החברים של ג'ורג'

על עצים וכוזרים: המיתולוגיות המסוכנות של נפתלי בנט

זה כנראה לא יפתיע אף אחד, אבל אני לא אוהב את נפתלי בנט. הוא מזכיר לי יותר מדי את יאיר לפיד. לאיש יש היסטוריה ארוכה של אחיזת עיניים: כראש הלשכה של בנימין נתניהו – אז ראש האופוזיציה – הוא קידם את ההפיכה של קמפיין המילואימניקים לקמפיין הדחה של אולמרט. גם המשכורת שלו באותה התקופה, על פי הדיווחים, הגיעה באופן משונה מכיסו האישי של נתניהו – לא ברור איך, והנושא לא נחקר. אחר כך, יחד עם איילת שקד, הוא הקים את "ישראל שלי," הזרוע למשימות מלוכלכות של מועצת יש"ע. כעת הוא משווק את עצמו, לציבור מסומם סלבריטאים, כישראלי מצליח מהשורה: איש סיירת והייטק. לצורך העניין, הוא מעלים את הכיפה שלו. הוא לא מוריד אותה, אבל הוא מקפיד להצטלם כשהיא ממש, ממש לא בולטת. אחרת הציבור הישראלי עוד עשוי להזכר שבנט בעצם מוביל את הגלגול החדש של המפד"ל, לא איזו הייטקיסטית שאומרת – כמו יאיר לפיד, כמו שלי יחימוביץ' – שאין טעם להטריח את הראש בכל הנושא השולי הזה של הסכסוך עם הפלסטינים.

אבל כשמעצבנים את בנט, כל העמדת הפנים של המתנחל החדש והמגניב עפה מהחלון. בעימות עם ח"כ אחמד טיבי, אחרי שהוא התלהט וטיבי הגדיר את בנט כגידול סרטני – מה שמסתבר היה מותר ליצחק רבין אבל לא לאחמד טיבי – התפוצץ בנט (דקה 2:33) ואמר ש"כשאתם עוד טיפסתם על עצים, היה לנו פה מדינה יהודית." השגיאה במקור.

בנט, כמובן, מתייחס פה לשנינה הידועה של בנג'מין ד'יזראלי, שהופנתה לחבר פרלמנט בשם דניאל או'קונל, שבגרסה הישראלית המקובלת נהוג לצטט כ"כאשר אבותיך עדיין חיו על עצים, אבותי היו נסיכים בחצר שלמה." הגרסה האמיתית שונה משהו: "כאשר אבותיו של החבר המכובד היו פראים אלימים באי לא ידוע" – או'קונל היה אירי – "אבותי היו כוהנים במקדש שלמה." הגרסה הישראלית הופכת את כל הלא יהודים לאנשים החיים בעצים; בנט טוען שהתרבות היהודית היתה מתקדמת – הגיעה לרמת ניהול מדינה – כאשר הפלסטינים עדיין היו בשלב אבולוציוני מוקדם הרבה יותר. הוא אומר, בעצם, שהפלסטינים מפגרים אבולוציונית.

בנט מפגין טמטום אירוני נדיר. אחרי הכל, כמי שחי כאן הוא אמור לדעת שגם אם הפלסטינים היו רוצים לטפס על עצים, הם היו מתקשים למצוא כאלה. המקום, כידוע, מדברי משהו, והיתה תקופה שבה הציונות טענה שהיא "הפריחה את המדבר." מצד שני, התפיסה הזו עשויה להסביר מדוע המתנחלים כורתים עצי זית: זו סוג של הריסת בתים פרימיטיבית.

