החברים של ג'ורג'

פוטש בהתהוות

לשם שינוי, האינטרס של מדינת ישראל ושל הליכוד מצטלבים: לטובת שניהם, נתניהו צריך להפסיד בבחירות בשבוע הבא.

בימים האחרונים, מבצע נתניהו נסיון פוטש מתמשך. השטיק הפעם הוא פאניקת המצלמות. לטענת נתניהו וחבר מרעיו, יש מגפה של זיופים בקלפיות ועל כן יש צורך להציב בהן מצלמות, וחובה לעשות זאת עכשיו; שאם לא כן הסמול יגנוב את הבחירות. לשם כך ניסה הליכוד להעביר הצעת חוק דחופה בנושא, באמצעות הנעץ האנושי מיקי זוהר, שהיתה מאפשרת לפעילי מפלגה לצלם את ההליכים בקלפי. ההומו סובייטיקוס יולי אדלשטיין, שלעולם איננו שבע מהטלת חרפה במוסד שבראשו הוא מתיימר לעמוד, איפשר העלאה דחופה לדיון בהצעת החוק, כביכול יש שעת חירום שמצריכה זאת; והיום הובסה ההצעה בוועדת הכנסת, בתיקו. זאת לאחר שזוהר השתחץ שהוא יעביר אותה בכנסת עד יום רביעי.

נתחיל מהמובן מאליו. ככל שיש אכן סכנה של זיופים בקלפיות, אכן ראוי להציב מצלמות – לא מאחורי הפרגוד, תשמור האלה ותציל, אבל אין שום סיבה ראויה להמנע מצילום התנהלות ועדת הקלפי במהלך ההצבעה וספירת הקולות. אבל, וזה חתיכת אבל, המצלמות הללו צריכות להיות מופעלות על ידי עובדי ציבור, לא נציגי מפלגות; הן צריכות לצלם את ועדת הקלפי, לא את הציבור; וזה צריך להיות אחרי הליך ראוי. כלומר, כזה שלוקח בחשבון את העובדה שאנחנו עושים פה שינוי בסדרי עולם דמוקרטיים, ונוקטים בכל אמצעי הזהירות. למשל, מפעילים תכנית מבחן בבחירות המקומיות לפני שמנסים את השינוי בבחירות לכנסת. ככל שהיו נוקטים בדרך ראויה, לא היו צריכות לעלות יותר מדי הסתייגויות. לעזאזל, אם תגידו לי שאתם רוצים להוציא את נציגי המפלגות מוועדות הקלפי ולהחליף אותם באזרחים שייבחרו רנדומלית, אני אשקול את זה בחיוב.

אבל, כמובן, זה לא מה שקרה כאן. ראשית כל, אין סכנה של זיופים. ועדת הבחירות הודיעה שהיא קיבלה שתי תלונות אמת על זיופים בקלפיות במהלך בחירות אפריל 2019. בשני המקרים, הזיוף לא היה לטובת המפלגות הפלסטיניות, כפי שטוען נתניהו – הזיופים היו לטובת הליכוד וש”ס, בהתאמה.

כלומר, הסכנה שנתניהו מנפנף בה תוך כדי שהוא צווח ככרוכיה לא קיימת. מה יש לנו פה? את “הערבים נוהרים” של בחירות מועד ב’ של 2019. רק בגרסה הרבה יותר ארסית. בשנת 2015, נתניהו טען ש”הערבים נוהרים”, כלומר מנצלים את זכותם הדמוקרטית ובשל כך שלטון הימין בסכנה; זה היה שקר והסתה גזענית, אבל נתניהו עושה את אלה שש פעמים לפני ארוחת הבוקר. זה כבר משעמם אותנו.

מה שנתניהו והליכוד עשו עכשיו הוא חתירה תחת יסודות הדמוקרטיה: הפצת קנוניה שקרית וזדונית לפיה אין לתת אמון בתוצאות הבחירות, משום שיסודות זדוניים הטו את תוצאותיהן. הערבים כבר לא צריכים לנהור – מישהו (ואתם יודעים מי) כבר יזייף את קולותיהם. אם התוצאות לא ימצאו חן בעיני נתניהו, הוא מכין עכשיו את הקרקע לשבירת הכלים: להכרזה שלבחירות אין תוקף.

מיד אחרי שביטל בפועל את תוצאות הבחירות הקודמות. רואים כאן רצף?

את הפגיעה האנושה הזו במערכת הדמוקרטית מבצע נתניהו כדי לשרוד עוד סיבוב בחירות אחד, סיבוב בחירות גורלי מבחינתו: אם הוא לא מנצח עכשיו, יש סיכוי סביר לגמרי שהוא הולך להריח ליזול. כדי להמלט מגורל זה הוא מוכן, כפי שכתב וירגיליוס על יוליוס קיסר ופומפיוס, לנעוץ את חרבו בבטן המולדת.

אבל, בהיותנו אמונים על הכלל העתיק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, הבעיה היא לא נתניהו. הבעיה היא הקואליציה שלו. מהימין הדתי לסוגיו – חובשי כיפה סרוגה וכיפה שחורה – אין מה לצפות לדבר. הם אנטי-דמוקרטים. החרדים תמיד היו. הכיבוש אילץ את הכיפות הסרוגות להצטרף למחנה האנטי-דמוקרטי. והבעיה המרכזית, כמובן, היא האבן הראשה של הקואליציה, הליכוד.

מי שזוכר את המפלגה הזו בשנות השמונים זוכר מפלגה תוססת, דינמית, שהמנהיג שלה נבחר ותמיד צריך להעמיד את עצמו לבחירה, שיש בה מחלוקות ודיונים ושהיא יותר אסופת שבטים מאשר קהל צפון קוריאני שסוגד למנהיג.

נתניהו, השמעון פרס של הליכוד, ריסק את כל זה. הוא התחיל בנסיון החיסול של דוד לוי בפרשת “הקלטת הלוהטת” שלא היתה (וכינה אותו – מי אמר שלהיסטוריה אין חוש אירוני? – “בכיר בליכוד, מוקף פושעים”; אחד ה”פושעים” דאז היה יעקב ברדוגו), ואחר כך חיסל בדרכו כל אדם שניסה להחליף אותו. היחיד שהוא לא הצליח מולו היה אריאל שרון. הוא גימד את סילבן שלום – אמנם, לא מלאכה מסובכת מדי במקרה הזה – והצליח להעיף את פייגלין בתכסיסים פוליטיים. כל מה שנותר הוא ננסים. מלימור לבנת הוא עשה לבנת חבלה (באמצעות סריסיו הנאמנים דאז, אביגדור ליברמן והנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן). בואו, אמר האטד, חסו בצילי; ואם לא, בני ייסר אתכם בעקרבים.

התוצאה היא בעקביות הפיכתה של מפלגת השלטון למפלגתו של איש אחד. ראינו את זה לפני כמה חודשים, כשנתניהו אילץ את מפלגתו להצביע עבור פיזור הכנסת מיד לאחר הבחירות – מהלך שלא היה דומה לו. ועכשיו ניסתה ממשלת המעבר שלו, עם הכנסת חסרת הסמכות (שהרי פיזרה את עצמה), להעביר שינוי בסדרים בסיסיים של ההצבעה.

לא משנים את הכללים באמצע המשחק. נתניהו הוכיח שוב ושוב שהרעיון הזה, שמרכזי לדמוקרטיה – השלד של הדמוקרטיה הוא אמצעי להעברת שלטון בהסכמה, ללא שפיכות דמים – לא רלוונטי מבחינתו. הוא שיחק עם חוקי המשחק כאילו היו פלסטלינה, בכל אחת מהקדנציות שלו. אחרי הכל, הוא לא רואה בהחלפת שלטון משהו טבעי; הוא רואה בו קשר נגדו. והוא הפך את מפלגת השלטון למפלגת שלטון נתניהו, גם כאשר המטרה היא שבירת כללי המשחק.

מדינות יכולות לשרוד שליטים מושחתים. הן מתקשות הרבה יותר לשרוד שליטים שחותרים בציניות תחת יסודותיהן ותחת אמונם של האזרחים במערכת. נתניהו חייב לשלם מחיר על המהלך הזה, אחרת אחרים ילמדו שאין עליו מחיר. הפתרון הנדרש הוא טיהור: ועדת חקירה שתחקור את משטר נתניהו ותקבע מי מאנשי הליכוד ראוי להשאר בחיים הציבוריים.

הסיכוי למישהו יהיה אומץ להרים את זה זעום. על כן, עשו את המינימום האפשרי: בעוד שמונה ימים, לכו לקלפי והצביעו לכל מפלגה שלא תהיה חלק מהקואליציה של נתניהו. שלחו אותו, את גמאל נתניהו, את ארדן, אדלשטיין וזוהר, אל מקומם הראוי – פח האשפה של ההיסטוריה. והקפידו לסגור את המכסה.

ועוד דבר אחד: צריך לומר תודה ולקוד לבכירי הליכוד בעבר, מבני בגין ועד יו"ר הכנסת לשעבר דן תיכון, שקראו בימים האחרונים לא להצביע לליכוד. במילייה שלהם זה מצריך אומץ ניכר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מק’ארתיזם, גרסת נתניהו ומועצת יש"ע

ההסתה כנגד V15 משותפת לראש הממשלה ולמועצת יש”ע, וכרגיל מבוססת על אשמה באמצעות קרבה

הביטו בתמונה הזו:

israel sheli

היא פורסמה אתמול (א’) על ידי ארגון הקש ישראל שלי, הזרוע למבצעים מלוכלכים של מועצת יש”ע, התרומה הייחודית של איילת שקד ונפתלי בנט לפוליטיקה הישראלית.

עכשיו הסתכלו על התמונה הזו:

Lilud

אותה תוכלו לראות בשניה 0:56 בסרטון הזה, של מפלגת השלטון.

שתי התמונות דומות למדי, בשתיהן יש מחבל חמוש שמחווה “V” ולידו המספר 15. באחת הוא מחזיק רוס”ר קלשניקוב, באחרת אמ-16; באחת הוא באדום ושחור, בשניה הוא בכחול. פרט לכך הן דומות מאד.

אז מה קורה פה? האם מועצת יש”ע, עמותה פרטית לכל דבר שקיבלה בתרגיל מפוקפק כספי ציבור, משתפת פעולה עם תעמולת הבחירות של הליכוד? כי, אתם יודעים, בימים אלה טוען הליכוד ששת”פ כזה הוא עבירה על חוק הבחירות. בשיחה עם נציג מדוברות מועצת יש”ע, הוא אמר שהוא צריך לבדוק את הנושא מול האנשים ב”ישראל שלי,” וחזר עם התשובה שא. אין שת”פ בין “ישראל שלי” ובין הקמפיין של הליכוד, וב. ב”ישראל שלי” אומרים שהם עלו עם התמונה קודם ושהליכוד העתיק מהם. יכול להיות. מצד שני, אם הייתי מנסה להסתיר קשר כזה, זה בדיוק מה שהייתי אומר.

