החברים של ג'ורג'

ואף על פי שיתמהמה

כמה הערות על החלטת בית הדין בהאג

בית הדין הבינלאומי בהאג קיבל אמש (ו’) את עמדת התובעת, ומצא שלבית הדין יש סמכות על השטחים הפלסטיניים הכבושים, להלן הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים. התובעת, פאטו בנסודה, כבר הודיעה שבכוונתה לחקור פשעים שבוצעו (לכאורה, לכאורה) במבצע צוק איתן ובירי של צלפי צה”ל על המפגינים ברצועת עזה ב-2018, כמו גם על עצם הפשע של הקמת התנחלויות והגנה עליהם. הסמכות של בית הדין חלה רק על פשעים שבוצעו מאז 2014, השנה שבה הצטרפה פלסטין לאמנה; ההתנחלויות, מצד שני, הן פשע מתמשך.

למי תודה, למי ברכה?

בוקר טוב לבנימין נתניהו, שחתר במשך שנים תחת מערכת המשפט הרקובה גם כך בישראל, וריסק את היכולת שלה לטעון שהיא מנהלת חקירות ומשפטים ראויים מבלי ששומעיה ייקרעו מצחוק. תודה לך גם על ההחלטה הפומבית לספח את הגדה המערבית בזמן החגיגות בינואר 2020 (זוכרים את הריקודים?). בכך הוכחת שישראל זוממת לבצע סיפוח, שהוא פשע מלחמה. העובדה שנאלצת לחזור בך מהתכנית עקב עסקאות הנשק של ג’ארד קושניר ודונלד טראמפ, ששווקו תחת השם “הסכמי אברהם”, לא משנה את המציאות. נגעת, נסעת. יש הנאה מיוחדת בכך שריסקת את השקר על מערכת המשפט העצמאית של ישראל בהתחשב בכך שבקרוב תהיה חשוד בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. אל תתכנן נסיעות לחו”ל בקרוב, אלא אם זה לארה”ב. אה, כן, שכחתי: ג’ו ביידן לא רוצה לדבר איתך.

בוקר טוב לקציני סדום של המנהל האזרחי, שבשנה האחרונה האיצו את קצב הריסות הבתים והמבנים בשטחי סי בנסיון לדרבן את הטיהור האתני של פלסטינים משם. אתם האחראים על יישום הסיפוח בפועל לאחר שהוא ננטש דה יורה. כל אחד מכם יהיה בקרוב חשוד בפשעי מלחמה. קחו עורכי דין טובים. תצטרכו אותם. מי יתן שתזכו לאותה מידת החמלה עצמה שהשפעתם על חסרי הזכויות שבתחום אחריותכם והגנתכם.

בוקר טוב לבני גנץ, הקצב מעזה. אנחנו יודעים שאתה לא בדיוק מאור הגולה, אבל תשמע – הסרטון שלך מקמפיין הבחירות הראשון, עם הבתים ההרוסים ומספר ההרוגים ברצועה? אתה הצלחת להפליל את עצמך בסרטון בחירות. זה מרשים. כדאי שתעבוד קשה בבחירות הקרובות: אתה תצטרך את החסינות הזו. יש מצב שהיא תמנע מעצר.

בוקר טוב לבוגי “משה” יעלון, הרוצח ההמוני של פלסטינים ושר הבטחון במהלך צוק מבצע צוק איתן. כמו גנץ, אף פעם לא היית הגבינה החדה במזווה, אבל תשמע, לוותר על ריצה לכנסת שלושה ימים לפני ההחלטה הזו? זה באמת מבריק. מאד קיוויתי לא לשמוע את שמך יותר, מר “החברה היא החוליה החלשה”; אבל אם המשמעות היא לקרוא את הכותרת “בוגי יעלון חמק ממעצר בבריטניה”, או “יעלון טוען בבית המשפט: השופטים מוטים”, אני אשמע אותו בתאווה ובצמא.

בוקר טוב ליאיר לפיד. כן, גם אתה. קודם כל, היית חבר קבינט בצוק איתן. יש לך אחריות מנהלית לכל פשע שבוצע שם. כן, אני יודע, בישראל אין חוקים שמענישים על פשעי מלחמה ואין פה תפיסה של אחריות מפקדים; אנחנו לא בהולנד. אבל האג כן. מעבר לזה, זוכר את האמירה שלך על “להרוג כל מי שמרים מברג”? שכחת? זה בסדר, כבר יהיה מי שיזכיר את זה לבית הדין. תשכח מלצווח “We love Israel” בשוודיה בשנים הקרובות.

בוקר טוב לציפי לבני, אחת הישראליות הבודדות שמעורבות בפשעי מלחמה בשלושה עימותים שונים: מלחמת לבנון השניה, עופרת יצוקה וצוק איתן. בכל שלושת המקרים היית שרת חוץ. כמו לפיד, את אחראית מנהלית לכל פשעי המלחמה שבוצעו שם. תוכלי להתנחם בכך שהחשיפה המשפטית שלך היא רק לצוק איתן (בשל ההצטרפות של פלסטין לאמנה ב-2014), אבל גם את צריכה להרגיש די מטומטמת על כך שלא רצת בבחירות האלה. החסינות לא תגן עליך מריסוק שאריות שמך הטוב, אבל היא עשויה לעכב מעצר. צמצמי את עצמך להופעות מול כינוסי AIPAC בארה”ב או משהו כזה. או, אפילו יותר טוב, תשתבללי ותקווי שאף אחד לא יזכור אותך. הלוואי שיכולתי.

בוקר טוב למפקדי הארטילריה דה-לה-שמאטע של חמאס. במשך שנים הפעלתם נשק טרור כנגד אוכלוסיה אזרחית. כן, היכולת שלכם לא משהו. זה יכול להיות קו הגנה. אבל תתקשו להתחמק מהעובדה שאתם יריתם חימוש לא מבחין לעבר אוכלוסיה אזרחית. אתם עזתים, אז יכולת הנסיעה שלכם לחו”ל לא משהו, גם בימים שאינם ימי מגפה; אבל אם היה לכם חלום כזה, כדאי שתוותרו עליו.

בוקר טוב למפקדי הארטילריה וחיל האוויר של צה”ל, הרוצחים הגדולים באמת. במקומכם הייתי פורש כדי לבלות זמן עם המשפחה ועורכי הדין. או, אם יש לכם שכל, מגיע להסכם טיעון שבו אתם מסגירים את הבכירים שמעליכם. כי, אישית, הייתי דוחף אתכם לתא בגודל המינימלי שמאפשר החוק ומאלץ אתכם לצפות שוב ושוב, עד שארית ימיכם המקוללים, בפניהם של האנשים שהרגתם מבלי לראות. זה כנראה לא יקרה; זה ודאי הפרה של המשפט ההומניטרי שאוסר על עינויים; אבל מותר לפנטז.

בוקר טוב לסא”ל נריה ישורון. אני מקווה שבקרוב תגלה שבבית המשפט בהאג לא רואים בירי ארטילרי על מרפאה משהו שיש להתגאות בו. במקומך, הייתי גורר איתי לשם את האוגדונר, עלוב הפיקוד והטמבל מדו”צ שחשב שזה רעיון טוב להתגאות בזה. מי יודע, אולי סיוע לבית המשפט יוביל לקיצוץ בעונשך.

בוקר טוב לפצ”רים מאז שנת 2014, שהקפידו לא לחקור את הפשעים או לסייע אקטיבית בטיוחם. אתם חשופים משפטית, חמודים שלי. ויותר טוב מזה: הפקרתם את האנשים שעליהם הייתם אמורים להגן. תהנו בכנסים, ואל תשכחו להסתכל לעבר הדלת מעת לעת.

בוקר טוב לחמוש הקטן קוסטה, מפקד טנק שירה לעבר רוכב אופניים, צחק עליו עם הצוות שלו, ואז רץ לתבוע את שוברים שתיקה תוך שהוא מפרסם את העדויות שלו במצ”ח. יקירי, הפללת את עצמך. במקומך הייתי מחפש עורך דין. אמיתי. לא מהסוג שעד כאן סיפקו לך. כן, הסיכוי שיעמידו אותך לדין נמוך – הפשע שלך לא ברמת ה-gravity (החומרה) שבית הדין מתעסק בו, אבל הם לחלוטין יכולים לזמן אותך לתת עדות. אל תדאג: הם ידעו עליך. יהיה מי שידאג לזה. אני, במידת הצורך. וסירוב לתת עדות הופך אותך למבוקש. אל תחשוב לרגע שהמפקדים שלך יגנו עליך: הם יגידו שמי שמע עליך בכלל ואתה פעלת על דעת עצמך. מה שכנראה נכון, לשם שינוי. מקווה שנהנית מ-15 דקות התהילה שלך.

בוקר טוב לכל האנשים שאצו-רצו לשבת על הגדר ולראות גטו מופגז ומופצץ; לאנשים שאומרים בלי מחשבה שניה שצריך להרוג אלף עזתים כדי לא לאבד חייל אחד – ואחר כך טוענים שלא היו שום פשעי מלחמה. אתם לא רואים במה שקרה פשעי מלחמה, כי אתם לא רואים בעזתים בני אדם. התכוננו להתבוסס עוד קצת בצדקת רשעתכם. מי יתן ועולמכם יצטמצם עוד ועוד, עד שתהיו כלואים לעד בתא מעשה ידיכם.

[…]

בימי הדמים של צוק איתן השתתפתי בכמה הפגנות בתל אביב נגד הטבח. הייתי בכאלה גם במהלך עופרת יצוקה. עזה, ואני מניח שבשלב זה לא מדובר בסוד גדול, הולכת איתי תמיד. ההפגנות של צוק איתן לוו באיום ממשי של אלימות פיזית כנגד המפגינים. אני זוכר את עצמי מתרחק מאחת מהן, בכיכר הבימה, משתדל לעקוף קבוצות של מה שנראה כמו אנשי ימין – ומוצא את עצמי מדקלם בשקט: “שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור.”

אחת אחרת זכורה לי במיוחד: אנחנו עומדים ליד כיכר רבין, על אבן גבירול, מחפשים מונית – היה ברור שללכת משם ברגל זו סכנת נפשות – והמון ימנים צוהל במכלאה משטרתית סמוכה: “אין בעזה לימודים/כל הילדים מתים.”

ככה זה עם פשעי מלחמה: מתגאים בהם בזמן אמת, ומכחישים אותם בזעם מיד לאחר מעשה. האספסוף שצהל בתל אביב על הילדים המתים ידע היטב מה צה”ל עושה. בזמן אמת, זו היתה סיבה לגאווה, הנאה אפילו. ועכשיו? ובכן. עכשיו עוברים לתנוחה הלאומית הישראלית: מתכווצים לעובר ומייללים שהעולם שונא אותנו.

עכשיו, באיטיות בלתי נסבלת, מפציע סוג של צדק. רחוק מלהיות מושלם, צדק שבור ומוכה; אבל הרבה יותר ממה שהיה פה עד כה. אני אקבל אותו בשמחה בלתי מוסתרת. רקדתם בנשף המכשפות של שנאה ודם? הנה בא השחר, ולאורו אתם בזויים וארורים.

נראה באור.

