החברים של ג'ורג'

החוק בידיים

משטרת דנינו עלתה על מוקש תקשורתי, והבהירה איך היא מתייחסת לאזרחים ממוצא אתיופי

לפני כשבוע, תועדו שני שוטרים של משטרת ישראל כשהם תוקפים – במהלך אבטוח זירה כלשהי – חייל צה”ל שעבר במקום וכנראה הגיב לאט מדי להוראות שלהם. החייל, דמאס פיקדה, הוא יוצא אתיופיה. לרוע מזלם של הקלגסים, מישהו צילם את האלימות שלהם במצלמת סלולר והעלה את הסרטון לרשת. שאם לא כן, כולנו יודעים איך זה היה נגמר: ברגע שפיקדה היה מגיש תלונה על תקיפה כנגד הקלגסים, הוא היה מואשם אוטומטית בתקיפת שוטר, השוטרים היו משקרים ומחפים זה על זה, והוא היה זה שנדפק.

המהפכה הזו, שזכתה לכינוי “אח קטן”, מערערת את הסדר הקיים – קלגסים במדים מפגינים אלימות, משקרים על כך אוטומטית, ויוצאים מזה – לא רק פה אלא בכל רחבי העולם. התופעה ניכרת במיוחד בארצות הברית – שם אמר לאחרונה עורך דינה של משפחתו של פרדי גריי, שנרצח על ידי שוטרים, “תודה לאל על מצלמות סלולר” – אבל לחלוטין לא מוגבלת לשם.

משטרת דנינו, כנראה הגוף הציבורי השנוא ביותר בישראל אחרי הרבנות, הבינה מהר מאד שהיא עלתה על מוקש תקשורתי: שוטרים שמרביצים לחייל, חבר בגוף המקודש ביותר בישראל, ועוד שחור, הם אסון יח”צ. זה לא משנה שעוד כמה חודשים מגויס הכפיה השחור ישתחרר מצה”ל ויגלה שלאף אחד לא אכפת מזה שפעם הוא היה חייל; כל זמן שהוא במדים, הוא קדוש. על כן, בניגוד למצב הרגיל, המשטרה מיהרה להודיע שהיא משעה את השוטרים המעורבים ושנפתחת חקירת מח”ש. על זו אי אפשר לסמוך בדרך כלל – מח”ש סגרה 93% מהתלונות שהוגשו בשנים 2011-2014 ללא העמדה לדין של שוטרים או אף ללא כל חקירה – אבל הפעם, כשלרוע מזלו של המפכ”ל יש גם התנקשויות פליליות השבוע, יש סבירות מסוימת ששני השוטרים הללו ישמשו כשעיר לעזאזל.

בעקבות חשיפת הפרשה, נערכה שלשום (ה’) הפגנה רבת משתתפים ביחס, כאלף משתתפים, מול משרד ראש הממשלה. המשטרה הפגינה אלימות חריגה כנגד המפגינים, והפעילה כנגדם רימוני גז מדמיע ועל פי חלק מהדיווחים גם רימוני הלם. כלומר, כלפי הפגנה שמחתה כלפי אלימות חריגה מצד שוטרים כלפי אתיופים, הפעילה המשטרה אלימות חריגה.

לא תמיד זה כך. משטרת דנינו יודעת היטב שאסור לה להפעיל רימוני גז כנגד מתנחלים, למשל. בגדה, היא יורה גז רק על פלסטינים. במשטרה מבינים שאם היא תפעיל גז מדמיע על מתנחלים, הללו ימנפו את הכוח הפוליטי הניכר שלהם כדי להשוות בינה ובין המשטרה הנאצית, תחביב מקובל על המתנחלים בכל מקרה, תוך טשטוש ההבדלים הקלים בין גז מדמיע ובין ציקלון בי.

משטרת ישראל אלימה תמיד, כלפי כל אחד, במיוחד ברגע שהוא מעצבן את השוטרים שלה אבל גם לפני. אבל יש מדרג של אלימות. בקצה העליון, נמצאים אדוני הארץ המתנחלים: פיזור ההפגנות שלהם עדין ומתחשב ביחס – האלימות בעמונה היא חריג בולט. מתנחלים שמעצבנים שוטרים יחטפו, כמו כולם, שוק חשמלי ללא סיבה ומכות בניידת כשאף אחד לא רואה, אבל האלימות שתופנה כלפיהם כציבור תהיה נמוכה יותר. אחר כך, יש לנו את הציבור היהודי הכללי. הסתערויות אלות, אלימות כללית. מתחת לזה, כפי שהפגינה המשטרה השבוע, נמצאים האתיופים ומזרחים שמסרבים לקלוט את תפקידם המיועד בפירמידה האתנית: גז מדמיע, רימוני הלם. מדרגה אחת מעל לפלסטינים, שכלפיהם – אזרחים או לא – אין למשטרה יותר מדי מעצורים גם בשימוש בנשק חם. למטה, נמצאים מבקשי המקלט – שלגמרי לא במקרה, הם כהי עור. אלה, יודעים השוטרים, מתקשים אפילו להגיש תלונה.

זה המדרג. ומשטרת ישראל, צריך לציין, תמיד שירתה את המשטר. היא אף פעם לא ראתה את עצמה כמשרתת הציבור, אלא כמשרתת אדוניה הפוליטיים. במידה מסוימת זו ירושה של ימי המנדט וימי האופל של בן גוריון, ובמידה מסוימת זו תוצאה של החלטה פוליטית מודעת שלא לאפשר למשטרה להתחרות על כוח אדם איכותי, על ידי קיצוץ קבוע של התקציבים של הכוח שעשוי לחקור את הפוליטיקאים. זוכרים את “בלי בכי ובלי נהי” של שרון, שנאמר ביום שבו המשטרה חקרה (שוב) את אחד מבניו?

ראש הממשלה נתניהו הגיב להפגנה בירושלים בקריאה “לא לקחת את החוק לידיים.” כפי שציין איתמר שאלתיאל, המשמעות של הביטוי הזה אצל נתניהו היא “לא להפעיל אלימות,” משום שזו שמורה למשטרה ולצבא; החוק, מבחינת נתניהו, הוא הפגנת אלימות. יש לציין שבהתאם, נתניהו לא אמר מילה על התקרית שבה תקפו השוטרים את סיקאדה. כל זמן שזו אלימות משטרתית כלפי אזרח, נתניהו חי איתה טוב. אחרי הכל, היא משרתת אותו.

וזו עוד סיבה, אחרי שכבר עמדנו על לא מעט מהן, לפרק את משטרת ישראל: היא משמרת, באלימות, סדר חברתי שלא מיטיב עם רוב גדול של תושבי המדינה. ספק אם השוטר הממוצע מודע למה שהוא עושה – הרשעים יאמרו שספק אם הוא מודע – ולאירוניה שבכך שהוא בדרך כלל מגיע מהשכבות המדוכאות, אבל בפועל, זה מה שהיא עושה. והיא צריכה לעבור מן העולם. כן, זה יעלה כסף. ככה זה. השחיתות הנוכחית עולה לנו הרבה יותר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

סופות בנגב

בן דרור ימיני בא לברך ונמצא מקלל.

נציג המרכז הרדיקלי תקף בשצף קצף הבוקר (ב'), כמו בכל בוקר, את הארגונים שבהזיותיו מנסים למוטט את המדינה הציונית. הפעם, לדבריו, התואנה שלהם היתה תכנית פראוור. כמו בכל בוקר, ימיני יצר תמונה מאיימת של ארגונים חורשי רע וכל יכולים, ממומנים על ידי זרים, שהופכים את תכניותיה התמימות של מדינת ישראל והופכים אותן למעשי זדון. כמו בכל בוקר, הזבל המנותק מהמציאות הזה מופיע ב"מעריב", שבשנים האחרונות הפך למקבילה של כמה עיתונים מתקופות חשוכות (TM). רק שהבוקר, בלי לשים לב, נפלטה לימיני האמת.

וכך כתב:

"הבעיה היא שמה שהיה לנו כאן לא היה לא אפרטהייד ולא טרנספר. הייתה רשלנות רבתי והיה רצון טוב. הרשלנות באה לידי ביטוי בכך שהתוכנית עצמה מבטיחה לבדואים אדמות שכלל לא ניתן להעניק להם. ההבטחות, כפי שחשף עמיתי קלמן ליבסקינד, הן על 190,000 דונם. המצאי המקסימלי עומד על כ-110,000 דונם בלבד".

