החברים של ג'ורג'

זיפנהאפט, גרסת בג”צ

בג”צ מאמץ את החקיקה הרדיקלית ביותר של הנאצים

בית הדין הגבוה לעוול אישר שוב השבוע הריסת בתים של משפחות פלסטיניות. בזה בפני עצמו אין יותר מדי חדש: פשעי המלחמה הללו הם שגרתיים. ראוי, עם זאת, להתייחס לנימוק של השופט יוסף אלרון.

אלרון, לא בדיוק המחק החד בקלמר, הוא עוד אחד מהמסמרים בלי ראש שנעצה איילת שקד במערכת המשפט שלנו. הוא כתב כך: “בסופו של יום, בחירתו של אסעד [א-ריפאווי, אחד הנאשמים בפיגוע באלעד; חשודים פלסטינים לא ראויים, מבחינת אלרון, לאזכור בשם משפחתם – יצ”ג] ומעשיו הבלתי אנושיים הובילו את בני משפחתו למצוקתם הנוכחית. אם חפצים אחרים השואפים לבצע פיגוע טרור לחסוך סבל זה ממשפחתם – ביכולתם לעשות כן.”

אבל לא כך. לא אסעד א-ריפאווי “הוביל את משפחתו למצוקתה הנוכחית”: השופט אלרון הוא שעשה כן. הוא בחר, בדעה צלולה, להעניש אנשים שלא פשעו (ואיש לא טוען שהם פשעו) בגלל מעשיהם לכאורה של בני משפחותיהם. מסתבר שאליבא דבג”ע ”איש בחטאו יומת” לא חל על פלסטינים.

לתפיסה הזו יש שם: זיפנהאפט. אשמת דם. מקורה במשפט הגרמני העתיק והיא אומצה על ידי המשטר הנאצי בשיא הרדיקליזציה שלו, סביב 1944. התפיסה היא שהמשפחה אחראית על מעשי כל אחד מבניה והיא תישא בעוונו. בציבור היהודי התפיסה הזו רווחת ביחס לפלסטינים: אנחנו נוקטים מזה שנים בטרור של מדינה כלפי בני משפחה שלא פשעו. יש סיכוי סביר ששופטי אוון כמו אלרון יהרסו את בתיהם, אבל עוד לפני שזה יקרה, המנהל האזרחי יבטל את אישורי העבודה והכניסה לישראל של כל קרובי המשפחה, לפחות בדרגה ראשונה. אירונית – אוי לאירוניה כזו – זה עובד גם ההיפך: אם חמוש צה”ל או פורע יהודי הורגים פלסטיני, אוטומטית מתבטלים האישורים של בני משפחתם. אחרי הכל, הם עשויים לחפש נקמה.

כשהורה אלרון להחריב את בית משפחת א-ריפאווי, אסעד א-ריפאווי היה בגדר חף מפשע. כתב התביעה נגדו הוגש לפני פחות מחודש. טכנית, עומדת לא-ריפאווי חזקת החפות. אבל השופט היהודי אלרון מבהיר לנו מה שווה חזקת החפות של פלסטיני: אפשר לנקוט נגד משפחתו בסנקציות החמורות ביותר שמתיר החוק לפני שהוא הורשע בכלל. כי, נו, אתם יודעים, הוא לא בדיוק בן אדם. הוא פלסטיני, הלוט, בן לאוכלוסיה מתקוממת שיש לדכא. זכויות אדם זה לאחרים. אלרון יודע שהוא לא יצטרך אי פעם לעמוד במבוכה שבה הורה להרוס את ביתו של אדם שנמצא חף מפשע קודם למשפטו, כי הוא יודע היטב מה שווה בית משפט ישראלי.

ואי אפשר שיהיה אחרת בדיקטטורה צבאית, ואנחנו מנהלים דיקטטורה צבאית כבר יותר מ-55 שנים. הדיקטטורה, בהכרח, תשחוק את המשפט והצדק: אם התקיימו משפט וצדק, הדיקטטורה לא יכלה להתקיים. נהגו לומר פעם ש”הכיבוש משחית”: השופט אלרון, כשהוא גוזר עונש על קרובי משפחה של אדם שטרם נשפט, מדגים לנו את עומק השחיתות. הוא מדגים לנו כיצד כבר אי אפשר להבחין באי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, שכן העין התעוורה מזמן והלב אטום ומושחת עשורים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, כמו גם להתנצל על מיעוט הכתיבה. החודש האחרון היה קשה.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: מספר מילים בשבח המפקד הצבאי

ההחלטה של המפקד הצבאי לאסור על כניסת פעילי זכויות אדם ושמאל לחברון, כדי להפגין מול הנשיא המאוס, מבהירה מה מעמדה של חברון – ומה מעמדו של צה"ל

המפקד הצבאי של חברון, ככל הנראה מח”ט חטיבת יהודה, הורה שלשום (א’) למנוע את כניסתם לחברון של פעילי שוברים שתיקה, שלום עכשיו וארגונים אחרים. הצו שבו השתמש המפקד הצבאי היה צו רידוד, התחכמות חדשה יחסית של המשפטנים הצבאיים שמטרתה לאפשר למתנחלים לנוע כאוות נפשם אבל למנוע כניסה של אזרחים ישראלים שמתנגדים להתנחלויות. צו הרידוד נאכף באופן רשלני: העיתונאי ישראל פריי דיווח בטוויטר שהוא הורשה להכנס לחברון, אף שאיננו מתגורר שם, בשל החזות החרדית שלו. צו נגד שמאלנים, בקיצור.

אף שאני מאחל למפקד הצבאי שיזדקק להרבה מאד סיוע משפטי בעתיד, כשיועמד לדין על הפשעים שהוא מבצע בהכרח מעצם מילוי תפקידו – חטיפה, עינויים והטלת טרור על אוכלוסיה, בתור התחלה – אין מנוס מלהכיר בחשיבות השירות האזרחי שהוא ביצע מבלי דעת. מה אמר לנו המפקד הצבאי? שחברון כלל איננה חלק מישראל. אילו היתה חברון חלק מישראל, אי אפשר היה למנוע את זכות ההפגנה בה. חדל האישים המשמש כנשיא היה מתקבל כראוי לו, בקריאות מחאה ובוז. רק משום שחברון נמצאת בשליטת הדיקטטורה הצבאית הישראלית, אפשר היה למנוע מהרצוג את המבוכה.

החיילים, והמפקד הצבאי, רגילים לשלול את הזכויות הבסיסיות של פלסטינים. הפגנה בגדה אסורה מאז 1967, בצו 101 של המפקד הצבאי: כל התקהלות של עשרה אנשים ומעלה, שיש חשש שהגיעו למקום בו “מושמע נאום על נושא מדיני, או היכול להתפרש כמדיני, או כדי לדון על נושא כזה”; או שהתקהלו “למטרה מדינית, או לעניין היכול להתפרש כמדיני”, או שהם תהלוכה (”עשרה אנשים המתהלכים יחד או המתקהלים כדי ללכת יחד ממקום למקום, למטרה מדינית או לעניין היכול להתפרש כמדיני, בין שהם זזים ממש ובין שאנשים אלה הסתדרו בסך ובין שלא הסתדרו בסך”) – כל אלה היא בלתי חוקיים אפריורי, והמפקד הצבאי רשאי לפזר אותה כראות עיניו. האמצעים המועדפים עליו הם גז מדמיע, רימוני הלם, קליעי גומי ורובי רוגר.

כמובן, אף שצו 101 חל על “האזור” – הגדה המערבית, בלשון הצו; אז עוד היה מותר לנקוט בשם הזה במסמכים רשמיים – הוא מעולם לא הוחל על פולשים ישראלים (”מתנחלים”) לאזור. להם מותר להתקהל כאוות נפשם, להתאסף לחבורת פורעים, לבצע פוגרום, והמפקד הצבאי לא יעצור בעדם. להיפך: הוא יאבטח אותם.

ואם עד שלשום יכול היה המפקד הצבאי לטעון שצו 101 מתיר לאזרחים ישראלים חופש הפגנה בגדה המערבית, ביום ראשון הטענה הזו פגה: יש בגדה המערבית אזרחים ישראלים סוג א’, כאלה שיכולים להתאגד כאוות נפשם הנפשעת, ויש כאלה שהמפקד הצבאי חוסם.

הפעילים שהגיעו לחברון חוו מעט משגרת חייהם של פלסטינים תחת הדיקטטורה הצבאית שלנו. אין בכך רע. אנחנו צריכים תזכורות לחייהם של אחרים. אבל עלינו לזכור את הלקח: בוויכוח הפוליטי הישראלי, צה”ל איננו – ומעולם לא היה – שחקן נייטרלי. הוא תמיד היה בצד של המתנחלים, ותמיד יהיה. בלי צה”ל, אין אפרטהייד. ותודה למפקד הצבאי על התזכורת.

ובאשר לבוז’י הרצוג – לא, אין טעם להשחית עליו מילים. אילו רק שתק בחברון כפי ששתק בחקירה.

(יוסי גורביץ)

תזכורת: פתרון שתי המדינות ישן עם הדגים

מקרה אביתר מזכיר שוב שאין שום התכנות לפינוי התנחלויות, ושכל זמן שהשמאל ייצמד אליו הוא יישאר בלתי רלוונטי

ממשלת בנט-שקד, בתמיכתה בשתיקה של מרצ, החליטה בשבוע שעבר לפנות את המתנחלים מאביתר – אבל להפוך בפועל את המאחז להתנחלות. הדרך לכך תהיה בשטיק הישן של הכרזה על “בסיס צבאי” והקמת “ישיבת הסדר” במקום; שניהם אמצעי לעקוף את חוקי הכיבוש, שלא מרשים תפיסה של קרקעות אלא לצורך צבאי. הצורך הצבאי, כמו כמעט תמיד, הוא פיקטיבי: במקום היה בעבר בסיס של צה”ל, והוא פורק. המטרה של המהלך היא למנוע ממובלעות פלסטיניות להגיע זו אל זו. זו הסיבה שצה”ל תמך בהקמת אביתר, עד כדי סיוע פיזי להקמת המאחז, וזו הסיבה שצה”ל הרג ארבעה פלסטינים שמחו על הקמתו.

