צריך להתעלם מהתעמולה של יש אטד, אין שום סיבה ששתי מפלגות היסטוריות יתאחדו

האוויר מלא בשבועות האחרונים בתעמולה של יש אטד, שקוראת למפלגת העבודה להתאחד עם מרצ “למען שלמות הגוש.” התעמולה הזו הודהדה הבוקר גם על ידי מאמר המערכת של הארץ. מרב מיכאלי, ייאמר לזכותה – ויש מעט מאד דברים לומר לזכותה אחרי הקדנציה הזו – מסרבת.

לכאורה, הסיבה ללחץ העצום שמופעל על מיכאלי מכל כיוון היא החשש שהעבודה או מרצ לא תעבורנה את אחוז החסימה, ואז יקיץ הקץ, פרשי האפוקליפסה יאמרו ‘דיו’ לסוסים שלהם בצחקוק מרושע, וכל מה שישרוד יהיו מקקים ובעלי תבונה דומה, כמו ביביסטים ורל”ביסטים. הבעיה היא שבטיעון הזה אין כלום.

כל הסקרים מראים שגם העבודה וגם מרצ עוברות. נכון, הסקרים לא שווים כלום: הבחירות הללו יוכרעו על חודם של שני מנדטים, טעות הדגימה היא שלושה אחוזים, כך שהם לא באמת מסוגלים לנבא משהו. ואף על פי כן, האיחוד הזה פסול: מדובר בשתי מפלגות של ממש, עם מוסדות והיסטוריה, ועל סמך כלום ושום דבר הן נדרשות לבצע ספוקו עבור רשימות ריקות שמונהגות על ידי מנהיגים בעלי כריזמה; תמיד צריך לפקפק במנהיגים כריזמטיים, במיוחד כאלה נטולי כריזמה כמו לפיד, גנץ וליברמן. יתר על כן, העבודה ומרצ כבר רצו במשותף בעבר: התוצאה היתה אסון. זוכרים את אורלי לוי-אבקסיס? זה.

אבל יש טיעון חזק יותר. הביטו בסקר הזה, מלפני חודש. העבודה מקבלת בו חמישה מנדטים. לא בדיוק התחיה שמיכאלי מקווה לה, אבל חמישה מנדטים לא קרובים לאחוז החסימה. עכשיו הביטו בסקר החדש יותר, משלשום. העבודה נמצאת שם על חמישה מנדטים. בשני הסקרים, מרצ מקבלת שישה מנדטים, גבול שהיא לא עברה מזה 15 שנים. שתיהן במצב טוב, בהתחשב בכך שהציבור יותר ויותר יודו-נאצי.

אבל הביטו בסקרים שוב. יש עוד רשימה שמקבלת, בשניהם, רק חמישה מנדטים: הרשימה של אביגדור ליברמן. על פניו, תצטרכו מצלמה מדויקת במיוחד כדי למצוא הבדלים כלשהם בין ליברמן ולפיד. שניהם טוטליטרים במהותם – לפיד הציע לאחרונה לעבודה לשבץ מועמד שלה ברשימה שלו, בתנאי שתתאחד עם מרצ, מהלך שהוא בלתי חוקי על פניו; והוא יצא ל”מבצע” (=הטבח) האחרון ברצועת עזה מבלי לכנס את הקבינט, על דעת עצמו – ושניהם ניאו ליברלים רעילים; שניהם על הספקטרום הניאו-פאשיסטי; לשניהם אין בעיה עם הרג פלסטינים (לפיד, בשעתו, דיבר על “להרוג כל מי שמרים מברג”); אצל שניהם, הרשימה שלהם מנוהלת על ידי מנהיג שבחר את עצמו לכל החיים; שניהם לא מאמינים בשקיפות; שניהם מוקפים באוליגרכים ומשרתים אותם; שניהם מאמינים בשבירת העבודה המאורגנת.

אז למה הם לא מתאחדים? מה, פתאום הגוש הקדוש מאבד מקדושתו? הרי הפער בין חמישה מנדטים ואחוז החסימה הוא אותו הפער, ואם להתייחס לרטוריקה המקצינה של ליברמן (אתמול הוא ערך השוואה מדויקת למדי בין נתניהו וגבלס, ואף אחד לא שאל איך הוא ישב איתו שנים רבות כל כך, אם זה מה שהוא חושב עליו), הוא כנראה יודע שמצבו קשה מכפי שהסקרים מראים. ליברמן נוהג לצאת מהממשלה חודש-חודשיים לפני הבחירות, כדי להעמיד פני אופוזיציונר. הפעם הוא לא הספיק.

אז, שוב, למה לפיד לא מציע לליברמן לאחד את ישראל משאבנו עם יש אטד? כי לפיד דיקטטור, כי יש אטד היא לא מפלגה אלא פלטפורמה של לפיד, ולפיד לא מוכן לחלוק את הפלטפורמה שלו עם אף אחד אחר. יש מטרה מקודשת, השרדות בשלטון ומניעת שובו של נתניהו, אבל יש מקודשת יותר: שמירה על הנדל”ן שלו. ליברמן עצמו כנראה לא יתנגד יותר מדי: בשעתו הוא עשה שטיק דומה עם נתניהו. אבל לפיד, שגם כך צריך להתמודד עם קולות ביש אטד שרוצים גלסנוסט בדמוקרטיה העממית שלו, לא מוכן לקחת סיכון.

ושורה של כלי תקשורת משמשים ככלי הקשה ומתופפים את המסר השקרי של לפיד. האיחוד בין העבודה ומרצ יוביל, שוב על פי הסקרים, לאובדן מנדטים לעומת התוצאה שלהן אם הן ירוצו כל אחת לבדה. לשם שינוי זה הגיוני: מרצ הוקמה כריאקציה לכך שהעבודה הפכה למפלגת מרכז. שמאלנים יתקשו להצביע לעבודה, והאגף הימני של העבודה יתקשה להצביע למרצ. הקולות האלה, מקווה לפיד, יילכו ליש אטד. כלומר, קולות אנשי שמאל יחזקו מפלגת ימין.

לפיד יודע שאחרי כל הרעש והצלצולים של הבחירות, יש שתי תוצאות סבירות: העדר הכרעה, ואז הוא ישמש כראש ממשלת מעבר לעוד כחצי שנה; וברית מחודשת בין גנץ ונתניהו, שהתירוץ שלה יהיה “לבלום את בן גביר.” אלא אם תהיה הפתעה גדולה מאד, הסיכוי של לפיד להקים ממשלה נמוך מאד. אם הוא הולך לאופוזיציה, הוא רוצה קבוצה גדולה של וסאלים. ולכן, כאיש תקשורת מעולה, הוא ממלא את החלל ברעש על איחוד בין מרצ והעבודה, שיועיל רק לו, ולא אומר מילה על המהלך המתבקש של איחוד עם ליברמן.

אל תסייעו למלל הריק הזה. לקול שלכם אין שום משמעות סטטיסטית. לא תעלו אף מפלגה ולא תורידו אף מפלגה מעבר לאחוז החסימה. הצביעו עם מצפונכם – נגד מפלגות דיקטטוריות. וזה אומר ‘לא’ גדול ליש אטד. מוכרים לנו שבנובמבר ייגמר הכל, וזה הבל מוחלט. ישראל תזדקק לכל כוח דמוקרטי שהיא יכולה לאצור אחרי נובמבר. הזומבילפידים והרל”ביסטים אינם דמוקרטים, הם תמונת-ראי של כת האישיות של נתניהו. עשו כמיטב יכולתכם להציל את המולדת: אל תתנו יד לכת האישיות, לא של זה ולא של זה.

(יוסי גורביץ)

ביום שלישי, אמצו את המידה הטובה האזרחית ולכו להצביע – עבור אלו שהאזרחות שלהם תמיד נתונה בסימן שאלה

קראתי בשבוע האחרון את Twilight of Democracy של אן אפלבאום, ספר מדוכא מהרגיל שלה, שמסתכל על תמונת המצב הדמוקרטית העגומה בעולם (הוא יצא לפני בחירות 2020 בארה”ב), ומזכיר לנו את התפיסה ההיסטורית הבסיסית של היוונים: שהעולם הוא גלגל. בניגוד לתפיסה הקווית של ההיסטוריה, שמשותפת במידת מה גם להיסטוריה הפופולרית האמריקאית ולמרקסיזם, שאומרת שאנחנו בהתקדמות בלתי פוסקת, אולי עם כמה נסיגות בדרך, התפיסה היוונית פסימית משמעותית יותר.

