החברים של ג'ורג'

והיו עיניך רואות

אז הבחירות הסוערות ביותר לתפקיד הרבנים הראשיים, תפקיד שחשיבותו מתמעטת ככל שהמריבות סביבו בוערות יותר, הסתיימו אמש (ד'). המנצחים היו מה שמו יוסף, הבן של, ומה שמו לאו, גם הוא הבן של. אם זה לא מספיק נפוטיסטי בשבילכם, אז לאו ג'וניור, הבן של אספן המעטפות התפוחות הידוע, דרש במהלך הקמפיין לאפשר לו ולאביו להצביע עבורו. ג'וניור טען שרבנים הצביעו בעד עצמם מאז ומתמיד.

למרות האבל הכבד שירד על הח"מ לאור העובדה ששמואל אליהו – הוא, כמובן, הבן של – לא הצליח לצלוח את המשוכה, בכל זאת יצא לנו משהו חיובי מהפארסה הזו: חשיפת פניה של האוליגרכיה הרבנית.

קיימת בחלקים ניכרים של הציבור פנטזיה על כך ששלטון הרבנים, מדינת הלכה, יהיה איכשהו מוצלח יותר מהביצה המיוזעת שהיא הדמוקרטיה הפרלמנטרית הגוועת שלנו. כל המפלגות המתקוטטות תבעטנה הצידה; במקומן יגיע שלטון התבונה, סוג של שלטון הפילוסופים של אפלטון. אמנם, החוקים שעל פיהם ינוהל בעייתים, חשים רבים, בכל זאת הם יופעלו על ידי אנשים בעלי קו מוסרי נוקשה.

כפנטזיה, אפשר לקטלג את התפיסה הזו כמועתקת ישירות מהפנטזיה הפאשיסטית בגרסתה הקתולית – היו שתי מדינות שהתקרבו אליה, ספרד של פראנקו ואנשי Opus Dei שלו, והמדינה הסלובקית החלשה שהקימה גרמניה הנאצית. התפיסה הזו נובעת גם מהעובדה שליהודי הממוצע אין מושג ירוק בהיסטוריה יהודית, ולו משום שרבנים עשו הכל כדי שלא תהיה כזו.

הרבנות היא אוליגרכיה. תמיד היתה. הסוד השקט של ההיסטוריה הרבנית היא העובדה שהאוליגרכיה הרבנית החליפה, החל מימיו של ישוע והרבה יותר עם חורבן בית המקדש השני, את האוליגרכיה של הכהנים – וככזו היתה, ברובה הגדול, המשת"פית של הכובש הרומאי. לאוליגרכיה הרבנית היה יתרון אחד, שהפך אותה לחביב ההמונים: היא אכן הכילה מרכיב מריטוקרטי. אם אתה עילוי בתורה, ואם מישהו שם לזה לב, אז האוליגרכיה תשתדל להביא לכך שתקבל את החינוך והלימוד שיאפשרו לך לגדול ולהפוך לחלק ממנה. הדוגמא הקלאסית היא כמובן הלל והסיפור הנודע על כך שלא היה לו כסף להכנס לבית המדרש, ועל כן ישן בשלג על הגג עד שהתעלף ונמצא שם.

אבל הצד השני הוא 'ייחוס', הנטיה של בניהם של רבנים להפוך גם הם לרבנים – אחרי הכל, עם החינוך שלהם אין להם הרבה יכולת למצוא ג'וב אחר – והתפיסה שצאצאים של רבנים גדולים הם, איכשהו, מתאימים יותר. גם כאן, הדוגמא של הלל היא חשובה: כשאנשים מדברים על "בית הלל", הם בדרך כלל לא מודעים לכך שמדובר היה בבית אצולה של ממש: הנציג האחרון שלו, רבן גמליאל השישי, שימש כנשיא עד שהודח ב-415 לספירה על ידי הקיסרים הונוריוס ותיאודוסיוס השני. כלומר, הלל וצאצאיו החזיקו בתפקיד במשך כ-450 שנה. זה לא רע בכלל בשביל בית אצולה. הרבנים החסידיים, כידוע, הפכו את העברת הכהונה מאב לבן לעקרון יסוד, שמתבסס על תפיסות קבליות.