יתר על כן, בנט שוכח את המיתולוגיה היהודית עצמה: היהודים, על פי התנ"ך, הם נוודים מדבריים שפלשו לארץ לא להם, כבשו אותה בחרב, רצחו את תושביה יושבי הערים בברבריות ("ויבואו על ליש, על עם שקט ובוטח, ויכו אותם לפי חרב ואת העיר שרפו באש"), החריבו את הערים ושרפו את המקדשים. כלומר, הסיפור הרגיל של פולשים מן המדבר שפוגעים בישובי קבע ובוזזים אותם. לא בדיוק משהו שיש להתפאר בו. המיתולוגיה הזו שקרית ככל הנראה, והיהודים של בית ראשון הם ככל הנראה צאצאיהם של כנענים שעברו המרה לדת של אל אחד. אבל בנט, כמובן, לא יהיה מוכן להתנער מהסיפור המיתי על כיבוש כנען בסופה. אז במה אתה מתרברב? על פי הסיפורים שאתה עצמך מספר לעצמך, ומתעקש לספר גם לתלמידי בית הספר, אבות אבותיך היו פראים מן המדבר שהחריבו תרבויות עירוניות מפותחות פי כמה מזו שלהם. "כשאתם עדיין טיפסתם על עצים, היתה פה מדינה"? להיפך, בנט, להיפך. זו טענה מביכה במיוחד, כשהיא מגיעה מצאצא של קבוצה שתמיד היתה קבוצה אורבנית, אבל, כפי שהעיר קלוזנר במידה ניכרת של אי נחת, מעולם – עד הקמתה של תל אביב – לא בנתה עיר בעצמה.

כמובן, אין שום סיבה להניח שאבותיו של ד'יזראלי היו דווקא כהנים או נסיכים; הסתברותית, אם אבותיו אכן היו יהודים מיהודה של המאה העשירית לפני הספירה, הם היו כנראה מאותם איכרים שמולם התרברב רחבעם, על פי המיתולוגיה התנ"כית, שאביו ייסר אותם בשוטים והוא ייסר אותם בעקרבים.

אבל גם אין שום סיבה טובה להניח שאבותיו של ד'יזראלי – או אבותיו של בנט, וזו נקודה חשובה הרבה יותר – היו מאותם איכרים. רוב היהודים החיים בעולם כיום אינם צאצאים של יהודים מהבית הראשון, וגם לא מהבית השני. הם צאצאי מומרים ליהדות.

כובשים, להוציא מקרים חריגים מאד, לא מגיעים עם כוח מתיישבים גדול. הם מגיעים עם כוח צבאי עדיף על זה המקומי, משמידים או משעבדים את האליטה הקיימת ומציבים את עצמם במקומה. את האוכלוסיה הם משאירים ברובה כפי שהיא. זה קרה בפלישות הברברים – הגרמנים מעדיפים לקרוא לכך "נדידות העמים" – לאירופה הרומאית, זה קרה כשהנורמנים פלשו לאנגליה, וזה נכון גם לכיבושים השונים של פלסטינה לאורך ההיסטוריה, ובמיוחד לכיבוש הערבי. הפולשים היו כוח קטן ביחס. הם לא ביצעו שינוי גדול באוכלוסיה ולא הביאו מספרים גדולים של מתיישבים. הפולשים הערבים מצאו, בבואם, את פלסטינה מיושבת ברובה בנוצרים. אלה, מצידם, היו צאצאי מה שהאליטה הרבנית כינתה בבוז "עם הארץ." וכפי שהם המירו את דתם לנצרות, כדי להמשיך ולשמור על אדמתם – הצומוד המפורסם – מול שליטים חדשים, הם גם המירו באיטיות את דתם זו לאיסלם. אם בנט רוצה לראות את צאצאיהם של יושבי הארץ המקוריים, הוא רק צריך היה להישיר מבט אל אחמד טיבי.

בנט עצמו נראה באופן חשוד כמו תושב ממוצע של מזרח אירופה, ולא כל כך מזכיר את מה שנהגו לכנות לפני כמה עשרות שנים "בן מיעוטים." יש לכך סיבה מצוינת: בנט, כמו רוב מוחלט של הפולשים הציונים, הוא לא צאצא של יהודים מזרח תיכונים. אלה בדרך כלל לא מסתובבים עם עצמות לחיים סלאביות ועיניים כחולות. הסבירות שבנט, כמו רוב הפולשים ממזרח אירופה, מתייחס באיזשהו אופן לחצר שלמה נמוכה משמעותית מהסבירות שהוא צאצא של איזה צמית של עם סוסים כלשהו, וכן – כנראה הכוזרים.