מונארכיה מושחתת עם השנים לכדי עריצות; האליטות מתקוממות נגד העריץ; מתוך האליטה המתקוממת נוצרת אריסטוקרטיה, שמושחתת לאוליגרכיה; עוולות האוליגרכיה מולידות את הדמוקרטיה; זו הופכת כעבור זמן לאוכלוסוקרטיה, לא שלטון העם התבוני אלא שלטון האספסוף; שלטון האספסוף מוליד עריצות; וחוזר חלילה. זו תפיסה פסימית, שמרנית במהותה, ובכלל לא בטוח שהיא שגויה. והשאלה הבוערת, במשטר דמוקרטי, היא תמיד: האם אנחנו בשלב שבו הדמוקרטיה קורסת לתוך אוכלוסוקרטיה? אתה מסתכל על מירי רגב, מיקי זוהר, יאיר לפיד ואסנת מארק, ואתה מתפתה מאד להשיב בחיוב. הבעיה היא שטיבה של ההיסטוריה הוא שהתשובה תמיד ניתנת לאחר מעשה. מה שמספק נחמה קטנה מאד לאנשים שנמצאים בתוך הגלגל כשהוא מתהפך. (עוד על היסטוריוגרפיה יוונית, כאן.)

לא מעט אנשים אומרים לנו שאין טעם ללכת להצביע, שהמשחק גמור, שנתניהו כבר ניצח ושגם אם לא ינצח – ירמה; הוא כבר דיבר בגלוי על עריקים שיעברו אליו אחרי הבחירות. ופרשני מרוץ הסוסים שלנו דנים בשאלה האם אכן יש כאלה, או שמא מדובר בתרגיל הונאה – ואיש לא מזכיר שמעשה כזה הוא מעילה באמון הציבור, חתירה תחת אושיות המשטר הדמוקרטי, שאדם כזה ראוי שיגולגל בזפת ונוצות, שיזכה למנה כזו של שנאה ציבורית שלא יעז להראות עוד את פניו. כבר התרגלנו שמפלגת השלטון מעלה מדי בחירות איל ניגוח חדש ומקרקרת את יסודות המשטר.

אבל, ככל שאתם עדיין אזרחים ולא צרכנים, אין לכם מנוס אלא לבוא ולהצביע. זו חובתכם. אזרחות איננה רק זכות; היא גם חובה. קל מאד לשכוח באילו מאמצים נקנתה זכות ההצבעה, ועד כמה קשה, משאבדה, להשיב אותה; עד כמה קשה להדיח רודנות משעלתה, ואילו מחירים תשלם המולדת לאורך דורות. משכך, השאלה היא: עבור מי?

בבחירות הללו יש לאנשי שמאל שלוש אפשרויות, כולן בעייתיות. מפלגת העבודה, מרצ והמשותפת. בעבודה, מרב מיכאלי מבטיחה שחר של יום חדש, ואני מעריך מאד את הפמיניזם הנחוש שלה – אני חושב שאנחנו צריכים יותר ממנו, לא פחות (אם כי נראה שלמרבה הצער, הוא לא מורחב לקהילה הטראנסית). אבל בשאלה המרכזית של דורנו, שאלת הדיקטטורה הצבאית הישראלית, קשה להבדיל בין מפלגת העבודה ובין הימין. ומעבר לכך, ישנה שאלת הגנטיקה של המפלגה: מאז 1995, היא זחלה לכל ממשלת ימין. ומאחורי מיכאלי יש דמויות אחרות ומוסדות, שלגמרי יתכן שינסו לחטוף מידיה את ההגה אחרי הבחירות. אם את לא רוצה שהקול שלך ישמש להקמת ממשלת ימין, העבודה היא הימור מאד לא בטוח עבורך.

מרצ. לא אנסה להעמיד פנים שאני מגיע לדיון בשאלת מרצ נטול פניות. הייתי חבר במפלגה כעשור. הייתי חבר בתנועת הנוער של רצ. הייתי פעיל בחירות, מעת לעת, במשך 30 שנים כמעט. אינני יכול עוד להמליץ על מרצ. היא שבויה בידי פלג מתמרכז, של אנשים שנואשו מדיון בשאלה הפלסטינית ורוצים – כמו יחימוביץ’ בשעתו – בסוג של סוציאליזם לאומי. מנכ”ל המפלגה אמר בחודשים האחרונים שאין שאלה של ערבים ויהודים בישראל, יש רק שאלה מעמדית. זה מרקסיזם כל כך גס, שאתה תוהה האם אתה צופה בסוג של סרט פורנו.

וכן, אומרים לנו במרצ, אם לא תצביעו לנו יתכן שלא נעבור את אחוז החסימה. יכול להיות, אבל כמה פעמים אתם יכולים להשתמש בתירוץ הזה? כמה פעמים תבקשו מאיתנו לאטום את האף ולהצביע עבורכם, ואחר כך לא תעשו שום שינוי, תשארו עם אותם המסרים העבשים והקמפיין הדלוח? עד מתי תבקשו את קולותינו, ולא תתנו לנו קול?

וכמובן, ישנו יאיר גולן. אני מצטער, תיבש ידי לפני שאצביע לפושעי מלחמה.

נותרה, על כן, המשותפת. אסביר את הנחות היסוד שמביאות אותי להחלטה הזו:

א. המדינה הציונית היא מדינת עוול. היא מדינת עוול בהכרח, משום שהמטרה שלה היא משטר של עליונות יהודית בשטחי פלסטינה המנדטורית. חוק הלאום הוא לא תקלה: הוא המטרה הסופית. המדינה היהודית תמיד היתה דמוקרטיה ליהודיה ויהודית ללא-יהודים שבה.

ב. במהלך שנות קיומה, רק במשך חצי שנה הצליחה המדינה הציונית לא להיות דיקטטורה צבאית. חצי השנה הזו היא בין דצמבר 1966 ויוני 1967.

ג. הקורבן העיקרי של המדינה הציונית הם הפלסטינים, שאותם היא חילקה למספר קבוצות: הפלסטינים החיים בישראל גופא, שלהם יש זכויות פרו פורמה אבל לעולם לא בפועל; הפלסטינים החיים במזרח ירושלים, שמחזיקים בתושבות אבל לא באזרחות; הפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית, שנמצאים תחת דיקטטורה צבאית פרופר; והפלסטינים שחיים ברצועת עזה, שחיים בגטו גדול, ששומריו יורים מדי פעם באסירים.

הנכבה לא נגמרה ב-1948. היא נמשכת גם היום. היא נמשכת באל ערקיב. היא נמשכת באום אל חיראן. היא נמשכת בכל מקום שבו פלסטינים נדחקים על ידי יהודים, בכוונת מכוון. בכל מקום שבו פלסטינים לא מוצאים דיור, או נאלצים להסתפק בשכר נמוך יותר, כי הם אינם יהודים.

(אין במילים “הקורבן העיקרי” להשכיח את העובדה שהציונות פשעה כנגד כמעט כל קבוצה בשטחים שעליהם היא שולטת; שהיא ניסתה קודם כל להשמיד את התרבות היהודית של מזרח אירופה, וניהלה מלחמת חורמה נגד היידיש; שהתייחסותה ליהודי ארצות האיסלם היתה נפשעת ומחפירה, ושהאפליה שלהם היתה רשמית וממוסדת; את האפליה המתמשכת של “חסרי מעמד” מקרב יוצאי ברה”מ; את היחס האיסנטרומנטלי שלה לניצולי השואה; או להשכיח את המלחמה שמנהלת המדינה הציונית כלפי מבקשי מקלט. כל מטרתן של המילים היא למקד את הסוגיה.)