השתיקה של מרצ בנושא תוביל, בוודאות קרובה, להקמת מאחזים דומים מסוג זה – כל זמן שצה”ל יתמוך בהם. אחרי הכל, זה עבד פעם אחת. התקדים נוצר. מה שמביא אותנו לחלום באספמיה של השמאל הציוני: פינוי התנחלויות. זו הדוגמה הרשמית של מרצ: אני מאמין באמונה שלמה בפינוי ההתנחלויות, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא. וכל זמן שמה שנשאר מהשמאל הישראלי ייצמד לעיקר האמונה הזה, נצטרך להמשיך לדבר על “מה שנשאר מהשמאל הישראלי”, כי מחנה שמנותק מהמציאות לא יוכל לשנות אותה.

נתחיל מהעובדות. תלוי איך סופרים, יש בערך 400,000 מתנחלים בשטחים הפלסטיניים הכבושים, יותר מ-500,000 אם מכלילים את ירושלים. יש לנו מידע אמפירי על היכולת לפנות התנחלויות. בשנת 2005 פינה צה”ל מרצועת עזה 8,000 מתנחלים. הוא נזקק לשם כך לסד”כ של 50,000 חיילים. יתר על כן, הרצועה היא שטח קטן יחסית ומתוחם יחסית. כדי לפנות 400,000 מתנחלים, יזדקק צה”ל ל-2,500,000 חיילים. אין לו את החיילים לשם כך.

יתר על כן, צה”ל לא רוצה לפנות מתנחלים בגדה. הסיבה לכך היא בעיקרה שבעשורים האחרונים, צה”ל נשען על חיילים חובשי כיפות ביחס הגדול על שיעורים באוכלוסיה ליחידות הקרביות ולקצונה שלו. ההתנתקות ב-2005 כמעט והובילה למרד צבאי; נסיון לפנות את הגדה יביא מרד כזה בוודאות קרובה. כשאנחנו מדברים על צה”ל כצבא הגנת ההתנחלויות, אנחנו נוטים לשכוח את ההשענות שלו על מתנחלים ותומכים. נוצרת כאן סינתזה שמזכירה את זו בין הצבא הצרפתי באלג’יר ובין המתנחלים שם – סינתזה שכמעט והפילה את הדמוקרטיה הצרפתית. לאחרונה היו יסודות דמוקרטיים הרבה יותר מוצקים מלזו שלנו.

כמו כן, לישראל אין יכולת להסכם שיתבסס על חילופי קרקע בתמורה להשארת התנחלויות בגדה. אולמרט גילה בשעתו שגם אם יפונו רוב ההתנחלויות, אין לישראל 3% של קרקע לתת לפלסטינים. מכאן עלה הרעיון ההזוי שמצרים היא זו שתתן לפלסטינים שטחים בסיני. ושוב אנחנו מפליגים אל מחוזות הפנטזיה: כאילו הלאומיות המצרית תפתור את בעיותיה של ישראל, כאילו ששטחים בסיני יספקו את הלאומיות הפלסטינית, כאילו שיש בכלל משהו שאפשר לעשות עם דיונות בסיני.

שנית, אין יותר רשות פלסטינית שאפשר לדבר איתה על הסכם שתי מדינות. גם אם נניח לרגע לנושא עזה, שיעור התמיכה באבו מאזן ירד לאחרונה לשמונה אחוזים בלבד. הנתון הזה נכון לתקופה קודם לרצח הפעיל ניזאר בנאת, שהוכה למוות בעודו במשמורת של הרש”פ. המהומות שפרצו בעקבות הרצח ערערו עוד יותר את התמיכה ברשות, שהפכה למשת”פ ישראלי. בהיעדר בסיס לגיטימציה, היא נשענת על כידונים ושוטרים חשאיים – לרבות כידונים ושוטרים חשאיים ישראלים. כל הסכם שהרש”פ תגיע אליו עם ישראל ביחס לשתי מדינות לא ייהנה מלגיטימציה.

בסקר שנערך לפני כשנה – אמנם, בתקופת השפל של הפנטזיה של “הסכם המאה” – רק 14% מהפלסטינים בגדה תמכו בפתרון שתי המדינות, בעוד 66% תמכו במאבק לשחרורה של כל פלסטין. סבב ההתקפות הישראלי האחרון על רצועת עזה רק חיזק את התמיכה בחמאס, משום שהוא הבהיר שלרש”פ אין פרטנר ישראלי לסיום הכיבוש. וזה, שוב, קרה לפני רצח בנאת.

יתכן שפתרון שתי המדינות היה ישים מתישהו, אבל בוודאי לא אחרי 1999 וכנראה שלא עוד הרבה קודם. מירון בנבנישתי הקים עליו הרבה שמאלנים טובים כשכתב ב-1988 שאין אפשרות ליישם את פתרון שתי המדינות, אבל רבים יותר התעלמו מהחלק השני של דבריו: שמדינה אחת כבר קיימת בפועל.

והוא צדק. ישראל שולטת בשטחי 1948, בגדה המערבית, בירושלים המוגדלת וברצועת עזה. היא שולטת, בקצרה, בכל השטחים של פלסטינה המנדטורית (ובכמה שלא היו בשליטתה, כמו הגולן, אבל נניח לזה כרגע). בשטח קיימת מדינה אחת, כשפקידים וקצינים ישראלים קובעים מה יקרה בה. למיעוט של התושבים בין הים לירדן יש זכויות פוליטיות ואזרחיות מלאות, והם כולם יהודים. כפי שמזכירים לנו חוק הלאום והקדימון שלו, חוק האזרחות, לפלסטינים ישראלים יש אזרחות חלקית בלבד.

יש מדינה אחת. מתקיים בה משטר אפרטהייד. זו המציאות. חלוקה לא רק בלתי אפשרית, היא גם תהיה בוודאות קרובה אסון. חלוקה, אחרי הכל, היא הפתרון הקולוניאליסטי שנכשל בהודו, קפריסין, פלסטינה עצמה וכמעט בכל מקום אחר שניסו אותו. ההגיון הפנימי של חלוקה הוא השאיפה לטוהר: אנחנו כאן, הם שם, בלי שעטנז. וככזה לא רק שהוא לא מעשי, הוא גם לא מוסרי.

נותר רק פתרון אחד: מדינת כל אזרחיה, לכל התושבים בין הים לירדן. וכל זמן שהשמאל הישראלי ימשיך להתעסק בפנטזיות על חלוקה ושתי מדינות, הוא יישאר בלתי רלוונטי. כי אף שהציבור לא מוכן להכיר במציאות, הוא מודע לה. תפקידו של השמאל הוא לעורר את המודעות ולהביא להכרה. והוא לא יוכל לעשות את זה, כל זמן שהוא-עצמו שוגה באשליות. הגיע הזמן להתעורר. הדברים רק מתדרדרים והם לא ישתפרו באמצעות מפת דרכים שמזכירה יותר את נרניה מאשר את המציאות שאנו חיים בה.

ועוד דבר אחד: היום למדתי שפושע המלחמה ועד השקר, האלוף איתי וירוב, הוא ראש המכללות של צה”ל. הגיוני, בהתחשב. פשעי מלחמה ושקרים מייצגים היטב את ערכי צה”ל. עוד על וירוב, כאן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. ניתן לתרום סכום קבוע, על פי שיקולכם, באמצעות פטראון.

(יוסי גורביץ)

האכזריות היתה הנקודה

צה”ל הכריז על סיום פרקטיקת המיפויים, והתעללות לילית קבועה בפלסטינים שבהגדרה לא היו חשודים בדבר נפסקת לאחר שנים. מה היתה המטרה?

הדיקטטור הצבאי של תושבי הגדה, האלוף תמיר ידעי, הכריז בשבוע שעבר על הפסקת הפרקטיקה המוכרת כמיפויים. שורה של ארגוני זכויות אדם, בראשם יש דין, רופאים לזכויות אדם ושוברים שתיקה, יכלו סוף סוף להכריז נצחון על המפלצת הספציפית הזו. בכך גם הם הוכיחו שלמאבק הסיזיפי נגד הבהמה הירוקה, תיק אחרי תיק, מחקר אחרי מחקר, יש תוחלת. אפשר לשבור את הקיר, אם דופקים בו את הראש מספיק זמן.

ידעי – שכמפקד אוגדת איו”ש הורה להפעיל נשק חם כנגד פלסטינים גם כאשר אין צורך בכך, פשע מלחמה לכאורה – לא פעל מטוב לבו, ככל שיש כזה. דו”ח חיים חשופים, שפורסם בסוף השנה האחרונה (ושנסקר כאן) עורר לא מעט רעש בעולם, ואחרי מבצע שומר המנדט לצה”ל אין הרבה מרווח תמרון מול דעת הקהל הבינלאומית. יתר על כן, יש דין ורופאים לזכויות אדם עתרו לבג”ץ בדרישה להגביל את היכולת של חמושי צה”ל להכנס לבתים ללא צו. מיפויים הוא החוליה החלשה; הפרקטיקה איננה ניתנת להגנה; וכפי שאני רואה את המצב המשפטי, צה”ל יוכל עכשיו לטעון בבג”ץ שביטול המיפויים מייתר את העתירה. נראה אם בג”ץ, שנוהג לשמש כחותמת גומי של מערכת הבטחון, יקבל את הטענה.

מהם מיפויים?

מיפויים הם כניסה לילית של מספר גדול של חמושים, לעתים עשרות, עמוסים בכלי נשק ולעתים קרובות גם מסכות פנים. המסכות שם כדי ליצור פחד על באי הבית. החמוש לא נראה אנושי. הבית נבחר רנדומלית. יושביו לא חשודים בדבר. החמושים מעירים את באי הבית, כולל ילדים, מרכזים אותם בחדר אחד, ועורכים שרטוט מחורטט של הבית. לעתים הם גם מצלמים את באי הבית. אחר כך, כמו שעולה מעדויות של שוברים שתיקה, המידע לעתים מושמד ולרוב לא עובר לקצין המודיעין. לאחר מכן החמושים יוצאים. עד הפעם הבאה.

צה”ל אמר בשבוע שעבר שהמטרה של מיפויים היא “מודיעינית.” כמו כל אמירה של צה”ל, מדובר בקשקוש. כאמור, המידע לא עובר הלאה. חלק ניכר מהעדים של שוברים שתיקה (עדויות על מיפויים אפשר למצוא פה) מעריכים שהמטרה היתה אחרת לגמרי: הפגנת נוכחות.

