החברים של ג'ורג'

להישיר מבט

פעם, מזמן, עלה לשלטון בישראל שמאלני קיצוני. אחד הדברים הראשונים שעשה עם כניסתו ללשכת ראש הממשלה היה לזמן אליו את ראש השב"כ. הראש חשש מהפגישה; אחרי הכל, ארגונו היה מעורב בעבר במעקב והטרדה של פעילי מפלגתו של ראש הממשלה החדש.

אבל כל זה לא עלה כלל לדיון. הדבר היחיד, כמעט, שדרש ממנו ראש הממשלה היה להפסיק את העינויים שסבלו עצירי השב"כ. "אפילו לא סטירת לחי?", השתומם הראש. "אפילו לא זה," השיב מנחם בגין.

התנגדותו של בגין לעינויים לא נבעה רק מתפיסתו הליברלית, אם כי אפשר שהיה הליברל מבין ראשי הממשלה שלנו, עם השכלה רחבה מהדור הישן; הוא ידע היטב, על בשרו, מה משמעם של עינויים. הוא שהה כמה חודשים במרתפי הנ.ק.וו.ד., כחייל פולני.

ראש השב"כ הבטיח לציית. הוא שיקר. הם משקרים עד היום.

* * * * *

ארצות הברית רועשת בשבועיים האחרונים, לאחר שממשל אובמה התיר לפרסום את מה שזכו מיד לכינוי "מזכרי העינויים". עורכי דין מלומדים, שאחד מהם – ג'יי באייבי (Bybee) – מונה מאז לשופט בבית משפט פדרלי לערעורים, כתבו שורה של הצדקות מעוותות לעינויים. הטקסטים הנתעבים של באייבי זכה לתשומת לב מיוחדת, ובין השאר הולחנו; אנדרו סליבן הבחין מיד שבאייבי אישר לסי.איי.איי, למעשה, לשחזר את "חדר 101" של אורוול.

חדר 101 – ספוילר לרגע קריטי של "1984", אז מי שלא קרא מתבקש לעצור כאן – פועל מתוך הנחה שלכל אדם יש דבר שמפחיד אותו במיוחד, ושמולו הוא חסר אונים ושכל הגנותיו מתמוטטות. אצל וינסטון סמית' היו אלה עכברושים; אצל אבו זובדייה, טרוריסט זוטר באל קאעדה, היו אלה חרקים.

באייבי, משלמד על רגישותו של אבו זובדייה, אישר לכלוא אותו בתא קטן עם חרקים. הוא טען, ופקידי ממשל בוש ממשיכים לטעון עד היום, שלא מדובר בעינויים.

* * * * *

שיטה נוספת של עינויים שהשתמש בה הסי.איי.איי, בסיוע ובעידוד הממשל, היתה "waterboarding". הממשל, שהיה להוט להצדיק את השימוש בשיטה, טען כי היא יעילה במיוחד וכי אפילו העציר הקשוח ביותר, חאליד שייח' מוחמד – שמשטר בוש ייחס לו את תכנון פיגועי ה-11 בספטמבר – התמוטט לאחר טיפול בשיטה הזו.

המסמכים שנחשפו מעידים כי חאליד שייח' מוחמד עונה כך 183 פעמים. מה שמעלה את השאלה: אם סימולציה של הטבעה היא כה יעילה, אם מוחמד נשבר מיד, מדוע הוטבע 182 פעמים נוספות? מדוע הוטבע אבו זובדייה 83 פעמים, אם אחת היתה מספיקה?

כי עינויים לא משיגים מידע. הם משיגים הודאות. ואם מישהו לא מדבר, יכול להיות שפשוט אין לו את המידע שאתה מחפש, או שהוא עקשן במיוחד. אז בואו נטביע אותו עוד פעם. וכשזה לא יעבוד – לא יעבוד 183 פעמים ברציפות – נאיים עליו שנענה גם את הילדים שלו. אחרי הכל, עורך הדין ג'ון יו אישר. על פי דיווח אחד לפחות, הילדים – עבד, בן שבע בעת חטיפתו ב-2003, ויוסוף, בן תשע אז – עונו; בינתיים, הם נעלמו מעל פני האדמה.

ילד בן שבע וילד בן תשע, מבודדים, מורעבים, מעונים באמצעות חרקים (שוב חרקים), ואחר כך – אחר כך מתאיידים. ככה זה נגמר.

* * * * *
העינויים, והדו"חות, לא יורדים מסדר היום בארה"ב. ממשל אובאמה היה מעדיף להמשיך הלאה, אבל כלל לא בטוח שיתנו לו. אם על זה לא תהיה העמדה לדין, אז צדק ניקסון כשאמר ש"אם הנשיא עושה את זה, זה לא לא חוקי".

