הסימנים מעידים שצה”ל מטייח את העובדה שהעיתונאית שירין אבו עאקלה נורתה במכוון על ידי חמוש צה”ל – שהורעל על ידי תרבות הגיימיפיקציה של צלפי צה”ל

בשנת 2003, ירה סמל צה”ל תייסיר אל הייב בצלם הבריטי טום הרנדל ברפיח, בזמן שהרנדל ניסה להגן בגופו על ילדים שלעברם ירו חמושי צה”ל. באותה התקופה מותו של נתין זר מירי צה”ל עורר עדיין סערה, ולאור העובדה שלרוע מזלו אל הייב לא נולד יהודי, הוא ריצה חמש שנות מאסר על מה שהיה הרג במקרה הטוב, רצח במקרה הרע.

מקרי רצח אחרים על ידי צה”ל ברפיח באותה התקופה לא עירבו נתינים זרים, כך שלעולם לא נדע מי היה הצלף הישראלי שהרג ילד בן חמש שהלך עם מטבע של חצי שקל לקנות ממתקים.

[…]

באותה השנה, דרס דחפור צה”ל למוות את רייצ’ל קורי, פעילת שלום שלבשה אפוד זוהר והתייצבה בין הדחפור ובין הבית הפלסטיני שהוא ניסה להרוג. ישראל טוענת עד היום שמדובר בתאונה, אבל כשמצ”ח החלו לחקור את נהג הדחפור, עלוב הפיקוד דורון אלמוג הורה להפסיק את החקירה. הערפד הרשמי של המכון הפתולוגי, ד”ר יהודה היס, שמר לעצמו חלקים מגופתה של קורי.

[…]

שנה לאחר מכן, ב-2004, גם באזור רפיח, התקרב סרן ר’ אל ילדה פצועה אנושות, איימן אל המס (שתוארה במערכת הקשר כ”ילדה בת 10, מתה מפחד”) וירה בה שני קליעים. הוא טען אחר כך – בלא יודעין, מבצע הטרמה לאלאור אזריה – שהוא “חשש שהיא נושאת מטען” – ועל כן, כמובן, המעשה ההגיוני היה לירות בה מטווח קצר. אחר כך הוא נתן פקודה בקשר “לירות בכל מי שמתקרב, גם אם הוא בן שלוש.”

ר’ הועמד לדין צבאי באשמת חילול גופה. הוא זוכה.

[…]

ב-15 במאי 2014, בן דרי, חמוש משמר הגבול, החליף את קליעי הגומי שבמחסנית שלו בקליעים חיים, וירה והרג לפחות פלסטיני אחד, כנראה שניים; צה”ל שיקר ושיקר ושיקר – בכלל זה שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון – ואמר שהוא לא היה מעורב, כי הכוחות שלו ירו רק גומי. הסרטון של בצלם, טען בוגי, מבושל. אבל אז צץ סרטון נוסף, ולצבא לא היתה ברירה אלא לפתוח בחקירה.

דרי הורשע, במסגרת הבדיחה שהיא הצדק הצבאי, ב”גרימת מוות ברשלנות”. הוא ריצה פחות משנת מאסר.

[…]

בפורים 2016, כידוע לכל, התקרב אלאור אזריה לפלסטיני פצוע אנוש, עבד אל פתח אל שריף, הסיר את הקסדה שלו, ורצח את אל שריף. לרוע מזלו של אזריה, הוא נלכד במצלמות. תחילה רצתה התביעה הצבאית להאשים אותו ברצח, שזה מה שקרה שם, אבל אז נבהלה מדעת הקהל והלכה על הריגה. אזריה טען שהוא ירה באל שריף כי חשב שיש עליו מטען, ועל כן, כמובן, עשה זאת מטווח אפס. הוא ריצה שנת מאסר בקושי.

[…]

במארס 2010 דיווח דובר צה”ל בקול מתנשף על כך שקבוצת חיילים הגנה על עצמה מפני פיגוע קלשון. יממה לאחר מכן כבר נאלצו בצה”ל להודות שלא היה קלשון, ושמפקד הכוח חש מאוים ממזרק, שאגב כלל לא נמצא. ההרוגים היו שני פלסטינים כפותים שהכוח עיכב זמן קצר לאחר מכן. על כל פנים, הסמל שירה בשני פלסטינים כפותים לא הועמד לדין, כי בצה”ל אמרו שהוא “חש בסכנה.”

[…]

הבאתי את כל המקרים האלה, שאין ספק שהם טיפה בים – רוב ההרוגים הפלסטינים לא מושכים תשומת לב – כי הטענה המרכזית של צה”ל אחרי הרג שירין אבו עאקלה היא ש”אנחנו לא הורגים עיתונאים.” וואלה. אולי הייתם צריכים לחשוב על קו ההגנה הזה לפני שהפצצתם את משרדי AP.

הפרקליטה הצבאית הראשית, יפעת תומר-ירושלמי (זכרו את השם: צפוי לה עתיד מזהיר בהאג) החליטה שלא לפתוח בחקירה פלילית ביחס להריגתה של אבו עאקלה משום שלדבריה אין חשש לפלילים. שזו, תצטרכו להודות, טענה מעניינת כשהיא מגיעה לפני חקירה. שלא לציטוט, אמרו בצה”ל שהם חושבים שהציבור לא היה עומד במראה של לוחמים שנחקרים באזהרה. כמובן, מה שהם מתכוונים לומר שהוא שהם לא מוכנים יותר לעמוד מול הציבור ולהסביר לו שיש לאכוף חוק על חיילים שהרגו או פצעו פלסטינים.

למותר לציין, חקירת מצ”ח לא היתה בדיוק איום של ממש על חיילי צה”ל שפגעו בפלסטינים גם קודם לכן. כפי שעולה מנתוני יש דין הטריים, 72% מהתלונות שקיבל צה”ל ביחס לפגיעה בפלסטינים נסגרו ללא חקירה פלילית. וכמובן, חקירה פלילית לא מובילה להעמדה לדין. השטיק של מצ”ח הוא למרוח את הזמן עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. הסיכוי של פלסטיני שהתלונן על אלימות מצד חייל לראות אותו עומד לדין הוא 2%. ביחס למאות התקיפות שהובילו להרג אזרחים ברצועת עזה לפני שנה, במבצע “שמור על נתניהו” (השם הרשמי יותר הוא ‘שומר החומות’), מצא יש דין שהועברו 84 מקרים לחקירת “המנגנון” שהקים צה”ל; ומתוכם רק אירוע אחד (1) הוביל לחקירה עד כה. 30% מהתלונות נסגרו ללא חקירה. השיטה, יש להניח, היא השיטה הרגילה של צה”ל: למסמס את החקירה עד שישכחו ממנה. זוכרים את פרשת השופט הירדני? לא? מצוין. ככה צה”ל אוהב אתכם.

ביחס להרג של אבו עאקלה, דובר צה”ל התנהל מלכתחילה כמי שיש לו מה להסתיר. הטענה הראשונה שלו היתה שהיא נהרגה מאש חמושים פלסטינים, וכדי לערבב את השיח – כמו שעשה בפרשת הטבח על המרמרה – הוא הפיץ סרטון שלא קשור לכלום. לרוע מזלו, צה”ל מתמודד עם מקצוענים: תוך שעות, בצלם הראו שבליסטית, בלתי אפשרי שקליע שנורה מהמקום שבסרטון של צה”ל יפגע באבו עאקלה.

שעות לאחר מכן (לא לפני שדובר צה”ל אמר, בקולו, ש”עיתונאים חמושים במצלמות”), צה”ל כבר התחיל לבצע תמרון לאחור. פתאום זה נהיה “אנחנו לא יודעים מי הרג אותה”, “הפלסטינים משבשים את החקירה”, ואחר כך “כן, זה כנראה היה חמוש שלנו, אבל אנחנו לא פותחים בחקירה כי אין חשד לפלילים.”

מה קרה בפועל? כפי שמראה התחקיר של בלינגקט, שלושה ימים לאחר הרצח (לא שימוש מקרי), האש הגיעה מכוח של צה”ל שנמצא כ-170 עד 190 מטרים ממיקומה של אבו עאקלה. לחמושים הפלסטינים, שהיו במרחק של 300 מטרים, לא היתה יכולת לפגוע בה. התחקיר של CNN מהשבוע שעבר מוסיף מידע חסר: מקבץ הירי לעבר אבו עאקלה היה צפוף מאד. קליע אחד פגע בה, שלושה אחרים בעץ שהיא נפלה לצידו. זה לא ירי מקרי.

כאן אציין נקודה משלי: אבו עאקלה חבשה קסדה. חמושים פלסטינים בגדה המערבית לא חובשים קסדות. החמוש הישראלי שכיוון אליה את נשקו פגע בין השכפ”צ לקסדה. הוא אולי לא ידע שמדובר באזרחית אמריקאית מפורסמת, אבל הסיכוי שהוא לא ידע שהוא יורה לעבר עיתונאי/ת נמוך מאד.

