החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: קורבנות הניצחון

לפני מספר שנים, לא הרבה אחרי "עופרת יצוקה", שמעתי הרצאה של תושב שדרות. איש מבוגר, גוץ, עם כרס הולמת ומצגת פאוור-פוינט מחורבנת. "עופרת יצוקה לא נועדה להגן על שדרות," הוא טען. "אתם יודעים איך אני יודע את זה? אהוד ברק אמר זאת במפורש – מבצע עופרת יצוקה נועד להוציא את אשקלון מטווח הקסאמים. אשקלון, לא שדרות".

אני לא יודע אם הוא צדק בנוגע למטרות המבצע. אני לא יודע מה רצו ברק או אולמרט. אבל הוא צדק בנוגע למסקנה הסופית – עופרת יצוקה לא הגנה על שדרות. היא גם לא הגנה על אשקלון. ועכשיו גם באר שבע. רק עוד סיבוב לחימה.

ואני זוכר עוד משהו מההרצאה הזו – תמונה של גן משחקים ולידו בטונדה. במקרה של "צבע אדום" ההורה צריך לתפוס את הילד ולרוץ לבטונדה. יש לו 30 שניות לעשות זאת. "ואם יש לך שני ילדים?" הוא שאל. זו לא שאלה היפותטית, לדבריו. הוא הכיר מישהי שעזבה את שדרות בדיוק אחרי שהיא נאלצה לבחור.

[]

אני לא יודע איך זה לחיות בשדרות או אשקלון או באר שבע. אני מכיר כמה אנשים שגרו באזור, כמה אנשים שגרים עדיין. כשמאלני, ועוד אחד שעובד ב"גישה", ארגון שעזה היא עיקר עיסוקו, יצא לי לשמוע לא פעם על הניתוק שלי. למה לא הפגנתי עבור שדרות. מה עם זכויות האדם של תושבי שדרות?

וזו שאלה טובה, בסך הכל, ואולי הייתי מוכן לקבל אותה לו המדיניות הנוכחית היתה מסייעת במשהו. "עופרת יצוקה" לא הצילה את שדרות. גם המבצע המתוכנן הבא לא יעזור. למעשה, והגיע הזמן לומר זאת במפורש – ישראל הקריבה את שדרות ואשקלון. בין אם מאין-אונים ובין אם בכוונת מכוון, שדרות היא הצדקת המדיניות באמצעים אחרים.

כי הנה, יעקב עמידרור, האיש שמינה ראש הממשלה לראש המועצה לביטחון לאומי, כמעט ואומר זאת במפורש. במאמר ארוך (PDF) למרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה הוא מסביר שניתן לנצח בלוחמת גרילה. הניצחון שאותו ניתן להשיג, לדבריו, הוא "ניצחון מספיק". מלים אחרות לעימות מתמשך בעצימות נמוכה. יהיו הרוגים, יהיו פצועים, אבל אפשר לחיות עם זה. זה האיש שבחר נתניהו, וזו המדיניות.

עם כל יום שבו אני עובד ב"גישה" כך אני נעשה יותר משוכנע שצריך לדבר על עזה. אז כן, יש לי אינטרס – העבודה שלי היא לדבר על עזה – אבל יש משהו מתמיה בהיעדר כמעט מוחלט של שיח רציני אודות הרצועה. אז עזה היא קסאמים ועזה היא חמאס ועזה היא גלעד שליט; אז עזה היא פצע. ועכשיו, אחרי שקיבלנו את זה, מה עכשיו?

עוד מאותו הדבר, כנראה. עזה היא נכס אסטרטגי. היא איום מתמיד ותזכורת נאה למה עלולה להוביל "מסירת שטחים". עם עזה ברקע, ניתן להמשיך לבנות בגדה; עם עזה ניתן לנפנף באו"ם. עזה והגדה הופרדו, וכל עוד הפלסטינים לא יהיו פינלנדים, ניתן לדחות בקש כל הסכם. אז הרגעו נא, אנשי שדרות, אתם קורבנות הניצחון. קורבנכם – לא לשווא נעשה.

[]

על מה יצאו כאן אנשים לרחובות בחודשים האחרונים אם לא על השאלה כיצד יראו החיים שלהם בעוד חמש שנים? כל מחאת האוהלים כולה היא מחאה על עתיד, על האפשרות שלנו לדמיין את עצמנו חיים כאן גם עוד עשור. יריב גוטליב ניסח זאת היטב בזמנו: "יום אחד אספר לנכדיי על ההפגנה הזאת והם יארחו אותי בדירתם היפה, יגישו מטעמים שלא היה צריך לפתוח חיסכון עבורם וישאלו – איזו מחאה? ואני אחייך".

זה נכון לגבי המחאה, זה צריך להיות נכון גם לגבי הפלסטינים. אני לא יודע איזה עתיד ניתן לדמיין משדרות, למעט אולי מעבר דירה, אבל אני יודע שכך זה לא יכול להמשיך. גם בימין יש מי שאומר שכך זה לא יכול להמשיך, בדרך כלל כהקדמה להצעה לכבוש את עזה. אבל אם מסתכלים לרגע קדימה ברצינות מבינים שגם זה לא עתיד, לא באמת.

אני לא יודע מה הפיתרון. אני יודע רק מה לא עבד. אני נוטה להאמין בפתרונות קטנים – להנמיך את האש, להתקדם מרגיעה לרגיעה. בשביל זה, אני מאמין, צריך לחשוב על החברה האזרחית, להקים גשרים. יכול להיות שישנם פתרונות אחרים. אני לא יודע. אבל הייתי שמח לשמוע עליהם, לראות דיון ציבורי אמיתי בשאלה הזו. דיון ציבורי, מהסוג שבו פוליטיקאים נשאלים איך הם רואים את העתיד שלנו כאן, שלנו עם הפלסטינים. הם הרי לא הולכים לשום מקום; דיון מהסוג שבו התחמקויות נענות במבט קר. דיון. כי בינתיים כולם מנפנפים בשדרות, ואף אחד לא עושה דבר למענה.

(איתמר שאלתיאל)

פוסט אורח: התחלתי ולכן אסיים

איתמר שאלתיאל

אני לא מתכוון להסביר כאן למה המאבק נגד גירוש הילדים חשוב (גילוי נאות: אני מועסק ב”ילדים ישראלים”, שמובילים את המאבק הזה). אני לא הולך לדבר על נוהל עובדת זרה בהריון, על הדלת המסתובבת, על מחנה המעצר בנתב"ג. הקישורים כאן. מי שירצה יכול לקרוא או להתווכח, אבל אני חושב שכבר מאוחר מדי לנסות לשכנע. רבים מספיק כבר השתכנעו, ולא זו הבעיה. הבעיה היא איך ממשיכים מכאן.

