החברים של ג'ורג'

הדיסוננס הקוגניטיבי של בן דרור ימיני

ארכיבישוף תעשיית השקרים תמך בהפיכת צה"ל לכנופיה, ועכשיו מתלונן על המחיר

בן דרור ימיני לא מרוצה ממעצרה המתארך של עאהד תמימי. אין לו בעיה, כמובן, עם המעצר עצמו. יש לו, כרגיל, בעיה עם הנראות שלו. בטורו האחרון (במוסף לשבת של ידיעות, אתמול) הוא קובל על כך ש”בעשרת הימים האחרונים [תמימי] הופכת לקדושה מעונה […] הנזק שהיא גורמת לישראל כשהיא עצורה חמור עשרות מונים מהנזק שהיא גורמת מחוץ לכלא […] המעצר הממושך הזה פוגע בישראל. הוא נראה כמו נקמנות. הוא בלתי מידתי. הוא משרת את שונאי ישראל. הוא מחזק את העלילה שישראל מתעללת בילדים.” ההדגשות שלי.

נפרק את הדברים של ימיני לנקודות:

א. ישראל עצרה קטינה באופן בלתי מידתי (ימיני סבור שדי במעצר של מספר שעות).

ב. המעצר הבלתי מידתי של קטינה לא מטריד את ימיני.

ג. הוא מודאג מהנזק התדמיתי שהמעצר גורם, והופך את היוצרות: היעצרות על ידי הכיבוש הישראלי “גורמת לו נזק.”

ד. מול העובדה שישראל מתעללת בילדים, מודאג בן דרור מהחשש שהעובדות יתפרשו כפי שהן.

כלומר, מעצרה הבלתי מידתי (כלשונו של ימיני עצמו) של קטינה מדאיג אותו משמעותית פחות מהפגיעה שעצם חשיפת המעצר הזה גורמת לישראל. עאהד תמימי יכולה, מבחינתו, להרקב בצינוק; הנזק שנגרם לה, אדם בשר ודם, חשוב לו פחות מהנזק שנגרם לישות מטפיזית, תדמיתה של ישראל.

ימיני לא מבין איך זה קורה. האם בצבא לא מבינים את הנזק שגורם המעצר הזה לישראל? ובכן, בן דרור, אתה יכול להאשים במידה ניכרת את עצמך. אתה היית בן האנשים שדחפו את צה”ל לשם.

לזכותו של ימיני יש לציין שפעם הוא ידע את ששכח מאז. לפני כשנתיים וחצי, אחרי התעללות מצולמת של חמושי צה”ל בעצורים בג’ילזון, כתב ימיני שאין טעם להוציא מיליוני שקלים על hasbara (כך במקור) אם אנשי צה”ל לא מבינים שהם בחזית מאמצי היח”צ של ישראל. ימיני יודע שהבעיה העיקרית של ה-hasbara היא צה”ל.

השאלה, אם כן, היא מדוע צה”ל לא מקשיב לאנשים כמו ימיני ונמנע משטויות מזיקות כמו מעצרה הנקמני והלא מידתי של תמימי. התשובה פשוטה למדי: צה”ל הוא לא צבא, הוא כנופיה. תמימי דרכה על הכבוד שלו ויש רק דרך אחת שבה כנופיה מטפלת בפגיעה כזו: מוכיחה שאם אתה משתין על צה”ל, כלשון האמרה הצבאית הישנה, הוא נרטב; אם צה”ל משתין עליך, אתה טובע.

צה”ל הגיב בפרשת תמימי לא בשיקול דעת, אלא בתגובה הקבועה שלו: על פי רצון דעת הקהל. זה התחיל מזמן, בפרשת “דוד הנחלאווי” שבה נסיונו של צה”ל לאכוף משמעת על חייל (דוד אדמוב) שהביך אותו מול מצלמות הוביל למעין מרד. אחר כך הגיעה פרשת הרצח בביתוניא: הצבא הסתבך באינספור שקרים, וכשבסופו של דבר נמצא הרוצח – בן דרי – סגר הצבא איתו עסקת טיעון על “הריגה ברשלנות.” התקשורת היהודית התעלמה לחלוטין מפרשת דרי: מביך מדי לצבא ומביך מדי לאספסוף היהודי.

אחר כך הגיעה פרשת אזריה. הרצח כאן בוצע מול המצלמות ואי אפשר היה לחמוק ממנו. אבל הלחץ הציבורי היה עצום. הפרקליטות הצבאית נבהלה תוך יומיים, והמירה את סעיף הרצח בהריגה. משפט אזריה נמשך שנה. ולאורכה, בן דרור ימיני ניצב בצד האספסוף. אחרי פסק הדין של אזריה, כתב ימיני שבפרשה הזו מתנגשים שני ערכים: “קודים מוסריים גבוהים” וסולידריות. הרמטכ”ל, לדעתו, “זנח את הסולידריות.” הוא הביא כתמיכה לעמדתו מספר מקרי רצח שבוצעו על ידי חמושים בריטים, שזכו לעונש קל. לדעתו, הרמטכ”ל צריך היה “להקשיב לחיילים בשטח” ול”תמיכה הציבורית הרחבה” שלה זוכים חמושים פושעים. ימיני חזר על עמדתו, שוב תוך ציטוט מקרים ממדינות אחרות, חודשיים לאחר מכן.

