אליצור סגל, כהניסט מוצהר ורב ב"ישיבת הרעיון היהודי," מחזיק – ככל היודו-נאצים – בדעות בזויות ולא ראויות לבוא בקהל. ועם כל זה, אסור לסתום לו את הפה. שזה בדיוק מה שעשה בית משפט השלום בירושלים בשבוע שעבר.

אליצור הורשע בעבירה הנדירה יחסית של "העלבת עובד ציבור," שלא ממש ברור מה בעצם היא עושה בספר החוקים של מדינה חופשית. הוא "העליב" את הגנרל הרב תא"ל ישראל ווייס, בעוונותיו הרב הצבאי הראשי בימי ההתנתקות. אליצור לא טען שווייס הוא אוויל משריש, שהוא פיסת ג'יפה מריירת שאיננה ראויה להיראות בציבור, או הביע את דעתו על מקצועה המשוער של אמו של ווייס – כל אלה בהחלט היו בגדר עלבונות. לא שהייתי תובע עליהם, אבל אלה היו עלבונות. לא, אליצור הורשע בגלל כתיבת המשפט הבא:

"נסכם אם כן את קווי דמותו של הרב הצבאי הראשי: מסייע לרצח – איסור סקילה, מסייע לגילוי עריות – איסור ייהרג ובל יעבור, מסייע לחילול שבת – איסור סקילה, מסייע לביטול מצוות יישוב הארץ השקולה ככל התורה כולה. די בזה ואין צורך להשלים את דמותו."

אליצור טען כי ווייס מעורב ב"סיוע לרצח" בכך שלא מנע "פגיעה בחפים מפשע" במהלך ההתנתקות; בגילוי עריות, בשל תמיכתו בשירות משולב של חיילות וחיילים; בחילול שבת משום שהתיר פעילות בשבת שלא לצרכים מבצעיים; וכמובן, עצם סיועו להתנתקות הוא "ביטול מצוות יישוב הארץ."

אני לא מסכים ולו עם מילה אחת ממה שיש לאליצור לומר, אבל זה בסדר – אני משוכנע (למעשה, מאחר ויצא לנו להתכתש פומבית, יודע) שהוא לא מסכים עם אף מילה שלי. ולאף אחד מאיתנו, ועל אחת כמה וכמה לממשלה, אסור לסתום את פיו של האחר. הפרשנות של אליצור, מוזרה ככל שתהיה בעיני אנשים חילונים, לגיטימית לגמרי. אפשר, למעשה, לטעון שאליצור מתיר את דמו של ווייס (אזכור של שני איסורי סקילה ואזכור "ייהרג ובל יעבור") אבל אי אפשר לטעון שהוא "מעליב" אותו, משום שגם ווייס וגם אליצור מפרשים את אותו קורפוס הלכתי עצמו, והם חלוקים בדעותיהם.

עכשיו, אם הפרקליטות להוטה כל כך להעמיד רבנים לדין על מה שהם כותבים, אני מציע לה להתחיל משלמה אבינר, שפרסם לאחרונה מדריך שמסביר לילדות בנות שלוש כיצד עליהן להתלבש בצניעות, כלומר מסביר להן שהן אזרחיות סוג ב', במקרה הטוב, שמסוגלות לפתות גברים בעצם קיומן. ספק אם יש דבר שמסוגל, בלשון הזהב של מרטין לותר קינג, לכנס את " ענני הנחיתות המדכאים שיתחילו להעיב על שמיה הקטנים" של בת שלוש מאשר התפיסה ההרסנית של "צניעות", ודאי בנוסח האבינרי. ככאלה הם אולי לא מעליבים עובדי ציבור, אבל פוגעים מהותית במספר גדול מאד של אזרחים. כמובן, המקרה של אבינר מצריך את התערבות הרשויות לבריאות הנפש הרבה יותר מאשר את זו של הפרקליטות, מה גם שדברי ההסתה המיזוגניים של אבינר מוגנים – כפי שפסק היועמ"ש לא כל כך מזמן – משום שהם מעוגנים בדיון הלכתי דתי.

אבל כך, כמובן, גם דבריו של סגל. מה שמשאיר אותנו עם עבירת "העלבת עובד ציבור." הפרקליטות כבר הפכה בעבר שורה של חוקים ישראליים לאות מתה, פשוט על ידי החלטה שאין תובעים אנשים על עבירה עליהם. מי שיהיה לימים אחד מגדולי השופטים הישראליים, חיים כהן, הורה כיועץ משפטי לממשלה שלא להעמיד לדין אנשים בשל עבירה על חוקי הסדומיות, שלא בוטלו עד אמצע שנות השמונים. החוק הישראלי מכיל גם סעיף של כישוף (סעיף 417 לחוק העונשין), שקובע ש"המתחזה לעשות מעשה כישוף בכוונה לקבל דבר, דינו – מאסר שנתיים; קיבל דבר בעד מעשה הכישוף או על פיו, דינו – מאסר שלוש שנים; לענין סעיף זה, "כישוף" – לרבות מעשה קוסם והגדת עתידות." אילו היתה הפרקליטות מפעילה את הסעיף הזה, המשטרה היתה צריכה להקצות משאבים ניכרים למלחמה בתחום, שוטרים סמויים היו עוקבים אחרי רבנים, מקובלים, מעוננים ואצטגנינים, וקבלנים היו מתעשרים מבניית בתי כלא מאובטחים אסטרלית. למרבה המזל, זה לא המצב. שוטה וכספו נפרדים מהר יותר משהמדינה מעבירה לאוליגרכים נכסי ציבור, והשוטה – מסכימה הפרקליטות – יכול להאשים רק את עצמו. הרשויות נלחמות במאחזי העיניים, בדין, רק כאשר הם מעלימים מס.

אז למה עדיין פעיל הסעיף של "העלבת עובדי ציבור"? מה מותר עובד ציבור כמו הרב ווייס מסתם אזרח מן השורה – אזרח המשלם את משכורתו של ווייס? הוא איתנו, מותר לחשוד, בשל הנטיה הממשלתית שימיה כימי בן גוריון ושמעולם לא מוגרה להבהיר לציבור שהוא לא יכול, לא באמת, לפקח על בכירי המשטר שלו בעצמו; זה עניין לוועדות, יועצים, משפטנים, מבקרים – אבל כאשר הציבור מעז לומר מה הוא חושב על פקיד בכיר, הוא צריך להזהר לא רק מתביעת דיבה (שבה, יש להניח, ווייס היה מפסיד) אלא גם מפגיעה בכבודו של האחשדרפן ובגאוותו של הפחה.