ועוד דבר אחד: קריין: הוא ביצע פשעי מלחמה בשטחים.

golan

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האנטי-ביביזם הורג אותנו

אם על ישראל לחיות, על נתניהו ללכת – ועל האנטי-ביביזם למות

שלטון העם ממשיך לרדת אל הכביש: חזינו השבוע בחגיגה של הנזל וגרטל, אנשי ששת המיליונים, על כך שסיעתם הצליחה… לדחות את קבלת ההחלטות הקריטיות שבפנינו במשך עוד כמה חודשים, כי אם לא היו דוחים את ההחלטות בנושא התקציב, נתניהו היה לוקח אותנו לבחירות השבוע.

במסגרת השפל הזה, שמענו את בנימין גנץ מייבב שאסור לנו להגיע לבחירות, כי אם יהיו בחירות תהיה אלימות. הח’ליף הוכיח את עצמו כאחת הסכינים הפחות חדות במזווה שלנו מאז שנכנס, לאסוננו וכנראה גם לאסונו, לחיים הפוליטיים; אבל לרמה כזו באמת עוד לא הגענו. קודם כל, ממתי מדינה דמוקרטית חוששת מבחירות? כן, בחירות יאלצו דחייה של קבלת החלטות קריטיות – אבל זה עתה הח’ליף הסכים להפרת ההסכם שנתניהו חתם עליו, שמחייב תקציב דו שנתי, ודחיית כל הבלגאן לעוד כמה חודשים. אז צפוי נתניהו לארגן משבר חדש. מה אז? שוב נסרב לבחירות, כי המפלגה של הבריון תאיים באלימות? אפשר פשוט לוותר על אי הוודאות ולבטל את הבחירות. למה להסתכן?

אז כן, ההתהוות של נתניהו לדיקטטור לנגד עינינו היא אחד הדברים שמסכנים את מה שנשאר מהמדינה הזו. אין ויכוח. אבל יש משהו שמסוכן רק מעט פחות: האנטי-ביביזם.

מספר גדול של אנשי מרכז ושמאל=מרכז הפכו את הליכתו של נתניהו לחזות הכל. הם משקיעים את כל האנרגיות שלהם בהפלתו, הדחתו, הלעגתו; הם אומרים שוב ושוב “רק לא נתניהו.”

במסגרת מקהלת ה”רק לא נתניהו,” קיבלנו בסוף השבוע רהביליטציה של רוני אלשיך. אתם עשויים לזכור אותו: החולד הסקלרוטי שהמשטרה החשאית מכרה לנו על תקן שועל וששימש כמפכ”ל המשטרה. האיש שהשוטרים שלו הרגו את יעקוב אל קיאען, ושהוא מיהר להעליל על המת כביכול היה מחבל. אלשיך, שהביא למשטרה את המנטליות של המשטרה החשאית, הפך עכשיו לגיבור וחטאיו נשכחים. הוא נגד נתניהו, אחרי הכל.

נפתלי בנט, מגדולי הנוכלים הפוליטיים של זמננו, האיש שמעולם לא שילם לספקים שלו במערכות בחירות, מיליטריסט חסר מעצורים שמשמש כמלבין הרשמי של המחבלים היהודים? הוא בסדר עכשיו. הוא נגד נתניהו כרגע, ויש מי שמתפתה להאמין שאחרי בחירות הוא לא ימליץ לנשיא על נתניהו. פה אפשר לראות את אחת הסכנות הגדולות של האנטי-ביביזם: הזיות. המחנה של בנט לא יאפשר לו קיום מחוץ לממשלה עם נתניהו. אם הוא “יפיל ממשלת ימין”, הוא יימחק. בנט יודע את זה; בנט זוכר שלפני שנה הוא אשכרה נמחק. כל זה זה א’-ב’ של פוליטיקה. פרשנים ואחרים שוכחים אותה.

אביגדור ליברמן, תומך דיקטטורה ותיק ומי שהעדים נגדו מתו מיתה משונה, גם הוא הופך לחלק מה”מחנה”, כי הוא מתנגד לנתניהו. הוא מתנגד גם לדמוקרטיה ולפלסטינים הישראלים, אבל אותם מחנה המרכז שמאל ימכור בשמחה אם רק יוכל להפטר מנתניהו. ויש לחשוד שמחנה המרכז היה מוכר אותם גם בלי זה. ה"מרכז" שלנו הוא ימין קיצוני.

בוגי “משה” יעלון, פושע מלחמה עם תעודות, הנחש בנעליים הגבוהות, מי ששירת את נתניהו בנאמנות, מי שאמר ש”שלום עכשיו” הם וירוס, ששר שירי הלל לנוער הכיפות הסרוגות, שהתרפק על טרוריסטים יהודים כמו יאיר שטרן, בוגי יעלון תומך הסיפוח, האיש שנתן לנו את הנזל וגרטל – הוא בסדר עכשיו. העבר נמחק (ממילא הזכרון הפוליטי שלנו הוא של דג בקערה). מה שחשוב הוא שכרגע הוא נגד נתניהו.

מה יעשה בנט בממשלה? אילו החלטות יקבל יעלון? לאיזה אוליגרך או שליט זר יתמסר ליברמן בפעם הבאה שיהיה שר בכיר? להיכן במעלה הזנב מטפס אלשיך? אלה שאלות שלא מועלות כרגע. אם תעלה אותם, ישתיקו אותך בזעם: אתה פוגע במאבק.

ואני מבין. באמת. כשהסכנה היא דיקטטורה, וזו סכנה ממשית לגמרי, אפשר להבין את הקריאה לצופף שורות ולא לשאול עכשיו שאלות. נטפל בזה אחר כך. רק שמנסיון, האחר כך לא מגיע אף פעם.

יש כמה וכמה סכנות לדמוקרטיה. דיקטטורה היא הבולטת שבהן. אבל אחרת היא אובדן מוחלט של אמון בשיטה, נטישה של חיי הציבור על ידי הציבור. זו בדיוק המגמה שאנחנו נמצאים בה, ואם נמשיך ב”רק לא ביבי”, היא רק תחמיר.

הסיבה פשוטה מדי: מחליפיו של נתניהו בעיני עצמם לא שונים ממנו במאום. מיקרוסקופ משוכלל לא יבחין בין דעותיו הכלכליות של נתניהו ובין אלו של לפיד, בנט, יעלון וליברמן. יעלון כנראה ירצה עוד תקציב לצבא, שגם כך חונק אותנו. בנט ימשיך את שעבודה של ישראל לסקטור ההייטק בקצב טיפה מהיר יותר, יש להניח. ליברמן – ליברמן יחפש איך להעשיר את עצמו עוד קצת.

תחת כל הלא יוצלחים האלה, ישראל תמשיך בקצב מסחרר להיות מדינת עשירים, שמגדילה במהירות יוצאת דופן את הפערים בציבור. מי שיש לו, יקבל עוד; מי שאין לו, ימשיך לחיות במרחק של משכורת אחת, מחלה קשה אחת, מקריסה כלכלית מוחלטת. ליברמן, נתניהו, לפיד, בוגי, בנט – כולם וריאציות של ניאו-ליברליזם. הצבעים קצת שונים, כן. נתניהו כחול; לפיד כחול-צי.

ביחס לבעיה המרכזית של ישראל, הדיקטטורה הצבאית שלנו בשטחים הכבושים, מדובר שוב בווריאציות של אותה המקהלה. נתניהו, בנט ובוגי בעד סיפוח; ליברמן רוצה חילופי שטחים וביטול האזרחות של הפלסטינים הישראלים; לפיד צווח We love Israel בשטוקהולם ומדקלם מילים ריקות על “פתרון שתי מדינות” שאיכשהו יכניס (”ישאיר”, במילותיו) את אריאל בישראל.

מערכת הבריאות הקורסת? אף מילה. מערכת התחבורה, שהעות’מנים ודאי היו מתגאים בה? הס פן תעיר. התנדפותה של מערכת החינוך לכל מיני עמותות מופרטות, וההקפאה או סגירה של תכניות חיוניות בגלל שלנתניהו לא בא להעביר תקציב? זה מסובך.

הבעיה הדחופה ביותר היא הכלכלה, אבל, שוב – לבוגי, ליברמן, לפיד ובנט אין תכניות שונות מאלה של נתניהו. המשמעות היא שאנחנו הולכים לאסון כלכלי חסר תקדים בחודשים הקרובים. אבל מדברים על “רק לא ביבי” ומקווים שאף אחד לא ישים לב שבעצם מדברים על משחק כסאות מוזיקליים שהיושבים בהם שרים את אותה המנגינה.

ישראל בבעיות קשות. ישראל, למעשה, רקובה מן היסוד. היסוד היה בן גוריון. הוא זה שבנה פה ממשלה חזקה מדי, הוא זה שסירב לכך שתהיה פה חוקה – חוקה היא אזיקים על ידי הדיקטטור בהתהוות, ובן גוריון התנודד על הסף – והוא זה שבנה את המדיניות המפלה במכוון כנגד פלסטינים ישראלים. מפא”י שלו לא יכלה לשאת את הבית שממנו באה, מזרח אירופה, ועשתה כמיטב יכולתה להכחיד את התרבות היידית והאשכנזית; את יהודי ארצות האיסלם היא תיעבה, והשליכה – לפעמים בפועל ממש – לכל מיני חורים, שיסתמו שם חורים במערכת ההגנה; כמובן, היא לא טרחה לספק להם תחבורה ראויה או פרנסה. ואת הפלסטינים הישראלים היא שנאה שנאת מוות, טבחה בהם ב-1956 (בן גוריון), מתוך תקווה שיבינו את הלקח של 1948 ויברחו; אחר כך היא נתנה לרוצחים חנינה. היא טבחה בהם שוב ב-1976 (שר הבטחון היה תלמידו של בן גוריון, שלמד ממנו כל דבר רקב, שמעון פרס) ושוב ב-2000.

כל אלה הם בעיות שמתקתקות בשקט, וכל זמן שאנחנו מדברים על נתניהו אנחנו לא מדברים עליהן. כשנתניהו יסתלק או יסולק, האנשים שאמרו לנו שחייבים לסלק אותו יכריזו נצחון ושוב יאמרו שאין על מה לדבר בעצם. חזרנו לישראל הישנה והטובה, הם יאמרו.

אבל ישראל הישנה לא היתה טובה. היא היתה רעה לרוב יושביה. היא רעה לרוב יושביה גם כיום. אם כל מה שהמאבק הזה ישיג הוא שנמיר את נתניהו בלפיד – תשמור האלה ותציל – והכל יימשך כמו שהיה, רק שיהיה לנו מושחת כביר אחד פחות, המסקנה הסבירה של האנשים האמיצים שיוצאים היום לרחובות תהיה שאין טעם. נאבקנו, נעצרנו, חטפנו מכות, נתניהו הלך – והכל נשאר אותו הדבר. וכשזה יקרה, האנשים הטובים ביותר בישראל ירימו ידיים, יגידו (בצדק!) שהם את שלהם עשו וכמה אפשר, ויצאו לגלות. חלקם חיצונית, חלקם פנימית.