למה הוא ירה? כנראה שלעולם לא נדע, כי צה”ל יסתיר אותו עד יומו האחרון. אבל יש כמה סיבות אפשריות. ראשית, הוא ידע שהוא לא יסתבך. הוא ידע שדובר צה”ל יכסתח אותו ושהפצ”רית תחפה עליו. כלומר, הוא ידע שלא יהיה מחיר.

שנית, לקלעים וצלפים בצה”ל יש תרבות ציד. הם מתרברבים ב”הבאת ברכיים” וב”איקסים.” צלפים ששהו על הגדר בעזה בזמן הטבח שם התרברבו במספר ה”ברכיים שהביאו”, כלומר מספר האנשים שהם הפכו לנכים. אחד מהם אמר ל”הארץ” ש”בגדוד היו מסתלבטים עליי, 'תראו, הנה הרוצח'. כשהייתי חוזר מהשטח היו שואלים: 'נו, כמה היום?' צריך להבין שלפני שאנחנו הגענו, ברכיים היו דבר שקשה להשיג. הסתובב סיפור על אחד הצלפים שיש לו 11 ברכיים, והדיבור היה שאין מצב שמישהו עובר אותו. ואז אני הבאתי שבע־שמונה ברכיים ביום אחד. תוך כמה שעות כמעט שברתי את השיא שלו.”

צלפים שהתראיינו ל’המקור’ של דרוקר אמרו דברים דומים מאד. אחד מהם החזיק את התרמיל של הקליע של האדם הראשון שרצח ואמר ‘זה התרמיל שהפך אותי לגבר’.” אחר דיבר על כך שיש “דור של ילדים ברצועת עזה שלא ישחקו כדורגל.” הם דיברו על ‘יש פה משחק עם נקודות’ ו’המסיבה התחילה’.

זה לא קרב בשום צורה: זה משחק, ציד, כשהמטרה היא אדם. המטרה של הצלף היא להביא ברכיים, להביא איקסים, להביא כבוד לפלוגה. הירי באבו עאקלה היה, בסבירות גבוהה למדי, בניגוד לפקודות; מפקד הכוח לא רצה בו, אלוף הפיקוד עוד פחות מכך. לצה”ל הרצח הזה גרם כאב ראש ענקי. אבל הוא לא יכול לצאת נגד הרוצח, גם כי דעת הקהל היודו-נאצית לא תסבול זאת, וגם משום שעל דוכן העדים הוא יוכל לפלוט דברים מזיקים מאד. הוא יכול לדבר, למשל, על תרבות הציד והגיימיפיקציה של הרג ונכות שצה”ל מעודד, וזה יכול לגרום לכל מיני עיתונאים לבחון מקרי הרג שהיו שורה ורבע בדיווח, שהתבסס כולו על הסחריר של דו”צ.

מי צריך את זה? מה גם שהמולך במדים הירוקים צריך את הקלעים האלה, צריך לשכנע אותם שמדובר במשחק, צריך לזרוק אותם לכלבים אחר כך. אז לא, בואו לא נחקור. בואו לא נעמת את הגרסה של היורה עם הגרסה של האנשים שהיו סביבו במהלך הירי ולאחריו. בואו לא נשאל אם הם פרצו בצחוק, אם הם שאגו “דפקת אותה, אחי!”, אם לא היו חגיגות ספונטניות – עד לרגע שבו הסתבר שאופס, זו עיתונאית בינלאומית עם אזרחות אמריקאית.

ככה זה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

דובר צה”ל תרם השבוע לעלילת דם, וסייע להתרת דמו של עיתונאי פלסטיני

האם עופר חדד מערוץ 12 הוא יותר חרא של בן אדם או יותר חרא של עיתונאי?

אתם עשויים לזכור את עופר חדד מהפעם שבה טען ששוברים שתיקה עוסקים ב”איסוף מידע מסווג על חיילי צה”ל,” את ה”מידע” קיבל חדד מארגון השטינקרים עד כאן, שהוקם על ידי יוצא המשרד לבטחון פנים. המידע היה שקר מוחלט וארבע שנים לאחר מעשה, ערוץ 12 פרסם הסתייגות מהידיעה שלו-עצמו; חדד עצמו סירב להתנצל.

דפוס הפעולה של חדד חזר על עצמו השבוע. לפני כעשרה ימים, בשמחת תורה (חגים יהודים ושבתות הפכו למועדי פוגרום מקובלים בקרב המתנחלים), עשרות מתנחלים פשטו על הכפר מופקרה, פצעו ילד בן שלוש באבן בראשו, וגרמו נזק כבד לרכוש. לרוע מזלם של המתנחלים, במקום נכח העיתונאי והפעיל באסל  אל עדרה שתיעד את התקרית.

במקום נכח גם הקצין הידוע לשמצה משה מאור, סמג”ד הנדסה, שתועד לפני מספר שבועות כשהוא תוקף פעילי שמאל שניסו להביא מים לכפר נצור. סרטונים שיצאו אחר כך הראו שהגרסה שמסר מאור לדובר צה”ל, כביכול הפעילים תקפו אותו ואז הוא נאלץ להגיב, היתה שקרית לחלוטין. דובר צה”ל רץ עם הגרסה הזו בכל זאת. מאוחר יותר צה”ל כיסתח את עצמו, נזף במאור, ודובר צה”ל טען כי מאור “אינו משקף את ההתנהגות המצופה ממנו.” בפועל, כמובן, מאור מפעיל בדרום הר חברון בדיוק את המדיניות שצה”ל רוצה; היה לו רק חוסר מזל להתקל במצלמות.

לקראת סוף התקרית במופקרה, זיהה  אל עדרה (שכותב עבור “שיחה מקומית” ופעיל בצלם) ותיעד זרדים שהתלקחו כתוצאה מירי רימון גז של צה”ל. מי שנכח בהפגנות בקיץ מכיר היטב את התופעה הזו: החמושים יורים רימונים ללא הבחנה, וכתוצאה מכך פורצות שריפות מקומיות. לעתים צבא ההגנה למתנחלים מונע מכבאיות פלסטיניות להגיע למקום. כשתיעד אל עדרה את השריפה, הגיע למקום מאור וטען שאל עדרה הוא זה שהצית את האש. הנה הסרטון.

הסרטון בן 15 השניות של מאור או מי מחמושיו (על פניו, מדובר במצלמת גו פרו שמוצמדת לקסדה) מצא את דרכו, דרך אתר הימין הרדיקלי “הקול היהודי”, אל הידיעה של חדד. ככה היא נראתה:

חשוב לציין: אף אחד לא טען אף פעם שהוצת בית כלשהו במופקרה במהלך הפוגרום בשמחת תורה. הקשקוש הזה הגיע מהקול היהודי ועבר דרך חדד למהדורה המרכזית בישראל מבלי שחדד טרח לבדוק אם אכן הוצת בית, מעבר לשאלה מי הצית אותו.

בהפגנת טוב טעם של הגינות עיתונאית, פנה חדד לבצלם שבע דקות אחרי שהתחילה המהדורה, אמר שהוא עומד להעלות אייטם ודרש תגובה. כפי שאפשר לראות, הוא לא ידע תחילה לזהות את אל-עדרה, וניסה לגרום לדוברת המוכשרת של בצלם לומר שהם “בודקים את האירוע.” את התגובה של אל-עדרה חדד בכלל לא ניסה לגבות. כולה פלסטיני, אתם יודעים.

כשה”סקופ” של חדד, שהתבסס על דברים של קצין שחדד לא טרח אפילו לציין את שמו – שאם לא כן, מישהו היה שם לב שהקצין הזה, משה מאור, נתפס לאחרונה בשקר בוטה וננזף על התנהגות בלתי הולמת – התגלה כבלוף ופלופ, ערוץ 12 וחדד חזרו על ההתנהלות שלהם בפרשת העלילה נגד שוברים שתיקה. הם הכחישו שיש משהו לא תקין במה שעשו – ולהגנתם, הם נשענו על דובר צה”ל, שלדבריהם אמר להם כי “במהלך החיכוך קצין מהכוח הבחין בפלסטיני מצית מבנה במקום וטוען שהמקום הוצת על ידי יהודי.”

וזה, מה לעשות, חמור יותר מהשקרים של התועמלן הסדרתי חדד. דובר צה”ל הוא גוף ממלכתי, ממומן (הרבה יותר מדי) מכספי ציבור. שימו לב: דובר צה”ל פיברק אירוע שלא קרה. הוא טען שהוצת מבנה במופקרה, אף שלא הוצת שם שום מבנה; אף שאין שום מבנה בקרבת הדליקה שתיעד אל-עדרה; והוא טען שפלסטיני הוא זה שהצית את המבנה שלא הוצת. דובר צה”ל לא טרח לבדוק את האירועים: הוא פשוט ציטט מישהו – בסבירות גבוהה, הבריון במדים משה מאור.