אבל ווייס ודומיו עובדים אצלנו. אין שום דבר שמשותף לי ולסגל, אבל שנינו משלמים את משכורתו של ווייס. וכמי שמעסיקים אותו מותר לנו גם לומר מה אנחנו חושבים על תפקודו. מי שלא מוכן לקבל את התנאי הבסיסי הזה של שירות ציבורי, מי שעורו דק מדי, מתבקש לוותר על התענוג. והפרקליטות מתבקשת להוציא את סעיף "העלבת עובד ציבור" לגמלאות; יותר מדי הוא משמש למה שריח לא נעים של רדיפה פוליטית נודף ממנו.

ועוד דבר אחד: ואי אפשר בלי מילה רעה על דני איילון. הלז העיד כנגד השר הממונה עליו, אביגדור ליברמן, בפרשת מינוי השגריר זאב בן אריה – אבל עשה את זה רק לאחר שליברמן חיסל את הסיכויים שלו להכנס לכנסת הבאה. מותר להניח שאם כסאו של איילון היה בטוח, הוא היה שומר על אומרטה כפי שעשה לאורך השנים מאז אותה תקרית. אחר כך גם חטא בשקר, כשהודיע לתקשורת שהוא לא העיד "במשטרה," כשהוא מתכוון לכך שנחקר בביתו ולא, כאחד האדם, בתחנת המשטרה – אבל גורם לתקשורת לחשוב שהוא מכחיש את עצם העדות. כשאנחנו מדברים על האנשים שהורידו את הפוליטיקה הישראלית לאשפתות, צריך לזכור את שמו של האיש שהמציא את גישת השרפרף הקטן לפוליטיקה.

הערה מנהלתית: במהלך השבוע האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו נוהג להתלונן על "בעיית המשילות" של ישראל, כביכול אין לראש הממשלה הישראלי – אחד החזקים שבין ראשי הממשלה הפרלמנטריים בעולם – די סמכויות. לאחרונה הוא העביר בממשלה החלטה שמשמעה ריכוז כוח חזק עוד יותר בידיו, עד כדי ריסוק המוסד של ממשלת קבינט.

אבל לנתניהו יש בעיית ברז'נייב. ליאוניד איליץ' שלט בברית המועצות אחרי הדחת חרושצ'ב, והוא צבר עוד ועוד תארים וסמכויות. רשמית, הוא החזיק ביותר סמכויות משהחזיק סטאלין אי פעם, אבל בפועל היה מנהיג חלש הרבה יותר, שכמעט ולא עשה דבר, משום שנשען על קואליציה של אוליגרכיה שמרנית מבוהלת.

נתניהו מחזיק ביותר סמכויות, טכנית, משהיו לבן גוריון. בניגוד לבן גוריון, גם אין לו אופוזיציה ראויה לשמה. לזמן מסוים הוא החזיק בקואליציה של 94 חברי כנסת, וכשאילץ את קדימה לפרוש, הוא גם פירק אותה בפועל. ובהחלט יתכן שזו היתה כוונתו: נתניהו הוא תחבולן פוליטי ממולח. זוכרים את התרגיל של פרישת אהוד ברק ופליטיו מהעבודה?

אבל במובנים רבים, נתניהו הוא ראש הממשלה החלש ביותר בתולדות ישראל מאז, ככל הנראה, משה שרת. הבעיה היא לא בסמכויות, הבעיה היא ביכולת קבלת ההחלטות. כל החלטה שעשויה לפגוע בקואליציה שלו פשוט לא מתרחשת.

הדוגמא הקלאסית היא אביגדור ליברמן. הלז, שטכנית משמש כשר החוץ, עושה כמיטב יכולתו להקריב את האינטרסים הישראלים למען האינטרסים האלקטורליים שלו. אם נשתמש בלשונו של ליברמן עצמו, שם התואר הראוי לו הוא בוגד. הפעם מדובר בשני מהלכים: בראשון, שלח ליברמן מכתב לקוורטט ובו הוא קורא להדיח את אבו מאזן, נשיא הרשות (היום, ברדיו, הוא טען שאבו מאזן מקדם "טרור דיפלומטי" נגד ישראל); המדיניות הזו מנוגדת למדיניותה הרשמית של הממשלה, כל כך מנוגדת שנתניהו מיהר להבהיר ששר החוץ לא מייצג את הממשלה. המהלך השני הוא תקיפה פומבית של מצרים, שהכניסה כוחות לסיני ללא תיאום עם ישראל. אפשר להבין ואפילו להזדהות עם החשש מכך – כתבתי כאן בשעתו על כך שיש בעיה חמורה בכך שמשרד הבטחון עוקף את הכנסת, שאישרה את הסכם השלום, ומגיע להבנות שקטות עם גנרלים מצרים. אבל נראה שאביגדור "אסואן-טהראן" חיפש, כהרגלו, הזדמנות להלהיט את המצב ויצא בהצהרות תוקפניות – בלי שהממשלה תחליט בנושא.

הפטנט הזה – הצהרה ששר לא מייצג את עמדת הממשלה – הוא ייחודי לממשלת נתניהו. כל הרעיון של ממשלת קבינט הוא ששר מייצג את עמדת הממשלה. זה לא המקרה הראשון: נתניהו אמר שליברמן "מייצג את דעותיו האישיות" גם אחרי שליברמן תקף אותו אישית בעצרת האו"ם. אנחנו מדברים על שר חוץ שהודיע רשמית שהתכנית שלו לטיפול ביחסים עם טורקיה היא לחמש את ארגון הטרור פ.ק.ק. ישראל, במסגרת מדיניות הפריפריה שלה – שגרסה שיש לנצל את העובדה שהעולם הערבי והמוסלמי איננו הומוגני כדי לעודד מיעוטים להתקומם כנגד השלטון המרכזי, שלרוב היה עוין לישראל – סייעה ללא מעט מיליציות וארגוני טרור (הגבול בין השניים נזיל מאד) לאורך ההיסטוריה שלה. היא אף פעם לא הודיעה על כך רשמית; במסגרת הכללים של מלחמות הצללים, זה נחשב למקבילה של השתנה מהמקפצה.

