אם היה צורך בהוכחה לכך שההבנה המיסטית בה מתהדרת שרי אריסון נחותה מזו של בן תמותה מן המניין, די היה לצפות בתוצאות של הכרזתה על עצמה כנביאה. צריך להיות שוטה מושלם – שוטה קדוש, אולי, אבל שוטה – כדי להכריז על עצמך כמי ששומע קולות בדיוק כשאתה נמצא בעימות חזיתי עם רגולטור. היה כבר מי שאמר לכלכליסט שעכשיו כבר אי אפשר להתייחס לעימות בין אריסון ופישר כאל מאבק בין שני אנשים רציונליים.
יש גם מעט מאד מן התבונה בייחוס לעצמך ידיעה מראש על הגעת המשבר הכלכלי, ובכל זאת להפסיד כל כך הרבה כסף בעטיו. אולי זו ההוכחה המובהקת ביותר לאי רצינותה של אריסון: אילו היתה מצליחה לשכנע שידעה על המשבר, ולא פעלה למנוע אותו, היא היה צפויה לתביעה בשל רשלנותה. היא ידעה שהרוחניות שלה, וההצהרות שלה עליה, לא יגרמו לאיש להרים טלפון לאיזה עוכר דין כריש.
לגיונות נחלצו להגנתה של אריסון בעיתונות ובבלוגוספירה: מה רוצים ממנה, נטפלים אליה בגלל שהיא אישה מצליחה, למי זה מזיק, ובכלל – לכו תדעו, אולי היא צודקת. אריאל רובינשטיין, במשפט קצר בכלכליסט, חתך דרך כל הבולשיט הזה: אילו היא היתה מנכ"ל במשרד ממשלתי, אמר, היא לא היתה שורדת שעה בתפקידה.
אבל אני לא רוצה להתמקד באריסון. זה קל מדי. בידרמן אמר את כל שיש לומר. אני רוצה להתמקד במה שהיא מעידה על אמונתה.
אריסון מקדישה את ספרה "למלאכים ולמדריכים, ליישויות" שהובילו אותה לכתיבת הספר. והנה, כבר כאן, יש מוקש: מלאכים או "ישויות"? השניים אינם דרים בכפיפה אחת. מלאכים – אלא אם שינתה אריסון את מובנה של המילה, ובהתאם לאופנה היא הצהירה על אמונה בקבלה – הם שליחיו של אל מונותאיסטי כלשהו. קבלתה של מערכת ערכים מונותאיסטית, כזו שיש בה מלאכים ושבשלה מתפלל יהודי אורתודקסי קודם שנתו אל "המלאך השומר אותי", מטילה צל כבד על קיומן של ישויות אחרות.
אריסון טוענת שמשהו מדבר אליה. נניח, לצורך הוויכוח, שהיא איננה שרלטנית, הוזה או בלתי שפויה. נניח שהיא באמת שומעת קולות. מאיפה הם באים? אם מערכת הערכים של אריסון היא מונותאיסטית, חוצנים הם אפשרות בעייתית מאד; צריך שורה שלמה של קפיצות אמונה כדי לשלב חיים אינטליגנטיים מפלנטה אחרת עם התורות המונותאיסטיות, וזה נראה כמצריך בזבוז של יותר כוח חשיבה משאריסון מפגינה.
מה הם, אם כן? בהתעלמות מוחלטת מאלפי שנים של חשיבה עקרה בתחום, אריסון מדברת על "ישויות"” ותו לא. אבל אם אריסון אכן מאמינה בקבלה – או מכירה ולו הכרות שטחית את תורות הסוד השונות – היא צריכה לדעת שמגע עם "ישויות" הוא סכנה איומה, כי רוב הסיכויים הם שמי שמדבר אליה הוא שד. ואף על פי כן, היא מתייחסת לכל מסר שמועבר אליה כטהור ואמין.
אבל ברור לחלוטין שאריסון לא מאמינה בקבלה. אילו היתה מאמינה בה, ולא בגרסאות הפלסטיק שמוכרים לסלבריטאים, היא היתה כנראה צריכה לחתוך את הוורידים. אשה, ועוד אשה שמתיימרת לגדולה, היא טומאה מהלכת על פי הקבלה. יתר על כן, אריסון התעסקה עם רייקי ועם כל הזבל המזרחי המקובל. ככזו, היא גם עובדת אלילים.