מחקר גנטי חדש מייחס את מוצאם של יהודי מזרח אירופה לממלכה הכוזרית, שעליה אנחנו יודעים מעט מאד להוציא העובדה שמלכיה כנראה התגיירו ושהיא הושמדה על ידי הרוסים במאה העשירית. הציונים מכחישים בזעם את העובדה הזו, שפעם היתה מושא לגאווה – היסטוריונים יהודים במזרח אירופה התייחסו אליה פעם אחר פעם – ושהפכה למאד לא נוחה אחרי שהציונים השתמשו ב"זכות ההיסטורית היהודית" על ארץ ישראל כדי לכבוש אותה מעם אחר.

כי מה עושה בנט, מה עושים בעצם הציונים כולם? הוא אומר שמעצם השתייכותו לכת דתית מסוימת, הוא מקבל את הזכויות שהיו לחלק קטן מאותה קבוצה דתית לפני 2,000 שנים – בהתעלם מכך שבשום מקום אחר לא נשמרות "זכויות" כאלה, ובהתעלם מכך שהוא מעולם לא הוכיח, משום שאיננו יכול להוכיח, שהוא צאצא ישיר של אותה קבוצה. למעשה, אבות אבותיו הגיעו מאזור אחר לגמרי. בנט גם לא יכול לטעון שלא מדובר בקבוצה דתית – אחרת, הגיונית, הוא שולל את זכותם של כל צאצאי הגרים אחרי 70 לספירה לדריסת רגל בפלסטינה.

כלומר, בנט והציונים מחזיקים בעמדה הבעייתית מאד שאומרת שלמרות שהם לא הצאצאים הישירים של בעלי רכוש מלפני 2,000 שנים, יש להם זכויות עליו. העמדה הזו הופכת לבעייתית עוד יותר כשזוכרים שגם אם נניח לשאלה למה בעצם ליהודי מזרח אירופה – שהם, כזכור, יוצרי התנועה הציונית – יש מאפיינים מזרח אירופאיים מובהקים, רוב יהודי העולם, לאורך כל ההיסטוריה המתועדת, מעולם לא גרו ביהודה. גם אם אבות אבותיו של בנט לא אכלו בשר סוסים על גדות הוולגה, וגם אם אכן היו יהודים, הסבירות שהם גרו ביהודה בתקופת השלטון הרומאי שם – שלא לומר דבר על התקופה המיתולוגית של דוד ושלמה – נמוכה מאד.

ובנט יכול לשחק את המשחקים שלו מול טיבי, ולהגיע לשיאים של חוצפה בהערת "מטפסים על העצים" שלו, רק משום שהוא יודע שהציבור היהודי בור במכוון בכל מה שקשור להיסטוריה שלו, ומשום שהוא יודע שהציבור הזה סומם במשך שנים בגזענות של "עם נבחר," ושהמאבק הנואש שלו להתעלם מהעובדה שהוא גזל את רכושו של עם אחר מכשיר אותו לכל סוג של שנאה כלפי הנכבש והנגזל. כאן מופעל סוג של ברוטליזציה שמוכר מכל כיבוש: ככל שהכובש ברברי יותר כלפי הנכבש, כך הוא בז לנכבש יותר – תראו מה הוא מוכן לסבול. עצם הסבל מוכיח את נחיתותו של הנכבש, ומחזק את אמונתו של הכובש שגרימת הסבל הזו מוצדקת, הרי הוא נחות יותר.

עד שהגלגל מתהפך. ואולי זו האירוניה האמיתית של ההיסטוריה: שבנט, שכמו ציוני אמיתי רוצה להרגיש פעם אחת איך זה להיות קוזאק, שכח – הדחיק – את מה שידעו אבותיו.