בעשור האחרון, מאז ימי הטבח על המרמרה, דובר צה”ל תופס את עצמו כצד ב”מערכה על התודעה”, ובהתאם הוא עורך לוחמה פסיכולוגית – הוא מפרסם שקרים בוטים בידיעה שלאף אחד אין את הזמן והכוח להתמודד איתם. דובר צה”ל הוא גוף תעמולה. הקורבן העיקרי של הלוחמה הפסיכולוגית שלו הוא מי שמממן אותו, הציבור הישראלי. אנחנו משלמים לדובר צה”ל כדי שישקר לנו. עכשיו, לגמרי יתכן שחלקים גדולים מהציבור הישראלי חושבים שכך צריך להיות; במקרה הזה אנחנו צריכים לתהות האם אפשר לדבר על הציבור הישראלי כעל ציבור.

בתווך, בין השקרים של חדד ובין השקרים של דובר צה”ל, נמעך באסל  אל עדרה, עיתונאי שעושה את העבודה שמעטים מדי מעיזים לעשות: לתעד את הטרנספר הזוחל שמתרחש בדרום הר חברון. הוא סובל מהטרדות ואיומים. בטוויטר, עופר חדד שלח אותו להתלונן במשטרת ש”י. רק על זה, על אי הידיעה על איך נראית משטרת ש”י, כלי תקשורת רציני היה מפטר את חדד. אבל ערוץ 12 הוא לא כלי תקשורת רציני: הוא מרקד לפני הפריץ של דעת הקהל היהודית, למנגינת החליל של דובר צה”ל. התגובה של ערוץ 12, “אנחנו עומדים מאחורי החיילים”, אומרת כל מה שצריך לומר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, שבעליל נכתב לפני זמן רב מדי, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה אומרת ההתמזגות של דובר צה”ל עם לשכת ראש הממשלה

שלשום (א’) תקפו חמושי חיזבאללה קבוצה של חמושי צה”ל. האחרונים השיבו באש ארטילרית ובירי מסוקי קרב. לא דווח על נפגעים בקרב החמושים משני הצדדים. דובר הזרוע הצבאית של ממשלת ישראל, עמיד רונן מנליס, נקט בשלושה מהלכים. ראשית, הוא התייחס לתקיפות של חיזבאללה כנגד מטרה צבאית מובהקת כאל “פיגוע”; שנית, הוא אמר – כחלק מתרגיל הונאה – שכתוצאה מההתקפות של חיזבאללה צה”ל ספג “פגיעות”; אנשים שמורגלים בשיח ההונאה של דובר צה”ל זקפו אוזניים, משום שמנליס לא דיבר על “נפגעים”, שם קוד להרוגים, אבל בו זמנית רמז לכאלה. מאוחר יותר חשף מנליס את תרגיל ההונאה בשלמותו: צה”ל הטיס חמושים פצועים-לכאורה לקבלת אי-טיפול בבית חולים.

נפרק.

הזרוע הצבאית של הממשלה תוקפת בלבנון וסוריה כבר שנים. לאחרונה היא הרחיבה את תחום פעולתה גם לעיראק, ולכך נחשפנו בעיקר בשל חוסר שביעות הרצון של האמריקאים מהתקיפות הללו, שמערערות את האיזון העדין שהם יצרו שם. יהיה קשה מאד לשכנע עיראקים שתקיפה ישראלית על אדמתם לא בוצעה באישור אמריקאי ואפילו לממשל טראמפ, כנראה הכנוע שבממשלים, אין מוכנות לספוג את הנזק האגבי של פעולות כאלה עבור ישראל.

אחת ההתקפות הישראליות האחרונות בסוריה בוצעה כנגד מטרה לא ברורה. לטענת הזרוע הצבאית של ישראל, היא תקפה כוחות איראניים שעמדו לבצע תקיפה כנגד ישראל באמצעות מל”טים; הזרוע הצבאית התהדרה בכך שהיא יירטה תשדורות של מפקד כוח קודס האיראני, אלוף קאסם סולימאני. עם זאת, החיזבאללה טען לאחר ההתקפה הזו שהנפגעים היו דווקא אנשיו. ואם אנחנו צריכים לבחון את האמינות של נסראללה מול זו של מנליס, למנליס יש בעיה.

מה התרחש פה? כמה דברים חריגים:

א. ישראל לקחה אחריות על התקיפה בסוריה, בניגוד מוחלט למדיניותה עד כה, שהקפידה על עמימות במצבים כאלה.

ב. ישראל חשפה בפומבי שיש לה גישה לתשדורות של סולימאני, כלומר חשפה יכולות מודיעיניות, לכאורה רק לשם הטרלה בטוויטר.

לאלה יש לצרף את:

ג. ההחלטה המודעת של מנליס לחשוף את תרגיל ההונאה שבוצע כלפי החיזבאללה (תרגיל שיש לציין שהופנה קודם כל כלפי הציבור הישראלי, באמצעות יצירת לחץ עקב השימוש במונח “פגיעות”.)

למה זה מצטרף?

העמימות שישראל נוקטת בה באופן שגרתי מיועד לאפשר לה plausible deniability, הכחשה אמינה. מישהו עשה משהו, אבל אין לנו מושג מי עשה את זה. זה מאפשר לצד השני להבליג בלי לפגוע בכבודו. הוא יכול לומר שהוא “בודק” את הנושא, והבדיקות האלה, בדיוק כמו ה”בדיקות” של צה”ל כשהוא הורג אזרחים, לעולם לא יסתיימו. כשישראל מפרה את העמימות ומודה בתקיפה בסוריה, היא יורקת בפרצופה של סוריה, וכמעט מאלצת אותה להגיב. כשהיא חושפת את תרגיל ההונאה שבוצע מול החיזבאללה, היא משםילה אותו בפומבי.

מה שקורה פה הוא שיש ראש ממשלה שהוא גם שר הבטחון, שאין עליו שום פיקוח אפקטיבי, שהחליט לצרכי הבחירות שלו שהוא צריך לחמם את הגזרה ולהזכיר שהוא מר בטחון. נתניהו הוא, בוודאות גבוהה, ה”גורם הבטחוני הבכיר” שהחליט להשפיל את חיזבאללה עוד יותר, ולומר שהוא “התחנן” להפסקת אש. הוא גם מי שהתרברב בכך ש”אנחנו מטפלים במספר גזרות, חלקן לא ידועות לתקשורת ולציבור, לכל אחת מהגזרות יש התייחסות ופעולות מדיניות וצבאיות, שאת רובן הציבור לא רואה.” או, במילים אחרות, נתניהו אומר לציבור שהוא מנהל קרבות בעצימות נמוכה בכמה גזרות ושהציבור לא צריך להטריד את ראשו הקטן והיפה בנושא. כאילו מלחמה היא לא העניין החשוב ביותר של הציבור.

למה מנליס משתף פעולה, בשם ארגון שמתיימר להיות ממלכתי, עם תרגילי השופוני של נתניהו? מדוע עובר ציבור משתתף בפועל במערכת בחירות? ראשית משום שמה לעשות, נתניהו (בכובעו כשר בטחון נטול כנסת שמפקחת עליו) הוא הבוס שלו; שנית, משום שהזרוע הצבאית של ישראל די אוהבת את נתניהו.

האחרון, כזכור, הבטיח לציבור ש”לעד נחיה על חרבנו”, ושצה”ל צריך “לשלוט על כל השטח בטווח הנראה לעין.” זה היה לפני ארבע שנים, אכן, ומאז אפשר לראות את ההתקרבות הבלתי פוסקת בין הצבא ונתניהו. בפועל, נתניהו הבטיח לחונטה הצבאית שאף אחד לא יפגע במעמד העליון שלה במדינה, שאף אחד לא יפגע בתקציבים שלה, וזאת משום שהוא אישית ידאג לכך שאף אחד לא ינסה לצמצם את הפעילות הצבאית.

והצבא אוהב פעילות. הוא משתוקק לכזו. חיילים רוצים איקסים על הנשק, קולונלים וגנרלים רוצים קידום. צבא שלא עושה כלום הוא צבא שאין בו קידום, אין לו מעמד, יש בו רק שעמום, ונתניהו מבטיח לצבא אקשן, קידום, מעמד וכסף. במשתמע, הוא מבטיח לתשלובת התעשייתית-צבאית הישראלית, אחת מהחזקות בעולם, שתמיד תהיה לה עבודה.

תפקידו של ראש ממשלה הוא לא להפציץ את כל המרחב מתי שבא לו ובלי לנמק את החלטותיו, הכל תחת מחסה הסודיות שהצבא יספק לו בחדווה. תפקידו הוא למנוע מלחמות. אלימות גוררת אלימות, וההתקפה של החיזבאללה שהתפקששה שלשום יכולה להפוך למתקפה חוזרת שדווקא תצליח – במיוחד אחרי שנתניהו ומנליס הקפידו להשפיל אותו. לתושבים בעוטף עזה מגיעים חיים שאינם מבוססים על פוסט טראומה.