ההסתה הבוטה – אם אתה תומך בהחלפת השלטון ובשליחת בנימין נתניהו אל החושך החיצון, שם הילל וחרוק השיניים והצורך לשלם על עצמך, אתה מחבל ותומך במחבלים – לא צריכה להפתיע אותנו. זה מה שנתניהו ומועצת יש”ע עשו תמיד. הם שורקים עכשיו בחושך, מקווים שאחד הפסיכים במחנה שלהם יגיב באלימות שתטיל אימה על המחנה האחר. הם, כמובן, ירחצו בנקיון כפיהם. אנחנו? הסתה? רק אמרנו שהם מחבלים!

אבל מעבר להסתה, ישנה ההונאה. בואו נראה את הטענה של מועצת יש”ע: “ג’רמי בירד, היועץ האמריקאי של V15, שבא לייעץ לשמאל איך להעיף את ביבי, מגיע מחוגים אנטי ישראליים, שבהם טוענים למשל שעזה זה המקום היחיד בעולם שבו חיילים (צה”ל) הורגים ילדים בשביל הספורט.”

וואלה. אני יכול לחשוב על עוד חוגים כאלה, למשל מפגיני הימין ב”צוק איתן” שרקדו וצעקו “כל עזה בית קברות,” ו”אין לימודים בעזה – כולם מתים.” אבל בואו נסתכל על הטענה. מועצת יש”ע מפנה אותנו לאתר הימין היהודי Jewish Press. שם מעלה לורי לאוונתל מרקוס את הטענות הבאות:

א. היועץ של V15, ג’רמי בירד, הוא “בוגר חממת ההיבריס” הרווארד. מסתבר שללמוד בהרווארד זה דבר שלילי, אם אתה לא תומך בימין היהודי. זה כנראה לגמרי בסדר להיות בוגר הרווארד אם אתה איש hasbara שחשוד באונס קטינות מהצד ומסתבך בשקריו.

ב. בלימודיו בהרווארד, בירד טופח על ידי אדמונד הנאוור (Hanauer), שאין לי מושג מיהו אבל מרקוס טוענת שהוא “שתיין משמיץ ישראל מעורר בחילה” וגורמת לי להתחיל לחשוב שהיא לא לגמרי אובייקטיבית. הנאוור, כמסתבר, מאמין שישראל מסוגלת “להתעלם מהחוק הבינלאומי, זכויות אדם וערכים דמוקרטיים” בשל התמיכה האמריקאית שהיא מקבלת, מה שנשמע כמו אמירה שאיננה שנויה במחלוקת.

ג. בשנת 2002, הנאוור פרסם מאמר שממש לא מצא חן בעיני מרקוס, שם טען שיש סטנדרט כפול ביחס לישראל, ושמדיניותה של ישראל – הרג פלסטינים במספרים גדולים, התנקשויות במנהיגים פלסטיניים, החרמת אדמות, בניית התנחלויות, השתלטות על מקורות המים של הפלסטינים, הריסת מאות בתים וכריתת אלפי עצי זית – לא מסייעת לערפאת להשתלט על האלימות. השנה, כאמור, 2002, השנה הרצחנית ביותר בסכסוך. אין עוררין על כך שישראל עשתה את כל הדברים שהנאוור כותב שהיא עשתה; אין גם עוררין על כך שהמעשים הללו הקשו על ערפאת להרגיע את השטח.

ד. במאמר, הנאוור דורש שארה”ב תדרוש משרון להעמיד לדין חמושים ישראלים שהרגו פלסטינים ללא סיבה. שוב, דרישה שאיננה שנויה במחלוקת. כאן מצטט האנוור כותב אחר, כתב הניו יורק טיימס כריס הדג’ס (Hedges), שכתב באוקטובר 2001 במגזין הרפר’ז שהוא ביקר בלא מעט אזורי קרבות, אבל רק בעזה ראה חיילים שהורגים ילדים “לשם ספורט.”

אני לא יודע מה הדג’ס ראה בעזה. אני זוכר סיפורים מבעיתים מ-2004, שנתיים אחר כך, ביניהם על ילדה פלסטינית שיוצא עם חצי שקל ביד לקנות ממתק וצלף ישראלי הורג אותה. פעם אחר פעם, הפרקליטות הצבאית סירבה לחקור את מקרי המוות שם, ומה שווה יכולת החקירה של מצ”ח במקרי מוות של פלסטינים (בימי רגיעה, יש לציין) אתם יכולים לקרוא פה. אנחנו יודעים, עם זאת, שצה”ל שפט את סמל תייסיר אל היב על רציחתו של פעיל השלום תום הורנדל בעזה ב-2003, אבל למרות שבית המשפט קבע שהוא ירה “יריה פושעת לעבר אדם תמים,” הוא הרשיע אותו רק בהריגה ולא ברצח, ודן אותו לשמונה שנות מאסר עלובות. אל היב איננו יהודי, והורנדל היה בריטי; המקרה איננו טיפוסי משום שבדרך כלל ההורג היה יהודי, והקורבן פלסטיני. ישראל טייחה את הריגתה של רייצ’ל קורי (אלוף הפיקוד דורון “לונדון לא מחכה לי” אלמוג הורה אישית על הפסקת חקירת הנהג), אנחנו יודעים שקצין של צה”ל רצח ילדה פלסטינית פצועה, איימן אל המס, ברפיח ב-2004 וחמק מכל עונש. מה עוד קרה בעזה בין אוקטובר 2000 וסוף 2005? קשה מאד לדעת. המערכת הצבאית הישראלית עשתה הכל כדי שלא נדע.

אז אני לא יודע מה ראה הדג’ס בעזה, אבל זה לא משנה. שימו לב מה קרה פה. יש לנו יועץ פוליטי, בירד; לפני 12 שנים ומשהו, אומרים לנו, הוא היה תלמידו של הנאוור; הנאוור ציטט במאמר שלו עיתונאי שכתב מאמר ותיאר את מה שראה – ועל כן הוא אחראי לאמירות הללו.

וכדי להדגיש את האחריות שלו, מרקוס מייחסת פתאום את המאמר לא להנאוור אלא לבירד עצמו (!), מה שהיא יודעת שהוא לא נכון. שגיאה, או הטעיה מכוונת? אחרי הכל, כל המאמר הזה הוא נסיון חיסול.

marcus

ה. הלאה. אחר כך, אומרת לנו מרקוס שבירד השתתף עם הנאוור בכנס “כסח את ישראל,” שם אמר הנאוור שארה”ב אחראית להפרות זכויות האדם שמבצעת ישראל כנגד הפלסטינים משום שהיא מסייעת לה, והשווה את מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים למדיניות הקמת השמורות לילידים של ארה”ב. משום מה, מרקוס לא מתייחסת לדברים שאמר בירד בכנס ההוא. זה קצת משונה, לא? הנה האיש שלך משתתף בכנס אנטי ישראלי, לא תביאי את הדברים שהוא אמר שם?

ואז אתה רואה שאלה הדברים שמיוחסים לבירד: שמעגל של אלימות תרם למתחים בין הישראלים והפלסטינים, ושבמקום להשתמש באלימות על שני הצדדים לחתור לצדק בדרכי שלום. אמירה כל כך קונסנסואלית, שאפילו בנימין נתניהו היה מעמיד פנים שהוא תומך בה.

אז, בסוף כל מסע ההכפשות, האמירה היחידה שמרקוס – ובאמצעותה, מועצת יש”ע, ובאמצעותם לדבריהם בנימין נתניהו – יכולים לתלות בג’רמי בירד היא שהוא חושב שיהיה טוב יותר אם שני הצדדים ידברו אחד עם השני וינסו לפתור את המשבר בדרכי שלום. אמנם, כפי שציין דגלאס אדמס זכותו תגן עלינו, כבר צלבו כאן מישהו על דברים דומים, אבל תצטרכו להודות שזה קצת קלוש לתלות באמירה הזו חמוש פלסטיני עם קלשניקוב.

זה בסדר: במועצת יש”ע ובמטה נתניהו – אם יש הבדל בין השניים – יודעים שמשהו יידבק. הם יודעים שאתם לא תטרחו לקרוא את כתבת ההשמצה של מרקוס, וודאי שלא תטרחו לבדוק את המקורות שלה. אז, לפעם הבאה: איך אנחנו יודעים שמישהו מהימין היהודי, בין אם הוא עובד של מטה נתניהו, מועצת יש”ע, או ה”עיתונות” שלהם, משקר?

השפתיים שלו זזות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשמפלגת השלטון מפלרטטת עם רצח עם

האידיאולוג של “מנהיגות יהודית” קורא לבצע רצח עם בפלסטינים, ושר התחבורה מבקש מהעזתים לבחור – סינגפור או דארפור

לימין היהודי יש בעיה, ובקרוב הוא כבר לא יוכל להעמיד פנים שהיא לא שם: החזון שלו בלתי ישים. יש מיליוני פלסטינים והם לא הולכים לשום מקום, על כל פנים לא בקצב הנדרש. מדינה אחרי מדינה מכירה בזכותה של פלסטין להתקיים, מבלי להתייחס בכלל לדרישות הישראליות. ממשלת ישראל הפסיקה להיות צד שראוי להתייחסות. כן, האמריקאים – שחלק ניכר מהמערכת הפוליטית שלהם נשלט על ידי גיס חמישי, שמונהג על ידי הקריקטורה האנטישמית שמממנת את ראש ממשלתנו, גיס חמישי שמכר את האינטרסים של ארה”ב במזרח התיכון לנתניהו, או ליתר דיוק לאדלסון – צפויים עדיין להטיל וטו. אבל כמה זמן זה יוכל להחזיק? לארה”ב יש עוד אינטרסים במזרח התיכון. רובם קריטיים יותר, לפחות מבחינת הממשל הדמוקרטי, מאדלסון. אם ארה”ב רוצה קואליציה ערבית אמיתית נגד דאע”ש, ונראה שהיא רוצה, אז הטלת וטו על החלטה להכיר בפלסטין תוך שנתיים יוצרת עליה לחץ דיפלומטי כבד. באיחוד האירופי כבר מדברים לא רק על סימון מוצרי ההתנחלויות, אלא על סימון מתנחלים – מניעת יציאה לאיחוד של חשודים בטרור יהודי. ספק אם זה צעד פרקטי – האנשים האלה הם לא בדיוק קהל היעד של פרובנס – אבל הוא בהחלט מעביר את המסר. משרד החוץ יילל השבוע שמדובר ב”דהלגיטימציה של ההתנחלויות.” מבזק: אף אחד בעולם השפוי, להוציא ישראל וחלקי הפוליטיקה האמריקאית שנקנו על ידי אדלסון, לא חושב שההתנחלויות לגיטימיות.

