החברים של ג'ורג'

המלבין הרשמי של הכיבוש

התנהלותו של יאיר לפיד מדגימה כיצד המרכז הציוני לא רק הפנים את הכיבוש, אלא גם מקדם אותו

ביצת ה-hasbara כמרקחה: שלשום (ה’) הודיעו חמש משתתפות בסיור Birthright (שמשווק בישראל תחת השם התמים הרבה יותר, “תגלית”) שהן פורשות ממנו ומצטרפות לסיור של שוברים שתיקה. זו היתה פרובוקציה פוליטית מתוכננת היטב, שמטרתה היתה לפוצץ את בלון הא-פוליטיות ש-Birthright מתהדרת בו, והיא הצליחה.

יאיר לפיד, האיש שמשחק בתפקיד שר החוץ בעמוד הפייסבוק שלו, מיהר לגנות: “הנסיון הבזוי של ‘שוברים שתיקה’ לפגוע ב’תגלית’ הוא הוכחה נוספת לכך שהם חלק מתנועת ה-BDS ומנסים לפגוע במדינת ישראל והעם היהודי.” שוין.

שמע, יאיר’קה, אתה משתמש המון במילה BDS. נסה פעם לברר מה המשמעות שלה: פירוק המשטר הציוני באמצעות חרם, משיכת השקעות והטלת סנקציות על המשטר. חלק מתומכי ה-BDS רוצים חרם מלא על כל מדינת ישראל, בטענה שאי אפשר להפריד בין המדינה ובין גרורותיה בשטחים; אחרים מאמינים בחרם על ההתנחלויות בלבד.

ואף אחת מהתפיסות הללו, שאני מתנדנד בין שתיהן, לא קשורה לשוברים שתיקה. שו”ש באו כדי להראות לצעירים יהודים את מה שיאיר לפיד וממסד ענק מנסים להסתיר מהם: את המציאות של שליטה ישראלית, דיקטטורה צבאית ישראלית, במיליוני פלסטינים ואת המשמעות שיש לכך על חייהם של הפלסטינים. הם עושים זאת באמצעות הדגמה של המציאות על ידי סיורים בשטח ועל ידי עדויות של חיילים לשעבר שמתארים את מה שנאלצו לעשות. שו”ש לא תומכים ב-BDS ואין להם דעה על איך צריך הכיבוש להסתיים – רק שהוא צריך להסתיים.

וזה מה שלפיד לא רוצה שתשמעו. הוא המלבין הרשמי של הכיבוש. מבחינת הליכוד וימינה, הכיבוש הוא לא הבעיה: יש בעיה עם כל הפלסטינים האלה שצריך להפטר מהם איכשהו, אבל אין בעיה עם השליטה בהם. לפיד מייצג את המרכז הקיצוני: זה שקיומו של הכיבוש כל כך מפריע לו לשנ”צ ולשתות משהו טוב בערב, שהוא משקיע כמויות עצומות של מאמצים בהדחקתו והכחשתו.

למחנה שלפיד מייצג נמאס לשמוע על הכיבוש. נמאס לו לראות את הכביסה המלוכלכת של המדינה. זה מחנה גדול למדי. השוו את רמת הדיווח היומית על המתרחש בשטחים הכבושים היום לזו של לפני עשור. פעם היו כתבים לענייני שטחים. היום יש כתבים לענייני התנחלויות. גדר ענקית מנסה להעיף אותם מהעיניים שלנו. וכמה שלפיד ודומיו מנסים להדחיק אותם, הפלסטינים מתעקשים לפרוץ לתודעה. במידת הצורך, באמצעות עפיפונים.

תמיכה במדינה היהודית היתה, ב-51 השנים האחרונות לפחות, תמיכה בדיכויו של עם אחר. הימין מדבר בגלוי על כך שהפלסטינים ינוצחו רק אחרי שתאבד תקוותם, אחרי שהם יושפלו עד עפר והחברה שלהם תפורק לאטומים. לפיד לא רוצה לחשוב על המחיר, אז הוא מעדיף לתקוע אצבעות באוזניים.

הבעיה היא שלפיד אולי עדיין מוזמן לכנסים של הנהגת יהודי ארה”ב, אבל ההנהגה איבדה את צעיריה. במשך עשורים, כתב פטר ביינרט, דרשה הנהגת יהודי ארה”ב, בבואם אל הציונות, להשאיר את הליברליות שלהם בכניסה. הם בחרו לוותר על הציונות שלהם. ארגון IfNotNow – שספק אם לפיד היה מזהה את המשמעות של שמו (ומאליו מתנגנת, אם כי לא אצל לפיד, הרישא: אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מי אני?) – הוא ארגון של צעירים יהודים שקצו בכך שדיקטטורה צבאית מזרח תיכונית מדברת בשמם. הצהרת המשימה שלהם אומרת ש”הגיע הזמן לסיים את התמיכה של הקהילה שלנו בכיבוש. אנחנו נהיה הדור שיסיים אותו.”

