שופט חוקר בודק בימים אלה את שאלת מותו של ערפאת ג’אראדת. מומחית בעלת שם קובעת כי הוא מת כתוצאה מעינויים. התקשורת הישראלית מתעלמת

ראשית, העובדות שאינן שנויות במחלוקת.

ב-18 בפברואר 2013 עצרו חמושי צה”ל את ערפאת ג’אראדת, בן 30, תושב כפר סעיר הסמוך למברון. הוא נחשד בהשלכת אבנים ופעילות אנטי-ישראלית (”פעילות נגד בטחון המדינה”, בעגה של כוחותינו המזוינים). לאחר מעצרו, כמקובל, הוא הועבר לחקירת שב”כ.

שלושה ימים לאחר מכן, ב-21 בפברואר, ג’אראדת מובא להארכת מעצר. במהלך הדיון, הוא מתלונן על כאבים בגבו ובצוואר, והראה סימנים של מצוקה נפשית. עורך דינו, כמיל סבאג, ביקש מהשופט הצבאי רס”ן דוד קדוש להביא מומחים רפואיים לבחון את מצבו של ג’אראדת. יומיים לאחר מכן, לאחר ששב והתלונן על כאבים ונבדק מספר פעמים – בדיקות שלא העלו דבר – החליט השב”כ לחדש את חקירתו. כעבור זמן קצר, מת. עד כאן, אין מחלוקת.

מה היתה סיבת המוות? פה הסיפור מתחיל להתערפל. קרובי משפחתו של ג’אראדת טענו שהוא מת כתוצאה מעינויים. שודד הגופות הלאומי, ד”ר יהודה היס, קבע בדו”ח שלו שמדובר במוות טבעי. את החבלות בגופה הוא הסביר בכך שהן נובעות ממאמצי ההחייאה.

יכול להיות. עם זאת, יש טענות נגדיות. פתולוג פלסטיני קבע כי מותו של ג’אראדת נגרם כתוצאה מעינויים חמורים. העמדה שלו נתמכת על ידי מומחית בעלת שם, פרופ’ שבנם קורור פינצ’אנצ’י (Sebnem Korur Fincanci). הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, שהפנה את תשומת לבי לאירוע, מציין ש“ד"ר קורור פינצ'אנצ'י היא רופאה בעלת ותק של 31 שנה ומומחית לרפואה משפטית מזה 27 שנה. ד"ר קורור פינסאנסי תרמה לכתיבתו של פרוטוקול איסטנבול, מדריך שפורסם מטעם האו"ם, בעל תוקף בינלאומי בנושא של תיעוד וחקירת עינויים. מחקריה התמקדו, בין השאר, בנושאי שביתות רעב, קביעת מועד המוות, הפרות זכויות אדם וכן אבחון מקרי עינויים. מומחיותה זוכה להכרה בינלאומית , והיא השתתפה בין השאר בהוצאה המונית של גופות מהקבר בבוסניה ובבחינת טענות על הוצאות להורג בפיליפינים.” היא גם חברה מייסדת של קבוצת המומחים העצמאיים לרפואה משפטית.

חוות הדעת של פינצ’אנצ’י מצאה שהחבורות בגופו של ג’אראדת נראות כחבלות קהות שנגרמו כתוצאה מתקיפה בחפץ ארוך ועבה, ולא כתוצאה מנסיונות ההחייאה. היא קובעת כי ג’אראדת מת כתוצאה מבצקת ריאות שהובילה למצוקה נשימתית חמורה, שהם תוצאה של פגיעות שאותן חווה יום עד שלושה ימים לפני מותו.