המאבק נגד גירוש הילדים כבר הוציא פעם 8,000 איש לרחוב; אנשים הבטיחו שהם יסתירו ילדים; אנשים נצמדו לפקחי עוז על אופניים; הם שלחו עצומות ומכתבים; והם הצליחו. הממשלה החליטה להשאיר 800 ילדים בישראל, ואת גירוש ה-400 הנותרים, אלה שאין שום סיבה לגרש, דחתה לקיץ. זה ניצחון, אבל מהסוג המתמסמס. כי ככה זה עובד כאן כאשר יש לחץ ציבורי אמיתי – מתפשרים קצת ומותחים את ביצוע הגזירות כמה שיותר. לא צריך למתוח הרבה יותר מדי, רק מספיק בשביל שמעגל החדשות ימצא נושא חדש לדבר בו, שאקטיביסטים ימצאו עוול חדש להפגין נגדו.

זה לא חייב להיות כך. המאבק הזה הוא מאבק שניתן לנצח בו, גם במספרים. 800 ילדים לא צריכים לחיות עכשיו בחרדות מבית הכלא, אפשר להוסיף להם עוד מאה, עוד מאתיים. אפשר לרשום כאן עוד ניצחון ציבורי אמיתי. ואנחנו זקוקים לנצחונות כאלה יותר מתמיד.

מחר יש הפגנה, שארגנו מספר אמהות פיליפיניות שלא מוכנות יותר לפחד מהרגע שבו יגרשו אותן ואת הילדים שלהן. זה מדהים, אם נזכרים שעד לא מזמן האמהות הללו נחשבו ל"לא חוקיות" רק משום שהביאו ילדים לעולם. ההפגנה מתחילה בעשר בבוקר בשדרות רוטשילד, ליד הבימה, בתל אביב. ככל שיגיעו יותר אנשים, כך קטן הסיכוי שהאמהות הללו יעצרו. בואו, בואו והזמינו חברים. לא רק כי זה נושא "חשוב", ולא רק בגלל שהעוול כאן צועק לשמיים. בואו כי אפשר לנצח.

 

פוסט אורח: קום התנערה עם חלכה

(הפוסט פורסם לראשונה באקטיביסמוס).

ההורים שלי היו באיטליה כשהם גילו שאמא שלי בהריון איתי. אבא שלי למד שם, ואם הם רצו, הם יכלו למשוך עוד קצת, ולהעניק לבן שלהם אזרחות איטלקית. הם בחרו לחזור לארץ, כדי שאוולד בישראל. פעם זה היה סיפור על פטריוטיות. היום זה סיפור על איך איבדתי את הסיכוי להיות אזרח של האיחוד האירופי.

ויש המון סיפורים כאלה. אני שומע אותם כל הזמן מסביבי. הסבתא שלא הוציאה אזרחות פולנית, ההורים שלא התאמצו מספיק בשביל לקבל אזרחות אמריקנית. לכולם יש סיפור כזה, מלבד לאלו שכבר הסתדרו. הוצאת אזרחות זרה נעשתה נושא שיחה. בהינתן מספיק זמן בין שני אנשים, גם הנושא הזה יעלה.

***

בחנו את עצמכם – מה מבין הדיווחים הללו לא התרחש עדיין:

יואב גלנט, הרמטכ"ל המיועד, מואשם בהשתלטות על אדמות ציבור ובהקמת חומה לא חוקית בשטח המושב.

ח"כ אורי אריאל אמר שיש לחוקק חוק כדי להיאבק ביכולתם של ערבים לרכוש קרקעות בישראל.

משרד הפנים ביטל את ההכרה בבצלם כמלכ"ר בטענה שמדובר ב"ארגון פלסטיני קיצוני".

ח"כ דני דנון אמר ש"הגיעה העת לסגור כל ברז מימון ערבי או אירופאי שמזין את ההסתה נגד ישראל וכופה עלינו את משנתו דרך הנאיביות הקיימת במשטר הדמוקרטי".

אם קשה לכם להחליט, ככל הנראה כל הידיעות הללו נראות סבירות בעיניכם. כולן יכולות היו להתרחש. אם כל הידיעות הללו סבירות, מדוע שלא כולן יתרחשו? כמה זמן יקח עד שגם הידיעה הדמיונית היחידה כאן תקבל גוף ומליצי יושר? שבוע? חודש?

***

אקטיביזם, בעיני, הוא אופטימיות. אתה לא יוצא להיאבק אלא אם אתה מאמין שיש סיכוי לשנות. ההורים שלי חזרו לישראל מכיוון שהם האמינו שאני אוכל לחיות כאן, ומכיוון שהם רצו שאהיה חלק מהמדינה הזו. והאופטימיות שלי הולכת ונמוגה בשבועות האחרונים, עם כל ידיעה במדרון. ויותר ויותר אני מרגיש שלא כולם רוצים שאהיה כאן, שלא לגיטימי עוד להיות שמאל בישראל. ואני לא יודע אם יש משהו שאני יכול לעשות שיעזור, אבל אני יודע שאני לא רוצה לעזוב. לא בגלל שאני לא רוצה לתת למיכאל בן-ארי את התענוג, אלא בגלל שאני אוהב את המקום הזה. אני אוהב את האנשים, ואת השפה ואת עצי הזית, ואני אוהב את כל האנשים המדהימים שיצא לי להכיר כאן. אני לא מתכוון ללכת, לא בלי מאבק.

ומאחורי כל זה, יש גם סיבות לאופטימיות. מחנה השמאל קטן, אבל, אולי לראשונה, ערני. יותר ויותר אנשים מוכנים לנסוע לשטחים כדי להפגין. יותר ויותר אנשים מגיעים לשיח ג'ראח, בלעין, נעלין, מעסרה. יותר ויותר אנשים בשמאל לא מדברים עוד "שלום", אלא "צדק". עבור יותר ויותר אנשים, ערבים הם כבר לא מושג דמיוני, אלא שותפים לדרך. וזה מעט מדי, ואולי גם מאוחר מדי, אבל זה עדיין קורה כאן, בישראל.

ביום שבת הקרוב, ה-15 בינואר, בשעה 19:00 בערב, תתקיים הפגנה נגד הגזענות, חקירת ארגוני השמאל ומה לא. ההפגנה יוצאת מגן מאיר (רח' קינג ג'ורג' 38), והיא יכולה להיות גדולה. היא יכולה אפילו להיות ענקית. זה תלוי בכם. אתם יכולים להישאר בבית, כי אולי ההפגנה הזו לא תועיל בכלום וכי יש דברים אחרים לעשות. ואתם יכולים לבוא, ולהביא חברים, ולגרור את ההורים שלכם.

אם לא תבואו עכשיו, מתי כן תבואו? כי אם עכשיו אתם לא מרגישים צורך לצרוח, לצרוח כך שישמעו אתכם, שהעיר תרעד, אתם חייבים לברר מתי כן תרגישו כך. והאם אז עוד ניתן יהיה לעשות זאת.

