החברים של ג'ורג'

עלילה וצילה

התקשורת הישראלית חזרה בלי למצמץ על עלילה שהפיץ יואב אליאסי, כי היא הפנימה את העלילה

יואב אליאסי, הידוע בשם הפשע שלו “הצל”, התפקד השבוע לליכוד. הגיוני, כשחושבים על זה. מי שפקד אותו היה אורן חזן. בליכוד נאלמו דום. אף אחד שם לא רוצה להסתבך עם האספסוף של אליאסי, שמונה כ-250,000 איש. לך תדע כמה מהם יצביעו, לך תדע כמה מהם יתפקדו בעקבותיו, לך תדע כמה מהם תפגוש בשביעיות. היחיד שהעז לומר משהו, בנוהל, היה בני בגין. אליאסי הפעיל מיד את הנוהל שלו, שפעם היה מכונה “ויקום המלפפון ויכה את הגנן”, והודיע שמי זה בכלל בני בגין, שהרי הוא שמאלן ידוע שהבן שלו זורק אבנים על חיילי צה”ל בבילעין והבת שלו התאסלמה.

שתי האמירות הללו היו שקריות, אבל התקשורת היהודית התייחסה רק לשניה שבהן כשקרית. אחרי הכל, כאמונה על טוהר הגזע, היא נרתעה מהאפשרות של האשמת בתו של חברת כנסת בחילול הגזע ללא ראיות, אבל את העלילה על ידוי אבנים על חמושי צה”ל מצד פעילי שמאל היא בלעה כמו כלום.

למה? כי מאז שהחלה, לפני יותר מעשור, ההתנגדות העממית בכפרים הפלסטיניים לכיבוש הישראלי בגדה, ההתנגדות הזו זכתה לסיוע של פעילי שמאל ישראלים. הם התייצבו לצד פלסטינים, חטפו את הגז שהם חוטפים, לעתים נורו גם הם על ידי חיילי צה”ל. הם נתפסו אוטומטית, מעצם ההתייצבות מול החיילים, כאויביהם. ואם אתה אויב, אם חצית את הקווים, מה, לא תרים אבן?

אבינדב בגין מיהר לציין שהוא מעולם לא יידה אבנים על חיילי צה”ל. את זה ציטטה התקשורת היהודית באיחור, כמשהו חריג. הליכוד נאלם דום אחרי הדברים של הצל, ונאמר על כך לא מעט; הועלתה גם הטענה שמי זה בכלל הצל, שיפתח את הפה על אב שכול. לשטות הזו נניח עכשיו.

ההליכה להפגנה מול חיילי צה”ל, מבחינתי ומבחינת כמעט כל מי שדיברתי איתו, היתה חוויה משנה מציאות. הרבה מהאנשים שעומדים מול החמושים בירוק עמדו פעם ביניהם. הם בלעו במשך שנים את כל האמירות על כך שזה צבא מוסרי, שלא יורה סתם, לא יורה בלי סיבה.

והנה, הוא יורה עליהם. בלי סיבה. אתה עומד במרחק, מתעד את מה שאתה רואה, אולי מניף שלט, אולי צועק איזו סיסמה. אתה לא מעורב בשום צורה באלימות – ומישהו יורה בכיוון שלך רימון גז. למה? כי הוא יכול. כי ככה עושים. כי הוא יודע שהוא לא ייענש. גם אם הוא יהרוג פלסטיני. גם אם ההרג הזה יתועד בכמה מצלמות.

אבל המפגינים הישראלים לא מיידים אבנים. למרות העלילה. לפני כמה שנים, ב-2012 אני חושב, הייתי בנאבי סלאח. עמדתי על גג של בית וצילמתי איך הבואש מציף בתים בנוזל מסריח ואיך יורים גז מדמיע לתוך בתים. אחר כך, כשהחמושים הסתלקו וירדתי מהגג, השבאב התחילו להתגרות בי: אם אתה גבר, בוא איתנו לזרוק אבנים. אמרתי להם שאני לא יכול להגיד כלום בנושא, אבל אני לא יכול לידות אבנים. למה, שאל אחד. כי אני ישראלי ולזרוק אבן על הצבא זה סוג של בגידה. הם התקשו לבלוע את זה, אבל ככה זה.