הסוד האפל יותר הוא שלאורך ההיסטוריה, להוציא מספר חריגים, האוליגרכיה הרבנית – בהיותה נטולת כוח מדיני ועוינת, בשל נסיונה הרע תחת החשמונאים, כלפי שליטים יהודים – שימשה ככלי שליטה של פחות או יותר כל כוח זר. פעם אחר פעם, הרבנים מתייצבים כנגד נסיונם של יהודים להשתחרר משעבוד. המקרה הברור ביותר הוא עיקור מושג המשיח: עד המאה השניה והחורבן של מרד בר כוכבא, המשיח היה סתם מנהיג או מלך שמוליך את העם לחירות. כותבי התלמוד, שנמאס להם מהופעת משיחי שקר על בסיס עונתי – ועצם נוכחותם של אלה העידה על המשבר שבו היו שרויים מאמיניהם של הרבנים – סייגו את המשיח והטילו עליו עול על אנושי. הוא נדרש, בין השאר, לשרוץ ברומא מחופש לקבצן ולדעת לדבר עם חיות. זה כבר לא יכול היה להיות מנהיג התנזים של ציפורי שארגן אמבוש יפה לכמה חיילים רומאים מופתעים. הדוגמא המודרנית להתנהלות הזו מצד הרבנים היא, כמובן, ההתנגדות הנחרצת של רובם לנסיון המשיחי הגדול ביותר, קרי הציונות.

לאורך כל ההיסטוריה, הדיל של הרבנים עם השליט הזר היה פשוט: אנחנו נשליט סדר באוכלוסיה שלנו עבורך, ובתמורה נקבל סטטוס גבוה יותר. אירונית, יורשיהם של הקיסרים הביזנטים – הסולטנים הטורקיים – החזירו סוג מוגבל של נשיאות, כשהכירו ב"חכם באשי" או "הראשון לציון" כראש העדה היהודית. כדי להבנות את מעמדם, הרבנים היו צריכים אויב פנימי: עוד בימי בית שני, הם מצאו אותו ב"עם הארץ," היהודים מן השורה. השנאה היתה מרה: רבי עקיבא, שעבר ממחנה אחד לשני, העיד על עצמו שקודם להמרתו, היה נוהג לומר "תנו לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור", ועם ההמרה אמר "תנו לי עם הארץ ואקרענו כדג." רבי אלעזר אמר "עם הארץ, מותר לנוחרו ביום הכיפורים"; לנחור ולא לשחוט, משום שהשחיטה טעונה ברכה. רבנים אחרים אמרו על "עם הארץ" ש"הם שקץ ובנותיהם שרץ, ועל בנותיהם נאמר 'ארור שוכב עם כל בהמה'." השנאה היתה הדדית, ויש להניח שהאוליגרכיה שהשניאה את עצמה היתה גורם מדרבן בהמרת הדת הגדולה של היהודים, שתשעה מתוך עשרה מהם נעלמו במאה השלישית והרביעית, והפכו לנוצרים.

אחד המאפיינים של אוליגרכיה היא העובדה שחילופי התפקידים בה לא נעשים בגלוי, ובדרך כלל גם לא באמצעות כללים ידועים. המאבק המכוער שראינו בחודשים האחרונים הוא לא היוצא מן הכלל כשרבנים מתנגשים ומנסים לשפר עמדות: הוא הכלל. מי שעוקב אחרי מה שקורה בעולם החרדי, מכיר היטב את הנוהל שבו כל יריב על עמדה כלכלית הופך בשני מהלכים לעמלק.

וכן, זה בהרבה מקרים מאבק על עמדה כלכלית: השליטה ברבנות הראשית לא מעניקה מי יודע מה יוקרה, אבל יש לה יכולת להשפיע על עולם הכשרות. הבן של יוסף יקפיד לא להפריע למפעל הכשרות היקר של אביו – או, אם לדייק, של אחיו. על מה שקורה כשאתה מערער על אחד המאחזים האלה אני יכול להביא סיפור משפחתי. מעשה בסבי, מרדכי מלאכי (אנגלנדר), שהיה אדם שש אלי קרב (נראה לי שהתכונה הזו והעיניים הכחולות מגיעות ממנו), ותחום התמחותו היה חלק מסובך למדי בשחיטה שנקרא ניקור. הוא הוציא על כך ספר (מעטים היו הקונים), וכשהגיע יום אחד לניו יורק הוא גילה שעל פי כללי הניקור, השחיטה של כנופיי… אה, סליחה, חסידות סאטמר היתה טרפה לגמרי. הוא לא הסכים לסתום את הפה, והתוצאה היתה שמשטרת ניו יורק היתה צריכה ללוות אותו לנמל התעופה, מחשש לחייו.