(איתמר שאלתיאל)

פוסט אורח: שעון השבת של החוק הישראלי

לפני זמן מה נחשפו בארה"ב מסמכים מטרידים, שזכו לכינוי "The Torture Memos". המסמכים מפרטים את ניסיונם האמיץ של יועציו המשפטיים של ממשל בוש למצוא הצדקה חוקית לשימוש בטכניקות עינויים מסוימות, ובכללן ה-Waterboarding, הדמיית טביעה. מאחר שעינויים מוגדרים בחוק כגרימת כאב או סבל קיצוניים לנחקר, מאמץ ניכר במסמכים הללו מוקדש לניסיון להוכיח שהחוק חל רק על מקרים שבהם נגרם לנחקר כאב וסבל קיצוניים. מאחר ש-Waterboarding גורם בעיקר סבל, אך לא כאב, הרי ששיטת העינויים הזו חוקית למהדרין. הסרטון הקצר הזה מסביר זאת טוב מכפי שאני אוכל לעשות.

בישראל זה לא היה קורה. מנסחי מזכר העינויים השקיעו מאמץ פרשני אדיר, ולא אלגנטי במיוחד, כדי לעקם את החוק הקיים לכיוון הרצוי להם. בישראל מוקדש מאמץ משפטי שווה ערך, אולם זה מופנה לניסוחו הראשוני של החוק. אין צורך בפרשנויות פתלתלות שיעקמו את החוק, החוק עקום מלכתחילה.

יום אחד יבדוק מישהו כמה כוחות סוס משפטיים נדרשו לישראל ליצירת חוקי האפליה הגזעיים שלה, ואם לדייק – להסוואתה של האפליה הגזעית הזו. החוק הישראלי לא מדבר על גזע; אין בכך צורך. לשם כך תיקנו כאן מגוון של שעוני שבת, התפלפלויות תלמודיות למחצה שמאפשרות למחוקק לומר "יהודים" ו"ערבים" מבלי להשתמש במלים אלו במפורש. הידוע מבין שעוני השבת הללו הוא אותו קונסטרוקט תיאורטי "הזכאי לאזרחות ישראלית מטעם חוק השבות". הכוונה ליהודי, כמובן, רק בלי לומר את השם המפורש.

אבל יש גם שעוני שבת אחרים, יעילים לא פחות. על פי הצעת חוק של ח"כ גדעון עזרא, מורה דרך המוביל קבוצת תיירים שמונה מעל 11 איש חייב להיות אזרח ישראלי. מאחר שהפלסטינים שמתגוררים במזרח ירושלים אינם אזרחי ישראל, הצעת החוק תחסל את פרנסתם של כ-300 מהם.

ועל פי הצעת חוק של ח"כ פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו), אדם שכוחות הביטחון הרסו מבנה לא חוקי שהוא בנה, יחויב בהוצאות ההליך. קירשנבאום, לדבריה, התכוונה להטיל את ההוצאות הללו על תושבי אל-עראקיב ואום אל-פאחם, ולא על תושבי המאחזים. הסיבה פשוטה – החוק הישראלי אינו חל על שטחי יהודה ושומרון. חוק אחד לערבים, חוק אחר ליהודים, פשוט אל תאמרו זאת בקול.

הדוגמאות הללו התפרסמו אתמול, והמיוחד בהן, כמו בתיקון לחוק האזרחות, הוא הבוטות. המסכות, סוף סוף, נפלו. ח"כ קירשנבאום אמרה במפורש למה היא מתכוונת, ואף אחד לא קנה את ההתפלפלות של ח"כ עזרא. ישראל מפלה את אזרחיה הערבים במשך שנים, בחוקי סיפוח ובמדיניות גזענית, אבל הח"כים כבר לא חשים צורך להתנצל. מה שהיה חלק ממדיניות בלתי רשמית, מוסווית בפלפול תלמודי, הפך לאמצעי הפשוט והבדוק ביותר להשגת קולות. במלים אחרות: הקריצה הפכה לצ'פחה, שזה, בעצם, כל ישראל על רגל אחת.

המדיניות קיימת שנים. ולעתים האפליה הופכת לכה מובנת מאליה, עד שהיא משמשת כבסיס ליצירת אפליה נוספת. לכרבע מהיישובים הערביים אין תכניות מתאר, ולכן תושביהם לא יכולים לקבל היתר בנייה. ביישובים שבהם המדינה אישרה תכנית מתאר, אישורי הבנייה מתעכבים משום שהמדינה לא טרחה להקים באזור תשתית. מאחר שערבים לא יכולים להשיג היתר בנייה, הם בונים בנייה בלתי חוקית. מאחר שהערבים בונים בנייה בלתי חוקית, ישראלים יכולים לומר לעצמם שהערבים מפרים את החוק בקביעות. מאחר שהערבים מפרים את החוק, ח"כ פאינה קירשנבאום חשה צורך עז לחייב אותם בהוצאות על הריסת בתיהם. נהדר.

אבל הסיבוב האחרון של הגלגל חורג, ככל הנראה, מקווי המתאר שתכננו מייסדי האפליה הזו מלכתחילה. חוקי הגזע שלנו אמורים היו להיראות אחרת, מוגנים בהתפלפלות, נקיים משמות מפורשים. אבל למציאות דינמיקה משלה, וגזענות שקודדה בחוק לא יכולה להישאר לנצח בגבולותיו. היא תשאף החוצה, כי אינך יכול לקיים מציאות של אפליה מבלי לנסות להצדיק אותה הצדקה מתמדת. ובשלב מסוים, את מקום ההיתממות תופסת הצדקנות, ואת מקום הצדקנות – הוולגריות. וזה בערך כל מה שנשאר לנו מיהודית ודמוקרטית.

איתמר שאלתיאל

לקום, לומר, לצרוח

ב-8 בספטמבר יגורשו מכאן 400 ילדים. בטח שמעתם. בטוח שמעתם. זה בכל מקום. המאבק נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה הוא אחד מהמאבקים המוצלחים והקונצנזואליים ביותר בשטח כרגע. זה טוב. זה נותן לילדים האלה סיכוי. אבל, מצד שני, זה גם גורם להרבה אנשים להתעלם ממנו. כי המאבק מוצלח ממילא, ובינתיים יש את "אם תרצו" ואת הרס אל-עראקיב ואת היכל התרבות באריאל, ולמי יש זמן.

והאמת? לי אין הרבה זכות לדבר. אני מקבל כסף עבור השתתפות במאבק הזה. לא המון, אבל כסף. ובכל זאת, אם תהיו מוכנים לסבול עוד 800 מילה, אני רוצה להסביר למה המאבק הזה חשוב כל כך בעיני, למה הוא חשוב מספיק כדי שגם אתם תשתתפו בו.

האבולוציה של הספין

התנהלות המדינה בסיפור הזה מדגימה היטב את השתלטות היח"ץ על המדינה. היח"ץ שם את טלפיו לא רק על הממשלה, הח"כים או כל תפיסת ה"הסברה", אלא גם על ספר החוקים עצמו.

