כאילו לא היה די לנו בהתלקחות היחסים עם מצרים וטורקיה, החליטה ממשלת נתניהו להצית עוד חזית, הפעם עם הבדואים הישראלים.

הממשלה קיבלה היום גרסה של דו"ח פראוור, שהוא דו"ח היישום של מה שהיה דו"ח השופט גולדברג, לשאלת הישובים הבדואים בנגב. דו"ח פראוור, שהוצג לממשלה במאי, עורר זעקה בקרב ארגוני זכויות האדם (אני רוצה להודות לאנשי האגודה לזכויות האזרח ועדאלה, שפוסט זה לא היה נכתב בלי עזרתם), משום שהוא פגע משמעותית בזכויותיהם של הבדואים בהשוואה לדו"ח גולדברג.

השופט גולדברג השתמש לראשונה במונח המפורש "הכפרים הבלתי מוכרים", ולא בשלל הביטויים המכובסים המקובלים על הזרועות הציוניות השונות. הוא גם הכיר, שוב לראשונה, בכך שמדובר באזרחים ישראלים שווי זכויות, שסבלו עוול ארוך שנים מצד הרשויות. הגרסה הרשמית של הרשויות היא שהבדואים הם פולשים. זה, בחלק גדול מהמקרים, רחוק מלהיות המצב.

הבדואים מחזיקים באדמותיהם מתוקף החוק הנוהג העות'מני, שהוכר גם על ידי הבריטים, ללא רישום בטאבו. אני רוצה לצטט מכתב שנשלח ב-20.10.1952 מטעם "הוועדה המצומצמת לעניין ברור שאלת קרקעות הבדואים בנגב", שסיווגו סודי ושיועד אל שר המשפטים:

ידועה העובדה שעוד בזמן שלטון התורכים נמנעו שבטי הבדואים, ובמקרים רבים גם התנגדו, לרשום קרקעותיהם בספרי האחוזה הממשלתיים, ונמוקם היה שרשום קרקעות יביא במוקדם או במאוחר, לכך שהם יתפשו לשרות צבאי, דבר שלו התנגדו הבדואים בתוקף.

עם כבוש הארץ על ידי הבריטים, נמצאו – מלבד מקרים בודדים – כל אדמות הבדואים בלתי רשומות בספרי האחוזה. אף על פי כן, ראו הבדואים את כל השטחים המעובדים על ידם כשטחים שבבעלותם. למרות שלא היו בידם תעודות רשום, השלטונות, הן התורכים והן הבריטים, הכירו בעובדה זו. […] הרי ידועה העובדה שבתקופת שלטון המנדט, נרשמו שטחים נכרים מאד בשמם של הבדואים, על יסוד הוכחות ששטחים אלה היו נעבדים על ידם במשך תקופת התישנות, וחלק חשוב של אדמות אלה העברו, לאחר רשומן, לקרן קימת, לחברות יהודיות אחרות, וכן ליהודים פרטיים. כך שבענין זה ישנם מאות תקדימים, ואנו סבורים שממשלת ישראל לא תוכל, ואינה צריכה, להתעלם מהם. [ההדגשה שלי – יצ"ג]

המושל הצבאי של הנגב ב-1966 (השנה האחרונה של המשטר הצבאי), ששון בר צבי, כתב אל המפכ"ל בנושא "בעיית הקרקע של בדואיי הנגב" כך:

הקרקע בנגב, שלא כבשאר חלקי הארץ, לא נרשמה ע"י ממשלת המנדט בספרי האחוזה (טאבו). הבדואים, שנמנעו מלרשום את קרקעותיהם לא סבלו במיוחד מאי רישום הקרקעות כי השלטונות הכירו בבדואים ובזכויותיהם לקרקע, דבר שבא לידי ביטוי ברישום כל הקרקעות בספרי תשלום מסים (דפתר חבאל) והסכמת השלטון להכיר בהעברת קרקע מבדואי לבדואי או אחר כבחכירה חוקית, ובהסכמה לרשום את הקרקע בספרי האחוזה על שמו של הקונה (בדרך זו רכשה הקרן הקיימת אלפי דונמים ורשמה אותם על שמה). [ושוב, ההדגשה שלי – יצ"ג]

מה שאנחנו רואים פה הוא המשך שיטת ה"שלי שלי, שלך שלי" של התנועה הציונית. ברצותה, החוקים העות'מניים משמשים אותה לרכישת אדמות, או, בגדה המערבית, אף לגזל אדמות; ברצותה, הם בטלים ומבוטלים.

בהחלטת הממשלה יש לשים לב לשני סעיפים משונים בולטים: שהמדינה לא תעניק קרקעות ממערב לכביש 40, והיא לא תתכנן שם התיישבות בדואית; ושההסכם לא יחול על מי שהגיש מזכר תביעה אחרי אוקטובר 1979. הסעיף הראשון ביזארי במיוחד: מישהו מעלה על הדעת שבמדינה היהודית והדמוקרטית, ששומרת על שוויון בין כל תושביה, הממשלה יכולה לומר שיש ציבור שאסור לו לגור במקום מסוים? ודאי נפלה שגגה בפני הממשלה, שתתוקן במהרה, בעגלא ובזמן קריב.

