החברים של ג'ורג'

בן דרור ימיני ומלחמתו באמת

ביום חמישי, הכותרת של "מעריב" (לא במקרה, הרבה מעובדיו נהגו להתייחס אליו בתור "מעליב") היתה ההסתה של אלי ישי – הטענה שהוא יודע על מספר גדול של נשים שנאנסו על ידי פליטים סודאנים אבל מסרבות לדווח על כך, מחשש שיחשדו שיש להן איידס. ביום שישי, הכותרת הבולטת היתה הטענה של בן דרור ימיני שישראל בדרכה להפוך למדינה עם אחוז הפליטים הגבוה ביותר במערב.

קודם כל, צריך להזכיר שימיני ממשיך לשחק בנו משחקים. בדצמבר, הוא טען שהמגיעים לישראל כלל אינם פליטים: "ההמונים הגיעו משום שאמרו להם שהדרך פנויה, אין מחנות שהייה על הגבול, וכל דכפין מתקבל על תקן פליט שברח מכבשנים. המציאות כמובן שונה לחלוטין. אלה שמגיעים הם החזקים יותר, שמסוגלים לשלם בין 2,000 ל-3,000 דולר , ורובם מגיעים לכאן כמהגרי עבודה ומצהירים על כך בגלוי. פעילי זכויות המסתננים זכו לניצחון. תושבי דרום תל אביב זכו לקריסה." עכשיו, כשהעובדות לא יורדות מהמסכים – 85% מהמגיעים לישראל מוגדרים כפליטים ואפילו הממשלה מודה שאי אפשר לגרש אותם – משנה ימיני את טעמו וטוען שישראל קולטת פליטים יותר מכל מדינה אחרת.

לדברי ימיני, שוודיה הובילה בשנה שעברה בשיעור הפליטים לתושב, עם 8.8 פליטים לכל אלף תושבים. הוא טוען שישראל, שעמדה אז על 3.43 פליטים לתושב, קלטה מאז שיעור גדול הרבה יותר של פליטים, ושהיא מתקרבת במהירות למקום הראשון.

כמה בעיות עם הטיעון שלו (מבלי להתייחס לעובדה שימיני פשוט החליף טענה באמצע המשחק, כלומר שהוא ירה את החיצים ורק אחר כך סימן סביבם מטרה): ימיני מעדיף להתייחס לדו"ח של שנת 2011 של סוכנות האו"ם לפליטים, שמתייחס לשנת 2010. כפי שאפשר לראות מהטבלה בעמ' 13 של הדו"ח הזה, המעודכן יותר, שמתייחס לשנת 2011 (אני מודה לנועה קאופמן על ההפניה), ישראל בכלל לא בעשיריה הפותחת. המובילה היא מאלטה, עם 20.1 פליטים לאלף תושב, ואחריה קפריסין, עם 17.1 פליטים לאלף תושב; שוודיה במקום השלישי עם 15.6 לאלף תושב, ואחריה ליכטנשטיין הזערורית, עם 14.7 פליטים לאלף תושב. הדו"ח של האו"ם, אגב, מציין (עמ' 17) שבבלגיה – שנמצאת במקום השמיני, עם 8.2 פליטים לאלף תושב – יש 45 מרכזי קליטה לפליטים. ימיני מעז לכתוב ש"הדרך לסקנדינביה חסומה", תוך התעלמות מכך ששוודיה היא אחת המדינות שקלטו את מספר הפליטים הגדול ביותר: 146,380 בחמש השנים האחרונות, 29,650 מהם רק ב-2011; נורווגיה, על אוכלוסייתה הקטנה, קיבלה 57,000 בחמש השנים האחרונות – כלומר, בערך כמו כל מה שקיבלה ישראל. למותר לציין שלא בלגיה, לא ליכטנשטיין ולא שוודיה גובלות בכלל באזורים שיש בהם פליטים. ובכל זאת, עיתונאים בכירים במדינות האלה שהיו מעיזים לצאת בהצהרות כמו של ימיני היו מוכתמים לעד כגזענים. על פוליטיקאים כמו אלי ישי, שהעיתון של ימיני מפמפם את הגזענות שלהם, מיותר להרחיב את הדיבור.

