הערות קצרות על האוקולטיזם הנאצי, כי הוא חלק מהסיפור

שמעון ריקלין, ידוען ביביסטי, כתב היום בטוויטר שהוא לא מבין איך קרתה השואה. אז עניתי לו: “כי אנשים שהאמינו שיש להם זכות אבות על שטחים במזרח שכנעו את עצמם שהם העם הנבחר, ושהם רשאים בהתאם לרצוח עמים נחותים מהם שמעכבים את הגאולה של הגזע הגרמני, שלדעתם נפגע קשות מ"נישואי תערובת" עם בני גזעים נחותים יותר. בסופו של דבר רצח העם נועד לשמור על טוהר הדם.” וזו, כמובן, ליבת הסיפור. אבל היא לא היחידה.

אחת השאלות היותר מסובכות היא מדוע בעצם השקיעו הנאצים מאמצים עצומים בשינוע יהודים מרחבי אירופה לפולין המשועבדת כדי לרצוח אותם שם. הם גררו אותם לאושוויץ מתסלוניקי שביוון (ג’וב של הצבא הגרמני במקרה הזה, לא של האס.אס.; הוא היה חייב הרבה כסף ליהודים המקומיים – לפעם הבאה שיחזרו על הקשקוש של הצבא הגרמני הנקי, ואולי עוד על כך בהמשך השבוע), מהולנד, בלגיה, צרפת. פתחו מפה, ראו את המרחקים. כל זה קרה תוך כדי המלחמה הגדולה בהיסטוריה, כשהצבא הנאצי היה זקוק נואשות לכל רכבת שהוא יכול היה לגרד. בניגוד למיתוס המקובל, הנאצים הזניחו את מסילות הברזל שלהם לפני המלחמה, ובזמן המלחמה היה מאוחר מדי. כל רכבת שהגיעה לאושוויץ היא רכבת שלא הובילה תחמושת או חמושים לחזית. אז למה?

כי הם האמינו שהיהודים הם האויב. הם האמינו בכך ברצינות רצחנית. ההנהגה הנאצית, אם לא הגנרלים שלה (שחלקה האמין וחלקה חזר על הרטוריקה כדי שזה ייראה טוב ברזומה), האמינה בכל ליבה שהיהודים הם מעצמה עולמית; שהם סכנה של ממש לגרמניה, לא פחות מארה”ב; שברית המועצות היא זרוע של הקנוניה היהודית הגדולה בדיוק כמו המעצמות הקפיטליסטיות. אלו לא היו מילים ריקות, פראזות לשלהוב אספסוף: הם האמינו בזה מספיק כדי שהצורך להלחם באויב היהודי – נשים וילדים בלתי חמושים, מורעבים, שבורים – ידחק לאחור את הצורך להלחם בצבא האדום האמיתי מאד. וכדי להבין איך התרחש רצח העם הזה, אנחנו צריכים לחשוב לא רק על המניעים החומריים (ביזת היהודים היתה רווחית מאד, ושוב עולה מקרה תסלוניקי) אלא גם על העיוותים המחשבתיים.

חלק מזה, כמובן, היו הפרוטוקולים של זקני ציון, זיוף של המשטרה הצארית שהצליח מעבר למה שהיא יכלה לשער, ושרד אותה ואת המשטר שלה היטב. חלק אחר היתה העובדה ששיעור חריג מההנהגה הסובייטית היתה יהודית – עד שלסטאלין נמאס, אבל זה היה אחר כך – וברית המועצות תמיד היתה האויב הגדול, גם בשנות הברית. המטרה הסופית תמיד היתה מלחמת השמדה עם ברית המועצות.

כולם מכירים את תורת הגזע הנאצית, אבל מעטים זוכרים שהבסיס שלה נכתב בעצם על ידי מדאם בלווטסקי (Helena Petrovna Blavatsky), שרלטנית אוקולטיסטית (אוקולטיזם הוא תורת הנסתר) מהמאה ה-19, שדיברה על השתלשלות של גזעים פרה-היסטוריים, ממקומות שמוכרים היטב לחובבי תורות הנסתר כמו אטלנטיס ולמוריה. הגזע החמישי שלה הוא הגזע הארי, ולמותר לציין שהיא היתה אנטישמית. היא השתמשה בקבלה, כמובן, אבל עשתה את התרגיל שאוקולטיסטים נאצים יעשו אחר כך בהרחבה: היא קיבלה את עקרונות הקבלה, אבל טענה שהם לא יהודיים במקור, שיש להם מקור אחר שאבד, ושיהודים עיוותו אותה.