אני לא פתולוג, ואין לי שמץ של הבנה בתחום, ועל כן לא אנסה בכלל לקבוע חוות דעת פורנזית. אני אציין כמה נקודות אחרות. קודם כל, שכמקובל בחקירות שב”כ, החקירה של ג’אראדת לא תועדה בווידאו – לשב”כ יש פטור, מעניין למה – ועל כן אנחנו צריכים להיות חשדנים יותר מהמקובל כאשר מישהו מת כתוצאה מחקירה כזו. שנית, היס הסתבך פעמים רבות בעבר, ולאחרונה צצו עדויות שהמכון המשפטי היה מעורב בטיוח של מקרי מוות של פלסטינים, כך שאנחנו צריכים לגלות ספקנות חריגה כאשר היס והמכון שלו טוענים שהכל בסדר במקרה כזה – במיוחד כשיש שתי חוות דעת אחרות.

שלישית, אף שמעולם לא נפתחה חקירה פלילית כנגד חשודים בעינויים – השב”כ משתיק תלונות כאלה באמצעות נציג שמכונה המתב”ן, ממונה בדיקות תלונות נחקרים, שאיכשהו אף פעם לא מצא תלונה כמוצדקת – הרי שאנחנו יודעים שהמשטרה והשב”כ נקטו בעינויים. ועדת לנדוי חשפה מספר גדול של שקרים בנושא – למעשה, שיטה של השב”כ לשקר בנושא. עיזאת נאפסו עונה ואין על כך מחלוקת. בשנת 1999, אסר בג”צ על שימוש ב”לחץ פיזי מתון,” אלא שזמן קצר לאחר מכן פרצה האינתיפאדה השניה, ויש יותר מדי תלונות על עינויים מכדי שנניח שהשב”כ אכן נמנע מלענות. בשנה הראשונה של האינתיפאדה, אגב, הדיווחים היו שהשב”כ משתמש במשתפי פעולה כדי לבצע את העינויים עבורו.

רביעית, ממכתב של היועץ המשפטי לממשלה לוועד נגד עינויים עולה שבימים אלה מתנהלת בדיקה של שופט חוקר בפרשת מותו של ג’אראדת. הבדיקה מתבצעת על ידי השופט עמי קובו מבית המשפט בפתח תקווה – בית משפט שידוע כידידותי לשב”כ – והיא נערכת בדלתיים סגורות. הסיבה לכך היא ככל הנראה שכל הליך שבו מעורב השב”כ מתבצע, אוטומטית, בדלתיים סגורות. אלא שכאן אנחנו צריכים לשאול: אם למותו של ג’אראדת לא היה כל קשר לחקירה שעבר, כלומר לא היה קשור לאנשי השב”כ, מדוע מתנהלת החקירה בדלתיים סגורות?

התקשורת הישראלית לא נוגעת בנושא. מותו של עציר פלסטיני, מוות שחשד חריף של עינויים מלווה אותו, לא מעניין אותה. אני אנקוט בדוגמא פרובוקטיבית במכוון. כל ישראלי זוכר איפה הוא היה כשבוצע הלינץ’ ברמאללה בשני חיילי המילואים. מותם של שני החיילים הללו היה מותם בעינויים של שני עצירים במשמורת חוקית, שלא זכו להגנה המתחייבת ושמותם, בצדק, הוביל לתגובה ישראלית חסרת תקדים נגד הרשות הפלסטינית.

גם ערפאת ג’אראדת היה עציר במשמורת. גם עליו היתה חובה להגן, שהיא חריגה מהחובה הרגילה, דווקא משום שהוא היה בשליטתן של הרשויות. כשהתקשורת הישראלית מעלימה את העובדה שיש חשד חריף שעציר נהרג במשמורת, היא מועלת בתפקידה ומשתפת פעולה עם שירותי הבטחון. מהאחרונים, ומעורכי הדין הנרצעים של הפרקליטות, שיגנו על כל דבר נבלה כמעט, אי אפשר לצפות לדבר. מסתבר שגם לא מהתקשורת הישראלית, שמזניחה במודע את ייעודה, שהוא ליידע את האזרחים, לא לבדר אותם.

זכרו את זה כששוב תעלה הטענה שישראל היא דמוקרטיה משום שיש בה עיתונות חופשית. עיתונות שמשתפת פעולה עם שירותי הבטחון איננה חופשית.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)