החברים של ג'ורג'

Hasbara, אחותי, את על מטומטם

נוה דרומי ניסתה לשכנע את הציבור היהודי שהכל בסדר, שאין מה לראות ואין מה להשוות ברצח איאד אל חלאק. ובכן

חמושים ישראלים רצחו את איאד אל חלאק בשבת האחרונה, ואצל הרבה אנשים הרצח הספציפי הזה, של אדם אוטיסט שמתחנן על חייו בחדר אשפה, של המלווה שזועקת לחמושים שהוא נכה, כשהוא צועק שהיא איתו, חדר את כל שכבות ההגנה. שכבות הגנה שמערכת ה-hasbara מטפחת במשך שנים: שדברים אינם כפי שהם נראים לעין, שמה שנראה לכם כמו רצח הוא בעצם פעולה צבאית הכרחית.

לרוע מזלה של מערכת ה-hasbara, הרצח של אל חלאק התרחש על רקע של שורה של מעשי רצח של שחורים מצד כוחות השיטור בארה”ב. מקרי הרצח האלה, והמהומות שפרצו בתגובה, תופסים כעת את תשומת הלב ברחבי העולם. ההשוואה בין השוטר שדורך בשלווה על צווארו של אזרח במשך תשע דקות ובין זה שרודף אחרי אוטיסט לחדר אשפה נעשית מאליה.

וזו לא צריך להפתיע, כי בסופו של דבר התמונה של גבר חמוש שהורג חפים מפשע היא אוניברסלית. זו, בין השאר, הסיבה שכאשר מלמדים בישראל על השואה מדברים כמעט אך ורק על מחנות ההשמדה ולא על שואת הבורות. המראות ההם, חייל מכוון נשק לאנשים לא חמושים, עלולים לעורר אי נוחות. ההשוואה – מוגזמת, לא מדויקת ובכל זאת מכילה גרגיר של צדק – קופצת למוח מעצמה; בתמונה יש קווי דמיון בולטים מדי.

ובכן, בעיה למערכת ה-hasbara. זו, כזכור, עוסקת בעיקר בלוחמה פסיכולוגית נגד הציבור הישראלי-יהודי, קצת בל”פ נגד יהודים בחו”ל, וזהו בערך. מיד קפצה נוה דרומי להודיע לנו שמה שאנחנו רואים הוא לא מה שאנחנו רואים. הפלסטינים, טענה, אינם שחורים, אינם משועבדים, אסור להשוות.

אעשה חסד עם דרומי ואציין בנימוס שהיא לא בדיוק הגבינה החדה ביותר במזווה של ה-hasbara. אתם עשויים לזכור אותה מהקמפיין שהעלה תמונת ענק של עזה הבוערת, מסוקים באוויר, אבו מאזן ומקבילו מהחמאס בפוזיציה שבה דרומי רוצה את הפלסטינים: על הברכיים, כבולים ועם פלנלית על העיניים.

כן, ההיסטוריה של הפלסטינים לא מקבילה לחטא הקדמון של ארה”ב, עבדות השחורים בארה”ב והיסטוריית הדיכוי שלהם לאחר מכן – להוציא בכך שחיי שחורים בארה”ב היו, ובמידה ניכרת הינם, זולים כמעט כמו חיי פלסטינים.

אבל באמריקה, כידוע, הכל גדול מהחיים, וארה”ב התברכה בלפחות שני חטאים קדמונים. הם באו כמעט באותו הזמן, אבל אם אפשר להתווכח על השאלה האם יכלה להיות כלכלה משגשגת בארה”ב הצעירה ללא עבדות, אין שום ויכוח שלא היה לה שום קיום אלמלא ביצעה טיהור אתני בילידים, שבילדותי קראו להם אינדיאנים.

וזו נקודת ההשוואה: מה שישראל עושה לפלסטינים – מסע ארוך של טיהור אתני – דומה מאד, יותר מדי, למה שארה”ב עשתה ל”אומות הראשונות.” לפני 20 שנים בערך, טענו המתנחלים ותומכיהם שלארה”ב אין זכות מוסרית להתלונן על מה שישראל עושה לפלסטינים, משום שהיא עשתה דברים גרועים יותר לילידים באמריקה.

לא כל כך שומעים את הטיעון הזה יותר, לא במילים אלה, אבל הוא עדיין חלק מהחשיבה בקרב הימין היהודי. דרומי נוהגת להכחיש שציונות היא גזענות; היא טוענת שהיא לאומיות; אבל הבה נראה איך היא מתייחסת לאזרחים ישראלים שאינם יהודים:

“מה יקרה אם הפלסטינים יבקשו להיות ‘השחורים’ של ישראל? ובכן, יש כבר פלסטינים כאלה – ערביי ישראל […] הם לא נהנים משוויון בכל הנוגע לסוגיות של זהות לאומית, ואל לנו להשלות אותם שייהנו משוויון כזה. ההמנון האמריקאי פונה לשחורים ולבנים כאחד. ההמנון הישראלי פונה אל הנפש היהודיה ההומיה, וכזה הוא יישאר.”

בנדיבותה, פוטרת דרומי את האזרחים משירת ההמנון היהודי. היא משאירה אותם אזרחים חלקיים, אזרחים ללא דגל וללא המנון. ככה זה במדינה היהודית: לא כולם נולדים שווים. נניח עכשיו לבורות שמגלה דרומי ביחס להמנון האמריקאי ולטענה שהוא פונה לשחורים ולבנים כאחד; היא אמנם לא בדיוק מאור הגולה, אבל גם רוב האמריקאים לא יודעים שהשורות

No refuge could save the hireling and the slave

From the terror of flight or the gloom of the grave

בהמנון האמריקאי מתייחסות למרידות עבדים ועבדים מתקוממים שחברו אל האנגלים הפולשים במלחמת 1812. בארה”ב לא מקובל לשיר את השורות הללו היום. מישהו עוד יכול לפשפש ולגלות שמחבר ההמנון, פרנסיס סקוט קי, היה תומך עבדות נלהב. לא נעים.

הלאומנים של ימינו – אתם יכולים לזהות אותם לפני דבקותם הצווחנית בפורמט מדינת הלאום, כביכול זה עומד לפני הכחדה – טוענים שאין קשר בין לאומיות וגזענות. זה, במחילה, קשקוש. לאום מגדיר את עצמו, בין השאר, על ידי הבדלות מאחרים. כאשר הלאומיות נמצאת בסכסוך, היא הופכת לגזענות תוך שלוש דקות בערך. הבה נסתכל על עמים מתורבתים ושלווים, כמו הצרפתים והגרמנים.

צרפת וגרמניה נכנסו לסכסוך רשמי ראשון ב-1870. לפני כן לא היתה גרמניה, והבעיה של הלאומיות הגרמנית – טוב, אחת מהן – היא שהיא מאוחרת כל כך, ושהיא הורכבה מכל כך הרבה שברים. הלאומיות הצרפתית היתה אינטגרטיבית יותר, אבל היא דיכאה במהירות וביעילות את השפות של דרום צרפת ואת הברטונית. הבניית הלאום הצרפתית התבססה על צרפת מסוימת מאד, זו של האיל דה פראנס. לגרמניה היה אפילו קשה יותר להגיע ללאומיות, כי היא היתה אוסף של מדינות עצמאיות, והיו המון מהן: היינה, שתיעב את הלאומיות הגרמנית, העיר בארסיות שאי אפשר ללכת בגרמניה בלי שתדבק לך איזו מדינונת לנעל.

אז צריך לגבש לאום חדש, משורה של מדינות ונסיכויות שהיסטורית היו יריבות, לעתים מרות, זו לזו. הנסיון של קיצונים בבוואריה לפרוש מגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה לא בא מהריק. בוואריה היתה עצמאית 50 שנה קודם לכן. מה עושים? ממציאים אתוס לאומי. איך עושים את זה? ובכן, קובעים שהעם הגרמני הוא העם הטוב שבכל העמים, שהוא השאור שבעיסה, שהוא זה שיוביל את אירופה העייפה והמנוונת קדימה.

כן, יש פה לאומיות, אבל הלאומנות אפילו לא מסתתרת. שלוש דקות של עבודה, ואנחנו כבר בגזענות: בעלי הדם הטבטוני עדיפים על פני הדם הלטיני המנוון. אפשר להסוות את זה, כמו שעשה מקס וובר מבלי משים, בדיבורים על קתוליות מול פרוטסטנטיות (קתוליות היא “דרומית” ולכן עצלה, פרוטסטנטיות “צפונית” ולכן יעילה יותר), אבל הגזענות שם, מחכה שמישהו יקרא לה. היא לא צריכה לחכות הרבה. הרכבת הזו לעולם לא מאחרת.

כשנוה דרומי מדברת על מדינת לאום, היא מדברת על שני סוגים של מדינות לאום. אחת מהן היא במובהק מדינת גזע. המעמד שלך נקבע לפי לידתך: אם אתה פלסטיני, במקרה הטוב תהיה אזרח חסר, במקרה הרע, נתין משועבד לשרירותו של כל לובש מדים במחסום. אם אתה יהודי, ובכן: אם עבד, אם הלך – נוצרת בן מלך.

(ז’בוטינסקי דיבר על “עברי”, לא על “יהודי”. המונח נעלם מהשפה, כי הוא לא זהה והוא מדבר על לאומיות אחרת.)

הסוג השני של הלאומיות שדרומי חותרת אליה הוא הלאומיות כפי שהובנתה בין הסכם ווסטפליה ובין 1939: התפיסה שלאום הוא ריבוני לעצמו, שממשלות יכולות לעשות בנתיניהן ככל העולה על רוחן ללא התערבות של ממשלות אחרות, ושללאום מותר לחפש את הרצון לעוצמה שלו, כלומר לכבוש שטחים של עמים אחרים. מתוך ללאומיות הזו רחש הקולוניאליזם, האלימות יוצאת הדופן שהפעילה אירופה כלפי עמים ילידים. עד שנות הארבעים היה מקובל למדי, בקרב עמים מתורבתים בעיני עצמם, לדבר על כך שהעליונות הלאומית שלהם מתבטאת בשעבודם של אחרים. בריטים, אמריקאים, גרמנים, צרפתים, איטלקים – כולם שאפו את הגז הרעיל הזה. זו הסיבה שהנסיון ליצור את התפיסה של עקרון ההגדרה העצמית נכשל אחרי מלחמת העולם הראשונה: ליותר מדי מעצמות העקרון הזה הפריע.

העקרון של הגדרה עצמית הפך למקובל בפועל רק אחרי מלחמת העולם השניה. מה שזעזע כל כך המון אנשים במה שעשו הנאצים באירופה הוא העובדה שהם ייבאו אליה את השיטות שלבנים הפעילו כלפי לא-לבנים באפריקה, אסיה, אוסטרליה וכמובן אמריקה – והפעילו אותן כלפי אוכלוסיה שנתפסה כלבנה. כאשר רוב האוכלוסיה באירופה ואמריקה הגיעה למסקנה ששיטות קולוניאליות הן פשע, הקולוניאליזם איבד את כוח החיות שלו וקרס בהרף עין היסטורי – פחות מעשרים שנה.

דרומי – ושאר מתנגדי הסדר העולמי שאחרי מלחמת העולם השניה – לא מוכנים לקבל את הצורה החדשה של מדינת הלאום: כזו שיש עליה כללים. כזו שנאסר עליה לכבוש מדינות אחרות או לצאת למלחמות תוקפניות. כזו שנאסר עליה לדכא קבוצות אתניות.

כן, נאסר עליה: זו המשמעות של הצטרפות לאו”ם. זו המשמעות של הצהרת זכויות האדם האוניברסלית. לכל בני האדם יש זכויות, והן קודמות לזכויות של הלאומים. לא במקרה גם דרומי וגם אנשי האלט-רייט (שם מנומס לניאו נאצים, שאחד מהם יושב בבית הלבן) רוצים לחזור לתפיסת הלאום כפי שהיתה ב-1939. היה כיף אז, לא?

לאומיות, כפי שדרומי מדברת עליה, היא במקרה הטוב לאומנות – ולא מצאתי אף תומך לאומיות שהצליח להסביר לי איפה עובר הקו החמקמק הזה – ובמקרה הרע תפיסה של עליונות גזעית.