הטענה שחייל שביצע פשע מלחמה ראוי ל”סולידריות” מצד הפיקוד הבכיר, ושה”סולידריות” הזו צריכה לגבור על “ערכי מוסר גבוהים” משמעה שהצבא צריך לפעול כמו כנופיה. הדרישה ל”התחשב בדעת הקהל” משמעה ויתור של הצבא על יכולתו ליישם את חוקי המלחמה הנוקשים. השילוב בין ה”סולדיריות” ובין “התמיכה הציבורית” הוא דרישה של הצבא לעמידה מאחורי החמושים שלו בכל מחיר, לא משנה מה הם עשו. ימיני ציטט בפרשת אזריה באהדה שופטים צבאיים בעולם שהתחמקו מהרשעת פושעי מלחמה בעבירות של הרג או רצח.

על פניו, צריך להפנות לימיני את השאלה שהוא עצמו מפנה כעת לצה”ל: מדוע, דווקא כאיש hasbara, לא דרשת את הענישה החמורה ביותר שבאפשר לאזריה? אחרי הכל, האם יש פגיעה אנושה יותר בתדמיתו של צבא מאשר רצח בדם קר של חסר ישע מול מצלמות? אם ה-hasbara עמדה בראש מעייניו של ימיני, הוא צריך היה לעמוד בראש התובעים עונש כבד לאזריה. בעונש כזה היתה תועלת נוספת: אפשרות לטעון בפני בתי דין בינלאומיים שצה”ל מסוגל לשפוט את פושעי המלחמה שלו בעצמו. עונש כבד לאזריה, בקצרה, היה נצחון הסברתי והגנה משפטית על חמושי צה”ל מפני העמדה לדין בחו”ל. אז למה נקט ימיני את העמדה ההפוכה?

כי, בסופו של דבר, ימיני משרת את העסקה האפלה בין צה”ל ובין חמושיו: אתם תבצעו פשעי מלחמה ואנחנו נסתכל הצידה. שני הצדדים יודעים שהעסקה הכרחית. צה”ל זקוק, לצרכי ניהול הכיבוש, לחיילים שיבצעו הפרות זכויות אדם שיטתיות. הפקודות הלא כתובות שלו מדברות שוב ושוב על “לבנת שיבוש”: נוהל שמטרתו הטלת אימה על האוכלוסיה. הנוהל הזה מוכר לכולם ובלתי חוקי למשעי. הצבא צריך שחמושיו יטילו אימה על האוכלוסיה. אז מה הוא עושה? נותן להם להשתולל – אלא אם הם נתפסים.

ימיני נמצא בבעיה: מצד אחד הוא מכיר בכך שהתעללות מצד חמושים – אם היא מצולמת – היא נזק עצום לישראל; מצד שני, הוא יודע שאם צה”ל יעניש את החמושים בחומרה, החמושים האחרים יחושו – בצדק – שבגדו בהם, ויתחילו לשחק אותה ראש קטן.

בסופו של דבר, ימיני לא רוצה hasbara חכמה: הוא רוצה כיבוש חכם. הוא תמך באזריה, כי התנערות ממנו היתה מובילה למשבר בקרב החפ”שים (החמושים הפשוטים). מצד שני, הוא לא מבין מה התועלת במעצר המתעלל בתמימי.

אבל מבחינת החפ”ש, ותומכיו בציבור הישראלי, אין הבדל. כשאתה חבר כנופיה, כבוד הכנופיה הוא הכבוד שלך, ועל פגיעה בכבוד מגיבים בעוצמה, בדיוק כמו על פגיעה פיזית. מכאן ההתעללות בתמימי. ימיני הוא חבר בכנופיה החזקה ביותר במזרח התיכון, הוא פשוט לא מסוגל להכיר בכך. מכאן הדיסוננס הקוגניטיבי שלו. בעלי החמלה יאמרו ששרידי מצפונו של ימיני מציקים לו, אבל העובדה שמעצר בת 16 לא מטריד אותו אלא במובן ההסברתי, מטילה לרוע המזל צל כבד על הטענה הזו.

שמים, בקשו עליו רחמים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צה”ל בחר להיות כנופיה

גזר דינו של אלאור אזריה לא צריך להפתיע איש: הציבור רוצה כנופיה

פרשת אזריה הגיעה היום (ג’) לקיצה: הרוצח אלאור אזריה ירצה 18 חודשי מאסר על הרג של אדם חף מפשע. בכך גווע בקול ענות חלושה הנסיון של צה”ל לטעון שהוא צבא. לפני כחצי שנה, העמיד הרמטכ”ל איזנקוט את הברירה באופן חד: “אם מישהו רוצה אתוס של כנופיה, שיגיד.” היום הכריע צה”ל שהוא כנופיה. הערב כבר מיהר שר הבטחון לשעבר והגיבור לשניה של השמאל הציוני, בוגי “משה” יעלון, להודיע שהוא בעד חנינה לרוצח ושההתבטאויות שלו נגד אזריה היו משהו שהוא “נאלץ” לומר “מתוך דאגה לבטחון המדינה וכדי למנוע התלקחות.”