* * * * *
כשבוצעו פיגועי ה-11 בספטמבר, אהבה התקשורת הישראלית להתפעם מהתקף הפטריוטיות של התקשורת האמריקנית, וליבב על כך שבישראל זה לא היה עובר. לקח לאמריקנים כמה שנים להתאושש מההיסטריה של ההתקפה הראשונה על אדמה אמריקנית מאז פרל הארבור, אבל מאז הם למדו דבר פשוט: שבדיוק בעת משבר, אסור להרפות מצווארם של הפוליטיקאים. כי דווקא בעת משבר, הם יסיגו את הגדר, בטענה שהכרח וצריך ואין ברירה.

מי שחושב שהעיתונות הישראלית איננה פטריוטית דיה, כנראה שלא עקב אחר התנהלותה במשברים הבטחוניים האחרונים. היא נתנה גיבוי מלא לכל הבל פטריוטי. בין השאר, היא מקפידה שלא לדווח על הסוד הגלוי – העינויים המופעלים כלפי עצורי שב"כ – ועל הסוד האפל עוד יותר, זה שדיבר עליו היום אחד מבכירי החמאס: שהשב"כ מתנה לעיתים אישור כניסה לטיפול רפואי בישראל בשיתוף פעולה איתו.

העיתונות, שמאלנית לכאורה, שותקת. אחרי הכל, מי שמדבר נגד עינויים במזרח התיכון – לא נורווגיה, כפי שכבר ציין באשיר ג'ומאייל, מומחה בתחום – ואומר שהם פשע שמרעיל הן את המעונה והן את המענה; שהם אינם יעילים, משום שהמעונה יגיד כל דבר כדי להפסיק את הכאב, ולו זמנית; שהם אסורים משום שהם כליהם של ברברים ולא של בני תרבות; מי שאומר דברים כאלה, שלא מוכן לקבל שעינויים הם דבר פטריוטי ושמענים צריכים להיות גאים במעשיהם, חזקה עליו שהוא שמאלן תלוש, שונא עצמו ושונא עמו, תוקע סכין בגב האומה תוך כדי הרעלת בארות.

כמו מנחם בגין.

(יוסי גורביץ)

כשאמירת אמת היא מעשה מהפכני: למה אורוול חשוב

אריק בלייר, הוא ג'ורג' אורוול, לא היה אדם מושלם. הוא עצמו ידע שיש חלקים באישיותו שהם לא נעימים: כל חייו נאבק בתיעוב כלפי המעמדות הנמוכים ובאנטישמיות שלו, שהיו חלקים מן החינוך של בני מעמדו וזמנו. לא תמיד הוא ניצח במאבקים הללו, אבל הוא ניתח את התבוסות, הכיר בהן ככאלו, וחזר למאבק.

בכתיבתו יש משהו שהייתי מכנה "פנאטיות שקולה": אורוול שנא בלהט את החברה האנגלית בת זמנו, ורצה בשינוי דרסטי שלה – אבל לא היה מוכן להפעיל אלימות לשם כך. הוא היה מודע מאד לכך שהחברה הזו עיצבה אותו, לטוב ולרע, ולא היה מוכן להשגת שינוי באמצעות בגידה בה ושיתוף פעולה עם הרודנות הסטליניסטית.

בכך השיג איזון קשה-לשמירה בין ההכרה שבעוולות החברה בה חי, ובין הסירוב להזדהות עם אויביה. הוא היה אנטי-קולוניאליסט, אבל היה חשדני מאד כלפי מה שיבוא לאחר קריסת האימפריה: "אפילו לא ידעתי שהאימפריה הבריטית גוססת, ושהיא תהיה טובה הרבה יותר מהאימפריות הצעירות שיעמדו במקומה", כתב ב-1936 ("לירות בפיל").

היה בו צד אנטי-אינטלקטואלי חזק – "צריך להיות אינטלקטואל כדי להאמין בשטות כזו. אף אדם פשוט לא יהיה כה טיפש" – שנבע מחשדנות עמוקה כלפי אינטלקטואלים. חשדנות מוצדקת: "בגידת האינטלקטואלים" מעולם לא הורגשה כפי שהורגשה בשנות השלושים, כשמיעוטם אץ לחבק את הפאשיזם וההמונים – "הנוער הגרמני אמר את דברו, ונקשיב לו", כדברי היידגר – ורובם זינק לזרועותיה של העריצות האדומה: ג'ורג' ברנרד שואו אמר על משפטי הראווה של סטאלין ש"לאיש לא יכול להיות ספק באשמתם של הנאשמים".

