החברים של ג'ורג'

המלאכים של שרי

אם היה צורך בהוכחה לכך שההבנה המיסטית בה מתהדרת שרי אריסון נחותה מזו של בן תמותה מן המניין, די היה לצפות בתוצאות של הכרזתה על עצמה כנביאה. צריך להיות שוטה מושלם – שוטה קדוש, אולי, אבל שוטה – כדי להכריז על עצמך כמי ששומע קולות בדיוק כשאתה נמצא בעימות חזיתי עם רגולטור. היה כבר מי שאמר לכלכליסט שעכשיו כבר אי אפשר להתייחס לעימות בין אריסון ופישר כאל מאבק בין שני אנשים רציונליים.

יש גם מעט מאד מן התבונה בייחוס לעצמך ידיעה מראש על הגעת המשבר הכלכלי, ובכל זאת להפסיד כל כך הרבה כסף בעטיו. אולי זו ההוכחה המובהקת ביותר לאי רצינותה של אריסון: אילו היתה מצליחה לשכנע שידעה על המשבר, ולא פעלה למנוע אותו, היא היה צפויה לתביעה בשל רשלנותה. היא ידעה שהרוחניות שלה, וההצהרות שלה עליה, לא יגרמו לאיש להרים טלפון לאיזה עוכר דין כריש.

לגיונות נחלצו להגנתה של אריסון בעיתונות ובבלוגוספירה: מה רוצים ממנה, נטפלים אליה בגלל שהיא אישה מצליחה, למי זה מזיק, ובכלל – לכו תדעו, אולי היא צודקת. אריאל רובינשטיין, במשפט קצר בכלכליסט, חתך דרך כל הבולשיט הזה: אילו היא היתה מנכ"ל במשרד ממשלתי, אמר, היא לא היתה שורדת שעה בתפקידה.

אבל אני לא רוצה להתמקד באריסון. זה קל מדי. בידרמן אמר את כל שיש לומר. אני רוצה להתמקד במה שהיא מעידה על אמונתה.

אריסון מקדישה את ספרה "למלאכים ולמדריכים, ליישויות" שהובילו אותה לכתיבת הספר. והנה, כבר כאן, יש מוקש: מלאכים או "ישויות"? השניים אינם דרים בכפיפה אחת. מלאכים – אלא אם שינתה אריסון את מובנה של המילה, ובהתאם לאופנה היא הצהירה על אמונה בקבלה – הם שליחיו של אל מונותאיסטי כלשהו. קבלתה של מערכת ערכים מונותאיסטית, כזו שיש בה מלאכים ושבשלה מתפלל יהודי אורתודקסי קודם שנתו אל "המלאך השומר אותי", מטילה צל כבד על קיומן של ישויות אחרות.

אריסון טוענת שמשהו מדבר אליה. נניח, לצורך הוויכוח, שהיא איננה שרלטנית, הוזה או בלתי שפויה. נניח שהיא באמת שומעת קולות. מאיפה הם באים? אם מערכת הערכים של אריסון היא מונותאיסטית, חוצנים הם אפשרות בעייתית מאד; צריך שורה שלמה של קפיצות אמונה כדי לשלב חיים אינטליגנטיים מפלנטה אחרת עם התורות המונותאיסטיות, וזה נראה כמצריך בזבוז של יותר כוח חשיבה משאריסון מפגינה.

מה הם, אם כן? בהתעלמות מוחלטת מאלפי שנים של חשיבה עקרה בתחום, אריסון מדברת על "ישויות"” ותו לא. אבל אם אריסון אכן מאמינה בקבלה – או מכירה ולו הכרות שטחית את תורות הסוד השונות – היא צריכה לדעת שמגע עם "ישויות" הוא סכנה איומה, כי רוב הסיכויים הם שמי שמדבר אליה הוא שד. ואף על פי כן, היא מתייחסת לכל מסר שמועבר אליה כטהור ואמין.

אבל ברור לחלוטין שאריסון לא מאמינה בקבלה. אילו היתה מאמינה בה, ולא בגרסאות הפלסטיק שמוכרים לסלבריטאים, היא היתה כנראה צריכה לחתוך את הוורידים. אשה, ועוד אשה שמתיימרת לגדולה, היא טומאה מהלכת על פי הקבלה. יתר על כן, אריסון התעסקה עם רייקי ועם כל הזבל המזרחי המקובל. ככזו, היא גם עובדת אלילים.