ד. כאזרחים ישראלים ממוצא יהודי, יש לנו שורה של פריבילגיות שלפלסטינים לעולם לא יהיו. כאזרחים מצפוניים, חובה עלינו לזכור שהן מגיעות מעצם טיבו הרודפני של המשטר, ולהפנות אותן נגדו: להשתמש בהן כדי לסייע לפלסטינים במידת האפשר ולערער את המשטר הציוני, עד רדתו.

המטרה הפרקטית, על כן, היא לתת למיעוט הפלסטיני בישראל את הכוח הפוליטי החזק ביותר שאפשר לתת לו – בתקווה, חזק מספיק עד כדי כך שהוא ייאלץ את המרכז היהודי (שהוא ימין לכל דבר, רק חושש מהתווית) להכיר בו ולתת לו חלק בשלטון. אם זה יקרה, אם יהיו פה שרים פלסטינים של מפלגה פלסטינית, התפיסה הציונית תתערער מעצמה. השאלה האם המרכז הציוני שונא יותר פלסטינים או את נתניהו היא שאלה מעניינת, ואם אנחנו רוצים לראות תשובה עליה, המשותפת צריכה להיות גדולה מספיק כדי להפוך את השאלה מתיאורטית לפרקטית.

כפי שציינתי, אין בחירות קלות. המשותפת הקלה עלי את הבחירה הפעם, משום שהיא נפרדה מרעמ, המקבילה הפלסטינית של ש”ס. אבל היו בה כמה וכמה התבטאויות הומופוביות, ביניהן מצד אחמד טיבי. לשאלה הזו יש, מבחינתי, שתי תשובות.

הראשונה, שמעמדם של הפלסטינים כמיעוט נרדף, שאזרחותו תמיד בסימן שאלה, מאלצת את הציבור הזה קודם כל להתמקד בשאלת זכויות הלאום שלו. כתוצאה מכך, שאלות אחרות של זהות – מעמד הנשים, מעמד הגאים – נדחקות אחורה. קל למי שאינו שייך לקבוצות הנפגעות לדחוק אותן אחורה כי יש בעיות דוחקות יותר – קיום כמיעוט לאומי. משהבעיה הזו תוסר, הוויכוח הפנימי בציבור הפלסטיני בשאלות של שמרנות מול מודרנה יתפרץ בכל כוחו – כשהפעם יהיה קשה יותר להאשים את המודרניסטים בכך שהם סוכנים של כוח כובש. כמו המודרניסטים באוכלוסיה היהודית, גם הם צריכים להתמודד עם הטענה שהם יבוא זר. וכן, שנינו צמחים זרים. ומול הטענה הזו צריך לדעת לחייך בשלווה: כן, צמח זר. אבל מה הולידה אדמת המולדת בלעדיו?

שנית, שהוויכוח בין שמרנים ומודרניסטים בציבור הערבי הוא ויכוח שהנוכחות שלנו, כיהודים, צריכה להיות בו מינימלית. הם ינהלו את הוויכוח; אנחנו נתמוך בשתיקה בארגוני נשים פלסטיניות, בארגוני גאים פלסטינים; נגיע להפגנות, אבל לא ננסה להשתלט עליהן. אנחנו לא הסיפור, ואנחנו צריכים ללמוד מתי לשתוק. כפי שאנחנו לא צריכים לומר לנשים או לגאים איך לנהל את מאבקם, אם אנחנו לא גאים או נשים, אנחנו לא פלסטינים, על אחת כמה וכמה לא נשים או גאים פלסטינים; רבאק, כמה מאיתנו בכלל קוראים את השפה? נלמד צניעות, נלמד שאנחנו לא מרכז העולם, ונלמד לסמוך על השותפים שלנו – שאת אומץ ליבם אנחנו כלל לא קרובים להבין.

וזכרו: הקרב כלל לא אבוד. מדי יום, המדינה הציונית מאבדת מהלגיטימציה שלה, משום שאנשים ברחבי העולם לומדים להכיר את טיבה. חשפו אותה לאור היום: היא לא עומדת בו.

כשאתם הולכים לקלפי, לכו אליו לא ביאוש אלא בשמחה. אתם מצביעים עבור העתיד של מולדת מעונה – עתיד שבו ילד יהודי ילמד לצד ילדים פלסטינים, עתיד שבו צאצאי כובשי כנען בסופה וצאצאיהם של המגורשים יוכלו להסב יחדיו לשולחן האחווה; עתיד שבו אנשים יישפטו על פי מעשיהם ואופיים ולא על פי הרישומים הסודיים של משרד הפנים עליהם. גלגל ההיסטוריה מתהפך: כיוונו לא ידוע כלל. הטו שכם כדי להפנות אותו בכיוון הזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לאן מוביל הרצון העיוור בהפלת נתניהו

אבי גבאי מתנהל בחודש האחרון כמי שמטרתו היא להרחיק את המצביעים הוותיקים של מפלגת העבודה. זה התחיל לפני כחודש וחצי, כשאימץ את התפיסה ש”השמאל שכח מה זה להיות יהודי”, כשהוא מסביר ש”להיות יהודי זה התורה שלנו, ההלכה שלנו.”

כשזה קרה שורה של תומכים עיוורים, שלא לומר חסידים שוטים, מיהרו לומר שמדובר במהלך טקטי מובהק: גבאי, אמרו לנו, לא חושב במונחים של המפלגה שלו אלא במובן מחנאי. הוא ירחיק את הבוחרים של העבודה, הם יילכו למרצ, ובתמורה הוא ייקח מצביעים מהליכוד, כולנו ויש לפיד, ויעביר אותם לעבודה. בכך הוא יגדיל את מחנה המרכז-שמאל ויגדיל את הסיכוי להדיח את נתניהו.

לפני שלושה שבועות, ביצע אבי גבאי מהלך נוסף בכיוון הזה, הפעם מהלך נפשע: הוא הורה לחברי הכנסת של העבודה להתעלם מהמצע של המפלגה, ובהתראה של חצי שעה הורה לסיעה שלו להצביע בעד גירוש מבקשי מקלט. הנימוק שלו להצבעה: זה לא ייראה טוב אם המפלגה תצביע, כפי שעשתה בעבר וכפי שכאמור קבע המצע שלה, להגן על מבקשי מקלט. כלומר, כדי לגרד איזה מנדט וחצי, גבאי מוכן לשלוח עשרות אלפי אנשים למקום שבו אין להם זכויות ושבו הם צפויים לרדיפה ולעתים אף למוות. דמו של כל אחד מהמגורשים הללו יהיה, בין השאר, בראשו של גבאי.

המהלך הזה, ייאמר לזכותם של תומכי עבודה רבים, גרם למחאות ולשבר. יש עדיין אנשים הגונים במפלגת העבודה, שלא מוכנים להגיע לשלטון על גופות וסבל. אבל עדיין היתה גווארדיה שיצאה להגנתו. אורי משגב כתב אז ש”אף על פי כן, רק גבאי יכול.”

זה הגיע, כמובן, אחרי שגבאי כבר אמר שהוא חושב על הסכם שלום שבו לא יפונו שום התנחלויות. אחר כך ניסה להבהיר, רמז שהוא מתכוון רק ל-80 אלף מתנחלים, אמר שהוא לא מתעסק בזכויות של הפלסטינים, ושלא כל מה שקרה בסיני צריך לקרות בגדה. אולי הוא לא קרא את הסכמי קמפ דיוויד: הם קובעים ש”לפיכך [הצדדים] מסכימים כי מסגרת זו, לפי המתאים, מכוונת מצדם להוות בסיס לשלום לא רק בין מצרים ובין ישראל אלא אף בין ישראל ובין כל אחת משכנותיה האחרות המוכנה לשאת ולתת בדבר שלום עם ישראל על בסיס זה.”

אתמול ביצע גבאי עוד צעד בכיוון: הוא אמר לסיון רהב מאיר ש”ירושלים מאוחדת יותר חשובה מהסכם שלום.” ספק אם בנט היה אומר את זה טוב יותר. אז על פי תכנית השלום – ככל שיש כזו – של גבאי, הפלסטינים יצטרכו לוותר על ירושלים ויצטרכו לחיות גם עם ההתנחלויות. אכן, ספק אם לתכנית כזו יימצא פרטנר פלסטיני.