לאורוול היה, והוא כתב זאת תוך כדי המשפטים. העונש על שבירת האחדות היה מהיר: נידוי. מו"לים שמאליים סירבו להוציא לאור את ספריו, ביניהם "הומאז' לקטלוניה", שתיאר כיצד בגדה ברית המועצות בספרד הרפובליקנית. רבים מהאינטלקטואלים, אלה מהם שהתפכחו ב-1956 וב-1968, לא סלחו לאורוול על כך שצדק עוד ב-1937.

אם אורוול חתר למשהו, הוא חתר לאמת, אמת חסרת רחמים ואשליות, אמת המופנית ראשית כל אל המחנה הנאור; מהפאשיסטים והפולקיסטים אין טעם לצפות למאומה. במאבק על האמת, השפה היא כלי ראשון במעלה: והמאמר "פוליטיקה והשפה האנגלית", אולי הטוב שבמאמריו, מתאר את השחתתה של השפה.

ישנן תמות בנות אלמוות, שחוזרות על עצמן לאורך הדורות. קלאסיקנים ימצאו במאמרו של אורוול הדים לטקיטוס ואף לתוקדידס. "כפרים חסרי מגן מופצצים מן האוויר, ותושביהם מגורשים; בבקר יורים במכונות יריה; את הבקתות מציתים בקליעים נותבים; לכך קוראים 'השכנת שלום'" (אורוול); "לשוד, לשחיטה, לביזה, הם נותנים את השם הכוזב 'שלטון'; הם עושים שממה וקוראים לה 'שלום'" (טקיטוס, אגריקולה 30); "מילים שינו את משמעותן וקיבלו משמעות חדשה. חוצפה חסרת מעצורים נדמתה כאומץ של בעל ברית נאמן; היסוס זהיר, כפחדנות גלויה; המתינות – כמעטה לחוסר גבריות; היכולת לראות את כל צדדי הבעיה, כחוסר יכולת לפעול. אלימות פראית הפכה לגבריות, חתרנות זהירה – לאמצעי מוצדק של הגנה עצמית". (תוקדידס, מלחמת פלופונס, סוף ספר שלישי)

והתופעה הזו, שימיה כימי התעמולה והמלחמה, פועלת היטב גם כיום, גם כאן.

לכאורה, אורוול דיבר על עידן אחר, עידן האידיאולוגיות הגדולות. גרמניה הנאצית נפלה בדם ואש ותרועות וואגנר עוד ב-1945. ברית המועצות המשיכה לגרום סבל בל יתואר למאות מיליונים, עד שהתפוגגה בענן חלודה ב-1991. לכאורה, כל זה לא רלוונטי: גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה.

אבל התופעה של בגידת האינטלקטואלים, של שיתוף פעולה עם האויב והערצת הטוטליטריות, עודנה איתנו; כך גם השימוש לרעה בשפה. להשמת אזורים חקלאיים אנחנו קוראים 'חישוף'; למצור נתנו את השם 'כתר נושם'; להריגת ילדים – 'ירי על פי הנהלים'; לאפרטהייד קראנו 'אזורים המותרים לכניסה לזכאי שבות בלבד'. ואת זה צריך להמשיך להגיד.

אבל צריך לומר גם שאין כל מקום להבנה למניעיהם של ג'יהאדיסטים; שאין שום דבר הראוי להערצה בתרבות המוות המוסלמית; שהגיע הזמן להפסיק להתייחס לתרבות המערבית כנחותה מכל תרבות אחרת, ושיש לומר לעולם השלישי כמה מילים קשות; שההתקרבנות, על כל צורותיה – מזו היהודית ועד זו הפמיניסטית – איננה ולא תוכל להיות פתרון.

צריך לומר לשמאל הפוסט-מודרני – שאת שקיעתו, אני מקווה, אנחנו מתחילים לראות – שיש עולם של ממשות מחוץ לטקסטים; שיש לייחס למעשים משמעות גדולה מזו של מילים; שפוליטיקה וחקיקה – שהם לא תמיד נעימים ולא תמיד נקיים – משיגים הרבה יותר תוצאות מנסיונות ל"שינוי תודעה" באמצעות "תיקון" השפה.

ישראל נמצאת בחצי השנה האחרונה תחת מתקפת ספינים חסרת תקדים. לשקר יש, אם לא ממשלה, לפחות מפלגת שלטון. באווירה של הולכת שולל כללית, כתב אורוול, אמירת אמת היא מעשה מהפכני.

הבה נקום ונעשה אותו.

(המאמר פורסם לראשונה, כקול קורא, בסיפור האמיתי והמזעזע של. תודות לאיתמר שאלתיאל על עזרה ועידוד.)

יוסי גורביץ