ועוד דבר אחד: אם שמעון פרס רוצה לומר לנו משהו בעל משמעות פוליטית, הוא מתבקש להתפטר מתפקיד הנשיא. תפקיד זה ריק מכל תוכן ובמכוון; הוא אמור להיות טקסי ותו לא. כתבתי בשעתו שפרס לא יהיה מסוגל לעמוד בפיתוי להשתמש במשרת הנשיא כאמצעי פוליטי – שמבחינת פרס הוא אמצעי לקידום עצמו. הפתרון האידיאלי יהיה ביטול המשרה המיותרת הזו, אבל כל זמן שהיא שם, לא מוגזם לדרוש מפרס שלא להשחית אותה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עציר שובת רעב קורס, בית המשפט דוחה את ההחלטה בעניינו

בילאל דיאב, עציר מנהלי ביום ה-66 של שביתת הרעב שלו, התמוטט היום (ה') במהלך דיון בעניינו בבית המשפט הגבוה לצדק. למרות זאת, בית המשפט טרם קיבל החלטה בעניינו ואף שהוא עשוי לפסוק היום, סביר שהוא ידחה את ההחלטה ליום ראשון.

כאשר פונה דיאב מהאולם, שופט העליון אליקים רובינשטיין, ששימש כראש ההרכב, העיר ש"יש רופא בחדר – ח"כ אחמד טיבי," וביקש ממנו לבדוק את מצבו של דיאב. עם זאת, כפי שתיאר טיבי בשיחת טלפון, כשהלך לבדוק את דיאב, מלווה בקצין משמר בית המשפט, אנשי שירות בתי הסוהר סירבו לתת לו גישה לעציר. כאשר קצין המשמר אמר להם שמדובר בהוראה של השופט רובינשטיין, אחד מהם ענה חזרה שהוא לא מקבל הוראות משופטים.

טיבי שב לאולם בית המשפט, רובינשטיין חזר על הוראתו, ושירות בתי הסוהר סירב שנית למלא אותה. טיבי חזר לאולם פעם שלישית, וקיבל משלושת השופטים בהרכב הוראה בכתב להניח לו לבדוק את העציר; שירות בתי הסוהר יישם אותה בחוסר רצון.

טיבי תיאר את מצבו של דיאב כ"רע מאד." רופאים לזכויות אדם אמרו לי בשיחת טלפון שאף שדיאב מטופל בבית חולים, הוא כבול בשלוש מגפיו למיטתו. אסיר שובת רעב נוסף, ת'איר חלאחלה, מוחזק במתקן הרפואי של השב"ס, שלדברי רל"א חסר את הציוד והצוות הנדרש לטיפול בשובתי רעב. עוד מסרו מרל"א שלדבריו של דיאב, כאשר הוא פונה לבית החולים, רופא – שהעציר לא הצליח לזהות – הוריד אותו מכסא הגלגלים שלו, הניח אותו על הרצפה, ואמר לו "אתה נשאר כאן."

גם טיבי וגם רל"א מדווחים על הקשחה ניכרת בגישה של השב"ס אחרי שביתת הרעב המוצלחת של ח'אדר עדנאן, ששוחרר לאחרונה. שניהם מציינים שבניגוד למקרה של עדנאן, הם מקבלים גישה מוגבלת מאד לשובתי הרעב הנוכחיים. טיבי, שכח"כ אמור לקבל גישה פחות או יותר להכל, מתקשה לקבל גישה אליהם. הוא מאמין שמדובר במדיניות מכוונת של השב"ס, שחושש שהשביתה המוצלחת של עדנאן תעודד אחרים, ומטרתה היא הוכחה שהשב"ס לא מתכוון להתכופף. הוא מעריך שהמדיניות הזו עשויה להוביל למותם של עצירים – מה שבתורו יכול להצית את הגדה.

ועם כל הביקורת על השב"ס, קשה להמלט מהתחושה שהאכזריות האמיתית היא בחוסר הפעולה של השופטים. דיאב נמצא, כאמור, ביום ה-66 של שביתת הרכב שלו, יש הסכמה כללית שהוא במצב רע מאד, הוא עשוי למות בכל רגע – ועל פי הנתונים של רל"א, מותו ודאי אם שביתת הרעב תמשך יותר מ-70 יום. ואף על פי כן, בג"צ – שלקח על עצמו, נזכיר, לספק סעד משפטי לתושבי הגדה, מהלך כלל לא מובן מאליו ביחס לתושבי שטח כבוש – משהה את החלטתו.