אלימות כזו, או שימוש בקשרים עם המשטר לצרכי אלימות, הם לא דבר נדיר כל כך בעולם הרבני. בעת המריבה הגדולה עם החסידות – שערערה את התפיסה המריטוקרטית הרבנית, שעל פיה אדם נמדד על פי לימוד, והחליפה אותה בתובנות מיסטיות מדידות הרבה פחות – הרבנים ה"מתנגדים" לא בחלו באלימות, או אף בהלשנת שווא לרשויות. מוקדם הרבה יותר, רבנים הסגירו את ספרי הפילוסופיה של הרמב"ם לאינקוויזיציה כדי להביא לשריפתם. בתוך החסידויות עצמן היו מאבקי כוח שגלשו לאלימות ולעתים לרצח – במיוחד כלפי חסידי ברסלב, שהרבנים החסידיים האחרים לא הצליחו להבין מדוע הם לא מספחים את עצמם לחצר חסידית חדשה, משמת רבם ללא יורש.

וכמובן, אוליגרכים חושבים קודם כל על עצמם. הרבנים נאבקו בשיניים ובציפורניים נגד עליית הנאורות ונגד שוויון זכויות ליהודים, והצטרפו בכך במובהק לכוחות הריאקציה. הם ידעו היטב מדוע: הורדת חומות הגטו פגעה משמעותית ביכולת השליטה שלהם, מה שאמר במקביל שלא היה להם מה להציע לשלטונות ושיכולת הקיום שלה נפגעה. מותר לחשוד שהבריחה הגדולה של יהודי אשכנז, שהמירו את דתם בהמוניהם במאה ה-19 או סתם חדלו מלראות את עצמם כיהודים, נבעה בין השאר מאפסותה ונבלותה של ההנהגה הרבנית שלהם. תהליך דומה עבר על הרבה מאד קתולים ולא מעט פרוטסטנטים.

ספק אם יש בגידה גדולה יותר מזו של רבנים רבים בקהילותיהם בימי השואה. המקרה הבזוי מכולם הוא של הרבה מבעלז, שחמק מן התופת כשהוא משאיר את חסידיו מאחור, אוסר עליהם ללכת בעקבותיו – להגר לפלסטינה – ואמר להם שיהיה בסדר ולא לדאוג. רוב החסידים לא שרדו. אם לרבה מסאטמר, שנמלט מהונגריה – בחסדי הדיל של הציוני קסטנר עם אייכמן – היו נקיפות מצפון כלשהן על כך שהוא השאיר מאחור את אלה שכלכלו אותו, סגדו לו, ושאותם אמור היה להנהיג בשעתם הקשה ביותר, הם לא בלטו.

אין רבנים אחרים. אין מסדר אוטופי של רבנים-פילוסופים שינהיגו מדינת הלכה. הזבל הזה הוא כל מה שיש. הוא כל מה שהיה. הוא כל מה שיהיה. יש לנו מספיק תקדימים היסטוריים כדי לקבוע שהמערכת הזו לא בנויה לייצר משהו אחר. על השיטה הדמוקרטית יש לנו יכולת השפעה; היא ניתנת לשינוי. הרבנות איננה ניתנת לשינוי, והיא מושחתת מטבעה, מושחתת לא פחות וכנראה הרבה יותר מהפוליטיקאים שלנו. מדינת הלכה תיראה בדיוק כמו שנראו הבחירות לרבנות הראשית – רגע, לא. זה לא המצב. במדינת הלכה, אי אפשר יהיה לדווח על חלק ניכר ממה שדווח בחודשים האחרונים. הכל ייעשה במחשכים. כמו בסעודיה, כמו באיראן.

ועוד דבר אחד: היועמ"ש וינשטיין הורה על שחרורו של באביקר אברהים, שעל המקרה שלו כתבתי כאן, כמו גם על שחרורו של עצור נוסף, שהוחזק במעצר אף על פי שבית משפט זיכה אותו מחמת הספק (!). המהלך הזה, של החזקת עציר למרות פסיקת בית משפט, מכניס אותנו עמוק לטריטוריה של של מחנות ריכוז. וינשטיין ראוי להערכה על כך שהקשיב למפגינים מול ביתו – אבל הנוהל השערורייתי והנפשע שהוא חתום עליו, שמאפשר החזקה במאסר עולם בפועל של אנשים שלא הורשעו, עדיין שם, ועדיין מבטיח שמעשי עוול מסוג זה יחזרו על עצמם. ומותר להניח שהם יפגעו דווקא באנשים החלשים ביותר, נטולי הידידים, הכסף והקשרים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה רוצה וינשטיין משמואל אליהו?

שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, רוצה להיות הרב הראשי לישראל. הספרדי, כמובן. אבא שלו החזיק את הג'וב הזה, אז בסטנדרטים – אם אפשר לקרוא להם כך – של הרבנות, הוא כשיר לתפקיד. הבעיה שלו תהיה להתמודד עם בניו של עובדיה יוסף, ששניים מהם רוצים גם הם את אותו התפקיד ובדיוק בשל אותם כישורים. זה לגמרי לא עניין עדתי: דוד לאו, בנו של רב המעטפות הידוע ישראל לאו, מתמודד על תפקיד הרב הראשי האשכנזי. אחרי הכל, אבא שלו כבר היה שם.

עד קריסת הדיל הגדול בין הבית היהודי ובין ש"ס, הסיכויים של אליהו לא היו משהו. אבל עכשיו, כשאין דיל, האחים היהודים דווקא מביעים עניין באליהו. אחרי הכל, יש לו היסטוריה ארוכה ומפוארת כמסית בכיר. ההערכות הן שתשעה מחברי הכנסת של האחים היהודים יצביעו עבורו, אם אכן הדברים יגיעו לכך, ואולי יותר. אחרי הכל, אביו של שמואל, מרדכי, שימש כ"סמכות הרוחנית" של המפז"ל בימיהם של יצחק לוי ואפי איתם. האחרון אפילו ייחס לתפילותיו של מרדכי אליהו את הצלת חייליו מפני שדה מוקשים מופעל לייזר (!) של החיזבאללה. אני חושב שאפילו נסראללה היה מופתע לגלות על הקדמה הטכנולוגית של כוחות השדה שלו. אבל עולם הפנטזיה העשיר של אפי איתם הוא לא הנושא שלנו.

כשלעצמי, אשמח מאד לראות את שמואל אליהו כרב ראשי. דבר לא יחורר יותר את הקליפה הדקה של ה'דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' מאשר מינויו של מי שהבטאון שלו קרא לבניית מחנות השמדה לעמלקים (ראו הקישור למעלה.) המינוי הזה יעורר דיון רצוי, בארץ ובחו"ל, בשאלת העמדות האנטי-אנושיות של ההלכה האורתודוקסית. בכל פעם שהמפלצת הזו מרימה את ראשה, ממהרים להסתיר אותה – כפי שעשה צה"ל כאשר רב בכיר בשורותיו, הקולונל אייל קרים, נתפס באישור אונס בזמן מלחמה. ההסתרה הזו מאפשרת לארס הזה לקנן במרתפים, במקום שאפשר יהיה להלחם בו בפומבי. ספק אם יש מישהו כשמואל אליהו שמסוגל סוף סוף לנעוץ יתד בלב התפיסה, שמקננת גם בקרב חילונים-לכאורה, של "חוכמת היהדות." כשאליהו יהיה רב ראשי, אי אפשר יהיה לטעון יותר ש"מחנות השמדה לעמלקים" הוא נחלת איזה מיעוט קיצוני.

יהודה וינשטיין, מהעלובים אם לא העלוב שביועצים המשפטיים לממשלה, הודיע שאם שמואל אליהו יעמיד את עצמו לבחירה, וינשטיין יזמן אותו לשימוע. אמור שנית? לא הבנתי.

