בשבוע האחרון עצרו קלגסי יחידת עוז תשעה ילדים זרים לפחות, וכלאו אותם. בחלק מהמקרים הילדים נכלאו עם הוריהם טרם גירושם, במקרים אחרים הובהר להורים שהם רשאים לבוא לבקר את הילדים – אבל שיקחו בחשבון את האפשרות שהם ייעצרו במקום. בחודשים שעברו מאז שמשרד הפנים הודיע שהוא דוחה את גירושם של הילדים הזרים, הוא מכרסם בעקביות בהחלטה הזו, בונה על כך שהמפגינים כבר הותשו. זה לא משהו חריג: סתם יום של חול במדינת היהודים.

לפני חמש שנים, כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, כנראה שלא הייתי מתעסק בידיעה הזו. הבלוג, כפי שתוכנן, היה שונה באופן ניכר מכפי שהוא כיום, חמש שנים לאחר הקמתו. הוא היה מיועד לשמש בימה לכתיבה על נושאים שהמעסיק שלי דאז, חדשות נענע, כנראה לא היה מפרסם. בעיקר כתיבה פולמוסית. בנענע, חובה לומר, לא היתה צנזורה, אבל מצד שני גם לא היתה במה בלתי מוגבלת. המוטו של הבלוג היה אז "ביקורת שמאלית וליברלית על צביעות – בתקשורת, בשמאל, בעיוורון מכוון, על פי מסורתו של ג'ורג' אורוול". לפני כמה חודשים שיניתי אותו: הוא כבר לא היה נכון. המוטו הנוכחי אומר "ביקורת שמאלית ליברלית ומעקב אחרי קריסתה של ישראל".

מה גרם לשינוי? שורה של גורמים. הוא התחיל להכתב בימים אופטימיים יחסית: שלושה שבועות לפני חטיפתו של גלעד שליט, חודש וחצי לפני מלחמת לבנון השניה. ראש הממשלה הטרי היה אהוד אולמרט, שדחף את תכנית ההתכנסות שלו. אלו היו הימים שלאחר ההתנתקות, כשנראה היה שאפשר לחסל את ההתנחלויות. אפשר היה להתעסק בתיאוריה ובשוטים ואידיוטים מועילים כמו בני ציפר ויצחק לאור. המציאות היתה הרבה יותר שפויה. אפשר היה לכתוב באריכות גם על אירועים בינלאומיים: לעקוב בלהיטות אחרי הבחירות בארה"ב, אחרי מעשי הנבלה של רוסיה הפוטיניסטית.

נקודת השבר הגיעה, מבחינתי, בעופרת יצוקה. נזפתי, אחרי היום הראשון שלה, באלו שמיהרו לתקוף את הפעולה הצבאית. חשבתי אז שראוי שצה"ל יכבוש את עזה ויחסל את שלטון החמאס. שכחתי על איזה צבא ועל איזה עם אנחנו מדברים: צבא שכל כך חושש מאבידות, שהוא מוכן להרוג מאות אזרחי אויב כדי שלא יפגע מי מאנשיו. צבא שמחצית מהרוגיו במבצע עופרת יצוקה היו מאש ידידותית. את הצבא הזה אסור להוציא מהקסרקטינים. הוא יודע בעיקר איך לפגוע באזרחים.

ואחרי עופרת יצוקה באה, כמובן, הממשלה הנוראית הנוכחית. בשעתו הייתי מטומטם מספיק כדי לברך על הקמתה: חשבתי שכמה שנים טובות של משטר ימני נקי יבהירו ליושבים בישראל עם מה יש להם עסק. בחלומותי הפרועים ביותר לא חשבתי שתהיה התדרדרות כזו בזמן קצר כל כך. אם ימי אולמרט היו השנים אשר אכל הארבה, ימי נתניהו הם השנים אשר אין בהן חפץ. כל יום גזירה חדשה, כל יום התדרדרות חדשה: מתוך שיחה כזו עם איתמר שאלתיאל נולד "מדרון חלקלק", שבתחילתו חשבנו שיצטרך לטפל באירוע אחד, אולי שניים שלושה, ביום. חשבנו שאיתמר יוכל לטפל בגרסה העברית ואני בתרגום לאנגלית. עכשיו יש למדרון, כמדומני, כעשרה מתנדבים; 15 אירועים ביום הם לא חזיון נדיר; ואני נשברתי. אני כבר לא אחד העורכים.