ההדגשה שלי. אמור נא לי, ימיני: הקוראות עיניך את שמקלידות אצבעותיך? אתה מאשים את האנשים שיוצאים נגד התכנית של הממשלה, ובו זמנית כותב שהממשלה משקרת להם ומבטיחה להם הבטחות שאיננה יכולה לקיים? כי זו המשמעות של הבטחת 190,000 דונם כשיש לך רק 110,000: שקר ממשלתי. ואתה, כעיתונאי, יוצא לא נגד שקרי הממשלה, שעומדת לעקור 40,000 איש מבתיהם, אלא נגד האנשים שמתנגדים לה? שחושפים את שקריה? כלום לא נותרה בך, בסופו של דבר, הגינות כלשהי?

ימיני כתב שטויות נוספות, כמו הטענה שרוב הבדואים דווקא תומכים בתוכנית אבל כל מיני מסיתים שמאלנים גורמים להם להסס. וואלה, הטענה הזו נשמעה לי מוכרת. ימיני שימש כאן כשופר תעמולה של דורון "לונדון לא מחכה לי" אלמוג, החשוד בפשעי מלחמה ששיבש את חקירת מותה של רייצ'ל קורי. האיש הזה משמש כיום כראש המטה להתיישבות הבדואים, והוא טען בתקשורת שכ-80% מהבדואים דווקא תומכים בתכנית אך חוששים להתבטא.

מאיפה מגיע המספר הזה, בהתחשב בכך שלדבריו של אלמוג עצמו הבדואים חוששים להביע את עמדתם? יש להניח שהוא שלף אותו מהמקום שבו השמש לא זורחת. וכמובן, מצא לעצמו שופר, שלא לומר משת"פ, בימיני, שמהדהד עכשיו את העמדה של הממשלה. כך הצליח קמפיין ה-hasbara להפוך את תפקיד העיתונאי על ראשו: ממי שאמור לסרוק את בשרה של הממשלה במסרקות ברזל, למי שמקבל ללא עוררין את עמדתה ומאשים את מתנגדיה בקנוניה. במאמר מוסגר, צריך גם לתהות מי הוא האידיוט שישים דווקא אדם כאלמוג כראש מנהלת רגישה כזו; זה שווה ערך של הצבת מענה בעל שם בתפקיד יועץ לענייני ערבים בעיר מעורבת. אה, אופס, רגע.

דבריו של ימיני מתפרסמים כיומיים לאחר פרעות המשטרה (police riot) שבמהלכה פוזרה הפגנה שלווה של הבדואים באלימות יוצאת דופן. החמושים ירו רימוני גז, רימוני הלם, קליעי גומי וסוגים אחרים של תחמושת ששמורים בדרך כלל להפגנות בשטחים. פעילים דיווחו על כך שאנשים לא מוכרים השליכו אבן או שתיים על השוטרים, מה שהוביל לתגובה פרועה ופראית. פעילים אחרים דיווחו על אלימות גם אחרי ההפגנה עצמה, כשהפעילים הגיעו לבניין המשטרה כדי לעקוב אחרי מצב העצורים. כמקובל במצב שבו חלק ניכר מהפעילים הן פעילות, מימי הסופרג'יסטיות והלאה, האלימות היתה גם מינית.

כמה הערות. לא הייתי שם, לחרפתי, ואני לא יודע מה היה שם. יתר על כן, גם אם הייתי נוכח במקום, היתה לנו בעיית עיוורון השוחה: כל אדם רואה רק מה שנמצא מול עיניו. מה שקורה 50 מטר משמאלו בדרך כלל לא נהיר לו. אבל האם עלינו להעדיף את עמדת המשטרה? יש כמה סיבות לדחות אותה.

קודם כל, משטרת ישראל ידועה בתרבות השקר שלה. זו לא אמירה שלי. אלה דבריו של ראש מח"ש לשעבר, הרצל שבירו:

"אין סיכוי, אין סיכוי. אני יכול למנות על כך יד אחת את המקרים שבהם שוטר סיפר על עבירה פלילית של חבר שלו בעבירה של שימוש בכוח. אתה יודע מה, גם לא על כף יד אחת. זה קשר השתיקה. זה לא שהשוטרים קשרו את הקשר לפני האירוע, אבל עובדתית הם שותקים והם לא יספרו את האמת על אירוע של שימוש בכוח כלפי אזרח. […] שים לב מה קורה בנקודה הזאת – השוטר הרי מסר גרסה שקרית, כן? הוא יעלה על דוכן העדים והוא יעיד עדות שקר. כך שזה לא זה בלבד שהוא חיפה על חבר שלו. הוא גם שיקר בבית משפט. זו הידרדרות במדרון שאתה לא יכול לעצור."

שנית, כבר התפרסמו ראיות טענות ועדויות לכך שהמשטרה הפעילה "סמויים" בקרב המפגינים בסוף השבוע. שהמשטרה הפעילה סמויים בקרב המפגינים בסוף השבוע.  היסטורית, לכוחות הבטחון הציוניים מעולם לא היתה בעיה להפעיל פרובוקטורים כדי להצית את האלימות המינורית שתאפשר להם להגיב באלימות פסיכוטית. בעבר, הפעיל הצבא את יחידת המסתערבים של שירות בתי הסוהר בבילעין כדי שזו תיידה אבנים על חיילים ותכשיר את האלימות שלהם.

שלישית, המשטרה הקימה יחידה מיוחדת למלחמה בבדואים. היא נקראת "יואב." לגמרי לא במקרה, "יואב" היה שמו של המבצע במהלך מלחמת העצמאות שבו בוצע הטיהור האתני המרכזי בנגב (מעניין, לצורך זה, לעמוד על ההבדלים בין הערך על מבצע "יואב" בוויקיפדיה האנגלית ובין הערך המקביל בוויקיפדיה הציונית). קשה להאמין שהשם הזה נבחר במקרה; קשה להאמין שהוא לא מלווה במור"ק המתבקש. קשה להאמין שהשוטרים רואים באנשים שמולם אזרחים שמוחים על מדיניות ממשלתית שבעיצובה (כפי שמודה גם ימיני) לא היה להם כל חלק; סביר הרבה יותר שהם רואים בהם ערבים שמשתלטים, כפי שאמר במוצ"ש שר החוץ, על "אדמות הלאום."

וזה – תפיסת ההפגנה כמאבק לאומני שבו לובשי המדים הם הפלג החמוש של אחד הצדדים – כבר מסביר הרבה יותר את האלימות המשטרתית החריגה. ולמי שיטען שהיו שם ידויי אבנים – חמושי המשטר הציוני כבר הודו שהם לא יורים גז על יהודים, גם כשאלה מיידים אבנים. גז זה לערבים ולערבים של כבוד, קרי מי ששכח מה זה להיות יהודי. האם אבן יהודית מסוכנת פחות מאבן בדואית? לא, אבל כפי שהמשטרה לא פתחה באש על המתפרעים בפרעות טבריה בשנת 2000, שם הושלכו בקבוקי תבערה על השוטרים, אבל פתחה באש בנסיבות חמורות הרבה פחות על הפגנות אלימות של פלסטינים ישראלים, יש מי שנתפסים כאזרחים ויש מי שנתפסים כאויבים – גם כששניהם בעלי אותה האזרחות וגם כאשר האחד מהם מסוכן הרבה יותר מהאחר. קו הגז הוא קו אתני. כמו המדינות שמסביבה, שיש להן את הקליפה של מדינה מודרנית אבל זו רק הסוואה לשלטון העדה, גם בישראל יש, טכנית, אזרחות; אבל היא שווה כקליפת השום. היא, כידוע, לא מופיעה כלל בתעודת הזהות. מה שמגדיר אותך בישראל הוא השתייכות למילט שלך; האזרחות שם רק כדי שתוכל לטעון באזני גויים פתיים ב-CNN שאתה מייצג את “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.”

כאשר אתם שומעים טענות על אלימות משטרתית בישראל, יש להעניק להן אמינות אפריורי; ובמיוחד אם האלימות הזו מגיעה מהמילט היהודי אל המילטים האחרים, במיוחד אם הרקע הוא סכסוך קרקעות. שהרי, בסופו של דבר, הציונות היא בסך הכל כסות אידיאולוגית לשוד קרקעות גדול.