מי שהתחיל עם העלילה הזו, כמובן, הוא צה”ל. הוא טען בשנים המוקדמות של ההפגנות שמפגינים ישראלים מיידים אבנים ושחמוש איבד את עינו כתוצאה מכך. כמקובל כשצה”ל רוצה לשקר, הציטוט היה מפי “קצין בכיר.” לא משהו שאפשר יהיה אחר כך להצמיד לו כתובת. למה התקשורת בלעה את זה בלי לברר? בלי לשאול, רגע, מה הראיות שלכם? יש עצורים? הגשתם כתב אישום? אין עצורים? אין כתב אישום? אז על מה זה מתבסס?

כי התקשורת ברובה המכריע היא מיליטריסטית. היא תומכת בצבא. היא לא אוהבת לדווח על כל הבלגאן הזה של הכיבוש. הוא משבש את התמונה שבה אנחנו צודקים. במידה רבה זה נובע מפחד: אתה יכול למתוח ביקורת פחות או יותר על כל חלק של הממשלה בלי לקבל ריקושטים מהציבור, אבל אם תמתח ביקורת על מה שהצבא עושה, תקבל התקוממות עממית. והתקשורת גם ככה מפרפרת. אז בוגדים במקצוע ונותנים לאספסוף לקרוא את מה שהוא רוצה לקרוא. הנה, עוד כתבה על עיוורת מלידה שהגשימה את חלומה להיות מדריכת צליפה למרות הכל. יש בתחום גבולות גזרה מעורפלים: הציבור אוהב את האידיאה של צה”ל ודי מתעב את המציאות; אתה יכול לכתוב בלי יותר מדי בעיה על כך שקצינים מקבלים משכורות מוגזמות ושצה”ל הוא בור שומן, אבל לא למתוח ביקורת (אלא אם זו ביקורת זהירה על כשלון טקטי) על פעולות מבצעיות, גם כאשר שמן, במקרה, רציחה.

האם הפעילים שהולכים להפגנות הללו לא עוברים רדיקליזציה? ודאי שכן. המקרה שאולי ידוע לשמצה מכולם הוא זה של נועה שיינדלנגר, שלפני מספר שנים הביעה שמחה על מות שני חמושים מעופפים של צה”ל בתאונה. היא הותקפה מכל עבר, בעיקר משמאל. שבמידה מסוימת חש שהוא צריך לשאת עכשיו עוד צלב שהוא בכלל לא ביקש.

ויש ימים, צריך להודות, שאני מרגיש כמו שיינדלינגר. אתה קורא את חומר הגלם של הדבר הזה, למשל, והדם עולה לראש. ואז צריך להירגע. אבל צריך לזכור: אלימות של ישראלים כלפי חמושי צה”ל מגיעה רק מימין. רק מתנחלים מרשים לעצמם לידות אבנים על חמושים ישראלים. רק ביצהר הרשו לעצמם לשרוף מוצב של צה”ל ורק יצהר ערכה הצבעה בשאלה האם להסגיר את הפורעים היהודים לצה”ל (והחליטה שלא). רק מתנחלים נהרו באוטובוסים והסתערו באופן מאורגן על בסיס של צה”ל, תוך שהם רוגמים באבנים את המח”ט. נועה שיינדלינגר משכה הרבה אש – אבל הדברים שאמר הלל וייס, דמות בעלת משקל בקהילת המתנחלים, למח”ט (”אנחנו נעלה לשלטון ונשפוט אותך בדיוק כמו במשפטי נירנברג. אנחנו נהרוג אותך ונתלה אותך על עץ גבוה, שכולם יראו. אמך תהיה שכולה, אשתך אלמנה וילדיך יתומים”) פשוט נעלמו מהזכרון הציבורי. זאת למרות שהמשטר עשה הכל כדי שיזכרו אותם, בכך שהעמיד לדין את וייס בסעיף נלעג של איומים והעלבת עובד ציבור.

למה האלימות הממשית של מתנחלים כלפי חמושי צה”ל לא נמצאת בתודעה שלנו, בעוד שהאלימות המדומיינת של שמאלנים כלפיהם נוכחת מאד? למה זוכרים היטב את נועה שיינלדינגר, אבל לא את וייס? כי צד אחד מתאים לנראטיב שמקודם בכל הכוח, גם על ידי התקשורת השמאלנית-לכאורה, הנראטיב של “שמאלנים בוגדנים”, בעוד הצד האחר יבהיר שהבוגדים מגיעים, כמו כמעט תמיד, מצד ימין; כי הפניית הזרקור אל המתנחלים האידיאולוגים תראה שהם בכלל לא פטריוטים ישראלים, שהם רוצים להחליף את המשטר הדמוקרטי במשטר אחר. שמתם לב, אני מקווה, שהם אף פעם לא מדברים על ישראליות ואזרחות – אלא אם אפשר להשתמש במושגים האלה כדי לנגח את חברי הכנסת הפלסטינים?