עד אתמול, כאמור, היו לגבאי הרבה מאד תומכים קולניים, שהסבירו את ההתבטאויות שלו כצורך טקטי לקראת טקס גירוש השדים הגדול שיוציא מחיינו את בנימין נתניהו. אתמול נרשמה שתיקה. אני חושד שזה קרה לא משום שגבאי חצה איזה קו אדום, אלא משום שאחרי פיאסקו הפליטים, סקר הראה שהמחנ”צ מתכווצת ל-17 מנדטים. כלומר, אחרי כל ההליכה ימינה, גבאי “העממי” מאבד שבעה מנדטים ביחס למה שהצליח בוז’י לקושש. התומכים שלו כנראה הבינו שמהלימון הזה כבר לא ייצא מיץ. חבל רק שזה קורה לאחר שהם מכרו את נשמתם.

אורי משגב ראוי לתשומת לב מיוחדת. באפריל הוא כתב ש”רק גבאי יכול.” הוא חזר, כאמור, על האמירה הזו גם אחרי פרשת הפליטים. מצד שני, הוא גם התנבא בשעתו שבוז’י יביס את נתניהו. בוז’י, נזכיר, אמר שמפלגת העבודה לא צריכה להיראות כאוהבת ערבים שנים לפני שגבאי אמר שלזוהיר בהלול אין מקום במפלגה.

אני לא יודע מה גבאי רוצה. אני לא בטוח שהוא יודע מה הוא רוצה. אני מוכן להתנבא, עם זאת, שהמהלך הטקטי שלו ייכשל. גבאי אולי רוצה להיראות כעממי, אבל יש גבול ליכולת של מנכ”ל בזק לשעבר לעשות דבר כזה. וכאשר הוא מתחנף לימין, המצביעים של הימין מבינים שהבית מציע את המקור. את זה כבר כתבתי.

הבעיה, בהתאם, איננה גבאי. הוא פשוט עושה את מה שמפלגת העבודה עושה כבר 20 שנים. הבעיה היא התומכים שלו, שפעם אחר פעם מחפשים איזה משיח (כאן המילים של משגב, “אני מאמין”, אומרות המון) שידיח את נתניהו. האחרון, והליכוד איתו, נמצאים עכשיו במשבר של ממש, כך שיכול להיות שהוא אשכרה יודח.

אבל נתניהו הוא לא הבעיה. הוא הסימפטום. הוא סימפטום חריף במיוחד, אין ויכוח: הוא לא רק המסית הלאומי, הוא גם המשחית הלאומי. ראינו את זה בפארסת חוק השתקת המשטרה. אבל נניח שעננת הסרחון ששמה משטר נתניהו תחלוף מעלינו. האם המצב ישתפר אם הוא יוחלף על ידי גדעון סער או יאיר לפיד?

במובנים מסוימים, ברור שכן. שניהם מושחתים פחות. אבל בעיות היסוד של ישראל לא ישתנו. שתי המרכזיות שבהן היא ההתעקשות הישראלית לכפות דיקטטורה צבאית על הפלסטינים בתירוץ של “אין פרטנר”, וההחלטה המודעת של ממשלות ישראל ב-20 השנה האחרונות לבצע חלוקה מחדש של הרכוש כדי להעניק כמה שיותר ממנו לאוליגרכים. אזרחי ישראל הופכים לעניים יותר, והדרך להחזיק אותם עניים בזמן שמעמד צר מתעשר על חשבונם היא להפחיד אותם באיום בטחוני, מופרך בדרך כלל.

לא גבאי ולא לפיד מציעים פתרון לבעיה הראשונה; סער אפילו לא רואה כאן בעיה. ביחס לבעיה הכלכלית, אין שום הבדל בין סער, לפיד וגבאי. לאחרונה אמר גבאי שאין להגדיל את תקציב החינוך, למרות שההשקעה לתלמיד נמוכה מהממוצע של מדינות ה-OECD. כלומר, אם בימי שלי יחימוביץ’ קיפלה מפלגת העבודה את הדגל המדיני, גבאי מקפל גם את הדגל החברתי.

בקיצור, מי שיבחר גבאי יקבל סוג של לפיד, טיפה יותר מסורתי (אם כי לא אופתע לגלות שלפיד, אם יירד בסקרים, יגדל זקן ויפרוץ בשירת שטעטלע בעלז). בינתיים, מתוך הרצון להביס את נתניהו, השמאל מקפל את כל הדגלים שלו. מי שלא נאבק על העמדות שלו, יום יום ושעה שעה, מגלה שהן הופכות לדעות מיעוט. מי שמחקה את הימין, הופך לחלק מהימין. ובמקרה של ישראל, הימין הוא הבעיה; ומי שמצטרף אליו הופך לחלק מהבעיה. למי שעושה את זה מתוך חישוב ציני שעל ידי שקר לציבור הוא יגיע לשלטון, יגלה שכאשר יגיע לשלטון הוא חייב ליישם את המדיניות שבשמה נשבע. לאנשים האלה צריך להיות מדור מיוחד בגיהנום: האנשים שבשעת אסון למולדתם בחרו ביודעין להתייצב בצד שאינם מאמינים בו, ובכך הפכו את האסון לקשה הרבה יותר לתיקון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מרצ הכריזה הערב (ה') על הסכם עודפים עם התנועה המגונה של ציפי לבני. השמועות על כך רצות כבר יומיים. התגובה הראשונה שלי היתה הלם. אחר כך נחתתי למציאות.

במשך 20 השנים האחרונות, למרצ היה הסכם עודפים עם מפלגת העבודה. אבל מסתבר שמה שהיה מספיק טוב ליצחק רבין, לא מספיק טוב לשלי יחימוביץ', ושבוע אחרי חגיגת הדמוקרטיה בעבודה היא החליטה לחתום על הסכם עודפים דווקא עם הרשימה של יאיר לפיד, שבה החלטות מתקבלות בפה אחד – הפה של לפיד. כמו אצל ליברמן, רק בלי החן הסובייטי.

מה חשבה יחימוביץ' כשהודיעה למרצ שעה לפני החתימה (במהלך שנחמיה שטרסלר הגדיר כתקיעת סכין בגב) שהיא מעדיפה לחתום דווקא עם המועמד היותר ניאו-ליברלי בבחירות האלה? כנראה על המקום שלה בממשלת נתניהו ועל היכולת שלה להודיע לאלקטורט שהיא כל כך לא שמאל, שאפילו אין לה יותר הסכם עודפים עם מפלגת שמאל. בכירים במפלגת העבודה אמרו לבכירים במרצ שזו היתה החלטה אישית של "ראש המפלגה," בניגוד לדעתם.

זה העמיד את מרצ במצב בעייתי מאד, בלשון המעטה. חוקי הבחירות הישראליים מוטים באופן בוטה לטובת מפלגות גדולות יותר. העדר של הסכם עודפים, אמרו לי בכירים במרצ, משמעו אובדן של מנדט. זה כבר קרה. ואחריותם של מנהיגי המפלגה היא קודם כל להשיג את המנדט הזה. ככה עושים פוליטיקה. יתר על כן, בהעדר הסכם עודפים, המשמעות היתה שקולות שהצביעו למרצ היו עשויים להכניס לכנסת את המנדט הבא של הליכוד ביתנו או של זקפה לישראל.

הברירה הטבעית, אחרי העבודה, היתה חד"ש. אבל לחד"ש כבר יש הסכם עודפים – כל מפלגה מוגבלת להסכם אחד כזה – והפעילים שלה שמיהרו לגנות את מרצ על כך שהיא מסייעת ללהקת פליטי קדימה שכחו לציין שהסכם העודפים של חד"ש הוא עם רע"מ-תע"ל, רשימה ערבית מאוחדת שמכילה גם את המפלגה האיסלמיסטית בישראל. אז כן, קול שניתן למרצ עשוי לסייע לציפי לבני להכניס איזה דחליל לכנסת, אבל קול שניתן לחד"ש יכניס את הנציג הבא של האחים המוסלמים לכנסת. לא שיש משהו לא בסדר בזה, כמובן, אבל תזכירו לי להזכיר לכם את ההצבעה הזו בפעם הבאה שתייללו על ש"ס וכפיה דתית. ובין הגרסה האיסלמית של ש"ס ובין הקריקטורה של מפלגת מרכז של לבני, אם אני צריך לבחור, הבחירה ברורה למדי.