השוטרים לא הרפו: הבוקר (ב') בוצעו מעצרים במספר כפרים בדואים בנגב, כאשר רוב העצורים היו קטינים. מאוחר יותר היום, שופט אוטומטי חתם למשטרה על צו חריג מאד – הוא מאפשר לה לקבל את כל התמונות שצולמו על ידי צלמי עיתונות. העיתונים, לשבחם, הודיעו שהם מתכוונים לערער על הצו. המטרה שלו פשוטה למדי: ליצור הפרד ומשול בין המפגינים ובין הצלמים, לזרוע את החשש שמי שמצלם אותך בסופו של דבר גם יסגיר אותך. גם השוטרים מתחילים להבין, כמו חיילי צה"ל, שהמצלמות הן הקריפונייט שלהם.

מה שמתרחש כרגע בנגב הוא יצירת תחום מושב. חלק מתכנית פראוור הוא יצירת קו שממערבה לו, אסור יהיה לבדואים לגור. המטרה היא גירושם של 40,000 איש מבתיהם. קוראים לזה טיהור אתני.

מאחר ומדינת ישראל לא לגמרי מטומטמת, ומאחר ויש כמה משפטנים שמכרו לה את נשמתם, הטיהור האתני הזה מלווה בענן של טענות משפטיות בתחום הקרקעות, שמטרתן להעלות ענן אבק כל כך סמיך עד שלאף אחד לא יהיה כוח לברר מה עומד מאחוריו ורוב האזרחים – שהם ממילא ציונים – גם לא יטרחו.

אז בכל זאת כמה עובדות. ב-1920, מצאה החברה להכשרת הישוב – גוף ציוני לעילא – שבנגב יש כ-2.6 מיליוני דונמים בבעלות בדואית. לאורך השנים, גופים ציונים מצאו את שיטת הרישום הבדואית כאמינה דיה כדי לבצע באמצעותה רכישות קרקע. הממשל העות'מני והבריטי קיבלו את האוטונומיה של הבדואים על רישום הקרקע שלהם. ב-1952, כתבה "הוועדה המצומצמת לענין בירור שאלת בעלות קרקעות הבדואים בנגב" לשר המשפטים כך:

למרות שלא היו בידם תעודות רשום, השלטונות, הן התורכים והן הבריטים, הכירו בעובדה זו … הרי ידועה העובדה שבתקופת שלטון המנדט, נרשמו שטחים ניכרים מאד בשמם של הבדואים [ע"י השלטונות], על יסוד הוכחות ששטחים אלה היו נעבדים על ידם במשך תקופת התישנות, וחלק חשוב של אדמות אלה הועברו [בעת מכירה ליהודים], לאחר רשומן, לקרן קימת, לחברות יהודיות אחרות, וכן ליהודים פרטיים. כך שבענין זה ישנם מאות תקדימים, ואנו סבורים שממשלת ישראל לא תוכל, ואינה צריכה, להתעלם מהם.

יש עוד דוגמאות לכך כאן. שוד הקרקעות החדש מתבצע על פי קביעתה של פליאה אלבק – שאם יש גיהנום, יש לה מדור פרטי משלה שם, רווי באדמות מתות ובידיהם הכרותות של מוכרי פלאפל, שם מותן של נשים הוא אך רווח נקי לאישיהן – שאדמות הנגב הן "אדמות מתות." על זה מוכנה מדינת ישראל לדחוק את הציבור הבדואי למלחמה.

בשנות השמונים, נהגו מנהיגים בשמאל הציוני לומר שאם יבוא טרנספר, הם "יישכבו תחת גלגלי המשאיות." גבירותי ורבותי מן השמאל הציוני, הטרנספר כבר כאן. הוא לא בא עוד, כפי שבא ב-1948 וב-1967, בדמותו של חייל חמוש, שמגחך "אנסה המקלע – וניסה"; הפעם הוא מגיע כשוטר, עם צו של בית משפט, אבל זהו אותו הטרנספר, אותו הטיהור האתני. הנה המשאיות, הנה גלגליהן. כעת, עשו כפי שמחייב מצפונכם – או חדלו-נא מלהטריח אותנו. אנו מצפים ממכם שתעשו לפחות את שעשו ח"כי הימין בימי ההתנתקות.

(יוסי גורביץ)

המחלקה לגיבוי שוטרים

התייחסתי לפני שלושה חודשים למקרה המטריד מאד של הפעלת טייזר מצד חמושי היס"מ כנגד מתנחל מיצהר, בועז אלברט, לעיני ילדיו. הסרטון שהופץ אז טען שהטייזר הופעל כנגדו מספר פעמים. היום, בהחלטה שעליה כמו הומצא הביטוי "התירוץ גרוע מהעבירה," הצדיקה מח"ש את השימוש המופקר ההוא בטייזר.

סביב הסיפור הזה יש כמה טענות סרק, ואת אחת מהן אני רוצה לפרק כדבר ראשון. הטענה היא שבועז אלברט הוא ברנש לא נחמד, מתנחל מרדני, שיש נגדו צווי הרחקה וצווים אחרים, ושהוא אדם אלים. כל זה יכול מאד להיות – יצוין שאלברט לא הורשע ויש לציין שצווי הרחקה הם עוד כלי שחושף את אוזלת ידן של הרשויות; אין להן ראיות אז הן משתמשות בצווים מנהליים – ולגמרי לא רלוונטי. זכותו של אדם להיות לא נחמד; זכותו לא לציית למשטרה; למשטרה אין זכות לענות אותו.

אז איך הצדיקה מח"ש את השימוש בטייזר? רשות הדיבור למטייחים (מתוך הקישור למעלה):

"אלברט לא נענה להוראות השוטרים, התנגד למעצר ואף נמלט אל עבר חדר הילדים בבית. במקביל, הזעיקו בני משפחתו 'תגבורת'. לאחר שהוצא מהבית, הגיעו למקום אנשים שהשליכו אבנים אל עבר הכוח. השוטרים השתמשו באקדח הטייזר כלפי אלברט בשתי הזדמנויות בלבד לאורך המעצר (מתוכן רק פעם אחת בתוך הבית – ולא כפי שעלה מהסרט הערוך שהוצג באמצעי התקשורת.) […] [השימוש בטייזר] נדרש לצורך השלמת מעצרו של אלברט, שנשכב על הרצפה. השוטרים נאלצו לבצע את המעצר במהירות ויעילות, והיו רשאים במסגרת סמכותם לעשות שימוש בכוח. בנסיבות המורכבות של העניין, דבקות בביצוע משימה מורכבת בשטח שעלול להפוך עוין הצדיקה שיגור זרם חשמלי מוגבל בדרך שבה נעשה הדבר, לפי נוהלי משטרת ישראל ובהתאם לתורת ההפעלה של אמצעי זה."

אני לא יודע אם הסרטון היה ערוך. אני חושד שמח"ש, כשהיא לא מספקת ראיות לכך וכשהיא חוזרת בעצם על ההודעה הראשונה של משטרת ש"י בנושא, עושה לעצמה חיים קלים. אני גם חושד שכמו בהמון חקירות אחרות של מח"ש, היא נתקלה בחומה הבצורה של שוטרים שמשקרים כדי לחפות זה על זה. יש לי היכרות מסוימת עם משטרת מחוז ש"י, שהיא בזיונית אפילו בקנה המידה הרגיל של משטרת ישראל, כך שאין לי יותר מדי צפיות ממנה. אבל גם זה לא חשוב.

הטקסט של מח"ש אומר לנו כל מה שאנחנו צריכים לדעת: שהשוטרים הפעילו את הטייזר כנגד אלברט פעמיים לפחות. פעמיים זו הגרסה המשטרתית הרשמית. הפעם הראשונה היתה בתוך הבית; אותה אפשר היה, בדוחק ניכר, להצדיק. גם אז, אין מחלוקת על כך שאלברט לא היווה סכנה כלשהי לשוטרים, אבל הוא לא היה אז בשליטתם. הפעם השניה שבה הופעל הטייזר היתה כבר מחוץ לביתו של אלברט, כלומר כשהוא כבר היה אזוק.

טייזר אמור לשמש את השוטרים כדי לנטרל סכנה. אליבא דכולי עלמא, אפילו לגרסת המשטרה עצמה, לשוטרים לא נשקפה כל סכנה מאלברט, לא בתחילת האירוע וודאי לא אחר כך. נשקפה להם, לטענתם – ובהתחשב בכך שמדובר ביצהר זו טענה סבירה מאד – סכנה מצד מתנחלים אחרים. אם הם אלו שהיוו סכנה, כלפיהם צריך היה להפעיל את האמצעים הראויים לרמת הסכנה. אבל לא: השוטרים הפעילו את הטייזר, פעם שניה, כנגד מי שלא יכול היה לסכן אותם. רק לעכב אותם.