ואז באמת אפשר יהיה לכבות את האור, כי עוצמות למאבק כזה מגיעות פעם בדור. וספק אם יהיה כאן משהו ששווה להיאבק עליו עוד דור. אז כן, לומר שמה שאנחנו רוצים הוא לא פחות ממהפכה: לידה מחדש בחירות, שינוי פניה של ישראל כדי שתתאים לכל ילדיה. הפסקת הדיקטטורה הצבאית באמצעות מתווה של צדק – ותוך שנתיים, לא יותר. קיצוץ אכזרי בתקציבים הצבאיים, שבלעדיו לא יוכל להיות שינוי; שינוי חד של המערכת הכלכלית כך שתשרת את האוכלוסיה ולא את האליטה הכלכלית. בניה מחדש של מדינת הרווחה.

על זה המאבק. אם רק נחליף נהנתן פלילי ומנותק אחד בנהנתנים שמקפידים יותר על החוק (סליחה, אביגדור, לא התכוונתי להעליב), לא רק שלא עשינו כלום, פגענו בעצמנו פגיעה קשה, אולי אנושה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ואתה תשופנו עקב

עתידו של הנחש בנעליים הגבוהות מאחוריו, אז הוא עושה את מה שהוא יודע: להכיש

אחד האנשים המסוכנים והבזויים ביותר שהחזיקו אי פעם בתפקיד רשמי בישראל, בוגי “משה” יעלון, פתח הבוקר (ב’) שוב את לועו והודיע ש”היה צריך לחקור את נתניהו בפרשת הצוללות. זה לא קרה כי גורמי אכיפת החוק לא עושים את עבודתם.”

הח”מ איננו, בלשון המעטה, ממעריצי מערכת אכיפת החוק בישראל, אבל רבאק ערס. בוגי יעלון היה שר הבטחון בזמן שעסקת הצוללות בוצעה. לפני כשבועיים הוא הכריז שאם לא יוגשו כתבי אישום, הוא “יספר את כל מה שהוא יודע.”

הלו! נראה לי שהתבלבלת. אתה לא חבר במאפיה. אתה נבחר ציבור. הנאמנות שלך אמורה להיות לציבור. אם אתה יודע משהו על שחיתות במשרד הבטחון, חובתך הציבורית היא ללכת קוממיות למשטרה ולדווח על כך. לא לחכות שיבואו אליך, על אחת כמה וכמה לא לאיים שאתה יודע משהו ושאתה עשוי – כשזה לא יהיה רלוונטי יותר – לחשוף אותו.

עכשיו אנחנו צריכים להחליט איזו משתי האפשרויות גרועה יותר: שבוגי ידע על שחיתות בקנה מידה עצום בפרשת הצוללות אבל העדיף לסתום את הפה כדי להשאר בתפקיד שר הבטחון, או שהוא לא ידע שום דבר ושהוא מנסה עכשיו להכיש את האיש שפיטר אותו.

מנסיוננו עם הנחש בנעליים הגבוהות, ובהתחשב בכך שהוא כנראה הגנרל המפוטר ביותר בהיסטוריה של ישראל, ההנחה הסבירה היותר היא שיעלון משקר. יש לו היסטוריה, אחרי הכל. כשפוטר בפועל על ידי שרון – רשמית, שרון פשוט נמנע מלהעניק לו שנה רביעית בתפקיד הרמטכ”ל – הוא התלונן על שחיתותם של שרון ושל סובביו. הוא לא אמר מילה על כך כשהיה בתפקיד, וכמובן שהוא לא מסר עדות כלשהי במשטרה. אחרי מלחמת לבנון השניה, שבה התמודד צבא הבט”ש שהותיר יעלון ליורשו בתפקיד עם מיליציה ונכשל טקטית, הוא מיהר להתגולל על חלוץ ולטעון שהצבא לא מאומן. מי אחראי לזה, נחש קטן שלי?

אז עכשיו, אחרי שהוא פוטר גם על ידי נתניהו; אחרי שהתברר לו שכרגיל, הוא שגה בהערכת עצמו ושאף אחד לא מתגעגע אליו, ושאין לו קיום בפני עצמו, הוא מנסה להכיש נשיכה אחרונה. עוד חודשיים, אחרי הכל, השם “בוגי יעלון” כבר יהיה פריט טריוויה.

יעלון תמיד היה צדיק בעיני עצמו, ותמיד הוכיח את עומק שחיתותו. מי שסדרתית יודע – לטענתו – על שחיתות, אבל איננו עושה דבר אלא לילל לאחר שהודח מעיד שאין לו בעיה עם השחיתות או עם המושחתים, אלא עם העובדה שהם לא רוצים אותו יותר בחברתם. ספק אם יש דוגמא ממאירה יותר להתנהלות של איש ציבור מאשר כזה שבכשלונו מעמיק את חוסר האמון הציבור במערכת שממנה אכל כל חייו.

כל זה לא אומר, כמובן, שאין שחיתות בפרשת הצוללות. סביר מאד שיש. אבל אף שהמושחתים הגדולים הם בני חוגו של נתניהו ואולי נתניהו עצמו, עצם העובדה שיעלון מנצל את הפרשה לצרכיו בעוד שלא אמר דבר עליה כשהיה בתפקיד מעידה על שחיתותו-שלו. קטנה ביחס, כנראה, אבל עדיין ראויה לציון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הגנרל הישראלי קסטנייטס

למה נזעקו שלושה גנרלים בכירים להודיע לנו שאין איום קיומי על ישראל? כי כת הקצינים חשה איום קיומי על עצמה

שלושה גנרלים – ברק, יעלון וגנץ – הודיעו ב-48 השעות האחרונות שאין איום קיומי על ישראל.

הם כנראה צודקים. הבעיה היא שכמו תמיד עם גנרלים, הם נזכרים לומר לנו את האמת רק אחרי שהם לא במערכת. זוכרים את התקופה שבה ישבנו ברצועת הבטחון בלבנון, איבדנו שני חיילים מדי חודש (לא כולל אסון מסוקים פה ושם), וכל החנרלים הופיעו בטלוויזיה בפרצוף חמור סבר ואמרו שהנוכחות של צה”ל שם חיונית? זוכרים איך כל החנרלים האלה הופיעו, פונקטליש חודש אחרי השחרור, בכותרת של “אני לא יודע מה בעצם אנחנו עושים שם”?

אז ברור, התפקיד של הגנרלים הוא לא לחלוק על המדיניות של הממשלה בציבור. אבל אם אכן הם חושבים שהממשלה עובדת על הציבור, שיואילו בטובם להודיע שאם הממשלה רוצה לעשות דאווינים, שתשלח לאולפן את אקוניס. שיפסיקו להשאיל את הדרגות שלהם לעמדות שהם לא מאמינים בהן.

המקרה של ברק חמור במיוחד, כי לפני עשרה חודשים הוא הדליף את העובדה שהוא, כשר בטחון, עמד להוציא את מדינת ישראל למלחמה באיראן בשנת 2012. זו היתה התקופה, אתם עשויים לזכור, שבה ארי שביט כינה אותו “מקבל ההחלטות”, ושבה תכניות סאטירה התבדחו על כך שלא כדאי להכין תכניות לקיץ, כי ברור שתהיה מלחמה.

איכשהו, ואני מעלה מדי פעם מנחה למפלצת הספגטי המעופפת בכל פעם שאני נזכר בזה, חמקנו מהמלחמה ההיא. אבל רק לפני שנה, שוב, ברק אמר שהוא רצה להוציא את ישראל למלחמה שהיו לה סיכויים יפים מאד להתפתח למלחמה אזורית.

אם אין סיכון קיומי על מדינת ישראל, אז למה לעזאזל רצית להוציא אותנו למלחמה עם מעצמה אזורית?

השאלה הזו מופנית במלוא החדות לברק, שכן הוא זה שהתלונן על כך שהצבא קשר את ידיו, אבל היא צריכה להיות מופנית לכל השלושה. רבותי, אתם התבכיינתם עם כל עונת תקציב. מהצבאות ההיסטוריים שאיימו על ישראל, הצבא המצרי יצא מהמשחק; הירדני הוא בעל ברית; העיראקי מנהל מלחמת אזרחים, לא התאושש מ-2003 ולא יתאושש ממנה בעתיד הנראה לעין; הצבא הסורי הצטמק לכדי מיליציה להגנת משטר אסד, והיכולת שלו לנהל מלחמה תוקפנית לא קיימת, ולא תתקיים בשנים הקרובות. ולאחרונה אמר ראש אמ”ן שהחיזבאללה איבד בסוריה כ-1,500 איש, כלומר כ-75% מהסד”כ הלוחם שלו לפני עשור. אף אחד לא הזכיר ש”בכיר בצה”ל” איים עלינו לפני שנתיים שהחיזבאללה מסוגל לכבוש נתחים מהגליל.

אין איום קיומי? אין איום בכלל. לא, הפלסטינים הם לא איום. יש להם שלוש חטיבות, אם להיות נדיבים. וחמאס הפגין יכולת לחימה ברמת המחלקה, לכל היותר. יש מטרד, וטרור הוא מטרד, אבל אין איום. הוא יכול לזנב בנו, אבל הוא לא יכול להכריע אותנו.

אז אחרי שאנחנו מברכים את ה”ה ברק, יעלון וגנץ על כך שהם מצביעים על מה שהבלוג הזה מצביע עליו כבר עשור בערך, מגיע שלב השאלה הזהה: אז למה זייפתם איום במשך זמן כה רב? למה שתיתם את האוצר של מדינת ישראל? למה צריכים עוד צוללות ועוד ספינות ועוד מטוסים ועוד טנקים? למה אנחנו עדיין קונים טייסות של הכשלון היקר בהיסטוריה של התעופה, ה-F35? איפה בתי החולים שלנו, הרופאים שלנו, סל התרופות שלנו, מערכת החינוך שלנו?

איפה הם? אתם חיסלתם אותם. אתם העברתם את האוצר שלנו לכיסיכם ולכיסים של שותפיכם לחונטה, כשאתם במדים ועוד יותר מכך כשאתם בקריירה השניה שלכם, כשאתם יודעים כל הזמן שהאיום שעליו אתם מדברים לא באמת קיים. הוא טוב כדי לארגן לכולכם פנסיות נאות, והוא סולם מועיל לתפקיד יועץ או סוחר נשק אחרי פשיטת המדים; אבל כשהוא מתחיל להפוך לאיום על השאיפות הפוליטיות שלכם, הוא מתפוגג.

ולגמרי לא במקרה, אתם יוצאים עכשיו נגד הפיקציה של “איום קיומי” משום שהמנפנף בה, נתניהו, מעז לאיים על החונטה שלכם. הוא החליף את שר הבטחון שבא משורות החנרלס, הוא נזף פומבית בסגן הרמטכ”ל, והוא מראה סימנים שאין לו שום בעיה לזרוק את הקצינים לאספסוף. זו הנקודה הקריטית שבה נזכרתם שרגע, בעצם אין דבר כזה, איום קיומי.

כלומר, כל זמן שהפיקציה הזו שירתה אתכם ואת המעמד שלכם, תמכתם בה. עכשיו כשהיא משמשת את אויב המעמד, אתם נגדה. אז אתם אולי אמיצים מול פני האויב (אני מחריג את בוגי מהטענה הזו), אבל אתם פחדנים ציבוריים. זה המקרה הטוב. המקרה הרע יותר הוא שאתם מועלים באמון הציבור, קצינים ששבועתם שבועת שווא.