עכשיו, יכול להיות שאריסון רואה בעצמה יורשת רוחנית של בתו של יעקב פרנק והיא מתכננת להודיע לנו תוך כמה חודשים שהיא הגואלת, המשיחה שהתגלגלה בביבים, הקדושה והקדשה, סופיה שהתגלגלה בבשר. אם זה לא המצב, ובהנתן כמויות הזבל האחר שהיא מתהדרת שלמדה קשה להאמין שזה המצב, אי אפשר לומר שאריסון מתייחסת ברצינות לקבלה – מה שמטיל בספק את אמיתות ההצהרה שלה שהיא מאמינה בה.

ואולי לא. אולי המילה "אמונה", אצל אריסון כמו אצל הרבה שוטי ניו אייג', היא מילה ריקה. משמעותה היא לא "קבלה של דוקטרינה מסוימת על מהות היקום והדרך להתנהל בו", אלא "התבשמות בהרגשה טובה שיהיה בסדר", קב למציאות, לקיחת הרימון של התורות השונות, זריקת תוכנן ושמירת הקליפה ה"רוחנית" שלהן.

כשאין הבדל בין רייקי לקבלה לוריאנית, כשהתפיסה היא ששתיהן אומרות את האמת – או מספר אמיתות – ושכל אחת מהן יכולה לשמש את המאמין ברגע נתון, בלי יותר מדי תביעות ממנו, אנחנו לא מדברים על אמונה, אלא על שביעות רצון "רוחנית" מעצמך. אתה בסדר; אתה תמיד בסדר.

לא במקרה אין שדים בעולמם של הניו אייג'רים. הם לא באו לכאן כדי להתמודד עם בעיות רוחניות וסכנות מטפיזיות, הם באו כדי לשמוע שהם בסדר. החייזרים של אריסון משמשים, לעיתים תכופות, כתחליף מודרני לשדים; חשבו על כל הזיות החטיפה והניצול המיני. ה"אפורים" הם פשוט אינקובי וסוקובי בשינוי צורה. שלא במקרה, המקום שבו האמונה בהם נפוצה הוא דרום ארה"ב והמערב התיכון שלה, שם תמיד היתה נפוצה האמונה בשדים.

לא מקובל היום לדבר על שדים, אפילו לא בארצות הברית. התיאולוג ה. ריצ'רד ניבור העיר פעם, במרירות מסויימת, שהתפיסה הנוצרית בארה"ב היא של "אל נטול זעם, שהכניס אדם נטול חטא לממלכה נטולת דין, בשל תחינותיו של ישוע בלתי צלוב". הדילול הזה, בין השאר, חיסל את הכנסיות הליברליות: כשאין הבדל מעשי בין נצרות ליברלית והומניזם, התנ"ך והאבסורדים שלו הופכים דבר מביך לאדם חושב.

לא במקרה הדתות המצליחות, בתוך הריק הזה, הן הסיינטולוגיה והמורמוניזם. בעידן סינקרטיסטי, שבו אפילו האפיפיור מהסס להכריז על האמונה בקיומו של השטן, הן מציעות גנוסטיקה זולה. אצל הסיינטולוגים יש אפילו שדים (“תטאנים”), ששולטים בפועל ברוב המין האנושי.

אז, בסופו של דבר, במה מאמינה אריסון? מה היא מציעה לתושבי ישראל, כדי להגשים את "השלום שמתחיל בתוכם"? הכל ולא כלום. עשה מה שמוצא חן בעיניך, כנראה שיש בזה אמת כלשהי – כל זמן, כמובן, שתקפיד לעטוף את מעשיך בממבו ג'מבו רוחני. כך אפשר להרוויח מיליארד ולפטר 900 עובדים – והכל מכוונות טובות; כך אפשר, בו זמנית, “לדעת" מראש על אסונות – הצונאמי, המשבר הכלכלי – להמנע מלפעול נגדם ועדיין להשאר חף מרגשות אשם. כך אפשר להיות אחד הקפיטליסטים החזיריים ביותר במשק, להרגיש רוחני, ובו זמנית לא להרגיש שום אחריות או אשמה. הרי במימד אחר הכל יהיה טוב יותר. לא במקרה זו הדת המועדפת על בני המעמד הבינוני העליון והמעמד העליון: היא ממרקת את המצפון בלי צורך בשום פעולה. ה"רוחניות" הזו היא כמו מגב-חלון: מפעילים אותה כשיורד גשם, נותנים לה לצבור אבק ביום רגיל. בקצרה, זו חילוניות – רק שטופה באמונות תפלות, ונטולת מחויבות לשאר בני האדם.