כנראה שחייהם של פלסטינים שווים פחות.

(יוסי גורביץ)

שברו את הכלים, לא משחקים

אם למישהו היה עוד ספק למה מיועד חוק החרם – תועמלני הימין טוענים תחת כל עץ רענן שמיועד בחוק למניעת החרמת מדינת ישראל, בהתעלמם מכך שהסעיפים האופרטיביים של פגיעה בתושבי חוץ הוסרו ממנו – בא ח"כ אלכס מילר (ברה"מ ביתנו) ונתן את הדוגמא הסופית. מילר, אחד מיוזמי החוק, הודיע שלשום (ג') כי יגיש תביעה כנגד ח"כ אחמד טיבי (רע"מ-תע"ל), משום שזה, לדבריו, קרא לפירוקה של אריאל. באם יתברר שחסינותו של טיבי תעמוד לו, אמר מילר, הוא יגיש את התביעה נגד סיעתו של טיבי.

קריאה לפירוקה איננה קריאה להחרמתה של אריאל, או של מוצרים שמיוצרים בה (אלא אם הכוונה היא למובן התנ"כי של המונח "חרם"), . ובכל זאת, מילר – שוב, מיוזמי החוק; מישהו שאי אפשר לומר שהוא אינו יודע מה כוונת החוק – מתכוון להפעיל את חוק החרם נגד טיבי. המשמעות היא, כפי שנאמר מלכתחילה, שמטרת החוק איננה מניעת חרמות; היא רדיפה של יריבים פוליטיים. מלשכת טיבי נמסר בתגובה כי הן טיבי והן סיעתו שבים וקוראים להחרים את ההתנחלויות ותוצריהן, וכי התלונה היא המשך הרדיפה של טיבי ושל מי שחושב אחרת.

מי שנזקק להוכחות נוספות, קיבל אותן אתמול בהתקוטטות הפומבית בין נתניהו וליברמן, כשזה האחרון מבהיר שאם נתניהו יעמוד בדרכן של הצעות החוק של סיעתו, ליברמן ימצא את הדרכים להתעלל בו. כותרת אחרת היום אמרה שבברה"מ ביתנו חוששים שנתניהו מתחיל להלחץ מתגובת הנגד. ספק אם זה המצב: אמש עמד נתניהו מעל בימת הכנסת ולקח אחריות על הצעת החוק, שכזכור הוא לא טרח לבוא ולהצביע עבורה. הוא, הכריז נתניהו ברהב, זה שדאג להעביר אותה. כדי להבהיר עד כמה הוא רציני בנסיונו להוביל את האספסוף, נקט נתניהו בשיטה החריגה לו ושהיתה שמורה עד כה לחברי הכנסת הימניים יותר: הוא שלח את ח"כ זועבי לסוריה. מסתמן שליברמן ונתניהו אימצו שניהם את סיסמת הפורעים של דניקין, בשינוי קל: "הכו בשמאלנים והצילו את ישראל". עכשיו הם רבים על השלל. בינתיים אץ-רץ לו קומישר החינוך, גדעון סער, ופרסם החלטה על כך שמעתה גם תלמידי גן יצטרכו ללמוד את התקווה ולעמוד דום מול הדגל. ואשר לילדי הגנון הערביים? הקומישר עדיין עובד על זה.

תושבי ישראל, שמשוכנעים ברובם שדמוקרטיה היא שלטון מוחלט של מי שזכה בבחירות – קשה להאשים אותם; קודמיו של סער בתפקיד עשו עבודה נהדרת – עוד לא מבינים מה לא בסדר. הכנסת של נתניהו יכולה להעביר איזה חוק שהיא רוצה, ונראה שזה מסחרר אותה.

