיקו צבאי ותבוסה דיפלומטית רועמת, ובמקרה הרע גם תבוסה צבאית. צה"ל שלפני כיבוש הגדה היה צבא יעיל יותר, והשיג תוצאות טובות יותר. ושוב, מה האיום הגדול שבנסיגה לקווי 49', בהנחה שאתה בונה גדר יעילה בין ישראל ופלסטין? הצבא הירדני? הצבא העיראקי? הפנטזיה על הצבא האיראני, שיתקדם איכשהו דרך עיראק וירדן? מה?

ונגיע לחוצפה העיקרית: נסיגה לקווי 49', אומר נתניהו, "תותיר מרכזי אוכלוסיה גדולים ביהודה ושומרון מחוץ לגבולות אלו". וואלה. במשך 44 שנים התנהלה ישראל כאילו החוק הבינלאומי איננו נוגע לה, היא הכניסה אוכלוסיה שלה לשטחים כבושים, עיוותה כל חוק ונוהל אפשרי כדי לאפשר את קיומן של ההתנחלויות הללו – ופתאום, יש לה את החוצפה לומר שכל מפעל הגזל העצום הזה יגרום עוול לגוזלים. התשובה האמריקנית צריכה להיות פשוטה וחדה: מעולם לא הכרנו בחוקיותן של ההתנחלויות ולא נכיר בהן כעת. המתנחלים הם בעיה של ישראל, בעיקר של הימין הישראלי, ולא של הפלסטינים או הקהילה הבינלאומית. הרצחתם וגם ירשתם?

המשמעות של האמירה הזו של נתניהו היא שלא תהיה מדינה פלסטינית, כי אף מדינה לא תסכים שיהיו "גושים" של מדינה אחרת בקרבה. ומקרה אריאל יוכיח: הסערה סביב עיר המתנחלים ש"נמצאת לגמרי בקונסנסוס" מתעלמת מכך שהיא בלב השטח המיועד למדינה פלסטינית, 20 קילומטרים מישראל, והיא שם בדיוק כדי שאי אפשר יהיה להקים מדינה פלסטינית. נתניהו לא לבד בתפיסה הזו ש-44 שנות הגזל של ישראל צריכות לשאת פרי: התפיסה שלו של "גושים" ונוכחות צבאית על הירדן זהה לחלוטין לזו של בוז'י הרצוג, כפי שהובעה השבוע, וכדי להבדיל בינה ובין התפיסה של "השמאל הלאומי" ("מדינה להם, גושים לנו"), צריך מיקרוסקופ משוכלל במיוחד. המרכז-ימין הישראלי מאוחד סביב הדרישה לשימור הגושים; השאלה היא אם הוא מוכן לצאת למלחמה על כך. התשובה של נתניהו חיובית היא "כן" מהדהד; התשובה של המרכז-ימין היא, בינתיים, "שמעו, לא נראה לנו כל הקטע הזה, אבל אם אין ברירה אז ברירה, בהשמע קול החצוצרות הישנות נתייצב לפקודה" וכן הלאה. יורים ובוכים, מודל 2011.

אחרי הפגישה עם אובמה, ולפני הזובור הציבורי שהוא מארגן לו בנאום מול איפא"ק ומול הקונגרס, הודיע נתניהו שהוא "מנהיג של עם נרדף שאין לו הזדמנות שניה ולא יכול להרשות לעצמו טעויות… לא נקלוט את הפליטים הפלסטינים, למה שאנחנו נקבל אותם?… במשך 4,000 שנה [כך! – יצ"ג] סבלנו ממאבק, טבח, השמדה."

כל ההתקרבנות הזו מיועדת לדבר אחד בלבד: להשיג לגיטימציה להמשך רדיפתו של עם מקורבן. אל תסתכלו על מה שאנחנו עושים ב-63 השנים האחרונות – הסתכלו על ההיסטוריה לקרימוסה שלנו. אף אחד לא סבל כמונו, ועל כן מותר לנו לגרום סבל לעמים אחרים גם בימים אלה. העולם כבר לא קונה את זה, ואין שום סיבה טובה שיקנה.