בקצרה, זה חוסר רצינות משווע. ומי שכותבת ספר שלם רק כדי לומר לנו כמה היא לא רצינית, לא צריכה להתפלא כשעולים קולות הדורשים לבחון האם ראוי שהיא תשאר בתפקידה רב ההשפעה – תפקיד, רצוי להזכיר, שירשה, ולא בנתה בעצמה.

(יוסי גורביץ)

באו לברך, נמצאו מקוללים

היססתי עד כה אם לכתוב על פרויקט "עם הספר": עבדכם הנאמן משמש כפרילאנסר של אחת מזרועות רשת מוזס, ולא מקובל לירוק לבאר שממנה אתה שותה. על כן, לא אתייחס כלל לפרויקט עצמו, אלא למשמעות הבלתי-מתוכננת של הטקסטים שבחר.

רשימת הספרים שנכללים ב"עם הספר" היא: התנ"ך, הספרים החיצוניים, סידור תפילה, שני מחזורים (לראש השנה וליום כיפור – מדוע נמנע מאיתנו המחזור של פסח?), הגדת פסח, המשנה, התלמוד הבבלי, "תורת הסוד הקדומה" (אני מניח שזה מתייחס לספר יצירה, הבהיר ושאר הזבל הגנוסטי), ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי, מורה נבוכים, ספר הכוזרי, ספר הזוהר, שולחן ערוך, "ספרות המוסר", אגרות הבעש"ט, ספר התניא, ליקוטי מוהר"ן, מעשיות ר' נחמן ברסלב, כתבים כלשהם של החפץ חיים, החזון איש, י.ד. סולובייצ'יק וקוק האב, רש"ר הירש, א.ש. השל, שלום עליכם, ביאליק, הרצל הבלתי נמנע ("מדינת היהודים", יש להניח, ולא החזון האוטופיסטי של "אלטנוילנד"), ברנר וש"י עגנון.

יש לציין שהבחירה מפתיעה לטובה והיא מכילה כותב יהודי-רפורמי חשוב (א.ש. השל), אם כי נראה שהוא הוכנס לרשימה כקישוט. מכל בחינה אחרת, היא בעייתית. מתוך 30 פריטים, 25 הם דתיים: 21 מתוכם אורתודוקסיים במובהק (סידור התפילה, למשל, הוא אורתודוקסי); ומתוך אלה מוקדשים לקבלה ולחסידות – המוץ המובהק של היצירה היהודית – שישה פריטים (אפשר שאף שבעה – תלוי מה נכנס תחת "ספרים חיצוניים"). האם באמת אנחנו זקוקים לעוד זבל ניו אייג'י? האם הוא חשוב יותר מההתעוררות היהודית העצומה של המאה ה-19?

יש להניח שחלק מן השיקולים היו כלכליים (מה גם שהחנקן של המדינה, בנק פועלים, מעורב בפרויקט): הרצון להמנע מתשלום עבור זכויות יוצרים. חלק אחר היה בוודאי פופוליסטי: הזוהר ימכור, באקלים האמונות התפלות שלנו, הרבה יותר משירי רחל.

אלא שבעל כורחם, עורכי הסדרה – שהתעקשו לדחוף את הרצל הבלתי-נקרא כאחד מיוצרי המופת היהודים – הדגישו דווקא עובדה בלתי נוחה לציונות: היצירה היהודית עד עידן התחיה הציוני היתה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, יצירה דתית.