הספינים של שר הפנים, אלי ישי, התפתחו לאיטם מגזענות בוטה – זוכרים את "זרים מביאים מחלות"? – לשקרים גרידא. אחד השקרים הללו הוא הטענה, ששומעים שוב ושוב, שמהגרי עבודה מביאים ילדים כדי להלבין את שהותם במדינה. השקר הזה חצוף כל כך מפני שבדיוק ההפך הוא הנכון. לפי תקנה של משרד הפנים ("נוהל עובדת זרה בהריון") הורי הילדים הללו מאבדים את אשרת העבודה שלהם כאשר נולד הילד. כלומר, הבאת הילדים יצרה את סכנת הגירוש מראש. אמנם עד ליצירת הנוהל, ישראל החזיקה במדיניות שלא מגרשים ילד ואת אמו, והנוהל הוחל רטרואקטיבית גם על ילדים שנולדו כאן לפניו בואו לעולם. אבל במשך 15 שנה יבאה לכאן המדינה מאות אלפי מהגרי עבודה, ואלו הביאו רק 2,000 ילדים. בניגוד לציניות של ישי, רוב האנשים לוקחים את הילדים שלהם קצת יותר ברצינות, ולא מביאים ילד לעולם כדי לקבל "בייבי ויזה".

במלים אחרות, משרד הפנים הפך את הילדים לבלתי חוקיים במחי נוהל, ועכשיו הוא מאשים אותם בכך שהם לא חוקיים. וההתעללות לא נפסקת כאן. ילדים מחמש משפחות לפחות נמצאים בסכנת גירוש למרות שהם עומדים בקריטריונים, משום שמשרד הפנים דורש מהם להביא מסמכים שנמצאים כבר ברשותו; עובדת ובנה יגורשו, משום שבן זוגה הישראלי נפטר; הקריטריונים שלפיהם נקבע מי יגורש ומי ישאר מוטים אף הם: "ילדי עובדי השגרירויות" יגורשו, כשבמונח "עובדי השגרירויות" הכוונה גם למי שעבד שנה בשגרירות כמנקה. שוב ושוב המדינה יוצרת את הבירוקרטיה שתאפשר לה להאשים את הילדים הללו ומשפחותיהם בכך שהם, ובכן, לא עומדים בכללי הבירוקרטיה. המדינה למדה איך לעשות זאת על הפלסטינים, עתה היא מיישמת על ילדי מהגרי העבודה. זה מדהים, וזה מעורר רצון לצרוח.

הטיול נגמר

השקרים לא נפסקים כאן, כמובן. ישי משקר בנוגע למספר הילדים שנמצאים כאן, קשקש משהו על "אשרת תייר" ומאיים על אובדן הצביון היהודי של המדינה כאשר הוא מחזיק בשיא ייבוא מהגרי העבודה. אבל בטח כבר שמעתם את זה, אז לא אפרט. ובכל זאת, כדאי ללחוץ על נקודה אחת, שלא זוכה לתשומת לב מספקת – האמירה ההיא של ישי לפיה צריך לומר לילדים ש"הטיול נגמר".

האמירה הזו מרתיחה לא רק מפני שהילדים הללו נולדו כאן, וישראלים בדיוק כמוהו (אם לא מעט טובים יותר). היא מרתיחה מפני שישי מנסה להמעיט בחשיבות הזוועה שהוא והממשלה אחראים לה. תום כתב לא מזמן פוסט נהדר על מצב הילדים בקמבודיה, שמפרט בדיוק לאלו תנאים זוכים ילדים במדינה הזו. קמבודיה פחות רלוונטית לגבי ילדי מהגרי העבודה, משום שרובם פיליפינים. אז הנה כמה עובדות על הפיליפינים, שהושגו בחיפוש גוגל פשוט:

  • 30 אחוזים מאוכלוסיית הפיליפינים נמצאת מתחת לקו העוני. 26.5 אחוזים מהילדים נמצאים בתת-תזונה (מקור)
  • בעיית ילדי הרחוב בפיליפינים חמורה כל כך, שהיא זכתה לערך בוויקיפדיה. לפי דו"ח שפורסם ב-1998, יש בפיליפינים כ-1.5 מיליון ילדים ללא בית, ובחלקם נחטפים כדי לשמש כזונות לפדופילים.
  • לפי אמנסטי, מעל 500 אלף ילדים נעצרו בפיליפינים מאז 1995, בעיקר בשל עבירות זעירות כגניבה והסנפת דבק. מוערך כי בכל שנה מוחזקים במעצר בפיליפינים כ-20 אלף ילדים. בתאי המעצר הם סובלים מאונס ועינויים. גם כאן, הבעיה חמורה מספיק כדי לקבל ערך בוויקיפדיה.

וזה לא הכל, בדה- מרקר פורסם ראיון קצר עם יו"ר איגוד רופאי הילדים, פרופ' מתי ברקוביץ', שמספר על תחושת החרדה של הילדים הללו, מאיים שחלק מהמתבגרים שלא יתאקלמו בארצות המקור עלולים להתאבד, ומספר שחלקם נמצאים "בסכנת חיים של ממש" בגלל שנולדו כאן. לדבריו, "יליד ישראל שיגורש לאחת ממדינות אפריקה יפסיק לקבל את החיסונים הנדרשים ויהיה חשוף למחלות מסכנות חיים וגופו עלול לקרוס – בשונה מילד אפריקאי מקומי, שגופו יודע להתמודד טוב יותר עם המחלה ולפתח חוסן טבעי נגדה".

אז לא, זה לא טיול. סביר להניח שישי יודע זאת. כנראה שגם רוב חברי הממשלה. ובכל זאת, הם החליטו על גירוש. ובכל זאת, ב-8 בספטמבר 400 ילדים עומדים להיעלם מכאן, ויזכו לאלוהים יודע איזה תנאים. ובכל זאת, ישי ממשיך לייבא הנה מהגרי עבודה, ולהפריח אגדות על סכנה לצביונה היהודי של המדינה.

והוא לא לבד

וגרוע מכל, אלי ישי הוא בובת הקש שכולם עומדים מאחוריה. יש ממשלה מאחורי הגירוש הזה, יש ראש ממשלה, ולכולם נוח לתלות את האשמה בישי. אין ספק שהגזענות והשקרים הבוטים הופכים אותו למטרה קלה, אבל מאחוריו יש ראש ממשלה, ולו נוח לשתוק ולשלוח את שרה לכתוב לישי מכתב.

אז כן, משלמים לי על זה, אבל אני חושב שהמאבק הזה חשוב, ושהוא לא זוכה לתשומת הלב הראויה ברשת. זה מאבק חשוב משום שאפשר לנצח בו, ומשום שגם אם נצליח להשאיר כאן עוד שני ילדים בלבד, עדיין הצלחנו להשאיר כאן שני ילדים. והשמאל בארץ צריך להתחיל לצבור נצחונות. הפסדנו יותר מדי פעמים. וזה מאבק חשוב מפני שהוא נוגע לדבר חשוב בהרבה מצביונה היהודי של המדינה הזו – צביונה המוסרי.