הבעיה היא שהורגלנו לשני דברים. קודם כל, לתפקיד המרכזי של הצבא בחיינו – מבלי להבין שצבא, מעצם טיבו, שואף לאלימות; שכחנו את מה שידע כבר הומרוס, שהלהב עצמו שואף לדם. ושנית, הורגלנו לתפיסה של נתניהו, שלנצח תאכל חרב. בדורות הקודמים, היו מאמצים – ולמצער, הצהרות – לקידום שלום; לא עוד. הצבא נמצא במצב המאושר ביותר מבחינתו, “המערכה שבין המערכות”: שימו לב למילים האלה. הן אומרות שכל חיינו הם מערכה. יש מערכות גדולות, שלמרבה הצער אזלו בינתיים, אבל אנחנו במערכה לקראת המערכה הבאה, האמיתית. בינתיים נחיה במלחמה שאין לה קץ, כמו שצה”ל אוהב.

ושכחנו שתפקידה של ממשלה הוא למנוע אותן בכלל. וראשי האופוזיציה האומללה שלנו נמתחים דום ומודיעים שהם מצדיעים לכוחות הבטחון ותומכים בצה”ל בכל אשר יעשה – מה שלא מפתיע במיוחד, כשיש שם טרויקה של רמטכ”לים. נתניהו מנהל מלחמה עם איראן שאיש לא הכריז עליה, שהכנסת לא הצביעה עליה, שהממשלה לא דנה בה, שאף אחד לא יודע מה עשויות להיות תוצאותיה כי אף אחד לא טרח לשאול. הוא לא מנהל אותה מי יודע מה טוב – מאז שהוא התחיל, איראן כבר מתבססת בסוריה. אבל אין שאלות, כי זה בטחון וצריך לסמוך על צה”ל.

נתניהו מקבל יתרון פוליטי עצום: לאופוזיציה אין על מה לתקוף אותו פרט לשחיתות, ולזה כבר התרגלנו. הגנרלים מקבלים יוקרה וכסף; התעשיינים הצבאיים, שיום אחד הגנרלים יצטרפו לשורותיהם, מקבלים המון כסף. ודובר צה”ל משקר כדי לחפות על כל זה. מחול שוטים, שיתחלף באחת ביבבות לאומיות כשהטיל, הרקטה או הפצמ”ר יפגעו; מחול שוטים, שלא מתעכב על המחיר שאנחנו משלמים – בדמים, בדם, בפגיעות נפשיות של חיילים ואזרחים. ואף אחד לא מדבר על הפסקת המחול הזה, כי זה לא פטריוטי.

והוא ייפסק. באלימות. כשזה יקרה, שיהיה לכם לפחות היושר לא ליילל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מתנחלים רצחו, הצבא העלים את המצלמות, דו”צ הוציא הודעה שקרית, התקשורת לא בדקה: מורשת אזריה האמיתית

עדכון חשוב – ראו סוף הפוסט.

לפני כשבועיים, ב-3.4.19, תקף פלסטיני בשם מוחמד עבד אל-פתאח, תושב ח’ירבת קייס, מכוניות עם לוחות רישוי ישראליות סמוך לכיכר הכפר ביתא. מתנחל ירה לעברו מתוך רכבו; לאחר מכן המתנחל וישראלי נוסף התקרבו לעבר עבד אל פאתח, פצעו אותו בירי, התקדמו הלאה ורצחו אותו ביריות בעודו שרוע פצוע על הרצפה.

עד כאן, בנוהל.

מיד לאחר מכן, הודיע דובר צה”ל שעבד אל פאתח נהרג “תוך כדי ביצוע פיגוע דקירה.” לא היה פיגוע דקירה, אבל היי, זה דובר צה"ל.

עד כאן, בנוהל.

התקשורת הישראלית דיווחה על הרצח כאילו היה נסיון פיגוע דקירה שסוכל, בדיוק כמו שדובר צה”ל היה רוצה שיעשו.

עד כאן, בנוהל.

עד כמה שידוע לי, משטרת ישראל לא עצרה את היורים לחקירה ולא חקרה את התקרית, אף שנהרג בה אדם. אחרי הכל, הוא לא באמת אדם, הוא פלסטיני.

עד כאן, בנוהל.

מה שהיה חריג, לפחות מהנוהל כפי שהכרנו אותו עד עתה, הוא שזמן קצר לאחר הרצח פשטו חמושי צה”ל על שני בתי עסק באזור, שבהם היו מותקנות מצלמות אבטחה, החרימו את התוכן שלהם, והשמידו את המידע שעל אחת מהן. כך עולה מחקירת בצלם, שכרגיל עושה את העבודה שכלי התקשורת, מצ”ח, המשטרה והפרקליטות הצבאית לא טורחים לעשות.

החמושים לא עיכבו את הישראלים היורים, כפי שאמורים היו לעשות על פי חוק, אבל זה צפוי לגמרי. רוב מוחלט של החמושים לא יודע שיש לו סמכויות עיכוב כלפי מתנחלים. עם זאת, הם לחלוטין גילו יוזמה כשהחרימו את התיעוד והשמידו את חלקו. יופי של חתירה למגע.

מה קרה פה? זה לא כזה מסובך. אני אופתע מאד אם קצין בדרג גבוה ממ”מ היה אחראי להשמדת הראיות. אף קצין בדרג גבוה יותר לא היה מסתכן בפקודה כזו, שהיא שיתוף פעולה עם פשע. החמושים פשוט יישמו את לקחי פרשת אזריה: הם השמידו את המצלמות.

מאז הרצח שביצע אזריה בחברון, שעליו קיבל עונש מגוחך והמון סימפטיה ציבורית, טען הימין שמעתה חיילים יחששו לירות במחבלים. בנט ושקד – אל תתנו לדלת לחבוט בכם בדרככם החוצה, מוצ’אצ’וס – אפילו הפכו את הטענה הזו לחלק מהקמפיין שלהם. “המפקד שלי אומר: אתה חייב להסתער,” שר בנט, “עורך הדין שלי אומר: אתה עלול להצטער.” הטענה היבבנית של הימין, כביכול חיילים זקוקים לעורך דין בשדה הקרב בגלל שמשפטנים קושרים להם את הידיים, לא חדשה. הימין משתמש בה מאז האינתיפאדה הראשונה (סכסוך שכמי שהשתתף בו אני יכול להעיד שאף אחד מאיתנו לא שמע בכלל על עורכי דין), אבל היא הפכה למגפה של ממש בעקבות מקרה אזריה. בנט וחבר מרעיו אמרו לנו שאחרי אזריה, חיילים יפחדו לירות.

וכמובן, זה לא מה שקרה. חיילים מעולם לא פחדו לירות. הם תמיד ידעו שהפיקוד יחפה עליהם, כל זמן שלא יצלמו אותם. הם הפיקו את הלקח הנכון מבחינת צה”ל מפרשת אזריה: הם מעלימים את המצלמות.

למה הם מעלימים את המצלמות כשמתנחלים מבצעים את הרצח? כי הם אמונים על תפיסת hasbara. מסלקים את כל מה שיכול לפגוע בתדמית של הכיבוש. אחרי הכל, המתנחלים הם רק זרוע אחרת של המשטר הישראלי. כן, יש חיכוכים לעתים בין הזרועות, אבל כולם יודעים שהם פועלים לאותה המטרה. כמו העיתונאים שלא בדקו את הודעת דו”צ, הם לא היו צריכים פקודה. הם ידעו בעצמם מה תפקידם.

הכדור עכשיו במגרש של משטרת ישראל: האם היא תפתח בחקירת רצח? אחרי הכל, על פי חוק אין צורך בתלונה במשטרה: היא צריכה לפתוח בחקירה ברגע שנודע לה על חשד לפשע. לא הייתי כוסס ציפורניים. החוק הוא מילה מתה בגדה המערבית, ולחיי פלסטינים אין ערך. משטרת ש”י, שבחלקה הניכר מורכבת ממתנחלים, יודעת שלא יהיה שום לחץ ציבורי עליה לחקור את התיק הזה.

ככה זה בדיקטטורה הצבאית היהודית היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

וזה היה מביך אלמלא הכרנו את דו”צ

בפסטיבל הסרטים שערך השבוע ארגון בצלם (לצערי לא השתתפתי) כיכב סרטון, שזכה לפרסום גם בטורה של עמירה הס. רואים בו קצין צה”ל עוצר באלימות פלסטיני, אחמד זיאדה, שלא עשה דבר, שהיה על אדמתו הפרטית, ושנעצר כי לא בא לקצין טוב בעין. הקצין נובח שוב ושוב את המילים הבודדות שהוא יודע בערבית: “לך הביתה”. זיאדה שוב ושוב עונה לו: אני בביתי. מה אתה עושה פה? החמוש לא מבין, מתעצבן, ובשלב מסוים צועק “אמרתי לך ‘רוח’, נכון?” כאן מתחילה האלימות. מצד החמושים, כמובן. המטרה שלה, כרגיל, היא להגן על מתנחלים.