לא “פגיעה במדינת ישראל”. לא פגיעה ב”עם היהודי”: קריאה ליהודים להפסיק את תמיכתם בכיבוש. מבחינה זו, Birthright היא מטרה שנבחרה בקפידה: שהרי מה מטרתה? להלבין את הכיבוש. לנרמל את הדיקטטורה הצבאית הישראלית בפני מי שיכול לסיים אותה. לשכנע אנשים צעירים שהם צריכים לחבק את ישראל ולשמש כשגריריה למרות מה שהיא עושה בשמם.

או, במילים מנומסות פחות, להפוך את יהודי העולם לסייענים שנושאים באחריות לפשעיה של הדיקטטורה הצבאית הישראלית. הארגון שמביא אותם לסיורים מלוקקים כאן נקרא Birthright, כאמור: הוא מתיימר לומר שיש להם זכות בארץ, אף אם מעולם לא נולדו בה. ואשר לתושבים המקוריים של המקום, ובכן, בואו לא נדבר על זה.

מדובר בפרויקט תעמולה שאיש ימין מובהק כשלדון אדלסון הטביע בו יותר מ-100 מיליוני דולרים. ואם אתם חושבים שאדלסון יטביע סכום כזה בלי כל כוונה פוליטית, יש לי מערכת בחירות למכור לכם. Birthright היא קמפיין תעמולה ימני נקי.

כמובן, הוא לא יכול היה להציג את עצמו ככזה בארה”ב. צריך הרי לרמות את הקורבנות המיועדים. ולכן, אם אתה נכנס לאתר של Birthright, הוא אומר שאתה יכול להשתתף בפרויקט אם יש לך הורה יהודי או שהמרת את דתך ליהדות, ואם אתה בטווח גילאים מסוים. אין שלט “הכניסה לשמאלנים אסורה,” אין איסור על דיבור על הכיבוש. פשוט… לא מדברים על זה. (אם כי, היה והנער לעניינים מלוכלכים, השר לענייני BDS, יחליט בקרוב לסנן את הנכנסים לישראל באמצעות Birthright על ידי השוואת הנכנסים לרשימת מתנגדי כיבוש, זה כבר לא יפתיע אף אחד.)

מובן למה הימין מתעצבן כשחושפים את התעמולה הכמעט שקופה שלו. המרכז הרדיקלי, קצת פחות – עד שאתה נזכר שמדובר בפחדנים מושבעים. אנשים שניצבים מול שורה של דילמות איומות במשך עשרות שנים, ופעם אחר פעם בוחרים לא להחליט. אנשים שטוב להם, ושמקווים שימשיך להיות טוב להם, ומאד לא רוצים לטלטל את הסירה. אנשים שטוב להם, והם לא רוצים לחשוב על מי שמשלם את המחיר.

(מישהו תמיד משלם את המחיר. בכל דף נצחון; מי בישל את סעודת המנצחים? כל עשר שנים איש גדול; מי שילם את החשבון?)

כי בסופו של דבר, הם יודעים, תצטרך להתקבל הכרעה. אבל הם מפחדים ממנה. היא תדרוש מאמץ וכנראה לא מעט דם. ומשום שהם פחדנים ומפונקים, הם מוסרים את המדינה לימין. ובישראל אין ימין אלא ימין קיצוני.

אפשר היה לצפות שלפיד, שמתיימר להיות ציוני, יקדיש את מירב זמנו ומרצו לצמצום הכיבוש, שמכרסם את הסיכוי שישראל תוכל להתקיים. אבל הוא מעדיף להוציא את האנרגיות על ארגונים שמתנגדים לכיבוש. זה פחות מכעיס, פחות שנוי במחלוקת, הרבה יותר קל.

וכשאתה מתנגד למתנגדים לכיבוש, אתה מלבין אותו. ללפיד זה בא טבעי: אנחנו מדברים, אחרי הכל, על חשוד בפשעי מלחמה שהיה מעורב בהחלטות הקבינט במהלך צוק איתן. כשהוא רודף את שוברים שתיקה, הוא רודף את מי שחושפים את פשעי המלחמה שבהם היה מעורב.