בינתיים, קצת יותר מ-1,200 איש שלחו מכתב לראש הממשלה בנושא. אפשר להגיע ליותר, בקלות. כל מה שצריך זה עוד בלוגרים שמקשרים לאתר הזה (ואפשר לעשות זאת בקופי-פייסט פשוט). שוקי גלילי כתב פוסט נהדר על ילדי מהגרי העבודה, שחושף כמה מהנתונים העיקריים בנושא, ונראה לי שכמעט כל אחד יכול לכתוב פוסט כזה, אם הוא משקיע חצי שעה בגוגל וקצת רצון טוב, אבל גם קישור פשוט לאתר יעזור. אני מתחיל לראות פולניות מבצבצת לי בין השורות, אבל יש לי הרגשה שדווקא בגלל הקונצנזואליות היחסית של המאבק הזה, אנשים חשים שהוא נעשה מעצמו. הוא לא. הוא זקוק לכם. ואתם לא צריכים לעשות הרבה כדי לעזור המון.

התמונה: מכאן

(איתמר שאלתיאל)

הם נחמדים מדי

איתמר ואני השתתפנו אמש (ג') בכנס בלוגרים שאורגן על ידי מרצ, שהיה מיועד לדון בשאלה "מרצ לאן". בדיון השתתפו יו"ר הסיעה, ג'ומס "חיים" אורון, מוסי רז, ומספר פונקציונרים אחרים של המפלגה. הוא נערך לרגל קמפיין חדש שמרצ מתכוונת להתחיל בימים הקרובים. הדיון היה סוער, התדרדר לעיתים לצעקות, והרושם הכללי היה שהמפלגה נמשכת לכמה כיוונים.

לא יצא לנו לומר את כל מה שרצינו לומר, אז הנה זה כאן.

מרצ היא מפלגה שהיסטורית, מורכבת מכמה קבוצות לא לגמרי הומוגניות: קיבוצניקים, עירונים ליברליים, ערבים ליברלים, ופעילי שמאל רדיקליים, כמו גם קבוצה קטנה של מה שכונה בשעתו "פעילי שכונות". החיבור הזה הוא חיבור לא טבעי, תוצר של התמזגות של שלוש מפלגות – רצ, מפ"מ ושינוי – ב-1992, והוא היה כל כך לא טבעי עד ששינוי פרשה כבר בשנות התשעים. השאלה היא מה הלאה

במהלך הדיון אתמול עלתה שוב התביעה שמרצ תוותר, או לפחות תסתיר, את דגל זכויות הפלסטינים שלה, כדי שתוכל לנופף בדגל החברתי. העמדה הזו לא חדשה: כבר ב1988, במאמר במגזין המשובח של רצ דאז, "פוליטיקה", מחה ארי שביט על כך שהשמאל "דואג יותר לערבים" וככזה לא מצליח למשוך קולות של "העם האותנטי", שלכאורה מחפש הזדמנות להצביע לשמאל מכורתו, אבל הקרבה לפלסטינים מונעת זאת ממנו.

אנחנו סבורים שמדובר בעמדה פגומה, הן מהבחינה הפרקטית והן מהבחינה המוסרית. נתחיל מהפרקטית. שום דבר לא יצא למרצ מעמעום עמדותיה כדי לנסות למשוך מצביעים משכבות המצוקה. זה כבר בדוק אמפירית: פעם אחר פעם עמדו אנשי מרצ נדהמים מול העובדה שהם עשו המון עבור השכונות ועיירות הפיתוח, וכתוצאה מכך המצביעים שם ריירו על יוסי שריד, אמרו שהוא שר חינוך מצוין, שהוא עשה המון – והלכו להצביע לש"ס ולליכוד.

בשכונות ובעיירות לא מצביעים בשביל מרצ, לא משנה מה קורה. על הסיבה לכך לא מדברים הרבה – זה לא בריא, פוליטית – אבל צריך לומר שחלק ניכר מהתושבים שם הם גזענים. הם שונאים ערבים ואשכנזים, לא בהכרח בסדר זה. הגזענות הזו מתודלקת בדת היהודית, בתפיסה של עם נבחר, שמקדמת גם תפיסה פטריארכלית ושמרנית של מעמד האישה, ההומוסקסואלים ועוד. בקצרה, העמדות של מרצ, ברוב הנושאים, קוטביות לעמדות של תושבי השכונות.

העמדות הללו של התושבים שם הן, בניגוד למה שנוטים לחשוב אנשים טובים, העמדות האמיתיות שלהם. יש תפיסה שאומרת שאם רק ניטיב את מצבם, נוסיף בית ספר, נשפר את החינוך, נבנה מתנ"ס, נביא עבודה, נסלול כבישים, נשקיע בתשתיות – הם יראו את האור, יבינו שאנחנו בצד שלהם, ויעברו למרצ. הפטרנליזם הזה לא יתגשם. הפערים אמיתיים. הם נובעים מתרבות אחרת. ישנה תפיסה מרקסיסטית שאומרת שתושבי השכונות והעיירות סובלים מתודעה כוזבת, ואם רק היו אומרים להם מה באמת קורה, הם היו נפעמים מהחזון שהביא להם האדם הלבן והופכים מיד לחיילים נאמנים של המהפכה. על התפיסה הזו אפשר רק לומר שהיא מעליבה את האנשים שעליהם היא מושלכת. אפשר, במאמץ סיזיפי שייקח שנים של חינוך – כמובן, בהנחה שלמרצ תהיה גישה למשאבים הנדרשים, כמו שליטה במשרד החינוך, הנחה בעייתית מאד כיום – להעביר חלק מהאנשים האלה אלינו. לא את רובם. וזה ייקח המון זמן. וזמן אין לנו.

אחרי הבחירות של 2004, בלוגר דמוקרטי זועם ציין את העובדה שהדמוקרטים הפסידו במדינות "אדומות", אבל שבכל מדינה אדומה שבה היו ערים בנות חצי מיליון ומעלה תושבים, העיר הזו היתה נקודה כחולה. הוא קרא לדמוקרטים לשלוח את הכפריים לחפש את החברים שלהם ולהתמקד בתושבי הערים. התפיסה שלנו כלפי תושבי עיירות הפיתוח והשכונות לא רדיקלית עד כדי כך: בהחלט צריך לסייע להם, להעביר חוקים מתאימים במידת האפשר, זו חלק מהמשמעות הבסיסית של שמאל; אבל הם לא יכולים לעמוד במרכז הפעולה של מרצ, ואי אפשר לבצע את המאבק הזה תוך פזילה לכיוונם שאומרת "רואים מה עשינו בשבילכם? עכשיו תצביעו נכון". תחום הפעולה העיקרי של מרצ צריך להיות מאבק בכיבוש ובעוולותיו.

הסיבה לכך פשוטה: הכיבוש הוא העוול החמור ביותר שמבצעת ישראל. אין ספק שחיים בעוני, שמהם הפרט לא יכול לחלץ את עצמו, היא פגיעה בזכויות האדם והאזרח שלו. אין ספק, מצד שני, שמצבו של אדם שחי בעוני ותחת כיבוש והתנכלות של מתנחלים, חמור משמעותית יותר. לזה האחרון אין אפילו זכות חוקית לשפר את מצבו. מוסרית, מרצ צריכה להפנות את מירב מאמציה לסייע לאלו שבהם פגעה ישראל יותר.