הסרטון, והטור של הס, גרמו מבוכה לצה”ל. אפשר היה לטפל בה בכל מיני צורות. אפשר היה לומר שהקצין הפעיל אלימות לא ראויה ועל כן הוא יועמד למשפט. רק שזה היה כנראה מוליד עוד מרד נוסח “דוד הנח”לאווי” ואלאור אזריה; החמושים של צה”ל מזמן לא חושבים שהם צריכים לתת דין וחשבון על מה שהם עושים לפלסטינים. אפשר היה, אם צה”ל אכן חשב שהאלימות כלפי זיאדה היתה מוצדקת, לנצל את הסרטון של החמושים עצמם: הקצין נושא על הקסדה שלו מצלמה. צה”ל בחר, מסיבותיו שלו – כנראה משום שהמצלמה של החמוש מתעדת את האלימות כלפי זיאדה אחרי שהמצלמה שלו נפלה – שלא לעשות זאת. אפשר היה להודיע שהנושא בבדיקה, ולסמוך על כך שאף עיתונאי ישראלי לא יטרח לברר מה קורה עם הבדיקה. זוכרים, אגב, את השופט הירדני שחמושינו המאוימים-תמיד הרגו? שמעתם משהו על החקירה בנושא? לא? וואלה.

וכמובן, דו"צ יכול היה לבחור לשתוק. אבל משום מה, צה”ל החליט להכנס בבצלם ראש בראש. העלוב מוטי אלמוז, דובר צה”ל, פרסם תגובה כאן. שווה לפרק אותה.

“לכל מוציאי דיבתנו רעה שלום.” לא ברור איך צילום בפני עצמו הוא הוצאת דיבה. האם אלמוז טוען שהאירוע לא התרחש? התרחש אחרת? מה?

“לא תמיד אנחנו מגיבים כיוון שלעיתים כל מבוקשכם הוא קמפיין ופרסום בחינם גם באמצעות פרובוקציה והחלטה שסרט או התבטאות חשובים יותר מכל, גם מהאמת.” ובכן, אם זה המצב, התפקיד שלך הוא להציג את האמת. בשביל זה משלמים לך. מהי האמת בתקרית הזו? אה, ובאותה הזדמנות, שפר את העברית שלך. אתה בתפקיד רשמי. זה מביך.

“בשבוע האחרון הופצו צילומים של קצין צה״ל במהלך פעילות מבצעית באזור הישוב יצהר.” כן, ו? אני לא רואה כאן הכחשה של המתועד.

“מפקדי צה״ל וחייליו עושים לילות כימים להגנה על אזרחי ישראל וימשיכו לעשות כך.” מה באירוע הזה קשור להגנה על אזרחי ישראל? נשמח לקבל פרטים. נזכיר לך שיש מצלמה של הקצין במקום. רוצה לחשוף את התוכן שלה, כדי שנדע יותר על מהות האיום? אה, לא?

“יש הבדל מהותי בין צילום אירוע בעודו מתרחש, לבין יצירת אירוע בעקבות הגעה לנקודה בשטח עם מצלמה.” תשמע, אתה אידיוט.

מצטער, אבל אין דרך אחרת לומר את זה. אתה שולף לי תירוץ משנות השמונים, שגם אז לא היה משהו, וזורק אותו 30 שנה קדימה, לתקופה שבה אין לו שום רלוונטיות. מכמה סיבות.

קודם כל, התיעוד הוא תיעוד של אירוע. הוא מתעד עימות בין חמוש ובין אדם. העימות הזה הוא אירוע בפני עצמו והוא ראוי לתיעוד.

שנית, אני לא יודע מתי בפעם האחרונה עברת קורס בתקשורת מודרנית, אבל כל בנאדם בעולם המערבי יוצא היום מהבית עם מצלמה ומצלמת וידאו. תבקש מפקידת הלשכה שלך להסביר לך איך עובד הסמארטפון שלך ומה הוא מסוגל לעשות. בקש מאחד הקצינים שלך להכין לך מצגת זריזה על תנועת Black Lives Matter ועל המושג של “האח הקטן” כדי להבין שמצלמות ניידות הפכו אלמנט מרכזי של כל עימות עם חמושים או כוחות בטחון לפני פאקינג חמש שנים. אולי כדאי שתעבור רענון כלשהו בתחום שאתה אמור להיות אחראי עליו.

“אתם לרוב בוחרים באפשרות השניה וגורמים לחיכוך שלא היה נוצר קודם לכן.” בצלם מתעדים על בסיס יומיומי את ההתנהלות של מתנחלים וחמושים ישראלים בגדה המערבית. לעתים קרובות הם יוצרים מבוכה לצה”ל, ובצדק. אגב, אם אתה רוצה למנוע חיכוך, אולי כדאי שלא תשלח חמושים לאדמות פרטיות של פלסטינים אלא אם יש סיבה מבצעית דוחקת לכך.

יתר על כן, היחידה שלך-עצמך מתחננת בפני חיילים, כבר 30 שנה, להתנהג כראוי מול מצלמות. הם לא מסוגלים לזה, ומכמה סיבות. קודם כל, הם לא מקצועיים. שנית, הם לא מודעים למשמעות החוקית של תפקידם. שלישית, הם כוחות כיבוש, קלגסים. זה מה שקלגסים עושים. והם אמרו במפורש שמצלמות הן ה”קריפונטייט” שלהם. אגב, הם אמרו את זה לפני חמש שנים. אולי באמת כדאי שתצא לרענון.

מצלמות, בקצרה, הן בדרך כלל המחסום היחיד בין פלסטינים ובין אלימות בלתי מוצדקת מצד חמושים. לא תמיד המחסום הזה עומד: הקצין בסרטון שלפנינו אומר שהמצלמה “לא מטרידה אותו יותר מדי”, ומיד לאחר מכן אכן מתחיל להפעיל אלימות כלפי זיאדה, תוך שזה מציין שוב ושוב שהוא מצולם. אפילו בן דרור ימיני נאלץ להודות ש”אין טעם להקצות 100 מיליוני ש”ח ל-Hasbara אם חיילי צה”ל מתקשים להבין שהם גם בחזית מאמצי היח”צ של ישראל.” זה היה לפני שנתיים, אגב. אולי כדאי להפסיק להפנות את הזעם לאנשים שמתעדים את החמושים שלך ולהתחיל לנסות לחנך את החמושים? אה, רגע. אתה בעצם תומך בהם.

“הקצין המופיע בסרט פעל כמצופה בגיבוי מלא של מפקדיו.” וואלה. באמת? זה ממש מפתיע. אותם מפקדים שמיהרו להודיע, בתקרית השופט הירדני, שהוא ניסה לחטוף נשק? אותם המפקדים שלא העלו שום שאלות, כשחמוש צה”ל רצח את בני הדודים קוואריק, במה שתואר תחילה כ”פיגוע קלשון” ושונמך במהירות ל”פיגוע מזרק”? אותם המפקדים שגיבו את החיילים שהרגו את מחמוד מוחמד דראגמה, כי הוא החזיק בקבוק שתיה? אותם המפקדים שאמרו שהכל בסדר, כשהחמושים שלהם הרגו את עומאר אל קוואסמה בן ה-66 במיטתו, כי הוא הזדקף בה? אותם המפקדים, שבמשך חודש התעקשו שנדים נווארה ומוחמד סלאמה מתו סתם כך, ולא מירי של החמוש בן דרי? ה”גיבוי המלא” של המפקדים שלך הוא לא תעודת כבוד; הוא אישור טיוח.

“אתם תמשיכו לעשות סרטים כאילו בשם חופש הביטוי למרות שהביטוי מנותק מהמציאות ואנחנו נמשיך להגן על תושבי מדינת ישראל ולהבטיח את שלום אזרחיה בלי להכניס את צה״ל לויכוחים פוליטיים.” הבנתי שאתה בונה על להיות המירי רגב הבאה. לסרטון הזה אין, בפני עצמו, קשר רב לזכות הביטוי. הוא קשור הרבה יותר להפרת הזכויות היומיומית שהחמושים שלך מבצעים. הוא תיעוד של פשע ודרישה לצדק.

אבל רגע, שניה, באמת אמרת משהו על “ויכוחים פוליטיים”? מה פוליטי בקלגס שמכה אדם שלא עשה לו דבר, אלא רק התווכח איתו? אפילו אנשי ימין הגונים – אני יודע, בריה מיתולוגית כמו שלגיה, תא”ל חכם ורובי ריבלין – יאמרו שאף שצה”ל צריך לשלוט בשטחים, אין מקום לאלימות שרירותית כלפי אנשים שרק עומדים על זכויותיהם בדרכי שלום. מה שאמור להיות פה הוא לא “ויכוח פוליטי”: אין הצדקה לאלימות של נציג שלטון החוק (כן, תתעדכן, זה הג’וב של חיילים בגדה) כלפי אדם לא אלים. בשום מערכת פוליטית.

אז למה דובר צה”ל יצא לכל הטררם הזה? קודם כל, כי הוא מזמן הפסיק לנסות להשפיע על דעת הקהל הלא ישראלית. הוא מכוון לישראלים אובר-פטריוטים בלבד, והוא מיישר את עצמו לימין. יש לציין שבעוונותי, כמו כל משלם מסים ישראלי, גם אני משלם את המשכורת של אלמוז, והייתי מצפה לאיזושהי אובייקטיביות. אבל על זה אין מה לדבר בצבא שהכיבוש הוא מזמן המשימה העיקרית שלו.