לפני כשנה, סגרה הפרקליטות את תיק ההסתה כנגד אליהו – שכזכור, הוציא פסק הלכה שהורה לאסור מכירה או השכרה של דירות ללא יהודים – משתי סיבות. הראשונה שבהן היא שהפרקליטות הגיעה למסקנה שאין מקום להעמדה לדין בשל גזענות דתית, משום שלזו יש מעמד מיוחד בחוק שמתיר בפועל הסתה גזענית כל זמן שהיא נשענת על נימוקים דתיים. כחודש וחצי לפני ההחלטה הזו, השתמש וינשטיין בנימוקים אלה ממש כדי לסגור את החקירה כנגד כותבי "תורת המלך." יצוין שאני לא חולק על נימוקיו של וינשטיין ואני חושב שהם מדויקים; החוק נכתב במפורש כך שיחריג הסתה גזענית דתית, שאם לא כן חצי מהמחשבה האורתודוקסית, אם אפשר לקרוא לה כך, וחלק ניכר מהפולחן האורתודוקסי היה בסכנה. החור הזה בחוק היה גדול כל כך שמאיר מרטין כהנא עצמו – שכנגדו נכתב החוק מלכתחילה – הצביע בעדו בגיחוך. הנימוק השני היה עלוב יותר: הפרקליטות טענה שאי אפשר לוודא שדבריו בעיתונות לא סולפו. אם זה המדד שלה, אפשר להעיף את עבירת ההסתה לגזענות מהחלון ברוב מוחלט של המקרים. אפשר לומר שהפרקליטות לא התאמצה יותר מדי – למשל, היא לא טרחה למצוא הקלטה של הדברים שאמר אליהו באיתמר אחרי טבח משפחת פוגל. יתר על כן, זו היתה הפעם השניה שהפרקליטות סוגרת תיק נגד אליהו בשל אותה העבירה עצמה: בשנת 2006, היא החליטה לבטל את כתב האישום כנגד אליהו בשל הסתה לגזענות, והסתפקה בדרישה שהוא "יבהיר את דבריו."

יש בהחלטה החדשה של וינשטיין בעיה. הדברים שכתבו רבני "תורת המלך" חמורים הרבה, הרבה יותר מכל מה שאמר אליהו – על כל פנים, מכל מה שהוא נתפס אומר עד כה – הן בשל הפסקה הידועה לשמצה על כך ש"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך פגיעה בגדולים," הן בשל העובדה שהם התירו להרוג כל מי שאיננו "שומר על מצוות בני נוח", קרי יותר מ-99% מאוכלוסיית העולם, באם ההריגה מיועדת להעניש את הנרצח על כך. ואף על פי כן, וינשטיין סגר כנגדם את התיק (שוב, תוך ציות לרוח ולשון החוק.)

אז מה הוא רוצה מאליהו? הדברים שלו חמורים הרבה פחות. הוא עדיין חלאת המין האנושי, אבל הוא לא דיבר על רצח. הוא דיבר על מניעת דיור מלא יהודים. כן, ההסתה שלו הובילה לפרעות, אבל הפרקליטות נמנעה מלחקור אותו בנושא וכאמור, סגרה את התיק העיקרי נגדו – וכאמור, בפעם השניה. יתר על כן, המדיניות של אליהו זכתה לתמיכה ממשלתית: פועלו לניקויה של צפת מלא-יהודים הביא לכך שהוא קיבל פרס, שהוענק לו בין השאר על ידי שר המדע, עוד חבר במפלגת האחים היהודים; שר המשפטים הקודם, יעקב נאמן, ערך סימפוזיון על דיני "לא תחנם" – שם הקוד ההלכתי שעליו התבסס אליהו כשהוציא את פסק איסור מכירת הדירות שלו.

אז מה לעזאזל רוצה וינשטיין מאליהו? אפשר לצפות מווינשטיין לאיזשהו סוג של עקיבות פנימית? החלטת שהסתה דתית לגזענות היא משהו שאפשר לתבוע עליו, החלטת שלא לפתוח בהליכי הדחה כנגד אליהו מתפקידו כרב העיר צפת – מה קרה פתאום? איזו עבירה חדשה הוא ביצע? וינשטיין לא דיווח על עבירה כזו. האם הוא מדבר על שימוע בשל עבירה שהוא כבר סגר את התיק שלה? כי זה נראה באופן חשוד כמו רדיפה.

מה שקורה פה די פשוט. הממסד המשפטי אחוז אימה מפני האפשרות שאליהו יהיה רב ראשי. זה יהיה אסון hasbara שאפילו הרצח על המרמרה יחוויר לעומתו. ציפי לבני כבר דיברה השבוע על כך שהאירופאים מתייחסים לישראל כאל מדינה קולוניאליסטית; רק זה חסר עכשיו לישראל, שיראו אותה כפי שהיא נראית באמת.