טייזר הוא אקדח חשמלי, ששימוש בו אהוב מאד על כוחות משטרה ברחבי העולם, בין השאר משום שהוא כלי עינויים שכמעט שלא משאיר סימנים. השימוש הזה הפך לכל כך נפוץ, שחברת טייזר החלה לפני מספר שנים לשווק אותו עם מצלמת וידאו שמופעלת עם הנשק ומתעדת את התקרית; כמה כוחות משטרה כבר הצמידו לנשק מונה, שסופר כל שימוש בו, כשהשוטר צריך להסביר כל שימוש ושימוש. לפני כשבוע ראינו שימוש בטייזר מצד שוטרים כלפי אשה חסרת ישע, שמסרבת לקום מהרצפה – כשלשימוש בו קודם איום. זה נכנס יפה מאד להגדרה של עינויים: הפעלת כאב כדי לגרום לאדם לציית. שימוש בטייזר עשוי לגרום להתקפי לב. כלומר, בשום פנים לא מדובר בצעצוע: זהו נשק אל-הרג, אבל לגמרי נשק.

אלא שהמשטרה לא מתייחסת אליו ככזה. עורכת הדין אן סוצ'יו מהאגודה לזכויות האזרח בישראל אמרה לי בשיחת טלפון שהנהלים המשטרתיים כפי שהיו לפני ההתקפה על אלברט ראו בטייזר כלי שמיועד לשימוש לא במקרי סכנה בלבד, אלא ככלי עזר לשוטר, שנתפס כמשהו שנע בין שוקר לגז מדמיע. הנהלים של משטרת ישראל מאפשרים, לדברי עו"ד סוצ'יו, שימוש רחב מאד בטייזר. היא ציינה עוד שבעבר, כבר הועמד לדין שוטר משום שנהג להתעלל בעצירים באמצעות טייזר; אני מניח שהוא הגזים.

האלימות האגבית, השיטתית והממוסדת של משטרת ישראל כלפי אזרחיה – ואם אתם חושבים שהיא מוגזמת כלפי אזרחים יהודים, עוד לא ראיתם אותה מול פלסטינים, אזרחים ונתינים כאחד – היא זו שמאפשרת ללובשי המדים שלה לחשוב שהפעלת טייזר כלפי חסרי ישע (ואדם כבול, או אדם שכבר נמצא על הרצפה, הוא חסר ישע) היא התנהגות סבירה. בשום כוח משטרה מערבי החלטה כמו זו שפרסמה מח"ש הערב לא היתה מתקבלת בשתיקה. לכל דבר ועניין, ההחלטה הזו היא אור ירוק לשוטרים להשתמש בטייזרים ככלי "שכנוע," או במילים ברורות יותר ככלי עינויים. בישראל היא עוברת כאילו כלום, ורק הארגונים הרגילים מוחים.

המקרה של אלברט, כמו המקרה של האלמונית חסרת הישע, צריכים להזכיר לנו את מה שאנחנו נזכרים בו בדרך כלל רק כאשר האלימות מופנית כלפי חסרי הישע שבחסרי הישע, בעלי חיים: שאנחנו מאפשרים לקלגסים שלנו שימוש חופשי באלימות שצריך להפחיד את כולנו. ושאנחנו צריכים לדרוש תשובות מהמשטרה אחרי כל אירוע כזה. ולא, אל תחשבו שזה יעצור באלברט או בעושי צרות מקצועיים מצידו; כבר ראינו שזה לא המצב. אתם בהחלט יכולים להיות האנשים הבאים שיופעל נגדם טייזר, גם מבלי שתהוו כל סכנה, כשהשוטר יודע ששום דבר לא יקרה לו. יש לו, אחרי הכל, שלוש שכבות הגנה: עמיתיו השוטרים, שישקרו עבורו; הציבור השאנן, שמבחינת חלקו הגדול כל אלימות משטרתית נתפסת אוטומטית כמוצדקת או לכל היותר כהגזמה מצערת אך הכרחית; ומח"ש, שתטייח עבורו את החקירה.

ומבין השלוש, השניה היא הבעייתית מכולן. היא זו שמאפשרת את שתי האחרות, והיא זו שאנחנו צריכים להשיל במהירות.

ועוד דבר אחד: חברת הכנסת רות קלדרון (יש לפיד) נתקלה לחרדתה אמש (ב') בבני ישיבות שישבו ביציע הכנסת וצפו בדיון. במקום לשבח אותם על הרוח הדמוקרטית שהם מגלים, היא החליטה להעליב אותם. קלדרון אמרה ש"אני רוצה לנצל את 28 השניות שיש לי. חילול השם היום יומי הזה של אנשים שלבושים כתלמידי חכמים ויושבים פה במליאה למעלה בבטלנות, בלי ספר, שעה אחרי שעה. זה מוציא אותי מדעתי. זה מבייש את הלבוש של תלמיד חכם, זה מבייש את הערך של ביטול תורה. ואני מבקשת מכם או להביא ספרים או ללכת לבית-מדרש וללמוד. זה בושה וחרפה. זו בושה לתורה, שיוריד את הבגדים האלה." וואלה. הערך של ביטול תורה?

יש ביטוי תלמודי שהולם היטב את האירוע הזה. לא, לא "איסטרא בלגינא קיש קיש קריא," שמתאר היטב את קלדרון עצמה, אלא "כל המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא." אני לא מאמין בו; קלדרון מעמידה פנים שכן.

(יוסי גורביץ)

שוטרים, חמושים, וחיות אחרות

(לרעות מור, שהולידה את הפוסט הזה; פוסט רפלקסיבי משהו)

לפני כעשרה ימים כתבתי פוסט קצר יחסית לבלוג של "יש דין," "הם תוקפים גם כבשים" כותרתו. במידה ניכרת של הפתעה, הפוסט הפך לנגד עיני ללהיט: ההפניה אליו בעמוד הפייסבוק של "יש דין" זכתה ל-166 שיתופים עד כה, מספר שלדעתי הוא שיא; הוא היה הצלחה מסחררת ב-972, בגרסתו האנגלית; ולראשונה, היה גם עניין בגרסה גרמנית. מה לעזאזל?

לקח לי כמה זמן להבין מה קורה פה. הפוסט עצמו איננו יוצא דופן במיוחד: הוא מתאר חקלאי פלסטיני שיוצא לרעות את צאנו. המרעה שלו סמוך למאחז ברכה ב', ושם הוא נתקל בקבוצה של חיילים. החיילים הורו לו לפנות את השטח, הוא סירב, ולאחר דין ודברים הגיעה קבוצה שניה של חיילים, והשליכה רימוני הלם אל הכבשים, שנתקפו פאניקה.

בעשרת החודשים שבהם אני עובד ב"יש דין" (הפוסט הנוכחי, יש לציין, לא נכתב על דעת הארגון אלא על דעתי-שלי וכל מה שנכתב בו הוא באחריותי המלאה) נתקלתי במספר עצום של סיפורים קשים משמעותית יותר: החל בנסיון של חמושי צה"ל להתמודד עם הקריפטונייט שלהם, מצלמות, על ידי העברתן למתנחל שישבור אותן, עבור בעינויים של מפגין שבהם השתתפו גם רופאים, חטיפה והתעללות בילד, התעלמות מרוצח במדים למרות שחשפנו את כל הפרטים שיאפשרו את זיהויו והעמדתו לדין, שיתוף הפעולה הקבוע בין החמושים והמתנחלים נגד חקלאים פלסטינים, הקלות של הטרור היומיומי שבמהלכו רכושם של פלסטינים מוצת, חוסר הנכונות של המשטרה לעשות עבודה מינימלית כדי ללכוד תוקפים אכזריים, ההפיכה של צה"ל לכנופיה אם לא לארגון טרור, הרשעות הביורוקרטית הקטנה שבמסגרתה פלסטינים נדרשים לבחור בין תלונה פלילית כנגד המתעללים בהם או תביעה כספית נגד המדינה, הגניבה של חמור וציוד חקלאי מאנשים כמעט חסרי כל, כמעט הצתה למוות של אנשים בשנתם, והמהלך הכולל של טרנספר שקט; ואלה רק התיקים שיכולנו להרשות לעצמנו לפרסם. יש הרבה יותר, ואני קורא אותם בקביעות.