ללפיד זה בא טבעי, כן. אבל לתומכים שלו? הם לא מבינים שבתמיכה בלפיד הם מוכרים את המדינה לנתניהו ולבנט? אם זה המצב, אין מנוס מהמסקנה שהם מקדישים לעתיד מולדתם פחות מחשבה, דאגה ועניין משמשקיעים הצעירים של IfNotNow. יש לזכור שבשעת צרתה של ישראל הדמוקרטית, הם זכרו את דבר אבותיהם: במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שאו ציונה נס

הפצת השנאה כנגד זועבי התפרצה באלימות, והתקשורת היהודית לא רוצה שנדבר על כך שהפצת השנאה הזו היא משהו ציוני

 

היום בצהרים הגיעה חברת הכנסת חנין זועבי (הרשימה המשותפת) לשאת דברים בפאנל במרכז האקדמי ברמת גן. למקום הגיעו פעילים של מפלגות הימין היהודי – הבית היהודי, ישראל ביתנו, וכ”ך/יחד. למרות שהמשטרה קיבלה התראה מראש על הגעת אנשי הימין, היא לא נערכה להגנתה של חברת הכנסת והגיעה באיחור ניכר. פעילי הימין החלו לשבש את דבריה של זועבי, ובין השאר ניסו להשתיק אותה באמצעות שירת ההמנון הציוני, “התקווה.” בשלב מסוים פרצה קטטה במקום, פעילי הימין הסתערו בכיוונה של זועבי, ואחד מהם שפך עליה בקבוק משקה. על פי מספר דיווחים, חברת הכנסת שולי מועלם (האחים היהודים) דחפה את זועבי; מועלם מכחישה. ביציאה מהמקום, מצאה את עצמה הדוברת של בל”ד, אמילי מואטי, מוקפת בפעילי מרזל. הללו החלו לקרוא בכיוונה “הלוואי שיאנסו אותך ערבים,” ובשלב זה אחד מהם חבט בראשה במוט של דגל. היא פונתה לבית החולים במצב קל. קודם לאירוע, קרא מרזל לפעיליו להגיע למקום ו”למחוק את החיוך של זועבי.” אחרי האירוע, הוא השתחץ בכך ש”הבטחנו וקיימנו.”

marzl

מיד לאחר האירוע, נכנסה התקשורת היהודית למצב הקבוע שלה: היא מיהרה לחזור על המנטרה ש”יש לגנות את הקיצונים משני הצדדים.” כדי לדמות מצב שבו יש “קיצונים משני הצדדים”, רבו הדיווחים על כך שכשהרוחות החלו להתלהט, מישהי מתומכי זועבי הניפה דגל פלסטין, ואז הכל התפוצץ.

וואלה. עכשיו רוצים שנאמין שהנפת דגל היא שוות ערך לתקיפה פיזית. ושוכחים, באותה הזדמנות, שפעילי הימין הניפו דגלי ישראל. זו, כמובן, לא פרובוקציה.

כמובן, ידיה של התקשורת היהודית לא נקיות: היא פמפמה שנאה כלפי זועבי במשך שנים. היא הפכה אותה למטרה מותרת והתירה את דמה. אז עכשיו, כשחברת כנסת הופכת למטרה לאלימות, היא צריכה לחזור לקשקוש על “קיצוניים משני הצדדים.”

צריך לומר את זה בצורה הברורה ביותר: אין שום בעיה עם קיצוניות. קיצוניות היא הכרחית להתקדמותה של חברה. בלי רעיונות קיצוניים, אי אפשר לתקן עוולות, כי כדי שעוול יתקיים הוא צריך מסגרת שבה הוא נראה נורמטיבי. רק מסגרת “קיצונית” מסוגלת להצביע על כך שעמוד תווך של החברה הוא בעצם עוול.

הבעיה היא לא קיצוניות. הבעיה היא אלימות. ובמסגרת הפוליטית הישראלית, יש בעקביות צד אחד שנוקט באלימות. ב-1967, ניסה איש ימין יהודי, אברהם בן משה, לרצוח בדקירה את ח”כ מאיר וילנר (מק”י); הוא נידון תחילה לשנה וחצי מאסר, עונש שהוגדל לארבע שנות מאסר, כשהשופטים כותבים ש”אפשר להבין לליבו.” ב-1996, ניסה איש הימין היהודי אוהד ברט לדרדר לתהום את מכוניתו של השר יוסי שריד; תנועת בני עקיבא, שבה היה מדריך, סירבה להדיח אותו משורותיה, וכעשור אחר כך הוא הפך למועמד לכנסת מטעם “האיחוד הלאומי,” המפלגה שהיום היא הבית היהודי ושמועלם מכהנת מטעמה. בשנת 2004, הניח איש הימין היהודי אלירן גולן מטען חבלה ברכבו של ח”כ עיסאם מח’ול; אשתו של מח’ול, שהתניעה את הרכב, חמקה במאמץ מן הרכב המתלקח. גולן נעצר ופטר את העולם מקיומו לפני שאפשר היה להעמיד אותו לדין, וההתנקשות בחבר הכנסת נשכחה.