ראוי להסתכל ברשימה ולראות מה אין בה. קודם כל, אין בה היסטוריה. אף שכתבי יוסף בן מתתיהו חשובים עשרות מונים מהבלי בעל התניא, אף שבלעדיהם אין היסטוריה יהודית קדומה, הם לא בפנים. והבחירה הזו נכונה: העורכים קלעו היטב לתפיסה המחשבתית היהודית – אם אפשר לקרוא לה כך – שהיתה א-היסטורית לחלוטין. יהודים לא שימרו את כתביו של בן מתתיהו; מי שעשו זאת היו הנוצרים. בין היהודים, שרד בן מתתיהו בגרסה מסורסת ולא מזיקה – "ספר יוסיפון". היו לכך כמה סיבות טובות מאד – בין השאר, בן מתתיהו מדגיש את אפסותה ההיסטורית של האליטה הרבנית, והוא משמש כמקור לכמה מן האגדות התלמודיות על החורבן, אך בשינוי (למשל, האגדה על בריחתו של יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה ונבואתו בפני אספסיאנוס על בחירתו לקיסר, שדומה באופן חשוד לסיפורו של בן מתתיהו עם אותו קיסר עצמו).

גם האפוסים נעדרים. מהאיליאדה ועד פאן תדאוש, בפרוזה או במשקל, האפוס שימש כאבני הבניה של התפיסה הלאומית. ליהודים לא היו חסרים חומרים לאפוס: החשמונאים; ההגנה האחרונה, הנואשת של ירושלים, הכהנים המשליכים את מפתחות ההיכל הבוער השמימה ("מאחר ולא היינו אפוטרופסים ראויים, קחם!"); מצדה; ביתר – אבל ההנהגה היהודית היתה אנטי-לאומית. הרבנים הבוגדים – האוליגרכיה של יהודה – קשרו עם הרומאים כנגד העם, והעלימו את הזיק המשיחי המסוכן, ואיתו את הלאומיות. ראשית כל העלימו את החשמונאים, בעלי המסר המסוכן שיכול להיות מלך יהודי שלא מבית דוד.

נפקד גם מקומו של הסיפור העממי. לאיטלקים היה בוקאצ'יו, לאנגלים היה צ'וסר, לצרפתים ולגרמנים כותבים רבים – אבל ליהודים לא היו אלא אגדות דת, סיפורי מוסר, מעשה בשור הבר שנגח את הלוויתן. אם היו סיפורים עממיים, הם התגלגלו לאגדות חסידיות.

על מחשבה מדינית, כמובן, אין מה לדבר. לא לנו מקיוואלי והקריאה לשחרור איטליה מן הברברים, מור והאוטופיה, מונטסקייה והפרדת הרשויות; המחשבה המדינית היהודית, אם היתה כזו, נתקעה בשלב הסלווקי: מלך חלש יחסית עם מועצה חזקה יחסית.

פה ושם היתה שירה, כמעט תמיד מושפעת מהסביבה ולא מחדשת; ואם המשורר לא הקפיד לכתוב הרבה שירים דתיים, הוא הסתכן מאד. פרוזה, להוציא יומנים – נדירים מאד – לא היתה. מוזיקה, להוציא שירה עממית, מעולם לא היתה תחום יהודי חזק. האיסורים התנ"כיים על האמנות הפלסטית והאיסורים הרבניים על אמנות הבמה גרמו לכך שיהודים לא תרמו להן כמעט דבר. התרומה היהודית העיקרית לתרבות אירופה, עד נפילת חומות הגטו, היתה התפלות והרשעות של הקבלה – ומעט רפואה, שבהתחשב בסטנדרטים הרפואיים של ימי הביניים כנראה הרגה הרבה יותר חולים משהצילה (וכללה לא מעט קבלה).

ראוי לציין שחלק גדול מן היצירות המופיעות ב"עם הספר" הן מן התקופה המודרנית: "שולחן ערוך" הוא בן המאה ה-16, ההבל החסידי מן המאות ה-18 וה-19, החפץ חיים, החזון איש, קוק וסוליבייצ'יק הם בני המאה ה-20. הן מהוות עדות כיצד דילגה המודרנה על היהדות, שלא תרמה דבר לרנסנס או לתקופת ההשכלה.