מרצ תקפה את העבודה, והעבודה תקפה את מרצ, לאורך כל השנים שבהן היו לשתי המפלגות הסכמי עודפים. יש להניח שגם ה"תנועה" של לבני יודעת שזה חלק מהסכם החבילה: שתי קבוצות שלא מחבבות זו את זו יותר מדי אבל משתפות פעולה בתחום צר כי הברירה גרועה יותר.

ועוד דבר אחד: ברשת מתגלגלת בימים האחרונים מצגת של נפתלי בנט, שכחלק מסדרת "שקרנים, שקרנים ארורים ומתנחלים," מנסה לשכנע אותנו שסיפוח שטחי C הוא הפתרון לכל בעיותינו, תחת הכותרת האורלוויאנית "תכנית הרגיעה." שלום בוגוסלבסקי הוציא את מופת ה-hasbara הזה לשחיטה. על בנט עצמו כל מה שאפשר לומר הוא שכרגיל, ישראל מפגרת אחרי אירופה ב-15 שנים: בתחילת שנות התשעים הטרנד בקרב הפאשיסטים האירופאים היה לעבור מניאו-נאצים מזוקנים לניאו-פאשיסטים בחליפות עם ניחוח הייטקי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הצהרתי לפני כחודש על הצטרפותי למפלגת מרצ ואמרתי שאנמק את ההחלטה מאוחר יותר, ואני חושב שהגיע הזמן. אז למה מרצ?

קודם כל צריך להסביר למה להצטרף למפלגה. אני מאמין שמעורבות פוליטית היא חלק הכרחי מהיותו של אדם אזרח. התפקיד האזרחי שלנו לא מצטמצם בהצבעה פעם בשלוש ומשהו שנים או בפעילות בעת מערכת בחירות. למפלגות יש תפקיד חשוב בדמוקרטיה ליברלית, ונוכחות של אנשים שאכפת להם מהן מונעת מהן להסתאב לכדי מפקדי ארגזים או להתדלדל לשלדים חסרי קשר עם הציבור. זה נכון במיוחד בישראל, שבה מערכת הבחירות היא יחסית ולא אזורית, כאשר המצביע לא בוחר ישירות במועמדים אלא ברשימות, מה שבפני עצמו יוצר ניתוק בין המצביעים ובין נבחריהם. אחד התפקידים החשובים של חברי מפלגות הוא לעדכן את חברי הכנסת שלהם במה שהם חושבים, ולשמור על הקשר הזה. להם, חברי הכנסת צריכים להקשיב. יש בכך, כמובן, בעיה: פעילי המפלגה הם בדרך כלל רדיקליים יותר מהמצביעים שלה, והסתמכות יתר עליהם עשויה לסחוף את המפלגה אל מעבר למחוזות שקהל המצביעים הרחב שלה מוכן ללכת אליהם. ואף על פי כן, למרות הבעייתיות הזו, הקשר הזה חשוב והכרחי.

אני נודד פוליטי. הצבעתי למרצ בבחירות 1988 (ליתר דיוק, לרצ), 1992 ו-1996, ובשתי מערכות הבחירות הראשונות גם הייתי פעיל שלה. ב-1999 הצבעתי לחד"ש, התאכזבתי, הצבעתי לשינוי (איזו טעות איומה) ב-2003, ואחר כך – בימי עמיר פרץ – לעבודה. ב-2009 חזרתי הביתה. הבחירה היתה על דרך האלימינציה: אין לי אשליות שמרצ היא המפלגה הטובה ביותר עבורי, רק הפחות גרועה מבין האפשרויות. וזה בסדר. אלה החיים. גם הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר פרט לאחרות.

למה לא מפלגת העבודה? שלי יחימוביץ' משמיעה קולות נכונים, סוג של. כמה סיבות: יחימוביץ' הצהירה עד לאחרונה שהיא תכנס לממשלת נתניהו. כניסה לממשלתו של הקברן של ישראל הדמוקרטית היא קו אדום שאסור לחצות.

יחימוביץ' גם נמצאת בעמדה בלתי סבירה פוליטית: היא נמנעת כמיטב יכולתה מלדבר על הכיבוש. יש לישראל, אין ספק, בעיות כלכליות וחברתיות ראשונות במעלה, אבל מי שבמוצהר לא מדבר על הכיבוש, מפחד לדבר עליו, חושש מהמשמעות האלקטורלית של דיבור עליו, מסכין איתו. הוא מקבל את משטר האפרטהייד הקיים בגדה והוא כבר לא יחלוק עליו. תוך כמה זמן, ניתן לנחש, יחימוביץ' תהיה בממשלת נתניהו ותשמש בתפקיד שמעון פרס אצל שרון: המסבירה שלו כלפי ממשלות חוץ. לא בבית ספרנו.

מעבר לכך, יש את הנאחס הקבוע של מפלגת העבודה: הדור הוותיק שלה לא יודע איך עושים אופוזיציה. בהשמע קול החצוצרות הישנות, הם ישובו ויזחלו אל כרסאות עור הצבי, ויקחו את יחימוביץ' איתם – לא שהיא תביע התנגדות רבה מדי – בשם התירוץ הבלה מזוקן של "השפעה מבפנים." די עם זה.

וכמובן, ישנה העובדה ששלי יחימוביץ' לא מהססת לטפול שקרים על יריבים פוליטיים – אם היא חשבה שהשקר הישן שלה, שדב חנין לא עומד בשירת התקווה, נשכח, אז לפחות אצלי הוא לא. הלאה.

למה לא חד"ש? משלוש סיבות. קודם כל, מדובר במפלגה קומוניסטית וכל מי שמכיר את ההיסטוריה של התנועה הקומוניסטית העולמית – זו שחד"ש מסרבת בעקביות להתנער ממנה – יודע שברגעי משבר, הקומוניסטים מכרו את בעלי בריתם הסוציאל-דמוקרטית. גם סירובן של מפלגות קומוניסטיות ישנות (וחד"ש, למרות הקופירייטרים המעולים שלה, היא בהחלט מפלגה קומוניסטית ישנה) לבוא חשבון עם עברן, המגואל בדם רב.

שנית, הדיבור הכפול. חד"ש נתפסה לא פעם ולא פעמיים במסרים סותרים לציבור היהודי ולציבור הפלסטיני בקרב מצביעיה. אני מבין את המצוקה שהצורך לדבר לשני ציבורים גורם למפלגה; היה לה קל יותר אילו פנתה רק לציבור אחד. הציבור היהודי לא שווה לה את משקלו האלקטורלי (אם כי משקלו התודעתי כבד משמעותית יותר), והיו לה חיים קלים יותר אילו נפטרה ממנו. היא לא עושה את זה והיא נשארת מפלגה יהודית-ערבית משותפת, דבר שראוי מאד להערכה, אבל כתוצאה מהלחץ הזה היא לא תמיד מדברת בקול אחד.

שלישית, התמיכה באסד. למעשה, אם לחדד, התמיכה בדיקטטורות פרו-רוסיות או פסוודו-סובייטיות בכלל. באופן שלא צריך להפתיע אף אחד, הנטיה האוטומטית של חד"ש – ושל חלק ניכר מפעיליה – הוא להמשיך ולקבל הוראות ממוסקווה, למרות שהמשטר שם התחלף עד כדי כך שסטאלין לא היה מזהה אותו. רוסיה היא בפועל דיקטטורה פלוטוקרטית כרגע – ועדיין יכולה לסמוך על אהדתם של קומוניסטים ותיקים ברחבי העולם. קשה להשתחרר מהמחשבה שהעמדה של חלקים ניכרים מחד"ש כלפי הטבח שמבצע אסד במתקוממים נגדו – בעד ההתקוממות כעקרון והתנגדות למתקוממים בפועל, הכל תוך הכרה בלגיטימיות של משטר אסד – נובעת לא רק מבליעת עשרות שנים של תעמולה על ה"התנגדות" של משטרו, אלא גם מפרו-רוסיות אוטומטית. לא, תודה. טהרו את המפלגה שלכם – הבהרה: בלי כדורים בעורף, הפעם, אם כי הוצאת המזכ"ל שלכם לפנסיה מוקדמת תתקבל בברכה – ודברו איתי אחר כך.