אחרי התוצאות המביכות של משפט דמיאניוק – הוא הורשע ונידון למוות בבית המשפט המחוזי, רק כדי שיתברר אחר כך שהוא היה פושע מלחמה בסוביבור ולא בטרבלינקה, כלומר היה זכאי מהאישום שבו הורשע – ישראל הפסיקה לנסות להעמיד לדין פושעי מלחמה נאציים. מותר להניח שיותר לא יהיה פה משפטי “טוהר הנשק.” גזר הדין במשפט אזריה מגיע על רקע פסק הדין במשפטו של בן דרי, הרוצח מביתוניא שניסה להסוות את הרצח שלו כירי כדורי גומי: על פי הסכם הטיעון שנחתם עם דרי, הוא יורשע רק ב”גרימת מוות ברשלנות.”

שני המקרים האלה חריגים מאד: על אף שרצח של פלסטינים על ידי חמושי צה”ל הוא דבר תדיר ביחס, העמדה לדין על רצח לא אירעה כבר 20 שנה בערך, והעמדה לדין על הריגה היא דבר נדיר מאד. בשני המקרים האלה, היו ראיות מצולמות שאי אפשר היה לערער עליהן. במקרה של דרי, אגב, הוא הועמד לדין רק על מקרה אחד של הריגה, אף שרצח שני אנשים וככל הנראה פצע עוד שניים.

כלומר, בפועל אין אםשרות להעמיד היום לדין חיילים על רצח בבית דין צבאי. גם לא על הריגה. את המילה המכוערת “פשעי מלחמה” אף אחד לא מזכיר, למרות שזה בדיוק מה שהם: החוק הישראלי לא מאפשר בכלל העמדה של חיילים על פשעי מלחמה.

מה קרה פה? מה גרם לאיזנקוט להזהיר מהסכנה של הפיכת הצבא לכנופיה ולמה החליט הצבא להפוך בכל זאת לכנופיה? מה שמבדיל בין צבא ובין כנופיה הוא ההקפדה הנוקשה על משמעת אש: על ירי רק כשצריך לירות ורק בכמות הנדרשת. צבא שמאבד את היסוד הבסיסי הזה של משמעת, שמתיר לחייליו לראות באזרחים או לוחמי אויב שאינם מהווים סכנה כמטרות מותרות, הופך במהירות לכנופיה. ברגע שהפיקוד מעלים עין מרצח והריגה, נוצר עליו לחץ מלמטה להמשיך ולעשות זאת – כי החמוש שהורג היום ומועמד לדין יתמרמר, בצדק, על כך שהוא מופלה לרעה לעומת החמוש שרצח אתמול ולא הועמד לדין. יצירת מתח כזה בין הפקודות הרשמיות ובין הפקודות בפועל מערערת את מבנה הפיקוד: קצינים שמסתכלים הצידה כשהחיילים שלהם מבצעים “וידוא הריגה” (מושג נפשע כשלעצמו), יידרשו תוך כמה זמן להעלים עין מביזה – כי אחרת החמושים שלהם יאיימו לפתוח את הפה במצ”ח או בתקשורת. מי שעוקב אחרי העליה במקרי הביזה בצה”ל (ב-2015, 26% מתיקי החקירה של מצ”ח שעסקו בפגיעה בפלסטינים דנו בביזה או בפגיעה אחרת ברכוש) עשוי לשים לב שזה כבר קורה.

איזנקוט רצה את הצבא שלו כצבא מתפקד. הוא עדיין מגיע מתפיסה שאומרת שיום אחד צה”ל אשכרה עשוי להצטרך להתמודד עם צבא אחר, וזה יצריך צבא שיודע להלחם. אבל רוב הקצינים שלו מכירים רק לוחמת בט”ש, שאיננה כלל לוחמה אלא שיטור-דיכוי. והצבא השתנה, משום שהחברה הישראלית השתנתה: רובה לא רואה עוד בעיה בהרג פלסטינים, מסוכנים או לא. איזנקוט התייחס שוב ושוב לאזריה כאל חייל, כלומר אדם שהוא חלק מארגון, שחייב במשמעת, שלוקח על עצמו סיכונים מודעים ומוכן לסכן את חייו כדי לעמוד במשימות ובנהלים שנדרשים ממנו; הציבור היהודי בישראל רואה באזריה ילד. אבל זה ילד עם נשק, ילד עם נשק ובלי משמעת, ילד שפועל מתוך רצון נקמה ולא מתוך פקודות או משימה.

או, במילים אחרות, חבר כנופיה מצוי.

המשפט הראה את ההתפלגות בצורה חדה: הפיקוד, כלומר קציני הקבע, מהמ”פ ועד הרמטכ”ל, נתחחצבו לצד האתוס הצבאי והעידו כנגד אזריה. רוב החיילים הפשוטים, אחד המ”פים וכמה קצינים בכירים לשעבר – אם אי פעם היה לכם כבוד לדרגות, עוזי דיין הוא סיבה להפטר מהשאריות שלו – התייצבו לצד אזריה. פרשנים בכירים, כמו בן דרור ימיני, טענו שהפיקוד מנותק מהחיילים וצריך “להבין” אותם יותר. שלי יחימוביץ’, שמעמידה מדי פנים שהיא אשת שמאל, העניקה לגיטימציה למעשה של אזריה ודרשה להעניק לו חנינה. היה לה אפילו תקדים: החנינה השערורייתית ביותר בתולדות ישראל, זו של אנשי השב”כ בפרשת קו 300 – הרוצחים, המטייחים של הרצח, והאנשים שניסו להעליל על יצחק מרדכי כאילו הוא הרוצח. זה היה המופת של יחימוביץ’. וכשככה נראה ה”מרכז” הישראלי, כשמה שמבדיל בינו ובין החוליגנים של כהנא הוא לא הטיעון אלא הטון, קצינים כמו איזנקוט וסגנו צריכים להבין שהקרב אבוד; שהציבור הישראלי בחר להפוך את הצבא שלו לכנופיה. ובסופו של דבר, משום שהצבא מבוסס גיוס חובה, אין לצבא אפשרות ממשית להתייצב מול הציבור.