במהלך הדיון אמש, התייחס ג'ומס לכך שהמפלגה פועלת לפי "הנימוסים וההליכות" של הכנסת. עם כל הכבוד, הזמן לנימוסים חלף ברגע שליברמן הפך לשר חוץ ודוד רותם ליו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט. הכנסת הנוכחית מערערת את עצם הבסיס של הדמוקרטיה. איתמר אמר אתמול שאת הח"כים שהצביעו בעד הסרת חסינותה של ח"כ חנין זועבי היה צריך לשים ללעג ולקלס; ח"כ של מרצ היה צריך לעמוד על הדוכן, להקריא את הסעיפים הרלוונטיים מחוק יסוד הכנסת, ולומר שכל ח"כ שתומך בהצעה הזו אחרי זה, הוא או טיפש שאינו מבין את תפקידו או נבל שבז לו. מרצ הסתפקה בנאום, במקום שחייב שבירת כלים. אני טענתי שחברי הכנסת של מרצ צריכים לעשות שימוש התקפי בחסינות הפרלמנטרית שלהם, מהסוג שעשתה זועבי, ומהסוג שבאמצעותו בעבר הקריא תופיק טובי את הידיעה על טבח כפר קאסם ישר לפרוטוקול הכנסת ועקף בכך את הצנזורה; נועם שיזף טען שוב ושוב שמרצ צריכה להיות אקטיבית יותר במאבקים, להשתתף בהם בצורה פעילה הרבה יותר. זו היתה נקודת מחלוקת רצינית עם ג'ומס ובכירי מרצ – והנסיון שלהם לפעול כאילו אנחנו עדיין בשנות התשעים, מעבר לכך שהוא יעיל פחות ופחות, גורם להם לאבד את הפעילים. 

נקודה נוספת היא קדימה. ציפי לבני כייסה את מרצ והסתלקה עם שלושה מנדטים שלה. מרצ מנומסת מאד כלפי קדימה. אין מקום לנימוס כזה: צריך לפנות לבוחרי קדימה, להציג להם את יוליה שמאלוב-ברקוביץ' ושאר התפלצים שהם הכניסו לכנסת, ולשאול אם זה מה שהם רצו. נימוס משחק לידיה של קדימה. הבוחרים, שלא בדקו מי נמצא אחרי לבני ברשימה, כנראה לא יודעים גם היום. קדימה היא לא שותף, היא יריב. אין לה בעיה לתקוף את השמאל; לא צריכה להיות למרצ בעיה לתקוף את קדימה – ואת אסופת חדלי האישים שהיא מה שנותר ממפלגת העבודה, על אחת כמה וכמה.

מרצ צריכה, מעבר לכך, להניף את הדגלים הישנים שלה: המאבק בכפיה הדתית ובהפיכתה של ישראל לחברה דתית יותר, והשמירה על זכויות האזרח. מעטים זוכרים, אבל רצ הוקמה על ידי שולמית אלוני כדי לקדם זכויות אדם וזכויות אזרח בישראל, וזה היה נלעג לגמרי בשנות השישים והשבעים. אנחנו חוזרים לשם במהירות, והמפלגה חייבת להלחם על הנושאים האלה.

מה שמביא אותנו לבעיה פרסונלית: ג'ומס לא מתאים להנהיג את מרצ. הוא דומה, במובנים רבים, לגורדון בראון הבריטי: ידען מאין כמוהו בתחומי הכלכלה והרווחה, מכיר היטב את החוקים – לעזאזל, הוא כתב רבים מהם – אבל נטול כריזמה, ומאד לא מזוהה עם הנושאים האחרים של מרצ. אילו היינו במדינה סוציאל-דמוקרטית, הוא היה מנהיג מושלם. אבל אנחנו לא. אנחנו במשבר על סף תהום. אנחנו צריכים מנהיג חריף, תוקפני, כריזמטי – אנחנו צריכים שולמית אלוני. יתר על כן, הוא זה שהוביל את המפלגה לתבוסה. כשזה קרה ליוסי שריד ויוסי ביילין, הם פרשו.

מרצ, כפי שהיא נתפסת כרגע, מזכירה מאד – בדימוי, לא במציאות – את מפא"י הישנה. אם היא חפצת חיים – ואם ג'ומס חושב שיש לו בעיות עכשיו, שיחכה שהדור הצעיר של השמאל יגיע לקלפי – היא חייבת להשתנות. לברוא את עצמה מחדש. זה לא יהיה קל, אבל זה עשוי – אם יהיה שינוי דרסטי – להיות מעשי. במצבה הנוכחי, היא תחדל להיות רלוונטית בבחירות הקרובות. וזה יהיה רע לכולנו.

(יוסי גורביץ, איתמר שאלתיאל)

פוסט אורח: הדבר הכי מלוכלך שיש

הפעם הראשונה שביקרתי בהתנחלות היתה בצבא. הייתי ג'ובניק בנ"מ, אבל אחת לכמה זמן היינו צריכים לעשות אבט"ש – אבטחת יישובים. שמרתי בגנים, כדים, חומש ועוד התנחלות אחת שאני לא זוכר את שמה. כל ההתנחלויות הללו פונו מאז, במסגרת ההתנתקות. נסענו להתנחלויות בג'יפ צבאי. אי שם ליד עפולה, הקצין שהיה ברכב אמר שנכנסנו לאזור A, ושאנחנו צריכים להכניס את המחסנית לנשק. עברנו, עם הרובים המצחיקים שלנו, דרך משחטות הרכב של ג'נין, בכבישים בלויים, עד שהגענו להתנחלות. אלו היו מתנחלי "איכות חיים", והיו סימפטיים למדי, בהכרות שטחית. אני זוכר במיוחד את חומש. שמרנו בחורף, ועמדת השמירה כוסתה בערפל נצחי, שהשאיר טעם של מתכת על הלשון. מסביב היו הרים, כפרים ערביים ושפני סלע. אהבתי את השמירות האלה.

בפעם השניה שנכנסתי לאזור פלסטיני זה כבר היה בדרך להפגנה בבלעין. נסעתי בהסעה מאורגנת, שיצאה מהתחנה המרכזית בתל אביב. זה היה מוזר, לנסוע שם בלי מחסנית בהכנס, ולקוות שהחיילים לא יעצרו אותך במחסום. מוזר יותר היה לראות את דגל הרשות. לא מוזר – מפחיד.

לא מוזר. מפחיד. yairmlll, cc-by-ac

ישראלים לא מכירים ערבים. גם שמאלנים לא. אני מכיר שניים. אחד הכרתי באוניברסיטה, ואחר בעבודה. לא חזיתי מעולם במפגש אישי בין ימני לערבי, אבל קשה לי להאמין שזה משעשע כמו מפגש בין שמאלני לערבי שזה מקרוב בא. שמאלנים וערבים מבצעים כרכור מיוחד זה מול זה. בעיקר שמאלנים. בסדרת מחוות זהירה, הם מנסים להבהיר לערבי שמולם שהם בסדר, ויש להם את כל הדעות הנכונות. מאחר שהשתתפתי בריקוד המסוים הזה לפחות פעם אחת, אני יכול לספר כמה מביך ועילג הוא יכול להיות. ערבים אינם פטורים מהחובה הזו, כמובן. אולי אפילו מחויבים לה יותר. והמפגש בין יהודי לערבי, גם כשהוא מלא כוונות טובות, במיוחד כשהוא מלא כוונות טובות, הוא בעל פוטנציאל נפיץ. המבוכה נשארת אתך אחר כך, ואתה תוהה אם הבעיה בך או שאתה פשוט לא אוהב את הבנאדם.