וכך התקשורת היהודית, מפחד מפני האספסוף של אליאסי ודומיו, משתפת פעולה עם קו מחשבתי שחותר תחת עצם קיומה שלה. כשהיא עושה זאת, היא בזויה אף יותר מחברי הליכוד שמילאו את פיהם מים אחרי ההתקפה של אליאסי על בגין.

ועוד דבר אחד: צחוקים. תחקיר של גדעון דוקוב חשף את העובדה שמומחה ה-hasbara בעיני עצמו, “ווילהלם רוט”, הוא בעצם מתחזה ישראלי בשם משה טל חרותי; שהמכון שלו לא באמת קיים ושהפגישות שערך לכאורה עם פוליטיקאים אירופאים לא התקיימו. כפי שציינה יפה טל שניידר, פעם אנשים היו מתחזים לטייסים; היום הם מתחזים לאנשי hasbara. אתר מידה, שבעבר נתן במה למצדיקי שואה, נתן לו במה רחבה ובסוף השבוע מחק בעליבות את כל המאמרים שלו. העורך שפרסם את כתביו של “רוט” בלי לברר שאדם כזה בכלל קיים, רן ברץ, מונה לאחרונה לתפקיד הסברה בכיר במשרד ראש הממשלה למרות שנציבות המדינה מצאה שהוא איננו כשיר לתפקיד. אם היו חסרים לנו סימני שאלה ביחס לשיקול הדעת של ברץ, הפרסום של כתבי “רוט”, שההתמחות שלו היתה בקידום המפלגה הניאו נאצית האוסטרית של שטראכה, מציב סימן שאלה גדול במיוחד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה במיוחד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שקרנים, שקרנים ארורים, וציונים

בני בגין הוא אדם משונה. הוא לוקח ברצינות את הרעיון שישראל צריכה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. בדרך כלל, מי שמדבר על כך עושה זאת תוך גיחוך וקריצה. בגין באמת מאמין שאפשר לרבע את המעגל הזה. הוא גם חשב שאפשר לנהל כיבוש תוך שמירה על זכויות האדם של הנכבשים. בשנת 1999 הוא הציג את מועמדותו לראשות הממשלה, הסיר אותה בסופו של דבר, ורץ בראש סיעת האיחוד הלאומי. הצלחתה היתה מוגבלת, ובגין פרש מן הכנסת באכזבה, כשהוא מציין שלא מצא די תומכים לרעיון של ימין שתומך בדמוקרטיה.

אתמול האיש הישר הזה הטיל פצצה: הוא הודיע לוועדת הפנים של הכנסת, שדנה בחוק פראוור – שהוא בעצם חוק פראוור ומתווה בגין – שבניגוד למה שאמרו לנו התועמלנים של הממשלה, הוא מעולם לא קיבל את הסכמתם של הבדואים למתווה. הסיבה לכך, אמר בגין, פשוטה למדי: הוא מעולם לא הציג להם אותו. אפילו בימין היהודי יתקשו לטעון שאדם הסכים למשהו, אם כלל לא ידע עליו.

עבור יריב לוין זו היתה סיבה להקשות את חייהם של הבדואים עוד יותר, אבל אפילו התולעת הזו נאלצה להודות שבהנתן שזה המצב, אין מנוס אלא לדחות את ההצבעה על החוק, אולי אף לבטלה כליל. כל מתווה בגין-פראוור תלוי כעת על בלימה.

והפארסה הקטנה הזו חשובה משום שבמשך חודשים חפרו לנו אנשי ה-hasbara במוח בטענה שהבדואים הסכימו לתכנית. החשוד בפשעי מלחמה, דורון אלמוג, הפליג בשקריו ואמר ש-80% מהבדואים הסכימו לתכנית אבל הם חוששים מהאחרים. כבר אז הם היו מופרכים: איך אפשר לדעת אם אנשים מסכימים למשהו, אם הם מסרבים לדבר? כעת, אחרי שאלמוג התבסס בדבריו על בגין, בגין מתנער מהמיוחס לו. לא היה ולא נברא.