ומאחר וגנרלים לא אוהבים להפסיד בקרבות, ומאחר והיום הם הובסו, סביר להניח שהם לא יבחרו בשדה הקרב הספציפי הזה שוב.

נחזור אליו רק אחרי שהמשטר הנוכחי יקרוס.

ועוד דבר אחד: הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, התייחס היום להריגתו של יעקוב מוסא אל קיאען באום אל חיראן כאל “האירוע הקשה והמצער באום אל חיראן […] שבו לצערנו גם נהרג שוטר וגם נהרג אזרח.”  לפני כחודש התייחס ארדן לאל קיאען כאל “מחבל”, זמן קצר לאחר שבדה ממוחו הקודח “פיגועי הצתה” שעד כה לא נמצאו להם כל ראיות. העובדה שהוא ממשיך בתפקידו כאילו כלום מבהירה את הנקודה המרכזית של הפוסט הזה – ומעידה מה חושבת החברה היהודית בישראל על פלסטינים בכלל, ללא קשר לאזרחותם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שבים ומרסנים את החיה

עם כל הבעיות, הפסיקה בתיק אזריה חשובה – משום שהיא משיבה סטנדרטים שאבדו

בית המשפט הצבאי הרשיע הבוקר (ד’) את אלאור אזריה בהריגה, ומדברי השופטים עולה הרושם המובהק שמדובר ברצח ולא בהריגה, ושאלמלא השתפנה התביעה הצבאית והעמידה לדין את אזריה בפשע הנכון, הוא גם היה מורשע בו.

קל לזלזל בפסיקה הזו, ולא חסרות לכך סיבות. הפסיקה הזו היא למרבה הצער החריג ולא הנורמה. אזריה הוא החמוש הישראלי הראשון שהורשע בהריגה מאז תייסיר אל היב, שרצח את תום הורנדל ביריה בראשו בזמן שהאחרון ניסה לסוכך על ילדים. אל היב הורשע ב-2005. עונשו הקצר גם כך קוצר עוד יותר.

בימים אלה מסתיים משפטו של בן דרי, חמוש מג”ב שרצח את נדים נאוורה בן ה-15 וככל הנראה גם את מוחמד אבו טאהר בביתוניה. כפי שציין הבלוג הזה בזמן אמת, הירי היה רצח ולא הרג  כי היורה החליף קליעי גומי בקליעים חיים – בזמן שצה”ל טען שטכנית ירי כזה בלתי אפשרי, ושכנע כתבים צבאיים לחזור על השקר הזה. ובכן, אף שדרי החליף את קליעי הגומי שלו בקליעים חיים, הוא לא הועמד לדין באשמת רצח אלא באשמת הריגה – והוא צפוי להיות מורשע ב”גרימת מוות ברשלנות”, כשבכתב האישום המתוקן ייכתב ש”כדור חי השתרבב למחסנית כדורי הגומי.”

אבל דרי הוא עדיין חריג: המקרה שלו נחקר והוא הועמד לדין. מנתוני יש דין לשנת 2015 עולה שכוחות הכיבוש הרגו 116 פלסטינים באותה השנה, אבל נפתחו רק 21 חקירות – בניגוד לעמדה הרשמית של הפרקליטות הצבאית, על פיה היא חוקרת כל הרג אלא ב”נסיבות מבצעיות.” מקרה דוגמא הוא מותה של סמאח עבד אללה, צעירה בת 18 שחייל צה”ל הרג אותה ביריה אחת לראשה כשישבה ברכב בין אחיה, אף שלא היתה מעורבת בשום תקרית. החמושים טענו אחר כך שהיא “נשאה סכין.” לאחרונה הודיעה הפרקליטות הצבאית, רק שנה וחודשיים אחרי התקרית, שהיא החליטה שלא לפתוח בחקירה. לא להמנע מהעמדה לדין – לא לחקור. (גילוי נאות: הח”מ מספק שירותי בלוג בתשלום ליש דין.)

כך שאי אפשר אפילו לטעון שמערכת הצדק הצבאית מתפקדת. ואף על פי כן, פסק הדין בפרשת אזריה חשוב.

[…]

ומכמה סיבות. קודם כל, פסק הדין מפרק את ההגנה העיקרית של חמושי צה”ל לדורותיהם – “תחושת הסכנה.” לכאורה, עצם העובדה שחמוש חש בסכנה די בה כדי להביא להריגה מצידו, ושעל ההרג הזה אי אפשר להעמיד אותו לדין. בית המשפט הצבאי ציין שתנאי לירי הוא סיכון “ממשי ומיידי” – בדגש על ממשי. העובדה שאזריה לא זיהה מטען על גופו של האיש שרצח – אפילו לא לטענתו-שלו, השקרית בעליל – שומטת את ההגנה שלו. כלומר, כדי שחייל יוכל לא רק “לחוש מאוים” אלא גם לפעול על סמך התחושה הזו, הוא צריך ראיות.