על רשימת השטיקים הללו אפשר להוסיף את התרגיל האחרון של הסגן של ליברמן, דני איילון, האיש והכסא הקטן. הלז הודיע היום (ה') ש"לצערנו מסתבר שהשינוי שחל בדרום אפריקה במהלך השנים לא הביא לשינוי בסיסי במדינה והיא נשארה מדינת אפרטהייד. כרגע מופנה האפרטהייד של דרום אפריקה כלפי ישראל ונגד כורים בדרום אפריקה עצמה. במקום לקבל החלטה על סימון מוצרים ישראליים, רצוי היה שממשלת דרום אפריקה תקבל החלטות אמיצות בנוגע ל-34 כורים חפים מפשע שבסך הכל ביקשו שיפור בתנאי עבודתם." מעבר לחוצפה הבסיסית, צריך לזכור – התרגלנו לאיילון ולליברמן, אז שכחנו – שתפקידו של משרד החוץ הוא לא להיות הטוקבק הבכיר במדינה, אלא לשפר את יחסי החוץ של ישראל. ליברמן ואיילון אפילו לא מעמידים פנים שזה מה שהם מנסים לעשות: הם מנצלים את תפקידם כדי לעשות לאספסוף היהודי הגאה נעים בגב. זה ידפוק את מדינת ישראל, אבל זה יביא להם קולות בקלפי. בגידה כבר אמרנו?

ראשי ממשלה אחרים לא היו עוברים על התנהלות כזו לסדר היום. שרון לא מצמץ לפני שפיטר את ליברמן על הרבה, הרבה פחות מזה (ראוי לציין שההתנהלות של שרון, שפיטר את ליברמן כדי להבטיח רוב בממשלה להצעת ההתנתקות, היתה בעייתית בלשון המעטה). שרון גם פיטר את שרי ש"ס, מה שהיה אולי המהלך הפופולרי שלו. פרס לא היסס לדרוש את העברתו של מודעי מתפקידו אחרי שזה כינה אותו "ראש ממשלה מעופף"; הוא גם היה קרוב מאד להביא לפיטוריו של שרון – שני המהלכים הללו היו בתקופת ממשלת האחדות של 1984-1988.

לנתניהו אין האומץ להביא לפיטוריהם של מי שדופקים את יחסי החוץ של ישראל על בסיס קבוע; הוא רק מסתפק בהבהרות רפות שהם לא מייצגים את הממשלה. ובכן, הם מייצגים. כך עובדת השיטה. אבל נתניהו מעדיף לכרסם בשיטת המשטר שלנו, ובלבד שלא יצטרך להתמודד עם משבר קואליציוני. חוסר נכונותו של נתניהו להחליט, וחוסר נכונותו להתעמת, הוכח גם בפרשה שבה אילצה אותו מערכת הבטחון למנוע דיון בנושא – המצור על עזה – שבו ביקש מן המל"ל לכתוב דו"ח מיוחד; אחר כך כל זה התדרדר לפרשת המשט.

אז מה יש לנו פה? ראש ממשלה סמרטוט, שצובר יותר ויותר סמכויות על הנייר בעודו שוחק את המוסכמות של שיטת המשטר ושם אותן ללעג. הסמכויות האלה, אגב, לא ייעלמו עם נתניהו: הן יעברו לראש הממשלה הבא, ויימצא מי שיהיה בו די עוז לעשות בהן שימוש לרעה. ככה זה עובד; שימוש לרעה בסמכות הופך לתקדים. זו לא תובנה חדשה; ימיה כימי העימות בין יוליוס קיסר וקיקרו סביב הוצאתם להורג של בעלי בריתו של קטילינה.

וזה האיש שרוצה שנסמוך עליו בהחלטה גורלית כמו יציאה למלחמה עם איראן.

ועוד דבר אחד: ערוץ 10 עומד שוב על סף סגירה. אפשר לא לאהוב את ערוץ 10 – לעבדכם הנאמן כלל אין טלוויזיה – אבל במצב שבו ראש הממשלה שולט בכל כך הרבה ערוצי תקשורת, לא בטוח שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר עליו. מעניין לציין שקולו של שר התקשורת, משה כחלון, לא נשמע בפרשה. למה לו להסתבך עם נתניהו, שגם כך חושד בו שהוא מנסה לרשת אותו? כחלון יודע להופיע בתקשורת; כשהיו קופונים לגזור, כמו כששבר את קרטל הסלולר – ועל כך בהחלט מגיעה לו תודה – הוא ידע לעשות זאת היטב. אבל כחלון יודע גם ממה להתרחק: הוא גם שר הרווחה, מה שוודאי יפתיע חלק מהקוראים. זה תפקיד שעליו הוא מעדיף לא לדבר. כן, נחמה: בממשלת נתניהו יש "שר להגנת העורף", אבל אין שר רווחה או שר בריאות במשרה מלאה. זה אומר הרבה על סדר היום שלה – וגם על זה של משה כחלון.

(יוסי גורביץ)

צאר החוץ, אביגדור ליברמן (ברה"מ ביתנו), הודיע שהוא ממשיך להתנגד להעביר לפלסטינים את הכספים שישראל חייבת להם. בנדיבותו, הודיע שהוא לא יפרק את הממשלה על הנושא הזה – את זה הוא שומר לרגע שבו הממשלה תציית לצו בג"צ ותפנה את מאחז מגרון – אבל הוא התחייב שסיעתו תעשה הכל כדי למנוע את העברת הכספים.

הכספים שבמחלוקת הם כספי המסים שגובה ישראל עבור הרשות הפלסטינית, על פי הסכמי פאריס. מאחר ולפלסטינים אין עדיין גבולות, שלא לדבר על תחנות גבול, ישראל גובה עבורם את הכספים המגיעים להם על יצוא. כלומר, ישראל אמורה להיות בסך הכל בנקאי, צינור להעברת כספים.

בפועל, למרות תחינותיהם של פוליטיקאים מרחבי העולם – ממזכירת המדינה קלינטון ועד מנכ"ל האו"ם – ישראל מתייחסת לכסף הזה כאילו הוא שלה, כאילו בכך שהיא מעבירה אותו לפלסטינים היא עושה עמם חסד. הפעם העילה היא הצטרפותם של הפלסטינים לאונסק"ו; קודם היו עילות אחרות. שטייניץ התבקש לפני כחודש להקדים את העברת הכספים ביומיים, כדי לאפשר לפקידי הרשות לעשות קניות לפני החג; הוא עשה שרירים על חשבונם, וסירב.

על אלה אפשר להוסיף את הווייזתא הדיפלומטי שלנו, דני "כסא נמוך" איילון. הלז אמר שלשום כי ישראל שוקלת "לנתק לחלוטין" את התשתיות לרצועת עזה – מים וחשמל. כלומר, איילון רוצה שישראל תטיל עונש קבוצתי על אוכלוסיה של כמיליון וחצי איש, שכ-43.9% מהם מתחת לגיל 14, ותמנע מהם את הגישה לתשתיות הבסיסיות ביותר. גבר-גבר, אין מה לומר.

אני כבר שומע את הקריאה – "שיקחו ממצרים." צואת פרים. ישראל כבשה את הרצועה במשך 38 שנה, פי שתיים ממשך הזמן שהרצועה הוחזקה על ידי המצרים. במשך כל התקופה הזו, ישראל עשתה כמיטב יכולתה הניכרת לוודא שהעזתים לא יוכלו לספק את צרכיהם בעצמם והקפידה שלא תתפתח תעשיה ברצועה. אחרי נסיגת הכוחות הקרקעיים של צה"ל והוצאת המתנחלים מהרצועה ב-2005, דאגה ישראל עונתית לפגוע בתשתיות העזתיות, גרמה להן נזק עצום ומכוון במהלך "עופרת יצוקה", ומאז היא מקפידה לחבל בנסיונות לשקם אותם. מי ששולח את העזתים לקבל תשתיות ממצרים, יואיל נא להסביר מדוע לא החזירה ישראל את הרצועה למצרים במסגרת הסכמי קמפ דיוויד ומדוע המשיכה לכבוש אותה 27 שנים אחריהם. שברת? שילמת.

אגב, זוכרים איך שימש גלעד שליט תירוץ למצור על הרצועה? הוא שוחרר, המצור נמשך. השבוע יצאה משאית עמוסת תותים ליצוא מהרצועה לאירופה. זו המשאית הראשונה שיוצאת מרצועת עזה מאז חודש מאי. ההסכמים המקוריים בין ישראל לאש"ף העריכו את יכולת היצוא של רצועת עזה בכ-400 משאיות מדי יום. מדיניות ישראלית רציונלית היתה עושה כמיטב יכולתה כדי לוודא שהיצוא מרצועת עזה היה דווקא עולה, כי אנשים שיש להם מה להפסיד הם אנשים רציונליים יותר, ואנשים כאלה – למשל, מעמד ביניים מתפתח – יכלו לשמש משקל נגד לחמאס. אבל ישראל מונעת יצוא כדי להעניש את האוכלוסיה. בייחוד היא מונעת יצוא לגדה המערבית, בניגוד להסכמי אוסלו שראו ברצועה ובגדה חטיבה אחת; את הגדה הופכת ישראל לאזור סחר משלה. סיפוח כלכלי, אם תרצו. צרפו לכך את העובדה שעל המתנחלים חל החוק הישראלי, לא החוק המקומי, ואת הצעת החוק המטומטמת החדשה, שעל פיה חוק המוזיאונים הישראלי יחול גם על הגדה, ונהיה מסובך מאד לטעון שישראל לא סיפחה את הגדה.

עכשיו, אין ספק שהתחבולה של דפיקת הפלסטינים הועילה לשטייניץ במרכז הליכוד – משה פייגלין, הסוס הטרויאני, מרוצה מהמרכז הזה, וזה אומר הכל – ואין ספק שהפוזה של ליברמן מועילה לו בקרב קהל מצביעיו, וגם ווייזתא הדיפלומטי זכור שם לטוב. השאלה היא איך כל ההתלהמות הזו מועילה לישראל.

היא לא קונה לה ידידים בפלסטין. היא מחלישה את הפלסטינים שעדיין מאמינים בפתרון שתי המדינות ומקדמת את פתרון המדינה האחת. היא מציגה את ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, כחתלתול של נייר שמעדיף את שמירת הקואליציה שלו על פני האינטרסים של ארצו – אפילו שהוא עצמו טוען שהוא מאמין בהם. וכמובן, היא מערערת את בולשיט ההסברה של ישראל, כביכול אין לה אחריות למצב בעזה וכביכול היא איננה שולטת על הפלסטינים בגדה. כל כך היא לא שולטת בהם, שהם לא יכולים לשלם משכורות אלא אם יכרעו וישתחוו בפניה.

וזה לא יוכל להחזיק. עם האדונים האחר שכבש לעצמו ארץ בהשענו על התנ"ך, האפריקנרים – לא במקרה היו ישראל ודרום אפריקה של האפרטהייד חברות בברית מצורעים – יכול היה לשמור לעצמו חלק מהארץ, אילו היה מסכין להתפשר. הוא סירב, וסופה של דרום אפריקה שהלכה בדרכה של רודזיה. כאן זה יהיה, יש להניח, מדמם יותר.

ועוד דבר אחד: ח"כ דוד "אפילו לא בהמה" רותם (ברה"מ ביתנו, אלא מה) החליט להעביר את חוק גרוניס בוועדה במהירות שיא. הוא מצא שיטה: הוא פשוט קשר עם חברי הקואליציה לערוך הצבעה בשעה מוקדמת מזו שעליה הודיע לחברי האופוזיציהו הוא פשוט לא המתין לחברי האופוזיציה וניהל את ההצבעה בהיעדרם, וזה לקח לו שלוש דקות בדיוק. היה לו אפילו נימוק: חברי האופוזיציה עמדו, שבוע קודם לכן, על זכותם החוקית להגיש הסתייגויות לחוק. על מחטף כזה, בדרך כלל שוברים את הכלים. בישראל, פסוודו-דמוקרטיה שאפילו מהותית היא כבר לא, אף אחד לא ישים לב.

(יוסי גורביץ)

דני "כסא נמוך" איילון, שמפגין נוכחות מרשימה בתקשורת החדשה, מופיע בימים האחרונים בסרטון חדש ביוטיוב, שבו הוא מנסה להסביר מדוע לישראל יש זכות על הגדה המערבית, או, למצער, מדוע לא קיים שם כיבוש. הסרטון לא מקורי במיוחד: הוא מבוסס על סרטון תעמולה של מועצת יש"ע. כל זה יצר פארסה קטנה: מוקדם יותר היום, הפיצה שדולת המתנחלים – שאגב, ממש לא מקפידה על השקיפות שהיא דורשת מאחרים באשר להכנסות שלה – מייל שמציין בגאווה שהסרטון של איילון מתבסס על זה שלהם, ואם לא די בכך, הרי שהוא קיבל את הסכמתם לכך. במשך כמה שעות, יכלו המתנחלים להרגיש שהם לא מצורעים. האופוריה נגמרה מהר מאד: כמה שעות לאחר מכן, כשהתחילו השאלות להגיע, נאלצו במועצת יש"ע להכחיש בשפל רוח שיש קשר ביניהם ובין הסרטון.

אבל בעיות הדימוי של המתנחלים הם לא הנושא. מה שמדהים ומדאיג כאן הוא שסגן שר החוץ של מדינת ישראל מבצע דה-לגיטימציה לעצם קיומה.

צפו-נא בסרטון. בדקה 3:43 אומר הקריין ש"החלטה 181, החלטה לא מחייבת מלכתחילה, נשארה ללא כל מעמד חוקי". כפי שציין הבוקר ניתאי פרץ, ההחלטה הזו מוכרת לציבור הישראלי בתור החלטת הכ"ט בנובמבר. סגן שר החוץ הישראלי כבר לא מכיר בה.

איילון חוזר מילה במילה על השקרים של המתנחלים שכבר פירקתי בפוסט קודם. המשמעות היא שמשרד החוץ הישראלי – ואיילון מייצג אותו עת יעלה מרכב, עת יעלה משכב – עומד מאחורי השקרים האלה, שלא מסובך להפריך.

יש הנחת יסוד סמויה בכל מסכת השקרים החדשה של המתנחלים – היא בת כמה חודשים בלבד, נזכיר – שמאמץ עכשיו איילון. ההנחה הזו היא שריבונות ולגיטימיות מגיעה מבחוץ, ולא מהסכמת הנשלטים. לא שזה מפתיע, שלילת הרעיון של הסכמת הנשלטים, במדינה שמאבדת במהירות את שאריות צביונה הדמוקרטי. אבל צריך לשים לכך לב.

המתנחלים, ואיילון בעקבותיהם, טוענים שיש להם זכות על השטחים מכוח הצהרת בלפור. פחות מחצי דקה אחר כך, איילון מבכה את אובדן עבר הירדן המזרחי, כתוצאה מהחלטה של שר בריטי אחר, ווינסטון צ'רצ'יל. כלומר, איילון והמתנחלים מוכנים לקבל הצהרה של כוח קולוניאליסטי שלא טרח בכלל להתייעץ בתושבי האזור, אם היא לטובתם – אבל שוללים את זכותו לקבל החלטה כזו כשהיא לא מוצאת חן בעיניהם. בלשון כותבי התלמוד, התנהגות כזו היא שלי שלי, שלך שלי. במועצת יש"ע ודאי יוכלו לומר לאיילון איך מוגדרים אנשים שמחזיקים בתפיסה הזו.

בפועל, כמובן, שתי ההחלטות חסרות כל לגיטימיות. לא לבלפור ולא לצ'רציל היתה כל זכות לקבל החלטות באשר למזרח התיכון. אם ינסה איילון לנמק את קיומה של מדינת ישראל לקהל זר – וזה, נזכיר, חלק מרכזי משהו מתפקידו – בהתבסס על החלטת סן רמו, שומעיו, במיוחד הצעירים, יבהו בו כאילו ניסה להסביר להם שהם צריכים לממש את החלטות שלום ווסטפליה. עידן הקולוניאליזם חלף בכל העולם, חוץ מאשר בישראל – מה שלא מפתיע, שכן היא מחזיקה בקולוניות, ומטרת השטיק של איילון, באמצעות פלפול משפטי שהיה גורם לסחרור גם לישועי, היא לשכנע אותם שלישראל יש זכות גם על הגדה המערבית.

יש רק בעיה אחת: ההתעלמות מהסכמת הנשלטים יוצרת עולם הזוי, שבו אין כלל פלסטינים, אין להם דרישות, והם לא נכבשים. איילון מסביר שישראל כבשה את השטח מירדן, ומתעלם מהעובדה שירדן הודיעה רשמית ב-1989 שאת ניהול הגדה היא מעבירה לאש"ף. למעשה, המילה "פלסטינים" עצמה כלל לא מופיעה בטקסט של איילון. אחרי הכל, היא תחדיר קצת מציאות לפנטזיה הוורודה שבה הוא רוצה שנחיה. ישראל, לגישתו, לא כובשת תושבים; היא כובשת שטח. ארץ ללא עם לעם ללא ארץ, שבנו אליך שנית.

אבל הפלסטינים, לצערם של המתנחלים ושל איילון, קיימים, והם לא הולכים לשום מקום. יתר על כן, החלטת סן רמו שאליה עורג איילון קובעת – נזכיר שוב – ש"מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה." אם נתעלם לרגע מהשם המפורש הזה, "פלסטינה", שאומר שגם ישנם פלסטינים – ולו במובן של יושבי הארץ – המשמעות היא שאם איילון והמתנחלים רוצים לשלוט על הגדה, הם יצטרכו לתת לכל תושביה זכויות אזרחיות ודתיות מלאות. על פי הסקרים האחרונים, יותר ויותר פלסטינים חושבים שזה רעיון טוב.

השאלה היא אם זו גם עמדת ממשלת ישראל. אם לא, אז ראש הממשלה צריך למצוא קצת אומץ ולפטר את הדה-לגיטימיזטור המסוכן שמשמש כסגן שר החוץ, ששומט את עמוד התווך העיקרי של זכות קיומה.

ועוד דבר אחד: דובר צה"ל הודיע היום בגאווה שמפקד חיל הים פיקד אישית על ההשתלטות על הדיגניטה, הספינה הצרפתית שניסתה לפרוץ את המצור הימי על עזה. אוי לאותה גאווה: השתלטות על ספינה קטנה, לא חמושה, שאנשיה לא גילו התנגדות, הצריכה את נוכחותו של מפקד החיל. החוליים של 18 השנים בלבנון, שבהם משימות ברמת המחלקה היו מצריכות פיקוח של תת אלוף, בעליל עוד לא החלימו.

(יוסי גורביץ)

להחלטה שקיבלה הכנסת אתמול, להקים ועדת חקירה ל"לתופעת הדה-לגיטימציה כלפי צה"ל בעולם מצד ארגונים ישראלים", אין שום קשר לחקירה. יש לישראל מנגנוני חקירה: אם יש חשד שבוצע פשע, המשטרה או השב"כ חוקרים אותו, הם מעבירים את המידע שברשותם לפרקליטות, וזו מחליטה אם יש מקום להעמדה לדין, ובתי המשפט אומרים אחר כך את דברם – אמנם, בהרבה יותר מדי מקרים דברם זהה לזה של הפרקליטות.