בימים כתיקונם, ואפילו בשעות מלחמה, כת הקצינים מסוכסכת מאד בינה ובין עצמה. זכורה לרעה “מלחמת הגנרלים” של מלחמת יום הכיפורים, העוינות בין פלג אשכנזי ופלג ברק של הכת חצתה כנראה את קו הפלילים, ורק לאחרונה ייבב גל הירש שבזמן מלחמת לבנון השניה קצינים “שכחו את ערך הרעות” ולכלכו עליו בתקשורת. הוא העדיף לשכוח שהוא עשה בדיוק את זה. מצרים? סוריה? איראן? חיזבאללה? זו לא סיבה להפסיק את המלחמה הפנימית. מחאה חברתית שמסכנת את ההכנסות? גנרל שרוצה רפורמה בצבא? ראש ממשלה שמתחיל לנשל את הכת מעמדות הכוח שלה? עצרו הכל, חניבעל בשער!

צריך לזכור את זה, ולא לשכוח, גם כשהסערה הנוכחית תחלוף. ישראל לא מעניינת את כת הקצינים. בטחון אזרחיה לא מעניין אותם. הם “החוליה החלשה”, כפי שהיטיב לבטא הפחדן המאובטח בוגי יעלון. כל מה שחשוב לה הוא המשך קיומה-שלה. זכרו את הרגע הזה: הוא מראה לנו עד כמה צה”ל מתפקד בעצם ברמות משטרתיות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מגע המידאס המהופך של נתניהו

כל מי שמשתף פעולה עם ראש הממשלה, מזדהם לבלי הכר

הנחש בנעליים הגבוהות, בוגי “משה” יעלון, שהתפטר מן הממשלה לפני כחודש לאחר שהתחוור לו שלנתניהו אין בו עוד תועלת פוליטית והעדיף התפטרות על עוד פיטורין, יצא היום בהכרזה דרמטית. לדבריו, אין כל איום קיומי על ישראל ועל כן “ראוי שההנהגה תחדל מלהפחיד את האזרחים ולומר להם שאנחנו על סוף שואה שניה.” באותה ההזדמנות, האשים יעלון את נתניהו בהסתה, פלגנות ויצירת קרע בעם. לגמרי במקרה ובלי שום קשר, צצה היום ידיעה על כך שנתניהו התכוון להזמין את הוריו של הרוצח מחברון, אליאור אזריה, לבית ראש הממשלה, אך גנז את התכנית בשל התנגדותו של יעלון. המממ. מאיפה יכולה ההדלפה הזו לבוא, ודווקא היום?

מעבר למגושמות הפוליטית של יעלון, ומעבר לעובדה שהוא תככן ושקרן במסווה של צדיק ידוע, ליעלון יש בעיה פוליטית קרדינלית. הוא זוהם על ידי שנים של שיתוף פעולה עם נתניהו. הרי את ההודעה שלו צריך לנסח מחדש כך: במשך שנים הוליך ראש הממשלה שולל את העם, הפחיד אותו בשואה שניה ובאיומי סרק אחרים, ואני עמדתי לצידו כל הזמן הזה ותמכתי בו עד שלשום. על כן, לאחר שמעלתי באמונכם ושיתפתי פעולה עם הונאת הציבור, אני מבקש ממכם לבחור בי.

לא כל כך משכנע, נכון? יצריך בערך 30 שניות עבודה לא מאומצת מצד צוות התגובות של הליכוד, נכון? למרות שהוא מאויש בעיקר בחברים הלא יוצלחים של היורש, יאיר נתניהו.

וזו לא רק בעיה של בוגי. בוגי הוא מקרה מובהק במיוחד, כי לאורך שבע השנים של כהונתו הנוכחית של נתניהו, בוגי היה בתפקיד בכיר לצידו. אבל זה נכון כמעט לכל אחד אחר. זה נכון ליאיר לפיד, שכל פעם שהוא פותח את הפה הוא נשאל, בצדק, איך קורה שהוא אומר שנתניהו הוא אסון ושהוא ישב בממשלתו שנתיים. זה נכון לגבי ציפי לבני, שרצה לבחירות עם התנועה המגונה בטענה שהיא לא תשב עם נתניהו, והיתה הראשונה לקפוץ לממשלתו. זה נכון לגבי כחלון, שפשוט מתאייד לנגד עינינו ומשאיר מאחוריו רק חיוך. זה נכון לגבי בוז’י הרצוג, והוא אפילו לא ישב עם נתניהו, רק רייר על כך.

לגבי מי זה לא נכון? רק לגבי מי שהקפיד לאורך כל שיתוף הפעולה עם נתניהו לתקוף אותו. בנט לא זוהם מהמגע עם נתניהו, כי מלכתחילה הוא בנה יחסים לעומתיים ביניהם. בנט יודע שהוא צריך לרקוד ריקוד עדין מאד מול הציבור שלו: הוא לא יכול להיראות כמי שהפיל את ממשלת נתניהו, אבל מצד שני גם לא יכול לתת לנתניהו לחבק אותו. לנתניהו יש מגע מידאס מהופך: כל מה שהוא נוגע בו הופך לזבל. הסתופפת איתו יותר מדי? הלך עליך.

יש לשים לב לתגובה האוטומטית של הימין על עוד כל פרשת שחיתות: למה אתם לא בודקים את שמעון פרס. האירוניה של ההיסטוריה היא שפרס ייזכר ככל הנראה בתור עלה התאנה של תומכי נתניהו. אבל מה אומרת הטענה הזו? זו טענת הגנה מן הצדק. נתניהו מושחת, מודים תומכיו, אבל אסור לדבר על זה כי זו צביעות, כי “כולם” מושחתים.

שטות מוחלטת, כמובן. בני בגין לא מושחת. רובי ריבלין איננו מושחת. כשיצחק שמיר גסס, משפחתו התחננה לסיוע ממשלתי בסיעוד. לא היו לו מיליונים עלומים. מנחם בגין מת ברחוב צמח.

תומכיו של נתניהו לא יכולים לומר בעצם שום דבר לזכותו, להוציא שהוא “טוב ליהודים”, כלומר רע לפלסטינים ולתומכי המשטר הדמוקרטי. כמו פוטין, כמו ארדואן, גם תומכיו יודעים שהוא מושחת. הם גם לא כל כך יכולים להסביר למה דווקא הוא, אבל הם יודעים שהוא סמל. סמל למה? לא ברור ולא חשוב. האיש הצליח לרוקן את המדינה מתוכנה. המדינה זה הוא.

ואנחנו כל כך צריכים שהוא יילך, אבל כל מי שאי פעם הושיט לו יד לא יוכל להדיח אותו. לקח לאופוזיציה הישראלית, או למה שנשאר ממנה.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלת ישראל קיבל טובות הנאה ממאפיונר צרפתי ששמו נקשר בחטיפה ורצח, שרת המשפטים קיבלה תרומות מסוחר סמים, שר החינוך קיבל תרומות שנראות באופן חשוד כאילו הגיעו מאחד המורשעים בפרשת קומברס, ועל שר הבטחון לא כדאי להרחיב את הדיבור. ספרו לי עוד כמה התרומות לעמותות זכויות האדם מסכנות את ישראל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לשבור את שוברים שתיקה, השלב המשפטי

ההכשה האחרונה של יעלון: האם בית המשפט יורה לשוברים שתיקה לחשוף את העדים שלהם?

מחר (א’) יתייצבו אנשי שוברים שתיקה לקרב משפטי חשוב, אולי החשוב בתולדות הארגון: התמודדות עם הנסיון של הממשלה, באמצעות צה”ל והפרקליטות, לחסל את היכולת של הארגון לגבות עדויות.

כמובן, צה”ל והממשלה לא קוראים לזה ככה. בינואר האחרון, בסיבוב ציד המכשפות שהתחיל עם עד כאן (אנחנו זוכרים שצה”ל סייע בהסוואת זהותו של השתול של עד כאן בתעאיוש, איציק גולדווי, נכון?), פנה צה”ל באמצעות הפרקליטות לבית המשפט בדרישה לחשוף את זהותו של אחד העדים של שוברים שתיקה. לטענת המדינה, האיש מחזיק במידע קריטי לחקירה.

השאלה המשפטית כאן פשוטה: האם שוברים שתיקה הוא ארגון עיתונאי, ועל כן יש לו חסינות? הארגון טוען שהוא כזה מיום הקמתו. בשנת 2004, ניסתה הפרקליטות הצבאית של הרמטכ”ל בוגי יעלון לתפוס את חומרי העדויות של הארגון; בית המשפט גילה ספקנות ניכרת ביחס למהלך הזה, והפרקליטות נסוגה.

אבל אנחנו כבר לא ב-2004. הרבה הגנות נעלמו. יעלון עצמו תקף את הארגון – הנחש בנעליים לא שוכח אף ונדטה – וטען שהוא בוגד; הוא נאלץ לחזור בו אחר כך, אבל את מה שהוא רצה לומר, הוא כבר אמר. אגב, הטענה הזו של יעלון? היא נשענה על נסיון מגושם של “עד כאן”, באמצעות השתול רועי פלד, להעביר לשוברים שתיקה מידע אסור – כלומר, העברת מידע סודי צבאי החוצה. פלד לא הועמד לדין ולא נחקר; כך גם לגבי המפעילים שלו מ”עד כאן.” בינואר, כאמור, הוא עמד מאחורי הנסיון לחסל את פרויקט גביית העדויות של שוברים שתיקה.

כי זה בדיוק מה שזה. אולי הדבר המרעיל ביותר שמייצרת החוויה הצבאית הוא התפיסה של רעות, והביטוי הבסיסי שלה הוא אומרטה, שבועת השתיקה של חברי כנופיה. מעבר לתפיסה שאסור לומר את האמת על חבריך לנשק, אין חייל שלא יודע שאם הוא יחשוף מה באמת קורה ביחידה שלו, כבר ימצאו את הדרך לטפל בו.

דוגמא אישית: שירתתי במנהל האזרחי בדיר אל בלח. המפקד הישיר שלי (נקרא לו ע.ק., כפי שהופיע אח”כ בתקשורת) נהג להסתובב עם שני בריונים ולהתעלל במקומיים. במקרה אחד, הוא זימן איזה מסכן שנחשד בעבירת בניה (הרחיב מרפסת או משהו – בדיר אל בלח ב-1990, כן?), לקח אותו לחדר החקירות שלו עם שני הבריונים. כעבור כמה דקות הוא התפרץ לחדר המבצעים, חיוור, ואמר שהאיש התעלף לו. רופא של פלוגת המילואים טיפל באיש, וכמובן לא דיווח על כלום. אני התחלתי לכתוב דיווח על התקרית ביומן המבצעים. כתבתי, אבל לא הספקתי להעביר. ע.ק. נכנס לחדר המבצעים, הסתכל על היומן, ופשוט תלש את הדף.