ואף על פי כן, סיפור הכבשים ורימוני ההלם הוציא תגובה חריפה גם ממני. אני מגדל שני חתולים, צ'ארלי ו-ווילי, והמחשבה שאיזה בריון בן 19 יוכל להרשות לעצמו להשליך עליהם רימון הלם כי בא לו, המחשבה על מה שזה יעשה לחיות העדינות האלה, גרמה לי כמעט לדמעות ואחר כך להתקף זעם. וכשבאתי לכתוב נזכרתי בספר שקראתי לא מזמן, The Rise of the Warrior Cop של ראדלי באלקו (Radley Balko).

הספר מתאר את המיליטריזציה של כוחות המשטרה בארה"ב החל משנות השישים ועד ימינו, שבמידה ניכרת היא תוצאה של המלחמה בסמים – אף שהצורך בכוחות משטרה כאלה כמעט אפסי. באלקו מתעד כיצד המלחמה בסמים שחקה בעקביות את ההגנה של האזרחים מפני כוחות המשטרה, ובמיוחד את חיסולה בפועל של ההגנה מפני חיפוש ושל דוקטרינת "ביתו של אדם הוא מבצרו." הוא מזכיר שלדרישה ששוטר שבא לביתו של אדם, גם אדם מבוקש, יקיש קודם כל על הדלת יש היסטוריה ארוכה: המטרה שלה היא לאפשר לעבריין להסגיר את עצמו ללא אלימות. משנות השבעים ואילך, בתי המשפט בארה"ב מאשרים דרך קבע מה שמכונה שם no-knock search, כלומר חיפוש ללא התראה – בפועל, הסתערות של חמושים על בתיהם של אנשים בשל מה שהוא במקרים רבים עבירה של מה בכך, כמו החזקה של כמות קטנה של מריחואנה לצריכה עצמית. בשורה ארוכה מאד של מקרים ירו השוטרים למוות באנשים לא חמושים ולא מסוכנים – פעמים רבות משום שהם הסתערו על הבתים הלא נכונים. כלומר, המלחמה בסמים אפשרה בפועל שימוש בסמכויות מלחמתיות על אזרחים חפים מפשע. מטבעה של המלחמה בסמים, ההתקפות הללו בוצעו – מתבצעות, מדויק יותר לומר – בשכונות עוני.

באלקו מציין בתמיהה עובדה משונה: במהלך התקיפות הללו, החמושים הורגים לעתים קרובות בעלי חיים ובחלק מכוחות המשטרה זו מדיניות קבועה לירות בכלבים, אם יש כאלה בבית המותקף. אף שהאזרח האמריקאי הממוצע מקבל בהבנה שבשתיקה את מותם של סוחרי סמים, גם אם הם לא חמושים, בעת פשיטות כאלו, ואף שלעתים קרובות הוא מצדיק גם את מותם של אזרחים חפים מפשע (!) במהלך הפשיטות, גם כאשר הפשיטות הן פשוט טעות בכתובת, הרי שפשיטה שבה נהרגו בעלי חיים – במיוחד אם ההרג שלהם מתועד – גוררת זעם ציבורי אדיר, חסר פרופורציה להתקפות שבהן נהרגים אנשים לא חמושים. ארגונים אמריקאים שמנסים להביא לדה-מיליטריזציה של המשטרה למדו בעשור האחרון שכלי הנשק היעיל ביותר שלהם הוא סרטון שבו רואים שוטרים יורים בבעלי חיים.

למה? משום שחיות נתפסות אוטומטית, בצדק, כחסרות ישע. כשההרוגים הם בני אדם, האזרח הממוצע מפעיל מיד שורה של רציונליזציות: למה לא מראים מה קרה שם קודם, המשטרה הרי לא תוקפת סתם כך, אם היא תקפה את האדם הספציפי הזה כנראה שהיתה לה סיבה, הוא בטח הסתיר משהו, ובעצם, אומר לעצמו האזרח המהוגן, יש כאן שתי גרסאות: זו של האנשים הגסים שעומדים להגן עלי וזו של פושע, או, במקרים רבים מדי, של קרוביו המקוננים של פושע. הקורבן וקרוביו נתפסים, כמעט מיידית, כשקרנים.

שאם לא כן, יצטרך האזרח הטוב להודות שהוא לא מפקח כראוי על האנשים שלהם העניק נשק וסמכות להפעילו, שאבק דם מן הרשלנות שלהם נמצא גם על ידיו-שלו; שהוא, שמעולם לא היה מעלה על דעתו להרוג אדם, שותף – ולו חברתית – לרצח משפטי למחצה. זו מחשבה מבעיתה, מחרידה, ובהתאם היא נדחקת אחורה. יש שוטרים, יש פושעים, אין טשטוש, ואולי המשטרה הגזימה קצת אבל על כל פנים, לי זה לא יכול לקרות. אני הרי לא פושע. במידה ניכרת, זו גם ההצדקה שמספקים אנשים לעצמם כשהם עוברים לסדר היום על אלימות משטרתית כלפי מפגינים: הם בטח עשו משהו. הרי לא יעלה על הדעת שאני משלם את משכורתם של בריונים אלימים, נכון?

הרג של בעלי חיים מעיף את כל זה מהחלון. האלימות של החמושים כלפי מי שהם חסרי ישע היא לא ניתנת להגנה. במקרה הזה, הופכים השוטרים – בצדק! – לקורבנות של זעם ציבורי. אם אפשר להרוג את הכלב שלו מבלי למצמץ, בטעות, אפשר הרי גם להרוג את הכלב שלי.

באותה המידה, אלימות משטרתית כלפי חסרי ישע אחרים – ילדים, במידה מסוימת נשים בהריון – גם היא גוררת זעם ציבורי. כך בארה"ב; לא כך בישראל. אלימות כלפי ילדים פלסטינים זוכה כמעט אוטומטית לרציונליזציה. אני אפילו לא מדבר על מה שחמושינו מרשים לעצמם כלפי בגירים פלסטינים. הישראלים שכנעו את עצמם כל כך שכל הפלסטינים רוצים במותם שהם מקבלים בשלווה גם אלימות קשה כלפי ילדים. במידה רבה, התפיסה הזו היא השלכה על הפלסטינים של המדיניות שאיתה הסכינו הישראלים במשך שנות דור: שלחיי פלסטינים אין בעצם ערך. אבל כשזה מגיע לבעלי חיים של פלסטינים, חסרי הישע של חסרי הישע, החומות מתמוטטות אפילו אצל חלק ניכר מהישראלים (לא כולם, כמובן; חלקם כבר אכולי שנאה מדי), שלא לדבר על זרים.

כוח משחית, אמר לורד אקטון, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. כשאנחנו אומרים לחמושים שלנו שהם יכולים לעשות כמעט ככל העולה על רוחם; שהם יכולים להרוג גברים, ואנחנו נסתכל הצידה; שהם יכולים לענות ילדים, ואנחנו נשאל "למה לא מראים מה קרה קודם"; שהם יכולים לפרוץ ברגל גסה לבתיהם של אנשים חפים מפשע, לזרוע בהם הרס, להטיל אימה על ילדיהם, ואנחנו נצפה בזבל הריאליטי החדש – אנחנו אומרים להם שלא אכפת לנו מהשחתתם; אנחנו אומרים שאנחנו מעניקים להם בפועל כוח מוחלט. הנשק עצמו, ידע כבר הומרוס, מסית לאלימות; כשאנחנו מסרבים לפקח כיאות על החמושים שלנו – בין אם מדובר בשוטרים וחמושים בגדה, ובין אם ביס"מניקים וסתם שוטרים בישראל עצמה – אנחנו מבטיחים שתהיה אלימות. אנחנו אחראים עליה מעצם הסטת המבט שלנו.

והם, כמובן, לא מפעילים אלימות רק כלפי בעלי חיים. ואם אתם חושבים שהאלימות הזו נעצרת בגבולות המטושטשים מאד, שמעטים הישראלים שעוד יכולים להצביע עליהם, של הקו הירוק, אתם מוכרים לעצמכם אשליה מסוכנת. כפי שהם נוהגים בכבשים, כך הם נוהגים גם בבני אדם – למעשה, כלפיהם הם מרשים לעצמם הרבה יותר אלימות.