אז תוך זמן לא רב, כנראה תוך שנה-שנתיים, ממשלת ישראל תצטרך לבחור: התנחלויות או סנקציות. ובהתחשב בכך שאזרחי ישראל לחוצים גם כך כלכלית ומתחילים לקלוט שהכסף הולך למתנחלים, יש כאן פוטנציאל לפיצוץ מרשים. אז שוב: ישראל דמוקרטית עם כלכלה מתפקדת למחצה, או מדינת אפרטהייד מוחרמת?

אבל יש, כמובן, דרך שלישית. אנשים שפויים לא מדברים עליה: השמדה של הפלסטינים. אם נעשה את זה מספיק מהר, ונפזר מספיק ערפל (רצוי באמתלה בטחונית כלשהי), העולם כנראה לא יספיק להגיב בזמן. זה עבד ברואנדה, ושם השתמשו רק בסכינים. אם נרצח את הפלסטינים, העולם יהיה בהלם לכמה שנים, אתה שומע יותר מדי קולות בימין, אבל אחרי זה הוא יירגע, וייזכר שהוא צריך אותנו. והפלסטינים כבר לא יהיו שם. מה, זה עבד לגרמנים, לא?

מחשבה מטורפת, כן, אבל נראה שלא מעט אנשים בליכוד – מפלגת השלטון שלנו, נזכיר – חושבים בכיוון. בסוף חודש ספטמבר, כתב הלל וייס בדף הפייסבוק שלו ש

“שמע אבו מאזן-אתם לא עם ולכן אין השמדת עם. להשמיד אתכם כאספסוף זו מצווה והיא תקויים בסופו של דבר אף על פי שממשלת ישראל עדיין אינה מכירה באשמתה בליבוי ההכרה הלאומית השקרית שלכם החל בבגין וכלה בגלאון ובכל שתרמה להטעיית כל העולם ושגשוג כל המפלצות שקמו בשל חולשתה והעדר אמונתה.”

הלל וייס הוא פרופסור לספרות – כן, אני יודע, קשה להאמין לאור הטקסט הזה כמעט חסר הפיסוק הזה – מבר אילן, חבר ב”סנהדרין” שהקימו אנשי הימין, והאידיאולוג של סיעת “מנהיגות יהודית” בכנסת. הוא גם כתב את הצעת החוקה ה”יהודית” שלה. הטקסט שלו, שריצ’רד סילברסטין הוא זה שהפנה אליו תשומת לב, נראה על פניו כמו עבירה מובהקת על החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש”י-1950. אני לא משפטן, אבל על פניו, נראה שווייס ביצע עבירה מובהקת על סעיף 3 (א) (2), ודינו מיתה. אנחנו חיים בישראל 2014, עם זאת, כך שהסיכוי שווייס יועמד בכלל לדין על הבעת המשאלה שנכתבת על כל קיר – “מוות לערבים” – שואף לאפס.

מה שמושך תשומת לב בדברים של וייס הם, קודם כל, הנכונות לדון בביצוע רצח עם – תוך הכחשה לגליסטית שמדובר ברצח עם כי “הם לא עם.” כלומר, אליבא דווייס ותומכיו – ויש לא מעט כאלה – אין בעיה עם רצח של מיליוני פלסטינים, גברים נשים וטף, משום שהרוצחים מסרבים להכיר בהם כעם.

והסיבה השניה שהדברים של וייס חשובים הם, כאמור, הקשר שלו למפלגת השלטון. הנציג המובהק של חטיבת “מנהיגות יהודית” בליכוד הוא משה פייגלין. בליכוד ניסו במשך שנים להתנער ממנו ואף לזרוק אותו מהמפלגה – אני זוכר שיחה מתוסכלת עם בכיר בלשכת שרון בנושא ב-2005 – אבל ללא הצלחה. פייגלין זכה, כשהתמודד על ראשות הליכוד מול נתניהו, ב-24% מהקולות, ויש לו השפעה ניכרת בקרב מתפקדי הליכוד (ודוק: לא מצביעי הליכוד. אין חפיפה.) פייגלין יכול לקבוע מי ייכנס לכנסת, ועוד יותר מכך – מי לא ייכנס.

כוחו של פייגלין רב עד כדי כך, שלאחרונה החל אפילו בנימין נתניהו לדבר בשבחו. ב-15 בספטמבר, אמר נתניהו על פייגלין שהוא “מביא קהלים חדשים לליכוד, מלא הפתעות, ואני מעריך אותו.” זה היה חודש בדיוק אחרי שפייגלין הציג את הפתרון שלו לנושא עזה. ראשית, הודעה

“לפיה אנו עומדים לתקוף כל מטרה צבאית באזור מגוריהם ומי שאינו מעורב ולא רוצה להיפגע, שיברח ומהר. סיני לא רחוקה ולא נמנע מהם לעזוב. בזה ימוצה הצד ההומניטרי. חמאס יוכל להיכנע ללא תנאי ובכך למנוע את התקיפה.”

ואחר כך מצור, ובעקבותיו טיהור אתני:

“ה. כיבוש – לאחר שצה"ל ישלים את ריכוך היעד באש-מנגד, חיילינו יכבשו אותו, כולו, תוך שימוש בכל האמצעים כדי לצמצם ככל הניתן פגיעה אפשרית בהם, בלי שום שיקול אחר.

ו. טיהור – שב"כ וצה"ל יטהרו ביסודיות את עזה עד שלא יישאר דבר מכל אויב חמוש באשר הוא. אוכלוסיית האויב החפה מפשע שבידלה עצמה מן החמושים, תטופל בהתאם לחוק הבינלאומי, ותורשה לעזוב, ונסייע בנדיבות לעוזבים.

ז. ריבונות – עזה היא חלק מארצנו ובה נישאר לתמיד. רק שחרור חלק מארצנו לתמיד מצדיק סיכון חיי חיילינו בכיבושו. לאחר טיהור עזה מטרור, היא תהיה חלק ממדינת ישראל הריבונית, ותאוכלס בישראלים, מה שיקל מאד את מצוקת הדיור בארץ. קו הרכבת לאורך מישור החוף יוארך, מוקדם ככל שניתן, עד קצה רצועת עזה. לתושבי עזה הערבים, החפים מפשע, שעל פי כל הסקרים רובם חפצים ממילא להגר ממנה, יוצע סל הגירה נדיב – כלכלי ובין לאומי. אלו מתושבי עזה שלא יעזבו, יהיו לתושבי קבע בישראל, ובעתיד, אחרי מספר שנים של חיים בישראל והסתגלות אליה, ואחרי חקיקה מתאימה בכנסת, ועל פי שיקול דעתו של שר הפנים, תיפתח בפני אלו מהם שיקבלו עליהם אישית ובאופן מלא ואמתי את קיומה, שלטונה, מהותה ודרך חייה של המדינה היהודית המודרנית שלנו בארצנו, האפשרות להפוך לאזרחי ישראל.”

ואולי טיהור אתני בחסות מלחמה הוא אחד מאותן “הפתעות” שעליהן דיבר נתניהו? שוב: חודש אחרי הצעה לטיהור אתני מצד סגן יושב ראש הכנסת, ראש הממשלה לא רק שלא מרחיק את עצמו ממנו – מה שעשה בעבר – אלא חולק לו שבחים.

האם פייגלין יסתפק בטיהור אתני, או שכמו לווייס, גם לו יש מחשבות על רצח עם קטן? הנה משהו שכתב פייגלין ב-2003:

“אינני נכנס כרגע מה זה בדיוק עמלק – אבל ברור שזהו עם זר שעומד בדרכנו להגשמת יעודנו. אגב אחד המאפיינים שלו הוא מסירות נפש על השמדת ישראל, ובחירת הנחשלים דווקא – כאובייקט ראשון למלחמתו. הוא מוכן להתאבד ובלבד שימותו נשים וילדים. טוב נעזוב את זה – מה שברור הוא שהרב כהנא התעסק בצלע הזו של המשולש והיחס אליו ידוע.”

ההדגשות שלי. כן, בואו לא נכנס כרגע ל”מה זה בדיוק עמלק.” הדברים, כאמור, נכתבו ב-2003. לכל קורא היה ברור אז מיהם האנשים ש”מוכנים להתאבד ובלבד שימותו נשים וילדים.” ההלכה בנושא עמלק ברורה למדי: צריך לבצע בו רצח עם. זו מצווה מפורשת, והיא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה היהודי – וזו כנראה המצווה שאליה התכוון וייס כשכתב “להשמיד אתכם כאספסוף זו מצווה והיא תקוים בסופו של דבר.”

אז יש לנו סגן יושב ראש כנסת, מחזיק בכוח כה רב במפלגת השלטון עד שראש הממשלה משחר לפתחו, שמדבר בגלוי על טיהור אתני ובמרומז על רצח עם; ואת האידיאולוג שלו, שמדבר על רצח עם במפורש. ואז יש לנו את שר התחבורה.

ישראל כץ, מוותיקי עסקני הליכוד – הוא היה שם עוד כעוזר של אריאל שרון בתחילת שנות השמונים – ערך השבוע אירוע סוכות. בין השאר, הוא אמר במהלכו שהעזתים צריכים לבחור אם הם רוצים להיות “סינגפור או דארפור.” בדארפור התרחש בעשור האחרון רצח עם. זה האיום שהשמיע כץ על תושבי הרצועה: אם לא תתנהגו יפה, נעשה לכם דארפור.

וואלה. זוכרים את ההיסטריה המפוברקת שתקפה את התקשורת הישראלית כשאבו מאזן אמר – לשווא – שישראל ביצעה רצח עם בעזה? בינתיים היא לא ביצעה, אבל בכירים במפלגת השלטון שלה מייחלים לכך ומפנטזים על כך. מה עושה ישראל כץ בקהל הזה? פשיטא. כמו נתניהו, הוא יודע שלתומכי סיעת רצח העם של פייגלין יש כוח עצום בליכוד, והוא מתחנף אליהם.

רצח עם, צריך להזכיר, הוא לעתים קרובות לא משהו מתוכנן בקפידה; לעתים קרובות, מתגלגלים אליו. יש הזדמנות, ומישהו מנצל אותה. כמעט בלי יוצא מן הכלל, רצח עם מתרחש בעת סכסוך צבאי, שערפל הקרב שלו לא מאפשר להבין מה בדיוק קורה. וכשהוא מתרומם, כבר מאוחר מדי. צריך לזכור, לפני הסיבוב הבא עם הפלסטינים, שיש יסודות במפלגת השלטון – ומימין לה – שיתמכו ברצח עם.

וגרוע מכך: שהם נתקלים בשתיקה נוקבת מצד שאר הציבור היהודי בישראל. שתיקה שהכרחית לביצוע רצח עם לא פחות מהמבצעים עצמם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קץ לאשליית הליברליזם הימני, הבחילה, ואל תמהרו להאמין לברק: שלוש הערות על המצב

ליברליזם, סוף: הליכוד הגדיר את עצמו, בשנים הארוכות מאז שחירות התאחדה עם הליברלים, כמפלגה ליברלית. אחרי הפריימריז של היומיים האחרונים, אפשר לומר שהמסורת הליברלית של המפלגה, שאחרי 1967 הלכה ודעכה, תמה לגווע.

