אחד המענים המפורסמים בעולם, דורון (”קפטן ג’ורג’”) זהבי, מודאג. זהבי משמש בשנים האחרונות כיועץ לענייני ערבים של עיריית משטרת ירושלים – צריך להודות שלמשטרה יש לפעמים חוש הומור יוצא דופן – ובימים האחרונים הוא חושש מאד ממה שקורה בכמה שכונות במזרח העיר: שועפט (השכונה, לא מחנה הפליטים), ראס חמיס, ראס שחאדה, ומה שמכונה שכונת השלום.

מה טורד את מנוחתו של זהבי? ובכן, בארבעת השכונות הללו יש בעיית מים חמורה. בשלושת השבועות האחרונים, חלק ניכר – האומדן הרשמי הוא שליש, הלא רשמי גבוה יותר – מתושבי השכונות לא מקבל מים בכלל, ובחלק אחר יש לחץ מים נמוך מאד. הבעיה איננה חדשה: היא קבועה, מחמירה שיטתית, ומגיעה לשיאה בימי הקיץ. זהבי כותב ש”השנה התעוררה הבעיה מוקדם מהמצופה” וכי התושבים “טוענים כי ישראל עושה זאת כדי לפגוע בזכויות המינימליות כמו מים למחיה ומשווים זאת למורדים בסוריה שהפסיקו את אספקת האוכל למחנה פליטים ירמוק.” זהבי, בקיצור, חושש מכך שהעדר המים יוביל לתסיסה אנטי-ישראלית בארבעת השכונות. יש להניח שהדבר הזה טורד שינה מעיניו הרבה יותר, למשל, מאשר העובדה שתושבים ישראלים לא מקבלים מים כבר שלושה שבועות.

וזה בדיוק המצב. האגודה לזכויות האזרח עתרה היום (ג’) לבג”צ בשם תושבי השכונות הללו, בדרישה לספק להן מים, ומיידית. בשיחה עם עורכת הדין קרן צפריר מהאגודה, עולה התמונה העגומה הבאה.

ארבעת השכונות האמורות הן שכונות שהופרדו משאר ירושלים באמצעות חומת ההפרדה – ושם אי אפשר להתווכח על המילה “חומה.” מדובר בחומת בטון בגובה שבעה מטרים. מהרגע שזה קרה, עיריית ירושלים החלה להתנער מהשכונות הללו – כלומר, עוד יותר משהיא מתנערת משכונות פלסטיניות בעיר. העיריה אפילו לא יודעת, אומרת צפריר, כמה תושבים גרים שם – על כך מיד.

צפריר מציינת עוד שחברת המים של ירושלים, גיחון, מודה שהתשתית בשכונות הללו מיועדת ל-15,000 איש בלבד – אבל לטענת גיחון, מתגוררים שם כעת כ-80,000 איש. צפריר מעריכה שעיריית ירושלים מעדיפה לא להשקיע שקל מיותר בשכונות הללו, מכמה סיבות. קודם כל, יכולת הגביה שלה שם לא קיימת. כספי מסים יוצאים, אבל כמעט שלא נכנסים. שנית, כל שקל שמושקע שם אבוד – עצם העובדה שהשכונות הללו נמצאות בצד השני של הגדר מסמנת אותן כשטח שישראל במידה ניכרת כבר ויתרה עליו. התושבים, שמוצאים את עצמם ללא מים, נאלצים לשנע מים בעצמם ולשלם מחירים מופרזים כדי לקבל את השירות הבסיסי ביותר.

למה העיריה לא יודעת כמה תושבים יש בשכונה שלה? ראשית כי לא אכפת לה, שנית כי השכונות התמלאו בתושבי השטחים, שמחפשים מגורים זולים במזרח ירושלים – ומאחר ובפועל העיריה לא מספקת שירותים לשכונות הללו, המגורים שם זולים מאד. מה שקרה בפועל הוא שהשכונות הללו, על עשרות אלפי תושביהן, הופקרו. עירית ירושלים, להן הן משתייכות נומינלית, לא מעוניינת לספק להם ובפועל גם לא מספקת להם שירותים; אבל היא, ושאר זרועותיה של מדינת ישראל, יעמדו על הרגליים האחוריות כדי למנוע מהתושבים לקבל שירותים מהרשות הפלסטינית. המדינה טוענת שיש שם כ-60,000 איש. אין למדינת ישראל שום בעיה לזרוק את זכויות הבסיס שלהם לפח.

התושבים האלה, נזכיר, הם תושבים ישראלים ברובם הגדול. הם מחזיקים בתעודת זהות כחולה. זה מה שחושבת מדינת ישראל ששווה תעודת הזהות שלה. שוב, מוכיחה ישראל בהתנהלותה שכמו המדינות שסביבה, שדיברו על “ערביות” או “פאן ערביות” או על “מדינה חילונית” כדי לטשטש את העובדה שהן נשלטות על ידי האיסלם הסוני, האזרחות והתושבות שלה הן קליפה ריקה. אם אתה לא יהודי, המדינה אפילו לא תעמיד פנים – אלא לצרכי hasbara – שאתה שווה זכויות. מישהו חושב ברצינות שיש מצב ששכונות יהודיות היו יכולות להיות מנותקות ממים במשך שלושה שבועות? שדרך קבע, לא יהיו בהן מים בקיץ?

בשכונות שמעבר לחומת ההפרדה, מתגלה המדיניות הישראלית במערומיה: מקסימום שטח, מינימום פלסטינים. ישראל לא מוכנה לספק לתושבים את השירותים, אבל גם לא מוכנה לוותר על ריבונותה עליהם ולהעביר את השכונות לרשות הפלסטינית. מדובר, נזכיר, בשכונות שמעולם לא היה כל קשר ביניהן ובין ירושלים ההיסטורית. הן נחשבו לחלק מהגדה. הן הפכו לחלק מ”ירושלים” בהחלטה מנהלתית של צה”ל, ללא דיון פומבי, ומאז הן התכסו באצטלה הקדושה של העיר שלעולם תשאר מאוחדת. ואת מחיר האין-מדיניות הזו, משלמים עשרות אלפי אנשים שאפילו מים לא מצליחים לקבל. ומהייאש מכל הוא שרוב הישראלים אפילו לא יבינו על מה אתה מדבר. מה זה משנה, הצבע של הצטעל’ה שיש להם? הם לא יהודים וכאלה הם סוג ב’ במקרה הטוב. אזרחות? חברה על-שבטית? זה לאירופאים, אנחנו במדבר.