למה לא קדימה? כלבתא, במטותא.

למה לא יאיר לפיד? אמרתי מפלגה, לא "הנרקיסיסט הבודד לכנסת."

אז למה מרצ? ולמה רק עכשיו? מכמה וכמה סיבות.

העשור האחרון, אחרי פרישתו של יוסי שריד, היה אסוני מבחינת מרצ. השגיאה הקריטית היתה הבחירה ביוסי ביילין על פני של רן כהן. ביילין היה אופורטוניסט פוליטי שנפלט ממפלגת העבודה וששעבד את מרצ ליוזמת ז'נבה שלו. כשזו התפוגגה, התפוגג גם הוא. יוסי ביילין הוא מהמבריקים מהאנשים ששירתו אי פעם בפוליטיקה הישראלית, וגם מהציניים שבהם. הוא נטף בוז לאלקטורט הישראלי והיה מוכן לבצע כמה מהלכים שנויים במחלוקת, בלשון המעטה, מבחינה דמוקרטית.

הוא הוחלף על ידי חיים אורון, אדם טוב במובן הרע של המילה. אורון היה יכול להיות מספר שתיים קלאסי, גורדון בראון לטוני בלייר: מי שמכיר את כל המספרים, את כל הסעיפים, פרלמנטר פר אקסלנס. אבל ככזה, הוא סבל מחולשתו הקלאסית של פרלמנטר מוביל: הנטיה לחפש את הפשרה. תחת אורון, המסרים של מרצ התעמעמו קשות, והיא עשתה שגיאה של תמיכה ב"עופרת יצוקה."

קל לי לסלוח לה על השגיאה הזו, לא מעט משום שזו היתה השגיאה שלי-עצמי; היממה הראשונה של "עופרת יצוקה", עם הריגתם של השוטרים של חמאס – אנשים נושאי נשק – נראתה לי כמו מהלך סביר בהחלט. אני חושב שגם אני וגם חלק ניכר מאנשי מרצ למדנו מאז להיות הרבה יותר זהירים בתמיכה בצה"ל. השגיאה הזו לא חדשה למרצ – שולמית אלוני תמכה בשעתו בגירוש פעילי החמאס ללבנון, ואמרה לאחר מכן שמדובר היה ב"ליקוי מאורות" – אבל אני חושב שנזהרים בה יותר.

אבל מאז נבחרה זהבה גלאון לראשות מרצ, והמסרים המעומעמים של שש השנים האחרונות מוחלפים בעקביות בקול תקיף. גלאון התייצבה נגד חרחור המלחמה של בנימין נתניהו נגד איראן, היא מדברת בעקביות הן על צדק חברתי והן על הצורך בפתרון מדיני לסכסוך עם הפלסטינים, נגד הכניעה המתמשכת למתנחלים, והיא קראה לממשלת ישראל להעניק סיוע הומניטרי לפליטים בסוריה. מרצ תמיד דיברה על כך שיש צורך להניף את שני הדגלים, גם החברתי וגם המדיני. בעשור האחרון היא הניפה אחד מהם לסירוגין. לא עוד.

בניגוד למפלגת העבודה, מרצ יודעת היטב לשרת את בוחריה באופוזיציה. בניגוד לחד"ש, היא גם שותפה סבירה ועם רקורד מרשים כחברה בקואליציה. אני רוצה מפלגה שתקדם את העמדות שלי, אבל גם תבצע שינויים פוליטיים בלי למכור חלקים גדולים מדי מנשמתה. מרצ הוכיחה בעבר שהיא מסוגלת לזה. יתר על כן, מרצ כבר הוכיחה בשנה האחרונה שהיא מבינה שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת במשמורת התאבדות, והיא פועלת בהתאם. נציגים של מרצ הופיעו להפגנות בשטחים; בשייח ג'ראח הופיעו חברי כנסת של המפלגה דרך קבע. הרדיקליות של פעילי המפלגה משפיעה, ולדעתי בחיוב, על חברי הכנסת שלה.

זהבה גלאון היא לא שולמית אלוני, אבל גם שולמית אלוני לא הגיחה אל הקריירה שלה כאתנה מראשו של זאוס, חמושה במגן וחנית. לגלאון יש בהחלט הפוטנציאל להפוך למנהיגה הרבה מעבר לראויה של השמאל הישראלי. היא צריכה זמן ואומץ. האחרון, מהתרשמותי, קיים במצבורים גבוהים. זמן, כמובן, הוא עניין אחר. נתניהו יכול להוציא אותנו למלחמה באיראן מחר, ואחריה כל הדיבורים האלה יהיו אבק פורח.

קיקרו העיר פעם במרירות על קאטו הצעיר שהוא מתנהג כאילו הוא חי ברפובליקה של אפלטון, בעוד שבפועל הם כולם חיו בין חרבוניו של רומולוס. מרצ היא לא מפלגה אידיאלית; אבל אנחנו מעולם לא חיינו בטוב שבין העולמות האפשריים. מרצ היא פשוט הכלי הטוב ביותר להצלת מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית. ככזה, היא יותר מראויה לתמיכתם של הליברלים והסוציאל דמוקרטים בישראל.

ועוד דבר אחד: לשכת ראש הממשלה הוציאה סרטון תעמולה, כחלק ממתקפת שלוש השנים לממשלת נתניהו. אפשר לראות אותו פה. הוא מכיל (0:55) לפחות שקר גס אחד: לטענת הסרטון, שיעור האבטלה בישראל עומד על 5.4%. כפי שציינתי שלשום, הלמ"ס הודיע שהוא טעה והעלה את שיעור האבטלה בכ-20%. היא הוציאה את ההודעה כבר ביום חמישי שעבר. מי שאחראי על הפקת התוכן הזה בלשכת ראש הממשלה היה צריך לעכב את הסרטון זמן קצר, רק כדי לשנות שקופית אחת, אבל כנראה שזה לא היה מספיק חשוב ולשכת ראש הממשלה השקרן ביותר בהיסטוריה של המדינה מכרה לתושבים שלה עוד שקר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט הקודם התקבלה תמיכה נוספת בבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עמיר פרץ אמר אמש שהוא יסרב בעתיד לקבל את תפקיד שר הבטחון.

כאילו שמישהו יציע לו אותו.

* * * * *

עמיר פרץ היה כנראה האכזבה המהירה ביותר בהיסטוריה שבעת האכזבות של הפוליטיקה הישראלית. אחרי שנים שמפלגת העבודה נשלטה על ידי פרס, ברק, פרס, בן אליעזר, מצנע, ופרס, הגיע עמיר פרץ, הסב לפרס את התבוסה האחרונה והמשפילה בתולדות הזיקית הפוליטית הזו, ושלח אותו אל קלונו הסופי כאיש קדימה. פרץ אמר אז דברים מדהימים: הוא השווה בין זכותם לשלום של ילדי שדרות וילדי עזה, ואף אחד לא יכול היה לגעת בו: הוא גר שם. למרות העריקה הבזיונית של שלישיית הבוגדים פרס, איציק ורמון, ולמרות הקמתה של מפלגת הגמלאים, חביבת הרגע של האדישים פוליטית, פרץ הצליח להשיג 19 מנדטים. אחר כך, כידוע, הוא נפל למלכודת, קיבל את תפקיד שר הבטחון, מלחמת לבנון פרצה וההבטחה הגדולה נגוזה בעשן. אפילו ברק נדרש ליותר זמן כדי לזמבר כך את בוחריו, אם כי הוא זרע הרבה, הרבה יותר חורבן.

