החל מהבוקר, מופיעה בבר השמאלי של הבלוג מיניאטורה של הקריקטורה הידועה של קורט ווסטרגארד. היא מחזיקה בייחוס משונה למדי: היא, כנראה, הקריקטורה היעילה ביותר בהיסטוריה של המין האנושי – אבל רוב אלה שהושפעו ממנה לא ראו אותה מעולם.

הקריקטורה של ווסטארגארד הופיעה, יחד עם 11 קריקטורות אחרות, בגליון מיוחד של היומון הדני יילנד-פוסטן בספטמבר 2005. מטרת הגליון היתה למחות על פחד מפני איור דמותו של מוחמד על ידי עשיית הדבר עצמו. אף שהידיעה על כך פורסמה במצרים כבר באוקטובר 2005, המהומות סביב הקריקטורות פרצו רק בינואר 2006. למה? שאלה טובה. בהחלט יתכן שהמהומה, שמקורה בעיתונות הסעודית, החלה כנסיון סעודי מודע להפנות את תשומת הלב מעוד אסון בעת החאג' במכה; זו, על כל פנים, היתה דעתו של הבלוגר הסעודי The Religious Policeman.

הקריקטורה של ווסטרגארד ושתי קריקטורות אחרות – באחת נראה מוחמד כשהוא מנופף בסיף, ומאחוריו שתי נשים רעולות, ובשניה כשהוא בולם עדר מחבלים מתאבדים בגן עדן בקריאה "עצרו! עצרו! אזלו לנו הבתולות!" – היו למוקד הסכסוך. במחאה על קריקטורות שטענו כי האיסלם אלים, התפוצץ העולם המוסלמי בגל של אלימות.

ואז קרה דבר משונה. עיתונים ברחבי העולם סירבו לפרסם את הקריקטורות. הם פרסמו כתבות על השערוריה, על המהומות, על הפיגועים, על האיומים – אבל סירבו להראות את הדבר עצמו. הקוראים נאלצו לנחש – או סתם לגגל. במקרה אחד, בקנדה, נפתחה חקירה מטעם איזה גוף מק'קארתיסטי לאחר שמו"ל מקומי פרסם את הקריקטורות. עורך צרפתי שפרסם את הקריקטורות, פוטר; המו"ל שלו היה מצרי. ראיתי, בזמן אמת, את הלחץ האדיר שהופעל על כלי התקשורת שעבדתי בו, בנסיון להסיר אותן; לעורך שלי בנענע, נתי יפת, היו ביצים.

לפני חודשיים, נתפסו בדנמרק כמה מוחמדינים – ביטוי ארכאי ואפילו אוריינטליסטי, אני יודע, אבל יותר ויותר הוא הופך למדויק – כשהם מתכננים את רציחתו של ווסטרגארד. באקט של סולידריות עם קולגה שנאלץ לרדת למחתרת בגלל כת פראים, העיתונים הדנים שבו ופרסמו את הקריקטורה שלו. ושוב, מחוץ לדנמרק – שמפגינה, שוב ושוב, אומץ לב ראוי להערצה במלחמה מול הברבריות המוסלמית – כמעט אף אחד לא עשה זאת. בישראל, עורך של עיתון גדול שלח מכתב מתרפס לזרוע המקומית של האחים המוסלמים והבטיח שהן לא תפורסמנה.

זה לא היה המקרה הראשון. התרגיל הזה התחיל עם סלמן רושדי ו"פסוקי השטן" שלו. חומייני ושאר האייטולות ידעו על הספר רק משמועות, אבל זה הספיק בשביל להוציא פסק דין מוות, ולהצית מהומות ברחבי העולם. ואחרי רושדי היה "כניעה" של תיאו ואן גוך ועייאן הירסי עלי, וואן גוך נורה ונשחט ברחוב, כשהמשפט האחרון שלו הוא "אנחנו לא יכולים לדבר על זה?". וחודשיים אחר כך התחילה הכניעה ההולנדית הגדולה: בשל איומי המוחמדינים, נמנעה הקרנתו מחדש של "כניעה". הירסי עלי גורשה בפועל ממולדתה המאמצת. ואחר כך בא "פיטנה" והיסטריית הפחד הגדולה סביבו.

ההמנעות מפרסום הקריקטורות איננה נובעת מאיזה רצון "לכבד" את הדת הרצחנית ביותר והמפגרת ביותר על פני כדור הארץ. לא, היא נובעת מפחד. בשנות התשעים פרסמה אשת ימין צעירה, טטיאנה סוסקין, כרוז לא סימפטי במיוחד שבו נראה חזיר הכותב את הקוראן. כרוז לא סימפטי – אבל מה שקרה לסוסקין היה סימפטי עוד פחות. הפרקליטות הוציאה מהנפטלין את הסעיף בחוק האוסר על "העלבת דת", ומכוחו נשלחה סוסקין לשנתיים מאסר. השופט לא בעט את הפרקליטות מכל המדרגות בטענה של "הגנה מן הצדק", אף שהחוק היה מזמן אות מתה והעלבת דת היא חלק בלתי נפרד מכל תכנית אקטואליה ישראלית. המניע, כאן ובהחלטתם של עורכים ישראלים לא לפרסם את מה שהיו צריכים לפרסם, היה פחד.

אפשר, כאן ובבריטניה ובצרפת ובארה"ב, לרדת על הדת היהודית ועל הקתוליות ללא חשש. אפשר היה, בשער של גלילאו, לפרסם תמונה של הבתולה מאריה עם ראש פרה. יצירת אמנות ידועה לשמצה בארה"ב זכתה למימון ציבורי, אף שכל המיצג היה קרוסיפיקס טבול בצנצנת שתן.