הליכוד הוא עכשיו מפלגתם של דני דנון, מירי רגב, פייגלין, חוטובלי וכל השאר. הליברלים של התנועה – מיכאל איתן, בני בגין ודן מרידור – נבעטו החוצה. היחיד מהם שנשאר הוא ריבלין, שמצהיר על נכונותו לספח את הגדה המערבית תמורת הענקת אזרחות לפלסטינים. הנסיון לקיים בישראל תנועת ימין שגם תהיה מחויבת לערכים הומניסטיים וזכויות אדם קרס אתמול סופית.

זה לא היה מפתיע. ליברליזם וכיבוש לא הולכים ביחד, והימין הישראלי הוא לא ימין שמרני קלאסי כפי שאנחנו מכירים אותו מהארצות האנגלו-סקסיות: הוא תמיד היה פולקיסטי במידה, כלומר העמיד קודם כל את זכויות היהודים כעליונות על זכויות שאר האזרחים (מפלגת העבודה, מצידה, הציגה גרסת סוציאליזם לאומי לתפיסה הזו.) ככל שאי אפשר היה להסתיר יותר את העובדה שבין ליברליזם ובין עליונות יהודית יש סתירה מהותית, העדיף הימין – שיותר ויותר הוא ימין דתי, כשגם אנשים שבעבר הגדירו את עצמם כחילונים מתחילים לדבר על "בחירה" או "גורל" יהודי, כדי לא לקרוא לכך דת – לוותר על הליברליזם.

זה לא הליברליזם המערבי שאנחנו מכירים. ההוא גרס, גם אם לא תמיד הצליח, שבני האדם שווים ושאפליה ביניהם על בסיס שאיננו בסיס יכולת – הצבא, התלוצץ בשעתו טום לרר, מקדם אנשים ללא אפליה על בסיס יכולת; בישראל זה נכון גם לדוברות הצבא – פסולה. תנועות פוליקיסטיות – מספרד של פרנקו עבור בפאשיזם הצרפתי וכלה בנאציזם – התעקשו תמיד שיש תכונה לאומית בסיסית, שרק המחזיק בה הוא "צרפתי אמיתי" או "גרמני אמיתי"; לא במקרה הן היו, לצד הקומוניזם, האויב הנחוש ביותר של הליברליות. מירי רגב הצהירה לאחרונה שהיא גאה להיות פאשיסטית, וכרגיל לא היה לה מושג על מה היא מדברת. הלוואי שהיא היתה פאשיסטית, היא פולקיסטית. מוקד ההזדהות הוא לא המדינה על כל אזרחיה; הוא פלג של האוכלוסיה, שמהווה לתפיסתה את "האזרחים האמיתיים" של המדינה.

ואתמול הליכוד חצה את הקו הזה, והצטרף לרגב. עכשיו הוא עוד מפלגה פולקיסטית, כמו כל מפלגות הימין הישראלי. בכלל לא בטוח, אגב, שבכך הליכוד דומה למצביעים שלו: הוא יותר בן דמותם של הפעילים שלו. המשמעות היא שמצביעי ליכוד קבועים עשויים להסס לאוסף המטורפים הזה, ואולי אף להצביע שמאלה.

הבחילה: ציפי לבני עוד לא הועילה לנו בדבר, אבל גרמה נזקים לא מעטים. היום היא החליטה שהאגו שלה חשוב יותר מהסיכוי להדיח את נתניהו, והודיעה על הקמת מפלגת-דמה, "התנועה." התנועה למה? אל תשאלו שאלות מיותרות. אם לבני תגיד מה היא רוצה, היא עוד תבריח בוחרים.

בפעם שעברה, לבני הוליכה שולל את הציבור הישראלי וגרמה לחלקים ניכרים ממנו להאמין שהיא מסוגלת לבלום את נתניהו. היא גזלה אז קולות מהמרכז-שמאל והעבירה אותם לימין, כי תחת הנהגתה – אני משתמש במילה במשמעות הרחבה ביותר שלה – קדימה היתה שותפה לדבר עבירה של כל יוזמה מגונה שהגיעה מן הימין, בתמיכה בשתיקה של לבני.

הבעיה העיקרית היא באגו של לבני. היא לא היתה מוכנה לשמש כמס' 2 של יחימוביץ' או לפיד. אפשר להבין אותה: היא שרת החוץ ושרת המשפטים לשעבר, ואפשר להבין למה היא מתרעמת כשמבקשים ממנה לנגן כינור שני לחברת כנסת טריה ביחס או, גרוע מכך, לבדרן חסר קבלות. ובכל זאת, בשביל האינטרס הלאומי צריך להתגבר על האגו. ראש הממשלה לשעבר רבין שירת כשר תחת פרס ושמיר; ראש הממשלה לשעבר פרס שירת תחת רבין כשר; אפילו נתניהו שירת את שרון כשר, ממש לא מזמן; ראש הממשלה לשעבר ברק שירת את אולמרט ונתניהו כשר בטחון. רק שהאגו של לבני לא עמד בזה.

אבל מעבר לאגו המנופח, שמצריך חצובה משל עצמו – לא מראה נדיר מדי בפוליטיקה, בכל פוליטיקה – יש דבר מרתיח יותר. לבני מדברת על הצורך ב"חזרה לישראל הנאורה". זו אותה ציפי לבני, שגערה בתושבי תל אביב על כך ששכחו מה זה להיות יהודים; שהיתה נואשת מספיק לחטט באשפה אחרי קולות חרדים, שהיא הסכימה לכך שיעלימו את תמונתה מערים חרדיות, ונתנה בכך גושפנקה להדרת נשים; שברחה מההצבעה על חוק הפליטים; ששמעה את דברי הבלע של שמאלוב-ברקוביץ', חברת סיעתה, והרחישה פעם אחר פעם; שהצהירה, באמצע הקמפיין הנואש שלה כנגד שאול מופז, ש"החיילים מגנים על אזרחי מדינת ישראל, והם קודמים לאזרחים – ברכבת ובכל מקום אחר"; ששכנעה עיתונאים להגדיר אותה כ"מיסיס קלין", אבל מינתה את העבריין המורשע צחי הנגבי לראש המטה שלה; ששיחקה על גבול הבגידה, כשאמרה לפלסטינים לדחות את הצעת אולמרט כי היא תתן להם יותר, ושכל הנראה שלחה את המקורב ועבריין המין המורשע חיים רמון לעשות תרגיל דומה גם בימי נתניהו. בבחירות הקודמות, לבני כייסה את הליברלים הישראלים בכסות דמה של התנגדות לנתניהו; עכשיו היא מנסה לעשות זאת בתחפושת נאורה. להקיא.

השמחה מוקדמת מדי: אהוד ברק הודיע אתמול (ב'), אחרי שורה של תרגילי הטעיה – הוא חובר ללבני; לא, לליכוד על חשבון מקום של "ישראל ביתנו"; לא, לרשימה החדשה של קתולהו (סיסמת בחירות: "למה להסתפק בפחות גרוע?") – שהוא פורש מהחיים הפוליטיים.

יש לקוות שלשם שינוי הוא אומר אמת, אבל אין שום סיבה להאמין לו. הוא קשקש על כך שמעולם לא הביע עניין בפוליטיקה (קבלו את ראש הממשלה המקרי, האיש שהגיע ללשכה בטעות), אבל לא התפטר מיד אלא נשאר בתפקיד עד אחרי הבחירות. זה משאיר לו עוד איזה שלושה חודשים בתפקיד. הוא יודע שהסיכוי שלו לעבור את אחוז החסימה לא משהו. שאף אחד לא יתפלא אם האיש שהודיע אתמול – בפעם השניה, נזכיר – על פרישה מהחיים הפוליטיים יגלה בתחילת מארס שהמצב הבטחוני דורש את השארותו בתפקיד, הפעם על תקן "מומחה א-פוליטי." אם יש דבר חיובי בהודעת הפרישה של ברק, הרי שהוא קץ הקריירה של הטרמפיסטים שהלכו איתו ל"עצמאות", שעוברת עכשיו מן העולם.

ועוד דבר אחד: אתמול, יאיר לפיד קרא בפומבי לציפי לבני להצטרף אליו כמס' 2, וזאת אחרי שהודיע פומבית לפני מספר חודשים שלא ישב איתה באותה המפלגה. היום, אחרי ההצהרה של לבני, הוא אמר לגלי צה"ל שלבני "מייצגת את הפוליטיקה הישנה." שלוש עמדות שונות בתכלית באשר לאותה השאלה תוך זמן קצר להדהים. מי טמבל של אבא? הבוחרים של לפיד, כמובן. מסתבר שכשלפיד אומר "פוליטיקה חדשה," הוא מתכוון לומר "אפשר לעבוד על הבוחרים שלי כל הזמן."

(יוסי גורביץ)

רקוויאם לליכוד

פעם, ולא כל כך מזמן, הליכוד היה מפלגה ליברלית. טכנית, הוא עדיין מגדיר את עצמו ככזה. מנחם בגין, המנהיג ההיסטורי שלו, היה מנהיג ליברלי בדגם שכבר לא קיים אבל פעם היה נפוץ למדי במרכז ומזרח אירופה: עורך דין שקיבל השכלה ראויה, עם כבוד גדול לחוק. מנחם בגין, יש לומר, הוא המייסד האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית: בימי האופל של שלטון מפא"י ובן גוריון, כשמנגנון החושך של איסר הראל האזין לראשי חרות ומפא"י, כשראש הממשלה בן גוריון החליט אישית מי יקבל תפקידים במנגנון הממשלתי, עד רמת המורה בבית הספר, בגין וחברי מפלגתו העמידו פה את יסודות השיטה הדמוקרטית. הם עשו זאת למרות תבוסה אחרי תבוסה בבחירות, כי את אלה מעמידים כמעט תמיד מתוך האופוזיציה. מק"י היתה שם איתם, כן, אבל מק"י היתה שפוטה ושכירה של העריצות האיומה ביותר שידע העולם, ברית המועצות. מק"י לא רצתה בדמוקרטיה כשלעצמה; היא רצתה בה כדי שלא ימעכו אותה ויחסלו אותה.

חרות של בגין הצביעה, פעם אחר פעם, בעד ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל, בזמן שהלמינגים של בן גוריון ומפא"י הצביעו, פעם אחר פעם, בעד שימורו. לבגין היו עקרונות דמוקרטיים; למפא"י לדורותיה היה בעיקר פרגמטיזם, ובוז לעקרונות. בגין הוביל את ההפגנות הקשות, והראויות מאד, נגד שיא הפרגמטיזם הזה: הסכם השילומים עם גרמניה, שאיפשר לה, תמורת כמות מסוימת של פלדה וזהב, לנסות למחוק את עברה – רק שבע שנים אחרי סיומו של תהליך ההשמדה, כשהממשלה המערב גרמנית (ובמיוחד שירותי המודיעין שלה) עדיין רוויים בנאצים לשעבר, חלקם נאצים נלהבים מאד.