צה”ל משתדל בשנים האחרונות לא להשתמש במונח הזה; יצא לו שם רע. השם הקודם של הפעילות הזו הוא “לבנת שיבוש”. המטרה שלו היא שיבוש חיי הפלסטינים, הטלת אימה, והבהרה שהצבא יודע להגיע לכל בית אם הוא רוצה. לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות כוללת את הפעילות השגרתית של החמושים, פשיטה על כפר בשעת לילה והשלכת רימוני הלם ורימוני גז ללא סיבה. הפעילות הזו, כפי שכבר הראתי, מוכרת לכל הדרגים של החמושים – עד שמגיעים לאוגדה, שם היא מוכחשת. אחרי הכל, אנחנו מתקרבים קרבה מסוכנת לאלוף הפיקוד.

לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות כוללת גם תקיפה פיזית של פלסטינים: כפי שהעיד בשעתו מפקד חטיבת כפיר דאז, איתי וירוב,

“כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?

עד: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.”

(וירוב קודם מאז.)

לפעולות שמטרתה היא הטלת אימה על אוכלוסיה אזרחית בלתי מעורבת יש שם בלתי נעים: טרור. ההגדרה של טרור היא הפעלת אלימות לשם השגת מטרה פוליטית. המטרה הפוליטית של צה”ל היא שימור משטר האפרטהייד. כמו ששרים האנרכיסטים כבר שנים: שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור.

במשך עשרות שנים נכנסו חמושי צה”ל בלילות לבתיהם של אנשים חפים מפשע כדי להפעיל נגדם טרור. תומכי מערך ה-hasbara הכחישו שנים את קיומה של פרקטיקת המיפויים – ואם היתה להם בושה, הן היו מתפדחים קשות אחרי שידעי הכיר בה כשביטל אותה. למזלם, הם פטורים ממנה, כמו גם מהצורך להסתכל במראה. אם נעמת אותם עם העובדה, הם ישלחו אותנו לברר מה קורה בסוריה.

אין לי שום אחריות על מה שקורה בסוריה (אלא כשצה”ל מתערב במלחמת האזרחים שם). צה”ל, מצד שני, הוא לגמרי באחריותי. הייתי עובד כפיה שלו במשך שלוש שנים ויותר. המסים שלי מקיימים את משטר הטרור שלו. נדבך מהמשטר הזה קרס בשבוע שעבר, מאימת הדין. ואנחנו נצטרך להמשיך ולהלחם במשטר הזה, עד שיקרוס.

ועוד דבר אחד: זוכרים את ההתייחסות לאביתר בשבוע שעבר, ואת העובדה שהמאחז היה אמור להיות מפונה על יום שלישי שעבר? תיראו מופתעים – הוא לא פונה. בסופו של דבר מאחזים הם חלק מובנה מהדיקטטורה הצבאית שאנחנו מקיימים. ביום שישי האחרון פצעו החמושים פלסטיני באורח אנוש בהפגנה נגד אביתר. זה יימשך. עד שנפיל את המשטר.

ועוד דבר אחד ב': רופאים לזכויות אדם, זכותם תגן עלינו, עורכים בימים הקרובים גיוס כספים בשיטת המאצ'ינג: על כל שקל שאתם תורמים, הם מקבלים שניים. אני תרמתי. שיקלו גם אתם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ביקור הנציב העליון

התקשורת הישראלית דיווחה בתרעומת על ה”חוצפה” של מחמוד עבאס מול ראש המשטרה החשאית, נדב ארגמן. האם הבחירות הפלסטיניות יובילו למבצע “כיסוח דשא” נוסף?

התקשורת הישראלית דיווחה השבוע בתרעומת על עימות בין נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, וראש המשטרה החשאית הישראלית, נדב ארגמן. האחרון הגיע לרמאללה כדי לשכנע את עבאס לבטל את הבחירות, הראשונות מסוגן מאז 2006, שמיועדות להיערך בשטחים הפלסטיניים הכבושים בהמשך השנה. עבאס, נטען, התחצף כלפי ארגמן כשאמר לו שהוא “לא עובד אצלו” וכשאמר שאין לו כוונה להמנע משיתוף פעולה עם בית הדין הבינלאומי בהאג, ולאחר שארגמן איים שישראל תפעל נגד הרש”פ בהאג, הגיב משבחינתו הוא וארגמן יכולים לשבת באותו התא.

יש כאן הרבה מה לפרק. נתחיל מהזוטות: ישראל לא יכולה לפעול נגד הרש”פ בבית הדין הבינלאומי בהאג, משום שהיא איננה חברה בבית הדין. טכנית, מדינות אחרות יכולות להגיש תלונה, אבל בית הדין – שממילא פועל באיטיות רבה – לא מתלהב מהמשחקים האלה, במיוחד כשברור שהן מגיעות מכיוונה של מדינה שעושה כמיטב יכולתה לקעקע את בית הדין. (במהלומה נוספת לדיקטטורה הצבאית הישראלית, אגב, הסיר ממשל ביידן אמש (ו’) את הסנקציות שהטיל טראמפ על בית הדין.)

נתחיל מהמובן מאליו, שאיכשהו התקשורת היהודית לא טרחה לעסוק בו: מעמדו הרשמי של עבאס הוא של נשיא. כן, זה טיפה מסובך לאור העובדה שהוא נשיא של ספק-מדינה, אבל כשישראל צריכה לנפנף בפסוודו-שלטון-העצמי של הפלסטינים, היא לא מהססת לטעון שהם בוחרים את נציגיהם. על כן, הנימוס הדיפלומטי התקין אומר שלפגישה עם עבאס יגיע לפחות שר החוץ הישראלי (בדקתי, ויש כזה – נטען שמדובר בגבי “בוחש הלשכות” אשכנזי), או אפילו ראש הממשלה עצמו, אבו ילד זין.

אבל אבו ילד זין עסוק בשנתיים האחרונות במאבק בחירות בלתי פוסק, שבו הוא נכשל שוב ושוב, והדבר האחרון שהוא צריך מבחינת הבייס שלו הוא להיראות לוחץ את ידו של עבאס. אף אחד לא יודע מה בעצם אשכנזי עושה במשרד החוץ, כנראה גם הוא לא, אבל אבו ילד זין לא מוכן להסתכן בכך שמישהו פרט לו יביא בטעות איזשהו הישג: זה יפריע למאמציו לתאר את עצמו כמלך השמש, שהכל נעשה בדברו.

אז שלחו את השושיאסטו נומרו אונו, ארגמן, לדבר עם עבאס. וכאן נעשו שתי השפלות דיפלומטיות: קודם כל, שלחו לעבאס אדם בדרג נמוך משמעותית מהדרג הראוי; ושנית, שלחו אליו את האדם השנוא ביותר בשטחים הפלסטיניים, זה שעצם נוכחותו תורמת להאשמה – המוצדקת במידה ניכרת – שהרשות הפלסטינית היא קבלן ביצוע, או במילים גסות יותר משת”פ, של רשויות הכיבוש. פלא שעבאס היה צריך להתפוצץ? גם לו יש קהל.

זו הבעיה המרכזית, והיא מעידה על הצלחה גדולה של אבו ילד זין – הנושא המרכזי בפוליטיקה הישראלית, הדיקטטורה הצבאית שלנו, ששותה את האוצר שלנו ומשחיתה על בסיס יומי את מה שנשאר מהדמוקרטיה שלנו, הפך לזניח. לא משהו שראש הממשלה מתעסק בו, אלא עיסוק לראש השב”כ, בפועל הנציב העליון של הפלסטינים. כל המפלגות הישראליות, פרט למשותפת ולמרצ, הפסיקו לדבר על הנושא.

הבעיה השניה היא הבחישה של המשטרה החשאית בבחירות הפלסטיניות. עמירה הס דיווחה לפני כחודש על כך ששב”כ עורך שיחות אזהרה לפעילים פלסטינים, בעיקר כאלה המשויכים עם חמאס, ומזהיר אותם שאם הם ינסו להתמודד בבחירות, הוא יעצור אותם. זה לא איום ריק: שיטת הגסטפו, מעצר מנהלי ללא משפט ובלי תאריך סיום, היא כלי רווח של השב”כ. בחלק מהמקרים, האיומים נמסרו לפעילים על ידי חיילי צה”ל שפלשו לבתיהם בלילה – שיטת פעולה קבועה של צה”ל כדי להטיל טרור, ובמקרה הזה ודאי נועדה להזכיר שהאיום של שלילת חירות בשל פעילות פוליטית אמיתי לגמרי.

אז בואו נראה. לפלסטינים אסור להפגין, אסור להם לפנות להאג, ועכשיו אסור להם גם לעמוד להצבעה. כל אחד מאלה ייענה בתגובה אלימה של הדיקטטורה הצבאית. מה מתירה להם הדיקטטורה? להביט בהכנעה בזמן שהמתנחלים תופסים עוד ועוד אדמות, והדיקטטורה הורסת עוד ועוד בתים ושטחים חקלאיים כדי לאפשר את הרחבת ההתנחלויות. האירועים האלה הם יומיומיים, אבל הם לא מדווחים בתקשורת הישראלית. המטרה שלהם היא סיפוח זוחל, לאחר שנסיונותיו של אבו ילד זין להכריז על סיפוח רשמי נכשלו. השב”כ, הצבא והזרוע הלא רשמית של הכיבוש, המתנחלים, דוחקים את הפלסטינים עוד ועוד – ועכשיו הדיקטטורה מנסה לבטל, או למצער לסרס, את הבחירות.

הדרישה הרשמית של ארגמן היתה ביטול הבחירות – דרישה שפקיד בדרג בינוני במשרד החוץ, אם היו נשארים כאלו, היה מבהיר לו שהיא בלתי אפשרית ובלתי קבילה. אפילו מבחינת הצורך של ישראל לשמר את עבאס כמשת”פ, דרישה כזו מנוגדת למטרה. סביר, על כן, שהמשטרה החשאית תנסה סירוס של הבחירות.

אין לי מושג מי ינצח בבחירות הפלסטיניות. גם לשב”כ אין – בפעם שעברה הוא הופתע מאד מהנצחון של חמאס (עבדכם הנאמן, מצד שני, הניח אז שפת”ח יפסיד). הפלסטינים הולכים לבחירות שהרקע שלהן הוא כשלון מוחלט של התפיסה של עבאס – אמונה שנסיגה מהמאבק המזוין תוביל לשיפור מצבם של הפלסטינים. כהוכחה לכך שאף אחד לא סופר אותם, מגפת הקורונה פושה שם בזמן שישראל, שיושבת על מאגרים של מיליוני חיסונים, מסרבת לספק אותם לרשות הפלסטינית. הטמטום המרושע הזה – ישראל והגדה המערבית הן לכל דבר אותה חטיבת שטח – נובע, שוב, מחוסר יכולתו של אבו ילד זין להראות מחווה כלשהי לפלסטינים, שמא יאבד קולות למפלגה היודו-נאצית.

