שני הזלוטי שלי על ויכוח האתאיזם המתחדש

לאור העובדה שמעל דפי “הארץ” מתרגשת מזה כמה שבועות מלחמה בין אתאיסטים נטולי רגישות לדבילים עם רגישות יתר דתית, נראה שאין מנוס אלא לחזור בזמן 25 שנה אחורה ולהזכיר מושכלות ראשונות – בתקווה לעשות זאת ביתר דקות. לצרכי הוויכוח שוודאי יבוא, נעשה את זה בנקודות.

1. השאלה החשובה היא לא קיומו או אי קיומו של “אלוהים” כמושג מופשט. השאלה הזו היא אכן כזו שאי אפשר להכריע בה, פשוט מעצם חוסר היכולת להוכיח שלילה. השאלה היא למה אנחנו מתכוונים ב”אלוהים.”

2. אם המושג הוא “אלוהים” דאיסטי, כזה שבנה את העולם, קבע את חוקי הטבע ואז הסתלק – מין בונה שעונים שכזה – אז קיומו או קיומו לא מטריד אותי ולא צריך להטריד אף אדם אחר. אין לו השפעה על העולם, אין לו קשר עם ברואיו, ולצורך העניין – מאחר והשאלה האמיתית שמסתתרת מאחורי השאלה “האם יש אלוהים” היא “מה צריך להיות יחסינו לאלוהים ואיך אנו, כבני אדם, צריכים להנהיג את חיינו” – אין לקיומו שום משמעות לכאן או לכאן. חבל על בזבוז האנרגיה.

3. אם המושג שעליו אנחנו מדברים הוא האל המונותאיסטי – בורא העולם, שמנהל השגחה פרטית ומכוון את ההיסטוריה לעבר קץ הימים, שבו ישפוט סופית בין הטובים והרעים – אז השאלה מסתבכת, ועדיין אפשר לענות עליה בקלות יחסית.

3א. הבעיה העיקרית בתיאור האל בעל ההשגחה הפרטית היא שאין כל אפשרות להבחין בינו ובין השטן. התפיסה אומרת שמדובר בישות שהיא א. כל יכולה, ב. כל יודעת, ג. טובה. אתם יכולים לבחור שניים מתוך שלושת האטריבוטים הנ”ל, אבל לא את שלושתם. הישות שמניחה למולקולה של אייג’נט אורנג’ לעוות ולאמלל ילד בטרם נולד, שכל חטאו הוא שנולד במקום שבו פעם התנהלה מלחמה שנגמרה מזמן, לא יכולה להיות טובה – על כל פנים, לא בערכים אנושיים של “טוב.” אם האל הוא כל יכול וכל יודע, אבל בוחר לגרום לאדם חף מפשע לגווע ביסורים, הוא לא טוב. הנסיונות המונותאיסטיים להתמודד עם בעיית הרוע נכשלו קשות. יש שני תירוצים מקובלים: א. אנחנו לא יודעים הכל ולכן יתכן שלסבל יש מטרה – אבל אם אנחנו לא יודעים הכל, מדוע אנחנו מניחים שמקור הסבל הוא טוב? וב. הסבל מיועד לכפר על חטא לא ידוע. בהנתן שהחטא לא ידוע, והעונש נופל לעתים קרובות על האדם הלא נכון, אנחנו מניחים ישות כל יכולה וכל יודעת שמענישה אנשים שלא חטאו. מכאן, בין השאר, התפיסה המניכאית שהעולם הנוכחי נשלט על ידי השטן; אין יכולת אחרת לומר שיש אלוהים, שהוא כל יכול, ושהוא טוב. תירוץ נוסף הוא זה של הבחירה החופשית – אבל, שוב, ישות כל יכולה שמניחה לאחרים לגרום סבל אולי נייטרלית, אבל לא יכולה להיחשב טובה. מה גם שאי אפשר לדבר על בחירה חופשית כשלהיסטוריה יש מטרה. תהיה מלחמת גוג ומגוג, יהיו רשעים בצד הלא נכון שלה, וכדי שההיסטוריה הקדושה תתממש אין להם באמת יכולת בחירה.

כלומר, הבעיה האמיתית שניצבת בפני מונותאיסטים איננה האם האל קיים או לא, אלא האם הם עובדי שטן או לא. הם יכולים כמובן לטעון שהערכים של האל שונים, ובלתי מובנים בתפיסה המוגבלת של בני אדם – אבל בהנתן התפיסה המוגבלת של בני אדם, אין לנו אלא היכולת לשפוט בכלים שיש בידינו. אי אפשר לוגית לטעון שמשהו הוא בהכרח טוב אם הוא, בהכרח, גם בלתי מובן.

3ב. התפיסה המונותאיסטית המקובלת נשענת על כתבי קודש למיניהם. הם נחרשו לאורך השנים על ידי חוקרים, וכדי להאמין שהם נוצרו על ידי ישות עילאית, או על ידי בני אדם שהושפעו על ידי ישות עילאית, צריך לגלות בורות מודעת ומכוונת בתחום. יהודים שמחים לעמוד על כל שגיאה בברית החדשה, אבל מאד לא אוהבים לשמוע את מה שיש לחוקרים לומר על ספרי הקודש שלהם. נסו לדבר עם אנשים דתיים על בראשית ו’ א’-ד’. יהיה כיף.