דרומי מתייחסת לפלסטינים כפי שהפולשים הלבנים התייחסו לכל אוכלוסיה קולוניאלית: הם “פספסו הזדמנויות” לשעבד את עצמם, הם “סירבו לוויתורים” על מה שהיה שלהם, הם “בחרו בטרור.” ואכן, הילידים הברברים יימח שמם סירבו להתייצב לשדה קרב מול מקלעים ותותחים, והעדיפו את המארב, את הצליפה, את הפיצוץ, ואת ההרעלה. ומה לעשות, בהיותם חסרי תרבות הם לעתים קרובות הרגו גם אזרחים של המעצמה הקולוניאלית הכובשת.

כמובן, הם עשו זאת במספרים נמוכים הרבה, הרבה ממספר האזרחים הנכבשים שהרגה המעצמה הקולוניאלית, אבל אתם יודעים, אסור להשוות. אנחנו “משליטים סדר” – מונח אהוב על קולוניאליסטים – והם “מפרים סדר”. וכשמפרים את הסדר הטבעי, זה שבו הפולש הוא החזק יותר בהגדרה – שאם לא כן, פלישתו לא היתה מצליחה – אין מנוס מלהפעיל כוח ברוטלי כדי להשיב את הסדר על כנו. הם הרי מבינים רק כוח.

וזה כואב לנו, תאמינו. לעולם לא נסלח להם על כך שנאלצנו להרוג את ילדיהם. אבל אוי ואבוי, אם לא נעשה את זה, ניתקל ב”מאבק למען פירוקה של מדינת ישראל, או לפחות שינוי הגדרתה.” שימו לב למה שדרומי מגניבה כאן: המאבק הוא לא על קיומה של מדינת ישראל, אלא על קיומה כמדינת עליונות יהודית.

וכדי לשמור על זה, צריך מדי פעם לרדוף אחרי גבר לוקה בנפשו ולירות בו כשהוא משתופף בחדר אשפה. ככה זה. דרומי רוצה שתחשבו שמדובר ב”טרגדיה”. אתם יודעים, האחות הפחות מוצלחת של “אירוע נקודתי.” טרגדיה: התנגשות של שני סוגים של צדק, צדק אנושי ומה שכינתה גולדה צדק יהודי, שבסופה יש גבר בלתי חמוש שוכב מת ואנשים שמתקיימים מ-hasbara שמסבירים לנו שמה שאנחנו רואים הוא לא מה שאנחנו רואים.

אחרי הכל, אם תבינו שמה שאתם רואים הוא אכן מה שאתם רואים, יכול להיות שיקרה לכם מה שקרה לאירופאים אחרי 1945: רתיעה באימה מהמראה שהוצגה בפניהם. ואז מה תעשה נוה דרומי? מהיכן תשאב את תחושת הגדלות הלאומית שלה, אם תצטרך להיות אזרחית שווה ללא יהודים?

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הלהב”ה הבוהקת של בן דרור ימיני

בג”צ מוציא מבן דרור ימיני את הגופשטיין

בן דרור ימיני, איש המרכז הרדיקלי בעיני עצמו ואיש ימין קיצוני כבר כמה וכמה שנים, חצה הבוקר (ו’) כמה קווים בטור שלו בידיעות אחרונות – ויש להניח שהוא אפילו לא שם לב.

זה מה שכתב ימיני על החלטת בג”צ לעמעם (לא לפסול) את חוק המעצר המנהלי לפליטים:

“לא כל נימוק ניתן להציג בבית משפט. עולה ותיקה מאתיופיה, שהגיעה לתפקיד בכיר, הציגה לי נימוקים מהשטח בעניין הצורך לצמצם את נוכחות מבקשי המקלט במרכזי ערים. היא סיפרה לי מה זה עושה לעולים מאתיופיה. הם הופכים לזרים. היא סיפרה על הזוגות המעורבים. זו בעיה רגישה. יש נימוקים שלא ניתן להציג, משום שהם מחוץ לכללי התקינות הפוליטית. וכי צריך לאסור על סודני לבלות עם אתיופית? ודאי שלא. ולמרות זאת, מהזווית של הקהילה מדובר בבעיה קשה. מה עושים? איך שומרים גם על האינטרסים של הקהילה וגם מונעים גלישה לגזענות? איך מונעים את המחיר האדיר, הכבד מנשוא, שמשלמים תושבי דרום תל אביב? […] השופטים, עם כל הכבוד, לא מודעים לכל השיקולים משום שחלקם סמויים מן העין.”

מה אומר כאן ימיני? שני דברים. קודם כל, הוא אומר שבניגוד לתפיסה הדמוקרטית הבסיסית, על פיה הממשלה מנהלת את ענייניה בגלוי ובשקיפות – שאם לא כן, אין לציבור את האפשרות להחליט אם היא מנהלת את ענייניו בתבונה וכראוי – “לא כל נימוק ניתן להציג בבית משפט.” כלומר, יש לממשלה מטרות שהיא מנben dror_2סה להשיג, ואותן היא מנסה להשיג תוך הסתרתן מן הציבור ומבתי המשפט שלה. ולמה היא לא יכולה להציג את המדיניות הזו בבית המשפט?

ימיני מעדיף לומר שהמדיניות “לא פוליטיקלי קורקט”, אבל הוא יודע היטב: הסיבה שהממשלה לא יכולה להעלות את הטיעונים הללו בבתי המשפט היא משום שהמדיניות הזו היא בלתי חוקית. היא אפליה אסורה. אם היא תוצג כפי שהיא, בתי המשפט יפסלו אותה.

ולמרות שזו אפליה גזענית ואסורה, בן דרור לגמרי בעדה. תראו, הוא אומר, יש לנו פה בעיה של חילול דם. יש לנו בנות מאתיופיה שיוצאות עם סודנים. אנחנו כמובן לא יכולים לומר שום דבר נגד זה, כי אז אנחנו ניראה גזענים – ועל כן הפתרון הוא שהממשלה תעביר חוק שיזרוק את בן הזוג הסודני למחנה ריכוז בלי הגבלת זמן. כמובן שאסור לומר את זה, כי זה ממש לא יפה, אבל אלה “השיקולים הסמויים מן העין” שעל העובדה שבג”צ מתעלם מהם קוצף ימיני.

איך מנמק ימיני את הצורך לזרוק למחנה ריכוז את הגבר שחור השיער שאורב ל, אה, יהודיה שחורת השיער? הוא לא מנסה לטעון שהיא לא יודעת מה היא עושה. זה לא יעבור. אז הוא אומר ש”מהזווית של הקהילה, זו בעיה קשה.” מה זה אומר? זה אומר שיש אשה ממוצא אתיופי, אזרחית ישראלית, שמנהלת מערכת יחסים עם גבר זר. זו מערכת יחסים שהיא רוצה בה, אבל “היא בעייתית לקהילה.”

אז בשם הצורך של הקהילה האתיופית להמנע מתחושה שכבודה חולל (על כל פנים, לטענת ימיני), בן דרור מוכן:

א. להטיל וטו בשם הקהילה על הבחירה האישית של חברת הקהילה.

ב. לזרוק את בן הזוג שלה למעצר מנהלי במחנה ריכוז.

וכמובן, ימיני יודע שלטיעונים האלה אין שום סיכוי לעמוד בבית משפט שאמון על תפיסת שוויון. ולכן הוא צריך לחסל את התפיסה הזו, לומר שלבית המשפט אין סמכות להתערב ב”שיקולים הבלתי נראים”; לומר שלקהילות יש זכות לכפות על החברים – החברות, ליתר דיוק – את כללי השבט גם אם אינן רוצות בהם; ושלאנשים שאינם ממוצא יהודי אין אפילו זכות בסיסית לחירות; מותר לאסור אותם בלי שביצעו שום פשע, כי ימיני יודע היטב שחילול הגזע עדיין איננו פשע בישראל.

אבל מי צריך חוקים? מי צריך זכויות? מי צריך את התפיסה הבסיסית שחירותו של אדם לא תשלל אם לא פשע? אלה לא בני אדם, אלה זרים ש”בעייתיים לקהילה.”

הבלוג הזה עקב בעשור האחרון אחרי הקריסה של בן דרור ימיני, שלעתים היא מקבילה לקריסת הדמוקרטיה הישראלית ולפעמים היא זרז לה. ואף על פי כן, עדיין עצוב לראות את ימיני מתייצב בקו אחד עם בנצי גופשטיין ותוקף את בית המשפט משום שזו איננו מוכן לקבל את מלוא המדיניות היודו-נאצית של האחרון.

עצוב, אבל כבר אי אפשר לומר עוד שזה מפליא.

קדמו נא.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

דיקסי דיש”ע

למה הימין היהודי מאמץ את הרטוריקה של מגיני הקונפדרציה? כי בסופו של דבר, הם חולקים אותם ערכים

בחודש יוני ביצע גזען לבן בשם דילן רוף טבח בכנסית עמנואל שסמוך לצ’ארלסטון, דרום קרוליינה. זו כנסיה שחורה, אחת העתיקות בדרום, שידעה שורה של התקפות גזעניות בעבר. התקשורת האמריקאית נבוכה, כי לדבר על טרור אמריקאי לבן זה סוג של טאבו, והקריצה כל מיני תירוצים לטבח, כפי שעשו גם מתמודדי המפלגה הרפובליקנית, עד שהתפרסמו תמונות של רוף כשהוא עם דגל הקונפדרציה ודגל רודזיה.

האחרונה היתה מדינה כל כך גזענית, שהיא לא הצליחה לשרוד את שנות השבעים (לא שמה שירש אותה, זימבאבואה, היה הצלחה מסחררת). דגל הקונפדרציה – ליתר דיוק, דגל הקרב של צבא צפון וירג’יניה של הקונפדרציה – נחשב, עם זאת, לדגל לגיטימי בחלקים הגזעניים יותר של ארה”ב. השילוב של דגל הקונפדרציה של רוף, יחד עם העובדה שהדגל המשיך להתנוסס על הקפיטול של דרום קרוליינה, הוביל להבנה מחודשת של מהותו של הדגל הזה: מלחמה על שעבוד השחורים ועליונות הגזע הלבן. שורה של מדינות הסירו את הדגל.

זו סוגיה אמריקאית פנימית שלא הייתי נדרש לה כאן, אלמלא העובדה שהמגזין של “הימין האינטלקטואלי” היהודי, מקור ראשון, בחר להתייחס לנושא. סגנית העורך שלו, אורלי גולדקלנג, הקדישה חלק מהמאמר שלה בסוף השבוע להגנה עליו כבחירה תרבותית ראויה.

גולדקלנג התחילה במסגור של הנושא בדיוק כפי שמסגרה אותו לפניה רשת פוקס: לבן זועם כלשהו ביקש מחנות של וולמארט להכין לו עוגה עם דגל הקונפדרציה. זו, שלפני זמן קצר החליטה שלא למכור עוד את הדגל הגזעני, סירבה. האיש דרש ממנה להכין לו עוגה עם דגל דאע”ש. העוגה הוכנה. מוולמארט נמסרה התגובה ההגיונית שהעובד שלה לא זיהה את דגל דאע”ש, שמה לעשות – פחות מוכר לאמריקאי הממוצע. גולדקלנד החליטה להתעלם מהעובדה הזו ולא הביאה אותה במאמר שלה.

למאמר של גולדקלנג (מעבר לטענה שפותחת אותו, שקוראת לישראל לבצע פשעי מלחמה – ענישה קולקטיבית – כי צריך, גם אם זה “לא נעים לאוזן”) יש שתי טענות בנושא. קודם כל, ארה”ב איבדה את דרכה כי היא לא מסוגלת יותר להבין שדאע”ש מסוכנת יותר מהקונפדרציה; ושנית, שהקונפדרציה לא היתה דבר כזה נורא כי היא בסך הכל רצתה לשמור על זכויות המדינות.

הטענה הראשונה היא קשקוש שקל לטפל בו. העובד שהכין את העוגה, כאמור, לא זיהה את הדגל. שנית, תחת דגל הקונפדרציה נהרגו בארה”ב – גם אחרי 1865 – הרבה, הרבה יותר אמריקאים משנהרגו תחת דגל דאע”ש. נכון, אלה כנראה לא אמריקאים שמעניינים את גולדקלנג – העור שלהם שחום משהו – אבל מה לעשות, אלא אזרחים אמריקאים והרוב שם כבר לא מוכן להתייחס אל הרצח שלהם כאל “הפירות המשונים” של הדרום. דאע”ש מהווה סכנה לחלק מיושבי המזרח התיכון, אבל האמריקאי הממוצע נמצא בסכנה הרבה יותר חמורה מהגזענים שעליהם מתרפקת גולדקלנג.