ושנית, הזעם פה יוצא ככל הנראה על הפנים החשופות של החייל, על הקלוז-אפ עליהם. יש לקוות שלחייל הזה אכן יהיה קשה לצאת לחו”ל. אין, הרי, שום סנקציות אחרות שיוטלו עליו. צה”ל לא יעמיד אותו לדין, כמו שהוא לא מעמיד לדין את הרוב המוחלט של אנשיו שפוגעים בפלסטינים. מצד שני, צה”ל התרגל מזמן למצב שבו הוא יכול לומר ש”מצ”ח בודקת”, ולסמוך על זה שאף אחד לא יזכור שהיא “בודקת” כבר חמש שנים. המעבר לפעולה ישירה, לחשיפה של תמונות המעוולים עצמם, מטרידה אותו. היא מקלפת מעט את שכבת העוול החסין (impunity) שצה”ל מעניק לחמושיו מזה חמישים שנה.

הקריפטונייט צורב, כמסתבר. תנו לנו עוד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מערכת הבטחון משקרת לנו בגסות בפרשת מורנייה, והתקשורת היהודית משתפת איתה פעולה

לישראל יש היסטוריה ארוכה מאד של מניפולציות במודיעין לצרכים פוליטיים, החל מזיוף תקיפות של פדאיון ב-1956 לקראת מלחמת השולל בסיני, עבור ב”אבו נידאל אבו שמידאל, צריך לדפוק את אש”ף” של רפול ב-1982, כלה בכמעט כל הצהרה של נתניהו על סכנה מתקרבת. בין המניפולציות הבוטות במודיעין של השנים האחרונות, אפשר למנות את הטענה שחמאס אחראי לפיגוע מסיני ב-2011, את הטענה שאיראן אחראית לפיגוע בבורגוס, והמניפולציה הגדולה מכולם – העמדת הפנים ששלושת הנערים ביוני נחטפו ולא נרצחו. בכל המקרים הללו, אי אפשר היה לבצע את המניפולציה בלי סיועה הנלהב של התקשורת.

עכשיו בואו נראה מה קרה אמש. כידוע, אתמול חיסל חיל האוויר קבוצה של אנשי חיזבאללה בסוריה, שלאחר זמן התחוור שאחד מהם היה ג’יהאד מורנייה, בנו של עימאד מורנייה, לשעבר הבערך-רמטכ”ל של חיזבאללה, שגם הוא חוסל ככל הנראה על ידי ישראל. רוב הציבור הישראלי לא היה מודע לקיומו של מורנייה ג’וניור, אבל זה בסדר: שיתוף הפעולה בין התקשורת היהודית והממסד הבטחוני כבר וידא שעד הבוקר, כולנו אמורים לדעת שמורנייה ג’וניור, בן 20 בסך הכל, היה שילוב של קים יונג איל, בן לאדן ושקרניק.

שימו לתמונה הזו. היא מביאה פסקה כמעט זהה ב”הארץ” ובמקור ראשון:

הידיעה של הארץ כאן, של נרג כאן.

ועכשיו שימו לב לתמונה הזו, מטמקא:

מה קורה פה? מאד פשוט. כל שלושת האתרים משתמשים באותו הטקסט, שהגיע ממקור אחד. הטקסט מעלה את הטענות הבאות:

א. הוא הגיע ממקורות מודיעיניים מערביים. זו הנקודה הקריטית.

ב. מורנייה ג’וניור היה מעורב בתכנון פיגועים כנגד מטרות ישראליות, צבאיות ואזרחיות כאחד.

ג. היו לו “פיגועים מוכנים בקנה.”

ד. הפיגועים המתוכננים כללו “ירי רקטות וטילי נ”ט.”

המקור של הטקסט הוא אותו המקור, והטקסט המקורי נכתב בעברית, על ידי גורם בטחוני ישראלי. קשה למצוא ביטוי מובהק יותר לעברית צבאית מאשר “מוכן בקנה.”

עכשיו, אנחנו צריכים לשקול שני תרחישים אפשריים:

1. יש בכיר במודיעין המערבי שלא רק דובר עברית צבאית רהוטה, אלא גם החליט לתת תדריך, בעברית, מתוך טקסט כתוב זהה, לכל כלי התקשורת דוברי העברית.

2. דובר צה”ל, או גורם hasbara צבאי אחר, דחף את הטקסט הזה לכל מערכות העיתונים בישראל ודרש מהם להשתמש בביטוי “בכיר במודיעין המערבי” כדי להסוות את המקור.

מה נשמע לכם סביר יותר?

אני לא יודע מה המטרה של הספין המודיעיני הזה, אבל אני יודע שיש כזה. מערכת הבטחון מנסה לשכנע אותנו שהחיסול של מורנייה ג’וניור היה מוצדק. מאחר והיא יודעת שהמידע שהיא עצמה תפיץ ייתקל בספקנות מסוימת, שכן היא האחראית לחיסול, והעיתוי שלו מפוקפק; האלוף במיל’ גלנט כבר רמז שהעיתוי פוליטי. אז היא דוחפת את הידיעה הזו בשם “מודיעין מערבי” כלשהו. והתקשורת היהודית בולעת את השקר הזה ומפיצה אותו ולא נודע כי בא אל קרבה.

התקשורת היהודית כבר רגילה לשתף טקסט שנכתב על ידי דובר צה”ל, מבלי ליידע את הקוראים שלה שזה המצב. הפרקטיקה הזו מכונה “פרסום בשם הכתב.” עכשיו, כמסתבר, יש פרקטיקה חדשה, של “פרסום בשם מודיעין מערבי.” לזה שמערכת הבטחון מנסה לרמות אותנו, כבר התרגלנו למרבה הצער. על שיתוף הפעולה של מה שאמורה להיות תקשורת חופשית עם ההאבסה הזו במידע שקרי אסור לעבור לסדר היום.

וכן, שקרי. הוא שקרי לפחות בנקודה אחת. אני לא יודע כלום על האם מורנייה תכנן או לא תכנן פיגועים, אבל הייחוס של הטענה הזו ל”מודיעין המערבי” הוא שקרי. ואם הם משקרים בזה, אני חושד בכל מה שהם אומרים, וכך יעשה כל אדם ביקורתי.

עוד דבר אחד: ואי אפשר בלי מילה על גלנט. אתה אומר שהחיסול של ג’בערי ב-2012 בוצע משיקולים פוליטיים? מעניין. איפה היית בשנתיים האחרונות? למה הסתרת את המידע הזה מהציבור? מה הוא צץ עכשיו, כשאתה יריב פוליטי של ראש הממשלה? אם זו רמת אומץ הלב הציבורי שלך, למה שניתן בך אמון?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על יום זכויות האדם, 2014

הבוקר (ד’) עתר ארגון זכויות האדם יש דין (גילוי נאות: אני מספק להם שירותי בלוגינג בתשלום) לבג”צ, יחד עם מועצות הכפרים תורמוסעיא, ג’אלוד ואל מוע’אייר, בדרישה להסיר את המאחז הבלתי חוקי עדי עד, עליו כבר כתבתי כאן. העתירה התבססה הפעם לא רק על הדרישה לאכוף את חוקי הבניה והתכנון – כנגד כל אחד מהמבנים בעדי עד יש צווי הריסה, שצה”ל והמנהל האזרחי מסרבים לאכוף – אלא גם על העובדה שעצם קיומו של עדי עד גורר, מעצם קיומו, פגיעה בלתי סבירה בזכויות האדם של הפלסטינים. הבוקר הוא גם יום זכויות האדם.

לקראת העתירה, נערכנו למסיבת עיתונאים במקום. היא תואמה עם הפלסטינים והיתה בלתי סודית בעליל. לפנות בוקר, ככל הנראה בנסיון לשבש את האירוע, ירדו פוגרומצ’יקים מעדי עד לשטחי אל מוע’אייר והחלו לחבל בעצים שם ולהתעמת עם התושבים.

זו תקרית א’ של היום: פורעים יהודים פועלים בחסות הצבא היהודי, שנכשל פעם אחר פעם בחובתו להגן על התושבים הפלסטינים. את השתלשלות האירועים העתידית קל לתאר לאור ההיסטוריה: משטרת ש”י ומפלג פשל”א (פשיעה לאומנית) שלה יערכו חקירה כושלת, אולי כושלת במכוון, והתיקים ייסגרו. אף אחד לא יעמוד לדין. הפוגרומצ’יקים יודעים שלא יקרה להם כלום.

על התקרית השניה שמעתם, אני מניח, כולכם. כשהתארגנה מסיבת העיתונאים, חמושי צה”ל החלו לירות גז בכיוונה. עוד לפני שקרה משהו. אחרי מסיבת העיתונאים, התארגנה צעדה של הפלסטינים בחזרה לאדמותיהם. בצעדה השתתף גם השר הפלסטיני לענייני התנחלויות, זיאד אבו עין. יותר משני קילומטרים מהמאחז – בניגוד לדיווחים בתקשורת היהודית על “כמה מאות מטרים” – נבלמו הצועדים על ידי חמושים ישראלים. לא ברור מה בדיוק קרה שם, אבל כשזה נגמר, השר הפלסטיני היה מת. הרבה מהפלסטינים במקום אמרו שהוא הותקף על ידי חמוש באמצעות קת נשק. השמועות שהתקשורת היהודית גלגלה אחר כך – שהוא הוכה בקסדה וכו’ – לא הופיעו שם.