כך שלגמרי סביר שהפלסטינים יבחרו במישהו אחר – פלג מיליטנטי יותר של פתח או אפילו חמאס – במקום עבאס. שוב, אין לי מושג, כל מה שיש לי הוא אנקדוטות, אבל עוד לא שמעתי פלסטיני בשנים האחרונות שהיה לו משהו חיובי לומר על עבאס.

נסיון ישראלי לטרפד את הבחירות, או את הנצחון של גורם שאיננו חיובי לדיקטטורה הצבאית הישראלית, יתפס בעולם כמנציח את הדיכוי של הפלסטינים. אישית, אני חושב שאם יש איזשהו סיכוי להסכמות בין ישראל ובין הפלסטינים, הפלסטינים צריכים לקבוע את השליט שלהם והפרלמנט שלהם בעצמם. כן, גם אם זה יהיה חמאס.

אחרי הכל, אבו ילד זין כבר מדבר עם חמאס. הוא מעביר להם עשרות מיליוני דולרים מדי חודש. הוא מטפח את הגרסה של האחים המוסלמים בישראל, רע”ם ומנסור עבאס. ואם הפלסטינים דוחים את הפתח, אז צריך לקבל את הבחירה שלהם. האינסטינקט של הדיקטטורה הצבאית, כמובן, יהיה לעשות א-סיסי: להפיל את המשטר הנבחר בכוח הנשק. המשמעות של מהלך כזה תהיה להבהיר לפלסטינים שהם נידונו לשעבוד נצחי. התלקחות אלימה היא התוצאה הסבירה ואפילו המתבקשת של מהלך כזה.

לגמרי יתכן, כמובן, שזו בדיוק המטרה של הדיקטטורה הצבאית: לחפש תירוץ שיאפשר לה לצאת לאחד ממבצעי “כיסוח הדשא” שלה, להרוג עוד כמה מאות פלסטינים כדי להמשיך לכפות את עצמה בכוח טרור; לגמרי יתכן שכדי לשמר את עצמה, הדיקטטורה תצטרך להפעיל בגדה את השיטות שהיא מפעילה זה שנים בעזה.

והתרחיש הזה הוא מה שפעילי השמאל, אלה מהם שנשארו, צריכים להתארגן לקראתו. השיטה המרכזית פה לא צריכה להיות הפגנות – לא תהיה להן שום השפעה – אלא דיווח מתמשך, רצוף, על פעולות הצבא והשב”כ לגורמים בחו”ל, תוך חשיפת כמה שיותר שמות ופרטים על המבצעים, כדי להפעיל כמה שיותר – מצד אחד – לחץ בינלאומי להפסקת מעשי הזוועה של צה”ל, ומצד שני להטיל כמה שיותר אימה על הפושעים במדים. הגיע הזמן להבהיר לצה”ל ולשב”כ שלמעשיהם יהיה תג מחיר; שאם ישראל בוחרת בדיקטטורה אינסופית, צריך יהיה להתייחס אליה כאל כזו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הבעיה של המרכז

ראיון עם אמילי מואטי מבהיר מה מבדיל בין המרכז ובין השמאל

ההתרסקות בלהבות של אמילי מואטי אתמול (ד’) בראיון של ניר גונטז' איתרה במדויק את הבעיה המרכזית של המרכז-שמאל היהודי: חוסר יכולת להתייחס אל הפלסטינים כפרטים, כבני אדם, ויכולת לראותם אותם רק ככלל. כלל מאיים, שממנו חובה עלינו להפרד.

כתוצאה מכך, מחוסר היכולת לראות את האדם הפלסטיני, המרכז הזה (שלעתים קורא לעצמו מרכז-שמאל) נופל למלכודת שאומרת שאין טעם לדבר על הכיבוש. הכיבוש, לתפיסת הגוש הזה, הוא תת-סעיף של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. יום אחד, לא בקרוב, ממשלת מרכז-שמאל תדבר עם אבו מאזן בחוסר חשק מובהק, ואיכשהו ייצא מזה הסכם שלום עם חילופי שטחים שאף אחד לא יודע מאיפה הם יבואו, ובלי פינוי התנחלויות כי לאף אחד אין את הכוח הפוליטי ליישם את זה, ובתקווה שאף אחד לא יסתכל על המפה ויבין שבלי פינוי אריאל שום דבר לא יקרה. וכמובן, כל זה יקרה רק אחרי שהפלסטינים יסכימו ל"שליטה בטחונית ישראלית."

“שליטה בטחונית ישראלית” משמעה המשך הדיקטטורה הצבאית הישראלית, המשך משטר האפרטהייד הזוחל. אחרי הכל, כדי “לשלוט בשטח” ישראל תמשיך לשלוט בשורה של נקודות בשטח, הבולטת בהן – שוב – אריאל, שכל מהותה היא חיסול האפשרות של מדינה פלסטינית בת קיימא. הנקודות האלה ימשיכו לחלק את השטחים הפלסטיניים לבנטוסטנים.

ו”השליטה הבטחונית הישראלית” תמשיך לשלוח חמושים ישראלים להגן על פורעים, תמשיך לשלוח אותם לבתים של פלסטינים באישון לילה למטרות הטלת טרור (”הפגנת נוכחות”), תמשיך את כל משטר ההשפלה והאיומים – שהוא-הוא מהותו של הכיבוש. לא, הבעיה שלנו עם הפלסטינים היא לא העדר הסכמים בינינו ובינם: הבעיה היא מה שאנחנו עושים להם יום-יום ושעה-שעה.

מואטי, ייאמר לזכותה, מפגינה משמעת מסר ראויה להערכה; הלוואי על מרצ משמעת מסר כזו, כשכל בוקר היו”ר שלה צריך להתעורר בתקווה שהאתון הצה”לית שהסכים להכניס אל לב הרשימה לא נערה משהו מזעזע בזמן שהעז לעצום את עיניו. הבעיה היא לא המשמעת, היא המסר. בהתייחס לתקרית הופכת הקרביים בשבוע שעבר, שבה החמושים עצרו ילדים פלסטינים שליקטו צמחי מאכל, שואל גונטז’:

הצבא עצר את הילדים הפלסטינים האומללים הללו כדי להגן עליי?

ומואטי משיבה: “להתעכב על כל דבר קטן זה קצת לנקות פינה קטנה בחדר מלא חרא.”

ופה בדיוק הבעיה: החדר מלא חרא, אבל מי שעורם אותו לתוכו הוא הצבא. הבעיה היא לא הסכמים מדיניים או היעדרם: היא מה שעושים חמושי צה”ל בשטחים. הפשעים והפרות זכויות האדם שמובנים לתוך קיומו של צבא בתוך אוכלוסיה אזרחית נעדרת זכויות. מואטי – שאני, אגב, מעריך מאד – מפרפרת מול השאלות של גונטז’: היא מנסה להפיל את התיק על אבו מאזן בשלב מסוים.

אבל אבו מאזן לא שולח חמושים להטיל אימה על ילדים, לגרום לילדה בת שבע לנסות להתאבד. לא הוא זה שגורם לחמושים משועממים להתעלל בפלסטינים במחסומים. לא הוא אחראי לביזה, או למראות הקבועים של פורעים יהודים פושטים על כפר פלסטיני בעוד החמושים מספקים להם הגנה בזמן הפוגרום ואחריו. האחראים לכך הם קציני הצבא – ולא פחות מכך, הפוליטיקאים שמחפים עליהם.

ברוב המקרים, כשפוליטיקאי אומר שהוא “עומד מאחורי חיילי צה”ל”, הוא מתכוון לומר שהוא משתמש בהם כמגן אנושי: בית הדין בהאג לא מחפש את החפ”שים, הוא מחפש את הגנרלים והפוליטיקאים. כשהפוליטיקאי מנפנף בנאמנותו לחיילים, הוא קודם כל מגן על עצמו.

מואטי איננה כזו. היא לא יאיר לפיד, שקרא להרוג “כל מי שמרים מזלג”, ושהיה שותף מלא להחלטות של הטבח בצוק איתן. היא איננה, כמובן, נפתלי בנט או, שם רשעים יירקב, בוגי יעלון ובנימין נתניהו. ובדיוק בגלל שלא היא ולא מרב מיכאלי – שבזמנים טובים יותר קראה לאמהות לא לשלוח את ילדיהם לשטחים – לא ניצבות במקומם, הן בעיה: הפושעים האמיתיים יכולים להצביע עליהן ולומר, מה אתם רוצים, גם הן תומכות בהמשך המצב כפי שהוא. הרי גם לנתניהו אין בעיה לדקלם את הטקסטים על שלום רחוק עם הפלסטינים בעודו מבצע סיפוח זוחל. כפי שהחמושים הם השכפ”צ של נתניהו, לפיד ודומיהם, מואטי ומיכאלי משמשות להם כשכפ”צ פוליטי: הנה, יש קונסנסוס מלא למה שאנחנו אומרים, אין שום צורך בשינוי.

כל זמן שהמרכז-שמאל מסתכל על הדיקטטורה הצבאית שלנו מגובה עיני המל”ט, אומר שיום אחד כל זה יעבור ושעד אז אין מה לעשות, הוא משתף פעולה עם הפלישות לבתים, עם ההתעללות בקטינים, עם האפרטהייד. ואם מישהו היה צריך הסבר טוב מדוע אסור, גם הפעם, להצביע לעבודה, מואטי סיפקה אותו אתמול.

וזה מייאש דווקא משום שהיא אדם טוב כל כך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ואף על פי שיתמהמה

כמה הערות על החלטת בית הדין בהאג

בית הדין הבינלאומי בהאג קיבל אמש (ו’) את עמדת התובעת, ומצא שלבית הדין יש סמכות על השטחים הפלסטיניים הכבושים, להלן הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים. התובעת, פאטו בנסודה, כבר הודיעה שבכוונתה לחקור פשעים שבוצעו (לכאורה, לכאורה) במבצע צוק איתן ובירי של צלפי צה”ל על המפגינים ברצועת עזה ב-2018, כמו גם על עצם הפשע של הקמת התנחלויות והגנה עליהם. הסמכות של בית הדין חלה רק על פשעים שבוצעו מאז 2014, השנה שבה הצטרפה פלסטין לאמנה; ההתנחלויות, מצד שני, הן פשע מתמשך.