אם אנחנו רוצים לחזור להיות חברה מתוקנת, הצעד הראשון צריך להיות ספקנות אוטומטית כלפי כל הפעלת כוח של חמוש; הוא יצטרך להצדיק כל מעשה של אלימות. את הבדיקה הזו יש להוציא מידי מח"ש חסרת השיניים (ואל תזכירו לי את מצ"ח), ולהעמיד תובע ציבורי, שיבוא מחוץ למערכת, שיבדוק כל מקרה של אלימות משטרתית או צבאית ושתפקידו יהיה להעמיד לדין פלילי הן חמושים שיפעילו אלימות בלתי מוצדקת – ועוד יותר חשוב מכך, את השוטרים והחיילים שיעידו עדות שקר כדי לחפות על חבריהם.

לא שזה יקרה; ישראל, אחרי הכל, התמכרה לאלימות שהיא מפעילה כלפי הפלסטינים. אין כיבוש בלעדיו והישראלים חיים די טוב עם הכיבוש. רק עשו לי טובה, וזכרו דבר אחד: הפלסטינים חסרי אונים להגן לא רק על בעלי החיים שלהם – הם צריכים לראות, על בסיס יומי, את ילדיהם מושפלים ומוכים; עיניהם רואות וכלות אליהם כל הימים, ואין להם מושיע.

ואם יבוא משם הפיצוץ, אם שוב יגבר היאוש על הפחד והמדוכאים ישלחו את ידם אל הנשק אשר ימצאו, אל נא תתקפלו לתנוחה עוברית ותזעקו "למה זה מגיע לנו, מה כבר עשינו": הישירו מבט אכזרי וצונן אל המראה, וראו שם את החמוש שמימנתם, את הבריון המגחך בירוק שהפכתם לגיבור, משליך רימוני הלם על חיות מבועתות, כופת ומענה ילדים. פגשו את האויב; הנה הוא אתם-עצמכם.

וגם אני. גם אני.

(יוסי גורביץ)

גול עצמי

הפוסט הזה יעצבן הרבה אנשים טובים. זה בסדר. זו חלק מהמטרה שלו.

ביום שישי המשטר נתן לנו מתנה נהדרת: המעצר הברוטלי והמתוקשר מאד של דפני ליף. עקרון האח הקטן – התפיסה שמול הברוטליות המשטרתית עומדים המוני אנשים עם מצלמות, מצלמות וידאו וחיבור מהיר – הוכיח את עצמו. צילומים מאין ספור זוויות הופצו במהירות שיא. הקלגסת של תל אביב נאלצה לצאת בשקרים אוויליים על "תקיפת שוטר" מצד ליף. במקביל, תקפה הקלגסת – שם כולל למשטרה, מג"ב וכוחות הפיקוח – שורה של פעילים אחרים באלימות. המהות של המשטר, חוסר סובלנותו אפילו למחאה לא אלימה, הופגנה לעין כל.

ואז, אתמול בערב, דפקו המוחים את הכל. כמה זגוגיות מנופצות של בנקים אפשרו למשטר למסגר את כל האירועים במונחים הנוחים לו, וזאת למרות שהוא סיפק לא פחות אלימות אמש מאשר ביום שישי. התוכי של בנימין נתניהו, מירי "חברת הכנסת בשבילך" רגב, כבר סיפקה את הנקודות שצבא הטוקבקים של הימין כבר יחזור עליהן לזרא: "אתמול נחשפנו לפנים המכוערות של הפיגוע החברתי שמתכננים מזה זמן רב חבורת אנרכיסטים מהשמאל הקיצוני שניכסו לעצמם בשקר את המושג "המחאה החברתית". ההתפרעויות האלימות מהימים האחרונים אינן מייצגות את אלפי האזרחים הכנים שיצאו בקיץ שעבר לרחובות לדרוש שינוי וצדק חברתי. כעת התברר ללא ספק כי מי שראו עצמם כמובילי המחאה מקיץ שעבר לא רוצים באמת להוביל שינוי חיובי ולשפר את פני החברה הישראלית אלא רק לנצל את אלפי האזרחים הכנים על מנת להבעיר את השטח וליצור אווירת כאוס כדי להפיל את הממשלה בכל מחיר."

קל, מתבקש אפילו, ללעוג למירי רגב ולכל מה שהיא מייצגת. אבל אם נלעיג את הפסקה הזו – "פיגוע חברתי," גב' תת אלוף חברת הכנסת רגב, הוא משהו שהממשלה שאת חלק מהקואליציה שלה מבצעת על בסיס יומיומי – אנחנו מסתכנים בכך שלא נבין שרגב קולעת בכך לרחשי הלב של חלק עצום מהציבור, אותו חלק שבגללו יכול היה "ידיעות אחרות" לצאת בכותרת הבזיונית של הבוקר.

באדיבות אליזבת צורקוב

עכשיו, אני מבין לגמרי את האנשים שניפצו את חלונות הבנקים. כמה מהאנשים השנואים עלי ביותר הם בנקאים. לבנקאות הישראלית יש היסטוריה מכוערת במיוחד, ובעשרים וחמש השנים האחרונות – אחרי שקנינו אותם בכספי ציבור כדי שלא יתמוטטו ויקחו איתם את המשק, אחרי הונאה מסיבית שביצעו נגד הציבור, אבל, ראה זה פלא, מכרנו אותם בגרושים – הם מימנו את ההרפתקאות של הטייקונים הישראלים מכספי משקי הבית הפרטיים והחברות הקטנות, כשהם מטילים עליהם את מירב העמלות והעלויות. לבנקים הישראלים יש מניית יסוד בכל מה שדפוק בכלכלה הישראלית.

ואני יודע שהבנקים יחזירו לעצמם בכמה שניות של עושק יומיומי את הזגוגיות המנופצות. ואני יודע, כפי שהראתה התמונה של אליזבת צורקוב למעלה, שהתקשורת מוכוונת-הטייקונים לא העניקה אותה תשומת לב לפוגרום שביצעו גזענים משכונת התקווה. ואני יודע שהרסו הבוקר שוב את אל עראקיב, ושההחרבה הזו של כפר שקיומו קודם למדינת ישראל לא תזכה לפרומיל הפרסום שזכו לה שלושת חלונות הראווה ההם. ואני יודע שמעצרה של דפני ליף היה מנומס ביחס למעצר הממוצע בגדה. ואני יודע שכלפי ההפגנה ביום שישי בסוסיא, שהיתה אגרסיבית הרבה פחות, הרשתה לעצמה הקלגסת הרבה יותר. ובכל זאת.

אם המחאה החברתית הישראלית תגלוש לאלימות, היא תתחסל. חד וחלק. הציבור שבו אנו פועלים שמרן ברובו, דתי בחלקו הגדול, ולא ממש סגור על כל הקטע הזה של זכויות אזרח וזכויות אדם. התקפה ישירה על המשטר תעורר אצלו את הפחד של קריסת הסדר, שאחריה צפוי לבוא פוגרום גדול – לאו דווקא מצד עניי החברה, אלא מצד הפלסטינים והזרים. לא במקרה הממשלה מפמפמת את הפחדים האלה: הם לא רק מסך עשן יעיל, הם גם רמז בוטה למה שמצפה לחלק ניכר מהציבור, על פי פחדיו, במידה והמשטרה "שלו" תפסיק להיות שם. וזה לא משנה שהמשטרה לא "שלו" ומעולם לא היתה כזו: התודעה הכוזבת, כוזבת ככל שתהיה, היא תודעה. וכפי שכבר הוכיח הגנרל המהולל בוגי "משה" יעלון, תודעה אי אפשר לשנות באמצעות אלימות.

אנחנו לא יכולים להפיל את המשטר הקפיטליסטי-ציוני בהסתערות. אלימות תפעל רק נגדנו. היא תספק כמה רגעים של אדרנלין, ריגוש ואופוריה, אבל התוצאות יהיו שליליות כולן. קודם כל, כפי שכבר הוזכר, הפניית הציבור נגד המחאה. שנית, אלימות מעוותת את המשתמש בה, ודאי אם היא איננה בשליטה. אם הפעם שבירת כמה זגוגיות לא הועילה, ההגיון של השימוש באלימות אומר שיש להסלים אותה: מה שלא הלך בכוח, כמו שנהגו לכתוב חמושי צה"ל על אלותיהם, יילך ביותר כוח. בפעם הבאה זו עשויה להיות הצתה. כשזו לא תצליח, בלשון המעטה, האלימות תופנה מרכוש לבני אדם. בהתחלה כלפי כאלה שאפשר למצוא בדוחק הצדקה לפגיעה בהם, אחר כך לטרור חסר הבחנה. זה קרה לא פעם, בהיסטוריה של תנועות שמאל. אלימות מושכת את האלימים, ובהתאם מרחיקה את האנשים המתונים, החושבים. הדבר היחיד שיכול להיות גרוע יותר מחיסולה של תנועה, משהגיעה לשלב הזה, הוא הצלחתה. אז אנחנו מקבלים צ'ה גווארות למיניהם.