שנית, הדברים הנכוחים מאד של הרמטכ”ל איזנקוט אמש (ג’), על פיהם חיילי צה”ל אינם “ילדים.” אני חושב שהפעם האחרונה ששיבחתי רמטכ”ל היתה כשדיברתי על השתיקה המתמשכת של גבי אשכנזי, ואני מקווה שלא אקלל את הרגע הזה, אבל בפרשה הזו איזנקוט נהג היטב לאורך כל הדרך. הישראלים רגילים לראות בחיילים שלהם “ילדים”, וההתיילדות הזו מתירה לחמושים, מצד אחד, לעשות ככל העולה על רוחם ומצד שני מרגילה את הציבור הישראלי לתפיסה של פושעי מלחמה: התפיסה שכדי למנוע פגיעה בחיילים מותר לפגוע באזרחים לא מעורבים. התפיסה הזו חוזקה על ידי טיפוסים כמו אסא “פושט טלפיו ואומר ראו” כשר.

ושלישית, וכנראה חשוב מכל, תחושת “רוח הרפאים.” חמושים ישראלים מבצעים פשעים על בסיס יומיומי. רובם כמובן לא מגיעים לרצח או הריגה, אבל כולם מתודלקים בתפיסה שאין להם באמת ממה לפחד. התחושה הזו מאותגרת על ידי החשש מ”רוח הרפאים המתבוננת” – הפחד שדווקא אותך תתפוס מצלמה, שדווקא את הפשע שלך יראו בפריים טיים, והידיעה שברגע שזה יקרה הצבא יזרוק אותך לכלבים, שהקצינים שלך יעמדו מאחוריך עד לרגע שבו ההגנה עליך תסכן את הקריירה שלהם.

ולאור העובדה שמצ”ח והפרקליטות הצבאית לא עושים את העבודה שלהם – ואני מאד נדיב פה – בהרתעה של חמושים ישראלים בגדה; ולאור ההערה הנכונה כל כך של ציון נאנוס – שאלמלא הסרטון, אזריה היה חופשי ושחייל שהיה חושף את התקרית היה מוקע כמי שמכפיש את הצבא – רוח הרפאים הזו חשובה. היא בעליל עושה את העבודה שלה הרבה יותר ברצינות מאשר הפרקליטות הצבאית.

בדיוק מהסיבה הזו צריך לדחות על הסף את הרעיון של חנינה לאזריה – רעיון שמדהים בעיני ששלי יחימוביץ’ תמכה בו היום. המסר של חנינה יהיה הפוך: גם את יתפסו אותך, גם אם יהיו מצלמות, גם אם תגיע לבית המשפט עם ערימה של שקרים מטומטמים וחצי אפויים, גם אם תורשע – אתה לא תשב יום בכלא. להיפך, אתה תוכל לצאת מהצבא כגיבור של הימין היהודי.

וזה יהיה כנראה המסר הרצחני ביותר. חמושים, כפי שצריך להזכיר, הם חיות טרף. כדי לתפקד, צבא צריך לעבוד על הסרת המחסומים שיש לאזרחים טובים מפני רצח. אחרי הכל, הג’וב של צבא הוא השגת משימה באמצעות אלימות, לעתים קרובות מאד אלימות קטלנית (לאלימות פחות קטלנית יש לנו משטרה.) בו זמנית, הצבא חייב לוודא שכאשר הוא משחרר את החיה שבאדם, היא לא תסתובב ותנגוס בו. זה לא סנאריו בלתי סביר: דמוקרטיות או דמוקרטיות למחצה מחוסלות בדרך כלל על ידי הצבא שלהן. צבא חייב גם לוודא שהוא לא יהפוך לכנופיה – ולאור תרבות ה”רעות” הרעילה שלו, הוא מלכתחילה נמצא מרחק קצר משם.

מה שמונע מצבא להפוך לכנופיה הוא משמעת פלדה, שאומרת שכן, אנחנו מתירים לך להרוג אבל בתנאים מסוימים מאד; ואם תחרוג מהם, תחטוף, ותחטוף הרבה. בלי זה, אנחנו נשארים עם הדבר המסוכן ביותר למין האנושי – בן 19 שטוף הורמונים עם נשק ואפס אחריותיות (accountability). כשתומכי אזריה קוראים לחנון אותו, הם קוראים בעצם להפוך את צה”ל לכנופיה – אפילו לארגון טרור יש יותר משמעת.

כך שפסק הדין הזה הוא דבר חיובי, ועכשיו נשאר לראות איך סייעני פשעי המלחמה בכנסת, מלפיד עד בנט, ינסו למסמס אותו. וכשזה יקרה, וכשיגיע הרוצח הבא, צריך יהיה לזכור מי התיר מעליו את הרסן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

“תחושת הסכנה” עומדת לדין

המשפט של אלאור אזריה הוא משפטו של המפלט האחרון של הנבל במדים, “תחושת הסכנה”

אלאור אזריה, אחד הרוצחים של חטיבת כפיר, ניצב השבוע בבית המשפט הצבאי וייבב את עצמו לדעת. אכלו לו, שתו לו, היה לו ערפל בקיטבג, הוא “סיים את יום העבודה” (איזה חייל מתייחס כך ליומו?) בלי לדבר עם המשפחה והחברה, הוא היה צריך להזמין אוכל לבסיס. והחלק שבו אזריה הציג את עצמו כחייל שוקולד (הוא שלח את אבא לדבר עם המ”פ, כי היה קשה לו) היה עוד החלק הקל יותר של עדותו, היום הראשון.