וזה בסדר. יותר מבסדר: כך זה צריך להיות. זה חופש הביטוי. הדת היא חלק מחיינו, למרבה הצער, והיא אחראית לשורה של עוולות. ביקורת עליה היא דבר לגיטימי. אבל, משום מה, הביקורת עוצרת כשהיא מגיעה לכת מסוימת, שמוצאה מפדופיל אנלפביתי מחור נבער במיוחד במאה השביעית. כל אחד משמות התואר האלה, אגב, עומד בכל ביקורת הסטורית – אבל אנחנו לא מעיזים לומר את זה. יותר ויותר, מתגנב התואר "הנביא" לשמו של מוחמד גם בעיתונות מערבית מיינסטרימית. עוד לא הגענו ל"הנביא מוחמד, עליו השלום" – אבל אנחנו בדרך.

והגיע הזמן להפסיק לפחד. כי הפחד הוא ראשיתה של הכניעה. כי הפחד הוא ראשיתה של הצנזורה העצמית, שהיא גרועה משמעותית מצנזורה חיצונית. כי הפחד הוא צל שרודף את דבריך, את כתיבתך, את היותך; הוא גורם לך לשקר לעצמך.

הגיע הזמן, אם לצטט את מרטין לותר קינג שהשבוע מלאו 40 שנה למרטיריום שלו, להבין שחיינו מגיעים לקיצם ברגע שבו אנו שותקים על דברים חשובים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

זה היה, בעצם, די צפוי. האו"ם מזמן נשלט על ידי הברברים. לוב קיבלה בשעתו את הנהגת הוועדה לזכויות אדם – ומיד השליכה את ארה"ב מהוועדה. עיראק ואיראן ניהלו, יחדיו, את הוועידה לפירוק נשק. ואתמול חוסלה רשמית הצהרת זכויות האדם האוניברסלית.

על המועצה לזכויות אדם של האו"ם, זו שאין לה שום דבר לעשות חוץ מלגנות את ישראל, כבר כתבתי כאן. בשנים האחרונות, עשה ארגון הוועידה האיסלמית, המאגד שורה של מדינות מוסלמיות, כל מאמץ להביא להגדרת "השמצת דת" – רק דת אחת, כמובן – כפשע. זה לא כל כך הלך: הם הצליחו להעביר רק החלטה בלתי מחייבת, לפני שנה, המגנה "השמצת דת".

ביום שישי שעבר הם הצליחו, סוף סוף. במשך חודשים, דחפו קנדה ומדינות מערביות אחרות למינויו מחדש של חוקר בענייני הפרות זכות הביטוי, שהיא זכות המוקנית בהצהרת זכויות האדם האוניברסלית מ-1948. החלטה כה ברורה מאליה נתקלה בהתנגדות עקשנית מצד המדינות הברבריות, מסיבות מובנות.  

ואז הנציג הפקיסטני עלה על רעיון מבריק. המדינות המוסלמיות, נתמכות על ידי סין, רוסיה וקובה, הגישו תיקון להצעה: החוקר ידווח לא רק על הפרות זכות הביטוי, אלא גם על "שימוש לרעה" בזכות הביטוי. כלומר, הפכו את זכות הביטוי על ראשה. אני לא יודע מהו בדיוק "שימוש לרעה", אבל יש לי ניחוש די טוב.

להחלטה קדם מכתב מתחנן (זהירות, PDF) של 21 ארגונים חוץ-ממשלתיים אמיצים ממדינות מוסלמיות,  שמכירים יפה את הממשלות שלהם ויודעים בדיוק איך השטיק הזה ישמש אותן. זה לא עזר, כמובן. ההחלטה התקבלה ברוב של 27:15. המשלחת הבנגלדשית הסבירה את הצבעתה ברצון להמנע מאלימות.

עכשיו, האלימות היא חד כיוונית. היא גם לא מקרית. היא מוכוונת על ידי ממשלות ואנשי דת. אילו היו המדינות המוסלמיות באמת דואגות לשמה של הדת שלהן, הן היו מגנות פחות קריקטורות ויותר פיגועים בשם האיסלם, פחות קריקטוריסטים ויותר ג'יהאדיסטים. זה לא יקרה, כמובן – ולכל זה, המועצה המכובדת לא מתייחסת. היא גם לא הצליחה לעשות משהו במקרה של דארפור, או במקרה של טיבט, או במקרה של בורמה – תומכי הרוצחים הרי יושבים במועצה עצמה.

ג'ון מק'קיין מדבר בימים אלה על רעיון "ליגת הדמוקרטיות": פרישה מהאו"ם והקמת ארגון של מדינות דמוקרטיות. רעיון נהדר, שהופך לבעייתי מאד כשהוא מגיע ממק'קיין. אחרי הכל, האיש תמך במלחמה בעיראק מלכתחילה ורוצה להשאר שם עוד 100 שנים. בהנתן מעמדה הבינלאומי של ארצות הברית אחרי בוש, לא ברור אם יש לה את הסמכות המוסרית – על כך בקרוב – לקדם את הרעיון המתבקש הזה, אבל נראה ששעתו הגיעה. המסמך המכונן של האו"ם, אחרי הכל, רוקן השבוע מתוכנו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 (יוסי גורביץ)

גודל העליבות: "פיטנה" של חבר הפרלמנט ההולנדי חרט וילדרס הוא, איך לומר, לא בדיוק יצירת מופת. הוא מכיל מראות קשים, תצלומי תקריב של גופות חרוכות, והוא סרט תעמולה לא מי יודע מה מתוחכם. לא שהוא שגוי; הקישור שהוא עושה בין פסוקי הקוראן, הטפות האמאמים ובין הביצוע בשטח מדויק. ההתמקדות שלו באנטישמיות ובהכחשת השואה – השלט המצמרר ההוא מההפגנות בלונדון בעקבות הקריקטורות, "הכונו לשואה האמיתית" – מציקה לאלה שמעדיפים לטמון את ראשם בחול. הקישור הזה, הצבת המראה הזו, הוא שהפך את וילדרס לאויב הציבור.