אבל תפקידו של היועץ הממשלתי לממשלה הוא לא לשפץ את תדמיתה של ישראל תוך רדיפה פוליטית. תפקידו הוא לא להטיף מוסר. תפקידו הוא לא לסמן את גבולות המותר והאסור בשיח. תפקידו הוא אכיפת החוק. היועץ המשפטי הזה כבר קבע שהטפה דתית לגזענות מותרת בפועל – על כל פנים, היא איננה ניתנת לענישה – וכנראה שהוא חי עם זה די טוב כל זמן שהמסיתים היו רבנים בדרג זוטר ביחס, אבל נרתע בפלצות כשמסתבר שמועמד לרב הראשי הוא מסית. אני חשבתי שאנחנו בוחנים עבירה על פי המהות שלה, לא על פי זהותו של המבצע אותה. וינשטיין לא יכול לאכול את העוגה הזו פעמיים.

תנו לשמואל אליהו להתמודד על תפקיד הרב הראשי. אם יש לו די תומכים, הוא ראוי לתפקיד. כך זה עובד. נסיון למנוע ממנו התמודדות באמצעות תרגיל משפטי מסריח סובל מכמה ליקויים: בכלל לא בטוח שהתרגיל יעבוד (במקום אליהו הייתי הולך לבג"צ אוטומטית), וגם אם הוא יעבוד התוצאה שלו תהיה, מחד, שחלק ניכר בציבור יראה את הבחירות כגנובות ובכך ישמוט את הלגיטימיות של הרב הראשי הנבחר, ומאידך יחזק את מעמדו של אליהו, על תקן של נרדף על דברי תורה, בקרב הציבור שלו. היסטורית, ספק אם יש משהו שיוכל להפוך את אליהו לכוח עולה בקרב המאמינים יותר מהמהלך של שלילת זכותו להבחר לרב ראשי. ההיסטוריה של בחירת ארכיהגמונים חדשה אצלנו ביחס, והפרטים המדויקים של האופן שבו הנשיאים לבית הלל גנבו סוסים יחד עם נציג הקיסר הרומאי אבדו מזמן, אם נכתבו אי פעם; אבל ההיסטוריה של הכנסיה, ושל האיסלם, רוויה במצבים שבהם יש מועמד אחד שנתמך על ידי הקיסר או הסולטן, בעוד שיריבו נרדף על ידיו – ופעם אחר פעם, המועמד הנרדף (שהוא לא בהכרח המועמד הטוב יותר) זוכה לאהדת ההמון, והופך למנהיג אופוזיציה חשוב.

מותר, גם אם מאד לא רצוי, למדינת ישראל לדחוף את עצמה דווקא לפינה המיוזעת הזו בהיסטוריה של מאבקי דת ומדינה. חיוני, עם זאת, שההחלטה על כך לא תגיע דווקא מיהודה וינשטיין, מי שספק אם יש לו מספיק אשראי ציבורי לחצי מנת פלאפל אחרי פרשת העובד הזר שהפיל על אשתו, אחרי קדנציה שבה שימש כיועץ הפרטי הממשלה – ואחרי העובדה שהוא זה שסגר את התיק נגד אליהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. אני אשתדל שלא לאכזב.

(יוסי גורביץ)

דרכי שאול ביתם

נפתלי בנט, מהפוליטיקאים החלקלקים והדוחים ביותר בישראל, כתב ביום רביעי בעמוד הפייסבוק שלו ש"זהו, אי אפשר יותר עם הנמלים. הגעתי עכשיו הביתה והבנתי שחייבם לעשות מעשה. הם במטבח. בסלון. בחדר אורחים. כל הבית נמלים. הזמנתי מדביר." אחר כך ינסה בנט לטעון שהוא בכלל לא הסית כנגד עובדי הנמלים. יונתן לוי השיב לו יפה: "זהו. אי אפשר יותר עם האח. הגעתי עכשיו הביתה והבנתי שחייבים לעשות מעשה. קפוא במטבח. קר בסלון. מתחת לאפס בחדר האורחים. חייבים להבעיר את האח."

הוויץ העלוב של בנט הגיע, לא במקרה, אחרי שבאותו היום הוכיחה לו המפלגה שלו שהוא בסך הכל פרצוף היח"צ שלה, שמיועד למשוך מצביעים ולא יותר. המפז"ל ידעה להיות אכזרית כלפי המנהיגים שלה: כשמשיח הפח אפי איתם (זוכרים אותו?) השתלט עליה, היא ניסתה לעשות בו שימוש זהה לזה שהיא עושה בבנט – למשוך מצביעים חילונים מטומטמים על ידי הצבעה על השירות הצבאי של המנהיג. בנט הוא בסך הכל שדרוג: הוא גם היה בהייטק (ובמועצת יש"ע, אבל על זה הוא מעדיף לא לדבר, זה פוגע במותג.) אחר כך, כשהזיות הגדלות של איתם התגברו, המפלגה לעסה וזרקה אותו. ככה זה.