אלמוג לא עמד לבדו בחזית השקרים הללו. שורה שלמה של אנשי hasbara ותועמלנים אחרים צרחה וצווחה ואמרה שדיברו עם הבדואים, שהבדואים הסכימו, ושהכל בסדר ושכל מה שיש כאן הוא חרחור מלחמה מצד ארגוני זכויות אדם/חברי כנסת פלסטינים/מפגינים זרים שמבקשים אקשן.

במילים אחרות, מכרו לנו כאן את הלוקש הישן ביותר של הימין הגזעני, שימיו כימי הקו קלוקס קלאן: שהנייטיבס בעצם בסדר, הם שורקים ושרים בשדות, ושום רעיון זדון לא מטריד את מוחם הפעוט. עד שמגיעים כל מיני מסיתים ליברלים/קומוניסטים/סססססמולנים/פוסט ציונים ומכניסים להם רעיונות על שוויון לראש, ואז אנחנו עוברים באחת מגן העדן הזה למצב שבו ה-natives are restless ואין לנו ברירה אלא לטבוח בהם, ובזה אשמים כמובן המסיתים, שהם תמיד מבחוץ, תמיד קושרים חורשי רעה, ושמבחינתם היליד שלא תהיה לנו ברירה אלא לפצפץ את גולגלתו כי הוא הרים ראש, הטמבל התמים, הוא רק שמן על גלגלי המהפכה.

הנה בן דרור ימיני:

"חלק ניכר מהבדואים כבר הסכימו לתוכנית. אלפים רבים עברו ליישובי קבע, עם תשתיות, עם דרכים מסודרות, עם מים זורמים ועם חשמל. הכל חינם אין כסף. ההסדר מעניק לבדואים את המעבר מחברה נוודית לחברה מודרנית. אבל "ארגוני הזכויות" נכנסו לתמונה. הם הפיצו אינספור שקרים, שעסקנו בהם כבר ביום שישי במעריב. הם סיפרו על גזל, על נישול, על טרנספר, על כך שמה שעושים לבדואים זה מה שעשה משטר אנטישמי ליהודים. כך שהרדיקליים ביותר שבין הבדואים קיבלו זריקות עידוד, ואלה שכבר הצטרפו להסדר הרגישו כמו פראיירים."

ההדגשות שלי. נחזור שוב על העובדות: אף בדואי לא הסכים לתכנית משום שהיא מעולם לא הוצגה לבדואים. אם מישהו ראה את "ישובי הקבע עם התשתיות", הוא מתבקש לעדכן את תושבי הנגב. הם לא מכירים אותם. הבדואים לא מהווים חברה של נוודים כבר יותר מ-100 שנה. אף אחד לא יטען שהחברה הבדואית מודרנית במיוחד, אבל נוודים הם לא. יש להם ישובי קבע שנמצאים בשטח יותר מ-100 שנים. אבל לשיטת ימיני הכל היה טוב, עד ש"ארגוני הזכויות" (המרכאות הכפולות שלו) התערבו והפיצו את הארס שלהם.

את אותה התעמולה אפשר למצוא גם אצל אלמוג:

"ההפגנות לא באות מתוך החברה הבדואית ואף קיבלתי מכתב התנצלות מראש שבט המבקש סליחה על האירועים האלימים […] הבדואים הם אזרחים שווי זכויות במדינה. חברי הכנסת בחרו במחאה באמצעים של התססה והסתה, ואמירות קשות כלפי מי שעמל על התוכנית. […] מדובר בשלב מאוד רגיש. יש תפיסה של המתנגדים הבדואים שצריך להנציח כל פחון – לא כדי לשמר את החברה הבדואית, אלא כדי ליצור רצף טריטוריאלי בין חברון לעזה. […] בני בגין הסתובב בשטח במשך שנה שלמה, שוחחנו עם מאות אם לא אלפי תושבים. היו דיונים ותיקונים עד לקבלת המסמך הסופי, ישבנו עם ארגונים שמתנגדים, 'עדאלה' ו'במקום' משמאל ועם 'רגבים' מימין. אי אפשר שכולם יהיו מרוצים."

שוב, ההדגשות שלי. שניה, לא הבנתי. "ההפגנות לא באות מתוך החברה הבדואית" או "יש תפיסה של המתנגדים הבדואים שצריך להנציח כל פחון"? וממתי לחברי הכנסת אסור לבחור במחאה? להזכיר לך איך ניהלו חברי הכנסת של הימין את המאבק בתכנית ההתנתקות? ו-וואלה, צ'יף מקומי שלח לך מכתב התנצלות. יש לך את זה ביותר קולוניאליסטי? חשבת על האפשרות ש"ראש השבט" לא מייצג את הבדואים?