וכן, אני כותב “מתרפקת” במודע ובמכוון. כי התזה שמוכרת לנו גולדקלנג, על פיה הקונפדרציה היא בסך הכל נסיון לשמור על “זכויות המדינות”, היא המסווה שבאמצעותו העטו גזעני הדרום סוג של לגיטימציה למטרה האמיתית שלהם: שימור העליונות הלבנה.

הטענה של גולדקלנג, כמובן, לא חדשה. לדרום קמו אפולוגטיקנים רהוטים מהר מאד, מיד לאחר התבוסה, והאומה שלא היה לה כוח לחדש את מלחמת האזרחים נכנעה להם. הבעיה היא שהנראטיב של “זה בעצם על הדרישה להוגנות לזכויות המדינות,” שכמובן צץ מחדש ברגע שעלתה שאלת הורדת הדגלים, נשען על כרעי תרנגולת.

העיתונאי טא-נהיסי קוטס (Ta-Nehisi Coates), שמלחמת האזרחים הפכה לאובססיה קלה שלו, עשה עבודה יסודית וחזר למקורות, ובדק מה אמרו מדינות הדרום כשהן פרשו מהאיחוד. דרום קרולינה דיברה, בהצהרת הפרישה שלה, במפורש על הצורך לשמר את העבדות. כך עשו גם מיסיסיפי, לואיזיאנה, אלבמה וטקסס. כלומר, “הזכות של המדינות” שעליה יצאו מדינות הדרום למלחמה היתה הזכות לעבדות. רוב חיילי הדרום באותה עת היו מופתעים לשמוע על כך שהם נלחמים על זכויות המדינות – להם היה ברור שהם נלחמים למען שימור העבדות, וליתר דיוק על שימור העליונות הלבנה. הפראזות הנאות על “זכויות המדינות” היו ה-hasbara של מדינות העבדות כלפי מדינות העולם שלא הבינו את ה”מוסד המיוחד” שלהן ושהיה צריך לסבן אותן במשהו סביר למחצה.

כל זה, כמובן, היה מביך מאד אחר כך; אז כשהיה צריך לכתוב מחדש את ההיסטוריה של מלחמת האזרחים, טאטאו הצידה את נושא העבדות ודיברו על “זכויות המדינות.” אבל כל מי שרצה לדעת, כל מי שלא הסב את מבטו, ידע בדיוק ש”זכויות המדינות” היו שם קוד לשימור העליונות הלבנה. קוטס מביא לא מעט דוגמאות לכך: “ארגון בנות הקונפדרציה,” למשל, מצהיר במפורש על המטרה הזו. טרור של לבנים – רבים מהם יוצאי צבא הקונפדרציה – הצליח להחזיר, תחת הכינוי “גאולה”, את השליטה במדינות הדרום לידי המובסים במלחמת האזרחים; וטרור לבן שמר על זכויות היתר של הלבנים עד שנות השישים של המאה ה-20, לפחות.

מכל המקומות בעולם, מוזר לראות את ההגנה על הקונפדרציה מגיעה דווקא מ”מקור ראשון.” ואולי לא כל כך מוזר: בסופו של דבר, המימון של “מקור ראשון” מגיע משלדון אדלסון, השוגר דדי של הימין היהודי פה ובארה”ב. הימין הדתי בארה”ב תומך בחלקו הנכבד בקונפדרציה, מעריץ את הערכים שלה, ומקונן על העובדה שהזמנים הטובים והישנים חלפו. הימין הדתי שם נלחם בעד שימור עליונות האדם הלבן, נגד “ערבוב בין הגזעים,” נגד חוקי השוויון.

העניין הוא שבמידה רבה, אפשר לשעתק את הטיעונים של תומכי הדרום הישן כמעט אחד-לאחד לאלה של המתנחלים: השחורים והפלסטינים לא נחשבים לבעלי זכויות מלאות, בלשון המעטה (בתחילת אותו המאמר, כזכור, גולדקלנג קוראת לענישה קולקטיבית כלפי הפלסטינים, מה שלא היתה מעיזה לעשות כלפי יהודים); אנשים מהצבע ה”נכון” יכולים לנשל אותם; אנשים מהמוצא “הנכון” יכולים לפגוע בהם ואף להרוג בהם, וזה כנראה לא בסדר אבל לא צריך לעשות מזה יותר מדי רעש; לכל היותר, מבצעי הפשעים הללו פוגעים בטוהר המאבק.

אפשר לשרוף כנסיות ואפשר לשרוף מסגדים, וזה באמת לא בסדר, אבל למה לעשות מזה כזה רעש? למה להכליל? הרי הזכות להכליל שמורה רק למי שיכול להטיל עונש קולקטיבי. “שיח הזכויות” המגונה דורש מאיתנו להתייחס לשחורים ולפלסטינים כאילו היו בני אדם, שזה עיוות של הסדר הטבעי כפי שנקבע על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו; וכמובן, הן השחורים הן הפלסטינים היו שמחים לחלוטין במעמדם כחובטי עצים ושואבי מים, אלמלא הגיעו כל מיני ליברלים ותקעו בראשם הפעוט רעיונות על שוויון וגרמו להם לחשוב שהם מקופחים, במקום לקבל את תפקידם הטבעי. זה, כמובן, קורה כתוצאה מתקשורת עוינת, סיסמה שהימין הדתי היהודי פשוט העתיק מהימין הדתי האמריקאי של שנות השישים.

לפראים הללו, חצאי-ילד חצאי שד, יש כמובן צד אפל. כל לבן מהוגן הרי יודע שבליבו, הפלסטיני אורב למתנחלת זהובת השיער; ומדי פעם הם מתפרצים באלימות בלתי מובנת, שאותה יש לדכא באכזריות כי הם מבינים רק כוח. וכמובן, ערבוב בין הגזעים – היכולת של בני הקבוצות לחצות את מחסום השנאה המטופח היטב – היא משהו שאין להעלות על הדעת והוא שורש כל רע.

אז אולי השאלה שלנו היא לגמרי לא במקומה: אולי במקום לשאול למה הימין היהודי מדבר כמו הימין של הקונפדרציה, אנחנו צריכים לשאול למה לקח לנו כל כך הרבה זמן לשים לב.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שני גויים בבטנך

אנחנו הולכים לבחירות מחר, ואנחנו צריכים לבחור באיזו דרך אנחנו צועדים: דרך ההסתגרות והשנאה, או דרך ההתגברות, ההחלמה והכבוד

(לשולמית אלוני. אמי, אמי, רכב ישראל ופרשיו.)

לפני 50 שנים, ב-15 במארס 1965, נשא הנשיא האמריקאי לינדון ביינס ג'ונסון נאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס, שבו אימץ את התנועה לזכויות האזרח וקרא לכל האמריקאים להתייצב מאחוריה.

ג'ונסון לא רצה לנאום. הוא שנא את הרעיון של הנאום, הוא חש שהמנהיגות השחורה מאלצת אותו לשאת נאום ולדחוף את הקונגרס לרפורמה כשזה עוד לא מוכן. אבל המשטרה של סלמה, אלבמה, לא השאירה לו כל ברירה: שלושה ימים קודם לכן, ראו עשרות מיליוני אמריקאים את האלימות הפראית שהפעילו הקלגסים של אלבמה כלפי צועדים שלווים שבסך הכל דרשו את הזכויות שהעניקה להם החוקה – זכויות שארה"ב העדיפה להעלים מהן עין במשך מאה שנים כמעט, אחרי שההתקוממות הרצחנית הדרומית הידועה כ-Redemption דחקה לאחור את הזכויות שהעניקה מלחמת האזרחים. לבנים ליברלים טובים, מהסוג שמרטין לותר קינג זיהה כסכנה האמיתית לזכויות האדם – אנשי ה"כן, אבל לא עכשיו" – התבוננו מבועתים בלובשי מדים, פניהם מעוותות משנאה, משסים כלבים ומפעילים אלות במוחים לא אלימים.

סלמה היתה פרובוקציה, כמובן, פרובוקציה במובן הנעלה של המושג: היא אילצה את הממסד הלבן להתבונן בתוצאות המדיניות שלו, אילצה אותו להגיב. סלמה לא נבחרה במקרה; השוטרים שלה הפעילו אלימות משולחת רסן כלפי "מסע הצלב של הילדים," שנתיים קודם לכן, ואף שמפקד המשטרה הידוע לשמצה– ידוע לשמצה גם כיום – בול קונור הועבר מתפקידו, היה ברור שמדובר שהמשטרה שלה תגיב בצורה חריגה. אלימות חריגה, בוטה, כזו שלא מורידה אשד של שפה משפטית על העוול, היתה מה שהמוחים רצו. אף שהקלגסים הרשמיים לא הרגו אף אחד מהמוחים ב"יום ראשון העקוב מדם," יומיים לאחר מכן, לקראת המצעד השני שם, רצחה מיליציה לבנה בלתי רשמית את ג'יימס ריבּ, כומר אוניטארי ואיש זכויות אדם שהגיע מהצפון לתמוך בצועדים.

הרוצחים והקלגסים כופפו את ידו של ג'ונסון. אף שהוא קיבל חינוך דרומי והיה נחשב בימינו לגזען מחריד, הוא היה אחד מאותם ליברלים טובים שעליהם קבל קינג. הוא תמך בזכויות אזרח – הסיפורים ששמע מאחד המשרתים שלו על הצורה שבה חיו השחורים זעזעו אותו עד עמקי נשמתו כבר עשור קודם לכן, והוא נדר לפעול, והוא היה איש פעולה – אבל תמיד היה משהו דחוף יותר. ב-15 במארס, הורה ג'ונסון להכין נאום דחוף, ובחר לשם כך בכותב הנאומים ריצ'רד גודווין; את בחירתו הוא הסביר ב"כלום אינך יודע שיהודי ליברלי חש בדופק של אמריקה?"

גודווין עבד במלוא המהירות, ומנע מג'ונסון מלתקן את הנאום. ההשלמה שלו היתה כה קרובה לשעת הנאום הנשיאותי, שלא היה זמן להעלות את הנאום על הטלפרומפטר. ג'ונסון עלה על הבמה שהכיר כה טוב, ואז מילאו מילותיו של יהודי ליברלי לא רק את היכל הקונגרס, אלא גם את בתיהם של 70 מיליוני אמריקאים:

"אני מדבר בפניכם הערב בשם כבוד האדם ויעודה של הדמוקרטיה. אני מפציר בכל חבר באחת משתי המפלגות, באמריקאים בני כל הדתות ומכל הגוונים, מכל חלקי הארץ, להצטרף אלי למען מטרה זו. […] הגיבור האמיתי של מאבק זה הוא השחור האמריקאי. מעשיו ומחאתו, האומץ שלו בסכנו את בטיחותו ואף את חייו, עוררו את מצפונה של אומה זו. הפגנותיו נועדו להפנות תשומת לב לעוול, נועדו לעורר שינוי, נועדו לעורר תיקון. הוא קרא לנו להגשים את הבטחתה של אמריקה. […] אין לנו בעיה שחורה. אין לנו בעיה דרומית. אין לנו בעיה צפונית. יש רק בעיה אמריקאית. […] משום שאין אלה רק השחורים, החובה מוטלת למעשה על כולנו: להתגבר על המורשת מטילת המום של גזענות ועוול."

נאומים, בפני עצמם, אינם משנים מציאות; לכל היותר הם מצביעים על המציאות המשתנה, על ההיסטוריה המהססת בצומת דרכים ועל דחיפה בכיוון מסוים. כמובן, אנחנו זוכרים את הנאומים שהצליחו. זה היה אחד מהם. ימים ספורים לאחר מכן, נערך המצעד השלישי בסלמה; הפעם הוא אובטח, בהוראת הנשיא, על ידי חיילים פדרליים. זמן קצר לאחר מכן, דחף ג'ונסון דרך הקונגרס את חוק זכות ההצבעה.

נאומים בפני עצמם אינם משנים את המציאות. 50 שנה אחרי סלמה, עמד שם נשיא שחור ודיבר על הקורבנות, על המאמץ, על המחיר, והכיר בכך שכוח המשטרה של פרגוסון – ולא רק הוא – לא שונה כל כך הרבה מכוח המשטרה של סלמה בימי קונור. הוא עמד גם על העובדה שבאותם הימים, האנשים שאנחנו מכירים היום כגיבורים תוארו אחרת לגמרי: "אז קראו להם קומוניסטים, בני תערובת, מתסיסים מן החוץ, סוטים מינית ומוסרית, ושמות גרועים יותר – כל שם פרט לזה שנתנו להם הוריהם." מרטין לותר קינג הוא היום גיבור ממסדי, אבל אז הוא היה מושא למעקב ולקמפיין השחרה של ה-FBI, שאף ניסה לסחוט אותו ולהביא להתאבדותו. עיתונות הימין – והמרכז – התייחסה אליו בערך כפי שהעיתונות היהודית מתייחסת לחנין זועבי.