מה שעשתה הכנסת אתמול הוא דה לגיטימציה של מחנה פוליטי: האשמה בבגידה של מחנה אחד על ידי מחנה אחר, בכסות של חקירה. ההליך היה מדהים: לפני כמה ימים העלתה פאינה קירשנבאום (יש יצור כזה) מישראל ביתנו את הצעת הוועדה שלה, והיא הגיעה במהירות שיא לכנסת. מי שענה להצעה של קירשנבאום מטעם הממשלה היה דני איילון, סגן שר החוץ וחבר בסיעתה של קירשנבאום, שבשיא נדיר של ציניות האשים – בשם הממשלה – את ארגוני השמאל כ"מבקשים לקעקע את הדמוקרטיה בישראל". היתה בעיה פרוצדורלית קטנה בנאום של איילון: כפי שציין בזעם והלם מיכאל איתן, איילון לא יכול היה לייצג את הממשלה משום שזו לא דנה בנושא ולא קבעה כל עמדה. אבל הקטנוניות הלגליסטית של איתן כבר שייכת לעידן קודם, העידן שלפני המהפכה הציונית השניה, זו שמובלת על ידי אביגדור ליברמן והפיונים שלו.

יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, אחד העוגנים האחרונים של דמוקרטיה בכנסת הנוכחית, תקף בחריפות את החלטת הכנסת – בעיקר מצד סיעות הימין, אבל גם מצד כמה מחברי הכנסת של סיעת קדימה: יוליה שמאלוב-ברקוביץ', רוברט טיבייב ועתניאל שנלר – והגדיר אותה כמשפט ראווה. ומה חסר לנו? איזה כלב לא נבח? קולם של בנימין נתניהו, ראש הממשלה שממשלתו לא דנה בהצעתה של קירשנבאום אבל תמכה בה, ושל נשיא ישראל, זוכה פרס נובל לשלום שמעון פרס, לא נשמע. לא היה להם מה לומר, כנראה.

מה שראינו אתמול היה שבירה סופית של כללי המשחק, שימוש בכלי חקירה למטרת רדיפה של יריבים פוליטיים, המקבילה הישראלית של שריפת הרייכסטג. זו, כזכור, לא היתה רק שריפה של מבנה פיזי, אלא שימשה בידי הימין הקיצוני – תוך עקיפת הכללים הפרלמנטריים המקובלים – כדי לרדוף פוליטית את יריביהם, בכלל זה את חברי הרייכסטג הנבחרים של סיעות השמאל (ואחר כך גם של הימין המתון יותר). הלעג של אנשי החולצות החומות ליריבים השתקף אמש היטב בצווחות הנצחון של דני דנון: "אתם חברי בשמאל, צריך להגיד לכם היום כמאמר השיר: 'לפעמים החגיגה נגמרת'".

ואכן, חגיגת הדמוקרטיה בישראל נגמרה. צריך יהיה להבהיר לאנשים שעדיין שוגים לחשוב שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שהתואר הזה כבר לא רלוונטי. ספק אם איילון, קירשנבאום, דנון ואחרים מבינים איזה סיוע הם מעניקים לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, אבל הגיע הזמן להשלים את התהליך: לחסל את הלגיטימציה של המשטר הציוני וממשלת ליברמן-איילון. אסור לגלות נאמנות למשטר הזה, אם רוצים להציל משהו שראוי להצלה ממדינת ישראל. אם על ישראל לחיות, המשטר הציוני חייב לעבור מן העולם. ואת זה צריך לומר בכל מקום, אבל במיוחד מחוץ לישראל. כפי שראינו משורה של משטרים פאשיסטיים, מאיטליה וגרמניה ועד סרביה של מילושביץ', העם במשטרים פאשיסטיים לא מסוגל להציל את עצמו, לא מסוגל להתעורר מחלום ליל המכשפות, אלא באמצעות התערבות חיצונית מטלטלת. מאחר ורוב הישראלים נורא אוהבים לשנוא שמאלנים אבל אוהבים את החופשות שלהם באירופה ואת מוצרי הצריכה שלהם יותר, יש לקוות שסנקציות רציניות יעשו את העבודה.

(יוסי גורביץ)

אתמול הצליח בנימין נתניהו לחמוק מוועדת חקירה, עוד אחת, ובקדימה האשימו אותו בכך שקנה את חבר הכנסת אורי אריאל ב-22 מיליוני שקלים לישיבות ההסדר. 43 אנשים נהרגו בשל שורה של כשלים ממשלתיים, ונתניהו מצליח בינתיים לא רע במסמוס הנושא. עוד שבוע, אנשים ישכחו ונתניהו יוכל להמשיך הלאה, לכשלון הבא.

הבוקר פרסם כלכליסט (גילוי נאות: אני פרילאנסר שלהם) ידיעה שהיתה צריכה להוציא את הציבור לרחובות כדי לבנות גיליוטינה בפתח משרד האוצר. כלומר, אם עוד היה כאן ציבור. משרד האוצר מסרב להציג לחברי הכנסת את תקציב המדינה בפירוט מלא, כלומר כזה שיסביר לאיפה הולך הכסף בדיוק. נערי האוצר, שזוכים לתמיכת השר שלהם, טוענים בחוצפה ש"פרסום התקציב המפורט יצית מחלוקות שיערימו קשיים על אישורו הסופי". אתם הבנתם את זה? הכנסת דנה בתקציב, אבל אסור להסביר לה על מה היא דנה כי היא עוד עשויה "לעורר מחלוקות". כאילו זה לא תפקידה.

התקציב אמור להיות תקציב דו שנתי, לשנים 2011-2012. ישראל היא אחת משתי מדינות בעולם שמתנהלת בתקציב דו שנתי. הפעם הראשונה שבה העבירו תקציב כזה היתה ב-2009, והמצב אז היה ייחודי. הכנסת היוצאת לא הצליחה להעביר תקציב, והממשלה הוקמה רק במארס. דיוני התקציב היו אמורים להמשך חודשיים. הממשלה הגישה אז הצעת חוק שקבעה ש"בשל המצב הייחודי כפי שתואר לעיל, הנובע מהצטרפות הנסיבות של עיכוב באישור תקציב המדינה לשנת 2009 וההשפעות השליליות של המשבר העולמי על המשק הישראלי, מוצע לקבוע הסדר מיוחד, במסגרת הוראת שעה, שיחול לגבי תקציב המדינה לשנים 2009 ו-2010". ההדגשות שלי. עכשיו אנחנו לא "במצב ייחודי", אז למה בכל זאת יש לנו תקציב דו שנתי?

כי באוצר התאהבו בו. שטייניץ אפילו אמר שתקציב חד-שנתי הוא "על גבול האיוולת. כל העולם טועה". ומה פשר סיפור האהבה הזה? בכל מדינה נורמלית, אישור התקציב הוא הדיון בהא הידיעה שעומד בפני הפרלמנט. התקציב הוא הצהרת כוונות של המדינה: מה היא רוצה, לאיפה היא הולכת. הדיון נמשך חודשים.