בגין, בוגר מחנות הריכוז הסובייטיים (הגולאגים), הורה עם כניסתו לתפקידו לראש השב"כ לחדול מעינויים; אפילו לא סטירת לחי. השב"כ שיקר. אבל כשהיה צורך לטייח את פרשת השב"כ, ולהעניק חנינה מראש למעורבים ברצח ובעלילות השקר, שלושה מתוך ארבעת המעורבים – שמעון פרס, יצחק רבין וחיים הרצוג – היו אנשי מפלגת העבודה.

בליברליות של הליכוד לא היה, כמובן, שום דבר סוציאליסטי, והמתח שבין הליברליזם ובין הלאומניות שבליכוד – והוא תמיד היה גם לאומני – הגיע לשיאו אחרי מערכת הבחירות המופלאה של 1977, הפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה בת 29 השנים שבה השלטון עבר מיד ליד. הליכוד היה מחויב להתנחלויות. המחויבות הזו הובילה בהכרח לכרסום בליברליזם שלו. בית שנחלק על עצמו לא יוכל לעמוד; אי אפשר, אמר אייברהם לינקולן, להיות חצי חופשיים וחצי בעלי עבדים. הליכוד בחר בכיבוש, וזו היתה תחילת הסוף שלו כתנועה ליברלית.

ובכל זאת. בכל זאת. מנחם בגין ויצחק שמיר לימדו אותנו איך צריכים ראשי ממשלה לפרוש: בגין הלך הביתה אחרי כשלון נוראי, מרצונו. לא היה צורך לגרור אותו מקרנות המזבח כמו את גולדה מאיר אחרי כשלון נורא הרבה יותר. שמיר הפסיד בבחירות 1992, ופשוט הלך הביתה. הוא לא חתר, כמו בן גוריון, תחת יורשיו; הוא לא זחל, כמו שמעון פרס, לכל ממשלה אפשרית. הוא הפסיד, קד, והלך הביתה. אפשר לטעון שבמופת הפשוט הזה עשה לדמוקרטיה הישראלית שירות טוב יותר מאשר בכל שנותיו כראש ממשלה.

ובכל זאת. בבחירות 1999 התמודד בני בגין לכנסת כשהוא מנסה לרבע את העיגול ולהיות בו זמנית מועמד של הימין הקשה ומחויב לדמוקרטיה וזכויות אדם. הוא פרש אחרי זמן קצר כשהוא מודה שלסחורה שלו אין קונים בימין. רובי ריבלין, יו"ר הכנסת, מדבר במפורש על הצורך שבהקמת מדינה דו לאומית לשני העמים החיים כאן, כי רק כך גם בני העם האחר לקבל זכויות שוות.

ואמש כל זה נגמר. בכנסת האחרונה כבר סימנו הח"כים שבימין הקיצוני שבליכוד את הליברלים הישנים – ריבלין, מיכאל איתן, מרידור – כמטרה. אתמול התאחד הליכוד עם מפלגה פאשיסטית במובהק. חברי הליכוד אישרו את ההסכם מבלי שדנו בו כלל. דנו? מבלי שבכלל ידעו מה יש בו. נתניהו, ציין פטר ביינארט, שייך למסורת המוניסטית של התנועה הרוויזיוניסטית: מסורת שגורסת שכל מה שחשוב הוא הציונות, שאליה יש להכפיף כל שיקול אחר, בכלל זה שיקולים דמוקרטיים. מפלגה דמוקרטית, מפלגה ליברלית, לא מעבירה כך הסכמים פוליטיים, במיוחד לא כשראש המפלגה אומר שהמטרה של ההסכם היא השגת עוד כוח.

במפלגה האחרת, כמובן, לא נערכה כל הצבעה. הווֹזְ'ד אמר את דברו, והליליפוטינים הסתדרו בשלשות. הליכוד התאחד עם מפלגה שאפילו לא מנסה להעמיד פנים שהיא דמוקרטית. השאלה האם הטפיל ישתלט על הגוף שאליו חדר תיענה בעתיד. בינתיים, אנחנו יכולים לומר שמפלגה ליברלית גדולה, מהחשובות שהיו בישראל אם כי זקנתה ביישה את נעוריה, הובאה רשמית וסופית לקבורת חמור.

(יוסי גורביץ)

הם מפחדים

בנימין נתניהו חזר אמש (ה') שוב על התרגיל הקבוע של הקדנציה שלו: פירוק מפלגה. בפעם הראשונה הוא פירק את העבודה והוציא ממנה את סיעת העצמאות. המהלך הזה התפוצץ לו בפרצוף: העבודה, משנפלט מתוכה הגוף הזר של אהוד ברק, בנתה את עצמה במהירות כאלטרנטיבה שלטונית. בפעם השניה פירק נתניהו את מפלגת קדימה; תחילה השקיע מאמצים אדירים בהעברת "חוק מופז", ששינה את סדרי החיים במערכת הפוליטית כך שיתאפשר לשבעה ח"כים לערוק ממפלגה, ואחר כך גרם למופז להשמיד את עצמו, בלוקחו איתו את קדימה, בכך שצירף אותו לממשלתו.

קצת מוקדם להעריך מה יקרה בפירוק המפלגה השלישי של נתניהו. הפעם, עם זאת, הוא מפרק את מפלגתו-שלו; הוא מחדיר אליה אלמנט פאשיסטי במובהק, שידחוק לאחור את רגליהם של חברי הכנסת של המפלגה.

בהחלט לא בטוח שהתרגיל המבריק הזה יביא תוצאות בקלפי. לליכוד ולליברמן יש יחדיו, כעת, כ-42 מנדטים. ספק אם המפלגה המאוחדת תגיע להישג כזה בבחירות הקרובות. סביר הרבה יותר שהיא תקבל בין 35 ל-40 מנדטים.

נתניהו מנסה כעת להעביר במהירות את המחטף שלו. ועידת הליכוד צפויה להתכנס ביום שני ולהצביע על האיחוד עם ברה"מ ביתנו. יש לקוות, אבל לא לתלות בכך יותר מדי תקוות, שהוועידה תדחה את ההצעה: השר מיקי איתן כבר מנסה לשכנע את אנשי הליכוד לדרוש הצבעה חשאית על קבלת ההסכם, מה שיאפשר לבאי הוועידה להצביע נגד מבלי שיפול עליהם מוראו של נתניהו ומבטו המאיים של המיני-פוטין.

אז למה הלכו נתניהו וליברמן למהלך הזה? סביר מאד ששניהם יודעים שהסקרים הכלליים מעניקים להם יותר כוח משהם יקבלו באמת ביום הבחירות. לליברמן אין מה להראות לקהל שלו, והצעירים בקרב יוצאי ברית המועצות הופכים במהירות לישראלים, וכבר אין להם צורך במפלגה סקטוריאלית. נתניהו יודע שלרוב הישראלים אין סיבה להצביע עבורו לעוד קדנציה. הרבה בוחרי ליכוד חשים על בשרם את מחיר המדיניות הכלכלית של נתניהו. רבים מהם ודאי יתקשו להצביע לעבודה, אבל אין שום דבר שיכריח אותם להגיע לקלפי ולהצביע עבור מי שדפק אותם עד העצם ושהמדיניות שלו מכרה את עתידם הכלכלי של ילדיהם.

אז מה הטעם במהלך? להרוג את הבחירות. אל תצאו מהבתים, אומרים ליברמן ונתניהו למתלבטים. אין לכם סיכוי. אנחנו נהווה את הסיעה הגדולה ביותר בכל מקרה, הממשלה שלנו תמשיך בכל מקרה. שינוי לא יהיה פה. אז אל תנסו בכלל. נתניהו מנסה לשכנע אותנו שהבחירות כבר גמורות, שידוע מי ירכיב את הממשלה.

כדי להרוג את התשוקה לשינוי, נתניהו מוכן לגרום נזק מדיני ניכר לישראל. לאורך כל הקדנציה שלו, הוא העמיד פנים שהוא רוצה שלום אבל הפלסטינים הארורים לא מוכנים. לאורך כל הקדנציה, בכל פעם שליברמן פצח בריקוד סוער על תקוותיהם של ישראלים ופלסטינים, נתניהו הודיע ששר החוץ שלו לא מייצג את הממשלה.

המשחק הזה נגמר. האיש ששיווק את עצמו כמתון מזמין כעת את שר החוץ הלא מייצג לא סתם לממשלתו, אלא ללב מפלגתו. הוא יציג את הליליפוטינים שלו – דוד רותם, פאינה קירשנבאום, אלכס מילר; כנראה שאנחנו נפרדים לשלום מאנסטסיה מיכאלי וסטס מיסז'ניקוב – במקומות קדמיים בליכוד. לדני דנון ומירי רגב תהיה עכשיו הרבה תחרות מבית על תואר הגזען הקולני ביותר. האגף הליברלי של הליכוד, שדנון כבר מנסה לחסל, כנראה מת.

זה יציב את המפלגה הגדולה ביותר בישראל הרבה יותר ימינה מכפי שהיא נראתה עד כה. כמובן, היא היתה שם כל הזמן, אבל עכשיו אי אפשר יהיה להסתיר את זה יותר. אפילו שמעון פרס לא יצליח הפעם. שילובה של ברה"מ ביתנו בליכוד יקרב את ישראל עוד יותר למעמד של מדינה מצורעת, רק כזו שמתגאה בצרעת שלה.

וכמובן, אחרי הבחירות יהיה צורך להעביר תקציב. הרי זו סיבת הבחירות: חוסר יכולתו של נתניהו להעביר תקציב. ואנחנו יודעים איזה סוג תקציב יעבירו נתניהו וליברמן. נתניהו וליברמן חזרו אתמול שוב ושוב על המילה "איום" בהטיות שונות. ככה הם אוהבים אותנו, מאוימים: אם נחשוב על האיום האיראני או דחליל אחר, כנראה שלא נחשוב על כך שמחירי המזון שוב עומדים לזנק, שיוקר המחיה עולה, שמשפחה במעמד התחתון הישראלי מוציאה כל חודש 777 שקלים יותר משיש לה ושהבנקים הופכים אותה למקבילה של אותו כורה שאיננו יכול להגיע לגן העדן כי משכן את נשמתו לחנות החברה, שמשפחה ממה שמכונה כאן מעמד בינוני מסוגלת בקושי לסגור את החודש.