זוכרים איך לפני כמה שבועות שיקר השר בנט לציבור וטען שאין אפליית מים בין ישראלים לפלסטינים? איך כל הסיעה שלו מיהרה לשלוח הודעות על “שקרים בגרמנית”? אז זה מה ששווה המילה של אח יהודי.

הערה מנהלתית א’: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יזדקק לשירותיה של עיריית ירושלים.

הערה מנהלתית ב’: בעוד כחודשיים, ב-26 במאי, יציין הבלוג שמונה שנים לקיומו. בשנה שעברה, ערכתי מפגש קוראים. הוא היה הצלחה ואני חושב שראוי לשמור על המסורת הזו. אם אתם מעוניינים להגיע לפגישה, אנא שלחו מייל לכתובת המייל ygurvitz בשירות המייל של גוגל, וציינו את הפרטים הבאים:

א. שם וכתובת מייל.

ב. האם אתם מעדיפים הרצאה, שיחה חופשית, או שילוב בין השניים

ג. האם אתם מעדיפים מסעדה או מקום מפגש זול יותר.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו, ראש ממשלתנו היקר מאד – הוא עולה לנו יותר מכל ראש ממשלה אחר – אמר שלשום (ב') משהו שצריך היה לפתוח את כל מהדורות החדשות ולזעוק מכל כותרת ראשית: לישראל אין, לדבריו, יכולת להפסיק את פרויקט הגרעין האיראני. רק לארה"ב, אמר נתניהו, יש את היכולת הזו. כהרגלו, נתניהו לא דיבר אל הציבור הישראלי, אלא לקבוצה של תורמים אמריקאים – ה-base האמיתי שלו, כלומר קבוצת ההתייחסות הפוליטית שלו, זו שאליה הוא מכוון את עיקר מעשיו. נתניהו, על פי הדיווח, דירבן את התורמים להפעיל לחץ על ממשלתם כדי שזו תתקוף את איראן.

מעבר למצב הדוחה שבו ראש ממשלה מפעיל יהודים במדינה זרה כדי שאלה יטו את מדיניותה של ארצם, וישלחו צעירים אמריקאים אל מותם בארץ רחוקה על מזבח המונופול הגרעיני הישראלי – משהו שלמרבה הצער כבר הורגלנו בו – יש כאן גם הצהרה הרבה, הרבה יותר בעייתית.

כל מי שעיניו בראשו, וזה מצריך רק פתיחת מפה, ידע שלישראל אין יכולת לבצע תקיפה אווירית מתמשכת באיראן. זה היה סוד קטן מאד, והאמריקאים חשפו אותו באוגוסט, אחרי שנתניהו ניסה להעמיד לאובמה אולטימטום לפיו עליו לתקוף את איראן עד יום כיפור.

אבל תחת הצ'יזבט של התכוננות למתקפה על איראן, בזבזה ישראל כ-11 מיליארדי שקלים – "הזיות הרפתקניות," כדברי אולמרט. זה כנראה הסכום רק בשתי שנות התקציב האחרונות: בין השנים 2006-2010, צה"ל חרג מתקציבו בכ-57 מיליארדי שקלים. זה הרבה מאד כסף, והרבה ממנו הוצא – כך על כל פנים טוענת מערכת הבטחון – על התכוננות להתקפה על איראן.

מתקפה שעכשיו אפילו ראש הממשלה, המפמפם הגדול ביותר שלה אחרי ארי שביט, מודה שהיא לא מסוגלת להשיג את מטרתה. ישראל מקדמת את המתקפה הזו, תחת החשש מפצצה איראנית, כבר 20 שנה. הוא מאד מועיל למערכת הבטחון.

אבל יתכן שהוא מיצה את עצמו. מרוב דיבורים על איראן, לציבור כבר לא אכפת ולאובמה נשבר מהנסיונות של ישראל לחרחר מלחמה בין ארה"ב ואיראן. אז צריך דחליל אחר, והוא נמצא לנו בדמותה של סוריה.

חיל האוויר עשה משהו בגבול לבנון-סוריה הלילה. במקרה המינימלי הוא הפר, כהרגלו, את הריבונות האווירית של לבנון; במקרה החמור יותר, ועדיין אין לדעת, הוא ביצע תקיפה של מטרה כלשהי, אולי שיירת נשק ואולי, כפי שקרה בתחילת מלחמת לבנון השניה והוסתר מהציבור, התקפה מוטעית על חקלאים סורים.

להתקפה הזו קדמו תדרוכים על מתקפה אפשרית בסוריה. נתניהו הדליף לתקשורת שהוא חושש מזליגה של נשק כימי לחיזבאללה, ושישראל צריכה להיות ערוכה לפעול. ביום שישי שלפני הבחירות, פרסם נחום ברנע ב"ידיעות" שבצה"ל חוששים מאד מקריסת משטר אסד ושלדעתם יהיה צורך לפלוש לסוריה ולהקים שם רצועת בטחון. אתם יודעים, כמו בלבנון, כי שם זו היתה הצלחה מבריקה כל כך.

ההדלפות של נתניהו נתפסו, בתקשורת החשדנית בצדק כמו גם במשרד החוץ ובהערכות הזרות, כמו נסיון להסיח את הדעת מהמשבר הפוליטי שבפניו הוא ניצב. ההדלפה לברנע מדאיגה יותר: הוא ציטט שם את אלוף פיקוד הצפון. הדלפות כאלה לא מגיעות במקרה, ולא במקרה הן עוברות את הצנזורה. מישהו בצבא רוצה מלחמה, או לפחות מבצע, כנגד סוריה.

לנתניהו המשבר הבטחוני הזה, שנראה מלאכותי למשעי, דווקא מועיל מאד. אחרי הכל, נתניהו אמר לנו ערב הבחירות שאין מה לדאוג מהגרעון, שהאזרחים לא ירגישו אותו. עכשיו הוא רוצה לקצץ 27 מיליארדים מהתקציב, מדברים על העלאת המע"מ, והאוצר דוחף קדימה את העז של ביטול בתי הדין לעבודה, עז שאם היא תעבור – ובממשלת הניאו-ליברלים של נתניהו-בנט-לפיד מהלך כזה עוד עשוי לעבור בטעות.