למי תודה, למי ברכה?

בוקר טוב לבנימין נתניהו, שחתר במשך שנים תחת מערכת המשפט הרקובה גם כך בישראל, וריסק את היכולת שלה לטעון שהיא מנהלת חקירות ומשפטים ראויים מבלי ששומעיה ייקרעו מצחוק. תודה לך גם על ההחלטה הפומבית לספח את הגדה המערבית בזמן החגיגות בינואר 2020 (זוכרים את הריקודים?). בכך הוכחת שישראל זוממת לבצע סיפוח, שהוא פשע מלחמה. העובדה שנאלצת לחזור בך מהתכנית עקב עסקאות הנשק של ג’ארד קושניר ודונלד טראמפ, ששווקו תחת השם “הסכמי אברהם”, לא משנה את המציאות. נגעת, נסעת. יש הנאה מיוחדת בכך שריסקת את השקר על מערכת המשפט העצמאית של ישראל בהתחשב בכך שבקרוב תהיה חשוד בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. אל תתכנן נסיעות לחו”ל בקרוב, אלא אם זה לארה”ב. אה, כן, שכחתי: ג’ו ביידן לא רוצה לדבר איתך.

בוקר טוב לקציני סדום של המנהל האזרחי, שבשנה האחרונה האיצו את קצב הריסות הבתים והמבנים בשטחי סי בנסיון לדרבן את הטיהור האתני של פלסטינים משם. אתם האחראים על יישום הסיפוח בפועל לאחר שהוא ננטש דה יורה. כל אחד מכם יהיה בקרוב חשוד בפשעי מלחמה. קחו עורכי דין טובים. תצטרכו אותם. מי יתן שתזכו לאותה מידת החמלה עצמה שהשפעתם על חסרי הזכויות שבתחום אחריותכם והגנתכם.

בוקר טוב לבני גנץ, הקצב מעזה. אנחנו יודעים שאתה לא בדיוק מאור הגולה, אבל תשמע – הסרטון שלך מקמפיין הבחירות הראשון, עם הבתים ההרוסים ומספר ההרוגים ברצועה? אתה הצלחת להפליל את עצמך בסרטון בחירות. זה מרשים. כדאי שתעבוד קשה בבחירות הקרובות: אתה תצטרך את החסינות הזו. יש מצב שהיא תמנע מעצר.

בוקר טוב לבוגי “משה” יעלון, הרוצח ההמוני של פלסטינים ושר הבטחון במהלך צוק מבצע צוק איתן. כמו גנץ, אף פעם לא היית הגבינה החדה במזווה, אבל תשמע, לוותר על ריצה לכנסת שלושה ימים לפני ההחלטה הזו? זה באמת מבריק. מאד קיוויתי לא לשמוע את שמך יותר, מר “החברה היא החוליה החלשה”; אבל אם המשמעות היא לקרוא את הכותרת “בוגי יעלון חמק ממעצר בבריטניה”, או “יעלון טוען בבית המשפט: השופטים מוטים”, אני אשמע אותו בתאווה ובצמא.

בוקר טוב ליאיר לפיד. כן, גם אתה. קודם כל, היית חבר קבינט בצוק איתן. יש לך אחריות מנהלית לכל פשע שבוצע שם. כן, אני יודע, בישראל אין חוקים שמענישים על פשעי מלחמה ואין פה תפיסה של אחריות מפקדים; אנחנו לא בהולנד. אבל האג כן. מעבר לזה, זוכר את האמירה שלך על “להרוג כל מי שמרים מברג”? שכחת? זה בסדר, כבר יהיה מי שיזכיר את זה לבית הדין. תשכח מלצווח “We love Israel” בשוודיה בשנים הקרובות.

בוקר טוב לציפי לבני, אחת הישראליות הבודדות שמעורבות בפשעי מלחמה בשלושה עימותים שונים: מלחמת לבנון השניה, עופרת יצוקה וצוק איתן. בכל שלושת המקרים היית שרת חוץ. כמו לפיד, את אחראית מנהלית לכל פשעי המלחמה שבוצעו שם. תוכלי להתנחם בכך שהחשיפה המשפטית שלך היא רק לצוק איתן (בשל ההצטרפות של פלסטין לאמנה ב-2014), אבל גם את צריכה להרגיש די מטומטמת על כך שלא רצת בבחירות האלה. החסינות לא תגן עליך מריסוק שאריות שמך הטוב, אבל היא עשויה לעכב מעצר. צמצמי את עצמך להופעות מול כינוסי AIPAC בארה”ב או משהו כזה. או, אפילו יותר טוב, תשתבללי ותקווי שאף אחד לא יזכור אותך. הלוואי שיכולתי.

בוקר טוב למפקדי הארטילריה דה-לה-שמאטע של חמאס. במשך שנים הפעלתם נשק טרור כנגד אוכלוסיה אזרחית. כן, היכולת שלכם לא משהו. זה יכול להיות קו הגנה. אבל תתקשו להתחמק מהעובדה שאתם יריתם חימוש לא מבחין לעבר אוכלוסיה אזרחית. אתם עזתים, אז יכולת הנסיעה שלכם לחו”ל לא משהו, גם בימים שאינם ימי מגפה; אבל אם היה לכם חלום כזה, כדאי שתוותרו עליו.

בוקר טוב למפקדי הארטילריה וחיל האוויר של צה”ל, הרוצחים הגדולים באמת. במקומכם הייתי פורש כדי לבלות זמן עם המשפחה ועורכי הדין. או, אם יש לכם שכל, מגיע להסכם טיעון שבו אתם מסגירים את הבכירים שמעליכם. כי, אישית, הייתי דוחף אתכם לתא בגודל המינימלי שמאפשר החוק ומאלץ אתכם לצפות שוב ושוב, עד שארית ימיכם המקוללים, בפניהם של האנשים שהרגתם מבלי לראות. זה כנראה לא יקרה; זה ודאי הפרה של המשפט ההומניטרי שאוסר על עינויים; אבל מותר לפנטז.

בוקר טוב לסא”ל נריה ישורון. אני מקווה שבקרוב תגלה שבבית המשפט בהאג לא רואים בירי ארטילרי על מרפאה משהו שיש להתגאות בו. במקומך, הייתי גורר איתי לשם את האוגדונר, עלוב הפיקוד והטמבל מדו”צ שחשב שזה רעיון טוב להתגאות בזה. מי יודע, אולי סיוע לבית המשפט יוביל לקיצוץ בעונשך.

בוקר טוב לפצ”רים מאז שנת 2014, שהקפידו לא לחקור את הפשעים או לסייע אקטיבית בטיוחם. אתם חשופים משפטית, חמודים שלי. ויותר טוב מזה: הפקרתם את האנשים שעליהם הייתם אמורים להגן. תהנו בכנסים, ואל תשכחו להסתכל לעבר הדלת מעת לעת.

בוקר טוב לחמוש הקטן קוסטה, מפקד טנק שירה לעבר רוכב אופניים, צחק עליו עם הצוות שלו, ואז רץ לתבוע את שוברים שתיקה תוך שהוא מפרסם את העדויות שלו במצ”ח. יקירי, הפללת את עצמך. במקומך הייתי מחפש עורך דין. אמיתי. לא מהסוג שעד כאן סיפקו לך. כן, הסיכוי שיעמידו אותך לדין נמוך – הפשע שלך לא ברמת ה-gravity (החומרה) שבית הדין מתעסק בו, אבל הם לחלוטין יכולים לזמן אותך לתת עדות. אל תדאג: הם ידעו עליך. יהיה מי שידאג לזה. אני, במידת הצורך. וסירוב לתת עדות הופך אותך למבוקש. אל תחשוב לרגע שהמפקדים שלך יגנו עליך: הם יגידו שמי שמע עליך בכלל ואתה פעלת על דעת עצמך. מה שכנראה נכון, לשם שינוי. מקווה שנהנית מ-15 דקות התהילה שלך.

בוקר טוב לכל האנשים שאצו-רצו לשבת על הגדר ולראות גטו מופגז ומופצץ; לאנשים שאומרים בלי מחשבה שניה שצריך להרוג אלף עזתים כדי לא לאבד חייל אחד – ואחר כך טוענים שלא היו שום פשעי מלחמה. אתם לא רואים במה שקרה פשעי מלחמה, כי אתם לא רואים בעזתים בני אדם. התכוננו להתבוסס עוד קצת בצדקת רשעתכם. מי יתן ועולמכם יצטמצם עוד ועוד, עד שתהיו כלואים לעד בתא מעשה ידיכם.

[…]

בימי הדמים של צוק איתן השתתפתי בכמה הפגנות בתל אביב נגד הטבח. הייתי בכאלה גם במהלך עופרת יצוקה. עזה, ואני מניח שבשלב זה לא מדובר בסוד גדול, הולכת איתי תמיד. ההפגנות של צוק איתן לוו באיום ממשי של אלימות פיזית כנגד המפגינים. אני זוכר את עצמי מתרחק מאחת מהן, בכיכר הבימה, משתדל לעקוף קבוצות של מה שנראה כמו אנשי ימין – ומוצא את עצמי מדקלם בשקט: “שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור.”

אחת אחרת זכורה לי במיוחד: אנחנו עומדים ליד כיכר רבין, על אבן גבירול, מחפשים מונית – היה ברור שללכת משם ברגל זו סכנת נפשות – והמון ימנים צוהל במכלאה משטרתית סמוכה: “אין בעזה לימודים/כל הילדים מתים.”

ככה זה עם פשעי מלחמה: מתגאים בהם בזמן אמת, ומכחישים אותם בזעם מיד לאחר מעשה. האספסוף שצהל בתל אביב על הילדים המתים ידע היטב מה צה”ל עושה. בזמן אמת, זו היתה סיבה לגאווה, הנאה אפילו. ועכשיו? ובכן. עכשיו עוברים לתנוחה הלאומית הישראלית: מתכווצים לעובר ומייללים שהעולם שונא אותנו.

