יצאתי בשבוע שעבר לסיור מטעם האגודה לזכויות האזרח במה שמכונה על ידי צה"ל, כחלק מהנסיון שלו לקבוע עובדות בשטח, "שטח אש 918." המדובר – לבצלם יש מפה כאן – באזור מאספר יאטה בדרום הר חברון, שתושביו מכונים לעתים בתקשורת "שוכני המערות", אף שלא כולם כאלה.

במקום מתגוררים כ-1,200 בני אדם, בכ-12 ישובים קטנים. ב-1999, הודיע צה"ל בפתאומיות שבכוונתו לפנות את המקום מיושביו, כדי להשתלט על כ-30,000 דונמים ולהפוך אותם לשטח אש. מן הראוי לציין שספק אם זה בכלל חוקי, על פי החוק הבינלאומי: הכוח הכובש רשאי לתפוס שטח, באופן זמני, לצרכי לחימה. אימונים אינם חלק מצרכי הלחימה. מצד שני, צה"ל כבר השתלט לצרכי "שטחי אש" על כ-18% משטחי אזור סי. ב-2000 הורה בג"צ למנוע את הפינוי. תריסר שנים חלפו, וב-2012 הודיע צה"ל שוב שבכוונתו להשתלט על השטח. שוב הוגשה עתירה לבג"צ, צה"ל הודיע שהוא מצמצם את השטח שעליו בכוונתו להשתלט, ובג"צ הוציא צו ביניים שאוסר על הפינוי.

לטענת המדינה, מדובר באנשים שאינם דיירי קבע, אשר על כן מותר לה לנשל אותם מאדמות שבהן הם ישבו הרבה לפני שהוקמה המדינה. לצורך העניין, עורכי הדין של המדינה – שכהרגלם, הם השפחה החרופה של מערכת הבטחון – טוענים מבלי למצמץ שאם אתה חי בשטח מסוים חצי מהשנה (בעונת החקלאות) ואת החצי השני מבלה במרעה, אתה לא דייר קבע, ועל כן זכותם למנוע ממך את הגישה לחקלאות. בדיונים בבג"צ, הסכימה המדינה להתיר לתושבים לחזור לשטח במשך חודשיים בשנה, כמו גם בשבתות ובחגים (!). לכו תנהלו חקלאות בצורה הזו.

מה פתאום נזכרו בצה"ל באזור יאטה? ובכן, לטענת עורכי הדין של המדינה – כשנאלצו להיענות לדרישת בג"צ ולהסביר את התנהלותם – ההשתלטות על השטח הכרחית משום שצה"ל חייב ליישם את לקחי מלחמת לבנון השניה. אם התירוץ הזה נשמע לכם מוזר, בהתחשב ב, איך נאמר, ההבדלים בין תנאי השטח בנגב ובין דרום לבנון, אתם לא היחידים. הפעם העסק כנראה דחוף מאד לצה"ל, כי חמישה ימים לאחר לצו הביניים הוא התחיל להתאמן בשטח באופן שפוגע ישירות באורח חייהם של התושבים: החמושים שלו מחנים כלי רכב ומקימים אוהלים על החיטה והשעורה ששתלו התושבים, דגנים שאמורים לשמש אותם בשנה הבאה. את אחד הכפרים הקיפו חמושי צה"ל בתעלות, שמונעות מהתושבים לצאת למרעה או לעבודה. האגודה לזכויות האדם דרשה לקבל צו על בזיון בית המשפט בעקבות האירוע (זהירות, מסמך.) הדיונים בבג"צ בעתירה הראשית צפויים להתחדש באמצע החודש.

הייתי בכל מיני חלקים של מה שהיה פלסטינה המנדטורית, אבל ספק אם הייתי בחלק עני יותר. חלק ניכר מהתושבים מתגוררים במערות – מערות ממש. שאר הכפרים שראינו מזכירים יותר חושות. צריך להביא לפה את כל אנשי ה-Hasbara שעדיין טוענים – אמנם, הטענה הזו היתה הרבה יותר נפוצה לפני 1987 – שבעצם לפלסטינים טוב יותר תחת הכיבוש הישראלי, ושהם משגשגים.

אחד הכפרים שבהם ביקרנו הוא אל פח'ית. יש בו בית ספר שמשמש כ-85 מילדי הסביבה. בישראל, הוא היה כנראה היה מוכרז כסכנה לציבור ונהרס. פה, זה כל מה שיש. הילדים למדים שתי כיתות בכל חדר – א' וב' ביחד, למשל. חלק מהילדים גרים במרחק של שעתיים הליכה מבית הספר. הם צריכים לקום כל בוקר ולצאת מהבית בשש. כך הם גם צריכים לחזור. למרות שהאזור כולו נמצא בשטח סי, כלומר באחריות בטחונית ואזרחית של ישראל, בית הספר נבנה, מומן ומפוקח על ידי הרשות הפלסטינית. היא זו שמספקת את הספרים ואת בגדי הלימוד, וגם זו שהבטיחה, בעתיד, לספק לילדי בית הספר של אל פ'חית גם הסעה. אם זה היה תלוי בישראל, הילדים של האזור הזה, שנמצא בשליטתה, לא היו מקבלים חינוך כלל. אולי כך לא היו מבינים את הצווים שמוצאים נגדם.

כפר אחר שבו ביקרנו הוא מראייר אל עביד, שהתושבים בו אכן גרים במערה ומשתמשים בכלים שהיו נחשבים מיושנים גם בתחילת המאה ה-20. אחד מילדיהם, שיחד עם ילדי הכפר טוענה מלווה בדרכו לבית הספר על ידי חיילים מחשש להתקפות מצד מתנחלי חוות מעון הסמוכה – אף אחד לא מתכוון להפוך אותה, מאחז בלתי חוקי, לשטח אש – הותקף על ידי מתנחל באבנים מספר ימים קודם לסיור שלנו. החייל קצת התרשל בליווי.

כלומר, ישראל הגדולה והעשירה זקוקה לאדמות של העלובים האלה, כדי להקים עליהן עוד שטח אש, כאילו אין לצה"ל די שטחי אש בנגב הקרוב. גם את המעט שיש, ישראל חייבת לגזול.

ואולי המפתח הוא אחר לגמרי. אולי המפתח הוא חוות מעון. אולי – וכאן אני מייצג לגמרי את עצמי – הסיפור על שטח אש הוא הסחת דעת. אולי המטרה היא השתלטות על אדמות, כדי להעביר אותן אחר כך, כשכולם ישכחו מהן, להתנחלות כלשהי שרוצה להרחיב את שליטתה. צה"ל כבר עשה תרגילים כאלה בעבר. אסור למדינה להחרים יותר אדמות בתואנה של "צורך בטחוני" רק כדי להעביר אותן למתנחלים, אבל יכול להיות שמישהו, אולי במחלקת ההתיישבות של משרד הבטחון, החליט שבג"צ נמצא בתהליך של כניעה, ושבעוד חמש שנים – תהליכים כאלה תמיד לוקחים זמן, הם לא מיידיים – אפשר יהיה לגזול גם את כבשת הרש הזו; שבג"צ יתכופף בפני הכלי היעיל תמיד של "עובדות בשטח." אני חושב שעל כל פנים, זה הסבר סביר יותר מאשר התפיסה שצה"ל זקוק דווקא לשטח הזה כדי ליישם בו את לקחי מלחמת לבנון השניה, ושצריך לומר לו שמגוריהם של אנשים ופרנסתם הדלה חשובים יותר מהרצון שלו בעוד שטח אימונים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)