עכשיו, יכול להיות שאריסון רואה בעצמה יורשת רוחנית של בתו של יעקב פרנק והיא מתכננת להודיע לנו תוך כמה חודשים שהיא הגואלת, המשיחה שהתגלגלה בביבים, הקדושה והקדשה, סופיה שהתגלגלה בבשר. אם זה לא המצב, ובהנתן כמויות הזבל האחר שהיא מתהדרת שלמדה קשה להאמין שזה המצב, אי אפשר לומר שאריסון מתייחסת ברצינות לקבלה – מה שמטיל בספק את אמיתות ההצהרה שלה שהיא מאמינה בה.
ואולי לא. אולי המילה "אמונה", אצל אריסון כמו אצל הרבה שוטי ניו אייג', היא מילה ריקה. משמעותה היא לא "קבלה של דוקטרינה מסוימת על מהות היקום והדרך להתנהל בו", אלא "התבשמות בהרגשה טובה שיהיה בסדר", קב למציאות, לקיחת הרימון של התורות השונות, זריקת תוכנן ושמירת הקליפה ה"רוחנית" שלהן.
כשאין הבדל בין רייקי לקבלה לוריאנית, כשהתפיסה היא ששתיהן אומרות את האמת – או מספר אמיתות – ושכל אחת מהן יכולה לשמש את המאמין ברגע נתון, בלי יותר מדי תביעות ממנו, אנחנו לא מדברים על אמונה, אלא על שביעות רצון "רוחנית" מעצמך. אתה בסדר; אתה תמיד בסדר.
לא במקרה אין שדים בעולמם של הניו אייג'רים. הם לא באו לכאן כדי להתמודד עם בעיות רוחניות וסכנות מטפיזיות, הם באו כדי לשמוע שהם בסדר. החייזרים של אריסון משמשים, לעיתים תכופות, כתחליף מודרני לשדים; חשבו על כל הזיות החטיפה והניצול המיני. ה"אפורים" הם פשוט אינקובי וסוקובי בשינוי צורה. שלא במקרה, המקום שבו האמונה בהם נפוצה הוא דרום ארה"ב והמערב התיכון שלה, שם תמיד היתה נפוצה האמונה בשדים.
לא מקובל היום לדבר על שדים, אפילו לא בארצות הברית. התיאולוג ה. ריצ'רד ניבור העיר פעם, במרירות מסויימת, שהתפיסה הנוצרית בארה"ב היא של "אל נטול זעם, שהכניס אדם נטול חטא לממלכה נטולת דין, בשל תחינותיו של ישוע בלתי צלוב". הדילול הזה, בין השאר, חיסל את הכנסיות הליברליות: כשאין הבדל מעשי בין נצרות ליברלית והומניזם, התנ"ך והאבסורדים שלו הופכים דבר מביך לאדם חושב.
לא במקרה הדתות המצליחות, בתוך הריק הזה, הן הסיינטולוגיה והמורמוניזם. בעידן סינקרטיסטי, שבו אפילו האפיפיור מהסס להכריז על האמונה בקיומו של השטן, הן מציעות גנוסטיקה זולה. אצל הסיינטולוגים יש אפילו שדים (“תטאנים”), ששולטים בפועל ברוב המין האנושי.
אז, בסופו של דבר, במה מאמינה אריסון? מה היא מציעה לתושבי ישראל, כדי להגשים את "השלום שמתחיל בתוכם"? הכל ולא כלום. עשה מה שמוצא חן בעיניך, כנראה שיש בזה אמת כלשהי – כל זמן, כמובן, שתקפיד לעטוף את מעשיך בממבו ג'מבו רוחני. כך אפשר להרוויח מיליארד ולפטר 900 עובדים – והכל מכוונות טובות; כך אפשר, בו זמנית, “לדעת" מראש על אסונות – הצונאמי, המשבר הכלכלי – להמנע מלפעול נגדם ועדיין להשאר חף מרגשות אשם. כך אפשר להיות אחד הקפיטליסטים החזיריים ביותר במשק, להרגיש רוחני, ובו זמנית לא להרגיש שום אחריות או אשמה. הרי במימד אחר הכל יהיה טוב יותר. לא במקרה זו הדת המועדפת על בני המעמד הבינוני העליון והמעמד העליון: היא ממרקת את המצפון בלי צורך בשום פעולה. ה"רוחניות" הזו היא כמו מגב-חלון: מפעילים אותה כשיורד גשם, נותנים לה לצבור אבק ביום רגיל. בקצרה, זו חילוניות – רק שטופה באמונות תפלות, ונטולת מחויבות לשאר בני האדם.
בקצרה, זה חוסר רצינות משווע. ומי שכותבת ספר שלם רק כדי לומר לנו כמה היא לא רצינית, לא צריכה להתפלא כשעולים קולות הדורשים לבחון האם ראוי שהיא תשאר בתפקידה רב ההשפעה – תפקיד, רצוי להזכיר, שירשה, ולא בנתה בעצמה.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות