הבעיה של ישראל איננה נצח יהודה. הבעיה היא הכיבוש – וצה”ל

העדויות על פרשת ההתעללות החדשה של חיילים בגדוד נצח יהודה, ותגובתה של אושרת קוטלר (”שולחים ילדים לצבא ומקבלים חיות אדם”) מעוררות סערה חריגה, אז אם וכאשר ינקוט צה”ל בריטואל שבו הוא מטהר את עצמו ואת הציבור על ידי הקרבת כמה חיילים חסרי מזל כשעיר לעזאזל, רצוי להזכיר כמה נקודות.

קודם כל, ביחס לגדוד נצח יהודה – הוא לא חריג בשום צורה. באינתיפאדה הראשונה, יצא לשמצה שמן של חטיבת גבעתי ושל פלוגות החרמ”ש בדרום רצועת עזה. בגדה המערבית, מי ששברו ידיים ורגליים היו בעיקר צנחנים ואנשי נח”ל. גולני תרמו את חלקם, כמו גם אלפי חיילי שריון ויחידות אחרות. בגדה המערבית כיום, החטיבה היעודית של הכיבוש, כפיר, מחזיקה בשיאים של אלימות. על מג”ב מיותר להרחיב את הדיבור.

מה שקרה לחיילים של נצח יהודה הוא חוסר מזל כפול: הם א. הרביצו יותר מדי, כך שהיחידה שאמורה היתה לאסוף מהם את העצירים סירבה לקבל אותם, מה שהוביל מיידית לחקירה; וב. אחד החיילים צילם את ההתעללות, בסרטון שכמסתבר שהוא כה מחריד, שצה”ל מסרב לשחרר אותו. למקצוענים אמיתיים זה לא היה קורה.

אגב סרטונים שצה”ל מסרב לשחרר, יש לא מעט מהם. למשל, במהלך האינתיפאדה הראשונה נשלח נציג של דו”צ לצלם את מה שקורה בשכם. המטרה היתה להראות את חיילינו האמיצים והמוסריים בפעולה. מה שהוא צילם שם החריד את הפיקוד עד כדי כך שהסרטון נגנז. בתחילת האינתיפאדה השניה, ניסו בדו”צ לחזור על ההצלחה ושלחו צוות צילום למחסום. גם הפעם, החליט הפיקוד לגנוז את מה שצולם – אבל החיילים שאחראים לאיסוף התרעמו כל כך, שהם הדליפו החוצה חלק מהחומרים שצילמו. שוברים שתיקה מציגים לעתים את הסרטון הזה בהרצאות שלהם. שווה צפיה, אם יש לכם קיבה חזקה.

(וכמובן, יש את הסרטון הנעלם מכולם – זה של הטבח על המרמרה. צה”ל גנז או השמיד את כל הצילומים והסרטים של שורדי הטבח.)

הבעיה היא לא בחיילים. הנושא הזה כבר נחקר לעייפה. כל צבא מבצע באנשיו תהליך דה-הומניזציה הכרחי: הוא מאלף אותם להרוג אנשים אחרים, שהם לא מכירים ושאין להם שום טינה כלפיהם. הוא מסיר מהם את העכבות המוסריות מפני הרג ואלימות שהחברה עמלה כל כך לבנות. הוא חייב להעביר אותם את התהליך, משום שבני האדם הנורמליים נרתעים מטבעם מאלימות כלפי בני אדם אחרים שאותם הם לא מכירים.

יש ויכוח בשאלה האם במלחמות המאה ה-19 ובמלחמת העולם הראשונה חיילים אכן נמנעו מלירות לעבר האויב (בכמה משדות הקרב של מלחמת האזרחים האמריקאית, למשל, נמצאו גופות של חיילים שלצידם כלי נשק שלא נורו כלל), או שהם ירו אבל ניסו להחטיא; השאלה הזו לא הוכרעה, אבל הצבא האמריקאי – וכמעט כל צבא אחר כך – לקח ברצינות את הבעיה, וביצע שורה של תיקונים באימונים. למשל, ירי לעבר מטרת אדם במקום מטרת קליעה רגילה, והעברת האשמה על ההרג אל דמויות סמכות (הקצינים). מחקרים – שוב, שנויים במחלוקת – הראו שבמלחמת ויאטנם, 90% מהחיילים כבר ירו ללא היסוס לעבר מטרות אנושיות.

אבל ויאטנם, כמובן, היתה מלחמה עממית. כלומר, מלחמה שבו הצבא ניצב לא מול צבא מובחן אחר, אלא מול כוחות גרילה שנטמעו באוכלוסיה. ומלחמות מסוג זה, שבו האויב בלתי נראה ועשוי להיות בכל מקום, מגבירים משמעותית את תחושת הסכנה של החיילים, כך שהנטיה שלהם היא לראות בכל האוכלוסיה אויב. התוצאה היא הרג ואלימות יוצאת דופן כלפי האוכלוסיה האזרחית.

ישראל נמצאת במצב חריג מהבחינה הזו: היא מפעילה כיבוש דורסני על אוכלוסיה אזרחית מזה יותר מ-51 שנים. עד 1987, הסד”כ שצה”ל החזיק בגדה המערבית היה מזערי: כ-17 פלוגות. ההתנגדות הפלסטינית מאז אילצה את צה”ל להפנות מספרים יוצאי דופן של חיילים למשימות דיכוי, ולפני מספר שנים אמר הרמטכ”ל ש-55% מפעילות צה”ל מרוכזת בשטחים. צה”ל, נזכיר, כולל לצורך זה גם את יחידות מג”ב (שבחלקן הניכר מורכבות ממגויסי חובה) ואת המשטרה הכחולה; הם פועלים בשטחים מכוח צו אלוף.

מה שהחמושים שלנו עושים בשטחים איננו לחימה. הוא גם איננו שיטור. הוא דיכוי. אנחנו לוקחים אנשים שאומנו להרוג אחרים ושולחים אותם להטיל טרור על אוכלוסיה מתמרדת. התוצאה שאי אפשר בלעדיה היא אלימות בלתי מורשית ובלתי נענשת כלפי אזרחים. ללא מוראה של האלימות הזו לא היה הכיבוש שורד יומיים. החמושים שלנו פועלים על פי שתי מערכות הוראות: הרשמית, זו שאף אחד לא מתייחס אליה, והמעשית – זו שבה כל הדרגות עד קצין האג”מ החטיבתי יודעות מה המשמעות של פעולות “שיבוש שגרה/לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות”, קרי השלכת רימוני הלם ופצצות תאורה בכפר שלו, אבל האוגדה מכחישה שאי פעם שמעה על דבר כזה והוא לא קיים בכלל.

חלק ניכר מצה”ל פועל בניגוד לפקודות רשמיות כדי להטיל אימה על אוכלוסיה אזרחית. למפקד חטיבת כפיר בשעתו, איתי וירוב, אירעה תקלה מצערת והוא אמר את האמת לבית המשפט הצבאי: תקיפה פיזית של פלסטינים היא נוהל שגרתי בחטיבה שלו. כשהוא מצא את עצמו מול תביעה להעמדה לדין, ביצע וירוב את התמרון הידוע כנסיגה צה”לית וזרק את החיילים שלו לכלבים כדי להציל את עורו: הוא העיד עדות נוספת, עדות שקר, ובה הכחיש את הדברים שאמר כמשיח לפי תומו.

שימו לב: זה לא איזה מפקד סיור של נצח יהודה, הגדוד שקל לשנוא. זה מח”ט של חטיבה מרכזית של צה”ל. מח”ט שיש לציין שגובה על ידי המג”ד שלו. מה שווירוב והחיילים מהתקרית בכפר ילין מראים הוא את המציאות הצה”לית: הטלת אימה והפעלת אלימות כאמצעי שליטה יומיומי על אזרחים. לא “תפוחים רקובים” ולא נעליים. פקודות. לא רשמיות, אמנם, ואם הן תיחשפנה הקצונה תקריב את החיילים; אבל פקודות.

בין הפיקוד ובין החפ”שים מתנהל שיח עדין, סמוי. אומר הפיקוד לחיילים: אנחנו יודעים מה אתם עושים. אתם עושים את זה ברשות ובסמכות. לא נחקור אתכם. רק מה, אל תהיו מטומטמים. אל תרביצו יותר מדי, ושימו לב שאין מצלמות בשטח. ואלוהים אדירים, אם אתם כל כך מטומטמים שצילמתם את זה בעצמכם, אז לא השארתם לנו ברירה אלא להפעיל את נוהל כפרות.

ברקע, כמובן, הקצין מקריב את החייל. החייל שהופך לחיית אדם כדי לרצות את הפיקוד, כדי לעשות את מה שהבין היטב ממפקדיו שצריך לעשות, ייזרק אחר כך לאזרחות בלי שום סיוע. הוא עוד לא יודע את זה, אבל הוא כנראה לוקה בפוסט טראומה. והצבא והקצין שלו יתנערו ממנו: מי אתה, מי מכיר אותך, מי יודע מה עשית.

כי, שוב, בסופו של דבר בני אדם נורמליים נרתעים מאלימות. והצבא הוא זה שמסיר את העכבות שלהם ומשלח אותם באוכלוסיה אזרחית. אז התוצאה היא אלפי אנשים עם פוסט טראומה שמסתובבים בינינו, שמן על גלגלי הכיבוש והקריירה של וירובים למיניהם.

יש מנגנון שבלעדיו כל זה לא היה מתאפשר: התפאורה של מערכת החקירה הצה”לית, שתפקידה בכוח הוא לעכב כל חקירה, למסמס כל פרט, לאבד מידע, לא לתשאל עדים, לא למצוא עדים (ראו דוגמא טיפוסית), ובעיקר למשוך זמן, לשרוף זמן, להרוג זמן. כי כפי שכל חייל יודע, עוד לא נולד הבנזונה שיעצור את הזמן: ושנה אחרי השחרור שלו, חייל כבר איננו תחת תחולת חוק השיפוט הצבאי. אחרי זה, כן, אפשר יהיה להעמיד אותו טכנית לדין בבית משפט אזרחי, אבל זה כבר ידרוש ראש של חדקרן. המטרה של המנגנון הזה, שאין לו אפילו בסיסים בגדה המערבית – אחרי הכל, אם יהיו לו בסיסים שם, פלסטינים עוד יבואו להתלונן – היא לאפשר את תרבות האי ענישה שבלעדיה לא היו החפ”שים עושים את מה שהווירובים רוצים שהם יעשו.

עד לפני כמה שנים, למצ”ח/הפרקליטות הצבאית (עורכי הדין רואים את ההבדלים, אני לא רואה את הטעם) היה נוהל עושק מיוחד: אם הותקפת על ידי חיילי צה”ל, והגשת תביעה כנגד הצבא, לא היית יכול לערור על סגירת התיק הפלילי שהגשת. כלומר, אם חייל הרביץ לך, היית צריך לבחור בין תביעה על הנזקים ובין יכולת לערור על סגירת החקירה נגדו. הפוסט הזה מסביר יותר, והוא שכרי בכל עמלי, כי כמה חודשים אחריו הפרקליטות הצבאית נבהלה מהפרסום – אני מניח שבמיוחד בחו”ל – שהיא ביטלה את הנוהל. אבל הוא התקיים בשקט במשך שנים.

אם נהיה הוגנים לרגע כלפי הווירובים, הם בסך הכל עשו את מה שהממשלה והציבור רצו שיעשו. לציבור נוח לא לדעת מה קורה. הקיום שלו תלוי באי הידיעה הזו. הכיבוש נוח לו. לו, כאברהם, נוח לא לדעת מה קורה כשהוא עוקד את יצחק לאלה, לקת הנשק, לצעקה, לדלתות הנטרקות, לכל מה שישוב בחלום ובהקיץ.

אבל אף שהחפ”ש הוא קורבן, בסופו של דבר הקורבן האמיתי הוא הפלסטיני. מאות אלפי ילדים שלא יכולים לישון בשלווה בלילה. מיליוני הורים וגברים צעירים ונשים שיודעים שהמילה הלא נכונה תוביל לכך שיגררו אותם הצידה ויפוצצו להם את הצורה, שיודעים שיש סבירות לא רעה בכלל שיפשטו על הבית שלהם הלילה כחלק מנוהל “מיפויים”, שמטרתו היא הטלת אימה; מיליוני הורים שרואים התעללות בילדיהם, וידם קצרה מלהושיע; ילדים שרואים את השפלת הוריהם – השיטתית, המכוונת – ואין לאל ידם; עשרות אלפי אם לא מאות אלפי קטינים שהוחזקו במעצר ומאסר, ועיני הוריהם ואחיהם רואות וכלות אליהם כל הימים.

וזו הסיבה שאין לשתף פעולה עם המערכת הצבאית בשום צורה, אלא להלחם בה עד רדתה. כל נסיון לשכלל את הכיבוש הוא שיתוף פעולה עם הכיבוש; והכיבוש הוא המקור לכל אלה. אין תפוחים רקובים; הפרדס כולו הוא שורש פורה רוש ולענה, כולו דינו לכריתה.

ועוד נראה באור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

העדות של אל”מ וירוב ב-2009 וגלגוליה מסבירות כל מה שצריך להסביר על הכחשת האלימות של צה”ל

“יכול להיות שמעמידים אותם בקיר, ושמים עליהם אזיקונים או פלנלית, וכן יכול להיות ואני סומך על שיקול דעת של מפקדים, שמישהו נתן סטירה או כאפה, איך שלא קוראים לזה.” (אל”מ איתי וירוב מעיד בבית המשפט הצבאי במשפט סגן מלול ומסביר שהוא סומך על שיקול הדעת בהתעללות בעצירים כפותים. ההדגשה שלי.)

בימים אלה אנחנו נמצאים, כמו כל חודשיים בערך, בלב עוד התקפה ממשלתית מכוונת על שוברים שתיקה. הפעם, הצטרף גם שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, להתקפה ורמז שמדובר בארגון של בוגדים. כהרגלו של הנחש בנעליים הגבוהות, הוא הקפיד להגן על עצמו ולהוסיף את המילה “אם.” כתבים מדיניים הגיבו בתדהמה על מה שנראה כפליטה של מי שנחשב לסמן השפוי של ממשלת נתניהו, ושכחו שיעלון מעולם לא היה כזה. מדובר, אחרי הכל, במי שהגדיר את שלום עכשיו כ”ווירוס” רק לפני שבע שנים (בכנס של משה פייגלין, אגב) ומי שכרמטכ”ל הורה על הפשיטה של מצ”ח על תערוכת שוברים שתיקה.

אז איך הצליח יעלון לבנות לעצמו תדמית של מתון? כרגיל אצל הנחש בנעליים, הכל אישי. הוא הסתכסך עם נפתלי בנט ועל כן הוא נכנס בציבור של בנט. בשנתיים האחרונות, פתאום יעלון התחיל לבדל את עצמו מהמתנחלים ודיבר קוממיות על חשיבות שלטון החוק. זה היה מפתיע למדי למי שזכר איך הרמטכ”ל יעלון לא הצליח לפנות מאחזים. אבל לאחרונה הבין כנראה יעלון – הוא אף פעם לא היה השרוך החד במגירת הנעליים – שבלי המתנחלים אין לו בעצם בסיס פוליטי, אז הוא תקף את המטרה שכולם נהנו לחבוט בה.

אבל הנושא הוא לא האופורטוניזם הפוליטי של אחד האנשים הבזויים בפוליטיקה הישראלית, הנושא הוא אל”מ וירוב.

כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?

עד: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.

תובע: כמה יצא לך?

עד: אני חושב, פעמים בודדות. (אל”מ וירוב מעיד במשפט סגן מלול)

ב-27.9.08 תקף סגן אדם מלול מחטיבת כפיר פלסטיני מהכפר קדום, לאחר שזה מחה על החיפוש הבלתי חוקי שביצעו בו מלול וחמושיו. הפלסטיני הגיש תלונה, באמצעות ארגון יש דין (גילוי נאות: הח”מ כותב את הבלוג של יש דין). לרוע מזלו של מלול, דווקא בכוח שלו נמצא חייל מצפוני שהסכים להעיד בפני מצ”ח על מה שקרה שם. מלול מצא את עצמו בפני בית דין צבאי. הוא הביא, כעדי הגנה, את המג”ד שלו, סא”ל שמעון הרוש, ואת המח”ט שלו, אל”מ איתי וירוב. בעדותם בפני בית המשפט, אישרו שני הקצינים שבחטיבה שלהם היה נוהל של “תשאול”, במסגרתו הורשו סתם חמושים להכות ולהתעלל בפלסטינים בלתי מעורבים כדי להוציא מהם מידע.

“לא פעם רמת האגרסיביות כלפי אדם שאיננו מעורב מציפה מידע שמביא אותנו אל המעורב עצמו… בכל אמצעי הלחץ שאנחנו מפעילים, רובם המכריע מופעל כנגד אוכלוסיה שאיננה מעורבת.” (סא”ל הרוש מעיד במשפטו של מלול, ההדגשה שלי.)

וירוב והרוש העידו בבית המשפט כמסיחים לפי תומם: הם באו להגן על אחד הפקודים שלהם ולא היססו לחשוף את הצורה שבה ניהלו את החטיבה. שניהם גם העידו על מה שמכונה נוהל “לבנת שיבוש”: הכניסה לכפר במטרה לשבש את חיי התושבים. הנוהל הזה מוכר לכל חמוש ששירת בשטחים. הוא גם בלתי חוקי למשעי. כפי שמראה הפוסט הזה, חיילים וקצינים עד רמת החטיבה מכירים את הנוהל ויודעים שמדובר בנוהל לא כתוב. באוגדה, מצד שני, כבר מכחישים את קיומו. ומצ”ח לא חוקרת מעל רמת האל”מ. החוקרים יודעים מה ימצאו ולאיפה אסור להם ללכת. אבל במהלך משפטו של מלול, וירוב והרוש מדברים עליו יחסית בחופשיות.

עד שארגון יש דין דרש להעמיד לדין את וירוב והרוש על מתן פקודות בלתי חוקיות, כפי שאפשר לראות בעתירה הזו. פתאום, הכל השתנה. כפי שכבר הראיתי בפרשת וירוב, אחרי העדות של וירוב שיבחו אותו כתבים צבאיים כמי שלא מהסס להגן על חייליו ולומר אמת קשוחה לבתי המשפט.

ואז הסתבר שכמו תמיד, וירוב – שהיה אמיץ מאד בהכאת פלסטינים כפותים, כפי שהודה בשעשוע מסוים בעצמו (ראו למעלה) – היה הרבה יותר פחדן כשמדובר בהגנה על הקריירה שלו. הוא שינה בפתאומיות את עדותו. פתאום, הוא בכלל לא זכר שהוא נתן לחמושים שלו לגיטימציה להכות אנשים כפותים. בית המשפט הצבאי שם לב שמרמים אותו, ונכנס בו.

אבל לא הדיח אותו.

העתירה לבג”ץ בדרישה לחקור את וירוב חקירה פלילית התייתרה ברגע שהפרקליטות הצבאי הראשי, אביחי מנדלבליט, הודיע שחקירה כזו תפתח. לפני העתירה, מנדלבליט עמד על הרגליים האחוריות בסירוב לחקור. כשהוא הסתכן בכך שתהיה פסיקה של בית משפט מאולף חלקית בלבד, בג”ץ, הוא העדיף לפתוח בחקירה.

מה קרה בבית המשפט הצבאי בתיק מלול? מאד פשוט. כמו במקרה של פושע מלחמה אחר, סא”ל נריה ישורון, קצין בכיר השתחץ בפשע מלחמה בפומבי עד שמישהו שם לב שרגע, מדובר בפשע מלחמה והרגע הפללת את עצמך. ישורון התפאר בכך שהוא מפגיז מרפאה כנקמה, בלי שום צורך מבצעי; וירוב אמר לבית המשפט שכן, הוא נותן פקודות לחייליו להתעלל בעצורים. במקרה של ישורון, צה”ל הוציא את ההקלטה לתקשורת בעצמו; במקרה של וירוב, כתבים צבאיים – שלעתים תכופות מקבלים תדרוכים מדובר צה”ל איך למצב ידיעה – דיווחו על פקודות ההתעללות שלו כעל גבר-גבר שמדבר דוגרי מול המשפטנים החלושים בחדרים הממוזגים. כולם ידעו שווירוב וישורון מתארים את המציאות של פעולות צה”ל עד שהצביעו על כך שזו המציאות של פעילות צה”ל. ואז הוכיחו הקודקודים שוב שהם אולי אמיצים בשדה הקרב, אבל פחדנים כעכברים כשזה מגיע לאחריות.

ושימו לב: מה ששוברים שתיקה עושים הוא בדיוק להצביע על המציאות של פעילות צה”ל. אממה, הם לא ממסגרים את הדיווחים שלהם ב”דוגריות” או “דיבור קשוח” של קצין: הם אומרים בדיוק שמדובר בפשעים, הם אומרים שמדובר בפשעים בלתי נמנעים אם אתה רוצה לנהל כיבוש.

וירוב עצמו, אגב, הדהד בדברים שלו בבית המשפט את מג”ד הצנחנים הצרפתי מתיה בסרט הקלאסי “הקרב על אלז’יר.” זה, באחת הסצינות החזקות בסרט, מתפוצץ בשלב מסוים על העיתונאים. האם אתם מענים? הוא יורה חזרה: המילים “עינויים” לא נמצאת בפקודות שלנו, אנחנו משתמשים ב”שיטות חקירה”. אנחנו לא משוגעים ולא סדיסטים. אנחנו ממלאים את חובתנו. לכן, אומר מתיה, אשאל אתכם שאלה: האם צרפת צריכה להשאר באלג’יר? אם כן, אתם צריכים לקבל את המסקנות המתבקשות.

אין דרך אחרת לנהל כיבוש. זה מה ששוברים שתיקה אומרים שוב ושוב, וזו הסיבה שמנסים שוב ושוב לסתום להם את הפה. כיבוש מצריך דיכוי, דיכוי מצריך עינויים. אנשים מוכנים למות, הרבה פחות לסבול עינויים. וזו הסיבה שהם עדיין איתנו ושאנחנו לא מדברים על זה. אנחנו, קרי הציבור הישראלי שתומך בשתיקה בכיבוש, יודע אבל לא רוצה לדעת.

מענים, כמובן, אף פעם לא יודו בסאדיזם שלהם. לענות מותר, ליהנות מזה אסור. אבל שימו לב להנאה שבה וירוב עונה על השאלה כמה פלסטינים הכה. לא יצא לי להגיע לעשרת אלפים, הוא אומר. המצב שבו אדם נמצא מולו, כפות, קשור עיניים, נתון לחלוטין לחסדיו, מצחיק אותו קצת.

(מענג אותו? וירוב לא נשאל וממילא לא ענה.)

אבל הוא קודם.

שנה אחרי שאביחי מנדלבליט נאלץ לפתוח בחקירה בניגוד לרצונו, הוא סגר אותה. כמו תמיד. בהחלטה, ציין מנדלבליט שווירוב “לא נקט בעצמו באלימות.”

רגע!

שוב:

תובע: כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?

וירוב: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

וירוב: לא הגעתי לעשרת אלפים.

תובע: כמה יצא לך?

וירוב: אני חושב, פעמים בודדות.

אל”מ וירוב אמר לבית המשפט הצבאי, בעדות בשבועה, שהוא הכה פלסטינים. הוא לא יודע כמה.

תא”ל מנדלבליט סגר את התיק נגדו בטענה, בין השאר, שהוא לא הכה פלסטינים.

המסקנה המתבקשת היא שמנדלבליט חושב שווירוב העיד עדות שקר. שהוא אמר לבית המשפט שהוא הכה פלסטינים, כדי להגן על פקוד שלו וכדי להדגים את הנורמטיביות של התעללות כזו, בעוד שלא עשה זאת. יכול להיות שווירוב אמר לו את זה בעצמו; התיקים סגורים, אין לדעת.

אז מתי אמר וירוב אי אמת? כשאמר לבית המשפט שהוא עצמו השתתף בנורמה של התעללות, או כששכנע את מנדלבליט שלהד”ם? אני רוצה להזכיר שעל פי ערכי צה”ל, קצין שמשקר בדיווח אמור להיות מודח. על אחת כמה וכמה אם הוא משקר בשבועה.

בינואר 2012, קידם צה”ל את וירוב לדרגת תת אלוף.

היום הוא מפקד אוגדת עזה, אחראי על המג”ד הבא שיפגיז מרפאה.

גם מנדלבליט קודם. הוא היועץ המשפטי לממשלה עכשיו. האיש שעל פניו נתן לעד שקר לחמוק מן הצדק אחראי עכשיו על אכיפת החוק בישראל כולה.

וזו הסיבה ששוברים שתיקה שנואים כל כך: כי הם מפנים את הזרקור אל זה. הם מראים לנו מה שכולנו יודעים שקורה, אבל יודעים באותה המידה שאם נחשוב על זה יותר מדי, יהיה קשה לישון בלילה. והם מביאים את הציבור היהודי אל אבסורד: הוא צריך להגדיר את האנשים שרק שלשום היו גיבורים כבוגדים. לובשי המדים ששוברים שתיקה שוברים את הטאבו הישראלי הבסיסי: לא מדברים על זה. סע להודו, קח איזה סם, דבר עם פסיכולוג. אבל אל תבוא אלינו. אנחנו שלחנו אותך, אבל אנחנו לא רוצים לדעת מה עשית ואיזה מחיר שילמת.

על החטא הזה של שבירת השתיקה אין מחילה. ישראל אוהבת את החיילים שלה וירובים ומנדלבלטים: פושעים ומטייחי פשעים. היא אוהבת את הפשע, היא שונאת את המצביעים עליו. אפילו כשהיא מגיעה לרגע של הקולונל מתיה, כשווירוב שופך את האמת בבית המשפט, היא נבהלת ממנו.

אנחנו, אין ברירה אלא להאמין, עוד נראה את הימים האחרים; נראה אותם מהר יותר מאשר משערים. וכשהם יבואו, הקולונל וירוב יהיה עוד קולונל שטאזי, יושב באיזה מרתף ומקווה שישכחו אותו, מנסה לשווא להסביר את עצמו כשהצידוקים עצמם מתפוגגים בעשן. כשהכיבוש יהיה זכרון רחוק כמו מלחמת אלג’יר, בלתי מובן כמו מלחמת הודו-סין, יהיו לנו גיבורים אחרים: תאיר קמינר, נועם גור, אלי גבע ועוד גדוד שלם של אמיצים שסירבו פקודה; וחטיבה שלמה של חיילים שהבינו, באיחור, מה עשו להם ומה הם עשו לאחרים – ושבאומץ שאיתגר את החברה היהודית אף יותר מהסרבנים, העזו לומר מה קרה שם ושילמו את המחיר.

כפי שאמר יוחנן פאולוס השני בפולין: לא לפחד כלל.

(וכן, זו תמיד עצה קשה.)

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)