נתניהו זוכר מה קרה ב-2011, הוא יודע שהציבור יכול לצאת לרחוב, הוא יודע שאחרי השקרים שפיזר ביד רחבה קודם לבחירות אין לו מנדט לגזירות, ושממשלה שתנסה להטיל אותן לא תהיה לגיטימית. אז טוב לו עם מבצע בסוריה. סוריה היא שק חבטות נוח בשנים האחרונות; אין לה כמעט בעלי ברית, וישראל הרשתה לעצמה להפציץ בשטחה בימי אולמרט, כמו גם לעשות בומים על קוליים מעל ארמונו של אסד בכל פעם שהוא עצבן אותה. סוריה הפכה, במובנים מסוימים, לסוג של עזה: כשיש לישראל בעיה, היא חובטת בה. במיוחד עכשיו, כשהמשטר שם מתמוטט ואף אחד לא יודע מה יבוא במקומו. התקפה על סוריה מועילה כעת לכת הצבאית שלנו – תמיד טוב להדגיש את האיומים הבטחוניים ערב דיוני תקציב, ואלה יתחילו מיד עם הקמת הממשלה ואולי עוד קודם – כמו גם לממשלת נתניהו.

היא לא מועילה, מצד שני, לציבור הישראלי. משלוש סיבות: קודם כל, הברורה מאליה, שאנחנו בועטים בקן צרעות מבלי לדעת איך הוא יגיב, אבל כנראה שתגיע תגובה. שנית, כאמור, משום שההתקפה הזו מאפשרת גם לנתניהו וגם לצבא לטשטש את המשבר הכלכלי שמולו אנו ניצבים ולומר לציבור "תראה, צינור (מעופף)." ושלישית, משום שהיא ממשיכה להרגיל את הציבור הישראלי לכך שהתגובה הראשונה של ממשלתו לכל משהו שעשוי להתפתח לאיום היא תקיפה צבאית. תוך כמה זמן, זה נשמע טבעי לגמרי.

אבל זה לא. נשק כימי לא זלג מסוריה לשום מקום, בינתיים. גם אם היה זולג, לא ברור שהיתה לכך השפעה כלשהי. צה"ל וממשלתו מרגילים את הציבור לבלבל בין סכנה פוטנציאלית ובין סכנה בפועל, ושעל כל מה שעשוי לאיים על הדומיננטיות הצבאית של ישראל יש להגיב מיד בהתקפה. אנחנו עוד לא יודעים איזה ממשל יקום בסוריה, אם וכאשר יפול משטר אסד, אבל אם נתקוף את המורדים כעת, אנחנו נוודא שכאשר יוחלף השלטון, הוא יהיה עוין.

למי זה טוב? למי שהסכסוך טוב לו: לצבא, שצריך אותו לצרכי תקציבים וקידום (קצינים שלא עושים כלום מתקדמים הרבה יותר לאט, ומלחמה היא זרז קידומים ידוע), ולימין הפוליטי, שלא רוצה שהישראלים בכלל יחשבו על האפשרות של שלום. תארו לעצמכם את הסנאריו שבו קם משטר רגוע יחסית בסוריה, שלצרכי שימורו אחרי מלחמת אזרחים רוצה להתפתח כלכלית, ולשם כך רוצה הסכם שלום מלא עם ישראל, אבל בתנאי הסביר לגמרי של החזרת הגולן לסוריה. מי בכלל רוצה להגיע למצב הזה? הרבה יותר קל, עדיף, לדבר על הסכנות הבלתי פוסקות ועל כך שכל אדם בסוריה רוצה בחורבנה של ישראל. ואם זה לא המצב – לדאוג שזה יהיה המצב.

וזה בסדר. נתניהו והכת הצבאית סומכים על העדר זכרונו של הציבור ועל התקשורת הישראלית. כשתהיה תגובה על ההתקפה האחרונה, התקשורת תדווח עליה כעל פרובוקציה והפרת השלווה מצד גורם עוין. אנחנו? איך אנחנו קשורים?

ועוד דבר אחד: בבית המשפט העליון נמשך בעצלתיים הדיון בתביעה שהגיש מוסטפה דיראני כנגד מדינת ישראל, שעינתה ואנסה אותו באמצעות שלוחה, דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'"). ההליכים התחילו לפני שמונה שנים והמדינה ממשיכה בנסיונותיה להפסיק את ההליך, שיכול לגרום לה רק מבוכה. לפרקליטות היתה פליטת פה: נציגתה אמרה שהיא בחנה את השאלה ולא מצאה אף מדינה, "כולל מדינות הומניות", שמאפשרת תביעה כזו. משתמע מדבריה שישראל לא בדיוק מדינה הומנית. השופט העליון אליקים רובינשטיין טען ש"ידוע לנו שהוא [דיראני – יצ"ג] לא יושב על המרפסת ומעשן נרגילה." לא ברור מנין "ידוע" משהו לרובינשטיין; העובדה שהמדינה טוענת משהו לא הופך אותו לעובדה. אבל מעניינת הקלות שבה שופטי העליון משתפים פעולה עם הנסיון של מערכת הבטחון – שהפרקליטות היא כאן רק שלוחתה הנאמנה – לטאטא את נושא העינויים מתחת לשטיח. בית המשפט, שאמור היה להיות אמון על זכויותיהם של נחקרים, ולחשוף את שנעשה להם, פשוט לא רוצה לדעת. כמו הציבור שבתוכו הוא חי.

(יוסי גורביץ)

סיימתי היום לקרוא את God's Jury, ספר מהורהר ולעתים משועשע על ההיסטוריה של האינקוויזיציה ועל מקבילותיה לאורך ההיסטוריה. הספר מכיל מידע רב וחשוב – למשל, השוואה בין יחסיה של האינקוויזיציה לעינויים ליחסו של ממשל בוש השני מעלה שהאחרון היה גרוע משמעותית יותר: מה שהוגדר על ידי האינקוויזיציה כרף העליון, האסור, של העינויים – שווה ערך לכריתת איבר – היה הרף התחתון של ממשל בוש, כפי שהוגדר בתזכירים של ג'ון יו וג'יי בייבי ב-2002. יתר על כן, הוא ציין ביובש, האינקוויזיציה השתמשה בעינוי שמוכר בשם המודרני waterboarding – אבל בניגוד לממשל בוש, מעולם לא ניסתה להעמיד פנים שלא מדובר בעינוי.