מכאן עובר קו ישיר לתופעה של הכנסיה הארית בימי המשטר הנאצי: כנסיה שהמשטר אימץ, פרוטסטנטית במהותה, שהתפיסה היוצאת דופן שלו היתה שישוע לא היה יהודי אלא ארי, שהוא הביא איתו חכמה ארית, ושיהודים – השעיר לעזאזל הקבוע הוא כמובן פאולוס – עיוותו אותה. שוב: הצואה הרוחנית הזו היתה דוקטרינה רשמית של המשטר (אחת מרבות, זה היה משטר פוליפוני). ספרים שאף אחד לא קורא יותר נכתבו בנושא, והופצו על ידי המדינה.

בין שני אלה, קיימת ה-Thule Gesellschaft, אגודה אוקולטיסטית שרצתה לחזור אל מיסטיקה גרמנית (שלא התקיימה אף פעם בגרסה של התולה, והומצאה לצורך זה). אנחנו מכירים את התולה בעיקר משום שהפסיכי הפורה מאד שניהל אותה, דיטריך אקרט, החליט יום אחד שהוא צריך זרוע פוליטית, לא רק אגודת דיון לשמרנים שרוצים לחזור לעבר מומצא. המפלגה שהוא הקים נקראה מפלגת הפועלים הגרמנית. הסמל שלה היה צלב קרס. כמה שנים אחר כך, טר”ש בשם אדולף היטלר – שאקרט היה המנטור שלו, ושלו הוא הקדיש את מיין קמפף – שינה את שמה למפלגת הפועלים הנאציונל-סוציאליסטית הגרמנית, NSDAP בראשי התיבות שלה, “הנאצית” בכינויה הפופולרי. טענה פופולרית – שלא הוכחה מספיק – אומרת שעל ערש דווי, אקרט אמר לחסידיו “לכו בעקבות היטלר! הוא ירקוד, אבל אני קבעתי את המנגינה.”

סיפור טוב, אולי יותר מדי טוב. היטלר, מותר להעריך, לא אהב אותו. אבל אין שום מחלוקת שלתולה היתה השפעה חריגה, הרבה מעבר למספריה, על המפלגה הנאצית. היו, כמובן, ספקנים: היטלר בשנותיו האחרונות, גבלס כל ימיו. אבל הס, יד ימינו של היטלר, היה מאמין אדוק. כך היה גם הימלר, האיש שבפועל היה מספר 2 ברייך רוב ימיו. הכתיבה הנאצית היתה רוויה באוקולטיזם ואנטי-מדעיות.

דוגמא קלאסית היא תיאוריית “עולם הקרח”, של מדען גרמני נשכח בצדק אבל שהיטלר הילל אותו כאסטרונום הגדול בדורו. היא טענה שהעולם שלנו חלול, ובליבה שלו יש קרח. בכירים במשטר לקחו כל כך ברצינות את התיאוריה, עד שהיא שיבשה במשך חודשים את תכנית הרקטות של המשטר, עד שהרחיקו את הימלר מהסביבה. הוא שלח מכתב נעלב על צרות המוחין של המדענים. זה נשמע מצחיק עכשיו; ספק אם המדענים היו משועשעים. ויכוח עם הימלר תמיד גרר את הסיכון של מעבר דירה לדכאו לתקופה לא ידועה.

מהתיאוריה של בלווטסקי ומהתיאוריות של התולה נרקחו תורות הגזע הנאציות. והן היו אבסולוטיות: וכפי שטיפה אחת של דם שחור גזרה על אמריקאי להיחשב לשחור (וזו כנראה איננה מקריות), הנאצים מדדו את כמות הדם היהודי והצועני בגופם של גרמנים, ואחר כך גם עמים כבושים. מספיק דם לא נכון, ואתה תהיה על קרון בקר. מספיק דם “נכון”, וילד רוסי יילקח מאימו, יוכרז כ”פולקסדויטשה” ויועבר לפנימיה כדי לקבל חינוך מחדש כגרמני. טיפה של דם יהודי מטמאת, משחיתה מעצם מהותה, ואין להניח לבעלי דם כזה לקבל עמדות בכירות. התעודה הנכספת ביותר ברייך היתה תעודת טוהר דם.