המעבר לתקציב דו שנתי, והסירוב החצוף לומר מה בעצם כתוב בו, מסרסים את יכולתה של הכנסת לפקח על התקציב, מה שבאוצר מכנים "שכנוע המפלגות". לא שקודם היכולת היתה גדולה מדי: חוק ההסדרים – הפרחים על התועבה הזו מגיעים, כרגיל, לשמעון פרס – משמש את משרד האוצר לחיסול מה שהוא מכנה "חקיקה פופוליסטית" כבר 25 שנה. הכנסת רוצה יום לימודים מלא? היא יכולה לרצות, מי שואל אותה, האוצר לא רוצה. אז לא יהיה. אה, היא העבירה חוק? זה בסדר, נטפל בו באמצעות חוק ההסדרים. באיטיות אך בעקביות, מעביר נתניהו את השלטון בישראל – אם אין לך השפעה על התקציב, אתה לא באמת שולט – לידי קבוצת מומחים בלתי נבחרים.

לפני כשלושה שבועות, רימה בנימין נתניהו קלות והעביר את חוק משאל העם תוך שהוא מביא למליאה חברי כנסת מן הקואליציה שכבר קוזזו עם חברי כנסת מקדימה, ושבר בכך מסורת ארוכת שנים. לא היה שום צורך בכך; לקואליציה היה רוב גדול, של יותר מ-30 ח"כים (65:33). ובכל זאת.

בתחום אחר, הודיע אתמול שגריר ישראל בארה"ב, מייקל אורן, בשיא נדיר של חוצפה – נשברים הרבה כאלה לאחרונה – שישראל בכל זאת רוצה לקבל את המטוסים שהיתה אמורה לקבל מארה"ב תמורת ההקפאה. למי ששכח, אין הקפאה. אין הקפאה כי לבנימין נתניהו חסר הרצון לארגן כזו. כפי שכבר נכתב פה, נתניהו העדיף לסכן את המטוסים – שאישית, הייתי שמח לוותר עליהם, אבל זה נושא אחר – ואת הווטו האמריקני האוטומטי כדי להיראות בסדר בעיני הבסיס הפוליטי שלו והמתנחלים.

בחדשות אחרות, האיחוד האירופי הודיע אתמול שהוא רוצה מו"מ בין ישראל ובין הפלסטינים שישיג תוצאות תוך 12 חודשים, אבל באותה נשימה הוסיף ש"The EU commends the work of the Palestinian Authority in building the institutions of the future State of Palestine … the Council reiterates its readiness, when appropriate, to recognize a Palestinian state. We welcome the World Bank’s assessment that “if the Palestinian Authority maintains its current performance in institution building and delivery of public services, it is well positioned for the establishment of a State at any point in the near future”.

כלומר, עכשיו כשאפילו שמעון פרס לא יכול יותר להעמיד פנים שבנימין נתניהו לא עבד עליו כשאמר שהוא רוצה שלום, תגיע אירופה ותכיר חד צדדית במדינה פלסטינית בגבולות 1967, כי לכולם ברור שמדובר בשקרן קליני שלא רוצה ולא מסוגל להשיג שלום. ברזיל וארגננטינה כבר הודיעו שיכירו במדינה כזו, שתאריך היעד המוצהר שלה הוא אוגוסט 2011. ואם אירופה בפנים, סביר להניח שברק אובמה ינגב את הרוק של נתניהו מפניו ויימנע מלהטיל וטו – אחרי הכל, נתניהו ויתר על הווטו כשסירב להקפאה.

ואה, כן – זוכרים את הדיבורים של נתניהו על סולחה עם טורקיה, אחרי הסיוע הטורקי לכיבוי השריפות? אז לא תהיה כזו. סגן שר החוץ, דני "הכסא הנמוך" איילון, הודיע הערב – דווקא הוא – מעל דוכן הכנסת שישראל לא תסכים להתנצלות ולא תשלם פיצויים על הריגתם של תשעה אזרחים טורקים מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. ואיילון עוד היה מנומס: ח"כ דני דנון השתחץ בכך ששלח מכתב לארדואן שבו אמר שהטורקים צריכים להיות רגועים, כי ישראל היתה צריכה להרוג את כל האנשים על הסיפון אבל נמנעה מלעשות זאת.

ואם אנחנו כבר בנושאי השריפה, אולי שמתם לב אבל יש מחסור קבוע במים כאן. ישראל נחשבת למובילה עולמית בתחומי התפלה, אבל דווקא לה אין כאלה. למה? כי האוצר נוקט סחבת. אתמול נאם נתניהו בכנס כלשהו, והעלה את ההתפלה על ראש שמחתו. כל השומע יצחק: הרי רק באפריל דפק נתניהו על השולחן והורה להגיש לו תכנית להתפלה תוך 30 יום, ושום דבר לא זז. המתקנים האלה, כמובן, יוקמו על ידי גופים פרטיים. הרי הממשלה, כך נתניהו, לא מסוגלת לנהל שום דבר כיאות.

אז אם ככה, למה הוא שם, בעצם?

* * * * *

ממשלת נתניהו קיימת כבר כמעט שנתיים. היא לא יכולה להצביע ולו על הישג אחד. הנזקים שהיא גרמה, במיוחד בתחום יחסי החוץ של ישראל, בלתי ניתנים לכימות. נתניהו פועל בעקביות כמו רב חובל של ספינה שוקעת, שכדי להציל את עצמו ממרד הנוסעים, שובר חתיכות מן הספינה ומעניק להם אותם כרפסודות. הספינה תשקע, אבל כנראה שיהיה לו מקום על הרפסודה האחרונה. הוא עושה הכל כדי לא לעשות; עשיה פירושה קבלת החלטות, והוא מעדיף את המצב כמו שהוא, או על כל פנים מעדיף שלא להרגיז מישהו מהקואליציה שלו. לכל היותר הוא יאמר משהו נוקב, כמו במקרה המרד הלגמרי לא שקט של 50 רבני הערים. הוא לא ינקוט פעולה. ואם מתוך אי עשיה הולכת המדינה, נו – הוא תמיד יוכל לצאת לסיבוב הרצאות על דמוקרטיה ויעילות כלכלית. האנשים שישאיר מאחוריו, קצת פחות.