ואשר לשאלת הפליטים – נו, באמת. למה שישראל תקבל אותם? כי היא אחראית לכך שהם הפכו לפליטים. היא גירשה את רובם והיא מנעה את שובם של כולם לאחר הקרבות, כדי לגזול את אדמותיהם. בלי התוקפנות הישראלית, לא היתה בעיית פליטים. אז כן, ישראל היא זו שצריכה לפתור אותה.

או, בקצרה, נתניהו מארגן לנו את המלחמה הצודקת הבאה. אחריה, כרגיל, מצבנו יהיה גרוע יותר.

ועוד דבר אחד: לפני כחודש הודיע הרמטכ"ל החדש, בנימין גנץ, ש"שני הרוצחים של משפחת פוגל הם לא בני אנוש". כתבתי אז שזו כנראה הכנה לדרישת עונש מוות. ומה אתם יודעים: השבוע הסתיימה חקירתם של שני החשודים ברצח (הנוקדנים יציינו את העובדה שהיא הסתיימה שלושה שבועות לאחר שדובר צה"ל הודיע בקול תרועה על פענוח המקרה), והצבא הודיע שהוא ידרוש עונש מוות.

הדרישה הזו לא מעשית, ככל הנראה. העובדה שהיא מועלית היא ציניות זולה, שמטרתה לארגן לגנץ, לדובר צה"ל החדש ולשב"כ נקודות בדעת הקהל הבהמית. זה יכול לצאת מכלל שליטה: אם התביעה תדרוש עונש מוות, יופעל לחץ חריג על בית המשפט לקבל אותו; אם הוא יקבל אותו, לחץ יוצא דופן יופעל על בית המשפט לערעורים; ואם זה לא יעמוד במעמסה, יצטרך אחד בנימין גנץ להכריע האם להעניק חנינה לזוג אנשים שהוא כבר קבע – כהנחיות לשופטים? – שאין להם צלם אנוש. התביעה הצבאית כבר עשתה את השטיק הזה בשנות השמונים ושנות התשעים; 20 שנה אחרי, החברה הישראלית הרבה יותר יהודית והרבה יותר מבוהמת. יכול להיות שגנץ התחיל כאן מדרון חלקלק שהוא לא יידע איך לעצור בו.

(יוסי גורביץ)

לב הפרשה: פרשת שלוס גלנט (*) תפסה את תשומת ליבו של הציבור לאחר שטל כהן פרסם בהארץ את התצלום האווירי של המבנה המפואר. תמונה אחת המחישה במה מדובר. והתמונה הזו אפילו לא קלטה את השטחים הגדולים שסיפח לעצמו גלנט בשלל תואנות (בין השאר, הוא ניסה למנוע את פינוי השטח בטענה שמדובר בשנת שמיטה (!).

אבל המבנה – ששוויו כשבעה מיליוני שקלים וגודלו 500 מ"ר – הוא לא הסיפור, עד כמה שהוא מנקר עיניים. הסיפור האמיתי הוא גם לא הכניעות של מנהל מקרקעי ישראל בפני אלוף דורסני שמכהן בלשכתו של מושחת המושחתים אריאל שרון. הסיפור האמיתי, וכמעט אף אחד לא מתייחס אליו, הוא האופן שבו הצליח גלנט לשכנע את מפקד יחידת המאבטחים של בכירי צה"ל – אז אל"מ אריק אלעזר – לסייע לו.

אחת הצרות שגלנט נקלע אליהן היתה העובדה שהוא פרץ על דעת עצמו שתי דרכים, אחת מהן באורך 120 מטרים, ללא אישור. לאחר שהתברר לגלנט שהוא בבעיה, צץ לפתע מכתב מאת אלעזר, הקובע שיש צורך בטחוני בדרכים הללו: גלנט זקוק ל"דרכי מילוט" למקרה של התקפת מחבלים.