כאן נכנס לפעולה דפוס השקר של דובר צה”ל שכבר למדנו להכיר: צד אחד, לא רשמי – בדרך כלל תחת הכינוי “גורם צבאי” – אומר שקר שמטרתו היא להסיט את הדיון. צד שני, דובר צה”ל הרשמי, אומר שהוא “עדיין חוקר.” מיד אחרי מותו של אבו עין, אמר “גורם צבאי” לוואלה שהוא “מת מהתקף לב.” איך הוא ידע את זה? שאלה מצוינת. אבו עין מת בבית חולים פלסטיני. הנתיחה עוד לא בוצעה. כפי שצייץ מוקדם יותר נתאי פרץ, “מאז שציידו כל לוחם בא.ק.ג. המודיעיו שלנו ממש השתפר.” כשעתיים לאחר ההודעה של “הגורם הצבאי,” שם קוד לדובר צה”ל שלא רוצה לקחת אחריות על השקר שלו, הודיע מיודענו פטר לרנר שצה”ל “בוחן את ההתרחשויות בהפגנה היום שהובילה למותו המדווח של פלסטיני.” מותו המדווח, כן?

איך זה יילך הלאה, אנחנו כבר יודעים. צה”ל יודיע שהוא חוקר ויחכה שכולם ישכחו. הפעם זה טיפה מסובך יותר, כי בכל זאת מדובר בשר פלסטיני ובכיר בפתח, אבל גם בזה כוחותינו המזוינים מתורגלים. זוכרים איך הם הרגו שופט ירדני? בדיוק. רוב הציבור היהודי גם הוא העדיף לשכוח.

התקרית השלישית התרחשה בשעות הצהרים, במחנה הפליטים ג’ילזון. חמושי צה”ל ירו כדור חי בראשו של נער פלסטיני, ראווף סנובר. הוא בן 14. הוא הובהל לבית החולים במצב קשה. התקשורת היהודית בכלל לא שמה לב.

וגם כאן, העתיד די ברור. אם סנובר ישרוד, אף אחד לא ישים לב. רק ילד שיצטרך לחיות עם פציעת ראש מכדור חי. אם הוא ימות, מצ”ח תעמיד פנים שהיא חוקרת – אבל הפרקליטות לעניינים מבצעיים לא תורה על פתיחת חקירה מיידית. היא תורה על “תחקיר מבצעי.” זה יימשך מספר חודשים במקרה הטוב ושנה או יותר במקרה הרע. רק אחר כך, תתחיל חקירת מצ”ח. בשלב הזה, לא יהיה מה לחקור – לא תהיה זירה, מצ”ח משתדלת כמיטב יכולתה לא לחקור פלסטינים, הקצינים המעורבים יאמרו, בצדק, שלך תזכור מה קרה באיזה צהרים במחנה פליטים. לכו תדעו מה קרה שם: אולי איזה חמוש ירה קליע חי והעמיד פנים שזה קליע גומי. כדי לדעת, צריך לחקור מיד. תוך 24 שעות. אבל זה לא יקרה. יתר על כן, בהתחשב בכך שחמושי צה”ל יוצאים מידי החוק הצבאי חצי שנה לאחר שחרורם, ובהתחשב בכך שחקירות מצ”ח איטיות יותר מהמהירות שבה שמעון פרס יוצא מחיינו, גם אם החקירה תגיע לאיזושהי מסקנה, התיק ייסגר כי כבר אי אפשר יהיה להעמיד לדין את החייל בשל ה”התיישנות” הזו.

התקרית הרביעית היתה בתחומי ישראל הריבונית, בבג”צ. שם החליטו לדחות את עתירתה של ח”כ חנין זועבי (בל”ד) נגד החלטת ועדת האתיקה להשעות אותה מחברותה בכנסת לחצי שנה. בפועל, ועדת האתיקה זרקה לפח את הקולות של האזרחים שבחרו בזועבי.

מה אמר בג”צ? ובכן, הוא אמר כמה דברים. הוא אמר שהדברים של זועבי “חמורים”, ואף שהוא נאלץ להודות שההחלטה של ועדת האתיקה “חריגה,” הוא מצא תירוץ: הכנסת פיזרה את עצמה, ועל כן העוול שנעשה לזועבי לא כל כך חשוב.

עבדכם הנאמן ראיין פעם את ח”כ יחיאל חזן. זה היה כמה שבועות אחרי שחזן אמר ש”הערבים הם תולעים.” הוא אמר את זה ביום שבו חמושי חמאס הרגו חיילים בדואים אחרי שהגיחו ממחפורת. שאלתי אותו מה לעזאזל הוא חשב. הוא לא הצליח למצוא תשובה. הראיון לא פורסם בסופו של דבר כי לחזן לא היה מה לומר, וכל מה שנשאר לי ממנו הוא הפרפורים של העוזרת הפרלמנטרית שלו כשהעלתי את השאלה הזו.

ועדת האתיקה לא הרחיקה את חזן על התקרית ההיא. חזן, אחרי הכל, הוא יהודי כשר. זכות הדיבור שלו, כחבר כנסת, רחבה הרבה יותר מזכות הדיבור של חבר כנסת פלסטיני. לבג”צ אין עכשיו כוח להגן עליהם. הרי עוד כמה שבועות הם יצטרכו לדון בפסילה הקבועה של בל”ד. למי יש כוח.

ככה נראה יום זכויות האדם בישראל, 2014. ככה נראה הכיבוש, כל יום. 365 ימים בשנה. היום זה פשוט בלט יותר. הקורבנות הם בדרך כלל לא אח”מים. אבל כך נראה כל יום: אלימות רשמית של חמושים, לעתים עם הרוגים, לעתים קרובות הרבה יותר עם פצועים קשה, שהתקשורת היהודית מתעלמת מהם ושלדמם אין דורש. אלימות לא רשמית בחסות השלטונות מצד בריונים שיהדותם אמנותם. וכשחברת כנסת פלסטינית מעזה לומר שוואלה, אולי האירועים היומיומיים האלה הם טרור לא פחות מרציחתם של שלושה נערים יהודים; טרור חמור יותר, אם יורשה לי לומר, כי זהו טרור רשמי, קבוע, ממוסד, יומיומי – אז סותמים לה את הפה ומבטלים בפועל את החברות שלה בכנסת.

והרי אי אפשר שיהיה אחרת. אי אפשר לשלוט על עם אחר בלי כל זה. הרי – כפי שכתבו חברי מצפן לפני יותר מ-40 שנה – “כיבוש גורר אחריו שלטון זר. שלטון זר גורר אחריו התנגדות. התנגדות גוררת אחריה דיכוי. דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי. קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע. החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים.”

התמה של יום זכויות האדם השנה היא “365 יום של זכויות אדם.” בישראל ובשטחים הפלסטיניים הכבושים, אלה 365 יום של חילול זכויות אדם.

כל זה ידוע, ונכתב לעייפה, והמקלדת נשחקת, וזה לא נגמר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

איך לקחו נתניהו ומערכת הבטחון את ישראל למלחמה בתואנות שווא, ואיך העיתונות הישראלית בגדה ביעודה

מערכת ה-hasbara טוענת כעת שהמטרה של מבצע “צוק איתן” היא לחסל את המנהרות. זו מטרה חדשה ביחס, בת עשרה ימים בערך. לפני זה, המטרה הרשמית של המבצע היתה “להפסיק את ירי הרקטות.” כבר שכחנו מזה. ולפני זה היא היתה, כפי שהצהיר נתניהו, נקמה על רצח שלושת החטופים. בישיבת הקבינט שלאחר מציאת גופותיהם, אמר נתניהו ש

“לפנינו שלוש משימות: ראשית, להגיע לרוצחים ולכל מי שהשתתף בחטיפה. כל מי שהיה שותף בחטיפה וברצח – דמו בראשו. לא נשקוט ולא נרפה עד שנגיע לאחרון שבהם. אנחנו נגיע לכולם, גם אם זה יקח זמן. זוהי המשימה הראשונה שלנו. שנית, עלינו לפגוע בעוצמה באנשים ובתשתיות של חמאס ביהודה ובשומרון. אנחנו כבר עצרנו מאות מפעיליו של החמאס, סגרנו עשרות ממוסדותיו, הרסנו בתים ועוד ידינו נטויה. המשימה השלישית שלנו היא לפעול נגד ארגון החמאס ברצועת עזה. החמאס ממשיך לעודד גם בימים אלו חטיפות של אזרחינו והוא אחראי ישירות לירי רקטות לשטחינו, ירי מרגמות לשטחינו כולל בשעות האחרונות. צה"ל פועל בימים האחרונים נגד מטרות החמאס ברצועת עזה, וגם כאן – ידינו נטויה. אם יהיה צורך נרחיב את המערכה ככל שידרש.”