פסקה שמשכה את תשומת ליבי עסקה בנוהל שאחרי העינוי: הודאה שהוצאה בעינויים לא היתה קבילה. את זה (בניגוד לחוק הרומאי, למשל) הם ידעו. אז הנחקר היה נדרש לחזור על הווידוי שלו, מילה במילה, באוזניו של אדם אחר, שלא נכח בעינוי, ומחוץ לתא העינויים. לכאורה, זה היה וידוי חופשי, מלכת הראיות; בפועל, כולם ידעו שמדובר בהצגה, שאם הנחקר לא יעשה כנדרש ממנו, הוא יוחזר לחדר העינויים. במכתב ששלחה אחת המורשעות בציד המכשפות הגדול קודם להוצאתה להורג, היא כתבה שהמענה אמר לה שאם לא תחזור על הווידוי בפני השופטים, יחזירו אותה למרתף העינויים "ואז תגלי שעד עכשיו רק שיחקתי איתך."

ולמה זה עניין אותי? כי השב"כ פועל בדיוק באותו האופן. הנחקר, אחרי הווידוי שהוא מוסר לחוקר, מועבר לחדר אחר, בו נמצא חוקר משטרה. הלז כותב מזכר שבמבט ראשון נראה כאילו הוא רישום חקירה רגיל, עד שהעין המיומנת קולטת שרישום חקירה רגיל מתנהל דיאלוג בין החוקר ובין הנחקר, בעוד שבמסמכים האלה כמעט תמיד יש מונולוג. החוקר נשען בעצם על המזכרים שכתב לעצמו חוקר השב"כ, מקריא אותם לנאשם תוך כדי כתיבה, ואז מחתים אותו עליהם. והופ, אינסטנט הרשעה. מלכת הראיות מכה שנית. למה התרגיל הזה? למה לא מוצגים לבית המשפט תזכיריו של איש השב"כ עצמו? קשה להשתחרר מהרושם שמדובר במהלך שכל מטרתו היא להרחיק את צחנת מרתף העינויים מאולם בית המשפט. בית המשפט היה מאד לא רוצה לדעת איך הכינו את הנקניקיה הזו. הכנס את המילה "שב"כ – ארגון שוועדת לנדוי מצאה שהיה מעורב באלפי עדויות שקר לבתי המשפט, עליהן איש לא נענש – וזוהרה של מלכת הראיות עשוי להתעמעם.

בין השנים 1987-1999, התירה ישראל רשמית, שוב בעקבות ועדת לנדוי, שימוש ב"לחץ פיזי מתון" על ידי השב"כ. השופט משה לנדוי, יקה קפדן, הורה על שימוש במה שהיה בפועל עינויים רק במקרה של פצצה מתקתקת. התוצאה, כמובן, היתה שהמונח "פצצה מתקתקת" התרחב מאד. ברגע שעינויים נכנסים למשוואה, הם מעוותים את המערכת שמשתמשת בהם: הם נראים כמו כלי יעיל, והם אכן כלי יעיל – אם כי לא להשגת האמת. הם יעילים מאד בהשגת הודאות.

העינויים נמשכים עד היום. המעונים מתלוננים עליהם, אבל עד כה, מאז סוף שנות השמונים, לא נפתחה חקירה פלילית כנגד חשודים בעינויים. הסיבה לכך פשוטה: האחראי לבדיקת תלונות כאלה הוא המבת"ן (מבקר תלונות נחקרים), שהוא איש שב"כ. בעשור האחרון התקבלו כ-750 תלונות על עינויים; אף לא אחת הובילה לחקירה פלילית.

זה היה קצת יותר מדי אפילו עבור המלבין הרשמי של הכיבוש, בג"צ: באוגוסט האחרון הוא קיבל חלקית עתירה של הוועד הציבורי נגד עינויים בנושא. הוא לא קיבל את הדרישה לפתוח בחקירה פלילית בעקבות כל תלונה על עינויים, והוא לא היה מוכן להשתמש במילה "עינויים" בפסק הדין שלו (עינוי הוא עבירה פלילית ושימוש במונח היה מאלץ להביא לפתיחת חקירה כזו), אבל הוא הורה על ניתוק הזיקה בין השב"כ ובין ממלא תפקיד המתב"ן, והורה לאפשר ל-22 נחקרים לשעבר לערער על ההחלטה שלא לפתוח בחקירה במקרה שלהם.

מתקבל הרושם שכל העולם, חוץ מהשופטים, יודעים על העינויים. עבדכם הנאמן היה עד ללקיחת ילד בן חמש כבן ערובה על ידי השב"כ: המטרה היתה לשכנע את אחיו – ששפך דלק על חייל צה"ל חסר הכרה, אמנון פומרנץ, ואחר כך הצית אותו – להסגיר את עצמו. האיום היה שאם הרוצח לא יסגיר את עצמו, הילד יועבר למחנה המעצר אנסר. זה היה איום כמעט מפורש באונס. הוא היה כבול ועיניו היו קשורות; קיבלתי הנחיה להאכיל אותו. מצאתי קופסת טונה ברוטב עגבניות. אני זוכר בעיקר את הריח: ריח חריף של דג, מעורב בריח השתן שעל מכנסיו.

המקרה שלי לא יחיד. אין מי ששירת בשטחים ולא יודע מה משמעות העברת אדם לידי השב"כ. אבל עזבו את החיילים הקטנים במלחמות המלוכלכות מאד של ישראל כנגד הלוטיה המתקוממים עליה: דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'"), שאפילו מערכת הבטחון הדיחה אותו משורותיה בשל התלהבות יתר מעינויים, טען לפני כחצי שנה שעינויים הם כלי שגרתי, ושמספר גדול של נחקרים מתו במהלכם. הנושא לא נחקר. הציבור לא רוצה לדעת, השופטים לא רוצים לדעת.

חוקר שמענה הוא חוקר גרוע. עינויים לא רק משחיתים את המשתמשים בהם, הם גם מטפישים אותם. הם מאבדים יכולת לבצע חקירות בדרך אחרת. מעבר להשחתה של המענה – ושבירת צלם האדם של המעונה – עינויים גם מזהמים את שרשרת הראיות. הדוגמא המתבקשת היא המחלקה היהודית של השב"כ, שזוכה – על פי הדיווחים – להעדפה בתחום התקציבים, ועדיין היא כשלון מביך. כשלחוקרי השב"כ אסור לענות, הם לא יודעים מה לעשות.