בניגוד לשמועות, וילדרס לא שרף או קרע ספר קוראן בשידור חי. זה לא משנה. ההיסטריה נכנסה להילוך גבוה עוד לפני שווילדרס סיים את הכנת הסרט. הדימיפיקציה של הולנד ושל המערב הגיעה לשיאים חדשים. ממשלת הולנד, ערש חירויות הפרט וזכות הדיבור, מחפשת עכשיו אמצעים להעמיד לדין את וילדרס על אמירת האמת, והיא עושה ככל יכולתה כדי למנוע את הקרנת הסרט.

באקט מטומטם במיוחד, מאות הולנדים העלו סרטונים ליו-טיוב שבהם הם מתנצלים על "פיטנה" – סרט שלא הם יצרו ושאין להם שום קשר אליו. ההתנצלות הזו רק משחקת לידיהם של הנעלבים-תמיד ושל הרוצחים בשם אללה. אבל זה מחוויר לעומת הודעתם של אנשי עסקים הולנדים שהם יתבעו את וילדרס, אם עסקיהם במדינות מוסלמיות ייפגעו. קשה לחשוב על התקפה בוטה יותר על חופש הביטוי, מאשר איום בתביעה כנגד אדם האומר משהו בשל פעולתו של גוף שלישי, בלתי תלוי – ויש להוסיף, גוף שנמצא תמידית על סף איש שפיות. 

בינתיים, מעלה ממשלה בעולם הערבי – הממשלה היחידה של האחים המוסלמים – הצגת בובות לילדים, במסגרתה ילד גיבור שוחט את נשיא ארה"ב בוש והופך את הבית הלבן למסגד גדול. אבל נראה לי שהפעולה הזו, מצד ממשלה שהאיחוד האירופי רוצה להכיר בה, לא תזכה לשבריר מהגינוי שזכה לו סרט תעמולה גס אך מדויק שהופק על אפה ועל חמתה של ממשלת הולנד.

המוגלה מתפרצת החוצה: היום נחשף האירוע השלישי בשבוע האחרון של התעללות בילדים מצד הורה חרדי. המקרה המחריד-במיוחד הזה, אונס הילדים כדי לנקום באב, גורם לך לתהות אם חינוך ליברלי יותר – למשל, כזה שהיה מפגיש את האם עם "מדיאה" של אוריפידס – היה מונע את האירוע.

וכן, זו תופעה דתית. במשטרה כבר מודים שבבני ברק תקיפה מינית היא עבירה הרבה יותר נפוצה מאשר בגוש דן. מי שמכיר את המוסר הדתי הקתולי, הדומה מאד, ומכיר את פרשיות הכמרים הפדופילים, לא יופתע – וגם לא מהעובדה שלרבנים יש עבר שחור של חיפוי על עברייני מין מאנ"ש.

טלי פרקש כתבה טור אמיץ בוויינט, שקורא להפסיק את תפיסת המשטרה והפסיכולוגים כ"מוייסרים", להפסיק עם החיפוי האוטומטי ולהתמודד עם התופעה. יש לקוות, אבל לא הייתי בונה על זה, שהשטפון של השבוע האחרון הוא תוצאה של מחנכים שנמאס להם מקשר השתיקה. אז בפעם הבאה שאיזה מחזיר בתשובה יטיף לכם על החינוך החרדי המשובח, תשאלו אותו בנימוס אם כבר ניפו את כל הפדופילים מרשימת המורים.

פליפ-פלופ: פעם, מזמן, אהוד ברק נהג לומר דברים שליליים על ממשלת אולמרט ולקרוא להתפטרותה. זה היה לפני שהצליח להצטרף אליה כשר בטחון. אחר כך הגיעה ועדת וינוגרד, וברק הפר את הבטחתו, שניתנה לעיני המצלמות, לפרוש מן הממשלה לאחר דו"ח וינוגרד. את ההודעה הזו הוא נתן אז תוך כדי כניסה לישיבת הממשלה, כדי שלעיתונאים לא תהיה אפשרות לשאול שאלות קשות.

לאחרונה, מתקבל הרושם, ברק לא מרוצה בממשלת אולמרט. מצבו בסקרים אומלל – לא שזה משנה, כי אין בחירות אישיות, אבל הפרשנים הפוליטיים התרגלו – ומצבה של מפלגתו לא הרבה יותר טוב. יתר על כן, אולמרט גונב לברק את המצביעים, כשהוא מציב את עצמו בפועל כראש מחנה השלום – היינו, האיש שישיג הסכם-דמה עם אבו מאזן.

אז מה עושה ברק? הוא מודיע להורים שכולים שאולמרט היה צריך להתפטר בעקבות מלחמת לבנון השניה. בוקר טוב, אודי –   אבל מתי בשלה בך התובנה הזו? איפה היית רק לפני חודש וחצי? אתה באמת חושב שהזכרון שלנו כל כך קצר?

כשהשר חובש כיפה: תושבי ישראל למדו מנסיון מר ששרים חובשי כיפה הם צרה צרורה. אם השר מחזיק בתיק החינוך, התוצאות – בערות ויהדות – ידועות. אבל שר חובש כיפה יכול להזיק גם בתיק התיירות: פתאום, טיילת בחברון הופכת לפרוייקט תיירותי מרכזי, והמשרד מוצא את עצמו תומך במאחזים.

וזה לא רק שוחד וזה לא רק בניזרי (אם כי יש לשאוב עידוד מכך שבתיק הזה הורשע לראשונה גם הרב שנתן גושפנקא הלכתית לפשע): אלי ישי הפך את משרד התמ"ס לקרדום לחפור בו קולות. המשרד פתח בשנת 2007 46 קורסים להכשרה מקצועית בתחומי היהדות – ביניהם לא פחות מ-28 קורסים בתחום הפורח של סופרי סת"מ – אבל אף לא קורס אחד ביישומי מחשב, למשל.

כלומר, ישי הפנה את משאבי המשרד שלו לשירות הסקטור המצומצם שלו על חשבון הציבור הכללי. בהתחשב בכך שהמשתתפים בקורסים זוכים לשכר – זעום, אבל שכר – בשל השתתפותם בהם, ובהתחשב בכך שהשוק לא משווע לגדודים חדשים ורעבים לעבודה של כותבי מזוזות, עולה כאן חשד ממשי לשיחוד בוחרים – ועל חשבון הציבור.