ימיני טוען עוד שלישראל אין המשאבים לקלוט פליטים. אפשר להתווכח על זה, אבל קשה לטעון שלמאלטה, קפריסין או ליכטנשטיין דווקא יש. יתר על כן, ימיני משווה את ישראל למדינות העולם הראשון, למרות שהיא לא היתה מעולם מדינת עולם ראשון אלא בהזיותיהם של תושביה. לכל היותר היא מדינת עולם 2.5. ימיני נאלץ להודות שבעצם, המדינה עם מספר הפליטים הגדול ביותר לנפש – 72 לאלף, פי עשר ממה שהוא טוען שישראל קולטת – היא בעצם ירדן, איך לומר, לא מהמדינות העשירות או המתפתחות בעולם. אפילו סוריה – סוריה! – קלטה מיליון פליטים מעיראק.

כשימיני מנסה לתרץ את העובדות האלה, הוא אומר שהפליטים מעיראק הגיעו לסוריה וירדן עם עושר והם מקדמים את המדינות הללו. למותר לציין שהוא לא מספק שום ראיה לכך. הוא אומר עוד שהאוכלוסיה העיראקית שהפכה לפליטה שייכת לרקע תרבותי דומה לזה של הקולטים אותה בסוריה וירדן. יכול להיות, אבל זה לא חשוב: זה עשוי היה להיות חשוב אם מדובר היה במהגרי עבודה. לא כשמדובר בפליטים. לאנשים שנמלטים על חייהם חובה לספק מקלט.

ימיני מוסיף עוד נדבך להסתה הקבועה שלו כשהוא טוען – בלי שום הוכחה – שהפליטים מאריתריאה תורמים לטרור. איך? ובכן, חלק מהם עשוי לשלם מס לממשלת אריתיראה, ואחרים מעבירים כספים לקרוביהם באריתריאה שאחר כך נאלצים לשלם מס, וממשלת אריתריאה מעבירה חלק ממנו לאל שבאב, קבוצה איסלמיסטית בסומאליה שמקורבת לאל קאעדה.

מבלי להכנס לסיפור המסובך להדהים של מה שקורה בקרן אפריקה – בקצרה, ממשלת אריתריאה מסוכסכת קשות עם ממשלת אתיופיה; אתיופיה פלשה לסומאליה; אריתריאה מסייעת למורדים האיסלמיסטים שנאבקים בכוחות האתיופיים – מה שימיני עושה כאן הוא האשמת הפליטים האריתראים בטרור משום שהם עשויים לשלם מסים לממשלת הבית שלהם. ממשלה, אגב, שימיני מודה שישראל היא בין הבודדות שמנהלות איתה יחסים מלאים, מסיבותיה שלה.

כלומר, תשלום מסים לממשלה ידידותית לישראל הופך אצל ימיני לסיוע לטרור. למותר לציין שממשלת אריתריאה עושה עוד כל מיני דברים עם המסים שהיא מקבלת, חוץ מסיוע לאל שבאב – למשל, לשלם עבור נשק ישראלי שעל פי דיווחים נמכר לה במהלך מלחמתה עם אתיופיה; למשל, קצת שחיתות תמורת הכסף שקיבלה מישראל עבור שני הבסיסים שישראל (על פי מקורות זרים) מפעילה במדינה.

בהתחשב ברקורד הארוך והמפוקפק של ישראל בסיוע לקבוצות חמושים ברחבי העולם, שקשה להאמין שאפילו אחת מהם היתה נקיה מטרור – הפלנגות בלבנון, מישהו? – הרי שאם תשלום מסים הוא "סיוע לטרור," אז כולנו צריכים להיות בכלא. שימוש דמגוגי הפוך בטענה של ימיני הוא שכולנו צריכים להעריץ את הפליטים האריתראים, משום שחלקם משלמים מסים לממשלת אריתריאה, מסים שמשמשים אותה לרכוש ציוד ישראלי ובכך למנוע אבטלה בתעשיית הנשק שלנו.

