החברים של ג'ורג'

כמו הלהבות ההן

זה התחיל בצפת, יחסית בשקט, בפברואר האחרון: קבוצה של שוחרי "ערכי יהדות" החלה לנסות לשכנע את בעלי העסקים בעיר להמנע מהעסקת לא-יהודים, אם הללו לא יחתמו על התחייבות לשמור על "שבע מצוות בני נוח". שום דבר לא קרה להם.

בסוף אוקטובר האחרון, ערך שמואל אליהו – שבונה את עצמו כמשיח החרד"לי – עצרת בצפת, ובה חזר על פסק ההלכה שלו שאוסר על השכרת דירות ללא יהודים. הוא נחקר חמש שנים קודם לכן, ולא קרה לו כלום. הוא היה רגוע. האולם שבו נערכה העצרת, אגב, נשכר על המועצה הדתית של צפת. ימים ספורים לאחר מכן, החלו תומכי חב"ד – אוכלוסיה שאליהו מקורב אליה – בפוגרום כנגד הסטודנטים הערבים בעיר. המשטרה עצרה שניים מן המתפרעים, אחד מהם שוטר מג"ב שהשתמש בנשקו כדי לירות באוויר במהלך ההתפרעות. ראש עיריית צפת, אילן שוחט, בחר להאשים את דווקא את הסטודנטים הערבים. אלמונים איימו להצית את ביתו של אלי צביאלי, שהשכיר את הדירה שלו לסטודנטים ערבים. למותר לציין שלאליהו לא קרה שום דבר.

לפני כשבוע, חתמו כ-50 רבנים נוספים על פסק ההלכה של שמואל אליהו. הם נימקו אותו, בין השאר, ב"חשש מהתבוללות". שום דבר לא קרה ולא יקרה להם. הרבנים מנסים להשיג 500 חתימות, ובהתחשב בכך שמאות רבנים ניצבו לצידם של הרבנים שנחקרו בעקבות פרסום הלכות הריגת גוי, "תורת המלך", זה יעד מעשי. אפשר היה להשעות אותם מתפקידם, ולפתוח בחקירה נגדם, אבל הדבר מצריך את החלטתו של שר המשפטים. הלז, כזכור, הוא יעקב "משפט התורה" נאמן, מינוי אישי של אביגדור ליברמן, שמשרד המשפטים שלו עורך סמינרים על מצוות "לא תחנם", כלומר אותה מצווה עצמה שעומדת בבסיס פסק ההלכה האוסר על השכרת דירות. הסיכוי שזה יקרה, אפשר להעריך בזהירות, נמוך למדי. הנה המבחן לבנימין נתניהו, שגינה את פסק ההלכה: האם הוא גם יעשה משהו בנידון, גם במחיר משבר קואליציוני עם ליברמן, או שיסתפק במילים ריקות. אני חושב שהתשובה ברורה לכולנו.

כמה כלי תקשורת טענו השבוע שיוסף שלום אלישיב, ראש הציבור הליטאי, יצא נגד פסק ההלכה הזה. זה לא מדויק. אלישיב לא כתב פסק נגדי משלו, הוא הסתפק – או, מדויק יותר לומר, מקורביו הסתפקו – בהדלפה שזלזלה ברבנים שחתמו עליו: הוא תיאר אותם ככאלה ש"יש לקחת מהם את העט". אבל נגד הפסק עצמו הוא לא יצא, כי הוא יודע שזו לשון ההלכה. קצת מגוחך היה לראות את "הארץ" מתרפס לרגליו. (ובאותה הזדמנות, מה חושב אלישיב על רבנים שפרסמו קריאה לתמיכה באליאור חן ואחר כך טענו שדבריהם הוצאו מהקשרם? אולי גם מהם – או ממקורביהם – צריך לקחת את העט?)

אחד החותמים על פסק ההלכה הוא עזריה בסיס, מי שאוכל את לחמו של הציבור כרב הראשי של ראש העין. בסוף השבוע, בחן בסיס שוב את גבולות החוק: יחד עם רבנים אחרים בראש העין, הוא פסק שאסור לבעלי העסקים בעיר להעסיק יחדיו גם ערבים וגם נשים יהודיות. אחד ממקורביו של בסיס, חנניה צפר, אמר ש"יש להבהיר לבעלי העסקים, שעליהם להעסיקם בהפרדה. אם לא, צריך להודיע לציבור שלא לקנות אצלם. בכך הם יחליטו ממי הם מרוויחים – מהצרכן או מפועלים זולים. יש מקרים חמורים מאוד בהם נערות במצוקה מוצאות את עצמן עם מוחמד בכפר. אחר כך נולדים להן גם אחמד ופאטמה". פסק הדין נשען על תלונתה של איזו יהודיה טובה, שאמרה ש"מה שמתנהל שם זה פשוט קטסטרופה. אני מגיעה לאותם בתי עסק ורואה את התימניות היפות שלנו עם ערבים, שנראים כמו יהודים. הם קונים להן מתנות, מדברים אליהן יפה ומסנוורים אותן. אחר כך הן מגיעות לכפרים ומקבלות מכות. במשפחה שלי מישהי עזבה את בעלה היהודי למען ערבי כיוון שהיא נכנסה להריון. בגלל זה אני רגישה לכל העניין". בסיס, כמסתבר, כל כך חושש מהתבוללות, שלפני שלוש שנים הוא אסר גם על יריד עסקי משותף לנשים יהודיות ופלסטיניות. ואולי מה שהטריד אותו הוא החשש מפני העצמה של נשים.