יחסי יהודים-ערבים בארץ הם כה טעונים, עד שהיה לי קשה אפילו לכתוב את המילה "ערבי". במצב כזה, כשלמילה סבירה לחלוטין הוצמד כבר יופמיזם משלו – "מיעוטים", כמובן – כניסה לבלעין היא הלם קל. אלו לא "ערבים אזרחי ישראל", אלו פלסטינים, והכפר נראה בדיוק כמו שהייתם מצפים מכפר פלסטיני, כמו התמונות של סוכנויות הידיעות. אני הגעתי להפגנה שלאחר מותו של בסאם אבו רחמה. על הכביש הראשי נסעו מכוניות ישנות מכוסות לגמרי בתמונות שלו ובדגלי פלסטין. ילד נסע על אופניים, וכרזה של בסאם התנפנפה מלפניו, חוסמת לו את שדה הראיה. פתאום, כשאתה שם, מפחד, אתה מבין כמה שכבות עוטפות אותך אל מול החוויה הזו, עד כמה פלסטיני עדיין נראה בעיניך יצור חורש רע. אתה עדיין שם, עם המחסנית בהכנס.

במבט לאחור, נראה לי שההפגנה הזו היתה חשובה עבורי. לפניה, הביקורת שלי ביחס לשמאל הרדיקלי היתה חריפה בהרבה. כיום, אני כבר לא מסוגל לזכור אותה. במסה שלו על לאומנות, תיאר אורוול מצב של לאומנות הפוכה – הסלידה האוטומטית, האינסטינקטיבית, מהמדינה שלך. כיום אני צריך לבדוק את עצמי פעמיים ביום שאני לא שם. לפני בלעין, זו היתה אחת הנקודות שהרתיחו אותי בשמאל הרדיקלי, כלומר בשמאל המפגין.

אני לא בטוח שזה מצב חיובי, אבל נדמה לי שהוא רלוונטי, ושהוא מקיף יותר מאשר את החוויה האישית שלי. אתה צריך להיות שם, ולהגיע בפעם השניה, בשביל לראות איך דגל פלסטין נראה פתאום מובן מאליו, כמעט כאילו הגעת למקום בטוח; אם אתה שמאלני, אין ספק שבלעין בטוחה יותר מאשר המחסום או ההתנחלות הקרובה. מערך ההזדהויות שלך משתנה.

רובנו, אני חושב, לא מסוגלים להבין באיזו מידה המצב כאן מחורבן. בשיחה איתה, קרן ניסחה זאת היטב: עבורנו, הכל מתפקד. אם אנחנו רואים שוטרים ברחוב, ברור שהם לא יפנו אלינו; אנחנו לא חוששים ממאבטח או מחייל באוטובוס. לא זה המצב לגבי ערבים או, בחלק מהמקרים, מזרחים. איה סיפרה לי פעם אלו חישובים היא עושה כשהיא עולה למונית. נהג מבוגר – ינסה להשכיב אותך; נהג צעיר – ינסה, אבל בחשש; נהג ערבי – ינסה. זה הימם אותי, העובדה שחלקים שלמים מהקיום שלי ושלה שונים בצורה רדיקלית כל כך. גבר לא עורך את החישובים האלה, הוא אפילו לא יודע שהחישובים הללו קיימים. ומה שנכון לגבי נשים, נכון עוד יותר לגבי אוכלוסיות אחרות. אני לא בטוח שאני מסוגל לדמיין כיצד ערבי במדינה תופס את הרשויות, מה זה אומר לדעת שאם תשתה בירה בחוץ ויעבור שוטר, סביר להניח שהוא ישפוך לך את הבירה. מותר לו, כמובן, אבל אני לא חושב שזה יקרה לי (וגם זו דוגמא של קרן, אגב).

***

מהסיבה הזו, הוויכוח על הביטולים האחרונים של הופעות בארץ גורם לי בעיקר עייפות. כי אני לא בטוח שבאמת אפשר להסביר את זה. נינט טייב, בתגובה לביטול ההופעה של דבנדרה בנהארט, ניסחה זאת היטב: "למה מראש לערבב פוליטיקה שהיא שיא הלכלוך, עם הדבר הטהור ביותר – מוזיקה? קשה לי להבין את זה, אני ממש בסערה. מה שקורה כאן מקומם מאד". איך בכלל אפשר להסביר לה שזו לא פוליטיקה, שאלו בני אדם? היא לא תבין. כדי להתחיל להבין, היא צריכה לעבור מחסום, ואת זה היא לא תעשה לעולם, כי היא לא מבינה.

וזה לא משנה אם אתה שמאלני או לא, משום שגם כשמאלני מספר המקרים שבהם אתה נתקל במדינה, ראש בראש, הוא זעום מאוד, אם הוא בכלל קיים. כי, גם כשמאלני, אתה לא באמת מבין עד כמה הכיבוש מקיף, ומחלחל לכל תחומי החיים. הזעם הישראלי על החרמת מוצרים מההתנחלויות על ידי פלסטיני מדגים משהו מזה. בשמאל אוהבים להזכיר את מחירו הכלכלי של הכיבוש, ואת העובדה שאין לנו מושג, בעצם, כמה תקציבים מועברים להתנחלויות. זה, כמובן, נכון, אבל, אם להיות הגון, הכיבוש מכניס גם רווחים. החרם על מוצרי ההתנחלויות מדאיג את השלטון כאן מסיבה טובה – הפלסטינים הם שוק, וכנראה שוק שוק, וכנראה שהוא אינו זעיר. סיבה משוערת לכך שהמצור על עזה אוסר על הכנסת כוסברה (סליחה, מיטל!), הל, כמון וחומוס היא הפיכת ישראל למונופול בתחום. כלומר, יתכן שחברות ישראליות נהנות מהמצור על עזה ומעודדות את המשכתו. תנאי החיים שלנו כאן, הצמיחה, ההכנסות ממסים, קיומן של חברות ישראליות, כולם קשורים באחזקתם של פלסטינים ברעב.

נינט אפילו לא מסוגלת לומר "כיבוש". מבחינתה זו פוליטיקה. המוזיקה שלה יכולה להישאר נקייה מפוליטיקה רק אם נינט יכולה שלא לראות את הכיבוש. אורוול דיבר פעם על האנשים האפלים, שעושים את העבודה המלוכלכת בשביל שהאנשים ההגונים יוכלו לישון בשקט בלילה. בישראל, צבא שלם עושה את העבודה הזו, והאנשים ההגונים יכולים עדיין לחיות מבלי לראות זאת לרגע.