עכשיו, באיטיות בלתי נסבלת, מפציע סוג של צדק. רחוק מלהיות מושלם, צדק שבור ומוכה; אבל הרבה יותר ממה שהיה פה עד כה. אני אקבל אותו בשמחה בלתי מוסתרת. רקדתם בנשף המכשפות של שנאה ודם? הנה בא השחר, ולאורו אתם בזויים וארורים.

נראה באור.

ועוד דבר אחד: קריין: הוא ביצע פשעי מלחמה בשטחים.

golan

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בין חושך לאור

מחשבות על כיווני כתיבה ודברים אחרים

השריון שלי מחורר.

לפני שנתיים, ברגע שעכשיו נראה זחוח מאד, אמרתי למטפלת שלי שכשאני נכנס למאבק פוליטי, אני שם על עצמי שריון, ומאותו הרגע אני בלתי פגיע. שום דבר לא יכול להגיע אלי. אחרי הכל, אמרתי לה, בפעם הראשונה שניסיתי לכתוב בפורום פוליטי – שלום לעפרך, אולטינט 1994 – מישהו הציע להרוג אותי על ידי גרירה בשלשלאות מאחורי נגמ”ש בעזה. ומשאני שם עלי את השריון, אין בי רחמים. אני צונן, קר, מחפש את נקודות ההרג של הצד השני, ופוגע בהן לא רק ביעילות אלא גם בהנאה. מהו הטוב? לרסק את אויביך, לראותם נפוצים מפניך, לשמוע את קינות נשותיהם.

(או, למצער, לראות את הלייקים של הצד שלך נערמים ואת הקללות והגידופים של הצד השני, מתרסקים על השריון שלך ולא מסוגלים להעלות טיעון.)

וזו, אמרתי לה, מסיכה. פרסונה. אני לא כך בחיים האמיתיים. אבל האם כבר יש הבדל? ואם התרגלת ללבוש מסיכה, האם היא לא הופכת לחלק ממך?

2020 היתה משונה אלי. היא התחילה בהתקף דכאון מאז’ורי. לא הצלחתי לכתוב את העבודות שלי באוניברסיטה. מכשול נפשי עצום שלא הצלחתי להתגבר אליו, לא הצלחתי אפילו להבין אותו, מנע את זה. הקורונה החריפה את המשבר: אף פעם לא הייתי חיית מסיבות, אבל המגפה הפכה אותי לכמעט אסיר בית. בסוף מאי-תחילת יוני, כשהדכאון התחיל להתדרדר למחשבות אובדניות (זה הג’וב של המחלה: היא רוצה להרוג אותך) ובקושי הצלחתי לעשות את העבודה שלי, הלכתי לפסיכיאטר ואמרתי שהתרופות לא עובדות. הוא החליף אותן.

(זכרו – דכאון הוא מחלה נפוצה. לכו להבדק. ובמידת הצורך, החליפו תרופות.)

השינוי היה מיידי. בתוך ימים, מחסום הכתיבה שלי בתחום הבדיון נעלם. בתחום מאמרי הדעה, אין לי בעיה – אני יכול לתקתק 450 מילה תוך 40 דקות בלי מאמץ או יותר מדי עריכה אחר כך. מהבחינה הזו, העשור בכלכליסט (1,200 מילה של טור טכנולוגי כל בוקר) והשנים בנענע (כתוב עכשיו, על זה, 300 מילה ב-20 דקות) היו אימון מעולה, ועל האופניים האלה אני עולה מחדש בלי מאמץ. כתיבת בדיון, מצד שני, היא תחום אחר לגמרי: תחום שבו חרדת המתחזה לא מחכה לך בפינה, היא מנפנפת לך בעליצות מהפסגה הסמוכה. היא יודעת שתדווש אליה. אתם מכרים ותיקים.

המחסום הזה התפוגג. אולי הוא יחזור: החרדה שלי היא שיום אחד זה ייעלם כמו שבא. אבל בינתיים כתבתי שישה סיפורים שנעים באורכם מסיפור קצר לנובלה, ואני עמוק בתוך עוד נובלה. מהבחינה הזו, החצי השני 2020 היה שנת םלאות.

אבל השריון שלי הלך.

תחום העיסוק העיקרי שלי, מה שודאי לא יפתיע קוראים ותיקים, הוא הדיקטטורה הצבאית הישראלית. בחצי השנה האחרונה דיווחים וסיפורים שבעבר היו ניתזים ממני כמו כלום – כן, זה מזעזע, זה נורא, אבל כבר ראינו כאלה, ואם לא ראינו כאלה פה המוח יעלה מיד את המקבילה בארה”ב או מקום אחר.

לא עוד. לא מעט דיווחים חדרו את השריון כאילו היה חמאה, גוררים אחריהם התקפי בכי וזעם חסר אונים. לא רק הם: נושאים שבעבר הייתי נוגע בהם בלי בעיה, כמו משטר האפרטהייד בארה”ב או, ההתמחות שלי, משטרים טוטליטריים רצחניים במאה ה-20, צורבים, חותכים, שורטים. האנשים המתוארים הם לא דוגמא היסטורית, סכום של מעמדם, מוצאם, והמצב המשפטי שלהם, או, אם לדייק, סכום המידע שיש להיסטוריון עליהם, אלא דמויות של ממש.

אני לא יודע למה, אני לא יודע איך. כמו עם מחסום כתיבת הבדיון. אבל זה קרה. יתכן שיש לזה קשר לפתיחת הסכר בתחום הבדיון: אם אתה מתרגל לכתוב דמויות ומנסה לבנות את המניעים שלהן, זה זולג לקריאה שלך. וזו אחת הסיבות לירידה החדה בכתיבה בבלוג בחצי השנה האחרונה: לא רק הבדיון, שתפס זמן, אלא גם העובדה שכל נסיון לכתוב פה היה כרוך בקריאה קפדנית של דברים שפצעו אותי, עיבוד שלהם, ונסיון לכתוב את זה כמשהו שהוא לא – או, לפחות, לא רק – התפרצות זעם.

חשבתי ברצינות, בנובמבר-דצמבר, פשוט לסגור את הבלוג. ש-2020 תהיה השנה האחרונה שלו. למה לחפור בפצעים? בצע נסיגה טקטית למחוזות הדמיון. למה, יש לך איזושהי השפעה על המציאות? עשית את שלך. דפקת את הראש בקיר של המציאות הישראלית שנים. שמישהו יחליף אותך במשמרת.

וזה היה מפתה, אבל לא. בסופו של דבר אני גבר אשכנזי משכיל, שמרוויח לא רע. השריון הרגשי שלי אולי נראה כמו פאנצר אחרי פגישה קצרה עם T-34

(למה דווקא הדימוי הזה עכשיו?)

אבל שריון הפריבילגיות שלי עדיין מתפקד. וכפי שלימדו אותי ביש דין, אין לנו את הפריבילגיה להתייאש. אנחנו משתמשים בשריון הפריבילגיות שלנו כדי לפרוש אותו גם על אחרים. והדיקטטורה הצבאית הישראלית תמשיך להיות שם, ואני חייל לשעבר שלה שהיה שותף לפשעים שלה, ויש מישהו שפעם היה ילד בן חמש שנלקח כבן ערובה ואני האכלתי אותו כשהוא קשור. לא עלי המלאכה לגמור; ואין אני בן חורין להשתמט ממנה.

אז אני עדיין פה, ומקווה להיות פה גם בהמשך. ואנסה לווסת כתיבת בדיון מול כתיבת פוסטים. אבל הקשב שלי לדברים שהשחתתי עליהם כל כך הרבה זמן – יאיר לפיד, יאיר נתניהו, הפטפטת הפוליטית היומיומית, מי דפק את מי באיזה תמרון פוליטי שלא נזכור עוד שבועיים, כל מרוץ הסוסים הזה – לא קיים יותר. באמת, עדיף לי לכתוב על תסלוניקי המדומיינת במאה ה-12. הפוסטים שיהיו פה יעסקו בעוולות הגדולות של דורנו, וזה אומר בראש ובראשונה הדיקטטורה הצבאית שלנו וסייעניה. השנה הקרובה תהיה נסיונית. אשמח אם תשארו איתי.

נראה באור.

(יוסי גורביץ)

פחד לילה

מה עושים החמושים בלילות

פ’, בת שבע, ניסתה להתאבד עוד לפני שחמושי צה”ל עזבו את ביתה.

החמושים הכו את אמא של פ’ לנגד עיניה. היא נפצעה, לקתה בהתמוטטות עצבים, ופונתה לבית החולים. פ’, שחשבה שאמה נהרגה, עלתה לחלון הקומה השניה וניסתה לקפוץ ממנו. אחיה הציל אותה. לאמה היא אמרה אחר כך (כדבריה של האם) ש”היא חשבה שאני מתי, ורצתה למות כדי להיות קרובה אלי.”

מאז האירוע, כפי שמתואר בדו”ח “חיים חשופים” (עמ’ 38), פ’ לקתה בפחדים, נצמדה לאמה וסירבה לעזוב אותה. היא רחוקה מלהיות הנפגעת היחידה. מ”ש, בת שנתיים וחצי, ראתה את אביה מוכה על ידי חמושים במדי צה”ל. מאז (עמ’ 39) “היא שוברת את המשחקים שלה ומשחקת בצורה אלימה, אפילו מכה את האופניים שלה.” חמושים פלשו לחדרו של י’, בן 10, בזמן שישן; כתוצאה מכך הוא מסרב להשאר לבד בחושך ודורש לישון במיטה של אמו. לעתים הוא מסתתר מתחת למיטה (עמ’ 38). ילד בן תשע מנבי סאלח (שם) מסרב לישון לבדו ודורש לישון עם הוריו.

משפחה אחרת מכוונת את השעון לשעה 02:00, כדי שאם החמושים יבואו שוב – והם באים שוב, ולעתים תכופות – הם יהיו מוכנים לפשיטה (עמ’ 36). אשה אחרת מדווחת (עמ’ 35) שהיא ערה בין 01:00 בלילה עד חמש בבוקר בערך, מחשש שהחמושים יבואו שוב.

והם באים.

ב-20.3.18 פלשו חמושי צה”ל לביתה של ה”ע מאל מורייר, ותפסו אותו לכמה שעות. ה”ע מודעת לכך שביתה איננו יכול להגן עליה. היא אומרת (עמ’ 34) ש”הלוואי והיה לי כסף כדי להפטר מכל השמיכות והכיסויים שהחיילים השתמשו בהם, אבל אין לי כסף ונאלצתי לכבס את כל כלי המיטה שבבית. אני רוצה לעזוב את הבית ולעבור לבית אחר, אך אין לי כסף […] אני לא קונה שום דבר חדש לבית כי אני יודעת שהם תמיד באים כדי להרוס.”