היום השני והשלישי הוקדשו לחקירה הנגדית. התובע האזרחי ששכרה התביעה הצבאית לייצג אותה עשה את העבודה היטב. הוא ניהל חקירה נגדית צולבת. אפשר לעקוב אחריה כאן, בפיד של כתב וואלה שבתי בנדט (קראו אחורה בסדר כרונולוגי). שוב ושוב התעקש אזריה שהסרטון לא מייצג את המציאות וחזר ללא הרף על הסיסמה שפה, “במזגן”, אי אפשר להסביר מה היה “שם”, בשטח. הוא התעקש שהטמפרטורה היתה 30 מעלות, גם כשהתובע הביא נתונים מטרואלוגיים שמצביעים על כך שהיא היתה 18. לו זה הרגיש 30.

אלאור אזריה הוא אשפה אנושית שחשבה שתוכל, במיטב המסורת של חטיבת כפיר, להגניב רצח ולהסוות אותו כפעולה מבצעית, רק שלרוע מזלו היו שם מצלמות, המצלמות שהוא התעקש שאינן קשורות למציאות גם כשבית המשפט שב והזכיר לו שעורכי הדין שלו קיבלו את הסרטונים שלהן כראיה.

הרצח שביצע אזריה, רצח יומיומי כמעט מבחינת כוחות צה”ל, הפך לסמל משום שבאופן חריג כל כך הוא הועמד לדין. והסיבה להעמדה לדין היו, שוב, המצלמות של ארגון בצלם. כן, כן – הצבא מיהר להודיע שחקירת מצ”ח נפתחה לפני שבצלם פרסמו את הסרטון. זה כנראה נכון, למרות שאסור להאמין לצה”ל בלי בדיקה. אבל העובדה שנפתחה חקירת מצ”ח לא אומרת כלום. חקירות מצ”ח יכולות, כשצריך, להמרח שנים. ראו, למשל, את המקרה של הריגתו של מחמוד בדראן בן ה-15 לפני כחודש על ידי כוח כפיר שירה לעבר המכונית שבה נסע והרג אותו לשווא; הדיווח הראשוני של שקרני דובר צה”ל היה שהחמושים שלהם הרגו “מחבל”. רק שהתחוור שיש יותר מדי עובדות סותרות, נפתחה חקירה. מי היורה? אנחנו לא יודעים. למה הוא ירה? אנחנו לא יודעים. האם הוא יעמוד לדין? אל תבנו על זה. אין מצלמות, אין סרטון מביך, ובמצב הזה לצה”ל יש כבר נוהל – ממזמזים את הזמן עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי.

במקרה של אזריה, עומד לדין המגן הקבוע של החמושים הרצחניים: “תחושת הסכנה.” הרגת מישהו בלי סיבה? אמור שחשת בסכנה, וזה יוציא אותך. מצ”ח לא תתאמץ לחקור והפרקליטות תקבור את התיק. זוכרים את בני הדוד קוואריק? לא? ובכן, הם שני הפלסטינים שרצחו חמושי כפיר במארס 2010. תחילה הודיע דובר צה”ל ש”סוכל פיגוע קלשון”, אחר כך הוא שונמך ל”פיגוע מזרק”, וזה נגמר בכך שהוחלט לא להעמיד לדין את המפקד שעצר אותם, כי הוא “חש בסכנה.” צה”ל לא האמין לו, וצה”ל לא אוהב מפקדים שמשקרים לו, אז הוא הודח; אבל הוא לא הועמד לדין.

פעם אחר פעם, לאורך השנים, חיילים רוצחים פלסטינים ללא סיבה, ואחר כך אומרים לחוקרים שלהם שהם “חשו בסכנה.” ברוב גדול של המקרים, זה מספיק כדי להוציא אותם מזה. זוכרים את המקרה של השופט הירדני שנורה כי חייל “חש סכנה”? התיק נקבר. כזכור, במקרה ההוא “המצלמות לא עבדו.” זוכרים את הרצח הכפול בביתוניא? ובכן, יש חמוש שמועמד עליו לדין, בן דרי ממג”ב. מה היה מיוחד במקרה ההוא? נכון, הוא תועד בשתי מצלמות. יש לציין שבשני המקרים הנדירים האלה, זה של דרי וזה של אזריה, שבהם חמוש צה”ל (ובגדה, נזכיר, מג”ב הוא כוח שכפוף לצה”ל) הועמד לדין על הריגה, הוא צריך היה להיות מועמד לדין על רצח. דרי שיחק עם מחסניות כדי להסזות את הירי החי שלו כירי גומי; אזריה ניגש לאדם שאליבא דכולי עלמא לא היווה סכנה וירה בראשו.

ובמשפט שלו, אנחנו רואים מה שווה “תחושת הסכנה”: הגנה שמטרתה לחלץ את החייל מאישום. ממה חששת, שואל התובע. מהסכין, אומר אזריה. אבל הסכין בכלל לא היתה בסביבה. ממה חששת? חששתי ממטען. אז למה החשש ממטען לא עולה בכלל בדברים שלך עד אחרי חקירת מצ”ח? אם חששת ממטען, למה הזזת את הגופה אחר כך, למרות שאמרו לך שיש חבלן בדרך? מתי חשת סכנה? לא יודע, אי אפשר לדעת, לא היה מזגן.