4. התפיסה היהודית, שאומרת שרק העם היהודי הוא העם הנבחר (ואם לדייק, רק גברים אורתודוקסים שמקיימים את המצוות הם עם נבחר) מכריזה למעשה על רוב מוחלט של האנושות כעל מיועד להשמדה או לשעבוד בדרגות שונות. שוב, אנחנו צריכים לתהות האם הערכים שלנו של “טוב” מסוגלים להתיישב עם התפיסה הזו, ש(להבדיל למשל מנצרות אקומנית) מציגה אל גחמני, נקמני ואויב של רוב מוחלט של המין האנושי.

5. השאלה הדתית כשאלה ציבורית איננה, במהותה, שאלה תיאולוגית: אילו היתה רק עניין למומחים בטקסטים, היא היתה מעניינת רק את הדתיים עצמם. השאלה היא במהותה שאלה חברתית ופוליטית: מה תפקידה של הדת בחיים הציבוריים. משהיא נוכחת בציבור, צריך לציין את העובדה שציבורית, דת היא ברוב גדול של המקרים גורם מאמלל – מוסיפה סבל לעולם. הסיבה היא שמאמינים קיצוניים – אלה שממילא דוחפים את הדת לספירה הציבורית – אינם יכולים לקבל את הלגיטימיות של תפיסות דתיות אחרות, ובהכרח מנסים לדחוק אותן אחורה. זה נכון לא רק לדתות המונותאיסטיות, אם כי הן מספקות יופי של דוגמאות: מי שעוקב אחרי מה שקורה לרוהינגה בבורמה או להתכתשויות בהודו בין לאומנים הינדים ומוסלמים יודע שהדת, בהופעתה הפומבית, בדרך כלל נושאת בכנפיה אסון לבני האדם.

בעשורים האחרונים, הרבה בהשפעת הימין האמריקאי, הנוכחות הציבורית של הדת מתבטאת בהתנגדות למדע. מתח בין המדע לדת כמובן איננו דבר חדש, אבל מי שרואה בהשתאות איך נוצרים בישראל יש מאין ויכוחים שלא היו קיימים קודם – בשאלת ההפלות, בשאלת ההתחממות הגלובלית – יראה את השפעת הימין האמריקאי. ספק אם יש שאלה שבה נוכחותה של הדת מזיקה יותר מאשר בשאלת ההתחממות הגלובלית: זו כנראה תקבור, או ליתר דיוק תטביע, את כולנו – אבל הימין הדתי מתעקש שאין התחממות גלובלית, כי אלוהים מלמל משהו על קשת ומבול. כאן אפשר לראות איך הדת לא רק משחיתה את החיים הציבוריים, אלא איך היא מושחתת על ידי אינטרסים כלכליים.

מכאן נובע שיש צורך לנהל מאבק כדי לצמצם עד כמה שאפשר את נוכחותה של הדת בחיים הציבוריים, כדי להקטין את הסבל שהיא גורמת. והמשמעות של מאבק בדת היא גם התקפה על היסודות שלה.

6. האם זה אומר ש”כל הדתיים מטומטמים”? כמובן שלא. צריך להיות מטומטם כדי להעלות את הטענה הזו. אנשים נולדים לתוך מסורת מסוימת והם מנהלים איתה ויכוח – בעוצמה שונה – לאורך כל ימי חייהם. היה עדיף, כמובן, שכולנו היינו נולדים לבית חילוני הומניסטי טוב, אבל זה לא הולך לקרות בימי חיינו. המציאות של חילונים ואתאיסטים, בישראל ובמקומות רבים אחרים, היא מאבק לא פשוט – ולהגדיר מראש את היריב שלך כמטומטם זו טעות חמורה. זה לא רק זלזול ביריב, זה גם אובדן ניכר של יכולת השכנוע. העובדה שאנשים לא יודעים דברים מסוימים לא הופכת אותם למטומטמים, ודאי לא במקומות כמו ישראל שבה יש מערכת חינוך שכל מטרתה היא לשכנע אותם באמיתותה של הדת – או, בגרסת בתי הספר הממלכתיים, בתפיסה של “אין אלוהים אבל הוא בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את הארץ.”

7. תאמרו, יש דתיים מעודנים, דתיים שמכירים בכך שכתבי הקודש בעייתיים, שמנסים למצוא גשר לדתות אחרות. יש הרבה מהם באירופה, אכן, וגם בארה”ב. הם לא כל כך מעניינים מבחינתי, ראשית משום שהנוכחות שלהם בישראל שולית, וחשוב מכך – משום שבעצם ההכנסה של ספק למסגרת הדתית מנוטרל במידה ניכרת יסוד הפנאטיות שבדת. קשה לצאת למסע צלב או לטעון שמישהו נחות אינהרנטית בהשענות על כתבי קודש שאתה מכיר בכך שהם פגומים או בהסתמכות על אל שאתה מפקפק ביכולתו להנכיח את עצמו בעולם.

זהו. נרד לבונקר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)