אשר לטענה ש"הבדואים הם אזרחי שווי זכויות במדינה" – אתה מכיר קבוצה של אזרחים מבני העם הנבחר שאשכרה חיה עשרות שנים בישובים בלתי מוכרים, כשאין לה גישה אפילו לשירותים בסיסיים כמו מים? כי מחקר של "פורום דו קיום בנגב" ועדאלה מצא שישראל מפרה בשיטתיות את הזכות שלהם לקבל מים; בחלק ניכר מהישובים הבלתי מוכרים המדינה מונעת מתושביהם מלקבל מים אלא במיכליות, ובאחרים היא מספקת להם חיבור בלתי ראוי, כשהיא גובה מהם מחיר שגבוה ב-65% מהתעריף בישובים הכפריים בישראל – כלומר, את מחיר המים הגבוה ביותר בישראל.

האם נזכה להתנצלות פומבית מבן דרור ימיני על השטויות שכתב, עכשיו כשהסתבר שאף אחד לא קיבל הסכמה של הבדואים לכלום? מאלמוג אין מה לצפות לכלום, הוא בשר מבשרו של הממסד הבטחוני – ואפשר ללמוד משהו מכך שכאשר המשטר הציוני רוצה “להסדיר” את נושא הבדואים, הוא פונה לאלוף פיקוד דרום לשעבר – אבל מה עם היושרה של ימיני? סתם, סתם, שאלה רטורית.

מה שאנחנו רואים כאן הוא התעוררות של הציבור הערבי שדורש את זכויותיו. הזמן של "הדור השפוף," זה שחווה את הנכבה של 1948 ושכפף את ראשו בפני המשטר הצבאי, נגמר מזמן. מה שעושה עדאלה עבור הפלסטינים והבדואים לא שונה בדבר ממה שעושים הארגונים שצצו כפטריות אחרי הגשם אחרי המחאה החברתית עבור האזרח היהודי הקטן: הן עומדות על זכויותיו מול ממסד דורסני שמוכר אותו לבעלי ההון, ובאותה הזדמנות גם מסבירות לו איך עובדת השיטה. אבל, לפני הארגון, תמיד קיים האדם בשטח, שנדרס על ידי המשטר.

ברור למה ראיסים מהסוג הישן והנתעב של אלמוג מבועתים מהמהלך הזה. ברור למה ארגוני ימין כמו "רגבים" זועקים כתרנגולות על סף שחיטה, כשאנשים מתעוררים ודורשים את הזכויות שלהם כאילו היו יהודים. אבל למה התקשורת מצטרפת למסע ההיסטריה הציבורי הזה, שכמו נכתב באיזה עיתון בלוסט קריק, אלבמה בשנות ה-70 של המאה ה-19?

כי בסופו של דבר, התקשורת הישראלית מעולם לא היתה "שמאלית." היא תמיד היתה ציונית, וציונות פירושה – אחרי יותר מ-100 שנים שלה – שמירה על זכויות היתר של היהודים. זה הכל. לפעמים העוול היה מוגזם, והכיבוש עורר חשש לעתידו של המשטר הציוני בישראל של 1948, אבל רוב מוחלט של העיתונות הישראלית מעולם לא עמד שמאלה מ"קדימה."

עכשיו נדרש המשטר לתקן חלק מהעוולות שיצר כלפי לא יהודים, והתקשורת היהודית משילה מיד את הפרטנזיות הליברליות שלה, זוכרת לאיזה מגזר היא נולדה, ומתייצבת כשבט אחד. ראינו את זה במידה ניכרת אחרי מותו של אריק איינשטיין; אנחנו רואים את זה בכל מקרה שבו המשטר מתייצב מול לא-יהודים. ותמיד, תמיד אותה עלילה קלאנית: הנייטיבס בסדר, הליברלים מהעיר הגדולה מקלקלים אותם.

די עם זה כבר.

הערה מנהלתית: עדי אלקין ואני נכנסים לישורת האחרונה של מבצע גיוס הכספים לקומיקס שלנו, "איך נפלו גיבורים." אנחנו עומדים על 194% מהיעד. אם בלש גראפי בעברית חשוב לכם, אנא נצלו את ארבעת הימים שנותרו כדי להעלות תרומה.

(יוסי גורביץ)