אין לי בעיה עם אמנות לא פוליטית. להפך. אך החשש שלנו מהפוליטיזציה של אמנות אינו נוגע לשיקולי אסתטיקה. הוא אינו אלא הפחד הפשוט מפני הידיעה שחיינו כאן הם חיים פוליטיים. כיום, להקה לא יכולה לבקר בישראל מבלי שזו תראה כהצהרה פוליטית. "ניסינו להבהיר שאנחנו מגיעים כדי לחלוק מסר הומאני ולא פוליטי אבל נראה שמנצלים אותנו כדי לתמוך בדעות שאינן מנת חלקנו," אמר דבנדרה בנהארט. הוא טועה. אין צורך במנצל. הופעה כאן היא הצהרה פוליטית, והיא ההצהרה הפוליטית הלא נכונה.

ישראלים אוהבים לטעון שהחרמת ישראל רק מקצינה את השיח הפוליטי הישראלי. סביר להניח שהם צודקים, במידה. אבל נראה לי שאחרי 43 שנה, אלפי מעצרים מנהליים, אלפי הרוגים ועשרות אלפי בתים הרוסים, ישראל איבדה את הזכות לבקש שיתנו לה לפתור את הבעיה הזו לבד. למעשה, אני לא בטוח שיש מי שמאמין ברצינות שישראל מסוגלת לכך. ולכן ביטול ההופעות משמח אותי. כי הוא רק ההתחלה. וכשכדור השלג הזה יתחיל להתגלגל ברצינות, ויוטלו סנקציות, לישראל לא תהיה עוד ברירה אלא לחתוך בארץ. וזה עושה אופטימי. ואני יודע שהטקסט הזה יגרום לישראלים רבים לתעב אותי, ואני יודע שהם לא יבינו. אבל, באמת, צריך להיות שם, ליד דגל פלסטין, עם גז מדמיע מסביבך, בשביל להתחיל להבין. אין ברירה אחרת.

(פורסם לראשונה בסיפור האמיתי והמזעזע של).

(איתמר שאלתיאל)

פוסט אורח: The Ministry of Silly Explanations

יאיר לפיד כתב טור תוקפני במיוחד במוסף האחרון של ידיעות. יאיר – הרשו לי לכנות אותו כך, שהרי הוא חבר של כולנו – משתלח בשר ההסברה, יולי אדלשטיין, טוען שהוא גרוע מחובבן, ומסביר כיצד ניתן היה לשנות מן הקצה אל הקצה את האופן שבו נתפסה בעולם הפשיטה הישראלית על המרמרה.

הטור הזה צריך להבהיל כל אדם הגון, ולא רק מכיוון שלפיד קורא למדינה להונות את אזרחיה ואת אזרחי העולם. לפיד הוא נציגו המובהק של המרכז, שריד שחור בלורית לשלטון האחוס"לים. רק לעתים נדירות מותח לפיד ביקורת על המדינה. כך היה כאשר הוא תקף את משרד החינוך, והאשים אותם במניעת מסעות שואה מנערים בעלי קשיים כלכליים. אם לפיד עצבני, אפשר להיות בטוחים שרבים בארץ עצבניים כמוהו. הנה, מסתבר, ניתן לתקוף את התנהלות המדינה. לפיד עושה זאת. וכתמיד, הביקורת היא על איכות ההסברה.

לפיד הוא סמן מרכזי מובהק, אבל הוא לא היחיד. יצא לי לקרוא לפחות חמישה טורים שונים, בכלי תקשורת שונים, שמבקרים את ההתנהלות התקשורתית של המדינה. לא בדקתי, אבל לא אופתע אם ישנם כעשרה פרשני "הסברה" על כל פרשן שמהין לבקר את המצור על עזה או את הפשיטה על המרמרה. היחס הזה קיים לפחות ברחוב. הבוז להסברה הוא קודם כל נחלתו של האזרח הישראלי. הלגיטימציה לביקורת מסוג זה היא כה רחבה, עד שקשה לפתוח אימייל היום מבלי לראות את אחת מאותן מצגות פאוור-פוינט מכוערות שמנסות להסביר לעולם מה באמת קרה על המרמרה. אזרחים מודאגים שרוצים לעשות משהו, מתחילים להסביר. הם נלחמים, כמו בשייטת, ב"שדה הקרב התקשורתי".

למעשה, זה לא יכול להיות אחרת. הלגיטימציה הרחבה שזוכה לה ביקורת ההסברה היא תמונת מראה של העדר הלגיטימציה לביקורת על מדיניות ישראל ופעולות צה"ל. ההסברה היא הפתרון שמצא הדיסוננס הקוגניטיבי הישראלי למצב. בלעדיה, לא נוכל לחיות עם תוצאות המדיניות שלנו. בשמאל אוהבים לטעון שההסברה הישראלית נועדה קודם כל לצרכי פנים. גם אם זה לא נכון, אפשר לטעון בוודאות יחסית שההסברה עובדת טוב יותר על ישראלים מאשר על אזרחי העולם. ואחת הסיבות לכך, נראה לי, היא עצם קיומה. ההסברה, כאפשרות, הופכת אותנו לאומה אלימה יותר, נעדרת גבולות.

בעולם, על כל פנים, זה כנראה לא עובד כל כך טוב. לאוזניים שאינן ישראליות, המילה "הסברה" נשמעת כיופמיזם לתעמולה, ובמידה רבה זה נכון. אפשר להיתקל בה בבלוגים אמריקאיים בתעתיק עברי – "Hasbara" – כמעט תמיד כביטוי של לעג. משרד ממשלתי להסברה נראה כגרסה המקומית של משרד התעמולה הצפון קוריאני. אבל אני לא חושב שישראלים רואים זאת כך. למעשה, אני אפילו לא משוכנע שכך חושבים קובעי המדיניות. עבור מרבית הישראלים, המילה "הסברה" היא תאור מדויק של צורך קיומי. אין צורך להיות ימני כדי להזדהות. קסאמים אכן נורים על שדרות ואשדוד. ישראלים אכן חשים מאוימים.

אבל ישראלים רבים גם לא מוכנים להתעמת עם העובדה שהצורך בהסברה אינו נורמלי. אנשים טובים רבים יכולים לגנות את אדלשטיין במרץ על התפקוד הלקוי שלו בחזית התקשורתית, מבלי להיות מסוגלים לתהות מדוע אנו נתקלים בצורך להסביר מלכתחילה, ומדוע אנו נתקלים בו שוב ושוב. ישראל נראית כמו אדם שהולך ברחוב עם חצ'קון ענק על האף. הוא לא מסוגל להסתיר אותו, והחצ'קון גדול מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. גם אנשים מתורבתים ישאלו מתישהו למה אתה לא מטפל בחצ'קון, ואם אתה לא רוצה לטפל בו, מפחד לטפל בו, כל שנותר לך הוא להסביר. בהתחלה זה אפילו מצליח, אבל אחרי 43 שנה שאנחנו מסתובבים על חצ'קון בגודל של עזה על האף, חצ'קון שמדי פעם פולט גצים מכוערים על האנשים שסביבו, מסביבך יש מי שמתחיל לתהות אם אתה באמת רוצה להיפטר ממנו. קשה להאשים אותם. ולך תסביר את זה.

(איתמר שאלתיאל)