אחרי עופרת יצוקה, בימים שבהם שר החוץ הוא אביגדור ליברמן, גדעון "קבר לכל ילד" סער הוא שר החינוך, ואם תרצו היא תנועת הונאה פוליטית בעלת השפעה, התמקדות בתופעות מעיקות אך זניחות כמו לאור וציפר נראתה לי כמו בזבוז תחמושת יקרה על מטרות דמה. בסופו של דבר, כמות הזמן שאני יכול להקדיש לבלוג היא מוגבלת – מי שעקב יכול היה לראות איך מהשתתפות פעילה בדיונים ירדתי לכמה הערות קצרות, מעין צליפה – ויש דברים חשובים יותר מאשר להקדיש אותו ליתושים נוסח "ארץ האמורי". לא שאני מוותר על זכותי להכנס בהם יום אחד, אם אתעצבן מספיק, אבל זה לא עומד ובשנים הקרובות כנראה גם לא יעמוד בראש סדר מעייני. באותה מידה, גם חדשות חוץ ירדו מהפרק. כשהבית בוער, המים הגולשים בסיר של השכנים מעניינים פחות.

אחד התחומים שהבלוג התמקד בהם בשנתיים הראשונות לקיומו היה הסכנה מהתפשטותו של האיסלם הג'יהאדיסטי. הימים היו הימים שבהם נאלצה עייאן הירסי עלי לגלות מהולנד ושורה של תקריות אחרות שהראו שלתרבות המערבית יש, בלשון המעטה, קשיים בהבנת האיום האיסלמי, ושהאיסלם הרדיקלי מנצח בקרב המהגרים. מעבר לעובדה שיש מעט מאד שבלוג בעברית יכול לעשות בנושא, ומעבר לצמצום הפוקוס שכבר כתבתי עליו, אפשר לומר בזהירות שהסכנה הזו חלפה ברובה. חיסולו של בן לאדן כמעט ולא גרר תגובה במדינות הערביות. המהפכה הערבית הוכיחה שיש ציבור גדול וצעיר במדינות האיסלם שלא רוצה לחזור למאה השביעית, אלא להתחבר למאה ה-21. במותו, בן לאדן נראה רלוונטי בערך כמו ביל קלינטון: שריד לעידן אחר. הג'יהאד העולמי מסוגל, כמובן, עדיין להוציא פיגוע פה ושם – ובמקומות כמו פקיסטן, די הרבה מהם – אבל ספק גדול אם הוא מסוגל להניע מהפכה. המהפכה המוסלמית היחידה שהצליחה, זו של איראן, נלחמת על קיומה והיא צריכה לדכא לשם כך את ההמונים. זו, איך לומר, לא בדיוק הדוגמה המושכת ביותר שבנמצא.

מצד שני, התייהדותה של ישראל זכתה למעקב צמוד בבלוג. ספק אם יש תופעה מסוכנת יותר לישראל מאשר זניחת התפיסה האזרחית והזהות הישראלית – שתמיד, כמובן, היו רופפות ביחס – ואימוץ של הזהות היהודית. זו האחרונה, בגרסתה הישראלית, היא שונאת אדם, שונאת נשים, שונאת גאים – או, בקצרה, שנאת המין האנושי. בישראל, ככלל, ככל שאדם הוא יהודי יותר, כך הוא שונא יותר אנשים. השילוב המדאיג ביותר, כמובן, הוא בין שנאת המין האנושי ובין הצבא, כפי שהגיע לידי ביטוי בחומרים שחילקה הרבנות הראשית לצה"ל של רונצקי ערב "עופרת יצוקה". ישראל, מבחינה זו, היא איראן שקודם המהפכה: חלק ניכר מהציבור משוכנע שהשינוי הנדרש הוא מעבר למערכת חוקים "יהודית" יותר. האיראנים כבר למדו את הלקח. אנחנו, במקום ללמוד מלקחם, מתעקשים ללמוד את הלקח על בשרנו.