לאף בכיר אחר בצה"ל, כולל אחד שהחיזבאללה כבר התעניין בו – הרמטכ"ל היוצא, גבריאל אשכנזי – אין דרך מילוט כזו, כך שצריך לשאול למה דווקא גלנט זקוק לה, וכמובן, מה הסבירות שתיערך התקפה על ביתו. יתר על כן, המכתב של אלעזר הגיע אל הגופים האזרחיים תוך עקיפה של כל הרשויות הרלוונטיות בצה"ל. כך שיש מקום לחשוד שגלנט, או מי מטעמו, הגיע אל אלעזר, הסביר לו את הבעיה – ואלעזר הרי ידע שאלוף פיקוד עם סיכויי קידום טובים הוא לא בדיוק משהו שיפגע בקריירה שלו. אלעזר גם צריך לדעת שהוא מכסת"ח את גלנט, הרי הדרכים כבר נסללו מבלי להתייעץ ביחידת המאבטחים, שקודם לכן לא הבחינה בסכנה מיוחדת לשלומו של האלוף המבוצר. זה לא מפריע לו יותר מדי.

זו הסכנה: שרמטכ"ל שהתרגל לכך שהוא יכול לקמבן קצינים אחרים לצרכי כל מיני עבירות על החוק, שלא מהסס להפעיל קצינים כדי שירמו את הרשויות לצרכיו הפרטיים. אדם כזה, אסור שיתמנה לכל תפקיד.

קשקושי טירקל: אפשר היה לפטור את מסקנותיה הצפויות מראש של ועדת טירקל בכך שהיו"ר שלה הוא זה שאישר את מינויו של גלנט כרמטכ"ל כי גלנט וברק אמרו לו שזה בסדר ואין מה לחקור, אבל כנראה שצריך להקדיש לזה עוד כמה מילים.

קודם כל, המסקנות אכן היו צפויות מראש: כפי שהראה תום, בשורה של פוסטים מופתיים על עבודת הוועדה ("המופע של טירקל"), חבר הוועדה ראובן מרחב כבר קבע, תוך כדי הדיונים, ש"המדינה קובעת את הדברים האלה והיא מכריזה על סגר ומודיעה עליו והוא חוקי לפי כל אמת מידה, ובית המשפט העליון אישר את זה, וזה עומד בכל אמת מידה של דין בינלאומי לפי הליך בינלאומי מוכר – הודעה לימאים וכה הלאה וכה הלאה – וזה מה שמחייב. זה מה שמחייב." כזכור, חלק מתפקידה של וועדת טירקל היה לבחון אם אכן המצור היה חוקי. בוועדה שלא היתה וועדת ראווה, ראובן מרחב היה הופך לחבר לשעבר, אבל מספיק עם הצחוקים.

שנית, לא ברור אם בפני הוועדה הוצג כל החומר המצולם שנתפס על המרמרה – על פי העדויות, נראה שלא – ולא נראה שהיא ביקשה לראות את החומר. היא טוענת ש-127 מתוך 133 פעולות אלימות של החיילים היו מוצדקות, אבל לא ברור על סמך מה – הרי לא הטורקים ולא הפעילים הבינלאומיים העידו בפניה. כאן המקום להזכיר, שוב, שאחרי שבעה חודשים, צה"ל לא פרסם את החומר המצולם שהחרים, וכנראה שהוא יודע למה.

שלישית, הוועדה קובעת שהמצור היה חוקי, לא היה רעב, והמצב היה בסדר לגמרי ולחלוטין לא ענישה קולקטיבית. כפי שציין מברק אמריקני שכנראה חמק מידיעתה, "Israeli officials have confirmed to econoffs on multiple occasions that they intend to keep the Gazan economy on the brink of collapse without quite pushing it over the edge". למצור צריכות להיות השלכות צבאיות, וככזה הוא אמור להיות קצר; הוא לא אמור להיות כלי פוליטי שמטרתו שינוי משטר. החוק הבינלאומי, כפי שציינה היום עמותת גישה, "מתיר הגבלת תנועה על מנת למלא צרכי ביטחון, תוך שמירה על זכויותיהם של תושבים פלסטינים בעזה לקיים חיים תקינים. אולם הטלת סגר לשם ענישה – אסורה". היא מצטטת, כראיה, את הצלב האדום – גוף בעל מעט יותר יוקרה בתחום מאשר ועדת הטיוח של טירקל.

המצור הישראלי על רצועת עזה הוא עונש קולקטיבי פר אקסלנס, ובניגוד למה שמוכרים לנו כל הזמן, הוא לא היה בשל הבחירה בחמאס: הוא הוטל אחרי שהחמאס תפס את השלטון ברצועה בכוח, יותר משנה לאחר הבחירות.

העלילה של השמאל הלאומי: במוצ"ש הקודם, כזכור, נערכה הפגנה גדולה בתל אביב של הארגונים הפרו דמוקרטיים. ארגון אחד נעלם: השמאל הלאומי. בתשובה לשאלות בנושא, טען הדובר של השמאל הלאומי בטוויטר שהארגון לא השתתף בהפגנה משום ש"מארגני ההפגנה בהובלת דב חנין סירבו להניף דגל ישראל על הבמה". יצוין שההודעה הראשונית של הטוויטר של השמאל הלאומי היתה כנה יותר: "יש לנו בעיה להפגין עם פוסט ציונים, ערבים או יהודים. לכן לא הגענו להפגנה האחרונה בתל אביב." זו עמדה שאפשר לכבד, אם כי גם לא להסכים איתה.

הטענה השניה נשמעה לי יותר מדי כמו הטענה של שלי יחימוביץ' שדב חנין לא עומד בעת שירת התקווה. חנין ודובריו הכחישו בתוקף את הטענה, ואמרו שלא רק שדרישה כזו לא הועלתה, גם לא נראה היה שהשמאל הלאומי מעוניין להשתתף בעצרת, ולא שלח נציגים לדיונים בנושא. שוחחתי עם אחד מעוזריו של עו"ד אלדד יניב, ראש התנועה, אדם בשם תומר שהציג את עצמו כאחד ממייסדי התנועה.

התגובה הראשונה של תומר היתה "דגלים זה סמל, ואם הוא נתן לך את הדוגמה כסמל, זה בגלל שהדיון באינטרנט הוא דיון סמלי… השיח באינטרנט הוא שיח של סמלים". אחרי שהבהרתי לו שמדובר בעלילה, שאי אפשר לעטוף אותה בז'ארגון על סמלים ושמה שהם אומרים הוא עילה לתביעת דיבה, הוא הציג עמדה אחרת: "אנחנו שאלנו אם חלק מהתפאורה יהיה עם דגל ישראל, וענו לנו חד משמעית לא", אם כי לדבריו השיחה הזו לא היתה עם דב חנין אלא עם צד שלישי, אנשי השמאל הלאומי לא נכחו בשיחות, וזו היתה ההתרשמות שלהם ממגעיהם של תנועות שמאל אחרות.

בקיצור, על סמך התרשמות מכלי שני – במקרה הטוב – הרשו אנשי השמאל הלאומי לעצמם לנסות להפוך את הבעיה שלהם (אי הגעתם להפגנה או אפילו לשיחות על ניהול ההפגנה) לבעיה של דב חנין, תוך ניצול החשדנות כלפיו בשמאל הציוני. שזה מסריח.

עדכון: שוחחתי עם נציגת הצד השלישי שלטענת תומר אמרה לשמאל הלאומי שחנין התנגד להנפת דגלי ישראל. התגובה שלה היתה קצרה ובוטה: “שטויות”.

(* הזכויות שמורות ליובל בן עמי)

(יוסי גורביץ)