אבל, כמובן, העובדה שמפלגה היא המפלגה הגדולה ביותר לא אומרת שהיא מרכיבה את הממשלה. נתניהו יודע זאת היטב: הממשלה שלו הוקמה למרות שקדימה בהנהגת לבני קיבלה יותר מנדטים. המשחק הזה לא נגמר עד שהערפד הזקן בבית הנשיא לא ישיר, והנסיון של נתניהו וליברמן לשכנע את הישראלים לא ללכת לקלפיות בהחלט עשוי להתפוצץ להם בפרצוף, לגרום לישראלים להבין שמנסים להוציא אותם מהמשחק. ואנשים לא אוהבים את זה. לא אוהבים את זה מספיק עד כדי כך שהם עשויים להתעצבן, כלומר לעשות את ההיפך ממה שליברמן ונתניהו רצו. בכלל לא בטוח שהמהלך של נתניהו, שעשוי בהחלט להגדיל את מספר המנדטים של הליכוד, גם יסייע לגוש שלו. להיפך. אבל נתניהו לא רוצה שנחשוב, הוא רוצה שנפחד. בינתיים, הוא אילץ את שלי יחימוביץ' לעשות את מה שהתחמקה ממנו חודשים: היא הודיעה אתמול שלא תשב בממשלת נתניהו-ליברמן. עכשיו אין לה ברירה אלא להיות מחויבת ולשחק על כל הקופה (הליצן שעדיין מנסה להרכיב את רשימת "יש עתיד", בינתיים, תקף בעיקר את יחימוביץ'. אנחנו יודעים איפה הוא יהיה אחרי הבחירות.)

השינוי העיקרי שהשיג נתניהו במהלך האיחוד שלו נוגע לאפשרות של תבוסה: מה יקרה אם אחרי שיסיימו לספור את קולות הימאים, שלי יחימוביץ' היא זו שתתבקש על ידי פרס להקים ממשלה. במצב כזה, הסכינים בליכוד יישלפו במהירות – ויש סיכוי יותר מסביר שליברמן, עם גוש מלוכד במפלגה, גם יצליח להשתלט עליה. המהלך של נתניהו מקרב את החקיין של פוטין לתפקיד הנהגת הליכוד.

במדינה נורמלית היו קוראים לזה חוסר אחריות לאומי. עוד סיבה לצאת ולהצביע – ועוד סיבה לשכנע כמה שיותר אנשים שלא לבזבז קולות על סייעני ליברמן-נתניהו כמו יאיר לפיד.

(יוסי גורביץ)

הילכו שניים בלתי אם נועדו

נתחיל מהצדדים החיוביים של הדיל בין נתניהו ומופז. הבדיחה הקלושה שנקראת יאיר לפיד לא תסחוב עוד שנה וחצי, והסכנה של עוד שינוי-ד"ש-גמלאים נראית פחות סבירה. לפיד יילל הבוקר ש"זו בדיוק הפוליטיקה הישנה, המסואבת והמכוערת, שהגיע הזמן להעיף מחיינו. פוליטיקה של כסאות במקום של עקרונות, של ג'ובים במקום של טובת הציבור, של אינטרסים של הקבוצה במקום של המדינה כולה." ספציפית, אין כל כך ג'ובים בדיל הזה – רק תפקיד אחד של שר ללא תיק. לא שברור על מה לפיד מתלונן: הוא עצמו אמר שייכנס לכל קואליציה וגינה את לבני על כך שלא נכנסה לממשלת נתניהו. עכשיו מופז נכנס. אז מה הוא רוצה? מצד שני, זה לפיד. אל תחפשו הגיון ועקיבות. לא בשביל זה הוא פה.

קדימה, מפלגה שהמוטו שלה היה צריך להיות "הוצאנו את השחיתות מהליכוד", גם היא נראית כמחוסלת. למה, בעצם, יצביע לה מישהו? רוב מצביעיה תמכו בה כי ציפי לבני הבטיחה להם "רק לא נתניהו." לבני כבר לא שם, אבל המפלגה בחיקו של נתניהו. אם היו צפויים לה עשרה מנדטים קודם לתרגיל המסריח של מופז, עכשיו היא נמצאת במצבה של מפלגת העצמאות. בהתחשב בכך שהמפלגה הוקמה כדי לספק פלטפורמה לאריאל שרון בימיו האחרונים, שאחד ממקימיה – מאיר שטרית – אמר עליה בגאווה ש"אין לה אידיאולוגיה", ושהיא שימשה מפלט לאופורטוניסטים ולדוחים שבין הפוליטיקאים הישראלים (שלום שוב לשמעון פרס ודליה איציק), היא סחבה הרבה יותר מדי. עכשיו המנדטים שלה צפויים להתפזר. ואם לפיד לא יהיה שם, ולא נראה שלבדרן הזה יש מספיק אורך רוח, המפה הפוליטית הישראלית צפויה להיראות מעניינת מאד.

יום טוב גם לבן דרור ימיני, שלפני פחות משנתיים החליט ששאול מופז "נכנע לברנז'ה האנטי ציונית." היום האנטי-ציוני ההוא הפך להיות המשנה לראש הממשלה. אל תתעכב, בן דרור: החומות האחרונות הובקעו, הגיע הזמן לחפש את הטיסה האחרונה החוצה.

מופז שרד בקושי את הפליק-פלאק הקודם שלו, כששלח מכתב למתפקדי הליכוד שבו טען בלהט ש"הליכוד הוא הבית" בעודו עורק לקדימה של אריאל שרון; אף פוליטיקאי לא יכול לשרוד שני מהלכים כאלה. מופז היה חסר בושה עד כדי כך שאתמול הוא עוד העז להתגולל על שלי יחימוביץ' ולהאשים אותה ב"קומבינה עם נתניהו."

כמו הרבה אזרחים אחרים, בהיתי הבוקר במסך שלי (העיתונים המודפסים היו בלתי רלוונטיים) ופלטתי WTF. רק אתמול הלכנו לבחירות. רק אתמול נתניהו השתחץ שהוא לא מפחד מבחירות. מסתבר שהוא בכל זאת מפחד. לכך שהוא שיקר ודיבר איתנו על בחירות, אף אחד לא התייחס; לשקרים של נתניהו התרגלנו. גם העובדה שמי שקידם את התפקיד המסריח היה המטריד המיני – לכאורה, כמובן לכאורה – נתן אשל לא משכה יותר מדי תשומת לב: תוך זמן קצר מאד מהדחתו מתפקידו הממלכתי הוא שב להיות יד ימינו של נתניהו.

המחשבה הראשונה היתה ששאול מופז הוא תולעת חסרת עמוד שדרה או שמץ של אמינות. השניה היתה שהוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע ביותר בתולדות ישראל: אהוד ברק, עם חמישה חברי כנסת נדיפים, סחט מנתניהו ארבעה תפקידי שר, ביניהם את תפקיד שר הבטחון. מופז, עם כמעט פי שישה חברי כנסת, הצליח להוציא מנתניהו רק תפקיד סגן שר ואת התפקיד חסר המשמעות של המשנה הבכיר לראש הממשלה (המשנה הזוטר הוא סילבן שלום; התואר עצמו, ריק מכל תוכן, לא היה בא לעולם אלמלא תאוות הכבוד הריק של שמעון פרס). אשר לטענות שקדימה תתמזג שוב עם הליכוד – זה עשוי היה, אולי, לעבוד לפני חמש שנים. לא עוד. בליכוד יש הרבה יותר מתנחלים ודתיים, וחברי הכנסת של הליכוד לא ירצו להתחרות עם אנשי קדימה. או שמופז היה טיפש מאד, או שהוא היה מבועת מאד וידע שסופו הפוליטי לפניו; שהוא ניצח בבחירות בקדימה רק כדי לאבד 20 מנדטים ולהזכר כמי שחיסל את המפלגה.

או ש. בהיסטוריה הישראלית, יש תקדים לראש מפלגה גדולה שנכנס לממשלת אחדות, כשהוא לוקח לעצמו רק תפקיד של שר בלי תיק: מנחם בגין, שנכנס לממשלת האחדות הראשונה, זו של לוי אשכול. הימים היו ימי ההמתנה קודם למתקפה הישראלית במלחמת ששת הימים, בגין נימק את הכניסה לממשלה באחריות לאומית. התקופה הזו בממשלה של מי שעד כה תואר כדמון אוכל כל – בן גוריון נהג להשוות אותו להיטלר – העניקה לו לגיטימציה שהיתה הכרחית לזכות בשלטון כעשור אחר כך.

מופז לא זקוק ללגיטימציה כזו. הוא כבר היה שר הבטחון ושר התחבורה. הוא חלק מהממסד, לא מישהו שמנסה להכנס אליו. אז למה הוא מסכים להכנס לממשלת נתניהו בתנאיו של בגין?

אולי בגלל שהוא, אכן, הפוליטיקאי הגרוע ביותר בהיסטוריה של ישראל. אבל צריך לשקול את האפשרות שכמו בגין, כראש האופוזיציה הוא יודע שישראל עומדת לצאת להתקפה גורלית, ויודע שמה שנראה הבוקר כמעשה האופורטוניזם הגרוע ביותר בפוליטיקה הישראלית מאז ששמעון פרס הפסיד פעם אחת יותר מדי – ועוד ללא אשכנזי – וערק לקדימה, עשוי להיראות עוד שבועיים באור אחר לגמרי: כהענקת סיוע לממשלה בשעתה הקשה ביותר.

הבה נקווה שהוא בכל זאת יתברר כטמבל.

ועוד דבר אחד: בג"צ דחה היום את העתירה לביטול מצב החירום בישראל. העתירה נידונה בפני בג"צ, בהפסקות, במשך 13 שנים בלבד. עורך הדין של האגודה לזכויות האזרח, דן יקיר, הגיב כך על ההחלטה: " מצער שבג"ץ הותיר על כנו את המצב הלא נורמלי, לפיו המדינה נמצאת תחת הכרזה של מצב חירום מתמשך במשך 64 שנים. במשך 13 השנים בהם היתה העתירה תלויה ועומדת יכולה היתה הממשלה להשלים את תהליך תיקון החקיקה הנדרש. ההכרזה על מצב חירום והחקיקה שתוקפה מותנה במצב החירום מקנים סמכויות דרקוניות ומרחיקות לכת לממשלה. דווקא ביום בו הוקמה הקואליציה הרחבה ביותר בתולדות המדינה מתגבר החשש מפני שימוש לרעה בסמכויות אלה תוך פגיעה בזכויות אדם בסיסיות. במקום להציב מחסום מפני השימוש בסמכויות מרחיקות הלכת שמקנה ההכרזה בג"ץ הסתפקו השופטים בהמלצה לממשלה להשלים את מה שלא הושלם במשך 13 שנים. השבועות האחרונים הראו – ולא לראשונה – שהממשלה איננה מזדרזת ליישם פסקי דין של ביהמ"ש העליון, ולפיכך ספק אם תשעה להמלצות שופטי בג"ץ."

(יוסי גורביץ)

במי בחר נתניהו

לפני כמה ימים אולץ "ראש הסגל" של נתניהו, המוציא והמביא של לשכתו, נתן אשל, להתפטר מתפקידו. כזכור, שלושה בכירים בלשכת ראש הממשלה – יועז הנדל, ראש מטה ההסברה הלאומי; צבי האוזר, מזכיר הממשלה; ויוחנן לוקר, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה – למדו על מערכת יחסים בלתי תקינה בין אשל ובין בכירה אחרת בלשכה, ר'. הם פנו תחילה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, וביקשו ממנו עצה כיצד לפעול. מזוז הורה להם להתלונן. עצם הפניה אל מזוז ולא אל היועץ המשפטי (ויש שיאמרו: המשפחתי) הנוכחי או אל נתניהו אומרת דרשני.

מה קרה בין אשל לר'? לא נדע, כנראה. ר' מסרבת להתלונן. הפטרונית של אשל היא שרה נתניהו, שעל פי כל העדויות היא אדם שלא כדאי להסתבך איתו. נתניהו עצמו, כפי שנראה, נמצא בצד של אשל. מה ר' צריכה למצוא את עצמה במצבה של א' מבית הנשיא, שהעבריינים המקורבים לנשיא לשעבר קצב נכנסו פתאום לחייה?

אבל אפשר להרכיב בזהירות את הפאזל. אשל הודה, במסגרת ההסדר, בכך שהוא צילם את ר' "באופן לא מקובל". מהו "אופן בלתי מקובל"? ובכן, על פי כמה עדויות – אשל לא הגיש תביעת דיבה בעקבות הפרסום עליהן – אשל צילם את ר' מתחת לחצאית. על פי עדויות אחרות, ר' לא היתה העובדת היחידה שאשל גילה בה עניין אמנותי. מה קרה לתמונות? ובכן, על פי כמה וכמה עדויות, אשל התעסק במחשב של ר' ובסלולר שלה, ומחק מהם מיילים. מה הוא רצה למחוק? כנראה שלא יהיה מוגזם להניח (ושוב, לא מדובר בידיעה, אלא בנסיון פרשנות) שהמידע שהוא מחק היו התמונות שצילם של ר', אותן שלח אליה. המדובר, אחרי הכל, במידע מפליל. אני לא יודע מה אומר החוק הישראלי, אבל בארה"ב sexting כזה יכול לשלוח אותך להרבה מאד שנות מאסר. על פניו, אשל יצר תמונות לא ראויות של ר', שלא בהסכמתה, ואז הפיץ אותן.

עם הידיעה על התפטרותו של אשל, נתניהו הודה לו במילים חמות – אבל נמנע מלשבח את הבכירים שחשפו את הפרשה שבה התעמר בכיר בלשכתו בעובדת זוטרה ממנו. הדעה הכללית בקרב פרשנים היתה שנתניהו יחכה כמה חודשים, ואז ינקום את נקמתו בשלושת הבכירים שחיסלו את הקריירה של המועדף על אשתו. ובכן, זה קרה הרבה יותר מהצפוי: אתמול (ג') שודר נתניהו כשהוא נוזף בהאוזר על שטות כלשהי, ומאוחר יותר אמש התפרסמה הידיעה על התפטרותו של הנדל. סימה קדמון כתבה הבוקר שההודעה על התפטרותו תפסה את הנדל בהפתעה.

אשר לנתן אשל, אל תדאגו לו. הוא צפוי לחזור ללשכה בדלת האחורית, באמצעות תפקיד בכיר בליכוד – אולי מנכ"ל המפלגה. כמו כן, הוא יקבל בקרוב פיצויי פיטורין בסך 120,000 ₪ ("ידיעות אחרונות" הבוקר) או 100,000 ₪ (טמקא, הבוקר).

אז מה היה לנו פה: שלושה אנשים שחשפו התעמרות, ככל הנראה הטרדה מינית, של עובדת על ידי בכיר ממנה בלשכת ראש הממשלה ננזפים בפומבי או הולכים הביתה. המטריד עצמו דווקא מקומבן. עולם הפוך. ברוכים הבאים ללשכתו של בנימין נתניהו.

כאן המקום להזכיר שתחת ממשלת נתניהו, אישרה ישראל רשמית את מדיניות הדרת הנשים, כשמשרד התחבורה נותן גושפנקא ל"קווי המהדרין." בנימין נתניהו מרבה לומר שהוא מתנגד לכך. תעשו לי טובה. כשנתניהו מתנגד למשהו, הוא יודע איך להרוג אותו. תראו מה קרה לדו"ח טרכטנברג. תראו מה קרה להצעת החוק להגבלת שכר הבכירים. בנתניהו צריך לנהוג על פי הכלל שאין להסתכל על מה שהוא אומר, צריך לבחון היטב מה הוא עושה. ובפרשת אשל, כמו בפרשות הדרת הנשים, נתניהו הבהיר לנו איפה הוא עומד: בלב האולד בויז קלאב הישן, בלב התפיסה שאפשר היה להאמין שחלפה מן העולם אחרי משפטו של יצחק מרדכי שגורסת ששום דבר לא קרה אם בכיר מפגין בבוטות עניין מיני בעובדת, כל עוד הוא לא כופה עצמו עליה פיזית. הפרס למטריד והעונש למתריעים אומר כל מה שצריך לומר: אשה מודעת לא יכולה להצביע לליכוד, כל זמן שבנימין נתניהו עומד בראשו. על אחת כמה וכמה, אם אשל אכן יהפוך למנכ"ל שלו.

ועוד דבר אחד: בג"צ פסל את חוק טל, אבל אשרי המאמין שהקואליציה של נתניהו תוכל להעמיד חוק ראוי במקומו. נתניהו מכר את נשמתו לדתיים ולחרדים לפני דור. אין לו קיום בלעדיהם והוא יודע זאת. ראוי לציין עוד, כפי שהזכירה הבוקר זהבה גלאון, שזכות היתר של פטור משירות צבאי מוענקת לא רק לחרדים: תלמידי ישיבות ההסדר משרתים רק 16 חודשים, לעומת 36 חודשי השירות שמושתים על חילונים, מסורתיים, וסתם אנשים שהמגזר שלהם לא הצליח להשיג דיל נוח עם הרשויות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט של אתמול התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: צאו מהמרפסת, המדינה קורסת

הפוסט הזה איננו מיועד לכולם.

אם אתם מאמינים שלא צריך להיות הבדל בין הליכוד והאיחוד הלאומי – הפוסט הזה איננו פונה אליכם. אם אתם בטוחים שהתרופה היעילה ביותר לחקיקה האנטי דמוקרטית היא עוד עצרת למען זכויות אדם – הפוסט הזה איננו פונה אליכם. אם אתם סבורים שרק לגורמים אנטי דמוקרטיים מותר להשתמש בכלים מלוכלכים אך דמוקרטיים – הפוסט הזה איננו פונה אליכם. אם אתם סומכים על תהליכים דיאלקטיים שיצילו את הדמוקרטיה – הפוסט הזה איננו פונה אליכם.

הפוסט הזה מיועד למי שמודאג, מפחד, ורוצה לפעול בשביל להציל את המדינה מאבדון.

יוסי גורביץ יצא נגד היוזמה שלי לאסוף עשרת אלפי אנשים, שבימים כתיקונם מצביעים קדימה ושמאלה, ולפקוד אותם לליכוד כדי להכניס אותי לרשימת המפלגה לכנסת, במקום אחד הקיצונים במפלגה. הרעיון הוא שבבחירות לכנסת רשאים המתפקדים שלי להצביע שוב לשמאל, אם כך חשקה נפשם. גורביץ לא חושב שזה רעיון מוצלח "להכניס שמאלני לליכוד".

קשה לומר שהופתעתי. במהלך "הקמפיין" שאני מריץ כבר שבועיים גיליתי שני דברים. הראשון, שישנה בציבור בורות אדירה בנוגע לתהליך הפריימריז; והשני, שהרבה אנשי שמאל מקובעים כל כך, שהם בטוחים שאם רק יעשו בדיוק את מה שעשו עד עכשיו ונכשל כישלון חרוץ – הפעם זה יצליח.

הסלוגן של הבלוג הזה הוא "מעקב אחר קריסתה של ישראל", וברשימה שלו קורא גורביץ "לנשוך שפתיים ולחכות שהמטוטלת תנוע שמאלה". זו אופציה אחת. אני מציע אופציה אחרת, מעשית הרבה יותר – למקסם את יכולת ההשפעה שלנו כאזרחים שנבגדו על ידי המערכת השלטונית. אמהר ואציין שהמטרה שלי איננה להכניס את עצמי לכנסת, אלא לקחת את הפרצה שהורסת לנו את המדינה, להפנות אליה זרקור ולהרחיב אותה כל כך שיהיו חייבים לסגור אותה ולשנות את חוקי המשחק. הכניסה שלי לכנסת היא, אם כן, איום.

יש הרבה טעויות חמורות ברשימה של גורביץ. המשמעותית ביותר, על פיה קבע שסיכויי המהלך שלי אפסיים, היא עניין רשימות החיסול. זוהי טעות כי אי אפשר להצביע נגד. כל שאנחנו צריכים הוא 10,000 מתפקדים לליכוד ואהיה חבר כנסת. נקודה. הסיכוי קלוש? אולי. אבל תתפקדו עכשיו והוא יגדל. מדובר בעניין מספרי ולא בעניין עקרוני. זאת ועוד, הובא לידיעתי שח"כ אופיר אקוניס נבחר לרשימה דרך מחוז תל אביב, וזאת על כנפי 2,000 קולות בלבד. לי יש כבר 500 (אותם השגתי בשלושה שבועות), כך שהסיכוי להחליף את חבר הכנסת שחושב שג'וזף מקארתי הוא גיבור בי הוא ריאלי בצורה מדהימה. האם לא יהיה כאן רווח גדול למדינה ממהלך שכזה?

זאת ועוד, מכיוון שכל מתפקד מצביע לחמישה מתמודדים, התפקדות מסיבית תחזק את הכוחות המתונים שהפייגלינים פתחו נגדם במלחמת חורמה, כמו מרידור וסער, וכולנו נהנה מכך. בשבועיים שאני חבר ליכוד גיליתי שחברי הכנסת מרגישים מחויבות גדולה מאוד לחברי מפלגתם, והציבור? שייחנק.

טעות חמורה נוספת היא שמצביעי הליכוד הם "ימין מובהק שמריע לדנון". מי שמריע לדנון מצביע לליברמן או לאיחוד הלאומי. בגלל זה הסתירו אותו בקמפיין הקודם ויסתירו אותו שוב בקמפיין הבא. אבל אנשים מצביעים לליכוד בגלל המותג, וימשיכו להעניק לו מעל 20 מנדטים גם אם ייהפך לסניף של כהנא.