והיתה, כמובן, הרדיקליזציה שלי. ציינתי את עופרת יצוקה. צריך לציין עוד שני גורמים חשובים. האחד הוא ההגעה להפגנות בשטחים. אין כמו שעתיים בבילעין כדי להבין עד כמה צה"ל משקר כהרגלו, עד כמה הציבור הישראלי לא יודע מה נעשה בשמו – או, אם לדייק, מה הוא מוכן להדחיק, כי המידע גלוי לכל – וכדי להפנים את חוסר המוסריות המובהק של הכיבוש. ובילעין יחסית מבויתת. מה שקורה בנאבי סלאח וניעלין, זה סיפור הרבה יותר אלים. אחרי שחיילי הצבא שלך ניסו לחנוק אותך בגז משלושה כיוונים שונים, כדי שלא תוכל להמלט, לעולם לא תראה אותם שוב באותו האופן.

השני הוא ההבנה שמה שנראה זמני, הכיבוש, הוא לא זמני כלל ולא נועד להיות זמני. הוא קבוע. הוא מצב של מדינת אפרטהייד שמאד נוח לישראל. תחילה, כשלא היתה התקוממות פלסטינית, למעט מאד ישראלים היתה בעיה עם הכיבוש. מאז האינתיפאדה הראשונה – בדצמבר היא תהיה בת 24; הייתי בן 18 כשהיא פרצה – עושה ישראל מאמצים ניכרים להעמיד פנים שהיא בתהליכי סיום שלו. לתהליך אוסלו ימלאו בספטמבר 18 שנים. הכיבוש של גרמניה הנאצית ושל יפן נמשך שישית מהכיבוש הישראלי בגדה וחמישית מהכיבוש של הרצועה, שהומר מאז 2005 במצור מתמשך. 44 שנים של כיבוש הם לא מצב זמני: הם המצב הרצוי, אפרטהייד שאין קוראים בשמו.

המשמעות היא שבספטמבר נקבל את ההזדמנות האחרונה לפתרון של שתי מדינות, והוא עשוי להיות, כיאות, פתרון כפוי. בהתחשב בכך שנתניהו דחה את הפתרון בנאומיו בארה"ב, הסיכויים שנגיע לשם ללא שפיכות דמים גדולה נמוכים למדי. הבעיה היא הפתרון האחר, פתרון המדינה הדו לאומית, שהוא מתכון לשפיכות דמים גדולה עוד יותר.

הרדיקליזציה איננה רק שלי; היא של הציבור הישראלי בכללו. בחלקו הגדול, כמובן, הוא נע בכיוון ההפוך. מפלגות ה"מרכז" שלנו הן מפלגות ימין קיצוני באירופה. מפלגות הימין הקיצוני באירופה זעות באי נוחות כשמפלגות הימין שלנו ממהרות להודיע שהן איתן באותה הסירה: אלו שלנו היו מוצאות לחוק באירופה.

והרדיקליזציה הכללית הזו היא זו שדורשת, בשעה הזו, את מירב תשומת הלב.

עדכון: הפוסט של אתמול התייחס לכך ששלשום אמר שכיר הדעה של אוליגרכי ישראל, רני רהב, שהאחים עופר לא מכרו ספינה לאיראן. הבוקר כבר התפרסמו ידיעות על כך שהאחים עופר מודים שהם מכרו ספינה לאיראנים, אבל הם טוענים עכשיו שזה היה תום לב. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שרני "רעה! רעה! רעה!" רהב יאמר משהו.

עוד דבר אחד: בסוף חודש פברואר, אמר לי דובר צה"ל שהתחקיר סביב נסיבות מותה של ג'וואהר אבו רחמה בעיצומו. זה היה לפני שלושה חודשים. התקשרתי אליהם שוב היום, והם הבטיחו לבדוק את הנושא. אבו רחמה, נזכיר, מתה ב-31 בדצמבר 2010. אם צה"ל לא מסוגל לסיים חקירת מוות תוך חמישה חודשים, כנראה שהוא לא רוצה לסיים אותה.

(יוסי גורביץ)