היה ברור לי שאין טעם לדבר עם מפקד היחידה. על מצ”ח לא סמכתי. בצר לי, פניתי ליו”ר רצ בפתח תקווה, עו”ד אבי אורן ז”ל (שנרצח כעבור כמה שנים בידי בן עוולה), וזה ציין בפני שלחייל יש זכות חוקית לדבר עם חבר כנסת. הפנה אותי לדדי צוקר. מסרתי לצוקר את הפרטים על התקרית הזו ועוד כמה. צוקר העביר את המידע לבצלם, שהיה אז בחיתוליו. בצלם העבירו אותו ל”חדשות”; כתבה על זה יפה חנה קים.

לקח להם בערך שעה למצוא את השמאלן היחיד ביחידה, ההוא שניסה לכתוב דיווח, ומכאן זה התגלגל הלאה. היה את הטוויסט הלא צפוי בעלילה, כשע.ק. ניסה לנטוש אותי במחנה הפליטים דיר אל בלאח ואני נאלצתי לדרוך עליו נשק (משום מה, המהלך הזה גרם לרוב החמושים האחרים בבסיס לסלוח לי על עצם ההדלפה), אבל באופן כללי זה היה פגישה עם ראש המנהל האזרחי, שתחקר אותי באריכות, והבטחה שלא אועמד לדין אם אספר כל מה שאני יודע. כזכור, לא ביצעתי עבירה.

סיפרתי.

את ע.ק. הם בחרו לקדם.

אחרי חצי שנה, כשכולם שכחו מהנושא, הם העמידו לדין. סגן ראש המנהל האזרחי הגיע לבסיס באמצע הלילה כדי לשפוט אותי.

אז לא, אני לא סומך על רשויות צה”ל. אף חייל שפוי לא סומך.

[…]

מה המטרה של חשיפת העדויות? להפחיד. להטיל אימה על מי שחושב לשבור את קשר השתיקה ולספר מה הוא ראה. לומר לו שאם הוא יעצבן מספיק את צה”ל ורשויות ה-hasbara, הוא ייחשף ויבואו איתו חשבון. הבטיחו לך אנונימיות? אנחנו נשקיע את כל המשאבים הנדרשים כדי לחדור אותה. עדיין רוצה לדבר? לא חראם? לא כדאי שתצא להודו, או אולי תסתגר בבוטקה בלילה, עם הנשק והמחסנית בהכנס? אנחנו מבטיחים לשמור על הכבוד שלך: נקרא לזה תאונה.

בפרקליטות טוענים שהם צריכים את זהותו של החייל כדי לסגור תיק חיוני. כלבתא, במטותא.

קודם כל, העדויות בצוק איתן (וזה המקרה שלפנינו) מגיעות עם ציון היחידה, המיקום ובדרך כלל גם התאריך. אם המשטרה הצבאית החוקרת לא מסוגלת למצוא עדים אחרים או ממצאים אחרים, יש לה ולנו בעיה. אגב, היא כנראה לא מסוגלת: החוקרים שלה טובים בהפללה של משתמשים בסמים ולא בהרבה דברים אחרים. ראו למשל המקרה הזה, שבו היא נדרשה ל-11 חודשים של אי-חקירה רק כדי לזהות את יחידת צה”ל שפעלה בגזרה הספציפית. אבל אם היא לא מסוגלת, שתשתפר. לא תחסל את היכולת של חיילים לתאר מה הם ראו.

אגב, זו אותה מצ”ח ואותה פרקליטות צבאית שלא מצאו לנכון לחקור את רועי פלד על ההדלפה הלכאורה מסוכנת שלו, וגם לא התעניינו במיוחד בכך שיש ארגון שלם שעוסק בהדלפת המידע הזה. זו אותה הפרקליטות ואותה מצ”ח שעוד לא הצליחו להחליט אם לפתוח בחקירה של הטבח ברפיח בעקבות פקודת חניבעל; אותה הפרקליטות ואותה מצ”ח ששנתיים לאחר מעשה, אחרי פשע מלחמה מובהק שתועד על ידי הפושע ופורסם על ידי צה”ל (!), עוד לא הצליחה להחליט אם להעמיד לדין את סא”ל נריה ישורון. אגב, היא חוקרת את התיק היחסית פשוט הזה כבר שנה כמעט. המגזר של הטרור היהודי מנהל מערכה תקשורתית למען הבן היקיר שלו, ישורון, וזו כנראה אחת הסיבות לכך – אבל מותר לחשוד שסיבה אחרת היא הפחד שישורון יפתח את הפה.

אבל על שוברים שתיקה, פתאום הפרקליטות הצבאית ומצ”ח מגלים אומץ. והם אומרים לנו שמה פתאום, אין פה שום דבר פוליטי, אנחנו רק רוצים לסגור תיק. אם אתם מאמינים לזה, טוב, נו, אתם בטח גם מאמינים ליאיר לפיד.

אבל אם אתם לא מאמינים, מחר ייערך הדיון בנושא בבית המשפט השלום בפתח תקווה (בית המשפט המאולף של מערכת הבטחון; איזו מקריות), ברח’ בזל 1, בשעה 14:00. בואו להראות לאנשים שמתעקשים להדליק נר מול החושך שהם לא לבד.

ועוד דבר אחד: רוני דניאל התפוצץ אתמול (ו’) והודיע שהוא לא יכול יותר, הוא לא היה מתנגד לזה שהילדים שלו יעזבו את המדינה. הטריגר להחלטה הזו, כמסתבר, היה הפגנת מחאה של תומכי גופשטיין מול ביתו של יעלון, שבה הם חגגו את ההדחה שלו. לא שמענו את דניאל כשהגופשטיינים השתוללו בירושלים והכו פלסטינים; לא שמענו אותו כשגופשטיין זומן להעיד בכנסת כעד מומחה לנושאי סכנת ההתבוללות. הפגנה מול בית יעלון, זה מה ששבר אותו. אומר עליו, ועל פלג שלם של דת הדגמ”ח הרבה דברים. רובם לא חיוביים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הנחש המוכש

נהוג לתאר כעת את יעלון כסוג של ימין מתון ושפוי. כדי לעשות את זה, צריך לשכתב את ההיסטוריה

(או: “באבוד רשעים, רינה”)

בוגי “משה” יעלון הודיע הבוקר (ו’) על התפטרותו מתפקיד שר הבטחון, אחרי שראש הממשלה נתניהו נקט בצעד ציני מהמקובל והודיע על העברת התפקיד לאביגדור ליברמן. על כך שהמהלך הזה מעיד שנתניהו מעוניין בהשרדותו על פני השרדות המדינה (כאילו שיש חדש בכך) נכתב המון בימים האחרונים; אני רוצה להתמקד בנסיון לקעקע אגדה שנרקמת במהירות, לפני שתהפוך לאמת מקובלת.

על פי האגדה, בוגי יעלון הוא סוג של ימין מתון, מין בוק שהסתבך עם חצר ראש ממשלה צינית ומושחתת. זה ודאי הנראטיב המועדף על יעלון עצמו, אבל הקשר שלו למציאות רופף.

יעלון איננו אדם ישר. מדובר בשקרן וצדקן, שהתכונה העיקרית שלו היא לראות בכל מה שהוא מאמין בו ברגע נתון את האמת האולטימטיבית, ואת כל מי שניצב מול התפיסה הזו כרשע מושחת – גם אם יעלון עצמו האמין באותו הדבר שלשום.

אומרים לנו שמדובר בימין מתון. בולשיט. ליעלון היתה אסטרטגיה סדורה להגיע לראשות הממשלה: השענות על הימין הקיצוני ביותר. התכנית השתבשה, ועל כך נעמוד בהמשך, אבל זו היתה התוכנית במשך יותר מעשור.

[…]

ב-1996, פולט בוגי יעלון, אז ראש אמ”ן, אמירה על כך שסדרת הפיגועים עליה רוכב נתניהו לשלטון היא נסיון של איראן לבצע מהפך שלטוני בישראל. כמו כולם, יעלון חושב אז שפרס ינצח בבחירות האישיות מול נתניהו. מאחר והוא ראש אמ”ן הוא כמובן טועה, ומיד מחשב מסלול מחדש. בתפקידו הבא, אלוף פיקוד מרכז, הוא מהמתחנפים ביותר למתנחלים. הוא מבין מי הכוח הפוליטי ונצמד אליו. כרמטכ”ל, הוא נכשל פעם אחר פעם בפינוי מאחזים – משימה לא מסובכת במיוחד, אלא אם אתה רוצה להכשל בה.

כסגן רמטכ”ל ורמטכ”ל הוא עושה לעצמו מנהג לנאום בפני רבנים, ואת הנאום הידוע ביותר שלו באותה התקופה – זה של “ההתנתקות היא רוח גבית לטרור” – הוא נושא בפני פורום ראשי ישיבות ההסדר. שנים אחר כך הוא ימכור לכל העולם את הסיפור שהוא היה מרטיר על מזבח מניעת ההתנתקות. כרגיל אצלו, האמת חמקמקה יותר. ב-2004, הוא הודיע לשרון שאם הוא לא יקבל שנה רביעית בתפקיד, הוא יפרוש מתפקידו בסוף השנה השלישית שלו – שישה ימים לפני ההתנתקות. להבדיל מנתניהו, שרון היה איש פלדה ולא היה מוכן לקבל איומים מאף אחד, אפילו אם מדובר ברמטכ”ל. יעלון לא קיבל את השנה הרביעית, אבל קיבל זובור פומבי מאד והכרזה על אובדן אמון הדרג המדיני בו. הוא לא הפסיק ליילל מאז.

אה, והוא היה בתפקידו עד חודשיים לפני ההתנתקות. הוא זה שתכנן את היישום שלה בפועל. נקודה שהוא מעדיף שישכחו, ואשר על כן רצוי להזכיר.

הנקודה הבאה שבה אנחנו שומעים על יעלון היא כשהוא צץ לפתע אחרי הכשלון בלבנון השניה ותוקף ישירות את הפיקוד העליון – כלומר, את הרמטכ”ל שהחליף אותו, חלוץ. ההתקפה, שמסתנכרנת עם ההתקפה של נתניהו והכתומים (כולל מה שיהיה, כעבור שנתיים, “אם תרצו”) על ממשלת אולמרט, מיועדת להשכיח את העובדה שכרמטכ”ל בשנים 2002-2005 יעלון אחראי ישירות להפיכת צה”ל לצבא בט”ש. התנהלות כזו מצד רמטכ”ל לשעבר היא כמעט חסרת תקדים, אבל זה בוגי. לאחרונה אמר הרמטכ”ל דאז חלוץ שהוא דחה כמיטב יכולתו את הפעלתם של כוחות קרקעיים, כי הוא ידע מה הם שווים. זו לא היתה רק שחצנות של יוצא חיל האוויר כלפי כוחות הקרקע; זו היתה הערכה מדויקת של הצבא שהשאיר לו יעלון.

(אגב, בשנת 2004 התנבא יעלון שחיזבאללה לא יעז לחטוף עוד חיילים, מה שהשתלב היטב בתפיסה שלו שהרקטות של חיזבאללה “יחלידו,” כלומר לא ייעשה בהן שימוש. שנאמר, מי שהיה ראש אמ”ן פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה. יעלון לא שילם שום מחיר ציבורי על השטות הזו.)