והם תמיד באים.

א”ד מעזון אומרת (עמ’ 34) “שברו את הדברים בבית שלי עשר פעמים ובכל פעם עצרו את אחד הבנים שלי. אין לי שום תחושת בטחון בתוך הבית. אני ובעלי ישנים במרפסת ולא בחדר השינה, כדי שנוכל לשמוע כל תנועה או רעש של כלבים, ונדע שהצבא נמצא פה.”

המקרה של א”ד אכן חריג, אבל לא במיוחד: 64% מהמשפחות שרואיינו העידו שחמושי צה”ל פרצו לבתיהם יותר מפעם אחת (עמ’ 12). חמושי צה”ל מבצעים כ-267 פשיטות כאלה בממוצע מדי חודש, קרי כמעט תשע מדי לילה.

הנוהל קבוע ומוכר לכל חמוש ששירת בגדה, ולרוב הפלסטינים: כוח מגיע בפתאומיות, לרוב לא מלווה בדוברי ערבית. החיילים מנסים בחלק ניכר מהמקרים (25%) לפרוץ את הדלת. באחוז זהה של המקרים, החמושים מפעילים אלימות כלפי באי הבית. ב-30% מהמקרים שבהם החמושים נכנסים לבית, הם גם משחיתים רכוש. הפלישה מלווה בצעקות ובאיומי נשק; בחלק ניכר מהמקרים, החמושים לובשים מסכות סקי. המטרה של המסכות היא ליצור דה-הומניזציה, לסלק את אנושיותו של החמוש ולהדגיש את היותו חייל, כוח אלים ותו לא, כזה שלא מומלץ להתנגד לו.

זה אכן לא מומלץ, אגב. התנגדות – כל התנגדות – תגרור אלימות. אין טעם להתלונן על האלימות הזו. אם התלוננת, התלונה שלך תעבור לפרקליטות הצבאית. זו תדרש לכשנה כדי להחליט אם לפתוח בחקירה. אם כן, מצ”ח תדרש לכשנה עד שנתיים כדי לסגור את התיק. למצ”ח, אגב, אין כמעט דוברי ערבית והיא לא גובה עדויות מהנפגעים. רק מהחיילים. המשחק של מצ”ח והפרקליטות פשוט: לכדרר את התלונה עד שהחמוש הרלוונטי יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי – חצי שנה אחרי השחרור במקרה של עבירות במדרג נמוך, שנה במדרג חמור.

בניגוד לכל דבר אחר, הן ממש מוצלחות במשחק הכדרור הזה.

הדו”ח הצליב מידע משלושה ארגוני זכויות אדם: יש דין, שוברים שתיקה, ורופאים לזכויות אדם (רל”א). המידע של רל”א, שראיינו קורבנות פשיטה כדי לאמוד את הפגיעה הנפשית בהם, הוא המצמרר ביותר שבדו”ח. הוא גרם לי, שחשבתי שאני קשיח ומחוסן, להתקפי בכי.

אימאן א’חליל, מבית אומר: “החייל הכה אותי על יד שמאל. סימני המכה קיימים עד היום. הראתי אותם לרופא והוא אמר לי שזו פציעה קשה והיא זקוקה לזמן רב [כדי להחלים]. היא עדיין לא עברה, אבל מה שהשבית אותי מעבודה היו יד ימין ורגל ימין שלי, שהרופא אמר שזה מעצבים. היד שלי נעשתה משותקת וגם הרגל שלי. הבעיות האלה לא מאפשרות לי ללכת לעבוד. עד לרגע זה לא חזרתי לעבודה. עבדתי במתפרה, ובתפירה זקוקים גם ליד וגם לרגל, ובמיוחד לרגל ימין. אני לא יכולה לעבוד בלעדיהן. הדבר השפיע עלי מאד. גם אצל הבן שלי המצב הנפשי דומה” (עמ’ 37).

עדות ילדים מס’ 13 של רל”א אומרת “אצל בתי בת ה-17 המצב קשה יותר. היא לא ישנה בכלל ונשארת צמודה לחלונות. כשהיא שומעת רעש של מכונית היא קמה. היא חוזרת לישון ב-04:30-05:00 בבוקר, כי אז החיילים עוזבים בדרך כלל” (עמ’ 38).

פ’, שאותה הזכרנו בתחילה, הפגינה תסמינים קשים אחרי נסיון ההתאבדות: “היא סירבה לעזוב אותי וללכת לבית הספר. ההישגים שלה בלימודים החלו לרדת אחרי הפשיטה על הבית.” הפגיעות הנפשיות לא מוגבלות לילדים, אם כי אצלם הן חמורות במיוחד. האלה אבו עיישה אמרה לצוות רל”א ש”אני לא סוגרת את דלת חדר השינה שלי. הבנות שלי מבקשות שאסגור אותה ואני עונה שבשום אופן לא. אין לי פרטיות וגם לא לבעלי, כדי שאם יבואו החיילים ויפשטו על הבית, אני אראה אותם לפני שייכנסו לחדר של הבנות” (שם).

לפשיטות אין, העידו שורה של חיילים, תכלית צבאית של ממש. הפרקטיקה הצבאית של “מיפויים” – כניסה לבית, הערת כל יושביו, ריכוז כולם בחדר אחד כשחייל משגיח עליהם כשנשקו מכוון אליהם, ואז שרטוט חדרי הבית ו/או צילום של יושביו – לא מניבה מידע בעל משמעות, כי פעם אחר פעם המידע לא מועבר במעלה שרשרת הפיקוד אלא נזנח או מושמד. עצם העובדה ש-64% מהנפגעים מדווחים על כך שביתם נפלש יותר מפעם אחת מעידה על העדר תכלית צבאית.

כך תיאר רס”ן במערך הנ”מ באוזני שוברים שתיקה את פרקטיקת המיפויים: “זה היה לגמרי שרירותי. יכולתי לבחור כל בית שרציתי. כמו שבודקים את הרוח – מוצצים את האצבע ו[מרגישים] לאן הרוח נושבת – לא היתה שום הכוונה. אני חושב שבזמנים מסוימים היתה מכסה [כמות מיפויים שהפלוגה נדרשת לבצע בפרק זמן מסוים]. היא היתה גמישה, לא היה קורה שום דבר אם הייתי עושה אחת פחות או שניים יותר, או משהו כזה, אבל היתה דחיפה לעשות את זה. אני חושב שמבחינת המערכת [מיפויים משרתים] שני דברים: אחד, זה משרת להם איסוף מידע מודיעיני על מבנים ועל אנשים. דבר שני, זה מייצר עניין של פחד ואימה וכל העניין הזה של הפגנת נוכחות שנדרשנו לעשות.”

פעם אחר פעם, חיילים אמרו לשוברים שתיקה שהבחירה בבתים שאליהם נכנסו היתה אקראית לחלוטין. פעם אחר פעם, חוזר הביטוי “הפגנת נוכחות”, או בשמה הקודם, “יצירת תחושת נרדפות.” אלו מילים יפות להשלטת טרור: אי ידיעה של האוכלוסיה הנכבשת מתי היא עשויה להיות מותקפת, ובו זמנית הבנה שאין לה כוח להגן על עצמה. הורים לא יכולים להגן על ילדיהם. ילדים רואים את הוריהם מוכים.

המקרה של פ’, בת השבע שנגררה לנסיון אובדני, הוא קיצוני. אבל אין אנשים שהפלישה הלילית הזו לא מצלקת אותם – ואין לדעת כמה מקרים כאלה פשוט לא תועדו. כאמור, יש תשע פשיטות בממוצע מדי לילה.

בימים אלה, מנסים יש דין לאתגר את החוקיות של הפשיטות הליליות – הן כמעט תמיד ליליות – בבג”צ. הטענה היא שהסמכות שתקנות שעת חירום מעניקות לחיילים סמכות בלתי סבירה. סמל יכול להורות על פשיטה על בית, מבלי שתהיה כל עילה לכך. לשם השוואה, כי אפרטהייד, חיפוש במאחז או התנחלות – שלעתים נמצאים מאות מטרים בלבד מהבתים הפלסטינים שחשופים לפשיטות – יצריך צו חיפוש. המשטרה תצטרך להסביר למה היא עומדת לחלל בית.

והפשיטה, ברוב המקרים, לא תהיה בלילה. ואף אחד לא יכוון נשק אל ילדים.

להערכתי הסיכוי של העתירה של יש דין (שאת האנשים בו אני מעריך עד מעריץ) נמוך. בית המשפט הגבוה לצדק לא יעשה צדק. הוא מעולם לא איתגר את תקנות שעת חירום (שאני לא נלאה להזכיר שמנחם בגין השווה אותן לשלילה לחקיקה הנאצית). בלי תקנות שעת חירום, נדבך בסיסי של משטר האפרטהייד בשטחים יתמוטט. יתרונה של העתירה הוא שהיא תאפשר, בימי שפוט השופטים, להעמיד לדין את שופטי בג”צ עצמם. ויהיה בכך צורך. הו, כמה שיהיה בכך צורך.

קראתי את הדו”ח לפני כחודש. לא הצלחתי לכתוב עליו עד כה. הוא איכל אותי. את החלק המשפטי יכולתי לדקלם מתוך שינה. את החומרים של שוברים שתיקה אני מכיר היטב. החלק של רל"א שבר אותי. את רעש הקתות על הדלת אני מכיר אינטימית – מסיוטי-שלי. כן, גם אני פרצתי לבתים באישון לילה. והחכמה התקשורתית המקובלת אומרת שדו”ח שעבר עליו חודש, אין טעם לכתוב עליו יותר.

אבל אני יודע שהלילה, חמושי צה”ל יפלשו לעוד תשעה בתים בממוצע; שהם יטילו אימה ויצלקו תשע משפחות של חפים מפשע; ושיום אחד, החיילים-עצמם – אם לבם לא אטום או מושחת – יבינו כיצד צילקו את עצמם. אז אם אתם בגיל גיוס, מה שפחות סביר, או שאתם הורים לילדים שמיועדים לגיוס – אל תשלחו אותם לשם. זכרו שאתם הורים. זכרו איך אתם הייתם מגיבים אם חמוש במסיכה היה מעיר, עם נשק מכוון, את בתכם בשעת לילה. הרחיבו את האמפתיה האנושית שלכם גם לאלה שאינם מבני השבט. עשו כמיטב יכולתכם לשכנע את ילדיכם לסרב או להשתמט. כל דרך כשרה, ובלבד שלא יהיו שם.