ומעל לכל: כששופטי בג"צ מסיטים את מבטם משאלת העינויים, הם מתירים בשתיקה את שלילת חירותם של אנשים שהורשעו על סמך לחץ מספיק על האשכים, על סמך כבילה בתנוחה שמדמה צליבה, על סמך תחיבת אלה לפי הטבעת של אדם, על ידי אילוץ אדם להתגולל בצואתו. הם הופכים – לא ביודעין, אבל מתוך עצימת עיניים – את מערכת המשפט הישראלית למערכת של שקר, של שיתוף פעולה עם המענים.

אף אחד לא מצפה מהמענים לדבר. הם הגרועים שבבני האדם. משופטי בג"צ עדיין נותרו כמה ציפיות. הם לא עומדים בהן, ויום אחד נצטרך לשפוט את שופטינו.

(יוסי גורביץ)

המוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות פרסם אתמול (ו') ראיון ארוך עם דורון זהבי, המוכר יותר בכינויו קפטן ג'ורג', מי שהפך למענה המפורסם ביותר בישראל.  זהבי, שתובע בימים אלה את מדינת ישראל משום שהודח מצה"ל, מבהיר בראיון חד משמעית שהמטרה שלו היא סחיטה של מדינת ישראל. "סתמתי את הפה ולא דיברתי על הפרשה הזו [פרשת דיראני – יצ"ג], כמו על פרשיות רבות אחרות שבהן השתמשו באמצעים של טיוח והסתרה ושקרים," אומר זהבי לרונן ברגמן, "כי חיכיתי שמישהו יבוא ויגיד 'סטופ, רגע-רגע, ככה אי אפשר להמשיך'. אם היו באים אלי לפני כמה שנים ואומרים לי 'שילמת מחיר כבד, מה אתה רוצה כדי לסגור את הפרשה הזו בשקט? איזה סוג של פיצוי צריך לתת לך כדי שתשאר מאחורי הקלעים?', אז מבחינתי אפילו אם היו נותנים לי ג'וב בחו"ל, באלסקה נניח, והיו דואגים לי ולמשפחה שלי, הכל היה בסדר והייתי סותם לעולמים והפגישה הזו איתך לא היתה מתקיימת אף פעם. אבל כל זה לא קרה ואני חושב שהיינו ילדים טובים מדי."

בקיצור, כמו הרבה אנשים לפניו שעשו את העבודה המלוכלכת של מערכת הבטחון הישראלית ונחשפו, זהבי מרגיש שמכרואותו, שזרקו אותו לכלבים וזאת למרות שבסך הכל עשה את מה שאחרים עשו. בניגוד לאחרים, שאמרו שהם בסך הכל רוצים לטהר את שמם, לזהבי יש תג מחיר כלפי המערכת: ג'וב באלסקה. מאחר והוא לא קיבל אותו, הוא הולך להפר את שבועת האומרטה של מערכת הבטחון ולהעיד בבית המשפט. "אם ייפתח משפט, מה שאתה שמעת היום זה רק הפתיח," הוא מאיים, "תאמין לי – אף אחד לא באמת רוצה שאעלה על דוכן העדים. אם אני אדרש לעמוד שם ולדבר על דיראני, יתברר שיש לי עוד הרבה דברים לספר על איך המערכת מתנהלת כשהיא רוצה להסתיר כל מיני דברים […] וכולם שקרנים, ובגלל זה אנחנו במדינה נמצאים במקום שבו אנחנו היום, בלי הרתעה ובלי כלום. ומה בסוף? אני השעיר לעזאזל של המערכת."

אמרה שגורה היא שמענים – וזהבי הוא, על פי עדותו-שלו, מענה – הם הפחדנים שבאנשים. עכשיו אנחנו למדים גם שהם המושחתים שבאנשים. זהבי יודע על פשעים, אבל אין לו בעיה איתם. הוא מאיים לחשוף אותם רק אם יאונה לו רע. הוא נוהג כמו קאפו של המאפיה, שצריך לשלם את המחיר: הוא מאיים על הבוסים שלו שאם הם לא ידאגו לו, הוא יפתח עליהם את הפה. למזלו, מערכת הבטחון הישראלית נמצאת עדיין כמה מדרגות מעל הקוזה נוסטרה; אחרת הוא היה מוצא את מותו בתאונה מסתורית.

זהבי לא מבין את מצבו. הוא מיילל שמאשימים אותו בכך שהוא ביצע פשעים מיניים כלפי דיראני – ויש מעט מאד ספק שאם הוא היה מחשמל את דיראני, או מפעיל עליו את שיטת עינויי המים הידועה כ-waterboarding, המקרה היה מעורר הרבה פחות תהודה – אבל נאלץ להודות, כי יש עד שמוכן לדבר, שהוא אמר לחייל צה"ל להתפשט ולהתקרב לדיראני באופן מאיים, ואמר לדיראני שהחייל עומד לאנוס אותו. הוא אף נזף בחייל שחייך במבוכה ואמר לו "זה עסק רציני."

התלונה כנגד זהבי בפרשת דיראני היתה השניה. הקודמת היתה בפרשת חקירתם של עריקים מעיראק, שגם הם טענו שזהבי איים עליהם באונס. את המקרה ההוא הצליח צה"ל לטייח ולא הוגשו כתבי אישום. זהבי עצמו טוען שאיום באונס הוא תרגיל חקירה מקובל ביחידת חוקרי השבויים של צה"ל. יש כמה סיבות טובות להאמין לו: נחקרים פלסטינים רבים דיווחו על האיום הזה; מפקדו של זהבי זוהה בקלטת כשהוא משמיע על דיראני איום זהה; ובלפחות מקרה אחד – בחקירת רצח החייל אמנון פומרנץ ב-1990 – דיווח בשעתו גבי ניצן כי השב"כ לקח ילדים כבני ערובה כדי שאחיהם, החשודים ברצח, יסגירו את עצמם (היה לי הכבוד המפוקפק להשגיח על אחד הילדים האלה), תוך שהוא מאיים שאם החשודים לא יסגירו את עצמם, הילדים יועברו למחנה מעצר, שם ייאנסו.