לתקשורת היהודית יש חלק מרכזי בהשכחת העובדות האלה. היא לא רוצה שנדבר על טרור יהודי, למרות שהמדינה היהודית הוקמה באמצעות טרור ועד היום היא נשענת לקיומה על טרור. ואם התקשורת היהודית נאלצת לדבר על אלימות פוליטית, היא רוצה שנדבר על מרזל.

וכן, יש מה לשאול פה. למשל, איך זה שאדם שמתגאה בפומבי בכך שהוא שיסה אנשים בחברת כנסת עוד לא נמצא במעצר. למשל, איך זה שהתוקף של מואטי לא נמצא במעצר. אבל העיסוק במרזל הוא הסחת דעת.

במקום היו, כזכור, גם אנשי הבית היהודי וגם אנשי ישראל ביתנו. חלק מהאחרונים הניפו שלטים של “מוות למחבלים.” המנהיג של המפלגה הזו קרא בעבר להרוג את זועבי וקרא לה טרוריסטית. התקשורת היהודית לא הזכירה את הנקודה הזו היום. היא לא הזכירה את היבבות של נפתלי בנט לפני שבועיים על כך שאוי אוי אוי, משבשים לו את הכנסים ושזה יכול להגמר באלימות.

תומכי ליברמן באירוע שבו הותקפה זועבי. קרדיט: הרשימה המשותפת

בנט וליברמן, אחרי הכל, נחשבים על ידי התקשורת היהודית לחלק לגיטימי של הפוליטיאה. הם טיפה קיצונים, אבל הם במיינסטרים. הם אומרים אמנם דברים זהים למדי לאלה של מרזל, ומי שנכח באולם לא יכול היה להבחין בקלות בין תומכי מרזל, בנט וליברמן; אמנם, חברת הכנסת של בנט התייחסה – כמו ליברמן וכמו מרזל – לזועבי כ”פעילת טרור”; אבל על זה, אנחנו מתבקשים שלא לדבר. יש קיצונים, אבל הם זניחים, הם מרזלים. הם לא שתי מפלגות שיושבות בממשלה.

באדיבות דוברות הרשימה המשותפת

וכמובן, הם לא המפלגה של האפס שהתגלם בבשר, שדיבר על כל האזרחים הערבים כעל “זועבי’ז”, וכמובן, אנחנו לא מדברים על המחנה הציוני, שהצטרף בששון לציד האדם אחרי זועבי וקרא לפסול אותה רק לפני חודש. אלה לא קיצונים; אלה אנשי המרכז. הם מתונים, בהגדרה.

אז אנחנו מתבקשים לדבר על המרזלים. כי אם נרחיב את המבט טיפה אל מעבר למרזל, אנחנו עשויים לגלות שאופס, אי אפשר להבדיל בין מרזל ובין בנט או ליברמן; שהימין היהודי הוא בעצם כולו “ימין קיצוני”; ושהמצב של ה”מרכז” שלנו לא הרבה יותר טוב.

אז בואו לא נדבר יותר מדי על זה שחברת כנסת, נבחרת ציבור, הותקפה היום. בואו לא נדבר על זה שיש היסטוריה של תקיפת נציגי ציבור מן השמאל. זה יכול להאיר את הפסאדה שלנו, של הציבור היהודי הנאור ש”מגנה קיצונים מכל צד”, כמגוחכת משהו.

בכל יהודי יש כהנא קטן, אמר פעם מאיר מרטין כהנא. בתגובה, התקשורת היהודית ניסתה להחרים אותו. עכשיו הכהנא הפנימי הזה יוצא החוצה, והתקשורת היהודית עדיין מעדיפה שלא נדבר על זה. זה מעורר שאלות לא נוחות, כמו השאלה האם הכהנא הקטן הזה הוא לא בעצם התוצאה הסופית והסבירה של הפרויקט הציוני.

בואו נדבר על משהו אחר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)