כלומר, לאורך שנות האינתיפאדה השניה-ההתנתקות-לבנון, יעלון לא פועל כ”מפקד מקצועי” שכל מה שחשוב לו הוא הצבא; הוא חובר ישירות לימין הקיצוני, ואין לו שום בעיה לתקוף קצינים אחרים, אם הוא חושב שהם שייכים לקליקה שהתנכלה לו.

בשנת 2006, יוצא יעלון בעוד התבטאות: הוא קובע שלנוער החילוני אין שורשים, והוא חוזר על מה שהפכה להיות הסיסמה של הרבנות הצבאית החרד”לית – שאין די בפטריוטיות טבעית וברצון להגן על המולדת כדי לשרת בצה”ל, יש צורך ב”תודעה יהודית.” המגזר של חובשי הכיפות, הערכי מכל בעיני עצמו, אוהב לשמוע את הדברים האלה: הם הרי זהים לאלה שהוא אומר על עצמו, ועוד מגיעים מפיו של קיבוצניק לשעבר. שימו לב לדברים האלה: יעלון אומר על הרוב המוחלט (אז) של החיילים בצה”ל שהם לא שורשיים מספיק.

בשנת 2009, כשהוא מתבטל בתפקיד שקרכלשהו (המשרד לאיומים אסטרטגיים) מודיע יעלון ש”הווירוס שהם שלום עכשיו ואם תרצו האליטות – הנזק שלהם גדול מאד.” כדי שלאף אחד לא יהיה ספק, יעלון אומר את הדברים בכנס של פלג הפייגלינים בליכוד, “מנהיגות יהודית.” באותה השנה, הוא מגיע עם מתנחלים לכפר בורקא, היכן שעמדה פעם ההתנחלות חומש, ומטפח את הפנטזיה של המתנחלים לשוב למקום.

בשנת 2010, עדיין בתפקיד ריק מתוכן, יעלון מפליג בשבחיו של האליל הטרי של המגזר, הטרוריסט היהודי יאיר שטרן, ומנצל שוב את ההזדמנות כדי לדבר אל האחים היהודים בשפתם: “לצערי, צאצאיהם הפוליטיים של מנהיגי המדינה מתייחסים לציונות בעירבון מוגבל, ואותה הגבלה חלה גם ביחס למקומה של ארץ ישראל במשנתם הפוליטית.” ב-2011, נושא יעלון דברים לכבודו של דב ליאור, מקיצוני רבני המתנחלים ומי ששמו נקשר פעם אחר פעם בתמיכה בטרור יהודי. הוא נאם שם לצידו של אלי ישי. ב—2012, תבע יעלון להפקיע מידי שר הבטחון ברק את הטיפול בהתנחלויות. ב-2014, יעלון ממשיך להתחנף למתנחלים: הוא שר בטחון והוא רוצה להפריד בין יהודים ופלסטינים באוטובוסים, כדרישת המתנחלים, אף שהצבא והשב”כ אומרים בתוקף שאין שום צורך כזה. חשוב לציין, אגב, שההנחיה הזו בלתי חוקית למשעי, כפי שאומרים לו גם היועצים המשפטיים שלו.

אבל אנחנו באוקטובר 2014, ואנחנו כבר אחרי תחילת הקרע הגדול בין יעלון ובין המתנחלים. האינסטינקט שלו – להתרפס בפני המתנחלים כדי לקבל את קולותיהם – עדיין פועל, אבל זה עומד להגמר. הסיבה: חודש וחצי קודם לכן, במהלך צוק איתן, יעלון מתנגש בכוח עם בנט, הפטרון הפוליטי העיקרי של המתנחלים. בנט רוצה פעולה קרקעית בעזה ומעלה לדיון ציבורי את נושא המנהרות. הוא מצליח, ומאלץ את יעלון להגרר לפעולה קרקעית שהוא לא רוצה – הוא זוכר היטב את 2003-2004 בעזה. יעלון מעדיף לרצוח ילדים ונשים מהאוויר; זה מביא קולות. מותם של חיילי צה”ל באזור עירוני צפוף, לא כל כך.

בנט הביס את יעלון בוויכוח בטחוני, בטריטוריה שלו, ועשה את זה באופן פומבי ומשפיל. זה הרגע שבו יעלון נזכר פתאום שיש משהו שנקרא שלטון החוק; זה הרגע שבו הוא מתחיל להתעמת עם הציבור של בנט, זה שאחריו חיזר במשך עשור, בכל הזדמנות. זה הרגע שבו הוא מתחיל להעמיד פני מתון.

אבל מי שהיה ראש אמ”ן פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה: יעלון עדיין חושב שיש ציבור ימני מתון. הוא טועה. עכשיו הוא מנסה לשכתב את ההיסטוריה לאחור, בסיועם של עיתונאים נלהבים. אסור לתת לזה להצליח.

[…]

אבל, אחרי ההתעסקות עם השקר הגדול, יש עוד כמה נקודות.

קודם כל, מדובר בפושע מלחמה נאלח. יעלון אחראי לצוק איתן ולהרג ההמוני של אזרחים שבוצע שם, והוא לא היסס לנסות לשבש את החקירה – לא שהחקירה הצבאית שווה משהו. יעלון היה האיש שהורה על הפצצת משפחת שחאדה ב-2002, שהובילה להרג 11 ילדים; הוא אמר אחר כך ש”הרשנו לעצמנו להרוג את האשה,” בהתייחסו לאשתו של שחאדה. הוא היה מהוגי הרעיון של מלחמה כלכלית נגד האוכלוסיה של רצועת עזה, ובסוף 2003 הביע את תסכולו מכך שהותר יצוא תותים מן הרצועה, כשהוא תולה בכך את כשלונה של ישראל לדכא את האינתיפאדה. יעלון מדדה מן החיים הפוליטיים כשהוא מרוח כולו בדם ילדים.

שנית, מדובר באדם שחש בוז עמוק לחברה הישראלית. ב-2004, כשהוא רמטכ”ל שמסתובב ברכב ממוגן ומוקף מאבטחים, בעודו נכשל בהגנה על הציבור הישראלי, הוא אומר שהחברה הישראלית היא החוליה החלשה. עשור אחר כך, ב-2014, בעודו מסרב לפנות את ישובי הדרום שנמצאים תחת אש מרגמות שצה”ל לא מסוגל לשתק כי יעלון חושש מאבידות, הוא בורח מהלווייתו של דניאל טרגרמן; הוא אומר שמסוכן שם.

הנשיא ריבלין דווקא הגיע להלוויה. אחד מקודמיו של יעלון בתפקיד, עמיר פרץ, התעקש להמשיך להתגורר בשדרות גם תחת אש קסאמים, למרות התחינות של השב”כ. שר הבטחון דיין הקפיד לסייר בקו התעלה גם תחת הרעשות מצריות כבדות. לא יעלון. מבחינתו הציבור צריך השכפ”ץ שלו. הרי הציבור אינו ערכי או שורשי; הוא טוב רק למימון מסוקים לחתונות. הוא צריך לנשק את הנעליים הגבוהות של יעלון על כך שיעלון מואיל בטובו לפעול למענו.

היום, יש לקוות, הסתיימה הקריירה הפוליטית של אחד מהבזויים ביותר שאי פעם עסקו בה בישראל.

צא, צא, איש הדמים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הם שולטים בעצמם באמצעות הכידונים שלנו

שר הבטחון יעלון פלט לאחרונה מידע שסותר את עמדת ה-hasbara הישראלית, ואף אחד לא שם לב

במציאות שבה נפתלי בנט ואיילת שקד הם שרים בכירים, וחברי הכנסת המובילים של הליכוד הם ענת “פה פה פה” ברקו ומיקי “המוח” זוהר, בוגי יעלון – מהאנשים המסוכנים ביותר בישראל – מתחיל להצטייר כאחד השפויים והמתונים שבהם. בשנים האחרונות, מקדם יעלון את התפיסה שהפלסטינים ממילא שולטים בעצמם ושאין בעצם בעיה של כיבוש ישראלי על הפלסטינים. הוא אמר את הדברים לראשונה ב-2010, עד כמה שידיעתי מגעת, ומאז הוא חוזר עליהם מדי פעם. אשפי hasbara כמו בן דרור ימיני כבר החלו להפוך את הטענה הזו – הפלסטינים שולטים בעצמם, אין כיבוש – למנטרה שהם חוזרים עליה בעקביות.

לא מסובך מדי להתמודד עם הטענה הזו. הפלסטינים כל כך שולטים בעצמם, עד שאין להם יכולת להחליט איזה דיפלומט ייכנס לגבולם. הם כל כך שולטים בעצמם, עד שאין להם שליטה על כספי המסים שלהם וישראל נהנית להתעלל במקבלי המשכורות הפלסטינים על ידי הקפאת משכורות – שיטה מובהקת לבניית האמון שלהם. הם כל כך שולטים בעצמם, שצה”ל חולש על רישום האוכלוסין של הפלסטינים וברצונו מגרש מהגדה פלסטינים בתואנה שהם בעצם גרים בעזה כי כך נכתב פעם – ומדי פעם, מואיל בטובו לעשות מחווה לפלסטינים ולהכיר בכמה מהם שמרכז חייהם בגדה למרות שפעם גרו בעזה ככאלה. הפלסטינים כל כך שולטים בעצמם, שהדווחים המיוחדים של האו”ם שעוסקים בעניינם לא יכולים להגיע לגדה המערבית ולדווח על המצב בעצמם. כל כך שולטים בעצמם, שגם נציגים של בית הדין הבינלאומי בהאג לא יכולים להגיע לגדה (ואחר כך, כמובן, כשהם נשענים על דו”חות של ארגוני זכויות אדם ישראלים, הללו מואשמים בבגידה.) כל כך שולטים בעצמם, שמדי לילה – שימו לב לדיווחי דובר צה”ל בנושא – עוצרים חמושים ישראלים עשרות פלסטינים ומעבירים אותם למתקני חקירה וכליאה ישראלים. כל כך שולטים בעצמם, שלפני מספר שבועות הטילה ישראל מצור על רמאללה וקבטיה.

בקיצור, אין לפלסטינים שליטה על הגבולות שלהם, על המסים שלהם, על פאקינג רישום האוכלוסין שלהם, על התחום האווירי שלהם, על התחום האלקטרו-מגנטי שלהם, על המים בגדה המערבית, והם חשופים לפשיטות ישראליות יומיומיות – ולזה קוראים התועמלנים הישראלים “שליטה עצמית.”

ואז בא בוגי ובלי לשים לב ירה לטיעון הזה בראש. “הפלסטינים ביהודה ושומרון תלויים בנו, הם לא יכולים לשרוד יום אחד בלי תיאום בטחוני,” הצהיר השר לפני כשבוע. הוא אמר עוד ש”אנחנו עושים 80% מהעבודה כדי למנוע מהחמאס והג’יהאד האיסלמי להשתלט על הגדה.”

מותר לפקפק באמינות ההצהרה הזו. יעלון הרי לא יוכל לאמת אותה: הוא יתחמק ויאמר שמדובר ב”סוד בטחוני.” אבל אם ניקח את דבריו של השר כפשוטם, אז אפילו אליבא דישראל הרשמית, הפלסטינים לא שולטים בעצמם.