מאז מנסה פרץ, שוב ושוב, לתרץ את אירועי שלושת החודשים ההם של קיץ 2006, ללא הצלחה. כוונותיו רצויות. מעשיו, קצת פחות.

* * * * *

נפגשנו אמש, שורה של בלוגרים משחרים לטרף, עם פרץ. קודם לפגישה, ומאוחר מכדי שיהיה לנו מספיק מידע מספיק ברור כדי שנוכל להתייחס אליו במהלכה, פלט פרץ את השטות על ה"שמאלנים שותי האספרסו". מעבר לעלבון המיותר לפלג שהצביע עבורו ב-2006 ושעשוי היה, במאמץ, להצביע עבורו גם הפעם, ההתבטאות הזו הצביעה על הניתוק של אומרה. אספרסו? באמת? זה מה שיש לך לומר? "נוער האספרסו" הוא ביטוי גנאי משנות החמישים, שנבע מטינתה ההיסטורית של הציונות – במיוחד תנועת העבודה – לערים ולאורבניות. הביטוי היה כל כך רטרו, שלרגע ניתן היה למצמץ ולחשוב שפרץ הפך להיפסטר.

אבל זו לא היתה אירוניה מודעת לעצמה. מותר לנחש שזה היה נסיון נואל לקושש קולות מן הימין על גבם של מצביעים שפרץ מעריך שתומכים בשאר המועמדים במפלגה, כלומר אבודים מבחינתו – מצביעי הרצוג או יחימוביץ', למשל.

* * * * *

הפגישה לא הלכה טוב. פרץ התחיל אותה במונולוג ארוך, שהתמקד בימיו בצבא ואחר כך בשדרות – כלומר, אירועים שהם בני שלושים עד ארבעים שנה. אף שהוא הודה ששגה כאשר קיבל את תיק הבטחון – אם כי הוא טען שלא היתה לו ברירה – נראה שהוא די מתגעגע. הלשכה שלו מעוטרת בדגם זכוכית טנק, אביר (עם חרב שבורה למראה), תמונה של מטס חיל האוויר מעל אושוויץ, ושאר מזכרות. באמצעות המונולוג, הוא ניסה לנטרל את השאלות הקשות שידע שעומדות להגיע. זה לא הלך.

התשובות היו מתחמקות, לעיתים – כפי שהבחין איתמר – שגויות עד שקריות, מתגוננות, תוקפניות. הוא היה אגרסיבי מאד כלפי רחביה ברמן, שנעץ את שיניו כבולדוג בשאלה מדוע הסכים פרץ לקבל את משרד הבטחון ולא ניהל משחק פוקר ראוי לשמו מול אולמרט; זה האחרון הרי לא יכול היה להקים ממשלת מרכז-שמאל בלעדי העבודה. את ליהי הוא שאל בפטרנליזם בוטה אם היא בכלל נולדה בתקופה שהוא דיבר עליה (תחילת שנות השמונים, כמדומני). לשאלה שלי, מדוע להצביע למפלגת העבודה כאשר נציג בולט של הקוד הגנטי שלה הוא בוז'י הרצוג, שעוד לא ראה ממשלת ימין שהוא לא אהב, הוא ענה פחות או יותר ב"אז אל תצביע". כשהאני זוביידה קרא לו לזרוק את הממסד הישן של המפלגה לכלבים, בדיוק בגלל אותו מטען גנטי, ולהצהיר על כך מראש, לפני הפריימריז, הוא חייך ולא ענה.

נשארתי אחר כך לשיחה עם היועצים שלו, חזרתי על כמה מהבעיות שיש לי עם התנהלותו במלחמת לבנון – היציאה החפוזה למלחמה, העובדה שיצחק גרשון יכול היה לסרב פקודה בזמן מלחמה ולצאת מזה בלי עונש, שלא לדבר על כיתת היורים שהוא היה ראוי לה – התוצאה היתה התנשאות זחוחה: תחילה אמירה שפרץ כבר ענה על השאלות האלה בעבר; אחר כך שאלה האם קראתי את החלק הסודי של דו"ח וינוגרד ורמיזה, שדחיתי מיד, שאם לא קראתי אותו, אינני יכול לשפוט מה קרה שם; ואחר כך שאלה בוטה האם שירתתי בכלל בלבנון, כשהעוזר טוען שהוא דווקא כן, כצנחן. מה זה קשור, לא ממש הבנתי. אני מניח שאם הייתי נשאר שם עוד קצת, היתה עולה השאלה האם בכלל שירתתי בצה"ל.

עוזריו של פרץ טענו בלהט שהוא לא יכול היה להיערך למלחמה שפרצה בהתרעה, לדבריהם, של שבועיים; רחביה ברמן ואנוכי הצבענו על כך שכל המלחמות בישראל – להוציא מלחמת סיני ב-1956 ומלחמת לבנון הראשונה, שתוכננו מראש על ידי ישראל – פרצו בהתרעה של שבועיים. זה המצב כאן. מי שלא יכול להיערך לכך, שלא יקח את תפקיד שר הבטחון.

לא, כאמור, שיש סיכוי שהמצב הזה יחזור על עצמו. הזדמנות כזו מפספסים רק פעם אחת.

הבהרה מראש: אני לא תומך באף מועמד בפריימריז של מפלגת העבודה. מבחינתי היא זומבי חולני שהגיע זמנו להתפגר סופית, ושעצם קיומו מונע שידוד מערכות במה שנשאר מהשמאל הישראלי.

ועוד דבר אחד: בעוד הטמטום הישראלי מול ה"מטס" מגיע לשיאים נדירים – על כך, אולי, מחר – מזכיר לנו עקיבא אלדר שהמשטר הציוני נקט באמצעים חריפים נגד מחאה לא-אלימה כבר בשנות השמונים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לעמרם מצנע, בחור טוב במובן הרע של המילה, קרתה תקלה מביכה: כחלק ממאבקו על הנהגת מפלגת העבודה, הוא הצליח להקלע לאמירות שנראות דומות מאד לאמירות גזעניות. מצנע, שיצא נגד "מפקד הארגזים" שכביכול מארגן עמיר פרץ, הוא אמר (על פי גרסה אחת) ש"אני, שלי ובוז'י רבים על אותו הקול. אלה אנשים מפלנטה אחת. לעמיר יש את הקולות שלו, כי הוא פקד הרבה. אלה אנשים מפלנטה אחרת." על פי גרסה אחרת, מחמירה יותר, מצנע אמר ש"הוא [פרץ] בא מארץ אחרת […] עמיר פרץ מביא אנשים שבכלל לא שייכים למפלגת העבודה. הוא מביא את החמולות." מצנע ניסה לסגת מהאמירה הזו, שנאמרה בגבעתיים, כלומר פחות או יותר במקום הלבן ביותר בארץ, וטען שהוא התכוון לומר שפרץ בא מ"תרבות" אחרת. וואלה.

מצנע התלונן על "מפקד ארגזים" כביכול שעורך פרץ. זה משונה, כי בפעם האחרונה ששמעתי על מפקד ארגזים, גם אז הוא לכאורה נערך על ידי פרץ. אבל ארגזים, כפי שכתב היטב היום גדעון לוי, תמיד היו: זו היתה שיטת הפטרונות הקבועה של העבודה. כך היא השיגה מתפקדים ערבים ודרוזים: מישהו – שיעול, פואד בן אליעזר, שיעול – היה מבטיח לראשי חמולות גזר כלשהו, למשל חיבור של השכונה שלהם לחשמל, והם היו מתפקדים ומצייתים לו. כל זמן שפואד "מלך השטח" פעל עבור ראיס אשכנזי כזה או אחר, בדרך כלל אהוד ברק או שמעון פרס, אף אחד לא אמר מילה על "מפקדי ארגזים". עכשיו דווקא כן.

