הטקסט פשוט וקצר למדי, כך שראוי לצטט אותו במלואו: "בית משפט השלום בנתניה החליט להאריך ביממה את מעצרם של שלושה פלסטינים מבלי שקיים דיון ענייני בחשדות המיוחסים להם. הסיבה לכך שלא התקיים דיון, היא שהחשודים דוברים ערבית בלבד ולא יכלו לשוחח עם הסניגור שמונה להם מטעם הסניגוריה הציבורית."

ראוי להקדיש כמה מילים לצורה האבסטרקטית שבה נכתב המבזק המופתי הזה: רענן בן צור מצליח להעביר בשני משפטים פשוטים את מלוא הקפקאיות של המעמד. יש לנו שלושה נאשמים, שאיננו יודעים עליהם דבר מלבד הלאום שלהם, העובדה שמונה להם סניגור, שהם לא מצליחים לתקשר איתו, ושבשל חוסר התקשורת הזה הם נידונים למעצר. שמותיהם אינם ידועים לנו, וחשוב מכל – הפשע שבו הם חשודים נעדר מן הדיווח. האם זו עבירה חמורה, שהחשד בה מצריך מעצר? או אולי עבירה שולית, זניחה, שמוצאם של העצורים הוא זה שבכלל הביא למעצרם? האמת היא, כפי שהמבזק מבטא היטב, שזה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא שחירותם של שלושה אנשים נגזלה מבלי שתהיה להם כל אפשרות להתגונן מפני המעשה השרירותי הזה.

אם להגן על בית המשפט, סביר מאד שהוא היה מגיע לאותה החלטה גם אם היה צריך לדון בעניינם של שלושה עובדים זרים סינים , שלא יכלו לשוחח עם הסניגור שלהם כי משום מה הוא לא דובר סינית והעברית שלהם לא מספיקה. כמובן, בישראל קל משמעותית יותר למצוא דובר ערבית מאשר דובר סינית, כך שאפשר לומר שבית המשפט עשה לעצמו חיים קלים במיוחד כאן, אבל העקרון נשאר זהה.

שלילת חירות היא הסנקציה החמורה ביותר שאנחנו מתירים לבתי המשפט שלנו. אין לנו עונשי גוף ואין לנו עונש מוות (הוא קיים, מתעורר מדי פעם כשיש צורך בקורבן אדם טקסי – שלא במקרה, בשלושת המקרים שבהם נגזר עונש מוות, שניים מן הנידונים היו פושעים נאציים והשלישי היה חשוד בבגידה – אבל בדרך כלל הוא רדום), ואחרי עונשי ממון ישנה רק שלילת החירות.

בית המשפט העליון כתב לעייפה על כך ששלילת חירות לא צריכה להיעשות ללא סיבה ראויה, אבל בפועל הארכות מעצר מתבצעת בבתי משפט שלום, על ידי שופטים עמוסים, ובתי המשפט בישראל גם כך מוטים לטובת התביעה. לעיתים קרובות, בקשת הארכת המעצר המשטרתית נענית אוטומטית. משהוכנס אדם למעצר, יש למשטרה די זמן להפעיל עליו לחץ ולהוציא ממנו הודאה. משהוצאה הודאה, התיק פחות או יותר סגור (ולעניין זה, שווה מאד לקרוא את המאמר הזה).

והנה, פה בית המשפט שולל את חירותם של אנשים מבלי שהמשטרה אפילו טרחה להציג את טענותיה. השלושה אפילו לא הואשמו ולא הוצגו כל ראיות כנגדם, מקרה שאין מובהק ממנו של חזקת חפות. אפילו הטענה ששחרורם עשוי להיות מסוכן לא רלוונטי כאן, כי הוא לא הועלה. בית המשפט פשוט העניש את השלושה על אזלת ידם של רשויות המשפט עצמן, שלא מילאו את חובתן הבסיסית להעמיד להם עורך דין. ולא, לשלוח עורך דין שלא מסוגל לדבר עם לקוחותיו לא נקרא "להעמיד להם עורך דין".

בית המשפט היה יכול לדחות את הדיון ולזמן מתורגמן. הוא יכול היה – למעשה, צריך היה – לשחרר את השלושה, כי לא היתה להם יכולת להתגונן מפני מה שלא יהיה שהמשטרה לא טענה נגדם. אבל ההחלטה היתה דווקא על מעצר. בפעם הבאה ששופטים ישאלו את עצמם מדוע אובד האמון במערכת המשפט, שיסתכלו על החלטות מסוג זה ועל המדרגות הנמוכות של היכל הצדק, אלו שרוב האזרחים שאיתרע מזלם להתקל במערכת כושלים בהן.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, אמר היום ש"תג מחיר הוא מושג פסול – אין לקחת את החוק לידיים", והוסיף ש"נפעל שמפירי חוק יטופלו. אני לחלוטין פוסל את זה." קודם כל, לא אומרים "תג מחיר" – אומרים "פוגרום", כי זה מה שזה. שנית, המתנחלים לא "לוקחים את החוק לידיים" – הם עוברים עליו. שלישית, כשנתניהו רוצה להיות בוטה, הוא יודע לעשות זאת ("שכחו להיות יהודים", "לדיקטטור יש חיוך", "הם מ פ ח ד י ם" וכן הלאה). במקרה דנן, לא נראה שלבו באמת בגינוי הזה. ואשר ל"נפעל שמפירי חוק יטופלו" – סליחה על התקף הצחוק.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יזדקק לשירותיה של מערכת הצדק.

(יוסי גורביץ)