נאומים בפני עצמם אינם משנים את המציאות, אבל הם חלק משינוי המציאות. לפני 50 שנים, כשמילים של יהודי ליברלי מהדהדות מגרונו, תפס לינדון ג'ונסון את המציאות, בכל הכוח שהאיש הוולקני הזה היה מסוגל לו, ואילץ אותה לסטות לנתיב אחר.

זה לגמרי יכול היה להגמר אחרת. ג'ונסון, נשיא דרומי, יכול היה לבחור במסלול שבחר בו גראנט, מאה שנים קודם לכן: הוא יכול היה לתת לדרום הלבן להטביע את המחאה השחורה בדם ואש, כשהוא מעמיד פנים שזה אינו מעניינו, עד שהטרור יעשה את שלו. חלקים מרכזיים בממשל שלו – ביניהם ג'יי אדגר הובר – חשבו שזה מה שהוא צריך לעשות. לממשלה הפדרלית היתה היסטוריה ארוכה של חרפה בהתעלמות מלינצ'ים. ג'ונסון בחר אחרת, והבחירה הזו שינתה את המציאות של ארצו.

[]

אבל המטרה של הפוסט הזה, שנכתב ערב בחירות, איננה שיעור היסטוריה. אנחנו ניצבים היום בפני אותה בחירה שבפניה ניצבה ארה"ב: בין משטר דיכוי גזעני, שפורמלית מעניק זכויות לנתיני הגזע הלא נכון, אבל בפועל הופך אותם למשיסה. אנחנו מגיעים לבחירות אחרי אולי הקמפיין הבזוי ביותר מאז 1981. ראש הממשלה הישראלי מזהיר שוב ושוב מפני האפשרות שאזרחי ישראל הערבים יצאו להצביע; אתמול, המפלגה שלו (למטה יש צילום מסך שהופץ ברשת) איימה עלינו בכך שראש האופוזיציה הבטיח למנות שר ערבי. יש, אומרים לנו בליכוד, פלח אוכלוסיה בגודל 20% שאסור לו להיות חלק מהשלטון. ואם נתניהו משחק פה את תפקיד הסנאטור השמרני, מאותם אבני נגף בדרכו של ג'ונסון, אז יש גרועים הרבה ממנו: שר החוץ של ישראל איים לאחרונה לערוף את הערבים שאינם מסכימים עם דרכו בגרזן. אם ראש הממשלה גינה את האמירה הזו עד כה, הגינוי חמק מעיני. מה הוא צריך להסתבך.

minister

ואמירות כאלה, משנאמרו ואין עליהן תגובה חדה, משתרשות, נכנסות לתודעה, הופכות לרגילות. למדינה היהודית יש בעיה היסטורית עם הפלסטינים: העוול שלה כלפיהם, כשמביאים בחשבון את הבדלי סדרי הגודל, איננו בהכרח קטן מזה של המדינה האמריקאית כלפי השחורים. המדינה היהודית טבחה באזרחיה הפלסטינים בשלוש הזדמנויות בולטות – טבח כפר קאסם, יום האדמה, ואירועי אוקטובר 2000 – והיא מנהלת נגדם מלחמה מלוכלכת מאד, שהיתה מוכרת ללא ספק לבריונים במדים של קונור ולשופטים מטעם של אלבמה, גם כיום, תוך שהיא עוטה עליה אצטלת משפטית. כל זה, כמובן, מבלי לדבר על מלחמת הנישול שהיא מנהלת כלפי הפלסטינים שאינם אזרחיה.

כשנתניהו מצהיר פעם אחר פעם שלישראל יש ערכים משותפים עם ארה"ב, הוא מתכוון לארה"ב של בול קונור והקו קלוקס קלאן. אתמול התייצב נתניהו לעצרת שבה השתתף גם השותף הטבעי שלו, נפתלי בנט, אבל גם – לראשונה, עד כמה שידיעתי מגעת – ברוך מרזל איש כ"ך. נתניהו לא יכול יותר להתנער מהחיבוק עם הכהניסטים. מי שראה את העצרת, שם לב שהיו בה בעיקר חובשי כיפות. הימין השפוי, ופעם היה כזה, קרס אל תוך עצמו. קשה עד בלתי אפשרי להיות, בישראל של 2015, איש ימין והגון; ומאחר וקשה להביט במראה, כל מה שנותר הוא לחבק את הגזענות, לדחות את האפשרות לשוויון, ולומר שמדובר בפראים שלא מסוגלים לשלוט בעצמם וצריכים שמישהו אחר ינהל אותם, מישהו נוקשה אך הוגן.

ואנחנו יכולים, וחייבים, להיות אחרים. אנחנו יכולים לבחור, בסלמה הבאה, לעשות את המעשה הנכון. ולשם כך, אסור לנו להכנע – אבל כדי לא להכנע, אנחנו צריכים לדעת קודם כל שאנחנו נאבקים ועל מה אנחנו נאבקים.

אנחנו הולכים לבחירות מחר, ואני מבקש ממכם לבחור במפלגה היחידה בכנסת שלא שכחה לרגע על מה אנחנו נלחמים, המפלגה שהמייסדת שלה בנתה למעשה את תנועת זכויות האדם בישראל, המפלגה שנאבקת על שוויון, המפלגה שנאבקת על זכויות נשים, על זכויות מבקשי המקלט, המפלגה שמשמיעה את קולו של מי שאין לו קול; אני מבקש ממכם לבחור במרצ, המפלגה שמייצגת בישראל את רוח סלמה.

הסיבות מוכרות לעייפה ונמנה אותן שוב. למפלגת העבודה יש היסטוריה ארוכה מדי של מכירת נשמתה עבור האשליה של שינוי מבפנים, ואל תגרמו לי לדבר על ציפי לבני, שנותנת פייט יפה לשמעון פרס במאבק על פרס האופורטוניסט הפוליטי. קול למחנה הציוני בהחלט יכול להיות קול לממשלה הבאה של נתניהו; לבני והרצוג סירבו להתחייב שלא ישבו בממשלתו. על הליצן הריק מ"יש עתיד" אני מסרב להכביר מילים. כחלון הוא איש ימין קיצוני ותומך פייגלין לשעבר; אני לגמרי לא בטוח, בלשון המעטה, שמה שישראל צריכה כרגע היא מפלגה לאומית-חברתית.

יש לי הרבה אמפטיה לרשימה המשותפת, ואני נוקט כלפיהם בעמדה שנקטה שולמית אלוני כלפי אדם ששאל אותה, ב-1988, מדוע לא להצביע למפ"ם אלא דווקא לרצ: אם אתה מתכוון להצביע למפ"ם, היא ענתה, אני לא אריב איתך. אבל הרשימה המשותפת היא שעטנז בעייתי למדי של סוציאליסטים ואיסלמיסטים. לבל יהיה ספק, אני לא מאשים אותם בכך: הפלסטינים הישראלים אולצו על ידי נתניהו, לפיד וליברמן להתאחד או להתפוגג, בעוד אחד מהשטיקים החוקיים (באישור בג”צ, כמובן) שמיועדים לוודא שיש להם זכויות פורמליות אבל לא מעשיות. הם בחרו באחדות, ובחרו בכך למעשה באזרחות ישראלית כשיכלו לבחור בבדלנות; זו לא היתה בחירה של מה בכך. ולרשימה המשותפת יש שורה של נציגים ראויים מאד: אחמד טיבי, דב חנין,

אבל אני לא יודע עד כמה אברהים צרצור, למשל, מחויב לזכויות נשים או לזכויות גאים, ואני לא יודע עד כמה מסעוד גנאים מחויב לחופש הביטוי. כשאני מצביע מרצ, אני יודע בדיוק מה אני מקבל: מפלגה עם רקורד בלתי מתפשר של תמיכה בזכויות אדם וזכויות חברתיות. לא מפלגה מושלמת – אין כאלו – אבל כזו שאני יכול לחיות איתה ב-90% או יותר, ומפלגה שמנהלת ויכוחים בלתי פוסקים, לעתים מתישים, על דרכה.

נתניהו התווה לנו דרך אחת, דרך השנאה והפלגנות, דרך האזרחות הריקה, דרך האתנוקרטיה שנידונה לדכא חלקים גדולים והולכים מאוכלוסייתה, עד שתקרוס הקליפה הדמוקרטית שלה; ג'ונסון הראה לנו שיש דרך אחרת, קשה ומיוסרת ומייאשת וקורעת לב, אבל מובילה למעלה. מחר הולכים לקלפיות; מחר שולחים את מחרחר השנאה נתניהו ואת חקיינו הגרוע ממנו הביתה; מחר מצביעים בעד המפלגה שהתייצבה בעקביות בצד זכויות האדם.

ובחרתם בחיים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בקוצר ידיכם

כל מה שיכול היה להשתבש בפרשת מציתי בית הספר הדו לשוני, השתבש

אתמול (ג’) הודיעה הפרקליטות על העמדתם לדין של שלושת החשודים בהצתת בית הספר הדו לשוני בירושלים, שלושת פעילי להב”ה יצחק גבאי, נחמן טוויטו ושלמה טוויטו. ונראה שכל מה שיכול היה להשתבש בסיפור הזה אכן השתבש.

נתחיל מהבסיס. שלושת הנאשמים הוחזקו מספר ימים ללא גישה לעורך דין. המטרה של מניעת עורך דין מחשוד היא פשוטה: לשבור אותו כדי שימסור הודאה. המהלך הזה הוא שלילת זכות יסוד של חשוד. הנחת היסוד היא שלמערכת המשפט יש כוח עצום כלפי עציר, ושהכוח הזה מצריך ריסון. היכולת לפגוש עורך דין שיסביר לחשוד את זכויותיו היא אבן הראשה בתפיסת הריסון. ללא ידיעת זכויותיו, הוא מסתכן בהפללה עצמית. שלילת היכולת לפגוש עורך דין מיועדת לעשות בדיוק את זה: לשכנע את העציר שהוא נשכח, שאין לו זכויות, שמוטב לו לחתום על מה שרוצים שיחתום כדי להגיע לבית משפט. רבים מאמינים שאם הם מוסרים הודאת שווא, הם יוכלו לחזור ממנה כשיגיעו לפני שופט. ספק אם יש אמונת הבל מסוכנת יותר. בישראל, ההודאה היא מלכת הראיות. אין חזרה ממנה. מספר המקרים שבהם קיבל בית משפט ישראלי במשפט זוטא שהופעל לחץ בלתי סביר על עציר לגביית הודאה הוא אפס (0).

העובדה שבתי המשפט נותנים אמון כזה בהודאות, ודוחים כלאחר יד אלפי פעמים את טענתם של עצירים שהם עונו או שהופעל נגדם לחץ בלתי סביר, אומרת דרשני על הסיכוי שלכם לקבל צדק ממערכת המשפט הפלילית. יש לציין שהתרגיל של מניעת עורך דין מחשוד יעיל במיוחד נגד מי שאינם עבריינים: העבריין המנוסה כבר יודע לסתום את הפה, הוא מכיר את זכויותיו.

הסמכות לשלילת עורך דין מחשוד תלויה בחשד שהוא ביצע עבירה בטחונית. אבל, ראה זה פלא, אין כל שריד לעבירה בטחונית בכתב האישום שהוגש נגד גבאי והאחים טוויטו. כלומר, המשטרה והמשטרה החשאית טענו בפני בית המשפט שבוצעה כאן עבירה בטחונית, כשאין להם ראיות לכזו – וזאת כדי לקבל את הסמכות לרסק את זכויותיהם של החשודים. אפשר היה לחשוב שמדובר בטעות או מקרה, אלמלא זכרנו שזה בדיוק מה שקרה ליהודה לנדסברג. גם הוא היה חשוד ב”תג מחיר,” גם במקרה שלו הצליחו המשטרה והמשטרה החשאית למנוע ממנו עורך דין בתואנה “בטחונית” – וגם במקרה שלו, בכתב האישום לא היה זכר לעבירה בטחונית. היתה עוד שורה של מקרים אחרים שבהם מנעה המשטרה מחשודים באחת הקטגוריות של טרור יהודי – “תג מחיר” – פגישה עם עורך דין בתואנה בטחונית. אני לא מצליח לחשוב על עוד כתב אישום שיצא מהמהלכים הללו. אולי הגיע הזמן ששופט המעצרים הממוצע יכיר את החומר בערך כמו בלוגר ויודיע שלמשטרה החשאית שאלא אם יש לה הוכחות יוצאות דופן לעבירה בטחונית, הוא לא מאשר את הבקשה החריגה-לכאורה-ושגרתית-בפועל שלה.