התחושה שזה הגיוני שבליכוד ישנם גורמים קיצוניים נובעת מטעות גדולה באמת – שקר "העם זז ימינה". אבל האמת היא שכל סקר שבוחן בשנים האחרונות את עמדות הציבור מראה שהציבור נטוע עמוק במרכז השפוי, עם גיחות ימינה ושמאלה. נזכיר, למשל, ש-85 אחוז מהציבור היה בעד המחאה החברתית ושיש רוב של 43 לעומת 31 אחוז שתומכים בהסכם שלום לפי קווי 67.

אז מדוע עמדות הציבור אינן נשמעות בכנסת? כי 10,000 אנשי איחוד לאומי, מחבלים מורשעים, אנשי תג מחיר שתוקפים את חיילי צה"ל ומחברי תורת המלך ודומיהם הבינו שאם יתפקדו לליכוד יכפילו את כוחם בכנסת, בכך שיחדירו את אנשיהם למפלגה. הם מצביעים פעמיים: פעם כהנא בפריימריז של הליכוד ופעם למפלגותיהם (שאינן ליכוד) בכנסת, וכך מזיזים את המטוטלת ימינה ומקבעים אותה שם במסמר. השיטה הזו שינתה את מהלך ההיסטוריה של ישראל בצורה טראגית.

טראגי לא פחות הוא שפייגלין שכנע אותנו שכל שעשה הוא להצטרף למפלגה הגדולה במחנה שלו, כשבפועל מה שעשה הוא להחדיר סוסים טרויאנים למחנה שלנו.

אז קוראי הבלוג הזה לא אוהבים את הליכוד, זה ברור. אבל הקו איננו בין הליכוד לבין העבודה, אלא בין הליכוד לבין ישראל ביתנו. מי שרוצה מדינה לא דמוקרטית מצביע ימינה מהליכוד, מפלגה שבאופן מסורתי מושכת אליה מצביעים מתונים.

ציפי חוטובלי, למשל, רחוקה יותר מהליכוד מאשר זהבה גלאון. לאחרונה הציעה חוטובלי חוק שקובע שהרב הצבאי הראשי יכול לבטל בפועל הוראה של ראש הממשלה לצבא, אם לדידו איננה הלכתית. מדובר בהצעה אנטי לאומית, אנטי צבאית, מתחשק לומר בוגדנית, שמטרתה למסד חליפות יהודית. זה ליכוד? זה איחוד לאומי.

אז בעזרת מהלך טקטי מבריק יצאו אויבי הדמוקרטיה למלחמה נגדנו, וזה בא לידי ביטוי במתקפה על מערכת המשפט, התקשורת, ארגוני זכויות האדם וצה"ל.

ההתפקדות לליכוד כעת היא מהלך טקטי ר-צ-י-ו-נ-ל-י שמגיע ברגע קריטי ומטרתו לסיים את עיוות רצון הציבור ואת ההשתלטות העוינת של המיעוט על הרוב. זה חייב יהיה להוביל לשינוי השיטה שפשטה רגל. הם אולי מאורגנים יותר, אבל אנחנו רבים יותר. אם כולנו נתפקד לא יוכלו לגבור עלינו.

"מי שאומר שמדובר בכמה חוקים חסרי חשיבות, מוליך שולל; מי שטוען שמדובר במהלך הפיך, מתעתע; מי שמרגיע שמדובר בגל חולף, מהתל", כתב השבוע גדעון לוי. "ואפילו מי שחושב שמדובר רק בניסיון לשנות את המשטר שוגה באשליות. מה שמתרחש לנגד עינינו עכשיו הוא מ-ל-ח-מ-ה".

הפוסט הזה פונה למי שרוצה לנצח במלחמה הזו. אנחנו יכולים לנצח בנוק אאוט מוחלט. התפקדו לליכוד. עכשיו.

(גיל קדרון)

בלי פייגלינים משמאל, תודה

בימים האחרונים יש הרבה מאד רעש סביב היוזמה של גיל קדרון, שמטרתה היא לפקוד עשרת אלפים אנשי שמאל לליכוד כדי להשפיע עליו מבפנים. עד כה הוא הצליח לשכנע, לדבריו, כ-400 אנשי שמאל להתפקד לליכוד. קדרון, שלא מסתיר את העובדה שהיוזמה שלו מושפעת מהפעילות ארוכת השנים של משה פייגלין, ניסה לשכנע אותי להצטרף. הוא לא הצליח, ואני רוצה להסביר למה.

קודם כל וחשוב מכל, משום שזו גניבת דעת. קדרון מקפיד לומר שהוא לא מסתיר את כוונתו, אבל הרעיון של השתלטות על מפלגה מצד פעילים שמתנגדים להשקפת העולם של מפלגה כדי לשנות את המדיניות שלה הוא בכל זאת גניבת דעת. כזו שמתבצעת לפי הכללים והיא חוקית לגמרי, כן, ועדיין זו הונאה. יש מספיק אי אמת בפוליטיקה הישראלית מבלי שנוסיף עליה.

שנית, יש כאן התייאשות מהפוליטיקה ונסיון ציני לעקוף אותה. אין למחנה שלנו, אומר בעצם קדרון, סיכוי להגיע לשלטון, אז במקום לעבוד קשה, לנשוך את השפתיים ולחכות שהמטוטלת תפנה שמאלה – מה שעדיין יכול לקרות – ננהג כקוקיות ונטיל את הביצים שלנו בקיניהם של אחרים. אין ספק, זה יקנה את אמונם של מצביעי ליכוד שיופתעו לגלות את אחד הנציגים שבחרו נושא נאום נלהב בעד הפסקת הבניה בהתנחלויות.

קדרון יעלה בתגובה את הטיעון שאם יפעת "שרמוטה" אלקובי, מחברי "תורת המלך", הרוצח יורם שקולניק, מנהיג נוער הגבעות מאיר ברטלר וקוקיות ימניות אחרות מצטרפים לליכוד, ודוחפים לשם אנשי ימין פסיכי מובהקים כמו ציפי חוטובלי (שמופיעה בעקביות בכנסים של אנשי כהנא, ומנצלת לרעה את תפקידה כדי לקדם את הרעיונות שלהם) וטיפוסים כמו אופיר "מק'ארתי" אקוניס, דני דנון ואחרים, אז אין להם על מה להתלונן על כמה קוקיות משמאל.

זה לא המצב. פעם זו היתה מפלגה ליברלית, או לפחות כזו שנאבקה בין האלמנטים הליברליים והלאומניים שלה. אבל זה היה מזמן, לפני שלושים שנה ויותר. היום יש עדיין שיירים ליברליים בליכוד – שלושת הקבועים רובי ריבלין, בני בגין ודן מרידור – אבל הם לא משמשים כיותר מאשר עלי תאנה. הימין הישראלי וליברליות כבר לא יכולים לחרוש יחדיו. בני בגין הבהיר את זה היטב כשפרש, אחרי בחירות 1999: הוא אמר שהוא האמין שאפשר לרבע את המעגל, גם לשלוט בארץ ישראל השלמה וגם להאמין בזכויות אדם, אבל הבוחר לא מאמין בכך, ובעט אותו. מאז הנאום ההוא של בגין חלף יותר מעשור, והתהום בין הימין הישראלי – שהוא ימין פולקיסטי, שמתבסס על תפיסה של עליונות גזעית – ובין ליברליות התרחבה עוד יותר, עד שאי אפשר עוד לגשר עליה. כמו הרבה דברים טובים בישראל, הימין הליברלי נפל קורבן לכיבוש. אי אפשר להיות ליברלי ולשלוט על עם אחר. זכויות אדם אינן נחלקות. מצביעי הליכוד היום הם מצביעי ימין מובהקים, כאלה שמריעים לדני דנון כשהוא מגדיר את רובי ריבלין כ"סייען של השמאל."

טוב, יאמרו לי כמה מתומכי קדרון, אז זה לא מוסרי. שיישרף המוסר. אנחנו נלחמים על המדינה שלנו. כל האמצעים כשרים. אני מבין את הטיעון, אבל הוא לא עובד. נתחיל מהנימוק הכספי. כדי שהשיטה של קדרון תעבוד, אפילו לשיטתו, 10,000 מצביעי שמאל צריכים להקיא לליכוד כל אחד 64 ₪ במשך שנתיים. אנחנו מדברים על 1,280,000 ₪ שילכו מהשמאל, שסובל ממחסור חמור בכספים, לליכוד. אם האנשים הטובים האלה יתחייבו לתת את הכסף למטרות שהם באמת מאמינים בהן, הוא ישיג תוצאות טובות הרבה יותר.

הלאה. שיטת הבחירות בליכוד מאפשרת למועמדים לחלק את "רשימות החיסול" המפורסמות, שמטרתן לוודא שהמתפקדים שלהם לא מצביעים לאיש הלא נכון. במקרה של רשימת-קוקיה משמאל, אפשר להניח בוודאות שכל המועמדים יורו לאנשיהם להצביע נגדה. כך שהסיכויים שהיא אכן תצליח להכניס מישהו לרשימה קלושים, וגם אם כן – תמיד יש את בית הדין של התנועה, שיכול לפסול מועמדים.

ואם כבר פרקטיקה, אז בואו נדבר על הנזק שייגרם לשמאל מכך שהליכוד יוכל לנפנף בנסיון החדירה הזה לשורותיו כהוכחה לכך ש"הם מ פ ח ד י ם" ממנו עד כדי כך שהם נגררים לפעולות הונאה. דמגוג מוצלח ירוץ עם המהלך הזה למרחקים ארוכים. המהלך של קדרון צפוי להכשל, אבל לשמש ככלי ניגוח רטורי כנגד השמאל במשך שנים ארוכות. הנזק יהיה, אירונית, חמור יותר אם קדרון אכן יצליח.

בקיצור, קדרון ותומכיו מבקשים מאיתנו לוותר על העקרונות שלנו כדי לבצע פעולה פוליטית שסיכוייה קלושים עד אפסיים ושהנזק שצפוי ממנה עולה משמעותית על התועלת הזניחה האפשרית. אמרו לו לא. את הפוליטיקה באמצעות הונאה הבה נשאיר למי שהתמחו בה בפוליטיקה הישראלית – המתנחלים.

ועוד דבר אחד: חמוש צה"ל ירה אתמול (ו') במוצטפא תמימי בנאבי סלאח רימון גז מטווח קצר – פחות מעשרה מטרים – ופצע אותו אנושות. חגי מטר כותב כל מה שצריך לכתוב בנושא. הבוקר נפטר תמימי מפצעיו. בצה"ל טוענים, בלי ראיות עד כה, שתמימי השליך אבן על הרכב הצבאי הממוגן שהתרחק ממנו. יכול להיות. האם הנוהל של צה"ל במקרה של השלכת אבנים על רכב הוא ירי בכינון ישיר של רימון גז על מפגין? אם לא, האם הוא יעמיד את החייל לדין באשמת הריגה, אם לא רצח? כמובן שלא. מדובר רק בפלסטיני.

(יוסי גורביץ)