כשמציבים, פעם אחת לרפואה, את “תחושת הסכגה” מול תובע נחוש, לא נשאר ממנה אלא ערפל של שקרים, ולא שקרים מוצלחים במיוחד. ובמשפט רב הסמליות הזה, מאד סמלית היא העובדה שמי שחושף כך את השקרים הוא עורך דין אזרחי. התובעים הצבאיים הרגילים, איך לומר, לא להוטים כל כך בתפקידם וגם לא טובים בו במיוחד. הם רגילים לסגור תיקים, לא לרדת לחקר האמת.

וכמובן, מעל לכל השקרים של אזריה ריחף אחד השקרים הגדולים מכולם, זה שמקובל על כמעט כל החברה היהודית: שאזריה הוא “לוחם” או “חייל.” הוא לא. הוא שוטר שמבצע תפקיד של דיכוי אוכלוסיה. הפעילות שלו היא פעילות שיטור גרידא. ישראל מעדיפה להתייחס אליו כאל חייל הן משום שהתדמית הנמוכה של המשטרה תקשה מאד על גיוס המוני אליה, הן משום שנוח לה להתייחס לפעולות שלה בגדה כאילו הן פעולות צבאיות, בעוד שאין להן דבר עם פעילות צבאית. תחת חוקי המלחמה, אפשר לדחוף הרבה מאד פשעים. אבל אםנדבר על אזריה כעל שוטר, אנחנו בבעיה. את החוקים של מי הוא אוכף? האם הוא עושה זאת בהסכמת הנשלטים? מי העניק לו לגיטימציה?

התשובה – שהוא שוטר של דיקטטורה צבאית, חלק מיחידה שתפקיד מרכזי מהפעילות שלה הוא לעצור מתנגדי משטר ולהעביר אותם לידי המשטרה החשאית – לא נוחה. אבל אחרי 50 שנים, אולי כדאי שנישיר אליה מבט.

המשפט של אזריה הוא במידה מסוימת משפט ראווה. הוא בא בתקופה שבה הפיקוד חש שהוא מאבד שליטה על החיילים והמטרה של המשפט היא להחזיר לעצמו שליטה, ולכוחותיו – סוג של משמעת. אבל אם התוצאה שלו תהיה שהחמושים של צה”ל בגדה יחששו לפני שהם יורים בחפים מפשע; יחששו שמא יש מצלמה שהם לא זיהו ולא כיבו; יחששו שמא דווקא עליהם יחליט סגן הרמטכ”ל שהוא מבצע יעף קמיקזה – אז יש סיכוי שמספר הנרצחים הפלסטינים ירד. טוב הדבר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה היו החמושים עושים בלי "תחושת הסכנה"

החמוש שרצח אתמול את עבד אל פתח א-שריף מיהר להתכסות בתירוץ האולטימטיבי: הוא “חש סכנה.” הפעם אנחנו יכולים לראות בבירור מה הוא שווה

לחמוש חטיבת כפיר אלאור אזריה – אני מודה לאתר רוטר על פרסום שמו של הפושע – קרתה אתמול (ד’) תקלה מצערת. לרוע מזלו, דווקא הוא נתפס במצלמת וידאו כשהוא רוצח חשוד בטרור חסר אונים, עבד אל פתח א-שריף. ואם חוסר המזל הזה לא היה מספיק, זה קרה כמה שבועות אחרי שהרמטכ”ל יצא נגד התופעה של ירי חסר אבחנה וחש צורך – מוצדק, כמסתבר – להבהיר מי מנהל את הצבא. התוצאה: למרות שאזריה לא עשה שום דבר יוצא דופן, ובסך הכל התנהג כמצופה מלובש מדים ישראלי, מעצרו הוארך היום בחשד לרצח. זה לא קרה הרבה זמן.

(הווידאו של הרצח. זהירות, תמונות קשות.)

[…]

.

.

.

.

[…]

אזריה מיהר לנקוט את תרגיל ההגנה המתבקש, זה שתמיד עבד עד עכשיו: הוא טען שהוא חש בסכנה משום שהוא סבר שיתכן שהפצוע הפלסטיני נושא עליו חגורת נפץ. נכון, אפילו רפי השכל של הימין היהודי לא מנסים לטעון שאכן היתה שם חגורת נפץ, אבל היי – החמוש היה מבוהל ולכן ירה ולכן צריך ללכת הביתה.

הסתכלו שוב על הווידאו. ככה לא מתנהג אדם שחושש שהוא נמצא בקרבת מטען חבלה שעומד להתפוצץ. אדם שאכן היה מאמין שהוא נמצא בסכנה כזו, לא היה נע כך, באדישות עצלה, במרחק של מטרים ספורים מהמטען המתקתק. הוא היה תופס מחסה, לפחות. אדם שפוי גם לא היה מסתכן בירי לעבר מישהו שהוא באמת חושב שנושא עליו מטען חבלה.

אזריה לא היה בשום סכנה. הוא יודע את זה. יודעים את זה כל מי שהיו שם, שמסתובבים בזירה בחופשיות מלאה. יודע את זה החייל שלוחש משהו לאזריה שניה לפני שזה דורך ויורה; יודעים את זה שני החיילים שהוא מזיז הצידה באגביות לפני שהוא יורה. יודעים את זה האנשים שצועקים ברקע “טוב מאד, טוב מאד” אחרי הירי.