ואם נעבור מהפגיעה בזכויות החשודים לפגיעה בציבור, הרי שלא רק שכתב האישום לא הכיל סעיף בטחוני למרות שמניעת עורך הדין מהחשודים היתה בשל חשד לעבירה בטחונית, הוא גם לא הכיל סעיף של פשע שנאה. החוק הישראלי מכיר בפשעי שנאה: תיקון לחוק העונשין שהועבר בשנת 2004 קובע (סעיף 144ו’):

“העובר עבירה מתוך מניע של גזענות כהגדרתה בסימן א'1 או של עוינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטיה מינית או היותם עובדים זרים, דינו – כפל העונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים, הכל לפי העונש הקל יותר.”

מדוע הפרקליטות לא דרשה את הענישה החמורה יותר? מתגנב החשד שהבעיה שלה היא כפולה. קודם כל, נראה שיש לה ספק ביכולתה להוכיח את ההאשמות. היא מאשימה את השלושה בהצתה, פריצה, והשתחתת פני מקרקעין; בנוסף, גבאי מואשם גם בנהיגה ללא רשיון ובנשיאת סכין. כשאתה כולל בכתב האישום שלך נהיגה ללא רשיון, זה נראה מאד כאילו אתה זורק על החשודים כל מה שיש לך בתקווה להגיע להסדר טיעון – כי הראיות שלך לעבירות החשובות יותר לא משהו. אם אתה רוצה להגיע להסדר טיעון, אתה לא מכניס פנימה את סעיף פשע השנאה, כי הוא מכפיל את העונש ולך תסביר אחר כך למה הסרת אותו.

כלומר, במקרה שנטען שהוא פשע שנאה שאין מובהק ממנו, הפרקליטות לא מפעילה את סעיף השנאה. היא אומרת למציתים הבאים שאין להם ממה לפחד: הם לא יקבלו את הענישה החמורה יותר.

ואם זה לא היה מספיק, אז יש לנו את פרשת איציק הלפרין. כזכור, הכתב של הערוץ הראשון שנחשד בתמיכה בכהניסטים פרסם כתבה עמוסת השמצות על בית הספר הדו לשוני, והכתבה הזו הובילה ישירות להצתה: החשודים ראו את הכתבה ואמם של האחים טוויטו הביעה תמיכה בארגון להב”ה, כשהיא אומרת “גועל נפש יהודים וערבים שלומדים ביחד.” כפי שכבר ציינתי, המוקד בפרשה הזו הוא החשש מ”התבוללות.”

אבל הפרקליטות לא מתמקדת בכך. אחרי הכל, אם היא תגדיר את המאבק ב”התבוללות” כסיבה לפשע, היא תחתור תחת קיומה של המדינה היהודית. זו הרי מוציאה סכומים גדולים על “מאבק בהתבוללות.” אי אפשר להתעלם מזה – המציתים השאירו כתובות ברורות מאד – אבל צריך לטשטש את זה. אז מה עשתה הפרקליטות? כתבה בכתב האישום ששלושת המפגעים יצאו לדרכם, בין השאר, “לאחר שנודע לנאשמים כי התקיים בבית הספר הדו לשוני בירושלים טקס לזכרו של יאסר עראפת מספר שבועות קודם לכן.”

“נודע.” כלומר, יש עובדה מתועדת – טקס לזכרו של יאסר ערפאת בבית הספר הדו לשוני – ומשנודע למפגעים על כך, הם נמלאו זעם והחליטו לנקום את נקמת כבוד העם המחולל.

יש רק בעיה אחת: לא היה טקס כזה. לא היה ואפילו לא משל היה, רק הזיה של כתב טלוויזיה גזעני, איציק הלפרין, שכמובן לא ישלם מחיר על חלקו בפשע הזה. והנה באה הפרקליטות והופכת את השקרים של הלפרין לעובדה משפטית. ספק אם להב”ה יכלה לחשוב על מהלך מוצלח יותר מקבלת גושפנקא של הפרקליטות.

אם זה מה שאתם מסוגלים לעשות כנגד פשעי שנאה, אולי כדאי שתפשטו את הגלימות ותלכו הביתה. אתם רק מוסיפים על הפשע, רק גורמים נזק.

ועוד דבר אחד: בית המשפט לזכויות אדם של האיחוד האירופי מצא שההכרזה על החמאס כעל ארגון טרור נעשתה ללא ראיות מספיקות, אשר על כן הוא הורה רשמית על ביטולה ופרקטית השאיר את ההנחיה בפועל תוך שהוא נותן לאיחוד שלושה חודשים לספק ראיות. הדיונים בתיק הזה נמשכו ארבע שנים. יש אחד, בנימין נתניהו, ששימש לגמרי במקרה כראש ממשלה במהלך השנים הללו ושהיה לו את כל הזמן בעולם לפעול בנושא – למשל, להנחות את משרד החוץ לאסוף תצהירים מראשי שירותי המודיעין האירופאיים ולהגיש אותם לבית הדין – אבל החליט שלא לעשות זאת. היום הודיע נתניהו – ההוא שבמשמרת שלו הוכרז החמאס כלא-ארגון-טרור – ש”האירופים לא למדו את לקחי השואה.” מה הקשר לשואה? אין ולו קשר קלוש, אבל אולי, אם לשלשת עופות ינופף בדחליל המרקיב הזה, לא תשימו לב לפאשלה שלו. זה מה שהאיש הזה חושב על התבונה שלכם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הפתעה! שי פירון הומופוב וגזען!

בחדשות מסעירות אחרות, האפיפיור קתולי. הכל, נזכיר, היה ידוע מראש

שר החינוך שלכם, שי פירון, העניק השבוע ראיון ל”בשבע,” שבועון ימני קיצוני מבית מדרשו של הנוכל זלמן “גבעת האולפנה” מלמד. את הראיון אפשר לקרוא פה. הראיון זכה לתשומת לב ראשונית בשל השאלה החצופה של המראיינים, שלה ענה פירון באומץ בשלילה: האם העובדה שהמגזר של האחים היהודים לא איכותי כל כך, לא אומרת שצריך לתת לו יותר תקציבים.

אבל מעבר לריטואל הקבוע של ריקוד ה”מה יפית” של המגזר הסרוג מול המראה, פירון מצא את עצמו תחת אש תוך זמן קצר בשל התייחסותו לקהילה הגאה:

“קח למשל את ברית הזוגיות – והיו לי על זה הרבה שיחות עם הרב אלי בן דהן, אולי לשנות לזה את השם ל'ברית השותפים' או למשהו שלא יביא לידי ביטוי את המילה זוג או את המילה משפחה. אני חושב שכל אדם צריך לקבל זכויות כלכליות מלאות ולבנות את חייו על פי השקפת עולמו. אני חושב שזכותה של מדינה יהודית, אולי אפילו חובתה, לומר לזוגות חד מיניים שמחליטים לחיות את חייהם – 'זה לא משפחה'. אבל זכויות כלכליות, משכנתא, זכות להורות וכדומה – כן.”

כלומר, מבחינת שר החינוך שלכם, זוג הומוסקסואלי הוא לא באמת זוג. אולי הוא חושב שהוא זוג, אבל הוא לא באמת זוג. יש לו איזושהי הפרעה, אבל זו לא הפרעה שהמדינה צריכה להכיר בה. היא צריכה לתת לו את כל הזכויות הכלכליות, אבל היא לא יכולה להכיר בו. אבל משפחה, זוגיות – לא, לא. זה להטרוסקסואלים בלבד. במילים אחרות, פירון מוכן לאמץ את פסיקת דנילוביץ’ – שמכירה בזכויות כלכליות של הומוסקסואלים – אבל לא מטר מעבר לכך. הוא מוכן לתת לגאים כסף. לגיטימציה, על גופתו.

עוד באותו הראיון, אומר פירון ש”כאמירה ערכית, לא הייתי רוצה להשוות בין הציבור החרדי לציבור הערבי.” זו אמירה שאין לראות אותה אלא כגזענות מהסוג הרווח בישראל, זה של עליונות יהודית. החרדים הם קבוצה בעלת סממנים ערכיים מסוימים; “ערבים”, או פלסטינים, משתייכים לקבוצה שהמאפיין שלה הוא כפול – אתני, ואפליה/רדיפה על ידי היהודים. הפלסטינים מכילים מגוון עצום של דעות, מקומוניסטים עבור בלאומנים ערבים וכלה באיסלמיסטים. אבל הסיבה שפירון לא מוכן להשוות ביניהם ובין החרדים היא “ערכית”, במובן הישראלי של המילה: שמרנות גזענית. אי אפשר, אחרי הכל, להשוות בין יהודים כשרים, אפילו אם הם חרדים, ובין, טפו, פלסטינים.

פירון פולט אמירה תמוהה נוספת, כשהוא אומר ש

“אזרחי ישראל, באשר הם, זכאים להשתלב בשוק התעסוקה, בין אם מדובר ביהודים על פי ההלכה או בעולים מרוסיה ובין אם מדובר באוכלוסייה הערבית. הערבים, בהיותם אזרחי המדינה, לומדים להוראה במקצועות כמו מתמטיקה או אנגלית ורוצים להשתלב בהוראה. אינני רואה סיבה למנוע זאת. זה חלק מרצוננו לנרמל את החיים ולהעמיק את השותפות של כלל אזרחי ישראל.”

ההדגשה שלי. שוב, פירון זכאי לנקודות על אומץ לב מול האכסניה שבה הוא מדבר, זו של מלמד, שמימינו יש רק גדר תיל מחושמלת; אבל מה לעזאזל עושים שם “העולים מרוסיה”? מה פשר יצירת ההבחנה בינם ובין “יהודים על פי ההלכה”? פירון לא נשאל על כך. הוא נשאל על “כניסת מורים ערבים לבתי הספר.” זה בור שהוא כרה לעצמו לגמרי לבד. (אני מודה לגלינה ווקס על הפניית תשומת הלב לפסקה הזו.)

התשובה לכל השאלות הללו פשוטה למדי. שי פירון, מהיותו רב אורתודוקסי, הוא הומופוב וגזען. הוא גזען הן כלפי לא יהודים גמורים, כפלסטינים, והן כלפי ספק-יהודים, כמו המהגרים מברה”מ לשעבר. וכן, יחסית לגזענות החסלנית של המחנה החרד”לי, אם לשאול את הביטוי של גולדהאגן ביחס ל”אנטישמיות החסלנית” של הנאצים, הוא גזען רך, בהשאלה אנטישמי שמרן מהדור הישן, לא אנטישמי רדיקלי. ואין ספק שהוא עדיף, במעט, על החרד”לים – אבל גם אין ספק בכך שהוא גזען. וכמובן, בהיותו רב השייך לארגון צהר, שההתמחות שלו היא הדבקת חיוך על פני התועבה, הוא מקפיד לשים שכבה עבה של טיח על הקבר.

ואת כל זה ידענו מראש, מזמן, לפני בחירות 2013. ב-2002 בערך, כתב פירון ללסבית דתיה ש”אני מתנצל על היות תשובתי חד משמעית וברורה, אבל עלייך לדעת שההלכה והמחשבה היהודית לא רואה בכך אלה בעיה נשלטת, ברת תיקון. כן, רנו [שגיאה במקור  – יצ”ג] רואים בכך פגם. פגם מוסרי,אבל יותר מכך – פגם מהותי, רוחני.” לפני כעשור, המליץ פירון להומוסקסואל ש”השלים עם מצבו” על נסיונות ל”תקן” אותו. מצאנו אותו גם מקבל את התפיסה שהפלסטינים עוסקים בהמוניהם בפיתוי נשים יהודיות, סוג התפיסה שהעלה בכנסת דני דנון, ואומר שאסור להתבונן באשה.