כאש בשדה קוצים. (צולם במצעד זכויות האדם, 10.12.10)

צריך לשים לב לטקסט שפרסם השבוע ברנש בשם הראל חצרוני, שפורסם ב"ערוץ 7", אתר מיינסטרימי יחסית של חובשי הכיפות. לטענתו של חצרוני, שמתאר את עצמו כמי שעוסק ב"הצלתן של בנות יהודיות מכפרים ערביים", וטוען ששישים נשים יהודיות התאסלמו בחודשיים האחרונים (שימו לב למספר), הוא נפגש עם מוכתר כלשהו, ששמו לא מצוין, כדי לשכנע אותו להפסיק את הבעיה. המוכתר הבהיר לו, לדבריו, ש"כי כיבוש הבנות היהודיות הוא חלק מהמאבק בין העמים, מאבק שבו הוא מאמין שינצחו למרות צבאה החזק של מדינת ישראל".

רגע, לא סיימנו. לדברי חצרוני, לא מדובר בקשרים מקריים בין ערבים ויהודיות, אלא במזימה רחבת היקף: "במסגרת פעילותו ארוכת השנים בתחום הצלת הבנות מכפרים ערביים נודע לו שאין מדובר רק בגחמה רגעית של בחורים ערביים אלא במהלכים מתוכננים היטב הנעזרים גם בנשים זקנות המכירות מסורות עתיקות לייצור סמי הזיה ותשוקה מחומרים שונים כריאות של ארנבת וכיוצא באלה, אלה נטחנים לאבקה המוכנסת למשקה שנמסר לבת היהודייה ו"הבחורה שתשתה מהמשקה תימשך לבחור שהגיש לה אותו".

וואו. אנחנו יוצאים אפילו מתחומי פסק "הנער שחור השיער שאורב לנערה, אה, שחורת השיער" של עזריה בסיס וחוזרים במהירות לתקופה הפרה-מודרנית. כשקראתי את זה, המחשבה הראשונה שלי היתה שאני צריך במהירות ליצוק קליעי כסף. איזו בעיטה בראש חזרה למאה ה-17: מכשפות שמכירות מתכונים עתיקים רוקחות שיקויי תשוקה כחלק מקנוניה מחושבת שמטרתה לחתור תחת החברה המהוגנת. הן משתמשות במתכוני שיקויים שהיו מוכרים היטב לכל צייד מכשפות, כמו חלקי גוף של ארנבת שקושרו מאז ומעולם עם תשוקה מינית. החותרים מצליחים לעמוד במשימתם ביעילות שטנית, קורבן אחד ליום. המטרה, כמובן, היא נשים, שכידוע מימי חווה והלאה קל להטות אותן מן הדרך. פעם הן הקשיבו לנחשים מדברים; היום הן מסתפקות בישמעאלים.

בקיצור, חצרוני רוקח לנו כאן הילולת מכשפות שכמוה לא נראתה מימי ה-Malleus Maleficarum, ומשתמש בדיוק באותם דימויים של תקופת ציד המכשפות הגדולה, העלילה הרצחנית שאחרי שעברה סובלימציה התגלגלה לימים אל "הפרוטוקולים של זקני ציון". אם רודפי המכשפות חששו במיוחד מפגיעה בתומתן של נזירות ("כלות ישוע"), במקרה של חצרוני הקורבן המיועד הוא במיוחד צעירות דתיות. לתוך כל המרקחה הרעילה הזו, הוא מטפטף כמה טיפות של הפחד הכמוס של הקולוניאליסט מפני אונו המפורסם של היליד.

הטקסט של חצרוני התפרסם לא רק בערוץ 7, כאמור ללא כל הסתייגות, אלא גם בעלוני שבת כלשהם, מהסוג שנקראים בבתי הכנסת בין התפילות. סביר שתוך שנה-שנתיים, כמו אותו סיפור המעשה בהומונוקולוס של אריסטוטלס והרמב"ם, גם זה ייכנס לפולקלור של בחורי הישיבות ויהפוך לעובדה שאין עליה עוררין. אבל גם קודם להבל של חצרוני, הפחד ההיסטרי מפגיעה בטוהר הדם היהודי שימש – כמו בדרום של חוקי ג'ים קראו, כמו בדרום אפריקה של האפרטהייד, וכן, גם כמו בגרמניה הנאצית; הדרישה החדשה של בסיס כמו הועתקה ישירות מחוקי נירנברג – את הרוב הרודף לצמצם עוד את צעדיו של המיעוט הנרדף. ככל שמתגברת הרדיפה, כך חש הרודף את עצמו לחוץ יותר, צריך ללחוץ את הנרדף עוד.

ומאחר והרשויות לא עושות דבר כדי לבלום את ההיסטריה, או – כמו במקרה של משרד המשפטים – נמצאות בידיהם של שונאי המין האנושי, כנראה שזה יימשך.

(יוסי גורביץ)