ביום רביעי, נערכה בכנסת הצבעה על "חוק שטרן." החוק הזה הוא חלק מהמערכה המלוכלכת מאד על בחירת הרבנים הראשיים. הוא מנסה לקבוע שהגוף שבוחר את הרבנים הראשיים יוגדל מ-150 ל-200 חברים, ולראשונה הוא קובע שלפחות 20% מהגוף הבוחר חייבות להיות נשים. החוק הוגש על ידי ח"כ אלעזר שטרן (סיעת לבני), ולא במקרה הוא לא הוגש על ידי המפד"ל/הבית היהודי/תקומה. החוק מיועד לאפשר את בחירתו של הרב דוד סתיו, מאנשי צהר, לרב הראשי האשכנזי, על ידי הרחבת חבר הבוחרים כך שיכלול הרבה יותר חילונים. בנט אולץ לאחרונה להסכים לדיל מסריח עם ש"ס: המפז"ל תתמוך בשינוי החוק כך שיתיר לרב הראשי הספרדי הנוכחי, שלמה עמאר – ההוא מהחטיפה והתקיפה, לא ההוא מהמעשים המגונים והשוחד – להתמודד על כהונה שניה, ובהתאם ש"ס תתמוך בשינוי החוק כך שיתיר לאנשים מעל גיל 70 להתמודד על התפקיד, מה שיכשיר את המועמד של רוב חברי המפז"ל, יעקב אריאל. הלז, שמקודם במרץ על ידי אנשים שחוששים משום מה מהליברליות המפוקפקת של סתיו, כבר בן 76, ופסול מלהתמודד. כלומר, שתי המפלגות עושות יד אחת כדי לבצע שינויים בחוק הרבנות הראשית שמטרתם תפירת החוק למועמדים ספציפיים. באופן עלוב במיוחד, יעקב אריאל ניסה להכחיש בשלב מסוים שהוא מועמד לתפקיד.

בנט לא אהב את הדיל הזה, שנכפה עליו, ולכן הוא הורה לחברי מפלגתו להצביע עבור חוק שטרן, שהיה מאפשר לו ליהנות משני העולמות: גם להעביר את החוקים שרצו ש"ס וקיצוני מפלגתו, וגם לרחוץ בנקיון כפיו כשהוא מצביע על הצבעתו עבור חוק שטרן. חברי המפלגה שלו הבהירו לו היטב איפה הם עומדים: תשעה מתוך תריסר מהם נעדרו מההצבעה. רק ח"כ אורי אורבך, חילונית המחמד של המפז"ל איילת שקד ובנט עצמו תמכו בחוק. בנט היה חייב למחות את היריקה הזו מהפרצוף, ולהפנות את תשומת הלב למשהו אחר. מכאן מגיעה הבדיחה העלובה על "הדברת הנמלים."

במהלך הבחירות האחרונות, טענו בליכוד שבנט והמפז"ל כפופים לרבנים קיצוניים. זה היה קצת חצוף, בהתחשב בכך שבנימין נתניהו ישב ללא כל בעיות בישיבת מרכז הרב לצד דב ליאור, הרב ששמו נקשר לא פעם ולא פעמיים לטרור יהודי. אבל זה היה נכון, והתייצבותם של חברי הכנסת של המפז"ל לצד דב ליאור – שהבהיר ש"תהיה מלחמה על הרבנות הראשית," וטען ש"בנט לא שומע לרבנים" – מבהירה לצד מי ניצבים הרוב בסיעה.

קניתם את הבלוף של המפז"ל בבחירות האחרונות, על כך שהיא מפלגה חדשה, כזו שיש בה מקום לכולם? אז אתם כנראה מה שב. מיכאל הגדיר מזמן כחל"ם, חילונים למען מפד"ל. חברי הסיעה חושבים שאתם צריכים חינוך מחדש, כי אתם לא יהודים מספיק. ובמקרה הזה, בנט לגמרי איתם.