התחיה היהודית החלה אחרי שחומות הגטו ושלטון העריצות הרבני נשברו על ידי השלטון הזר, עם האמנציפציה; עד אז, הדרך היחידה שבה יכול היה אינטלקטואל יהודי לבטא את עצמו היתה לצאת מתחומי היהדות ולהתנצר. אפילו הרמב"ם – אותה דוגמא קבועה שבה מנופפים האפולוגטיקנים היהודים, כשהם מחפשים יהודי דתי בעל חשיבות; ואין זה מקרה שכמו האפולוגטיקנים המוסלמים, הם נאלצים לחזור למאה ה-12 – היה מסוכן מדי עבור רבני אשכנז, שהחרימו את ספריו הפילוסופיים ואף הסגירו אותם לשריפה בידי האינקוויזיציה.

האמנציפציה הציגה את היהדות ככלי ריק: תוך שנים ספורות, נמלטו רבים מהחושבים שבבניה. כשיצאה מקפאון שכפתה על עצמה, בנסיון להחזיר את עצמה לתקופת התלמוד, לא היה לה מה להציע למי שנפקחו עיניו וראה את המאה ה-19 – ולראשונה, יכול היה לבוא אליה. רק אז יכול היה הניסוי הנהדר, הבלתי מודע, שבצעו יהודי אשכנז באאוגניקה – בהעדיפם, דור אחרי דור, את המשכיל – להשתחרר מכבלי התלמוד והבלי הפסיקה ולתת פרי. ואיזה פרי!

במאתיים השנים האחרונות, העלו יהודי המערב תרומה לתרבות האנושית, העולה על תרומתה של כל קבוצה בגודל דומה. אבל זה קרה, ויכול היה לקרות, רק כאשר הפסיקו להיות "עם הספר" – התלמוד וגרורותיו, רוב מוחלט של ההיצע בפרויקט – והחלו להיות "עם הספרים".

אבל כל זה מדגיש את העובדה שהיהודים אינם, ולא היו מאז חורבן הבית, עם. לא היתה יצירה עממית יהודית; היתה רק יצירה דתית. לשאלת התרבות כבר התייחסתי; ראוי לציין שהלבוש ואף המזון – סממנים עממיים מאין כמוהם – של היהודים, דמו תמיד לאלה של שכניהם (בהבדלים הנדרשים מבחינת כשרות). המאכל היהודי שאין בלתו, החמין, שגרסאות שלו נמצאות ברחבי אשכנז וספרד, נוצר כדי להתגבר על מכשלה הלכתית: חוסר היכולת לבשל בשבת.

הלאומיות הציונית, כמו הלאומיות הפלסטינית, לא היתה אורגנית: היא היתה תוצאה של לחץ חיצוני כבד, שהגיע לשיאו בטראומה. עד השואה, רוב יהודי העולם דחו את הנחות היסוד הציוניות; הם נשארו מה שהיו תמיד, קבוצה דתית. הציונים עשו כל מאמץ כדי להעלים את העובדה הזו. אם יש דבר טוב בפרויקט "עם הספר", הוא הצפתה מחדש אל פני השטח.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

המלחמה מתחילה בתוכך

לזה שפוליטיקאים עוטפים את עצמם בדגל, כבר התרגלנו. פוליטיקאי ישראלי מצוי לא יכול לסיים נאום בלי להשבע בירושלים, בירתנו הנצחית. אין קליפ בחירות שלא כולל חיילים – מן העבר, כמובן: בחיילים הנוכחיים אוסר החוק להשתמש, ואלה של פעם עדיין נחשבים ליעילים וראויים לחיקוי. משום מה, מרבים להשתמש בתמונות ממלחמת ששת הימים.

במסגרת ההפרטה, התחיל טרנד מדאיג של ניכוס נכסי האומה על ידי אנשי עסקים או סתם עסקים. על פי חזונו של בנימין נתניהו על הפרטת הרווחה, סמי עופר מממן לנו תרופות לסרטן; עלובי החיים נשלחים לתכנית "הקניית הרגלי עבודה" המנוהלת על ידי חברה עסקית, שמעייניה, כמו כל חברה, ב-bottom line שלה; ואפילו את בתי הכלא כבר החלו להפריט.

ובכל זאת, בשבוע האחרון נחצו כמה קווים אדומים.