כמובן, הוא לא מרבה לדבר על כך בפומבי היום, והראיון ב”בשבע” היה מסוג השגיאה הקלאסית של האחים היהודים, שכאשר הם חושבים שהם מדברים אל אנשי שלומם הם מסירים את מעטה התקיה היהודית, ואומרים את האמת; אבל זה פירון, אין כאן שום דבר חדש, הכל היה ידוע מראש למי שרצה לראות. אין שום מקום לתדהמה נוסח זו שהובעה ב-Gogay. הכל היה לנגד עינינו. מי שבכל זאת בחר בפיגול של “יש עתיד,” יכול להאשים רק את עצמו. לא שי פירון רימה אותו; הוא רימה את עצמו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: הרצח המועיל של שלי דדון

הימין היהודי שב ועושה את מה שהוא מתמחה בו: ריקוד על הדם. פוסט שני בפרויקט 300

לפני כעשרה ימים יצאה שלי דדון מביתה בעפולה לראיון עבודה במגדל העמק, אליו היא לא הגיעה. גופתה נמצאה כמה שעות אחר כך בחניון במגדל העמק. וזה כל מה שאנחנו יודעים על הנושא בינתיים. הפרשה נמצאת תחת צו איסור פרסום.

המשטרה והשב”כ, שחוקרים את הרצח, אומרים שהם לא יודעים האם המניע לרצח הוא לאומני או פלילי. זה לא הפריע לימין היהודי לצאת ממאורתו ולספח את דדון, בטרם הושלמה החקירה, לרשימת הנרצחים על ידי פלסטינים. ראש האחים היהודים, השר נפתלי בנט, מיהר לבקר את משפחת דדון ביקור ניחומים ובאותה הנשימה לדרוש מראש הממשלה שלא לשחרר רוצחים – כאילו שזה עומד על הפרק. בנט הוסיף ש”הגיע הזמן שהיהודים יפסיקו לפחד מהרוצחים ושהרוצחים יפחדו מהיהודים.” יופי של תקבולת: יהודים =/= רוצחים, מדובר בשני הפכים.

כידוע, רוב מקרי הרצח בישראל מתבצעים על ידי יהודים, מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שהם רוב מוחלט של האוכלוסיה. מקרי הרצח, יש לציין, הם ברובם המכריע פליליים. העובדה שמישהו הוא יהודי לגמרי לא אומרת שהוא לא רוצח – במיוחד אם הוא אח יהודי. שליח הציבור של האחים היהודים, יגאל עמיר, רצח ראש ממשלה. יש גם רבים אחרים, ומי כבנט יודע זאת: אחד מיועציו של בנט, נתן נתנזון, הוא מחבל יהודי בדימוס.

מכאן הניכוס של דדון על ידי הימין היהודי הושלם. מותר לשער שהניכוס של דדון היה קל כל כך, למרות שזהותו של הרוצח לא ידועה, משום שהיא אשה צעירה. הימין היהודי רוכב כאן על הדימוי הקבוע של הזר המאיים, האונס, הרוצח נשים. כן, זה דימוי קו קלוקס קלאני – כמו חלק ניכר מעולם הדימויים של הימין היהודי. וכמו אצל החברים חובשי הברדסים מהדרום, העובדות לא באמת משחקות תפקיד. כמו כן, צריך לעמוד על כך שלא היו הפגנות המוניות אחרי שבעל יהודי כשר רצח את אשתו במגדל העמק, לא הרחק מהמקום שבו נמצאה גופתה של דדון; חיסול פלילי של סתם גבר באותה העיירה, גם הוא לא הוציא את הימין היהודי לרחובות; וגם לא “סתם” ירי פלילי בגבר. כשהימין רוקד על הדם, הוא נוהג לומר שאכפת לו מהקורבנות; אבל אכפת לו רק מסוג מסוים מאד של קורבנות. (אני רוצה להודות לפליטת מגדל העמק שסיפקה לי את הקישורים האלה.)

בסוף השבוע היתה התפרעות של אספסוף יהודי בעפולה, כשבין השאר הוא צר על מסעדה שבה ישבו מספר פלסטינים וגורם נזק לרכוש של פלסטינים. התפיסה שדדון נרצחה על ידי פלסטינים כבר הפכה לנחלת הכלל, עוד לפני שלמשטרה יש עצור או חשוד או משהו. חשוב לציין שגם אם בסופו של דבר יסתבר שהפשע היה לאומני, הקפיצה למסקנות לא התבססה על מידע. היא התבססה על תחושה – ועל פמפום מכוון של התחושה הזו.

מובן למה נוח למשפחת דדון לחשוב שמדובר בפיגוע. הבת שלהם הופכת באחת מסתם סטטיסטיקה של פשיעה פלילית למישהי שנפלה, גם אם לא ברצונה, על הגנת העם והמולדת. זה ודאי מנחם הרבה יותר, עד כמה שנחמה אפשרית.

אבל מובן גם למה הימין היהודי, במיוחד בנט, מיהר לרוץ עם הסיפור הזה לפני שהתברר על מה הוא בכלל. כי כשאנחנו מדברים על דדון – למרות שאנחנו לא יודעים כלום – אנחנו לא מדברים על היודו-נאצים מהגבעות, שהיו יותר מדי בכותרות לאחרונה. כשאנחנו מדברים על דדון, אנחנו לא מדברים על כך ש-44% מתושבי יצהר נעדרו מהצבעה על השאלה האם מותר לפגוע בחיילי צה”ל. כשאנחנו מדברים על דדון, אנחנו לא צריכים לשאול את עצמנו מי שותל את ערוגות הרעל שמהן יוצאים העשבים השוטים, ומי מקפיד לטפח אותן.

טוב לבנט ולאחים שיש רצח לא מפוענח של צעירה יהודיה. בלעדיו, הם היו במצוקת יח”צ. עכשיו, סוף סוף נמצא להם קצת דם לרקוד עליו.

הערה מנהלתית: זה היה הפוסט השני בסדרת פרויקט 300, במסגרתו אני אכתוב במשך חודש פוסט בן 300 מילה או יותר. ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האזרחות החלולה של ישראל

שר החוץ, אביגדור ליברמן, הודיע אמש (א') כי לא יתמוך בהסכם שלום שלא יכלול מה שהוא מכנה "חילופי אוכלוסין," שהוא שם נקי יותר לטרנספר. ליברמן דורש את העברתם של שטחים שמאוכלסים על ידי חלק ניכר מהפלסטינים הישראלים לפלסטין.

מליברמן אי אפשר לצפות להרבה. הוא "איש חזק" בסגנון הסובייטי-פוטיניסטי המוכר, איש של שלטון אתני ולא של שלטון המבוסס על תפיסה של זכויות. מה שבכל זאת צריך להפתיע היא השתיקה הכללית שבה התקבלה הדרישה שלו.

מדובר, אחרי הכל, בדרישה מדהימה מבחינה חוקתית. ליברמן רוצה לרוקן מתוכן, במקרה הטוב, את אזרחותם של מאות אלפי ישראלים, שרובם המוחלט נולד תחת שליטה ישראלית; הוא רוצה להעביר אותם לשליטה של ממשלה זרה. כלומר, גם אם הם ישמרו על אזרחותם הישראלית אחרי "חילופי האוכלוסין," היא לא תסייע להם בדבר.

המקרים בהיסטוריה המודרנית שבהם קרה משהו דומה לזה נדירים מאד. הבולט ביותר שאני יכול לחשוב עליו הוא התבוסה הצרפתית של 1870, כשחבלי המולדת של אלזאס ולוריין נקרעו מצרפת והועברו לגרמניה. הסנאט הצרפתי קיבל בדמעות את ההחלטה, תוך שהוא מכריז שאזרחותם הצרפתית של תושבי החבלים הכבושים תשמר לעד. כשיצאה צרפת למלחמת העולם הראשונה, 44 שנים לאחר מכן, היא יצאה אליה מתוך תחושה יוקדת להחזיר את האזרחים האבודים לתחומה. מאות אלפי צרפתים מסרו את נפשם על המטרה הזו.

ובישראל, שקט. שותק ראש הממשלה נתניהו, שמוכיח שוב שהוא לא ראש הממשלה של הישראלים אלא לכל היותר של היהודים, וליתר דיוק – של חלק מן היהודים; ראש ממשלה ישראלי, ראש ממשלה שגאה במדינתו, בתפיסת האזרחות שלה, בכך שבה שווים כל האזרחים בפני החוק, היה מפטר מיד שר שהיה מדבר בפומבי על שלילת אזרחותם של מאות אלפי בני אדם. אבל רגע, נתניהו כבר הביע את דעתו בנושא: ליברמן אמר אתמול שהוא כבר עמד על דרישתו "מול אומות העולם," והוא צודק. הוא אמר את אותם הדברים עצמם באו"ם, לפני יותר משלוש שנים. אז סירב נתניהו לגנות אותו, ועוזריו אמרו שהוא "איננו רואה את דעותיו של ליברמן כבלתי לגיטימיות." כלומר, ראש הממשלה הישראלי תומך בשתיקה באיונה של האזרחות הישראלית.

שותק גם שר האוצר, יאיר לפיד. האחרון הרי כבר כתב פעם, גם אחרי שהפך לשר, ש"[אנחנו] גם אומרים שאחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו." באותו המאמר, כתב לפיד ש"אנחנו גם יהודים וגם דמוקרטים, אפילו שלא ברור מה זה אומר" – כלומר, ה"אנחנו" של לפיד לא כולל 17% מאוכלוסיית ישראל. קבוצת ההתייחסות שלו היא היהודים הישראלים (האמידים, אבל עזבו עכשיו) בלבד. כנראה שהמשמעות של "אנחנו גם יהודים וגם דמוקרטים" היא "אנחנו לא נפריע לשלול את זכויותיהם של לא-יהודים." אחרי הכל, אם הוא יעשה את זה, הוא עוד יצטרך, ר"ל, לדבר עם הזועביז.

מהדהדת שתיקתה של מגינת הדמוקרטיה בעיני עצמה, ציפי לבני, שמשמשת כנייר הטישו של הממשלה, שבו מוחים את כל הליחה האנטי-דמוקרטית שממשלת נתניהו משפריצה לכל עבר בנסיון להתחבב על האספסוף היהודי. כאן היא לא פתחה את הפה. האם היא עדיין חושבת שיש לה עתיד פוליטי? האם היא עדיין חושבת שהיא תוכל לחזור על ההונאה של 2009, ושהיא עשויה להזדקק לליברמן בעתיד? האם, ארור החושב אוון, לא מתאים לה לצאת להגנת ערביי ישראל משום שקולות הדרוזים הם אלה שעלו לה בהנהגת קדימה?

מן הימין הליברמני ועד המרכז-שמאל של לבני עולה שתיקה גדולה בכל מה שקשור להגנה על זכויותיהם של אזרחי ישראל שאינם יהודים. וזה לא צריך להפתיע: היהודים בישראל תמיד ידעו שישראל איננה מדינת לאום. אילו היתה מדינת לאום, היא היתה נאמנה לאזרחיה. היא לא מדינת לאום: היא מדינת אתנוס. האזרחות שהוענקה לפלסטינים שלא רצחו או גירשו אבותינו, תמיד נראתה מעושה ומאולצת. הפלסטינים הישראלים מעולם לא הוזמנו לקואליציה, כלומר לחלוק בכוח; מימיה הראשונים של הכנסת, זכות ההצבעה שהוענקה להם נראתה במקרה הטוב כסוג של חסד, במקרה הרע כסוג של מס שפתיים לאומות העולם כדי שנוכל להעמיד פני דמוקרטיה.

משרד הפנים תמיד התעקש שאין כאן כל לאום, שאין ישראלים בעולם כלל; שיש רק יהודים, ערבים וכמה אשורים. בית המשפט העליון, פעם אחר פעם, קיבל את העמדה הזו. אז אם אין ישראלים, אם יש רק יהודים וערבים, אז מה בצע לנו באזרחות? מילה ריקה, מילה שהעתקנו מן האירופאים מבלי שהבנו את משמעותה, מילה שמנופפים בה כדי לומר שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון." בפועל, כמו שכנותיה שהתהדרו במילים כמו "רפובליקה ערבית" כדי להסתיר את שלטון הסונים או השיעים, גם "מדינת ישראל" היא לא רפובליקה, אלא אתנוקרטיה. אולי הגיע הזמן, מאחר והממשלה לא מכירה בישראלים, להפסיק לדבר על "שר החוץ הישראלי" – הרי אין דבר כזה, ישראלים – ולהתחיל לדבר על "שר החוץ היהודי." פתאום זה לא נשמע כל כך טוב, אה?

סביר להניח שמדבריו של ליברמן, כרגיל, לא יצא כלום; שליברמן אמר אותם כי במילות רהב הוא אלוף, כי הוא יודע שגם כוחו שלו, לא רק כוחה של לבני, מתאייד עם השתלבותם של המצביעים שלו בקהל המצביעים הכללי והתפוגגות הצורך במפלגה "רוסית." אבל בכל זאת יש להן משמעות. הן מבהירות ל-17% מהאוכלוסיה הישראלית שהיא לא באמת ישראלית, שגורלה הוא עלה נידף ברוח, שאפשר להכריע בו בלי לדבר איתה כלל. בצירוף מקרים, קיבל אתמול (א') יאיר שמיר, שר החקלאות ממפלגתו של ליברמן, את האחריות על יישום מתווה פראוור. כלומר, תכנית הטרנספר לבדואים הועברה לידי מפלגה שחרטה את הטרנספר על דגלה. כל פלסטיני ישראלי צריך להבין עכשיו שמבחינת נתניהו, לפיד ולבני, גורלו וגורל משפחתו צפוי להיות כגורל הבדואים.

בלי נאמנות אין אזרחות, אמרה הסיסמה של ליברמן. יש להפוך אותה על ראשה: בלי אזרחות, אין זכות לצפות לנאמנות. בהתחשב במצבם ובתקדימים העולמיים, הפלסטינים הישראלים היו כנראה המיעוט הדרוס והמנושל השקט ביותר בהיסטוריה. ליברמן, ושותפיו לממשלה השומרים על זכות השתיקה, מערערים את תחושת השייכות שלו ואת תחושת היציבות שלו. הם משחקים באש, אבל הם יכולים לסמוך על כך שאם וכאשר היא תפרוץ, היהודים בישראל יקבלו באנחת רווחה את ההתלקחות: סוף סוף, אפשר יהיה לשמוט את העמדת הפנים הרפובליקנית, ולהיות מה שרצינו להיות תמיד. מדינת יהודים, ליהודים בלבד.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה במיוחד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מכתב פומבי לעמוס שוקן

נכבדי,

אני מחזיק במנוי למהדורה הדיגיטלית של "הארץ," שלדעתי הוא העיתון הטוב ביותר במדינה הזו. אני רגיל להחזיק בשלל דעות מיעוט, ואחת מהן היא שיש צורך דוחק, אם אנו רוצים בעיתונות חופשית, לשלם עבורה. המודלים העסקיים של השענות על רצונו הטוב של הציבור, על הרצון לעוצמה של בעל ממון, או על מכירת פרסומות בעייתיים כולם מבחינת קיומה של עיתונות חופשית; הראשון משום שהוא איננו מבטיח קיום, השני משום שהוא מכפיף את העיתון לצרכיו של בעל ההון (דוגמא רעה במיוחד ראינו בימיו של נוחי דנקנר כבעלי "מעריב," ועל "ישראל היום" אני לא רוצה להרחיב את הדיבור), השלישי מכפיף את חופש העבודה של העיתונאים לצרכיה של מחלקת הפרסום. אז כן, אני מודע לכך שעבור עיתון רציני צריך לשלם, וכמו אוליבר וונדל הולמס והמסים שלו שבהם קנה ציוויליזציה, אני משלם בשמחה.

אבל אתה מקשה עלי.

מילא שאני צריך להתמודד עם חרחור המלחמה הבלתי פוסק של ארי שביט, שבשלב מסוים אפילו נתתם לו מדור-איראן ייחודי. מילא בני ציפר; אותו, לטובת שאריות שפיותי, הפסקתי לקרוא. יצחק לאור הוא צפרדע קשה יותר לבליעה, לאור הדיווחים על עברו, אבל כל זמן שהוא שומר על המיזוגניה שלו תחת שליטה, אני חי עם זה. אני מזכיר לעצמי שכן, אני משלם את שכר הסופרים של לאור, אבל גם את זה של עמירה הס הנהדרת, של ברק רביד שידו בכל, ושל שורה של עיתונאים מוצלחים מאד אחרים, שמספקים לנו את המקבילה הישראלית של הניו יורק טיימס. לא נטול פגמים, אבל הכרחי.

אלא שהבוקר, כתב גדעון לוי את הדברים הבאים: "צבעם של המהגרים הוא הבעיה. מיליון מהגרים מרוסיה, כשליש מהם לא יהודים, שגם בדם של חלקם התגלתה מידה של אלכוהול ופשע, לא היוו בעיה." ההדגשה שלי.

Gideon Levi 2_small

עכשיו, נכבדי, אם מישהו היה כותב בעיתון שלך משפט נוסח "מיליון פלסטינים, שבדם של חלקם התגלתה מידה של אלכוהול ופשע…", יש להניח – כך, על כל פנים, אני רוצה להאמין – שהוא לא היה עובר עורך, ושתוך זמן קצר הייתם מפסיקים את ההתקשרות עם הכותב ושולחים אותו לנסות את מזלו אצל בן דרור ימיני.

אז איך, לעזאזל, עבר המשפט הזה? האם אנחנו צריכים להודות למזלנו הטוב שלוי לא הוסיף הערה על מקצוען המועדף של מהגרות מחבר העמים? הוא הזכיר את האלכוהול, אחרי הכל. יש הרבה צפרדעים שאני מוכן לבלוע. זו, לצערי, גדולה מדי בשבילי.

אני אמנע מלהתייחס לנקודה הברורה מאליה – שהמשפט הזה של לוי חותר תחת כל שאר המאמר המוצדק מאד שלו, שבו הוא מייחס גזענות לחברה הישראלית; בתים מזכוכית, אבנים וכן הלאה; כמו גם לחוסר הקוהרנטיות של העמדה של לוי, שמצד אחד מקונן על רדיפת האפריקאים בישראל ומצד שני קרא לתושבי תל אביב לתמוך באחד מגדולי רודפיהם, רון חולדאי. אפילו לעיוורון ההיסטורי של לוי – אני זוכר היטב את שנות התשעים, ואני זוכר שלחלק ניכר מהישראלים היתה גם היתה בעיה עם המהגרים מרוסיה – לא אתייחס. יש לי רק שאלה אחת: האם "הארץ" עומד מאחורי המשפט הזה?

כי בהנחה שלא תהיה התנצלות פומבית על הטור הזה – ללוי יש נסיון בכאלה – ובהנחה שלוי ימשיך בתפקידו כאילו לא קרה כלום, חוששני שלא אוכל לחדש את המנוי שלי. אני אקלל את יומי כשזה יקרה, כי "הארץ" הוא כלי חיוני עבורי; אבל יש גבול. והגבול, מבחינתי, עובר בבעל טור בכיר שחוזר על השמצות גזעניות כאילו היו עובדה, ותוך לשון שהדעת איננה סובלת, שמזכירה ("בדם של חלקם התגלתה מידה של…") תקופות אפלות (TM).

אני מקווה שתסלק את עננת החשד הטורדני שכל זה היה מלכודת קליקים, שהמשפט הזה עבר עורך בדיוק בגלל שהוא יקפיץ את הפיוזים לכמה אנשים ויביא עוד כמה קוראים. לאסטרטגיה הזו אין קיום. אני מקווה שאתם טובים יותר מזה.

שלך,

יוסי גורביץ

פוסט אורח: מה שלא מלמדים על רבין, או החינוך להכחשת-עם

לקראת פסטיבל יצחק רבין השני (זה של התאריך הלועזי) התבקשה בתי (כיתה ה') להכין עבודה קבוצתית עם כמה מחברותיה, שכל אחת מהן התבקשה לענות לשאלה אחת על המנהיג המנוח. השאלה שהוטלה על בתי בלבלה אותה קצת: "מה היה יחסה של החברה אל יצחק רבין?" והיא ביקשה את עזרתי.

אני מניח שהמורה, או מי שהכין את העבודה הזאת, ציפה לתשובה בנוסח: "החברה התייחסה לרבין בכבוד רב כי הוא היה איש חשוב שעשה דברים גדולים", וכו' וכו', אבל אני הערתי: גם אני לא לגמרי מבין, "החברה" מורכבת מקבוצות שונות של אנשים שכל אחת מהם התייחס אליו אחרת לגמרי, כולל האויבים שרבין נלחם נגדם – הבריטים, הערבים – וגם מתנגדיו הפוליטיים ששנאו אותו שנאה עזה, עזה עד מוות. את יודעת, הקבוצה החברתית שממנה יצא הרוצח. איזה קבוצה חברתית, היא שאלה, וכשעניתי, המתנחלים בשטחים, אלה שלא רצו שתקום שם מדינה פלסטינית, היא ממש לא הבינה על מה אני מדבר ומה הקשר לשאלה הפשוטה של המורה.

כבר ארבע שנים – מאז כיתה ב' – טוחנים להם בשכל בבית הספר רצח-רבין-רצח-רבין-רצח-רבין, על גבורתו של האיש הנערץ והישגיו ועל הפגיעה בדמוקרטיה ונגד האלימות. בתי, סליחה על הפולניות, היא תלמידה מצטיינת, ואם היא מתעקשת שלא סיפרו לה למה, בעצם, רבין נרצח, סימן שלא ממש סיפרו לה, גם אם מישהו שרבב על כך חצי מילה פה ושם בתוך ים הטקסים והנאומים המופלצים.

סיפרו, אמנם, בהדגשה, שרבין חתם על הסכמי שלום, פמפמו שוב ושוב את השלום עם ירדן, מדי פעם גם זרקו גם מילה או שתיים על איזה "הסכם אוסלו" עם אני-לא-זוכרת-מי, המצחיק ההוא עם הזיפים והכאפיה. וזהו. הילדים לא שמעו מילה וחצי מילה על תוכנם של אותם הסכמים שרבין חתם עליהם, לא קיבלו הסבר של ממש עם מי, בדיוק, הם נחתמו ומה, לעזאזל, היה בהם שכל כך הרגיז את יגאל עמיר וחבריו.

המורים אינם מסבירים להם מי היה יאסר ערפאת ועל מה הוא נלחם עם ישראל לפני ההסכם (וגם אחריו). הרשות הפלסטינית בקושי מוזכרת ורבין ודאי שאינו מקבל קרדיט, חיובי, שלילי או ניטראלי, על הקמתה. פסטיבל שנתי ענק על רצח פוליטי בלא הסבר על הויכוח הפוליטי שמאחוריו.

מה הסיבה לצנזורה? התירוץ החביב על המורים והמנהלים עצמם הוא שפרסום הרקע לרצח עלול להעניק לו לגיטימציה: אם לרצח רבין "הייתה סיבה", מישהו עלול לחשוב שהיא מוצדקת. טיעון קלוש: האיש מוצג בעקביות כגיבור וכמנהיג למופת, וכל סיבה לרצח תתפרש בתודעתם של הילדים, אוטומטית, כרעיון מגונה.

מבקרי המערכת משמאל טוענים ההיפך: המורים, נטען, חוששים לדבר על מחאת הימין של 1995, והקשר הישיר בינה לבין הרצח, פן ינציחו את הנראטיב ה"שמאלני" של "ההסתה שהובילה לרצח" ושל "איש השלום שנרצח בידי מתנגד השלום". אלא שגם הטיעון הזה בעייתי: לא מעט מורים ומנהלים דווקא מדברים מתוך הנראטיב הזה ואף מדקלמים את אותן סיסמאות עצמן. הצנזורה אינה משתיקה את הדיבורים על השלום וההתנגדות לשלום, אלא את ההסבר על תוכנם של ההסכמים ושל הוויכוח על אודותיהם.

וכל זה לא קשור לשאלה, האם רבין באמת התכוון לאפשר לפלסטינים להקים מדינה או רק גטאות אוטונומיים, ומה היה יוצא מהסכמי אוסלו אלמלא נרצח: מערכת החינוך היסודית בישראל בורחת בעקביות מפני השאלות עצמן. למורים ביסודי אסור לדבר על אש"ף, על השטחים ועל הפלסטינים: מבחינתה, הדברים הללו פשוט לא קיימים; מערכת החינוך עדיין קבורה עם גולדה מאיר בעולם שבו העם הפלסטיני לא היה ולא נברא.

ישראל? איפה זה בדיוק?

על קירות בתי הספר וגני הילדים, לצד הדגלים ותמונות גדולי האומה, תלויות מפות של ישראל, שכולן שגויות: גבול המדינה ממזרח עובר, לפי המפות, על נהר הירדן, מים המלח ועד הכינרת (ומשם על גבולה המזרחי של רמת הגולן). במפות חדשות, מהשנים האחרונות, הוצאה רצועת עזה מחוץ לגבול, אך לא ברור לאיזו מדינה היא שייכת. הגדה המערבית הייתה ונשארה חלק בלתי נפרד מישראל; חברון, רמאללה ומעלה אדומים מופיעות, אם בכלל, כערים ישראליות לכל דבר. לקו הירוק אין זכר.