ואחרי שצחקנו, ד"ר תבאת אבו ראס, איש עדאלה ומומחה לגיאוגרפיה פוליטית, מסביר את זה בשיחת טלפון בפשטות: האדמות ממערב לכביש 40 חשובות לממשלה משתי סיבות. קודם כל, אלה האדמות הטובות, הפוריות באמת. דבר שני, כל המהלך הממשלתי – שנווט על ידי המומחה הידוע לזכויות אדם ותכנון אורבני, תת אלוף יעקב "כדור בראש" עמידרור – מיועד ליצור חיץ בין האוכלוסיה הבדואית בנגב ובין האוכלוסיה הפלסטינית.

ישראל, בקיצור, חוששת מאינתיפאדה בדואית, נושא שמלחשים עליו כבר שנים ארוכות. מה משונה, אם כן, שהיא נוקטת במדיניות שמקדמת אותה. על פי הערכותיו של ד"ר אבו ראס, התכנית הממשלתית תביא לפינוים של 40,000 בדואים מהכפרים הבלתי מוכרים; הממשלה מדברת על 30,000 אנשים שבכוונתה לפנות. הפער, אומר אבו ראס, נובע מכך שבכפרים הבלתי מוכרים חיים עוד כ-10,000 בדואים שרשמית רשומים כמתגוררים בשבעת העיירות שלהם, וזאת משום העדפתם של הבדואים לצורת חיים כפרית. עד כמה שאפשר לברר ברגע זה – וזה בהחלט עשוי להשתנות – התכנית הממשלתית לא תקים ישוב בדואי חדש, אלא תצופף את הבדואים.

והסעיף ההוא של אוקטובר 1979? אז התבקשו הבדואים לציין את האדמות שבחזקתם. הם תבעו חזקה על כ-991,000 דונם. הממשלה דחתה, כבר אז, חלק ניכר מהתביעות, וההחלטה החדשה קובעת שעל ההחלטות שהתקבלו ב-1979 לא תהיה אפשרות לערער. היישום של דו"ח פראוור, קובעת האגודה לזכויות האזרח, פגום משורה של בחינות: הוא (בניגוד לדו"ח גולדברג) לא מתחשב בדעת הבדואים ולא מתייעץ איתם; הוא מציב עקרונות תכנון עמומים, שהחשד – הכנראה מוצדק – הוא שהם ישמשו את המשטר הציוני כדי להתחמק מחובותיו כלפי המפונים; והוא מתנה את תכנון הישוב מחדש של המפונים בהסכמה מצדם לפינוי. דו"ח גולדברג קבע שאין להרוס מבנים של בדואים עד שיימצא פתרון מוסכם; מתווה פראוור-עמידרור מתעלם מההחלטה הזו.

אבו ראס אומר שהבדואים בסך הכל רוצים את מה שניתן לכל ישוב יהודי על פי תכנית התמ"א: הכרה בכל ישוב שיש בו יותר מ-50 משפחות. ישראל, הרי, מוכנה להכיר גם בחוות בודדים כישוב. אבל לא בכפרים הבלתי מוכרים, שחלקם נמצאים בשטח לפני מדינת ישראל וחלקם הוקם על ידי פינוי הבדואים מאדמותיהם על ידי הרשויות. מה שמדהים כאן הוא קלות הראש, האגביות, שבה מתייחסת הממשלה – ועמה כמעט כל הציבור היהודי – לפינויים של עשרות אלפי אנשים. אבל, כמובן, הם לא אנשים; הם לא יהודים.

כשהחליטה הממשלה לפנות את גוש קטיף, אדמה גזולה מחוץ לגבולות ישראל, היא פינתה בסך הכל 8,000 איש, והיא העניקה להם תנאים מפליגים – הרבה יותר ממה שהיא מוכנה להעלות אפילו על הדעת להעניק לבדואים. אף על פי כן, ישראל הגיעה אל סף מרד. אבו ראס רואה בהחלטת הממשלה היום הכרזת מלחמה על הבדואים בנגב. ח"כ טאלב א-סנע אומר שזו הזמנה לאינתיפאדה בדואית. כשהיא תבוא, ובהתחשב ביחסו של המשטר אין שום סיבה לחשוב שהיא לא תבוא, גם אם תתמהמה, היהודי הממוצע יקונן את קינתו של העושק המוכרת מימי דיקנס והלאה: נתנו להם כל כך הרבה, והם כפויי טובה כל כך.

ועוד דבר אחד: האופוזיציה בטורקיה לא עושה חיים קלים לממשלת ארדואן שם, ושר החוץ הטורקי הציע לאופוזיציה לקחת דוגמא מזו הישראלית: ציפי לבני עושה חיים קלים מאד לבנימין נתניהו בפרשה. דבוטאולו, כמסתבר, רוצה אופוזיציה מסורסת כמו שלנו. אוי לבושה.

(יוסי גורביץ)