האם אנס זהבי את דיראני באמצעות אלה? זהבי מכחיש בתוקף. בפי הטבעת של דיראני נמצאו פצעים התואמים אונס; זהבי טוען שהם נובעים מעצירות, ושבשל העצירות הזו אילצו החוקרים את דיראני לבלוע סם משלשל, ולאחר מכן אילצו אותו ללבוש חיתול. בתלונתו טען דיראני כי אולץ ללבוש את החיתול גם כשהיה מלא בצואה. השיטה הזו, של השפלת נחקר על אילוצו להתפלש בצואתו מתוך נסיון לשבור אותו, מוכרת היטב מחקירות עינויים בשלל מדינות – השיטה הזו הופעלה, בין השאר, על ידי האמריקאים באבו גאריב. התירוץ של זהבי – העצירות – נשמע מפוקפק משהו. למעשה, פרט לאונס באלה, זהבי מאשש את כל הטענות של דיראני – ומוסיף עליהן את העובדה שכלפי דיראני הופעל גם עינוי מניעת השינה. בהערה אגבית, כותב ברגמן שבעת תחקורו של דיראני בשטח לבנון, הצמיד אחד החמושים שחטף אותו ("לוחם סיירת," בלשונו של ברגמן) אקדח לראשו של בנו של דיראני ואיים לירות בו, אם דיראני לא יגלה מיד את מיקומו של הנווט הנעדר רון ארד. האיום לא מומש בסופו של דבר.

מה ידעו בכירי צה"ל? באופן נוח למדי לכל הצדדים פרט לדיראני, הקלטות של חקירתו נעלמו באופן מסתורי. זהבי, כאמור, טוען שעשה את הכל ברשות וסמכות – ומציין שהאלוף במיל' (אז עדיין בשירות פעיל) עמוס גלעד צפה בחקירות בזמן אמת, ושאם היה שם משהו חריג, הוא היה אמור להתריע על כך. גלעד, לטענת משרד הבטחון, "לא היה מעורב – לא בידיעה, לא במעשה, לא באישור ולא בכל פעולה אחרת – במעשים אשר מיוחסים או יוחסו לחוקר המכונה ג'ורג'." ההכחשה הזו, ראוי לציין, לא מלווה בהכחשה שגלעד צפה בחקירות. מה ראה? מה קרה שם? בהעדר הקלטות, לא נדע.

זהבי טוען עוד כי נחקרים רבים מתו בחקירות – הוא מציין בעיקר חקירות שב"כ – והנושא טויח. זו טענה שצריך להתייחס אליה ברצינות. בהחלט יכול להיות שכאשר זהבי שובר את קשר השתיקה, הוא מעניק לישראל הרבה יותר הישגים מאשר כאשר השתייך ליחידת המענים של צה"ל. אגב, העינויים שהעבירה היחידה של זהבי – הוא לא היה המענה היחידי שם – את דיראני לא הועילו כפי שלא הועילה הצמדת האקדח לראשו של בנו: דיראני לא מסר מידע מועיל על רון ארד. זהבי טוען אחרת, כמובן – הוא צריך להסתכל במראה בבוקר, אחרי הכל, ולענות מישהו מבלי שתהיה מכך כל תועלת זה כנראה מוגזם אפילו כלפי חלאה כמוהו – אבל המערכת דחתה את ה"מידע" שהוא השיג, והיא כנראה ידעה למה.

הפרשה הזו, אם היו מפנים אליה את הזרקור הנכון, היתה הופכת לפרשת קו 300 של יחידה 504, יחידת חוקרי השבויים שבה שירת זהבי. הזרקור הזה לא הופנה, כי רוב הציבור פשוט לא רוצה לדעת. בישראל 2012, כמו גם בישראל 1994, כמו גם בישראל 1984, הרעיון שלכל אדם – גם לדיראני, גם לזהבי – יש צלם אנוש, ושאסור לשלול אותו באמצעות הורדת אדם לפיסת בשר מייבבת, מתפלשת בצואתה, שאדם הוא לא אמצעי בידי אדם אחר, עודנו רדיקלי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות כאן לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשנגמר, כמו ליל מכשפות, שלטונו הארוך של ג'ורג' וו. בוש, וכשהתעוררה ארה"ב כמו אחרי סיוט רע, אחד הנושאים שמשכו את תשומת הלב היה נושא העינויים. הממשל השתמש בהם כמו בדגל, והיה קרוב מאד להוציא את עצמו מאמנת ז'נבה. דיק צ'ייני הודיע במפורש שהוא היה תומך נלהב ב-Water boarding, דימוי הטבעה, ובוש עצמו לעג בפומבי לאמנת ז'נבה ואמר שהוא לא מבין את פשר הביטוי "פגיעה בכבוד האדם", דבר האסור באמנה ושלדבריו "מאד מעורפל".

אחת ההאשמות שצצו עוד בימי צ'ייני-בוש הופנתה כלפי הסדרה הפופולרית "24". הסוכן החשאי ג'ק באואר מענה בשיטתיות חשודים – מישהו מצא שיש עינוי בכל פרק – והוא שימש, עד כמה שהדבר לא ייאמן, כהשראה לקובעי מדיניות העינויים בארה"ב. השופט העליון אנטונין סקאליה השתמש בדמותו של ג'ק באואר כתמיכה משפטית (!) במדיניות הממשל, והשפעתו על החוקרים בשטח היתה כה גדולה, עד שהצבא האמריקני נאלץ לפנות ליוצרי הסדרה ולבקש מהם להפסיק, לבקש מהם לעשות פרק שבו עינויים לא עובדים.

במציאות הם לא עובדים. האינקוויזיטורים קלטו את זה בסוף המאה ה-17, אחרי 400 שנה של נסיון וטעיה. עינויים הם כלי נהדר אם אתה יודע מה אתה רוצה שהנחקר יאמר. מספיק רמזים, והוא יקלוט – וכדי לגרום לכאב להפסיק, הוא יאמר לך את מה שאתה רוצה לשמוע. פרידריך הגדול מפרוסיה אסר על השימוש בהם, בניגוד לחוות הדעת של משפטניו, באמצע המאה ה-18; רשמית, הם היו אסורים בבריטניה כבר במאה ה-17, ועל כן נאלץ מת'יו הופקינס, ה-Witchfinder General, להשתמש בעינוי שקט, שלא נראה כמו עינוי – מניעת שינה. הוא אפקטיבי באותה מידה.