ולא, אל תספרו לעצמכם את השקר המתוק, הישן, זה ששלח אותי לרצועת עזה בשיא האינתיפאדה הראשונה – שאדם מצפוני יכול לעשות שינוי. לא במערכת הזו, לא במערכת שמקדשת ציות מעל לכל. את המערכת הזו צריך לנתץ. אל תהיו חלק ממנה, וסייעו כמיטב יכולתכם לילדיכם להתחמק ממנה. זה אפשרי היום. אל תשלחו אותם, עם נשק ומסיכה, לפרוץ לחלומותיו של ילד אחר.

כי זה מה שהם יעשו. הם לא יבלמו פלישה סורית או מצרית. הימים האלה עברו מזמן. צה"ל היום הוא בראש ובראשונה כלי טרור כנגד אוכלוסיה כבושה. אל תשלו את עצמכם; אל תשלו את ילדיכם.

תן לנו שלום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בינתיים, בדיקטטורה הצבאית הישראלית

שלוש מתמונות הכיבוש בשבוע האחרון

אדוני רשאי לרעוב: בבית המשפט הגבוה לצדק בעיני עצמו נערכה שלשום (ב’) דרמה שחמקה מעיני רוב הציבור. העציר המנהלי מאהר אלאח’רס שובת רעב מזה 79 ימים; הוגשה עתירה דחופה לשחרורו. לבית המשפט הגבוה לצדק בעיני עצמו שום דבר לא היה דחוף.

הדיקטטורה הצבאית הישראלית טוענת כנגד אלאח’רס שהוא חבר בארגון הג’יהאד האיסלמי; אלאח’רס מכחיש בתוקף. במדינה שיש בה שלטון חוק, ולא תקנות שהוגדרו על ידי אחד ממייסדי המדינה (מנחם בגין) כגרועות מאלה של הנאצים, המדינה היתה צריכה להביא ראיות לטענתה, ורק אז היתה רשאית לכלוא את אלאח’רס. למזלה של המדינה, יש לה כלי שמייתר את כל הנושא המייגע הזה של ראיות: מעצר מנהלי.

רשמית, מעצר מנהלי מוגבל לשישה חודשים. בפועל, הדיקטטורה הצבאית מאריכה אותו מחדש כל שישה חודשים – או שלא. האסיר לא יכול לדעת. בישראל של המאה ה-21 מחזיקים עצירים במצב של האיש במסכת הברזל, מעשה שנחשב כברברי גם בצרפת של הבורבונים, כדבר שבשגרה.

אלאח’רה שובת רעב בדרישה לשחרורו מהמעצר המנהלי. הדיקטטורה (המכונה, משפטית, “המדינה”) מתנגדת, משום שלטענתה גם אדם ששובת רעב יותר מ-70 מהווה סכנה לבטחון האזור. השופטים לא שואלים איך בדיוק; הם אף פעם לא שואלים. הדיקטטורה לא באמת רוצה אדם שמת מרעב – יש שיקולי hasbara, אחרי הכל – ועל כן היא מציעה, בטובה, שלא להאריך את המעצר המנהלי של אלאח’רה מעבר ל-26 בנובמבר. השופטים הצטרפו אל הדיקטטורה, וניסו לאלץ את אלאח’רס, אדם שכנגדו אין שום ראיות, להסכים לכליאה נוספת של חודש וחצי.

השופטים לא פסקו. הם משתדלים ככל האפשר שלא לפסוק בסוגיות כאלה. הם רק “מציעים”, ועורכי הדין מבינים את הנאמר: אם העותר ידחה את הפשרה בינו ובין האנשים שלכל דבר ועניין חטפו אותו, בית המשפט ישליך את העציר לגורלו.

אלאח’רה דחה את הנסיון של שופטי בג”ץ לרחוץ בנקיון כפיהם. דמו, אם יישפך, יהיה גם ובעיקר על ידיהם. הם אלה המאפשרים את המנהג הברברי הזה מאז הקמת המדינה.

לגבירתי יש הערה: ביום חמישי האחרון, לעת ערב, כשהעיתונאים פנו ברובם למנוחת הסופ”ש שהרוויחו ביושר, שחררה אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, את החלטתה בערעור של היועמ”ש מנדלבליט על החלטה של בג”צ להמנע מהריסת בית משפחתו של ניזמי אבו בכר (לפסיקה הזו התייחסתי כאן). שימו לב לעיתוי: חמישי בערב הוא השעה המקובלת על בית המשפט העליון לשחרור החלטות או פסיקות שיעצבנו את מערכת הבטחון ויהודים גאים עלגים אחרים.

הטקסט של חיות ראוי לעיון. ראשית, היא פסלה בעילה טכנית את הערעור של מנדבליט – אבל אז פנתה לתקוף את השופטים, מני מזוז וג’ורג’ קרא, שהורו על מניעת הריסת הבית. מזוז וקרא ציינו בפסק הדין שלהם שהמצב שבו הצבא מנסה להרוס את ביתו של כל מי שפגע בחיילים או באזרחים ישראלים שומט את הקרקע מתחת לטענה שהריסת בתים היא “הרתעה” ולא ענישה.

ענישה קולקטיבית היא פשע מלחמה. אסתר חיות, מרצונה החופשי וללא כפיה, בלהיטותה להזכיר שוב שהקשר בין צדק ומשפט הוא כקשר בין מוזיקה צבאית ומוזיקה (*), חיבקה אותו. היא כתבה ש”מודעותם או מעורבותם של בני משפחה במעשי המפגע – הגם שהיא נושאת משקל במכלול השיקולים שעל המפקד לשקול בבואו להפעיל את הסמכות המסורה לו בתקנה 119 (המאפשרת הריסת בתים) – אינה מהווה בשום אופן שיקול המכריע את הכף.” ממתי שאלת חפותם או אחריותם של אנשים לפשע יכולה להיות שיקול המכריע את הכף?

הענישו את החפים מפשע, אומרת חיות, ומלטפת בחיבה את המפלצתית שבתקנות שירשנו מן הבריטים. כמעט שומעים אותה לוחשת לה: Preciousssssss! תמיד תהיה לנו תקנה 119. כי צדיק בדינו השלח.

לחיות, אתם מבינים, יש בעיה. היא מאוהבת בתקנה 119, הילת ימיה, להט לילותיה, חטאה: ת-ק-נ-ה מ-אה ו-תשע עש-רה. אבל שני שופטים פסלו שימוש בה. חיות יכלה – היא נשיאת בית המשפט העליון – להביא את תקנה 119 (נסו להדחיק את אנחת התאווה) לדיון מחודש, לאשש אותה; והיא לא עושה זאת, משום שהיא יודעת שיש סיכוי סביר מאד שתפסיד. שתקנה 119 תאבד לה לעד. אז היא מאשרת, בחירוק שיניים, את פסק דינם של מזוז וקרא – אבל תוקפת אותו. זה כל מה שנותר.

ויום אחד, בעגלא ובזמן קריב, אסתר חיות תצטרך לתת את הדין על אהבתה. אפשר שיהיה זה בבית דין בחו”ל; אפשר שבזכרונותיה, כשתנסה להצדיק במבט לאחר את שעשתה. אבל הוא יבוא; וביום ההוא נצטרך לחנוק את חמלתנו, ולא לקבל את ההסברים, התירוצים, התחינות. נשאיר לחיות את תקנה 119. תהיה היא מורשתה.

הביטו ברקע: אוהד חמו, עיתונאי משכמו ומעלה, הותקף אתמול (ג’) על ידי טרוריסטים יהודים, והארץ רעשה.

אינני מקל ראש בתקיפה של חמו, וכאמור, אני מעריך אותו. אבל במקרה הזה חשוב הרקע מן התמונה שבמוקד. התקיפה של חמו מתרחשת על רקע טרור חקלאי יהודי מתמשך כנגד פלסטינים. הטרור הזה מגיע לשיאו בימי המסיק הקצרים, בדרך כלל באוקטובר, והמטרה של הפורעים היא לשבור את רוחם של החקלאים הפלסטינים. העצים שלכם? לא תמסקו אותם. אם תנסו למסוק, אתם מסתכנים בחייכם. אם תנסו למסוק, נעורר פרובוקציה וארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, צה”ל, יגרש אתכם מהם. ואם בכל זאת תקבלו אליהם גישה, נשרוף אותם.

והסיבה לטרור הזה פשוטה: לשכנע את החקלאים הפלסטינים להתייאש מאדמתם. משיתייאשו ממנה, יגיע תוך כמה שנים איזה מנדלבליט ויפסוק שמאחר והאדמות ננטשו, הרי שהן רכוש הציבור; והוא יעביר את רכושם של הפלסטינים למתנחלים שפרעו בהם.

תהיה עתירה, כמובן. איזו אסתר חיות תפסוק בה. והיא תחליט שהיא לא מתערבת בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה.

זה הסיפור. אני מאחל לחמו החלחה מהירה ושאומץ לבו ימשיך לעמוד לו. אבל זה, לא חמו, הסיפור.

(*) עם ז’ורז’ קלמנסו הסליחה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: ביום שני הבא (ה-19 בחודש, בשעה 19:00) אערוך הרצאת זום בנושא ימי הביניים – פוסט אפוקליפסה. טיזר קצר:

ימי הביניים הם כנראה התקופה המושמצת ביותר בהיסטוריה. אנחנו מקרינים עליה את הרגשות השליליים שלנו ומייחסים לה כל דבר שלילי. בהרצאה הזו אנסה להזריק קצת מציאות לדימוי, ואתמקד במתח שליווה את בני התקופה – התפיסה של עולם שנפל. אעמוד על חשיבותה של קריסת התקופה הקלאסית וירידת האוריינות, ואציג את השינויים המהותיים שחלו בה.

ההרצאה כרוכה בתשלום של 30 ש"ח (או יותר, לפי נדיבותכם), והיא תארך שעה וחצי. אם אתם מעוניינים להשתתף, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הפרטים במייל חוזר.

(יוסי גורביץ)