מה אפשר לעשות? כלום, כנראה. התרגלנו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

דר' רואן וויליאמס – המוכר יותר כארכיבישוף מקנטרברי, ראש הכנסיה האנגליקנית – מורגל בשערוריות. המוכרת שבהן היא העובדה שהוא גם ארכידרואיד. וויליאמס טוען בתוקף שהתואר הוענק לו על ידי ארגון משוררים וולשי, שאיננו פגאני; השמרנים בכנסיה האנגליקנית לא התרשמו, ו'ארכידרואיד' הפך לתואר לגלוג ובוז כלפי וויליאמס. בצדק מוחלט, כפי שמסתבר.

בסוף ינואר, הצליח הארכיבישוף לעצבן חלקים נכבדים מתושבי בריטניה, כשדרש לבטל את חוק חילול הקודש המיושן – כה מיושן, עד שבית המשפט העליון הבריטי סירב לפני כחודש לאשר תביעה כנגד אזרח, שנשענה עליו – ולהחליף אותו בחוק דרקוני הרבה יותר. אליבא דארכידרואיד, יש להעניש דיבור "חסר-מחשבה ואכזרי, אפילו אם הפגיעה נעשתה ללא כוונה". להרבה אנשים זה נשמע קרוב מאד לאיסור, למשל, על פרסום הקריקטורות של מוחמד, או של 'פסוקי השטן' של רושדי.

עוד זה מדבר וזה בא: מי שרצה לדעת בדיוק באיזה צד עומד הארכיבישוף במלחמת התרבויות – פואד ע'גמי הודה לאחרונה שסמיואל הנטינגטון צדק ממנו בשאלה זו – קיבל את התשובה אתמול. הארכידרואיד אמר ש'אין מנוס' מאימוץ חלקים מסוימים של השריע'ה האיסלמית בבריטניה, ביניהם חוק המשפחה וחוקי כלכלה. השריע'ה, יש לציין, הוגדרה על ידי בית המשפט האירופי לזכויות אדם כ"מנוגדת לעקרונות הבסיסיים של דמוקרטיה".

זו היתה עמדה מטומטמת במיוחד, אפילו מצד ראש כנסיה שכבר הצהיר שאיננו מאמין בסיפור לידת ישוע, שלושת המאגי וכל השאר. החוקה הבלתי כתובה של בריטניה מעניקה עליונות לכנסיה האנגליקנית, וראש המדינה חייב להיות אנגליקני. תמיכתו של הארכיבישוף בהכנסתה של מערכת חוקים דתית אחרת מערערת את כל האיזון העדין והלא כתוב הזה – מה גם ששמועות בלתי מבוססות טוענות שהנסיך צ'ארלס התאסלם – ומתקבל הרושם שהוא לא טרח להתייעץ עם אף גוף ממשלתי בטרם יצא בהצהרה הזו.

זו היתה עמדה מטומטמת במיוחד משתי סיבות נוספות: האחת, רוב המוסלמים בבריטניה אינם רוצים בשריע'ה. הם נמלטו ממנה. אלא שהם חלשים ומפוחדים מכדי להתנגד לגופים של האחים המוסלמים, כגון המועצה המוסלמית בבריטניה – גוף בלתי נבחר – שמצליח להשתלט על השיח הציבורי, ושמו נקשר לא פעם באלימות ובהטפה לטרור.

שנית, לפני כשבוע התחיל הבישוף האנגליקני של רוצ'סטר, מייקל נאזיר-עלי, לחיות תחת הגנה משטרתית. חטאו של הבישוף? הוא האשים גופים איסלמיים קיצוניים בבריטניה ביצירת אזורים האסורים בכניסה ללא-מוסלמים. ובנוהל הרגיל – על פיו התגובה הנכונה לקריקטורה המציגה את ה'נביא' הפדופיל והאנלפבית כחובש טורבן-נפץ היא הצתת שגרירויות, והתגובה ההולמת לציטוט של קיסר ביזנטי הוא רצח נזירה – ציון העובדה שהאיסלם הוא אלים גררה אלימות. בהקשר הזה, ההצהרה של הארכידרואיד היתה, איך לומר, מעט חסרת רגישות.

שלא במפתיע, הבישוף מרוצ'סטר היה מראשי תוקפיו של הארכיבישוף. נאזיר-עלי ציין שהשריע'ה תיצור מתח 'עם המסורת האנגלית בשאלות כגון מונוגומיה, עילות גירושין, זכויות נשים, משמורת על ילדים, חוקי ירושה ודיני ראיות. וזאת מבלי להזכיר את הקשר בין חירות האמונה והדיבור ובין תקנות בדבר חילול קודש וכפירה'. בניגוד לארכידרואיד, הבישוף מכיר את דת השלום היטב: הוא יליד פקיסטן.

נאזיר-עלי היה אחד מרבים. בין היוצאים כנגד הארכיבישוף, היה גם בן אחר של וויילס, ג'יימס לי, שבילה שנתיים מחייו כלוא בערב הסעודית בהתאם לחוקי השריע'ה. הוא ציין שמדובר במערכת חוקים ברברית, וקרא להתפטרותו של הארכידרואיד.

הקריאות להתפטרותו של הארכיבישוף כה רבות, עד שמקורביו אמרו כי הוא "נדהם לחלוטין" מגל ההדף, וכי הוא שרוי "בהלם". בנזיפה חצי רשמית, אמר ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, ש"על החוקים הבריטיים להשען על ערכים בריטיים". אם ייאלץ להתפטר – הסינוד האנגליקני מתכנס, בלי קשר, מחרתיים – יוכל הארכידרואיד להתנחם בתמיכתה של המועצה המוסלמית של בריטניה.

הארכיבישוף צודק בנקודה אחת: הכרה רשמית למחצה בשריע'ה כבר קיימת בבריטניה. מסתבר שאף שהחוק הבריטי אוסר פוליגמיה, כולם שווים בפני החוק חוץ מאלה ששווים יותר: גברים הנשואים ליותר מאשה אחת – נחשו בני איזו דת? – יקבלו תוספת סעד עבור כל אשה, ובלבד שהנישואים הבלתי חוקיים נערכו במדינה המכירה בהם.

בהחלט יתכן, אם כן, שהארכידרואיד ישלם בתפקידו כקורבן חטאת על הכנסתה של השריע'ה בדלת האחורית. הוא היה צריך לדעת לסתום את פיו, לתת לסרטן הזוחל לעשות את שלו, ולא להפנות אליו זרקור.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

טועים פחות מהאפיפיור: לממונה על התקציבים באוצר, ולחבר מרעיו, יש בנוסף לידע הכלכלי גם ידע רפואי רב. לא ניתן להסביר אחרת את העובדה כי בשעה טובה אישר האוצר מכרז לרכישת מכשירי MRI נוספים, לאחר שהאוצר נסוג מעמדתו כי מכשיר CT רגיל מספק.

מסתבר, שבנוסף לכישוריהם הרבים והטובים, יודעים נערי האוצר לכמת את נזקי הקרינה שמצטברים אצל חולים שעוברים בדיקות תקופתיות ב-CT, ובנוסף יודעים גם כי העובדה שה MRI מאפשר בדיקה איכותית יותר אינה חשובה כל כך.

לדעתי, וייתכן בהחלט שאני טועה בחשבון האקטוארי מכיוון שאין בידי את כל הנתונים, לא מדובר אפילו בהחלטה כלכלית נכונה, מכיוון שעלות הטיפול בסרטן שהתגלה בגילוי מוקדם זולה בצורה ניכרת מאשר הטיפול בסרטן בשלב מתקדם, אבל גם זה אינו מפתיע, מכיוון שאותם כלכלנים העדיפו תמיד את כיבוי השריפות על פני רפואה מונעת, שיקרה יותר לכאורה, וזולה בהרבה למעשה.

מדובר גם באותם כלכלנים שחושבים שבמסגרת ידיעותיהם הם יכולים להסביר למשרד החינוך כיצד יש לבצע את עבודתו, וכמובן גם למרצים. בעידן שבו כבר כמעט ואין אנשי רנסנס באקדמיה, בעיקר מכיוון שתחומי הידע רבים ומגוונים ורוב החוקרים צנועים מספיק להכיר בכך שרק בתחומם הצר הם יכולים להציג את עצמם כמבינים, אולי צריכים אנו להיות גאים בכך שמשרד האוצר מלא באנשי רנסנס. הרי לנו אנשים שמבינים בחינוך, בבריאות, וכמובן גם בכלכלה.

מיותר לציין, כי לו מנכ"ל הבריאות היה מתיימר לקבוע את יעד האינפלציה, או אפילו להעיר הערה רשמית על מסגרת התקציב, סביר להניח כי נערי האוצר האמיצים היו ממררים את חייו על כל עט שהיה מנסה להזמין. הרי לא מדובר בבעלי ההון, שלפניהם משחקים נערי האוצר, כשהם מפריטים את נכסינו לדעת. מדובר בסך הכל בבריאות שלנו, ובאנשים שהתבלבלו בין היכולת לתמחר סעיף תקציבי ובין הידע וההבנה להחליט על חשיבותו.

(עופר רון)

הטרוריסטים שהעדפנו לשכוח: מברי הכנסת מן הימין פצחו לאחרונה בקמפיין שמטרתו להביא לסגירת התיקים נגד הפורעים בכתום. הרי זה היה כל כך מזמן, מי כבר זוכר מה קרה ב-2005 ומה זה כבר משנה.

השופט ג'ורג' קרא הורה היום לשלוח לכמה עשרות חודשי מאסר שני יהודים יקרים, שכל חטאם הוא שרצו לבצע פיגוע כנגד הציבור הישראלי. הציבור הישראלי זוכר, במעומעם, את הפיגוע שביצע עדן נתן-זאדה בשפרעם; את זה שביצע אשר וייזגן בשילה, כבר שכחו. נשכח גם נסיון הפיצוץ בבנין ברחובות. נשכח גם השמן על הכבישים. נשכחו גם שני הפסיכים שהציתו עצמם במחאה על ההתנתקות.

אנחנו טובים בהדחקת הטרור הדתי; מסוכן מדי להתבונן בו מקרוב.

צורה לה: קבוצה של חיילים החליטה שהצורה הנכונה לטפל בכפריים פלסטינים שמעבדים את אדמתם הגזולה ובפעילי השמאל שמלווים אותם – כדי להוריד את רמת האלימות שהם סופגים – היא לחשוף את עכוזם.

האספסוף היהודוני – אתם יודעים מי הם, אלה שחותמים כ"יהודי גאה", אלה שגזענותם היא אמונתם – התפרצו ב"מה אתם רוצים מהם", "כל הכבוד לצה"ל", וכמובן, חביב הקהל: "למה אתם מפרסמים את זה". באמת, למה להציב מראה מול היהודונים?

תגובות דומות מאד נרשמו בשבוע שעבר, כשחייל גולני בזז מאה שקלים מביתו של פלסטיני. להגנתו טען החייל שהוא התחרט, החזיר את הכסף, ובכל מקרה – הוא בזז משום בגלל שהתרגז על חטיפת גלעד שליט, והכסף לא היה מיועד לו-עצמו, אלא לפיצות לחבר'ה.

העונש בחוק הצבאי על ביזה בעת מלחמה הוא מוות. בית המשפט שלח אותו לשלושה חודשי מאסר על תנאי. גם זה היה יותר מדי ליהודונים, שאחד מהם השווה אותו לרובין הוד. בפעם הבאה שנפסיד במלחמה, רצוי אולי לזכור גם את התקריות הללו.