עכשיו, אפשר וצריך להפיל את המשטר, אבל זה צריך להיות תוך ניצול הכוח שלו נגדו: לדעת שהאלימות המשטרתית תבוא, לתעד אותה, להציג אותה, לקחת אותה לבתי המשפט, ולחסל צעד אחר צעד את הלגיטימציה של המשטר. רק באמצעות ניצול המתחים המובנים של המשטר והצבעה עליהם, אפשר יהיה להרחיק ממנו את ההמונים. רק כשאי אפשר יהיה יותר להסתיר את העובדה שהמשטר מקדם את מעמדם של הטייקונים והמתנחלים, אפשר יהיה לתקוף אותו ולזכות בלגיטימציה מכלל האוכלוסיה. בחודש האחרון, בפרשת האולפנה ובהסכם השערורייתי של שטייניץ על ה"רווחים הכלואים", המשטר חשף כמה טפחים מפרצופו.

וזה לא יקרה מהר. זה לא יקרה מחר. זה ייקח שנים. בשנים האלה יש לבנות את המערכות הפוליטיות שיחליפו את המערכות הקיימות. השינוי, אם יגיע – כל כך הרבה עומד נגדו, בראש ובראשונה הגזענות העמוקה של המשטר ושל רוב אזרחיו – יגיע בקלפי.

ויהיה מתסכל מאד. יהיה רע לתפארת. אבל רק כך זה יכול לקרות: בעבודה סיזיפית, ביציאה שוב ושוב לרחובות, בהפגנות, בספיגת אלימות, בטלפונים מודאגים מההורים. עד שיגיעו בחירות, ואחריהן תבוא פשרה שוברת לב, שתחשיך עליך את יומך ותרחיק ממך שותפים לדרך ותאלץ אותך לשבת סביב שולחן עם אנשים בזויים שמעולם לא חשבת שתצטרך לשבת איתם באותו החדר. והיא עדיין תהיה טובה יותר מכל מה שבא קודם. ככה זה. אין פתרונות קסם. מי שחושב שאפשר לשנות 64 שנים של שלטון פגום עד היסוד במהירות, משלה את עצמו. מהפכות גוררות, בחלק גדול של המקרים, דיקטטורה; רובן אינן שורדות אותה. אבולוציה, לא רבולוציה; אל תבוזו ליום קטנות; אל תעירו ואל תעוררו.

ובאותה הזדמנות, עוד שתי הערות. קודם כל, האנשים שמשווים את מה שקורה ביום שישי לזוועות המתרחשות בסוריה: סתמו במטותא את הפה. יש לכם זכות מקודשת להוציא את עצמכם אידיוטים לא מועילים, אבל אתם מוזילים את דמם של אנשים שאכן נלחמים על חייהם ורואים את ילדיהם נרצחים לעיניהם. הערה שניה, בכל מה שקשור לאוהלים: די כבר עם זה.

יש לי בעיה עם ההתעקשות על "מאהל." היא הגיעה לשיא אבסורדי כשאמש התחילו לדבר על הגעה לרוטשילד ו"החזקת אוהל מעל לראש", כי השוטרים לא מאפשרים להניח אוהל על האדמה. זו התאהבות במאהל כסמל לשם סמל, ולא לשם איזשהו מאבק יעיל. אתם רוצים לדבר איתי על השתלטות על מבנים נטושים ובנייתם מחדש כדיור ציבורי? על השתלטות על מבני ציבור, כמו תחנות משטרה, כדי להבהיר למשטר שהוא לא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, ושגם לציבור יש מה לומר? על הגשת תביעות נגד כל שוטר אלים, אם כבר נתנו למשטרה להפנות אותנו מאפיק המחאה הקונקרטי לאפיק הקבוע של מאבק על עצם הזכות למאבק? יש על מה לדבר. רק אל תדברו איתי על אוהלים. הם כבר הפכו למטאפורה והמאבק הזה לא צריך להיות מטאפורי אלא ממשי.

והעיקר לא לפחד כלל.

ועוד דבר אחד: האגודה לזכויות האזרח מסבירה איך מגישים תלונה נגד אלימות משטרתית. אתם עדיין נהנים מזכויות אזרח. נצלו את זה.

(יוסי גורביץ)

הֵיה לי אח (קטן)

גלי המחאה החברתית, עושה הרושם, חוזרים אלינו, ושאול אמסטרדמסקי המוצלח תמיד מסביר למה דווקא השנה יכול להיות שהם יביאו לשינוי. הסיבוב הקודם לקה בנאיביות-יתר לגבי טיבו של המשטר: רווחה האמונה שאם מספיק אנשים יצאו לרחוב, נתניהו יישבר וייתן להם את מה שמגיע להם. גרוע מכך, רווחה התפיסה שאסור לתת למאבק להפוך ל"פוליטי." ובלי פוליטיקה, כלומר בלי התפיסה שענייני המדינה הם ענייני הציבור, בלי הדרישה שנתניהו, לבני, ברק ושות' יצטרכו לחפש ג'וב חדש, שום דבר לא יזוז. הרתיעה מן הפוליטי משרתת את המשטר – לא במקרה, הוא מסמן את הפוליטי כמאיים, חריג, פסול.

מול המפגינים, שייצגו שכבות נכבדות מאד בעם, עמדו כוחות גדולים מאד: הטייקונים והאוליגרכים, שנתניהו וממשלתו מחוברים אליהם בטבורם; עמדו המתנחלים, אולי קבוצת הלחץ החזקה בישראל, שכבר בנו לעצמם מדינת רווחה בגדה שעליה משלמים כולנו; ומן הצד עמדו שכבות מוחלשות שלא מצאו את הדרך להשתלב בה. החרדים, בשל הגוון החילוני הבוטה והמתריס של המחאה – ואכן, פירוק "חברת הלומדים" צריך להיות מטרה מובהקת של המחאה; והפלסטינים הישראלים, שלאחר כמה שבועות ראשונים מוצלחים ביחס חשו, לא בלי צדק, נדחקים לאחור על ידי המוחים.

ולצד המשטר עומדת, כמובן, המשטרה, אולי הזרוע הכושלת ביותר של מדינת ישראל. שוטרי ישראל עומדים, מטבע הדברים, לצד המשטר: בשביל זה משלמים להם. הבעיה היא שלאורך השנים, מימיו של הגוף המושחת שהקים בן גוריון ושבנו התברג בו בתפקיד בכיר, מהימים שהמפכ"ל שלו נתפס בעדות שקר נגד "שורת המתנדבים", המשטרה ובעיקר בכיריה ראו את תפקידם כהגנה על השלטון – ולא על הציבור. בימי אולמרט, שספק אם היה שליט פחות פופולרי ממנו מאז ימי ג'ון לאקלנד, המשטרה ניסתה להטיל אימים על מפגינים נגדו. קשה להניח שאולמרט היה פופולרי במיוחד בתחנות המשטרה; זה פשוט מה ששוטרים עושים.

בהפגנות המחאה האחרונות, המטרה של השוטרים היא מנהיגי המחאה. על המקרה של יגאל רמבם כבר כתבתי. נטייתם של השוטרים לעצור את רמבם, עם עילה ובהיעדרה, כבר הפכה לבדיחה רווחת ("חיזרים נראו בשמי תל אביב. יגאל רמבם נעצר"). בהפגנה שנערכה שלשום (א') במחאה כנגד הפינוי האלים של מאהל התקווה, רמבם נעצר, נלקח לבניין העיריה, הוכה שם נמרצות (לדבריו, השוטרים התמקדו באשכיו) ומשם פונה, באזיקים, לבית החולים איכילוב. בית המשפט שחרר אותו.

ההפגנות השנה צפויות להיות אגרסיביות יותר, כי זה מה שקורה כשהמשטר מזרזף עליך ומצפה שתאמין שמדובר בגשם. בהתאם, המשטרה צפויה להיות אגרסיבית יותר כלפי המפגינים, שבהחלט יתכן שיחצו את הקו ויהפכו לדיסידנטים. על כן ראוי לדון בקונספט של "האח הקטן."