הוא הורה לאחרונה על הקמת "מנהלת הזהות היהודית," כזו שתפקידה יהיה לגרום לכם לחזור לשורשים שלא ידעתם שיש לכם. בראש המנהלת, העמיד בנט את אחד הרבנים היותר שנויים במחלוקת של הציונות הדתית: אביחי רונצקי. הלז התפרסם אחרי שהורה לתלמיד ששאל אותו בנושא שמעיקר הדין, חל איסור על טיפול רפואי בשבויי מלחמה, ושיש לטפל בהם בכל זאת משום שיש סכנה שהעובדה שיהודים טובים לא מעניקים טיפול כזה תתפרסם, ותגרום נזק לשבויי המלחמה של צה"ל. עם פסיקה כזו, מיהר צה"ל להפוך את רונצקי לרב הראשי שלו; לימים הוא ימנה את אייל קרים, מי שהתפרסם כשהוא מתיר אונס בעת מלחמה (הוא ביצע נסיגה צרפתית אחרי שהדברים פורסמו כאן), לראש מדור פסיקת הלכה ברבנות הצבאית. רונצקי שב ועלה לכותרות לאחרונה, אחרי שדרש מהרבנות הצבאית להצניע את ספר הפסיקות העדכני שלה, משום שזה חשף בפומבי את עמדתה האמיתית בנושאים כמו הדרת נשים ומעמד הלא יהודים: רונצקי סבר ש"מן הראוי היה שלא לפרסם את הדברים כפי שהובאו בחוברת, זאת מתוך העיקרון של 'חכמים היזהרו בדבריכם', ומתוך הערכה שדברים מעין אלה יעוררו גלים ודיונים הנועדים לייצר מראית עין לפיה התורה נגד גויים […] המגמה צריכה להיות קירוב של חיילים למקורות היהדות ומתוך כך חיזוק רוח הלחימה, וגישה שכזו עשויה להיפגם בעקבות פרסומים ברוח זו."

יש אלפי רבנים בישראל, ואפשר להניח בבטחון שרובם המכריע מתועב פחות מרונצקי. אף על פי כן, רונצקי היה הבחירה של בנט. רונצקי, כמובן, אמר ש"למנהלת לא יהיה קשר להחזרה בתשובה. הרעיון הוא לחזק את הזהות היהודית שהיא על הפנים במדינה." הוא אמר עוד שהמטרה של המנהלת "זה לחזק את הקשר של העם, לא לארץ, אלא לעצמו, למורשתו. זה דבר שהוא בעיני קיומי. אדם שלא מכיר את התנ”ך הוא, ברגעי משבר, לא יחזיק מעמד פה. היום זה נחלש מאוד, הזהות היהודית." העלגות במקור.

הבנתם את זה, חילונים? רונצקי, האיש שאומר שמעיקר הדין אסור לטפל בשבויי מלחמה ושלא רוצה שתדעו מה באמת חושבת עליכם הרבנות, יסביר לכם מה המורשת שלכם. הוא יסביר לכם, בכספי המדינה ובעידודה, את העובדה שאתם לא קשורים לעצמכם, שאתם מנותקים מעצמכם; שהקשר ביניכם ובין המולדת שלכם איננו קשר טבעי של אדם הגדל במולדתו, אלא קשר מתווך, מפותל, שעובר דרך טקסטים – טקסטים שהוא, בחסות המדינה, מעמיד את עצמו כמתווך המורשה שלהם. זו היהדות של בנט: יהדות של אי לקיחת שבויים, יהדות שקובעת שמעמדם של הלא-יהודים ומעמדן של הנשים הוא נחות – אבל אומרת את זה לא במישרין, לא ישירות בפרצוף שלכם – אם זה יוצג כך, אתם תתקוממו – אלא בערמומיות, מאחורי הגב, תוך הרבה מתק לשון והונאה.

בפירותיהם תדע אותם: מי שחשב שהמפז"ל החדשה רכה יותר, נוחה יותר ללא-דתיים, כדאי שיתעורר ושיבין שאנחנו בעיצומה של הפיכה אמונית ושהאחים היהודים העתיקו את לקחיהם של האחים המוסלמים. גם הם מעמעמים את עמדותיהם עד לרגע שבו הם ישיגו את הכוח.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': אני רוצה להזכיר לכל מי שנרשם לאירוע יום ההולדת של הבלוג שאנחנו נפגשים מחר בשעה 19:30 ב"תרנגול," שארית ישראל 4, יפו.

(יוסי גורביץ)