לדברי יעלון, רוב הפלסטינים רוצים להפיל את המשטר שלהם. הם כל כך רוצים להפיל אותו, שבלי סיוע של חמושים ישראלים הוא לא ישרוד יממה. מדובר במשטר נעדר לגיטימיות, ששנוא על עמו, ושמוחזק בכוחם של כידונים ישראלים. אין “שליטה עצמית” פלסטינית: יש דיקטטורה פלסטינית חלשה, שנשענת לקיומה על בוגי וחמושיו.

בוגי אומר איפוא, כנראה בלי לחשוב על זה יותר מדי – אומרים שאריאל שרון אמר עליו ברשעות החיננית שלו שהוא ההוכחה שרמטכ”ל לא חייב להיות אינטליגנט – שבגדה יש דיקטטורה ישראלית, אבל כזו שמופעלת על ידי שליח, והיא ממש לא טובה בזה ולא תשרוד בלי תמיכה ישראלית.

כמובן, העובדה שהרש”פ היא משת”פ ישראלי היא בדיוק מה שמערער את הלגיטימיות שלה בעיני הפלסטינים. כאן המקום להזכיר שישראל טירפדה בעבר בחירות בגדה, כשלא הסכימה להשתתפותו של חמאס בהן – וצריך לתהות האם בכך היא לא עשתה בעצם את מה שרצה המשת”פ הפלסטיני שלה. יש לציין עוד את המקרה של שובת הרעב מוחמד אל קיק: הוא נעצר על ידי חמושים ישראלים ברמאללה (השטח שלכאורה נשלט על ידי הרשות הפלסטינית) ומקורות פלסטיניים ציינו שהמעצר שלו על ידי ישראל הגיע מיד אחרי מעצרו הרביעי על ידי הרשות. כלומר, נרמז שישראל מחזיקה אדם במעצר מנהלי כדי לרצות את המשת”פ שלה. כמובן, לעולם לא נראה את הראיות לכאן או לכאן, כי אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ושקופה.

נקודה נוספת שיש לעיין בה בדברי בוגי הוא הטרוניה שלו על כך שאבו מאזן לא הסכים להעברת נפט קטארי לרצועת עזה, כי הוא רצה לקבל על כך מסים וישראל העדיפה שלא לתת לו אותם. אבו מאזן, האיש החולה מהמוקטעה, ניסה במילים אחרות להראות סממנים של עצמאות ולקחת אחריות על גביית מסים. ישראל העדיפה שלא לאפשר לו את זה – כי לישראל בסופו של דבר הרבה יותר נוח עם משטר חמאס בעזה.

למה? כי כל זמן שחמאס שולט בעזה, קשה הרבה יותר לדבר על מדינה פלסטינית וישראל יכולה להמשיך וללעוס את הגדה, ולהפוך את המצב שם למצב של סיפוח בפועל.

לישראלים כל כך לא אכפת ממה שנעשה בשמם, ששר הבטחון שלהם יכול להגיע בפומבי למצב של doublespeak, קרי לומר (וכנראה להאמין) לשני דברים סותרים בו זמנית: שהפלסטינים שולטים בעצמם ושהם לא יחזיקו יממה בלעדינו.

וכמובן, כשהישראלים תוקעים את הראש בחול ולא מתייחסים לסתירה בדבריו של בוגי או למצב בגדה בכלל, הם מקדמים את הפיצוץ שחייב לבוא. ובפיצוץ הזה, הם ולא בוגי יהיו הקורבנות.

לבוגי יש שומרי ראש ורכב משוריין. לכם אין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הטמבל עם האצבע על ההגה הגרעיני

יש דברים ידועים, יש דברים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים, יש דברים שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים, אבל דבר אחד ברור: בוגי יעלון הוא טמבל חסר אחריות

אלפי ישראלים התעוררו בחרדה השבוע והבינו שמה שהיה עד כה חשד עמום הפך לידיעה ודאית: שר הבטחון שלהם הוא טמבל. אמנם, יעלון לא נחשד מעולם בתבונה עודפת (שרון, בחוש ההומור המרושע שלו, אמר שהוא ההוכחה שרמטכ”ל לא צריך להיות אינטליגנטי), אבל השבוע הוא סיפק ראיות חותכות לכך שהוא בצד הלא נכון של עקומת גאוס.

יעלון אמר בכנס סגור לכאורה של מםלגתו שמערכת הבטחון יודעת מי ביצע את רצח המשפחה בדומא, אבל לא תעמיד אותם לדין כדי למנוע חשיפת מקורות. באמירות אחרות, פיזר יעלון עמימות סביב השאלה האם הרוצחים נמצאים במעצר מנהלי; הוא רמז שכן, אבל נמנע מאמירה מדויקת. יעלון אמר עוד שיש קשיים ראייתיים בהגשת כתבי אישום.

מבזק לשר הבטחון: אם אין לך ראיות לכך שמישהו ביצע פשע, אתה לא יכול לומר שאתה יודע שהוא ביצע אותו. לכל היותר, אתה יכול לומר שאתה סבור כך או שבעיניך הוא חשוד. חשד או סברה אינם ידיעה (כל זאת, מבלי להכנס לשאלה המציקה עד כמה יש לנו יכולת בכלל לדעת משהו או לומר משהו בוודאות. אנחנו עוסקים בבוגי, אחרי הכל.) כלומר, כל הבלגאן התחיל משום שיעלון בלבל בין ידיעה ובין חשד.

מכאן אפשר להסיק כמה דברים. קודם כל, כמובן, שיעלון לא ראוי לתפקידו. הרי בעצם האמירה הפומבית שמערכת הבטחון “יודעת” מי האחראים לרצח בדומא אבל אין לה ראיות, הוא שיבש את החקירה. הוא הבהיר לנחקרים (ככל שאכן יש כאלה) שאין ראיות נגדם ושמה שהם צריכים לעשות הוא לסתום את הפה ובסופו של דבר הם יילכו הביתה. השיטה הזו, יש לציין, עובדת לחשודים בטרור יהודי פעם אחר פעם; הנה דוגמא מעצבנת במיוחד. (ההנחה עד שיוכח אחרת היא שיעלון טמבל וששיבש את החקירה שלא בזדון, גם כי חזקת החפות עומדת לו וגם כי, נו, מדובר בבוגי.)

יתר על כן, הוא הוציא מידע סודי ביותר לציבור. אם קצין זוטר או רב”טית היו מוציאים מידע כזה החוצה, למשל כדי לטעון שמערכת הבטחון לא עושה מספיק כדי להתמודד עם טרור יהודי, הוא היה צפוי לעמוד לדין על ריגול או סעיף דומה. ליעלון זה לא יקרה. מי יגיש נגדו כתב אישום? וינשטיין? (הערה לעו”ד איתמר בן גביר: הנה ערר עם סיכויי הצלחה לא מבוטלים, לפחות מבחינה תקשורתית.)

גם מבחינה עקרונית הדברים של יעלון מופרכים. גופי חקירה שומרים על מודיעין, כן, אבל בניגוד למודיעין חוץ – למשל, סוכן במטכ”ל הסורי – המטרה שלהם בסיכול טרור היא לא איסופית גרידא; היא העמדה לדין. הגיוני לא לחשוף את המקור שלך, אם החשיפה הזו תביא להרשעה של דג רקק. אבל האם יש פשעים חמורים משריפתה של משפחה שלמה בשנתה? האם יש פשע שמצדיק יותר את חשיפתו של מקור? וכאמור, יעלון כבר חשף את קיומו של המקור בעצם הדיבור עליו.

ואיפה דיבר יעלון? בכנס סגור של הליכוד. כלומר, בכנס של אנשים שהם בוחריו, שהם האחראים לבחירתו מחדש. הוא היה צריך להצדיק את כשלון המערכת שהוא מופקד עליה מול בוחריו, ועשה זאת על ידי חשיפת מידע. נהדר. ואם הוא חשב שבעידן הסמארטפון יש דבר כזה “כנס סגור,” אז זו עוד ראיה שמוכיחה עם איזה טמבל יש לנו עסק.

יש לציין, אגב, שבדבריו יעלון עושה עוול לאנשים שמוחזקים במעצר מנהלי. הוא האשים-לא-האשים אותם ברצח של משפחה. אין להם שום דרך להתמודד עם ההאשמה הזו: הם הרי לא יועמדו לדין. בסופו של דבר, הם ישוחררו, מבלי שיעלון יצטרך להוכיח את ההאשמות שלו. הם אפילו לא יכולים לתבוע דיבה: יעלון אולי טמבל, אבל לא עד כדי כך שהוא יסיר את החסינות שלו מרצונו.

צריך להודות ביושר שהפיגועים הללו מציבים אתגר חריף במיוחד למערכת החקירה של השב”כ ופשל”א, מפלג הפשיעה הלאומנית של משטרת ש”י. השב”כ והמשטרה התרגלו להשען על הודאות של נחקרים. אבל האנשים שאיתם הם מתמודדים למדו את הלקח: הם לא מדברים, נקודה. הם יודעים שכל דקה שבה הם שומרים על שתיקה, מקרבת את הרגע שבו המערכת תצטרך לשחרר אותם חזרה כמנצחים אל הציבור שלהם, הרגע שבו יזכו בהון הסימבולי שבשבילו יצאו לכל זה.

יש קושי אובייקטיבי נוסף: הצתה, מטבעה, היא פשע שמשמיד ראיות. השריפה מכלה הרבה מאד, מכבי האש שמגיעים אחריה דופקים את הזירה אפילו יותר, ועד שמגיעים החיילים הראשונים לזירה עובר הרבה זמן – ואין להם מיומנות בשימור זירה. כלומר, משני האדנים של חקירה – גביית הודאה וראיות פורנסיות – בדרך כלל אין לחוקרים כלום.

יש פתרון, והוא לא מסובך במיוחד. האנשים הללו מעטים, מספרם ככל הנראה לא יותר ממאה, ובמניין המאה נמנים ככל הנראה גם אנשי הקשר – המפגעים לא משתמשים בתקשורת סלולרית כך שככל הנראה הם משתמשים בבלדרים כדי לתאם את התקיפות. הפתרון: לקחת גדוד של מג”בניקים, לשים אותו על אזרחי, ולהציב ארבעה מהשוטרים בכל רגע נתון על כל אחד מהחשודים. זה צריך להיות מעקב שלא יטרח כלל להסתיר את עצמו. החשודים צריכים לדעת שהם נמצאים על הכוונת, כל הזמן. כל אדם שהם מדברים איתו, בלי יוצא מן הכלל, צריך לפגוש תוך כמה זמן חוקר שיתשאל אותו על המפגש הזה.

תוך כמה חודשים, יקרה אחד משתיים: או שהחשודים יחושו נרדפים עד כדי כך שהם ישביתו את הפעילות שלהם – וזה כבר ישיג את המטרה. מחתרת שנכנסת להקפאת פעילות של חצי שנה תתקשה להתארגן מחדש. או שהם יעשו טעות, ויושגו ראיות.