מענים תמיד עוררו סלידה, גם כאשר השתמשו בהם. אנשים שמתנדבים להכאיב לאנשים אחרים, חסרי ישע, הם אנשים בזויים, בריונים ברשות ובסמכות. העמדת הפנים המקובלת בקרב חוקרים, על כן, היא שבניגוד למענים של האינקוויזיציה, למשל, הם לא נהנים מתפקידם. הם סובלים, אבל העינוי הוא חובתם. ככזה, הוא משהו שלא מדברים עליו.

באואר שבר את הטאבו. פתאום, יש לנו גיבור שהכלי העיקרי שלו הוא עינויים. פתאום, עינויים הם סממן של גבורה. איש אחד שמעז לעמוד מול כל הביורוקרטיה, ולחשמל, לירות, להטביע.

אבל לא לאנוס. עד כאן. פה, הסאדיזם פורץ אל פני השטח ואי אפשר להסתיר עוד את מה שניצב מאחורי תאוות העינויים. עד כאן.

* * * * *

פרסמתי שלשום את זהותו של המענה המפורסם ביותר במדינת ישראל, דורון זהבי, שהסתתר עד לאחרונה תחת הכינוי "קפטן ג'ורג'". התוצאה, מצד אחד, היתה קריאה של המפגינים בשייח' ג'ראח אתמול: "דורון זהבי/אל תדאג/עוד נראה/אותך בהאג", וזה חימם את הלב. מצד שני, התוצאה היתה התקפת DoS על החברים של ג'ורג', על המדרון החלקלק, ועל תיקון עולם של ריצ'רד סילברסטין, שהצליב את המידע ראשון.

התגובות, גם פה וגם באתרי התקשורת שדיווחו על התקיפה, היו מדהימות. שוב ושוב, עלתה הקריאה לתת לזהבי צל"ש. מדובר, נזכיר, באדם שחשוד שדחף אלה לפי הטבעת של אדם אחר, כבול. זה לא היה מקרה יחיד: אצל זהבי זו היתה שיטה, ובסופו של דבר היא הובילה לפיטוריו. אפילו מערכת הבטחון הישראלית לא חשה בנוח בנוכחותו של זהבי. אגב, על פי העדויות הוא אהב לעבוד בלילות, לבד.

כדי להגן על העינויים – כלי מרכזי שלו – המציא השב"כ את פנטזיית הפצצה המתקתקת, אותו תרחיש שבו לוכד השירות חשוד שיודע בדיוק איפה עומד להתרחש פיגוע, ואין זמן לחקירה ארוכה כי הפיגוע יתרחש בקרוב, ועל כן אין ברירה אלא לחבר את האלקטרודות לאיפה שצריך.

הפנטזיה הזו מלאת חורים, ולא במקרה מעולם לא הוצג מקרה שדמה לה. קודם כל, בעולמנו האומלל אין ודאות. העובדה שהחוקר חושב – אפילו משוכנע – שהנחקר שמולו יודע על פצצה איננה אומרת שהוא גם צודק. יתר על כן, ברוב מוחלט של המקרים החוקר לא יודע מספיק כדי להסיק שהנחקר שמולו יודע על פיגוע. הוא יכול רק לנחש. לפעמים הניחוש יהיה מבוסס. לפעמים לא. "הפצצה המתקתקת" יועדה לאפשר לשב"כ לענות, וכצפוי – האישור לעינויים התרחב הרבה, הרבה מעבר למקרים כאלה. אחרי הכל, ההגיון העקום אומר שאם מישהו יודע על מישהו שיודע איפה אמור להיערך פיגוע, מותר לענות אותו.

אבל זהבי לא עבד בשב"כ, שאכן עומד בחזית המאבק בטרור ושצריך לפעמים לקבל החלטות תוך דקות. הוא היה חוקר שבויים של יחידת אמ"ן 504. שום פיגוע לא עמד להתרחש במשמרת שלו. במקרה המפורסם ביותר שבו אנס זהבי או איים לאנוס עציר – זה של מוסטפה דיראני – השימוש בפצצה מתקתקת היה בדיחה: הוא חקר את דיראני על אירועים שהתרחשו שבע שנים קודם לכן. שום דבר לא היה אמור להצדיק עינויים. ובכל זאת, חלק ניכר מהציבור תומך בו.

הציבור הישראלי מוביל בעולם בתמיכה בעינויים – 43% מכלל הציבור ו-53% מכלל האוכלוסיה היהודית תמכו בעינויים בשנת 2006. המדינה שנמצאת במקום השני המפוקפק היא עיראק. אבל, עד לאחרונה, מענים לא היו גיבורים, גם בישראל.

נראה שזה משתנה.

* * * * *

הערה מנהלתית: תם ונשלם פרויקט 300 השני. הוא כלל 31 פוסטים, שבהם היו 22,904 מילים – כ-738.8 מילים בממוצע לפוסט. בזמן הקרוב בכוונתי להוריד משמעותית את קצב הכתיבה, אם כי טרם החלטתי על הפורמט. אני רוצה להודות שוב לכל התורמים לקרן הטבק והאלכוהול: בזכותם אשדרג בקרוב את ה-DSLR הישנה שלי, כך שהאנשים שתרמו מתוך חשש כן לבריאותי יכולים לנשום לרווחה.

אני רוצה להודות גם לאיתמר שאלתיאל ולנועם רותם, שבלעדיהם לא היה מתבצע המעבר לערכה החדשה באופן חלק כל כך, ושהסכימו לסבול את קיומי גם כשהייתי קרוב להתמוטטות עצבים.

ועכשיו, ברשותכם, אני הולך לשתות משהו.

(יוסי גורביץ)

ב-1994 חטפו חמושי צה"ל את מוסטפה דיראני, בכיר במיליציה השיעית אמל, שעד כמה שידוע הפלג שלו של המיליציה היה האחרון שראה את הנווט הנעדר רון ארד בחיים. החטיפה התבצעה כשבע שנים לאחר שדיראני לכד את ארד, ולאחר זמן לא רב התברר שאין לו מידע מועיל. ישראל, שהצבא שלה הוא כזכור צבא מוסרי אפילו יותר מהחמאס, המשיכה להחזיק בדיראני – ובשורה של עצורים לבנונים אחרים, ביניהם אדם שהיה קטין בן 15 כשנחטף – כמה שהיא כינתה בלשון נקיה "קלפי מיקוח" ושבכל מקום אחר היה נקרא "לקיחת בני ערובה". ישראל שחררה את החטופים הלבנונים שברשותה, ביניהם דיראני, בעסקת טננבאום ב-2004.