הוא פותח, עד כמה שידיעתי מגעת, בהפגנות הגדולות בלונדון לפני כשנתיים. התפיסה שלו פשוטה למדי: לאח הגדול, המשטר, יש כוח נרחב. אבל הפעלה של כוח כזה מול המצלמות גורמת לו נזק. לכל אחד, כמעט, יש היום מצלמה – לעתים גם מצלמת וידאו. השימוש בהן, במיוחד כשיש רבות מהן – אחת או שתיים השוטרים יכולים להחרים או לשבור – מעניק סוג מסוים של ביטוח נגד אלימות משטרתית.

אז הנה מדריך קצר להתנגדות אזרחית בגלי המחאה הבאים. הוא מנוסח בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד:

המנע מאלימות. הפיתוי להוריד מכה משלך על שוטר שהרגע בעט בביצים של חבר שלך גדול. לא היית בן אדם אם הוא לא היה שם. התגבר עליו. זה אולי הפיתוי המסוכן ביותר שניצב בפני המהפכנים, וכניעה לו יכולה להוביל למעשי טבח ואולי גם למלחמת אזרחים. הזעם הוא יועץ רע. המטרה איננה שפיכת דמם של משרתי המשטר אלא החלפתו. אלימות מצד המפגינים משרתת את המשטר. היא מצדיקה את הגברת השימוש באלימות מצד המשטרה, שממילא ערוכה הרבה יותר להפעלתה; היא מסכנת מפגינים אחרים; והיא מאפשרת למשטר לצייר את המפגינים כאלימים כלפי כוחות שמירת החוק, ובכך לפגוע בתמיכה הציבורית בהם. אלימות היא מפלטו של החלש והפחדן. השאר אותה לשוטרים.

אח קטן: יש לך מכשיר סלולרי? הוא מכיל מצלמה. למד כיצד להשתמש בה; הנה מדריך לצילום סלולרי. חלקו לא רלוונטי (לא סביר שתוכל לבחור את תנאי האור שלך), אבל חלקו רלוונטי מאד. גם פה אפשר למצוא עצות מועילות. יש לך סמארטפון? זכור שהיתרון הגדול שלו הוא שמדובר בפועל בעמדת שידור ניידת. אתה יכול לשלוח ממנו תמונות ישירות לאתרי מדיה חברתית כמו טוויטר או פייסבוק, ולהפיץ תמונות אלימות משטרתית בזמן אמת. עשה זאת.

סמארטפונים וחלק ניכר מהמכשירים הסלולריים האחרים מאפשרים צילום וידאו. שוב, התנאים לא יהיו אידיאליים, אבל גם התנאים שבהם צולם הסרטון הידוע של השוטרים שמכים את רודני קינג לא היו אידיאליים. צילמת שוטרים בווידאו כשהם מכים מפגינים, במיוחד מפגינים לא מתנגדים? נתק מגע, התרחק, ודאג שהסרטון יעלה לרשת במהירות האפשרית.

האזרחים במדינות דמוקרטיות לומדים מגיל צעיר לתרץ פחות או יותר כל אלימות משטרתית, וזה מחזיק יפה כל זמן שהם לא רואים את התמונות. להוציא פסיכופטים, רוב הציבור לא יגן על שוטרים שמכים מפגינים בלתי מסוכנים בעליל, והתמונות – ובמיוחד הסרטונים – חשובים.

השתדל להפיץ אותם בצורה הרחבה ביותר. הנה קבוצת פליקר שמיועדת לתיעוד שוטרים אלימים ושוטרים נטולי תג, שפתח עבדכם; הנה קבוצת פייסבוק כנ"ל. הנה קבוצת פייסבוק ותיקה יותר. אם כלי תקשורת מבוסס יותר רוצה את הסרטון או התמונה שלך, תן לו. אל תסכים לתת לו בלעדיות – בשביל זה, הם צריכים לשלם לך, ואתה לא פה, אני מקווה, בשביל הכסף – אבל תן לו גישה ודבר איתו בנימוס.

אל תשתוק: האם אתה מבחין במספר שוטרים נטולי תג, שזו פשוט הזמנה לאלימות מצדם? גש אל הקצין הבכיר במקום – כאן יש תיאור של דרגות המשטרה – כשאתה מלווה באדם המצלם את שניכם בווידאו, הצבע על השוטרים נטולי התג ודרוש הסברים.

דע את זכויותיך: הרבה אנשים מתבלבלים וחושבים שכל הפגנה שיש בה יותר מ-50 איש צריכה אישור משטרתי. הם טועים. כאן תוכלו ללמוד יותר על זכות ההפגנה שלכם, ורצוי להדפיס עותק ולשאת עליכם. כעקרון, הפגנה שאיננה תהלוכה ושאין בה נאומים לא מוגבלת בגודל. מנסיון מר, השוטרים לא מכירים את החוק; שפר את השכלתם.

נעצרת? קודם כל, אל תתנגד – וודא שמישהו מצלם את המעצר שלך ואת העובדה שאתה לא מתנגד. סתום את הפה ואל תגיד שום דבר. המטרה שלך היא לצאת משם בלי להפליל לא את עצמך ולא את חבריך. הודאה היא מלכת הראיות בישראל, כל דבר שתאמר ישמש כנגדך, ושיעור ההרשעה עומד על 99.98%. מצד שני, בלי הודאה הם לא כל כך יודעים מה לעשות וכנראה שיחפשו טרף אחר. הדבר היחיד שאתה אומר שם הוא, במידה והותקפת על ידי שוטר, הוא ציון העובדה הזו ושמו של השוטר התוקף, אם הוא ידוע לך. אין לך זכות לעורך דין נוכח בעת החקירה, אז פשוט סתום את הפה. מדריך מוצלח להתנהלות בחקירה נכתב בשעתו על ידי נעם פדרמן; הנה הוא כאן. חקירה היא דבר לא נעים, אבל יוצאים מזה.

דלג על מח"ש: כעקרון, אפשר להגיש תלונה כנגד שוטרים במח"ש, רק שלא ברור אם יש הרבה טעם בכך. ראש מח"ש היוצא כבר הודה שבמשטרה פושה תרבות שקר וחיפוי אלה על אלה. בכך, יש לציין, משטרת ישראל לא שונה בהרבה מכוחות משטרה אחרים ברחבי העולם.

אם ראית, ותיעדת, אלימות משטרתית, העבר את המידע לנפגע. אם אתה הנפגע, התייעץ עם עורך דין בדבר האפשרות לתביעה אזרחית. השוטר מוגן על ידי המדינה כל זמן שהאלימות שהפעיל היתה הכרחית לצורך ביצוע המשימה שלו. המדינה נמנעה בשורה של מקרים מהגנה על שוטרים שהפעילו אלימות לא הכרחית. הסיכוי שלך להביא להרשעה של שוטר בבית משפט פלילי נמוך למדי, וכך גם הסיכוי להביא לפיטוריו; השופטים נוטים להאמין לשוטרים, גם כאשר ברור שהם משקרים, ושוטרים אינם מועמדים לדין בדרך כלל על עבירות של עדות שקר.

אז, אם יש לך ראיות, פנה לבית משפט והגש תביעה אזרחית. השוטר יצטרך עכשיו לגרד את הכסף להגנה משפטית ויזכה לחזות על גופו את היעילות המפורסמת של מערכת המשפט שלנו. אם מספיק אנשים יעשו את זה, סביר ששוטרים יתחילו לחשוש להפעיל אלימות שלא לצורך.

וכן, זה פתרון לטווח ארוך. אבל אנחנו כאן לטווח הארוך. העיקר, אם לצטט את יוחנן פאולוס השני, לא לפחד כלל; והכלל צריך להיות זה שטבע האוול, שאנחנו צריכים להתנהג כאילו אנחנו אכן חיים במדינה חופשית, כאילו החוקים שאמורים להגן על הזכויות שלנו אכן נאכפים. ואם מספיק אנשים יעשו את זה, זה אולי אפילו יקרה.

הערה מנהלתית/אישית: עוד תרומות התקבלו בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לכל התומכים. אני מציין היום יום הולדת 42, ואני חייב לציין שהשנה האחרונה היתה מהאופטימיות שבחיי. ההמונים שיצאו לרחובות העירו מחדש אמון ותקווה, וחברים אמרו לי שאני נראה לא-פסימי באופן מסוכן. המחאה לא מתה, המאבק לא נגמר, והכל עדיין בידינו. יהיה מספיק זמן להתאכזב בשנה הבאה.

(יוסי גורביץ)