היתה, למותר לציין, צביעות. האיש מס’ 3 ברייך ואדריכל תכנית השמדת היהודים, ריינהרד היידריך, נחשב לחצי יהודי. אחרי ההלוויה שלו – הוא סוכל ממוקדות בפראג – הימלר כתב ביומנו בחמיצות שהוא היה צריך ללחוץ את ידי ילדיו, רבע-יהודים. אבל הוא היה מועיל מדי, אז הוא קיבל פטור. על פי סיפור – שוב טוב באופן חשוד, שנכתב הרבה יותר מאוחר – יריבו האדמירל קנאריס חשף את מוצאו של היידריך, הבהיר שיש לו תעודות, והרחיק בכך את היידריך. הפילדמרשל ארהרד מילש (Milch), האיש שאחראי על בניית חיל האוויר הגרמני, היה מועיל מאד. הוא קיבל פטור.

ואם לא היית קצין אס.אס. בכיר או פילדמרשל? ובכן, בשבילך יבנו מחנה השמדה. כי צריך לבער אותך מהעולם. מותר לתהות מה היה קורה אם המשטר היה שורד, אם הם היו מצליחים לשים יד על נשק גרעיני: האם בשלב הזה היטלר היה חש בטוח מספיק להעניק להיידריך ולמילש את המוות המגיע להם?

ביסודו הנאציזם היה מרד נגד המודרניות והנאורות. הוא אסף אליו את כל האנשים שנפגעו מהן, והיו כל כך הרבה; הוא לימד אותם שבאמצעות תורות שמדענים היו מתגלגלים מהן מצחוק, הם אדם-על; כאדם-על, הם צריכים לתפוס את מקומם הראוי בהיסטוריה; ושלדם של אנשים נחותים יותר, אונטרמנשן, אין משמעות. הם לא בני אדם. הם רק נראים כאלה.

הימלר, בנאום המפורסם בפוזן, הכיר בכך שזו משימה לאנשים קשוחים באמת: אנחנו כאלה, אמר. מי במפלגה הנאצית יודע איך נראית תעלה עם אלף גוויות של ילדים ונשים? אנחנו יודעים. המשימה הכרחית. אנחנו מטהרים את המין האנושי. המשימה תצדיק אותנו. (ליתר בטחון, הוא חזר על הנאום, בגרסה שונה קלות, בפני בכירי המפלגה הנאצית: בשלב הזה היה רצוי שכולם ידעו באילו פשעים הם מעורבים, כי המלחמה כבר החלה לנטות לצד רע מאד.) הוא עצמו, על פי הסיפור (סיפור טוב מדי?), הקיא את נשמתו למראה תעלה כזו.

הנסתר תמיד היה איתנו. חלק עצום מהטקסטים ששרדו לאורך ההיסטוריה האנושית, חלק ניכר מהשרידים החומריים בכלל, הם אוקולטיסטיים במהותם. חלק מהזמן, הוא כל כך טמוע בטקסים שלנו שאנחנו לא מבחינים בו בכלל. “לשם ייחוד קודשא בריך הוא”, מדקלמים בערב שישי, ורוב האנשים לא יודעים שמדובר בברכה להצלחת יחסי המין בין יהוה והשכינה. “כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לגעת בך, כך לא יוכלו כל אויבי לפגוע בי לרעה”, אומרים בקידוש הלבנה, חוזרים על נוסחה של קסם סימפתטי מבלי דעת. אבל זו לא רק הדת: כמה מאיתנו מאמינים שהיהודים הם העם הנבחר? הם לא מדברים על אלוהים, הם עברו חילון, אבל “יש משהו.” הגניוס היהודי. משהו שהוא מעבר למדע, משהו שהוא במהותו אירציונלי.

והנסתר נוכח יותר מדי בחיים שלנו. הרעל של הקבלה – לא בגרסה הסכרינית שמדונה יכולה לעכל – מחלחל. הוא לוחש ליותר מדי אנשים שלא-יהודים אינם באמת בני אדם: הם שדים. הם מעכבים את הגאולה. יש מהם שהם זרע עמלק. בשלושת העשורים האחרונים רווח הדיבור על “ערב רב”, אנשים שנחשבים כיהודים אבל הם בעצם צאצאי הערב רב שעלה למצרים, אויבי אלוהים; כך מסבירים בימין את התופעה הבלתי נתפסת של שמאלנים, יהודים שחושבים שהימין טועה.

את האנשים האלה, שאינם בני אדם, נצטרך להרוג מתישהו. זה יעודנו, אומרים יותר מדי אנשים, שחלקם יושבים בפרלמנט שלנו; רבים אחרים חוזרים מבלי דעת המילים Gott Mit Uns: אלוהים איתנו. המילים על חגורות חיילי הוורמאכט. הנסתר תמיד איתנו, ואנחנו צריכים להתגבר על הרציונליזציות שלנו כדי לדעת מה ניצב מולנו. זה בנפשנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים ולעתים גם לא מעט סבל. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)