והנקודה האחרונה הזו אומרת כל מה שצריך לומר על בן דרור ימיני ועל היחס שלו לפליטים: הסתה בכל אמצעי, תוך כדי קריצה באמירה שהוא מתנגד לאלימות. או שהוא שוטה מסוכן, או שהוא משטה בקוראיו.

ועוד דבר אחד: חוסני מובארק הורשע היום במצרים באחריות להרג מפגינים, ונידון למאסר עולם. בתגובה, קונן פואד בן אליעזר על הפגיעה ב"אחד מטייקוני המנהיגות הגדולים, אם לא הגדול מכולם." דמם של המפגינים המצרים, שכ-800 מהם מתו במהלך המהפכה, זול בעיני בן אליעזר, שמבחינתו העובדה שרודן שומר על יחסים טובים ביחס עם ישראל חשובה יותר מכל דבר אחר. בן אליעזר הוא פוליטיקאי נצחי, כבר 30 שנה ויותר בפוליטיקה, והוא שר הבטחון לשעבר. מטבע הדברים, הוא לא הפוליטיקאי הראשון – לא בישראל ובטח לא בעולם – שתמך בדיקטטור אכזרי בשל אחדות אינטרסים, אבל בדרך כלל יש לפוליטיקאים כאלה מספיק שכל כדי לא להפגין את התמיכה חסרת החמלה הזו בפומבי. הערות כמו "הוא בן זונה, אבל הוא הבן זונה שלנו" נאמרות, בדרך כלל, בחדרי חדרים. בפעם הבאה שמעמדה של ישראל ישקע בעולם עוד קצת, זכרו את ההצהרה הזו של בן אליעזר. היא ודאי תעשה גלים בעולם הערבי, לפחות.

(יוסי גורביץ)

רד, משה

פעם, מזמן, כשלישראל עדיין היו יומרות מוסריות – אור לגויים וכל זה – היא ניהלה מאבק מוצלח על הסעיף ה-44 לאמנת ז'נבה הרביעית. הסעיף אסר על התייחסות לפליטים ממדינת אויב כאל אזרחיה, גם אם דה יורה הם אכן אזרחיה, אם הם אינם נהנים מהגנתה. המטרה היתה למנוע את המצב שחזר שוב ושוב, שבו יהודים גרמנים שנמלטו מארצם הרודפת מצאו את עצמם, עם תחילת המלחמה, מוגדרים כנתיני אויב ונכלאים.

זה היה, כאמור, מזמן. היום משתמשת ישראל הרשמית בתירוץ שהפליטים מסודאן הם נתיני מדינת אויב כדי למנוע מהם מעמד פליט. וזה לא משנה שהאנשים הללו הם פליטי חרב, אויביו בנפש של משטר חרטום: זה תירוץ נוח למדי, ורוב הישראלים ממילא אינם יודעים שפעם, מזמן, המדינה שלהם היתה בעד הגנה על פליטים. סביר להניח שרוב הישראלים שהיו שומעים על כך היו מגנים בחריפות את ראש הממשלה דאז בשל עמדתו הפוסט-אם-לא-אנטי ציונית.

אף שהפליטים מדארפור תופסים הרבה מתשומת הלב, רוב הפליטים האפריקנים המגיעים לישראל – כ-20 אלף מתוך 35 אלף, על פי ההערכות – מגיעים מאריתריאה. זו מדינה קטנה וצעירה (עצמאותה הוכרה ב-1993), וישראל מנהלת איתה קשרים אמיצים, שכן מדובר בדיקטטורה צבאית דוחה מהרגיל: ה"נשיא" האריתראי קיבל טיפול רפואי בישראל, ועל פי שמועות עקשניות שמעולם לא הוכחו ישראל מחזיקה בסיס או שניים במדינה. ישראל מכרה לאריתריאה ציוד צבאי, בעיקר ציוד ימי, אבל לא רק. ישראל הפרה, על פי דיווחים, את האמברגו על מכירת נשק לאריתריאה ואתיופיה במהלך המלחמה ביניהן ב-1997 – מטבע הדברים, היא מכרה נשק לשני הצדדים. יש לסיפור הזה גם צד אפל יותר: במהלך המרד האריתראי הארוך נגד השלטון האתיופי, בימי הקיסרות, יועצים ישראלים אימנו את הצבא האתיופי במאבק נגד המורדים האריתראים. אור לגויים, כן?