יודע את זה כל מי שעוקב אחרי פעילות חמושי צה”ל. כשחייל אומר לאחר מעשה שהוא ירה כי חש בסכנה, זה כבר אומר שלא היתה סכנה. כי אם היתה סכנה, סכנה של ממש, לא היתה שום חקירה. מצ”ח לא פותחת בחקירה של מקרי מוות של פלסטינים ב”נסיבות מקצועיות.” אלמלא צץ הווידאו שהפליל את אזריה, לא היתה שום חקירה. השקר הראשוני של החמושים – שא-שריף מת במהלך נסיון דקירה, ופה צריך להזכיר שאין בינתיים שום ראיה שקושרת את א-שריף לנסיון דקירה פרט לדבריהם של הורגיו – היה הופך לאמת מתועדת.

אנחנו מכירים את הנושא לא מהיום. סרן ר’ רצח את איימן אל המס בחולות רפיח ב-2004, ואחר כך עלה ברשת הקשר ודרש לירות בכל אחד “גם אם זה ילד בן שלוש.” על הירי בילדה פצועה בת 13 ועשרה חודשים, הועמד ר’ לדין באשמת שימוש בלתי חוקי בנשק, יצא זכאי וקודם.

החמוש שרצח את שני בני הדודים קוואריק, במארס 2010, טען להגנתו שהם ניסו לתקוף אותו עם קלשון. כמו אתמול, גם אז זה היה הדיווח הראשוני: סוכל פיגוע קלשון. אחר כך הוא שונמך במהירות ל”פיגוע מזרק.” החמושים, אגב, היו מחטיבת כפיר. א’ ירה בשני בני הדודים 29 קליעים. שלושת החיילים האחרים שהיו במקום טענו שהם לא ראו כלום. במקום אכן היה מזרק, אבל לא זוהו עליו טביעות אצבעות של ההרוגים, שזה, תצטרכו להודות, טיפה משונה. כהרגלה, מצ”ח פתחה בחקירה רק אחרי חצי שנה ואחרי שארגון יש דין (גילוי נאות: אני כותב עבורו בלוג בתשלום) נאלץ להתערב. לא הוגש כתב אישום. בצה”ל אמרו מיד אחרי התקרית ש”אי אפשר להתווכח עם תחושת הסמל כי חש שנשקפה סכנה לחייו.”

כמו שיודע כל מי ששירת בצה”ל, אין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה. אי אפשר להתווכח עם ההרג של מחמוד מוחמד דראגמה, כי החיילים העמידו פנים שהם מבוהלים מבקבוק שתיה – או שלא רוצים? כשירו חמושי צה”ל בעומאר אל קוואסמה בן ה-66 במיטתו, משום שהם נבהלו מכך שהוא הזדקף במיטתו כשפרצו לביתו, התקשורת היהודית דיווחה על ההרג הזה כ”החיילים השיבו אש.” כמובן שאיש לא הועמד לדין, כי, נו, רק קשיש פלסטיני. במארס 2014, ירה חמוש צה”ל שחש לטענתו בסכנה באדם שהסתבר, למרבה הפאדיחה, כשופט ירדני; צה”ל מיהר להודיע שבדרך פלא, המצלמות לא תפקדו בדיוק ברגע ההרג. במאי 2014, רצח החמוש בן דרי שני פלסטינים, נדים נווארה ומוחמד סלאמה, במחסום ביתוניא. כפי שהבחין הבלוג הזה, דרי הסווה את הירי החי שלו כירי גומי. דובר צה”ל ושר הבטחון הכחישו בזעם כל מעורבות של צה”ל בהרג, למרות שהוא תועד בווידאו, עד שלא היתה להם ברירה. דרי, יש לציין, מועמד לדין רק במקרה ההרג של נווארה (אין די ראיות במקרה של סלאמה), ומשום מה הוא מועמד לדין רק על הריגה, למרות שרק תובע צבאי יכול לטעון שאם אתה מסווה ירי חי כירי גומי אין לך כוונה להרוג. דרי מוחזק במעצר בית, אגב.

ההתקוממות הפלסטינית הנוכחית לוותה בשורה של מקרי הרג שמזכירים מאד את אלה של אזריה. הנה ריכוז שלהם מדצמבר, אבל היו הרבה יותר מאז. הפרקטיקה ברורה: כפי שאמרו של פוליטיקאים, מיאיר לפיד עד ינון מגל, פלסטינים שמעורבים בהתקפה על חמושים נרצחים גם כשהם לא מהווים סכנה (והעדר הסכנה הוא שהופך את ההרג לרצח.) אחר כך, יודע כל חייל, הוא צריך לטעון שהיתה סכנה.

המקרה של אלאור אזריה מבהיר לנו, קודם כל, את הפיקטיביות של טענת “אבל חשתי בסכנה”; ושנית, את הנורמטיביות של הרצח. אף אחד לא עוצר אותו. אף אחד לא מזנק על אזריה מיד אחרי הרצח כדי לפרוק אותו מנשקו. הרכב מתמרן לאט, בניחותא, ומישהו צועק ברקע “טוב מאד.”

ככה נראה צה”ל היום. ככה הוא נראה כבר די הרבה זמן.

וכרגיל, הבעיה לא מתחילה מהצבא. חמושים שהיו יודעים שהציבור היה דורש את ראשם על הרצח שהם מבצעים, כנראה שלא היו רוצחים. הם יודעים שהציבור אדיש במקרה הטוב, תומך בשמחה ברצח במקרה הרע. כשהם הורגים אנשים שלא מסכנים אותם, הם חשים – בצדק – שהציבור איתם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)