ההדגשות שלי. שימו לב: הדברים נאמרים כשבוע לפני מבצע “צוק איתן,” שמתחיל רשמית בשמיני ביולי, אחרי שיום קודם לכן לחמאס נמאס מההתקפות הבלתי פוסקות עליו (”צה”ל פועל בימים האחרונים נגד מטרות חמאס ברצועת עזה”) ולראשונה מאז הפסקת האש שאחרי “עמוד ענן” פתח באש לעבר ישראל. שימו לב גם כיצד נתניהו כורך את החמאס ברצועת עזה בחטיפת הנערים.

כזכור, זו לא היתה חטיפה; זה היה רצח, וממשלת נתניהו ומערכת הבטחון ידעו שזה היה רצח מיד לאחר מכן. זה לא הפריע לממשלה ולצבא לקשקש על “החזרת החטופים”, לצאת למבצע ששמו הרשמי היה “שובו אחים,” לומר לציבור ש”הנחת היסוד היא שהחטופים חיים”, ולנתניהו לומר ב-22 ביוני שיש לו ראיות לכך שחמאס אחראי ל”חטיפת” הנערים, ושהראיות הללו יפורסמו בקרוב. באותו היום עצמו, כותב רון בן ישי מפי “מקור צבאי בכיר” שיש סבירות גבוהה שנצא למבצע רחב בעזה. שימו לב: 16 ימים לפני היציאה הרשמית ל”צוק איתן” ובימים שבהם ישראל כבר תוקפת ברצועה.

נתניהו לא הציג מעולם את הראיות לכך שהרצח בוצע בהוראת חמאס, והסיבה לכך פשוטה: אין כאלה. הנה מה שאמר אתמול (ו’) דובר המשטרה, מיקי רוזנפלד, לכתב הבי.בי.סי.:

כלומר, אליבא דדובר המשטרה, החשודים העיקריים בחטיפה – שאת בתי המשפחות שלהם כבר הרסנו, כי בג”צ הודיע רשמית שלפלסטינים אין חזקת חפות – לא מקבלים הוראות מחמאס. זה תא בודד. הדברים האלה לא חדשים: שלומי אלדר כתב אותם לפני כחודש, כעשרה ימים לפני פתיחת מבצע “צוק איתן.”

אבל התקשורת הישראלית התעלמה. והיא לא דרשה מנתניהו כל הוכחות לטענה שלו שחמאס אחראי לרצח הנערים. בהתעלמותה זו, היא הניחה לנתניהו לחטוף את השיח הציבורי ולהוציא את ישראל לשני מבצעים – “שובו אחים” בגדה ו”צוק איתן” ברצועה – שמדרדרים אותה למלחמה. כן, גם בגדה: שלשום נרשמו שם ההפגנות הגדולות ביותר מזה עשורים, ואתמול הרגו חמושי צה”ל ומתנחלים שבעה פלסטינים בגדה.

כל זה קורה בתואנת שווא: הטענה שחמאס אחראי לרצח הנערים. הכל מתחיל משם. או, ליתר דיוק, הכל מתחיל מהעובדה שנתניהו נשבע לחסל את ממשלת האחדות הפלסטינית, והשתמש ברצח הנערים, תוך הסוואתו כחטיפה, כתירוץ. מערכת הבטחון נרתמה בחדווה לקמפיין השקרים של נתניהו: החל מהטענה שדובר צה”ל חזר עליה שוב ושוב, על פיה “הנחת היסוד היא שהם בחיים”, גם כשהיה ברור שהם מתים, עבור בהסלמה הבלתי פוסקת ברצועה עד שחמאס הגיב, וכלה בגלגולי ה-hasbara של נתניהו: זה נקמה על מות הנערים; לא, זה ריסון ירי הרקטות; לא, זו מלחמה במנהרות. לצורך הונאת הציבור והמבצע המתגלגל, במערכת הבטחון שמחו להעמיד פנים שקיומן של המנהרות נחת עליהם כרעם ביום בהיר, בעוד שקיומן ידוע כבר עשור לפחות והצבא בזבז כסף רב בנסיונות כושלים להלחם בהן. פתאום, משהו שחיו איתו בלי יותר מדי לחץ במשך עשור, הפך לסיבה ראויה למבצע ענק, שעד כה גבה 37 הרוגי צה”ל – כנראה יותר, אם לסמוך על דיווחי עז א דין אל קסאם, שבתחום הזה שיקרו עד כה פחות מדובר צה”ל – ועל ההרוגים העזתים מיותר להרחיב את הדיבור.

שנתניהו שקרן, זה לא חדש. שמערכת הבטחון מפברקת תקריות בטחוניות או מעוותת אותן על פי הצורך, גם זה לא בדיוק חדשות – אם עיניך פקוחות, על כל פנים. צה”ל פמפם במרץ את האגדה על אחריות אש”ף להתנקשות בשגריר ארגוב ערב מלחמת לבנון הראשונה, אף שידע (”אבו נידאל, אבו שמידל, צריך לדפוק את אש”ף!”) שהוא לא היה אחראי. צה”ל מכר לציבור את הטענה שהחטופים שלו בחיים לפני מלחמת לבנון השניה, כדי שיקבל את התירוץ שהוא צריך למלחמה, למרות שבאותו היום כבר ידע שהם מתים. ערב מלחמת סיני, תיעד בני מוריס ב”מלחמות הגבול של ישראל,” התברר למרבה המבוכה שאין תקריות גבול בסיני, שהיו התואנה הרשמית למלחמה – אז צה”ל פיברק כמה, כולל הצגת “שבויים” שהיו בעצם חיילי צה”ל בתחפושת. ההונאות הללו, חשוב לציין, הם לגמרי לא נחלתו של נתניהו לבדו, וגם לא נחלת הימין: הן מתחילות מימי בן גוריון.

ומעל לכל זה, בגידת התקשורת. ספק אם יש פשע חמור יותר שהנהגה וצבא יכולים לבצע כלפי הציבור מאשר יציאה למלחמה בתואנות שווא. תפקידה של התקשורת הוא להפגין ספקנות יתר כלפי טענות בטחוניות, במיוחד כשהן משמשות תואנה למלחמה. נתניהו אמר לפני 34 ימים שיש לו ראיות לכך שחמאס אחראי לרצח הנערים? התקשורת היתה צריכה לחזור להכרזה הזו פעם אחר פעם אחר פעם, עד שהיא תקבל תשובה. דובר צה”ל שיקר בנושא החטופים? אמר שהנחת היסוד היא שהם בחיים? הוא צריך היה לקבל צליבה תקשורתית בלתי פוסקת, והתייחסות עוינת לכל טענה שלו. זה מה שהיה קורה לדובר שהיה נתפס בשקר במדינה עם עיתונות מתפקדת למחצה.

אלא שהמשבר שעובר על התקשורת, העובדה שהיא מאבדת את מודל המחיה שלה, העובדה שבישראל יש גם עיתון מתחרה מטעם השוגר דדי של ראש הממשלה (!), אדם שכרגע שולט בשני עיתונים בפועל – ישראל היום, מקור ראשון, ואתר NRG – גורמת לעיתונים לשכוח שתפקידם הוא לא להיות שופרי המשטר; לא בשביל זה יש לנו חופש עיתונות. תפקידה של העיתונות הוא לבקר את המשטר. כל משטר. תפקידה הוא לחפש את השקרים, ההתחמקויות, ההונאות.

וכאשר היא משתפת פעולה עם המשטר, כאשר היא מפמפמת עבורו היסטריה פטריוטית – הן בפרשת החטופים הן במלחמה השלישית נגד עזה – וכאשר היא נמנעת מלשאול שאלות קשות, היא בוגדת בתפקידה. והבגידה הזו צריכה להכעיס אפילו יותר מהשקרים של נתניהו ושל צה”ל. ממשלה, כל ממשלה, משקרת תמיד. לצבא תמיד אג’נדה משלו והוא מורגל להשיג את המטרות שלו בתחבולות. התקשורת היתה אמורה להיות מערכת המודיעין שלנו כנגד הונאה.

ולהוציא “הארץ” – העיתון שהיה העיתון היחיד שעמד על הונאת מלחמת לבנון הראשונה במאמר המערכת שלו ביום פריצתה – התקשורת הישראלית מכרה את האתוס המקצועי שלה בעבור נזיד לייקים. היא הפכה לזרוע של דובר צה”ל. וגם על זה נצטרך לבוא חשבון.

ועוד דבר אחד: הבוקר הפגיזו חמושינו האמיצים בניין בחאן יונס, זמן קצר לפני כניסת הפסקת האש הזמנית לתוקפה. בנוהל: צה”ל עושה את זה תמיד. 20 בני אדם נהרגו, 11 מהם ילדים. כולם היו עקורים ממקומות אחרים שצה”ל הפציץ או הפגיז בעבר. זכרו את זה בפעם הבאה שצה”ל יטען שהוא מזהיר את העזתים לפני הפגזה: אין להם לאן לברוח. הגענו למצב שבו הדיווחים של האניון הסאטירי מדויקים יותר מאלה של דו”צ. אגב, הטענה שיש לעזתים מספיק זמן לברוח? ראו את זה.הסרטון פה הסתבר כערוך.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)