רוב הפליטים האריתראים המגיעים לישראל גורמים לעצמם צרות כשהם מסבירים שהם "ברחו מהצבא": הצבא שם רשאי לגייס אדם לעשרות שנים, ולעיתים קרובות גם עושה את זה, כשהוא משתמש במגוייסי הכפיה כעבדי המדינה. לחיילים אין לעיתים קרובות מושג מתי הם ישתחררו, אם בכלל, שכן הנהלים מעורפלים במכוון. הגיוס חל גם על נשים. אז רבים מהם מנצלים את ההזדמנות הראשונה, ועורקים. (למידע על הפליטים האריתראים ועל השירות הצבאי שם, אני חב תודה למוקד סיוע לעובדים זרים, שבסיור "בתים פתוחים" שלו השתתפתי לפני כשבוע וחצי).

קבוצה של פליטים אריתראים נמצאת כעת במדבר, סמוך לגבול ישראל עם מצרים, ללא מים או מזון. בניגוד להתחייבותה של המדינה, על פיה תפסיק את נוהל "החזרה חמה", כלומר את גירושם המיידי של פליטים, חמושי צה"ל מנעו את כניסת הפליטים, להוציא שתי נשים שנזקקו לטיפול רפואי, ונמנעו מלספק להם סיוע. באופן חצוף מהרגיל, נמנע דובר צה"ל מלהגיב על השאלה האם צה"ל מפעיל את נוהל "החזרה חמה" בניגוד לעמדת המדינה. נסיון לברר את הנושא מול דובר צה"ל העלה חרס, כמקובל.

כלומר, צה"ל מרשה לעצמו להתנהג איך שבא לו כלפי פליטים, מבלי להתייחס למדיניות הרשמית של הממשלה. יש שם למדינות שבהן הצבא הוא גוף שקובע מדיניות באופן עצמאי מזו של הממשלה. בואו נאמר שהן בדרך כלל לא נחשבות לאור לגויים, או לאור בכלל.

הישראלים, בחלקם הגדול, טוענים שהתנ"ך הוא מקור הזכות שלהם על פלסטינה. לתנ"ך יש עוד כמה דברים לומר: למשל, "לא תסגיר עבד אל אדוניו"; למשל, "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך; כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני יהוה אלוהיכם"; "וגר לא תונה, ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים"; "וגר לא תלחץ – ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". כותבי התלמוד, יוצרי היהדות, עיקמו כהרגלם את רוח הדברים, אבל אפשר היה לצפות מצאצאיהם של האנשים שנאבקו על הוספת הסעיף ה-44 לאמנת ז'נבה הרביעית לסוג כלשהו של זכרון היסטורי, לזכור את הימים שבהם אפשר היה לראות

Saw a poodle in a jacket fastened with a pin,
Saw a door opened and a cat let in:
But they weren't German Jews, my dear, but they weren't German Jews.

אבל מעבר לזכרון ההיסטורי, מעבר לחובתנו הבסיסית כבני אדם לא לשלוח נשים עם ילדיהם אל המדבר, עד שתנטושנה אותן באומרן "אל אראה במות הילד" – חובה לציין שלישראל יש מחויבות לפליטי החרב האלה, משום שהממסד הצבאי שלה תומך במשטר הצבאי האריתראי שמשעבד אותם. היא אחראית, בין השאר, לחטא; היא צריכה להיות אחראית גם למירוקו.

(יוסי גורביץ)