ההאשמה כנגד פרץ חצופה במיוחד, כי פרץ היה היחיד שהביא בשלושת העשורים האחרונים מצביעים חדשים למפלגת העבודה. מה מצנע ידע לעשות, כבר ראינו; אני בספק אם שלי יחימוביץ' תהיה טובה יותר, גם אם היא תתחנף עוד יותר לימין; ואשר לבוז'י הרצוג, אל תצחיקו אותי, טוב? אבל פרץ הביא ב-2006, אחרי שהאשכנזים הקשישים ערקו עם פרס לקדימה, 19 מנדטים. שישה מנדטים מהם, אמרו בשעתו הסוקרים, היו חדשים, של אנשים שלא הצביעו קודם לעבודה. האמירה ש"פרץ מביא אנשים שלא שייכים למפלגת העבודה" היא פשוט לא נכונה עובדתית.

האמירה של מצנע, במקום שבו היא נאמרה, היא אחד משניים: או רשלנות כושלת של מועמד שנכשל בדבריו, או נסיון בוטה ועלוב להוציא את השד העדתי של מפלגת העבודה – שד לבן וקשיש – באמצעות שריקות. אם זו רשלנות, היא מצטרפת לזו של הפעם הקודמת, ב-2003, והיא צריכה להוציא את מצנע מהמגרש. אם אלה אכן "שריקות כלבים" – ואני מתקשה להאמין שזה לא המצב, במיוחד לאור האמירה של מצנע שתושבי ירוחם "לא בשלים לדמוקרטיה" – אז ודאי שמצנע לא ראוי לקולות הציבור הישראלי.

לא שמפלגת העבודה, שהיא זומבי פוליטי חולני שראוי שמישהו יגאל אותו מיסוריו, ראויה לקולות האלה. אבל ודאי לא מצנע. יש גבול.

ועוד דבר אחד: האגודה לזכויות האדם ומועצת הכפרים הבלתי מוכרים בנגב הופתעה לשמוע שאחד הגופים שינהל מטעם לשכת ראש הממשלה את הטיפול בכפרים הבלתי מוכרים תהיה המועצה לבטחון לאומי, בהנהלת האלוף יעקב "כדור בראש" עמידרור. מה למל"ל ולכפרים הבלתי מוכרים? מסתבר שגם זה "בטחון לאומי". או, במילותיה של האגודה, "מעורבות המועצה לביטחון לאומי בטיפול בנושא הכפרים הבלתי מוכרים מראה, כי הממשלה מתנהלת כמו בימי הממשל הצבאי, ומתעקשת לראות בבדווים איום ביטחוני. בכך, היא רק מחריפה את מצוקתם של הבדווים ומרחיקה אותנו מכל פיתרון אפשרי". ההדגשה שלי. בישראל פינו כבר כמה דיירים מבתיהם. זו פעם ראשונה, למיטב ידיעתי, שהמועצה לבטחון לאומי מתערבת בנושא.

(יוסי גורביץ)

נו, לאחר פרישת סיעת אהב"ל (אהוד ברק לשלטון, הזכויות שמורות לנמרוד אבישר (*)), אין מנוס אלא לומר כמה מילים, למרות שכבר היה היום פוסט ושזה יום מחורבן מהרגיל.

תפקיד היסטורי, סוף: אהוד ברק חיסל את מפלגת העבודה. אסופת הלא יוצלחים הזו לא תצליח להתאושש מזה, מדובר בקבוצה של אנשים שלא מצליחים לדבר האחד עם השני. ברק הצליח להפגין רשעות מעודנת של ממש, כשהוא לא רק זרק לכלבים את פואד בן אליעזר והפסיק את הסחטנות רבת השנים שלו, אלא גם מפעיל לחץ כבד להתפטר. ואין דבר בלתי טבעי יותר לפואד מאשר לפרוש מן הממשלה. עם זאת, האירוע האסטרונומי הנדיר, שנראה רק פעם אחת בעשור האחרון וגם אז רק בעין מזוינת, צפוי לחזור על עצמו היום.

אשר לברק עצמו – על רביעיית הליליפוטים שהצטרפו אליו מיותר להכביר מילים – אין הרבה מה לומר. הוא חופר בקרקעית הציניות והבוז לציבור הבוחרים שלו שהפגין מאז הבחירות האחרונות, עת הפר הבטחה אחרי הבטחה, שוקע לעומק בלתי מוכר. הוא יודע, ודאי, שהמהלך הזה חיסל את הקריירה הפוליטית שלו. אף אחד לא יבחר בו שוב. הוא חיסל גם את עצמו וגם את מפלגת העבודה. ברגעים אלה, כבר מתחיל המו"מ של סיעת אהב"ל עם נתניהו לקראת צירופם לממשלה. נתניהו לא הצליח לפרק את קדימה, אז הוא פירק את העבודה.

בהנחה שזו לא הדרך שבה רצה ברק לסיים את דרכו ההיסטורי, יש תרחיש מפחיד מאד. ברק ירצה בוודאי להתמודד בליכוד (הודעת הפרישה שלו דיברה על ה"פוסט מודרניות והפוסט ציונות" של מפלגת העבודה, מה שודאי הפתיע את רוב חבריה), וכדי לעשות את זה, יש לו רק תרגיל אחד בחגורתו.

מבצע "אל הקלפיות, שור": ברק הצליח לגרד יותר קולות בבחירות האחרונות באמצעות שפיכת דמם של מאות עזתים חפים מפשע, בתרגיל האש "עופרת יצוקה". כל מהות הבחירה שלו מבוססת על כך שהוא הרג יותר ערבים מכל אדם אחר. הישג אזרחי, הרי, אין לו. הוא גם לא יהיה הראשון שייצא למלחמה ערב בחירות, כדי לחמם את הקלפיות: פרס עשה את זה לפניו, ב"ענבי זעם". פרס, בהיותו פרס, הצליח לבשל לעצמו את טבח כפר קאנה ולהפסיד את הבחירות.

ברק מתוחכם יותר. הפרישה שלו תוכננה יחד עם נתניהו. האחרון נבחר על מצע אחד בלבד, זה של תקיפת איראן. לאחרונה ניסה ראש המוסד היוצא, מאיר דגן, להזהיר אותנו ממלחמה כזו: למלחמה, אמר, יוצאים רק כאשר החרב מונחת על הצוואר. הוא אמר שאיראן רחוקה מהגרעין, וניפץ את המנהג של אמ"ן להודיע שהפצצה תגיע בסתיו הבא כשנקב בתאריך של 2015.

נתניהו לא ישב בשקט: בשבוע שעבר, הוא אמר שהבעיות הניצבות בפני העולם הן "איראן, איראן ואיראן". זו היתה הדיפה של דברי דגן, שצוטטו ברחבי העולם. נתניהו יודע שהקואליציה שלו דועכת ושכולם כבר מדברים על בחירות. הוא חייב להגיע לבחירות עם איזשהו הישג, או לפחות עם הסחת דעת מסיבית, אחרת כל מה שיזכרו הוא איך היה פיון של ישי וליברמן. זה האחרון בכלל מנסה לגנוב לו את הימין, עד כה די בהצלחה. אם הוא יגיע לקלפיות אחרי שימסמס את מסקנות ועדת ששינסקי – עוד משהו שפרישתו של ברק עשויה להשיג – הוא יתקשה להבחר מחדש.

יש, מבחינתו של נתניהו, רק דרך אחת להשתלט על סדר היום: לצאת למלחמה. במלחמה,העיתונות מתיישרת אוטומטית לימין הממשלה, יחד עם כל הציבור. לפחות בשבועיים הראשונים, על כל פנים. בדרך כלל גם נשכחות פשלותיו של שר הבטחון. נתניהו וברק צריכים מלחמה. אובמה ככל הנראה חלש מכדי לרסן אותם. צריך, על כן, יהיה להביט בחשדנות חריגה בכל מהלך צבאי שתבצע ישראל בקרוב – מהרצועה ועד לבנון, ובמיוחד בכל מה שקשור לאיראן. המלחמה, כאמרה השחוקה, היא המשכה של הדיפלומטיה באמצעים אחרים – ולעיתים קרובות, קרובות מדי, היא המשכה של הפוליטיקה הפנימית.

(*) הרם לי טלפון, הגיעו התשעת-אלפים מהאיחוד, בסטפות הרגילות של 30 שקלי כסף. יש מה לדבר על תפקיד רועץ-קופירייטר).

(יוסי גורביץ)