זו התמונה שמופיעה בפתח אתר האינטרנט של בנק הפועלים, שבעוונותי אני אחד מלקוחותיו. מסתבר שהבנק החליט לעשות קופת יחסי-ציבור על חשבון לקוחותיו האומללים שבצפון המופגז. קשה לי להאמין שיש ביקוש רב ל"קו החם" הזה.

כמה שירותים בנקאיים צריכים תושבי עיר מופגזת? כספומט להוצאת כסף לקניית מצרכים? לא נראה לי שיותר מדי ברוקרים מתוסכלים יושבים במקלטים ורוצים למכור את האופציות שלהם, או לבצע העברות בין חשבון לחשבון. ואלו שרוצים בכך, מן הסתם כבר מנויים על אחת מתוכניות הבנקאות האישית של הגוף שפעם התיימר לייצג פועלים.

גם בימים כתיקונם קשה להזדהות עם בנק הפועלים, לא מעט בשל הבעלים שלו, שרי אריסון, שבאטימות נדירה פיטרה 900 עובדים בשנה בה הראה הבנק רווחי שיא, ולאחר מכן המליצה לעם על תכניות ניו אייג' להשגת שלום פנימי; מעין מרי אנטואנט של הבנקאות.

באדנות יהירה, חילק הבנק הגדול במדינה, באמצעות העיתונים, דגלי לאום לחג העצמאות, והקפיד לרקום את שמו עליהם. הדגל הפך לסוג של פרסומת: בנק פועלים ומדינת ישראל לנצח. בהתחשב באופן שבו מכרה המדינה את הבנק, ובעובדה שהבנקים בישראל מהווים למעשה קרטל שאיש אינו מעז לגעת בו, אפשר להבין את הסנטימנט.

הבנק לא לבד: יש קבוצה שלמה של עסקים שעושים קופת יח"צ מהמלחמה, בעיקר חברות תקשורת וטלפונים, שמיהרו לצאת במבצעים מיוחדים לתושבי הצפון. יש כאן מימד של חוסר בושה שנעדר במלחמות קודמות. אז, לכל היותר הרשו העסקים לעצמם לכל היותר להרים תרומות ללב"י או לאגודה למען החייל; הם לא דחפו את עצמם לידיעה, ולא ניצלו את המלחמה לרווחים – לא באופן גלוי כל כך, בכל אופן.

בנק אחר, דיסקונט, יצא לאחרונה במבצע נתעב במיוחד, ברוממו את שמו על סמך מה שעושים עובדיו שלא בשעות העבודה: הוא ציין את השעות הרבות שמקדישים העובדים לפעולות התנדבות. אין לי הוכחות, אבל יש לי חשד כבד שההתנדבות הזו היתה מרצון בערך כמו ההתנדבות לשירות צבאי.

ראוי לציין שאף בנק או חברת טלפונים לא יצאה במבצעים למען תושבי שדרות, אף שהם תחת אש מזה חמש שנים ויותר. בנק הפועלים לא מיהר להודיע שהוא מוריד את העמלות שהוא גובה מעסקים שנפגעו בפיגועים, אף שהללו גבו בשנים האחרונות מחיר עצום. אין שום דבר זוהר בפיגועים: הם מקושרים עם גוויות, ילדים בוכים, זק"א, חורבן, הרס, יאוש. אין שום דבר קולי בשדרות: חול וקסאמים וראש עיר בהפרעה. אי אפשר לקשר אותם בשום צורה ליאיר לפיד.

אבל מלחמה – או הו. יופי של צילומים; רגש פטריוטי פראי ועיוור; חיילים פוטוגניים על רקע כלי משחית; מסוק חולף בשמי העיר הבוערת; השעיית כל פעולות החשיבה; העברת הרגשות (הכעס, הפחד, השנאה, האימה; לעולם לא החמלה, ההזדהות והנדיבות) למושב הנהג; כן, המלחמה טובה לעסקים. הבה נזדהה עם המלחמה.

אפשר ששרי אריסון היתה זוכה להרבה פחות קיתונות של לעג, אילו יצאה בקמפיין "המלחמה מתחילה בתוכך". לשלום, אחרי הכל, מעולם לא היה כאן שם טוב – והסיסמה האחרת היתה הרבה יותר אמינה.

(גילוי נאות: הכותב הוא עובד נטוויז'ן).

(יוסי גורביץ)