לונדוניסטאן, הנה אנו באים: משטרת בריטניה גילתה בהפתעה, כך הדיילי מירור, ששוטרים "אסייאתים" (זה המונח הפוליטיקלי קורקט, אבל לא מדובר בשינטואיסטים או בנזירי זן) חיבלו אקטיבית בחקירות של מעשי רצח על כבוד המשפחה. לא זו אף זו: קורבנות עתידיים של 'דת השלום' – נשים, כמעט כולן – מדווחות שקיימת רשת של פקידי ממשלה "אסייאתים" המסייעים באיתורן של הקורבנות, וכי השוטרים הביעו הזדהות דווקא עם הרוצחים.

אז אחרי שהשמאל האופנתי החליט שפמיניזם הוא עניין לנשים מערביות בלבד, ושמילת ילדות היא עניין תרבותי לגיטימי לחלוטין, כנראה שהשלב הבא יהיה אימוץ 'רצח על כבוד המשפחה' כעוד היבט של תרבות אחרת ומדוכאת, שאסור לנו להתערב בו. וזה שמדובר בצורה המחליאה ביותר של פטריארכליות ודיכוי? נו, יש להם נראטיבים משלהם, ואם תגדיר אותם כברברים, אתה אפריורית גזען.

נהוג לומר, אגב, שיש המון מוסלמים מתונים. ראינו הפגנות ענק – אלימות, לעיתים קרובות – של דת הכניעה כשיצאו ספרים שהם לא טרחו לקרוא, או כשהודפסו קריקטורות שהם לא ראו, כל זה בתואנה של 'מניעת פגיעה בשמו של האיסלם'. הפגנות כנגד הסיבה האמיתית לפגיעה בשמו של האיסלם – פגיעה בחפים מפשע וחסרי ישע – משכו, איך לומר, הרבה פחות קהל, אם התקיימו בכלל.

וכדי לוודא שהמסורת תשמר, שלא יהיה מחסור בשוטרים בוגדניים ובני משפחה מסורתיים בעתיד, מחליט עכשיו משרד החינוך הבריטי להוציא את הפיקוח על בתי הספר המוסלמיים מידי הממשלה ולהעביר אותו לידי מפקחים מטעם בתי הספר עצמם. מרשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

לומר שנועם חומסקי הוא אדם לא-ישר, זה אנדרסטייטמנט. על שרוול אחד מספריו האחרונים, הוא ציטט את הניו יורק טיימס על עצמו: "נועם חומסקי הוא אחד האינטלקטואלים המבריקים והחשובים של זמננו". הציטוט לא היה שגוי, אבל הוא היה מטעה: חומסקי נמנע מלציין שהוא נכתב לפני 40 שנים, והוא השמיט את שארית המשפט: "אז איך הוא יכול לכתוב שטויות כאלה על מדיניות החוץ של ארצות הברית?"

דוגמא נוספת לחוסר היושר – ולשטויות על מדיניות החוץ של ארצות הברית – העניק לנו חומסקי השבוע. יחד עם שורה של סופרים נחשבים, הוא כתב מנשר על "ישראל, לבנון, ופלסטין", שכולו דברי הבל, שטות, ורעות רוח.

חומסקי מתחיל בטענה ש"הפרק הנוכחי בעימות בין הישראלים לפלסטינים החל כאשר ישראל חטפה שני אזרחים, רופא ואחיו, מעזה; תקרית שכמעט ולא הוזכרה, אלא בעיתונות הטורקית".

נניח לשאלה מדוע הסיבוב הנוכחי מתחיל דווקא אז, ולא, נניח, במטחי הרקטות הבלתי פוסקים על שדרות. הרושם העולה מדיווחו של חומסקי שזוג אחים יצאו להם לטיול בעזה הפסטרולית, כשלפתע הגיחו כוחות האופל הישראליים וחטפו אותם, אזרחים תמימים.

הטענה שלו, על פיה הנושא הוזכר רק בעיתונות הטורקית, היא שקרית. הנה, למשל, אזכור בעיתונות הישראלית. וראה זה פלא: בעיתונות הישראלית, מצוין כי זוג האחים חשודים בביצוע מעשי טרור, ועל כן נעצרו. אפשר, כמובן, להניח שמדובר בתעמולה ציונית זולה, וכי מדובר באזרחים תמימים. אז יצטרך חומסקי לענות על השאלה מדוע מבזבז הצבא הישראלי את מיטב משאביו בחטיפתם של רופאים עזתים ואחיהם.

כלומר, לטענת חומסקי, מעצרם של שני חשודים בטרור הוא שהביא עלינו את כל הקדחת של החודש האחרון, כולל זה שבלבנון. דא עקא, יגעתי אך לא מצאתי ולו אזכור אחד של לבנון בכל הטקסט הזה, אף שהיא מופיעה במקום מכובד בכותרת.

בשאר הטקסט, חומסקי שב ומבכה את גורלם של הפלסטינים המדוכאים, הכבושים על ידי ישראל. אכן, גורלם נורא; והוא ימשיך להיות נורא בעתיד הנראה לעין, משום שהם הוכיחו סופית לציבור הישראלי שאין עם מי לדבר. ישראל נסוגה מעזה, אבל עזה ממשיכה לרדוף אחריה. זכותם, כמובן, של הפלסטינים לדבוק בצדק ולומר שכל זמן שלא שוחררה הגדה, תמשיך הלחימה גם מן הרצועה; חובתם לדעת שכל רקטת קסאם הנורית לעבר שדרות מרחיקה את שחרור הגדה. אף אחד כאן לא מטומטם די הצורך כדי לאפשר להם להפגיז גם את פתח תקווה ונתניה.

חומסקי מתייחס, למעשה, לרקטות הקסאם: הוא מדבר על "טילים מאולתרים החוצים את מסלולם של טילים משוכללים". אבל ראה זה פלא: אף ששני סוגי הטילים "קורעים לגזרים גופים באופן מזעזע", מתקבל הרושם שהטילים המתוחכמים – היינו, אלו שבהם משתמשת ישראל – מכוונים "אל העניים והמנושלים, החיים בצפיפות".

וזו כבר חוצפה. במשך שש שנים, חוטפת שדרות רקטות קסאם. לא מי יודע מה קטלניות, אבל מוחצות-שיגרה, מטילות אימה, מעוררות טראומה: נשק טרור, פשוטו כמשמעו. הציבור בשדרות הוא, יופתע מר חומסקי לדעת, "עניים, מנושלים, החיים בצפיפות". דברים דומים ניתן לומר על תושבי קרית שמונה, כרמיאל, נצרת, ועשרות ישובים שהותקפו על ידי החיזבאללה: מי שנותר בהם היה מי שלא היה חזק דיו כלכלית כדי להימלט.

חומסקי, כאמור, לא מתייחס למלחמה בלבנון. אילו עשה כן, היה עליו לגנות את החיזבאללה, שגרר את האזור לעוד סיבוב דמים בשירות אדוניו האיראניים. אבל חומסקי התארח אצל החיזבאללה לא מזמן – יש לאינטלקטואלים רדיקליים פטיש לא מוסבר עם מוסלמים פסיכים במיוחד; פוקו, כזכור, התרפס לרגליו של חומייני – וזה לא מנומס להעליב את המארחים שלך.

ההתעלמות הזו מן החיזבאללה ומחלקו בהסלמה, הטענה חסרת הפשר שמטרת המלחמה היא "השמדת האומה הפלסטינית" (אילו היו הפלסטינים אומה ולא אתנוס, חלק גדול מבעיותיהם היו נפתרות) = הופכים את המניפסט הזה לאחד הדברים השקריים והנקלים ביותר שנכתבו לאחרונה.

אפשר היה להתעלם מחומסקי ומהשטות שכתב. גם סאראמאגו הוכיח עצמו כמאור קטן למדי בתחומים פוליטיים. לנביחה האנטי-אמריקנית האוטומטית של הרולד פינטר כבר התרגלנו. אז למה, בעצם, להתייחס לפלקט השטוח הזה?

משום שהוא מתיימר להיות "שמאלי". אין בו שום דבר מן השמאל, כמובן. יש בו התרפסות עיוורת בפני העולם השלישי, גינוי מוחלט של המערב, והטחת אשמה אוטומטית בישראל ובארה"ב. אלא שבארצות הברית, וגם בישראל, שלישיית התכונות הזו מזוהה עם השמאל.

ואני לא רוצה שמישהו יכרוך אותי עם שנאת המערב הזו, המתחפשת ל"אהבת האחר" ובדרך מסירה כל מחויבות בסיסית לאמת היסטורית. אם פעם היתה שכבה מסוימת של האינטליגנציה "אידיוטים מועילים" של הרודנות הסובייטית, היום הם החליפו אדונים, ובשם ה"רב-תרבותיות", הם משרתים את האיסלמו-פאשיזם.

אם לשאול סיסמה ממתנגדי המלחמה בעיראק: לא בשמי, נועם. לא בשמי.

(יוסי גורביץ)

אחד הסיפורים החמים ביותר בארצות הברית כרגע, הוא החשיפה של הניו יורק טיימס שממשל בוש מבצע מעקב אחרי חשבונות בנק, כחלק מהמאבק בטרור. אנשי הימין האמריקני השתוללו, והאשימו את הני"ט בבגידה, בסיכון חיי אדם, ומה לא. הנשיא בוש ניצח על החגיגה, ואמש האשים את הני"ט בהתנהגות "מחפירה".

כמובן, אנשי הימין העדיפו להתעלם מהעובדה ששני עיתונים נוספים – הלוס אנג'לס טיימס והוול סטריט ג'ורנל – פירסמו גם הם את אותו הסיפור, באותו יום וכמעט באותה שעה. הניו יורק טיימס הוא מטרה נוחה לימנים: הוא ליברלי. הוול סטריט ג'ורנל הוא מנושאי הדגל השמרני. להתחיל לתקוף גם אותו – זה יערבל את המסר. וממשל בוש הוא מאמין גדול באחדות המסר.

עורכו של הניו יורק טיימס, ביל קלר, עמד על שלו ואמר בפשטות: אנחנו עיתונאים. אותנו צריך לשאול לא "למה פרסמתם" אלא "למה לא פרסמתם". ואכן, זה בדיוק מה ששמאלנים אמריקנים עשו, כשהתברר שהני"ט דחה את פרסום הידיעה על האזנות הסתר הלא-חוקיות שמנהל ממשל בוש.

היום, בטוויסט משעשע, התחיל להסתובב הדבר הבא:

המקור הוא בלוג ימני, Sweetness & Light. שמתייחס אל הני"ט כאל Treason Times, כמקובל היום. בעגה האמריקנית, הוא מנסה לגרום לני"ט "לאכול את העורב" – לבלוע את מילותיו-שלו. שזה, יש להודות, שטיק רטורי מוצלח תמיד.

אם נסתמך על סו"ל, הסיבה לכך שהניו יורק טיימס תוקף את הממשל, כשהוא מבצע את מה שהני"ט עצמו הציע לפני חמש שנים, היא שהני"ט "שכח מה זה להיות תחת התקפת טרור" (אם להתעלם מהצווחות הבלתי פוסקות על "בגידה ליברלית"). ואין ספק שיש בזה משהו.

אבל בחמש השנים הללו לא רק התרחקנו מהתמונות של המגדלים הבוערים והאנשים הקופצים מן הקומות העליונות; במהלכן למדנו הרבה מאד דברים על ממשל בוש. למדנו שיש בו שרידים של ממשל ניקסון, שמנסים להעביר דוקטרינה מסוכנת מאד של "עליונות הזרוע המבצעת", מסוכנת מאד משום שלשיטתה, בעת מצב חירום הנשיא גובר על שאר זרועות הממשל. היופי שבדוקטרינה הזו הוא, שב-11 בספטמבר הוכרז מצב חירום – והוא לא הולך להסתיים בעתיד הנראה לעין.

על פי השיטה הזו, ג'ורג' וו. בוש הוא למעשה עריץ שלשלטונו יש הגבלת זמן. בוש עצמו נוהג לצרף לחתימתו על חוקים הצהרות – בהן הוא אומר, בדרך כלל, שאין לו כל כוונה לציית לחוק. הדברים הגיעו לשיאם בפרשת העינויים, כשאחד מיועציו המשפטיים של הנשיא – ג'ון יו – טען בעקשנות שאם הנשיא נותן הוראה למעוך את אשכיו של ילד, בנו של חשוד בטרור, כדי לאלץ את האב למסור מידע, הרי שההוראה הזו חוקית.

כתוצאה מן הדוקטרינה הזו, הרשה לעצמו ממשל בוש לעבור על החוק פעם אחר פעם. לא רק במתן גושפנקה לעינויים – דבר המנוגד לחוק הפדרלי ולהוראות הצבא – אלא גם בהוראה למעקב אחרי שיחותיהם של מיליוני אמריקנים, ואלוהים יודע מה עוד. אם להשתמש במילותיה של אן קולטר, יש כאן "פשעים ועוונות חמורים", המצדיקים הדחה – ודאי כאשר הנשיא מצהיר על הפרת החוק כאידיאולוגיה.

מעבר לכך, בחמש השנים האחרונות הוכיח ממשל בוש, בפשטות, שאי אפשר לסמוך עליו. הוא הלעיט את הציבור במידע שקרי על עיראק, נשק להשמדה המונית וקשרים בין אל קאעידה לעיראק; הוא ערך קנוניה להכפשת שמו של מתנגד המשטר ג'וזף ווילסון, והדליף את שמה אשתו, ואלרי פליים, ובכך סיים את הקריירה שלה כסוכנת סי.איי.איי.; והוא היה מעורב במאות, אם לא אלפי, שקרים קטנים ויומיומיים.

הממשל הזה, מלא בחבריו הטובים של ג'ורג' בוש, הוא המושחת והכושל ביותר שנראה, הממ, מאז ממשלו של גראנט, לפני 140 שנים. קתרינה היא דוגמה בולטת; כך גם הפרטת שיקום עיראק; ולאחרונה, למדנו שתקציב ההגנה מפני טרור של ניו יורק וושינגטון קוצץ לטובתה של קנזס – שאמנם, לא נמצאת ברשימת 10 המטרות הבולטות של בן לאדן, אבל מצד שני, יש בה חברות-ענק המתמחות באבטחה, שהממשל רוצה בטובתן. העובדה שבעיסקה סיבובית, החברות הללו מממנות את מסע הבחירות של חברי הקונגרס הרפובליקניים – "פרוייקט רחוב קיי", קוראים לזה במפלגה הרפובליקנית – ודאי לא הזיקה גם היא.

על הממשל הזה אסור לסמוך. לממשל הזה אסור לתת סמכויות. ואם הוא לוקח אותן, ללא אישור, צריך לפרסם את זה – גם אם הסמכויות מועילות במלחמה בטרור וגם אם לפני חמש שנים, אתה-עצמך תמכת בהענקת הסמכויות האלה. אסור לעשות שום הנחות לממשל הזה – ולא לכל ממשל שיתמוך בעתיד בתפיסת "עליונות הזרוע המבצעת".

כי אם נצחון במלחמה הזו דורש שארצות הברית תהיה דומה לסוריה יותר מלשוודיה, הטרוריסטים כבר ניצחו.

(יוסי גורביץ)

חוליית טרור נתפסה בטורונטו. 17 חשודים, 12 מהם מעל גיל 18. תכננו להפעיל משאית תופת עם שלושה טון (!) של דשן כימי. השמות הרגילים: פאחים אחמד; יאסים עבדל מוחמד; סעד חאליד.

אבל הניו יורק טיימס עושה הכל כדי שלא לומר שמדובר במוסלמים. כלומר, כולם כבר הבינו: השמות אומרים את הכל. ובינינו, מי עוד יכין משאיות תופת בלב טורונטו? הבהאים? יוצאי ויאטנם? כורים זועמים? מבחינתו, מדובר ב"אזרחים קנדים" ותו לא.

וחוסר היכולת לומר את המילה המפורשת "מוסלמים"; חוסר הנכונות להכיר בכך שלא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אבל כמעט כל הטרוריסטים הם מוסלמים; שהטרור איננו מקרי לאיסלם אלא אינטגרלי לו – מונע על ידי צווחות ג'יהאד ולחישות של פאתוות; העמדת הפנים הזו הורגת אותנו.

בזמן שחמש חוליות טרור נלכדות בלונדון; בזמן שחגורת הנפץ הכימית של אחת החוליות חסרה, ואפשר שהיא בדרכה למונדיאל; בזמן שבאנגליה אוסרים על שימוש בדגל הלאומי – צלב סנט ג'ורג' עשוי לפגוע ברגשותיהם העדינים של המהגרים, ואנחנו יודעים מה קורה כשאלה שבשמם אסור לנקוב מחליטים שהם פגועים; בזמן הזה חובה לומר, שוב ושוב, שהבעיה איננה ב"קיצוניות" או ב"פרשנות": היא באיסלם. כל הזרמים באיסלם מצווים על ג'יהאד.

וכשהניו יורק טיימס, ופרסומים אחרים – ביניהם עיתונים קנדיים, שהגדירו את הרוצחים-בפוטנציה כ"באים מכל שכבות האוכלוסיה" – מנסים להתחמק מהמילה האסורה, השנאה שאינם מעיזים לנקוב בשמה, הם בוגדים בחובתם כלפי קוראיהם. חובתם היא לספק להם מידע, לא להגן עליהם מעולם עוין. הצנזורה העצמית הזו, הנובעת מפחד, היא כניעה מרצון המתחזה ל"רגישות תרבותית".

(יוסי גורביץ)