אפשר להתחכם ולומר שאלה מפות של ארץ ישראל ולא של המדינה. אבל לבנון וסוריה מופיעות באותה מפה כ"ארצות" נפרדות אף שאין ביניהן שום גבול פיסי-גיאוגרפי, וכך גם ירדן, שחלקה, לפחות, שייך לארץ ישראל הדתית-היסטורית (בניגוד לערבה, שאיננה חלק ממנה).

כך או כך, הילדים כלל אינם מודעים להבחנה הסבוכה הזאת. תוכנית הלימודים בגיאוגרפיה לכיתה ו' (זהירות, מסמך) מבטיחה ללמד את הילדים את הנושא "גבולות"; בפועל, בספר הלימוד, כמו במציאות, אין למדינה גבולות. הספר מזכיר את יהודה ושומרון כשניים מחבלי הארץ, בלא שום אבחנה בינם לבין אזורים אחרים.

בפרקים העוסקים ביהודה ושומרון מוזכרים "יישובים ערביים", כפי שהם מוזכרים בפרקים העוסקים בגליל ובלא כל הבחנה בין אלה לאלה. ההיסטוריה של ירושלים מופיעה בו בפרוטרוט; ההיסטוריה של הגדה אינה מפורטת.

אותן מפות ואותם הסברים מופיעים גם בספרי הלימוד לתנ"ך, ששכם, בית לחם, בית אל, יריחו וכל השאר מככבים בהם, כידוע, כחלק מרכזי מהארץ המובטחת.

אבל סיפוח הארץ בגנים ובחינוך היסודי מתקיים לפי העיקרון הידוע: "מקסימום שטח – מינימום ערבים". מספר אזרחי המדינה, לפי כל ספרי הלימוד, הוא 7.5 מיליון – מספר אזרחי המדינה שבתוך הקו הירוק בתוספת המתנחלים. ילדים, עזרו לנו למצוא 2.1 מיליון פלסטינים!

היחס לרצועת עזה, כרגיל, גרוע עוד יותר. עזה הוצאה ממפת המדינה ואינה מוזכרת בשיעורי מולדת, אבל לא קיבלה בתמורה מעמד של מדינה עצמאית. לדידם של תלמידי היסודי, היא פשוט לא קיימת.

ילדי כיתה ה' לומדים כיום גיאוגרפיה מספר קונצפטואלי-הוליסטי יפה בשם "אדם וסביבה באגן הים התיכון", מפרי עטם של בילי סביר ואמנון סופר. הספר מתאר את אגן הים התיכון כיחידה סביבתית-גיאולוגית-אקלימית-תרבותית אחת ומסביר לעומק את מאפייניה, בכל התחומים, ובמקביל, מפרט את אותם מאפיינים בכל מדינה ומדינה מסביב לים, כולל ישראל, ובהשוואה ביניהן.

הילדים לומדים על מלטה, על קרואטיה, על ערים במרוקו ונהרות באלג'יר. תשומת לב מיוחדת מוקדשת למדינות קרובות – מצרים, טורקיה, לבנון, יוון. הספר נכתב לפני ההתנתקות, אך מאז יצאה לו מהדורה מעודכנת, הכוללת מפה של ישראל שאינה כוללת את רצועת עזה. אבל איש לא טרח להוסיף את עזה לרשימת המדינות שמסביב לים. הרי עזה איננה מדינה – אבל היא גם איננה ישראל. היא א-מקום, היא כלום.

פוליטיקלי-קורקט נטול פלסטין

ההשתקה הרועמת הזאת סותרת בדיסוננס צורמני את שאר תכני הלימוד. תוכנית הלימודים לגנים וליסודיים עברה בשנים האחרונות ליברליזציה מרשימה – ואני אומר זאת בלא שמץ ציניות, לפחות לפי מה שאני רואה אצל בנותיי, בגנים העירוניים ובתי הספר הממלכתיים בגבעתיים.

לימודי המדעים הפכו למופת של חינוך סביבתי. הבנות שלי (בנות 4 ו-10) מחנכות אותי להפריד פסולת, לחסוך במים ולכתוב על שני צדי הדף, ומדקלמות את הגורמים להתחממות כדור הארץ.

זכויות האישה והילד נלמדים לעומק. אמנת זכויות הילד של האו"ם תלויה על הכניסה לגן. תוכניות שוביניסטיות כמו "מלאכה" (נגרות לבנים, תפירה לבנות) עפו החוצה או שונו לגמרי. ילדי הגן לומדים שיעור בנושא "הגוף שלי הוא רק שלי" כדי להגן עליהם מתקיפות מיניות, ובבתי הספר צופים צפייה ביקורתית בפרסומות.

הילדים שומעים שוב ושוב שאסור להם לצחוק על השונה, על לקויי למידה, על "בעלי מוגבלויות" (המילה "נכים" אינה קיימת), על ילדים שונים מהם בצבע עורם ובאורח חייהם. שתי גננות שונות סיפרו לשתי בנותיי, כל אחת בתורה, ש"יש בנות שמתחתנות עם בת", בנימה חיובית לגמרי.

שיעור "מולדת" שבזמן ילדותי בשנות ה-70-80 היה גיבוב של גיאוגרפיה תנ"כית, מורשת קרב ושירים לאומניים מזמן הפלמ"ח, הפך לשיעור אזרחות לכל דבר. הילדים לומדים בפרוטרוט על זכויותיהם כאזרחים בדמוקרטיה, בחירות, הפרדת רשויות ותפקידי הרשויות – ועל הצורך בחיים משותפים ושוויוניים בין הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית: נשים/גברים, עולים/ותיקים, עדות, דתיים/חילונים – וגם ערבים. הרבה ערבים.

ספר המולדת לכיתה ד', העונה לשם הפוליטיקלי-קורקטי להפליא "לחיות יחד בישראל", מציין בהדגשה כי הערבים הם כחמישית מאזרחי ישראל והערבית היא שפה רשמית כאן. מתוארים יישובים יהודיים וערביים, תרבות יהודית וערבית וילדים כאלה וכאלה בצורה בלתי-סטריאוטיפית ובלתי-פטרונית בעליל. מוזכרת גם העובדה שרמת החיים של הערבים נמוכה יותר ושהם קיבלו מהמדינה שירותים פחות טובים (בלשון עבר). הספר מציין גם "שיש טענות על אפליה" כלפי הערבים, מבלי לסתור אותן בטענה נגדית על העדר אפליה.

ספרי הלימוד לכיתה ו' – אותם ספרים המספחים את הגדה המערבית – מזכירים אפילו גרסה מרומזת ומכובסת של הנכבה, בציינם כי "ערבים עזבו במלחמת העצמאות" ובתארם "שינויים ביישובים הערביים בעקבות אירועי תש"ח".

אבל על שני מיליון הערבים המתגוררים בתוך מה שהספרים מגדירים כ"ישראל", בלי אזרחות ישראלית ובלי שום זכות אזרח דמוקרטית – אף מילה.

פלסטינים? עניין פוליטי

ההשתקה הזאת אינה נעשית כדי לייפות את המציאות. ילדי המאה ה-21 אינם עטופים בצלופן. המורים יודעים היטב כי הם צופים בסרטים אלימים ובתוכניות ריאליטי אכזריות ומופגזים מגיל אפס בחומרים קשים.

הילדים לומדים בשיעורי חברה על אירועים אקטואליים, מבחירות מקומיות דרך אסונות טבע ועד אירועים פליליים – וגם פיגועים. המורה בוחרת את האירועים יחד עם התלמידים, שמתייעצים עם הוריהם – וזה בסדר, הפלסטינים ממילא אינם בכותרות כיום ואינם מעניינים את אף אחד, אלא אם כן הם מחבלים.

ספרי הלימוד לכיתה ו' דנים בסוגיות כבדות-ראש כמו תחבורה ציבורית, עומסי תנועה ותעסוקה. הילדים עומדים בצפירה מדי שנה ושומעים, מגן טרום חובה (!) על השואה, ההעפלה, מלחמת העצמאות ושאר מלחמות ישראל. האביב הערבי כבר נכנס גם הוא לתוכנית הלימודים המתקדמת. אבל על הכיבוש – אף מילה. כי הכיבוש זה "פוליטי".

רצח רבין, כמובן, זה לא עניין פוליטי, פיגועים זה לא פוליטי, המלחמות והשלום עם מצרים – לא פוליטי, הפגנות המחאה החברתית ומשפט הנשיא קצב – כל זה לא פוליטי. אבל הכיבוש – זה פוליטי, ופוליטי זה פויה; ההתנחלויות – פוליטי; חיסולים בעזה ורציחות, מעשה יומיום של פלסטינים בגדה – פוליטי. חופש הפרט – חשוב ביותר, אבל אף מילה על אנשים שרכושם מופקע בחתימתו של נער בן 19 ועל רבבות אסירים ללא משפט. פקקי תנועה בגוש דן – סוגיה נכבדה; מחסומים בשטחים – הס מלהזכיר. עוני ואנאלפביתיות במרוקו – בעיה אמיתית, עוני ברצועה – עניין פוליטי. זכויות הילד – חשוב נורא, אבל מאות אלפי ילדים, שחיילים פולשים לביתם באמצע הלילה והופכים אותו לעמדת שמירה – זה כבר פוליטי. בחירות לנשיאות ארה"ב או לעיריית גבעתיים זאת חגיגה לדמוקרטיה ונהדר לדבר עליהם; רצח של ראש ממשלה זאת פגיעה בדמוקרטיה, וחייבים לדבר עליו; אבל חבל ארץ שחי במשטר אפרטהייד, שני מיליון איש בלי זכות בחירה – זה פוליטי, אז שקט.

הסתה אצילית עובדת טוב יותר

ולא מיותר לציין שגם שמו של המוכחש היא סיסמא אסורה של אגודת קושרים חשאית. הערבים בישראל, שכאמור, זוכים ליחס הוגן למדי בספרי הלימוד, אינם "פלסטינים" או "פלסטינים-ישראלים" אלא לעולם "ערבים" או "דרוזים". ניחא; נניח שהמטרה היא ליצור יחס חיובי מצד הילדים היהודים, ושזהותם של ערביי ישראל ממילא שרויה במחלוקת פנימית ביניהם. אבל איך קוראים לכל אותם ערבים שחיים בתוך אותה מדינה דמיונית שבין הים והירדן, ואינם ישראלים בשום צורה ועניין? לא קוראים להם, כמובן, והם גם לא באים לבד, כי אין להם אזרחות, ושילכו מכאן כבר.

אסור לשגות באשליות או להיתמם. מדובר בהסתה לכל דבר ועניין. הסתה מעודנת ומתוחכמת, יעילה ביותר, כי קשה להבחין בה ולגנות אותה. יעילה בהרבה מההסתה המפורסמת בבתי הספר של הפלסטינים עצמם נגד ישראל, דווקא בגלל העידון שלה. הילדים כאן אינם לומדים שהפלסטינים הם קופים וחזירים ושיש לחסלם. מוחם אינו נשטף בסיסמאות לאומניות ובסטריאוטיפים של ערבים משופמים ומסריחים בנוסח עלילות דני-דין. ההיפך הגמור מזה: הם גדלים בעולם המחשבה הסטרילי של המאה ה-21, בשיח נקי של מלים יפות במיטב רוח הפוליטיקלי-קורקט. בשיח הזה יש מקום וכבוד לכולם – לכל מי שקיים. אבל העם שאתו הם חולקים את מולדתם אינו שם – אינו קיים, אז איך ניתן לו מקום? זאת אינה סתם הכחשה – זוהי הכחשת עם.

חומרי הלימוד משתנים מחטיבת הביניים והלאה. אי אפשר להסתיר עובדות בסיסיות מנער בן 14, שחי במדינה שאינה צפון-קוריאה ויכול להיכנס בעצמו לאתר הניו-יורק טיימס או לוויקיפדיה באנגלית. אבל הילדים גדלים עד לכיתה ו', לפחות, בעולם דמיוני נקי מפלסטינים. וזה מספיק; אלה הן השנים שבהן הם מעוצבים. אחר כך, שטיפת המוח כבר תעשה את שלה וההכחשה תהפוך לחלק מהמנגנון הנפשי. הפלסטינים ייכנסו לספרי הלימוד, אבל בתודעתם של התלמידים הם כבר יישארו "עניין פוליטי", רסיס קטן בישבן, כתם זניח בשולי התודעה שמעניין רק אנטישמים וסמולנים.

(תני גולדשטיין)