אז למה זה לא קורה? מכמה סיבות. קודם כל, למרות כל הדיבורים על כך שישראל נאבקת בטרור היהודי כמיטב יכולתה, מאמץ כזה יצריך הרבה משאבים. שנית, חלק ניכר מהאנשים האלה מקושר פוליטית. בין השאר, לאנשים שאיתם נפגש יעלון על בסיס קבוע. לא יחלפו שבועיים של המעקב האינטנסיבי הזה, והמגזר ישכח שהוא אמור לגנות טרור כי זו לא דרכנו ויתחיל להשמיע זעקה גדולה ומרה על רדיפה פוליטית. ולמגזר יש השפעה יוצאת דופן במרכז הליגוד. אחרי הפינוי של בתי דריינוף ולפני שורה של פינויים אחרים, יעלון רגיש במיוחד ללחץ כזה.

ליעלון, בקצרה, אין את האומץ האזרחי להתמודד עם הטרור היהודי. הוא מעדיף ללהג בפני בוחריו ולדבר על כך שהוא “יודע” מי הרוצחים, כאילו הידיעה הזו, שאיננה מלווה במעצר ומשפט, צריכה לנחם משהו. מהפרשה הזו אנחנו צריכים ללמוד שני דברים: קודם כל, מה שווה “הידיעה” של מערכת הבטחון הישראלית; זכרו את זה בפעם הבאה שהמערכת תטען שהיא “יודעת” שמי שנראה כמו קורבן רנדומלי של חיסול מהאוויר היה ראש נחש מסוכן.

ושנית, ששר הבטחון שלכם הוא טמבל מסוכן. מסוכן, כי יש בידיו הרבה כוח. מסוכן, כי על פי פרסומים זרים הוא אחד משני האנשים עם האצבע על ההדק הגרעיני. מסוכן, כי הלהג שלו בפני חברי מרכז הליכוד מראה מה שווה שיקול הדעת שלו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

במה ישראל דמוקרטית?

ההצבעה החשאית על יציאה למלחמה באיראן מעוררת תהיה: האם המשטר שלנו דמוקרטי בכלל?

בימים האחרונים רגשה הארץ סביב הקלטות של אהוד ברק, בהן הוא נשמע מתאר את המהלכים שכמעט והובילו למלחמה עם איראן בשנים 2010-2012. על פי ברק, שכמובן מוסר כאן את גרסתו לספרי ההיסטוריה ושבימים אלה צריך הסחת דעת מהירה לאור העובדה שהוא חשוד בקבלת שוחד, היו שלושה נסיונות שלו ושל שותפיו לממשלה בשנים האמורות לצאת למלחמה עם איראן.

בשנת 2010, לדבריו, הרמטכ”ל אשכנזי טירפד את המהלך באומרו שהצבא לא כשיר עדיין (צריך לזכור שברק ואשכנזי הם אויבים בנפש שחתרו זה נגד זה.) בשנת 2011, אומר ברק, נערך דיון בשמיניה. הצבא אמר שהמבצע אפשרי – לא קל, אבל אפשרי – והתכנית הוצגה לשמיניה. במהלך הדיון, לדבריו, הוא ראה את השרים שטייניץ ויעלון “נמסים”, והשמיניה דחתה את ההצעה. מאחר והיא דחתה אותה, לא היה טעם להעלות אותה לקבינט.

יש כאן כמה נקודות שראויות לציון. ראשית, הן שטייניץ הן יעלון לא הכחישו את הדברים. הם הביעו הרבה זעם על חשיפת דיונים פנימיים, אבל הם לא הכחישו אותם. יש להניח שהדברים נכונים. שנית, כפי שהתקשורת הישראלית נמנעה ברובה לציין, שניים הם לא רוב מתוך שמונה. היו עוד שלושה חברי קבינט שהתנגדו: בגין, ישי ומרידור. למעשה, השמיניה היתה קרועה בין שתי קבוצות של שלושה שרים (ברק, נתניהו וליברמן מצד אחד, בגין, ישי ומרידור מצד שני). יעלון ושטייניץ היו רק השניים שהכריעו את הכף.

השאלה האם שטייניץ היה מצביע בניגוד לעמדת נתניהו, כלומר האם הוא מסוגל לגבש עמדה עצמאית המנוגדת לזו של נתניהו, פתוחה. אישית, אני חושב – לאור הרקורד של שטייניץ בוועדת חוץ ובטחון, שם הוא העז להתמודד עם אמ”ן וללכת ראש בראש עם רמטכ”ל פוטשיסט, אחד בוגי יעלון – שדווקא כן. אבל השאלה האישית פחות חשובה. מה שעולה כאן הוא שנתניהו הביא לשמיניה להצבעה הצעה על תקיפה, והיא נפלה.

ב-2012, על פי ברק, קרה משהו מעורפל ולא ברור. כביכול, אי אפשר היה לתאם מועד תקיפה שבו לא היו כוחות אמריקאים בישראל, ואם היו כוחות כאלה בישראל בזמן התקיפה אז ארה”ב היתה מסתבכת. זה סיפור משונה, בלשון המעטה. יש פה פרט אחד חסר בגודל בולדוזר.

ב-2010 לא היתה הצבעה, כי לדברי ברק היה ברור לו שאם הרמטכ”ל מתנגד הוא יפסיד. ב-2011, נערכה הצבעה ונתניהו וברק הפסידו. אבל, על פי ברק, ב-2012 הוחלט לצאת לתקיפה והיתה בעיית תיאום עם האמריקאים. מי החליט? האם היתה הצבעה שניה בשמיניה? האם הקבינט התכנס והחליט? אם לא, מי החליט? נתניהו וברק לבדם?

זו, משום מה, נקודה שהתקשורת הישראלית לא התייחסה אליה. יש סיבות טובות לחשוב שברק לא אומר כאן את האמת. קודם כל, מדובר באהוד ברק. שנית, זו היתה שנת בחירות בארה”ב. נתניהו היה מסובך עד צווארו בנסיונות לסייע למועמד של השוגר דדי שלו, הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, לנצח בבחירות. גרירתה של ארה”ב למלחמה עם איראן היתה כנראה צעד אחד יותר מדי. שלישית, התרגיל אמור היה להיערך באפריל ונערך בסופו של דבר באוקטובר. זה אכן קרוב מדי לבחירות. אבל למה רצתה ממשלת ישראל לדחות את התרגיל מאפריל?

אלה, עם זאת, זוטות. יש בסופו של דבר ארבע שאלות: א. האם קיבל הקבינט החלטה לתקוף את איראן? ב. אם התקבלה החלטה מונומנטלית שכזו, למה ההתקפה לא בוצעה? ג. אם לא קיבל הקבינט החלטה כזו, מי הורה לצבא להיערך לתקיפה? ד. למה מסתירים את הנקודה הזו מאיתנו?

שורה של חברי כנסת ועיתונאים (!) קבלו מרות בימים האחרונים על כך שהדברים של ברק בכלל פורסמו. הם חושבים שהצנזורה צריכה היתה לפסול אותם. יש גם טענות, שנראות קלושות למדי, על כך שברק בכלל הפר את החוק.

ואני רק שאלה: אם אזרחי ישראל לא אמורים לדעת שהממשלה שלהם החליטה להוציא אותם למלחמה, והם אמורים לקבל את הידיעה הראשונה על כך כשטילים איראנים יפלו על הראש שלהם, האם אפשר בכלל לקרוא למשטר שלנו דמוקרטי?

מבין כלל ההחלטות שהציבור במדינה דמוקרטית אמור לקבל באמצעות נציגיו, שתיים הן קרדינליות: התקציב והחלטה על יציאה למלחמה. ממשלת נתניהו לא העבירה תקציב חד שנתי מאז 2009. שתי מערכות בחירות – 2013 ו-2015 – נערכו מבלי שהממשלה הצליחה להעביר תקציב לאותה השנה. אין שום סימן שהכנסת בכלל עודכנה בדיונים על מלחמה.

אז, גם אם נניח עכשיו לשאלה המרכזית של שליטה על מליוני נתינים שלא בחרו בממשלתם, האם ישראל של גבולות 1948 בכלל דמוקרטית? אם הכנסת לא מצביעה על יציאה למלחמה – כנגד מדינה שישראל, נזכיר, לא נמצאת איתה במצב מלחמה רשמי – וההחלטה הזו מתבצעת במחשכים, על ידי אנשים שכמות המידע שלהם מוגבלת, והיא נשמרת בסודיות מפני הציבור, האם זה משטר דמוקרטי?

פורמלית, יש לציין, ההליך ב-2011 הוכיח את עצמו. שמונה שרים התבקשו להחליט על מלחמה, ולמרות לחץ עצום מצד ראש הממשלה ושר הבטחון (את שר החוץ ליברמן אף אחד לא סופר, ובצדק), דחו את ההצעה. ברק צריך להכיר את הסיטואציה: ב-1991 הוא דחף, כסגן רמטכ”ל, לפלישה לעיראק והקבינט דחה את ההצעה במאמץ. אז שיטת האחריות הקולקטיבית עבדה, וזה טוב.

אבל רבאק, אנחנו אמורים לדעת מדברים כאלה. אנחנו, רשמית, חבר הנאמנים שמנהל את המדינה הזו. אם מסתירים מאיתנו את ה עובדה שהממשלה הצביעה על מלחמה ב-2011 ודחתה את ההצעה; אם מסתירים מאיתנו את העובדה שהיא החליטה לצאת למלחמה נגד איראן ב-2012, או גרוע מכך – שראש הממשלה ושר הבטחון שקלו פוטש – איזו משמעות יש לכך שמדי פעם נערכות כאן בחירות? אם אין לנו את המידע המינימלי הזה, שמטיל אור אחר לגמרי על ההתנהלות של ממשלת נתניהו; אם אנחנו לא יכולים להביא אותו בחשבון בעת הליכה לקלפי, מה נשאר מהקליפה הריקה של הדמוקרטיה?

ממשלות דמוקרטיות לא מנהלות מלחמות סתרים. אם ממשלת נתניהו רוצה לצאת למלחמה, אם היא הגיעה להצבעה בנושא, הציבור צריך לדעת מכך, ובהקדם. רצוי להזכיר איך התנהלו הדברים בבריטניה ובארה”ב: הפרלמנט הבריטי דחה לפני כשנתיים את דרישת הממשלה לצאת למלחמה בסוריה, וסביב המלחמה בעיראק התנהלו ויכוחים סוערים ופומביים מאד; בארה”ב, המלחמה בעיראק ב-2003 עמדה במוקד של דיון ציבורי סוער לפניה ולאחריה; ההחלטה לצאת למלחמה בעיראק ב-1991 עברה ברוב דחוק בסנאט. היה דיון, היום אנחנו יודעים שהוא לא היה מספק ושהוא היה רווי מניפולציות, אבל היה דיון. הילארי קלינטון הפסידה את הפריימריז הדמוקרטיים הרבה בגלל ההצבעה שלה אז.

אף חבר כנסת ישראלי, אף שר ישראלי, לא ישלם מחיר על ההצבעה שלו בנושא איראן – הראשונים כי לא נתנו להם בכלל להצביע, האחרונים כי מסתירים מאיתנו את עצם ההצבעה שלהם. זו איננה דמוקרטיה. זו אוליגרכיה עם יחסי ציבור טובים. ועל העיתונאים שמועלים בתפקידם, שהוא ליידע את הציבור – טוב, נראה שכבר התרגלנו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)