בתרבות הפוליטית האמריקנית – אני מודה לאיתמר על התזכורת – אין אדם שזכה למקום של נצח בגיהנום יותר מאשר ג'יימס ביוקנן, חדל האישים ששימש כנשיא לפני לינקולן ונקט באפס מעשה בזמן שמדינה אחרי מדינה בדרום ארה"ב הודיעה על פרישה מן האיחוד. כשלינקולן נכנס לתפקידו, כבר לא היה איחוד. בהחלט יתכן שאם יהיה פעם זכרון פוליטי בישראל – כרגע אין – הכהונה השניה של נתניהו תזכר כדומה לזו של ביוקנן. הבעיה היא שארה"ב שרדה את ביוקנן, במאמץ רב ובמלחמה רבת הדמים ביותר בתולדותיה; כלל לא ברור שישראל תוכל לשרוד זמן רב אחרי נתניהו. כבר עכשיו אנחנו רואים את הרעה החולה של האדישות, תולדת היאוש: האדישות שאומרת שאין טעם לצאת לרחובות, אין טעם לתבוע את דמם של 43 משרתי ציבור, אין טעם להסתער על משרד האוצר ולמשוח את פקידיו בזפת ונוצות, אין טעם. כי אי אפשר.

וציבור שהגיע לנקודה הזו – הרבה, יש להודות, בזכות מלחמת ההתשה האיומה שניהל אריאל שרון בראשית העשור, שהרגילה את הציבור לכך שהוא לא יכול לצפות מממשלתו אפילו להגנה מפיגועים – כבר איננו ציבור. הוא כבר הסכין עם כך שאחרים קובעים את גורלו ושאין טעם אפילו להתעצבן. הוא נסוג אל השאנטי למיניהו, אל הבידור הזול, אל הניו אייג' והרבנים הכריזמטיים. הוא בעצם כבר ויתר על הדמוקרטיה, שהיא הרעיון שהציבור מנהל את ענייניו – הציבור ולא רק באמצעות נבחריו, הציבור באמצעות מעורבות תקיפה, מתמדת, בין בחירות לבחירות. ובמקום שאין ציבור, גם אין דין וחשבון ציבורי.

כך שנתניהו יכול להיות רגוע. לעם בישראל יש את המנהיג שמגיע לו, ואם לא טוב לו עם זה, אם הוא עדיין מקטר, לא נראה שהוא יעשה משהו בנידון. כמו נתניהו, הציבור לא אוהב מאמץ. תנו לשבת. מה שיקרה, יקרה.

הערה מנהלתית: רשימת הקישורים שמשמאל עודכנה לראשונה זה זמן רב. לעיונכם.

הערה מנהלתית ב’: מי מכם שרוצים לשמוע אותי מלהג על אורוול, יוכלו לעשות זאת מחר, ה-16 בחודש, בשעה שבע בבוקר ברשת א’. אם מישהו יוכל לארגן הקלטה באיכות ראויה, אודה לו.

(יוסי גורביץ)

אמש (ד') הכריז סגן שר החוץ, דני איילון, על ניתוק הקשרים בין ישראל ובין ארגון התרבות העולמי, אונסק"ו, לאחר שלטענתו הארגון הכריז על קבר השייח' המוכר לנו כקבר רחל כמסגד, מה שלא קרה.

הדבר אירע באותו היום שבו הכריז משרד החוץ כי ישעה את השיתוף הפעולה הבטחוני עם בריטניה, כך שיתכן שאיילון חש שהוא הגזים קמעא לערב אחד. אי לכך ובהתאם לזאת, מיהר איילון להודיע כי דבריו הוצאו מהקשרם על ידי… הדוברת שלו, אירנה אטינגר, וכי הוא לא הודיע על ניתוק היחסים עם אונסק"ו. יצוין שהדברים שאיילון אמר בכנסת בהחלט עשויים לבלבל: הוא אמר ש"ישראל דוחה בתוקף את כל חמש ההחלטות של אונסק"ו" וש"החלטנו להשעות את שיתוף הפעולה עם אונסק"ו בתחומים אלה, וגם באשר להחלטות קודמות". מה המשמעות של "גם באשר להחלטות קודמות", אם לא שישראל משעה את כל שיתוף הפעולה שלה עם אונסק"ו?

כך או כך, הצליל הבולט בהיעדרו הוא שריקת הנסיקה של הטיל שהיה אמור להעיף את אטינגר ממשרד החוץ אל שוק העבודה, כיאה לדובר שייחס לבוס שלו את המילים "השעיית שיתוף הפעולה של ישראל עם הארגון עד לביטול ההחלטה השערורייתית הזו", אם איילון אכן לא אמר אותן.

אבל האם ההכחשה של איילון אמיתית? בעבר לא היסס סגן השר להטיל את האשמה לפאדיחות שלו על אחרים. למשל, בפרשת הכיסא הנמוך, הוא בחר להאשים את התקשורת, שאבוי, לא שיתפה איתו פעולה.

הידיעה של "הארץ", שבה מכחיש איילון את המיוחס לו, פורסמה בשעה 21:04. 36 דקות לאחר מכן, עודכן דף הפייסבוק של איילון כך שיכיל את ההודעה על "השעיית היחסים עם אונסק"ו" – הידיעה המקורית, לא המעודכנת. הידיעה הזו עדיין בדף הפייסבוק של איילון נכון לשעת כתיבת פוסט זה. אני מצרף צילום מסך (באדיבותו של יאיר מהללאל). כמו כן, כפי שאפשר לראות מצילום המסך השני, ערוץ הטוויטר של דני איילון הודיע היום (ה'), בסביבות 10:00 בבוקר, ש"בגלל קבר רחל – ניתקנו קשר מאונסק"ו",  תוך קישור לעמוד הפייסבוק. ההדגשות בתמונות הן שלי. מומלץ להקליק על התמונות, כדי לקבל את הגודל המלא.

אז מתי אומר לנו דני איילון אמת – כשהוא מודיע בפייסבוק על ניתוק היחסים עם אונסק"ו, להנאת האספסוף היג"ע, או כשהוא מכחיש (עבור הקהילה הדיפלומטית) את ניתוק היחסים הזה? האם הוא נוקט כאן בשיטה של אמירת דבר אחד לקהל בוחריו ודבר אחר לדיפלומטים?

אפשר, כמובן, לטעון שגם ההודעות בדף הפייסבוק וערוץ הטוויטר הן מלאכתה של אטינגר החרוצה מאד. אבל העדכונים הללו מגיעים שעות אחרי ההכחשה הרשמית של איילון, כך שמעבר לשאלה מדוע אטינגר עדיין בתפקידה – אם אכן שגתה ולא משתמשים בה כשעיר לעזאזל – עולה גם השאלה האם דני איילון יודע מה הכפופים לו עושים בשמו.

שקרן או חדל אישים – לבחירתך, דני.

(יוסי גורביץ)