קודם לשחרורו, הגיש דיראני תביעה כנגד אחד החוקרים שלו, שכונה אז "קפטן ג'ורג'". על פי כתב התביעה, שלא הגיעה למיצויה, "קפטן ג'ורג'" – איש יחידה 504, יחידת חקירת השבויים של צה"ל – הורה לחייל אחר לאנוס אותו, ובמקרה אחר אנס אותו בעצמו באמצעות אלה. הפרשה עוררה סערה ציבורית קלה, כנראה בגלל הקונוטציות המיניות; אילו הסתפק "ג'ורג'" בדימויי הטבעה (water-boarding), בהקפאה, במניעת שינה, במכות חשמל, במה שמכונה בלשון נקיה "מצבי לחץ" ובלשון נקיה פחות צליבה, סביר להניח ששום דבר לא היה קורה לו. אחרי הכל, הציבור הישראלי מצטיין בתמיכתו בעינויים, ומזמן הפנמנו את אמרתו של אותו חביב מערכת הבטחון, באשיר ג'ומאייל: "כאן לא נורווגיה".

אבל אונס היה קצת יותר מדי, והתוצאה היתה שנפתחה חקירה. חוקרים במתקן 1391 של מערכת הבטחון – מתקן הכליאה הסודי, שמיועד לאסירים שמערכת הבטחון רוצה להעלים ושרשמית נסגר ב-2006 – העידו שאיומים ממשיים למדי באונס מצד ג'ורג' היו שיטת עבודה מקובלת מבחינתו. המדינה הכחישה שהיה אונס, אך הודתה שהיה איום באונס. בסיכומו של דבר, פוטר "ג'ורג'" מעבודתו בצה"ל, הגיש ערעור לבג"צ על הפיטורין – תוך שהוא מציג מכתב תמיכה של כמה עשרות חוקרים, שטענו שהוא לא חרג מהמקובל – אך זה דחה את ערעורו.

"ג'ורג'" המשיך לעבוד בנספחיה של מערכת הבטחון: לפני כמה שנים, מצא אותו אביב לביא כשהוא עובד במנהלת ההגירה. אז כונה ג'ורג' "ד'". המשטרה אמרה אז שמבחינתה, "ד'" הוא גמלאי של צה"ל.

אתמול פרסם "הארץ" כי "ג'ורג'" מונה לפני מספר חודשים לתפקיד היועץ לענייני ערבים של משטרת ירושלים. היע"ע – או, כפי שהלעיג אותו אמיל חביבי, דע"ע (דוברי ערבית עילגת) – הוא שריד ותיק של המשטר הצבאי שחל על הישובים הערביים בישראל עד 1966; תפקידו, יחד עם "הקצינים לתפקידים מיוחדים" של המשטרה ומספר יחידות צבאיות, היה לוודא שהפלסטינים הישראלים יישארו מדוכאים בשורה של אמצעים, שהבולט שבהם היה שליטה על הענקת רשיונות שונים על פי מפתח של כניעות למשטר. בין לבין, החרים המשטר הצבאי את שרידי האדמות שנותרו בידי הפלסטינים אחרי השוד הגדול של 1947-1948. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מעדיפה להשכיח את 19 השנים הללו; הפלסטינים הישראלים לא שכחו ולא ישכחו.

מוסד היע"ע עבר, שנה לאחר מכן, אל השטחים הכבושים בעזה ובגדה, ומיסד שם אותן השיטות. כמסתבר שהתפקיד עדיין קיים בירושלים, והוא אומר כל מה שצריך לומר על האופן שבו רואה משטרת ירושלים את מזרח העיר: שטח כבוש. ומסתבר שיש מי שחושב במשטרת כ"ך שאין מתאים יותר מ"ג'ורג'" לתפקיד שרשמית מיועד ל"תיאום" מול האוכלוסיה הערבית.

ומה עושה יע"ע? ובכן, כמסתבר, תפקידו לוודא שהדיכוי נמשך. "ג'ורג'" זימן אליו את ג'ואד סיאם, חבר ועד המרכז לאינפורמציה שנאבק בנסיון הייהוד של שכונת סילוואן. לדברי סיאם, "ג'ורג'" דרש ממנו להפסיק את פעילות הוועד, וכשניסה סיאם לטעון שהוא חי בדמוקרטיה הסתבר של"ג'ורג'" אין חוש הומור: הוא איים להרוס את ביתו של סיאם, טען ש"אנחנו היהודים טיפשים. נותנים לכם יותר מדי" (טענה קלאסית של אנשי יע"ע לדורותיהם), ולאחר שורה של צעקות שילח אותו לדרכה תוך שהוא מקווה ש"תתנהג יותר טוב".

האגודה לזכויות האזרח הגישה תלונה כנגד "ג'ורג'" בשל התנהלותו, והבלוגר ריצ'רד סילברסטין – שהולך ומסתמן כמקבילה הישראלית של וויקיליקס – שם לב שבתלונתה היא חשפה את שמו האמיתי של "קפטן ג'ורג'": המדובר ברב סרן (מיל') דורון זהבי, לשעבר "ד'".

אז אם אתם גרים בשכנות לאחד דורון זהבי, בסביבות אמצע גיל הארבעים, עובד במשטרת ירושלים, דעו שאתם גרים בסמוך למענה מדופלם, שהצליח עד כה לחמוק מעונש. יש להניח שזהבי לא יצא בקרוב לחופשות באירופה – אלא אם זה יהיה בדרכון מזויף.

אפשר להציע את השם ג'ורג'?

הערה מנהלתית #1: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות עליה.

הערה מנהלתית #2: הוספתי, באיחור ניכר, קישור ל"מדרון חלקלק", הבלוג המשובח שמנהל איתמר שאלתיאל כאן תחת המטריה של ההם, ושעוקב אחרי קריסתה של החברה החופשית בישראל.

(יוסי גורביץ)