יש לאתנוקרטיה היהודית שני עלי תאנה: בג"צ והבחירות לכנסת. אולי הגיע הזמן להוריד את שניהם. על בג"צ כבר דיברתי. הגיע הזמן לדבר על השני. אולי הגיע הזמן להפסיק לשחק את המשחק: על כל חברי הכנסת מן השמאל להודיע על פרישתם מהכנסת. שדני דנון, כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן ושאר נערי נתניהו ישחקו שם לבדם עם חברי הכנסת של קדימה. השיבה לכנסת צריכה להיות מותנית בדבר אחד בלבד: גלילתם לאחור של כל חוקי ה"נאמנות". עד שמסע הרדיפה הרשמי לא יסתיים, צד ב' לא ישחק בתפקיד הקורבן של צד א'. הגיע הזמן לקלקל לברה"מ ביתנו את הגרסה החדשה של המחזה המצליח "משפט ראווה" של הבמאי הידוע אנדריי וישינסקי.

לא שיש לפרוש מן המאבק, אלא שיש להעביר אותו לרחוב: הפגנות, משמרות מחאה, נסיונות לשתק את המדינה (זה עבד לא רע לאחרונה בוויסקונסין) – ולחיסול של הלגיטימציה של המשטר הציוני. בנחמדות נוסח מרצ של חיים אורון לא נגיע לשום מקום, ופסק הזמן הזה מההתמקדות בפעילות פרלמנטרית או משפטית יאפשר לשמאל להתגבש מחדש כמחנה פעיל. יהיה קשה מאד לשווק את ישראל כמדינה דמוקרטית אם נסרב למלא את תפקידנו המוכתב מראש במחזה.

אלא שבשביל זה, כמובן, צריך להפנים שחוק החרם הוא לא עוד חוק – הוא קו פרשת מים. מי שרוצה להעמיד פנים ששום דבר לא קרה, למרות הדוגמא שנתן לנו אלכס מילר, משחק לידיו.

ועוד דבר אחד: חוק החרם מתחיל לשאת תוצאות מבורכות. ג'פרי גולדברג, תומך מושבע של מערכת ה-Hasbara מאסכולת בן דרור ימיני – מתנגד להתנחלויות, אבל מתנגד בעוצמה רבה יותר לכל לחץ על ישראל לפנותן – קורא לעורכי הדין היהודים בארה"ב להחרים את בנימין נתניהו בשל קידום חוק סתימת הפיות. בפרפרזה על לינדון ג’ונסון, אם נתניהו איבד את גולדברג, הוא איבד את היהודים הליברליים. מרצ התנערה גם היא, והתחילה לסמן את מוצרי ההתנחלויות בסופרמרקטים. נאה.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לכל התורמים. אני קורא את מה שאתם כותבים.

הערה מנהלתית ב': מחר תיערך בירושלים צעדת סולדיריות עם הפלסטינים לקראת ההכרזה על מדינה פלסטינית. היא עשויה להסתמן, דווקא על רקע הימים האלה, כהפגנת כוח של המחנה הדמוקרטי בישראל. בואו בהמוניכם.

ולסיום: אני קורא לאזרחי ישראל לצרוך אך ורק מוצרים שנוצרו בתחומי מדינת ישראל.

(יוסי גורביץ)

אל תלכו לבג"צ

מליאת הכנסת קיבלה אמש (ב') את הצעת חוק החרם, כפי שיצאה מהוועדה ובתוספת שתי הסתייגויות של שר האוצר שטייניץ, שמטרתן הוספת תקנות לחלקים הנוגעים למשרד האוצר בחוק. את רשימת הקברנים של הדמוקרטיה הישראלית אפשר לראות כאן. ראויים לגנאי מיוחד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שדחף את החוק אך נמנע מלהגיע להצבעה, ככל הנראה כדי שיוכל, כחזיר, להציג את פרסותיו ולטעון שהוא כשר; סיעת איסתקלל של אהוד ברק, ביצוגה של עינת וילף, ששמור לה אותו מקום בגיהנום השמור לאלה שנמנעים מבחירת צד בעת משבר לאומי; ולבנימין זאב בגין, שבגד בעקרונות הליברליים של אביו ושלו-עצמו. בפינת החזירות-החריגה-אך-לא-צריכה-בעצם-להפתיע אפשר לרשום את נעים הליכות ישראל, ח"כ אורי אורבך, שצעק לאחמד טיבי "זמנך עבר – זמנך עבר כבר ב-1948", ואת ח"כ כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן, שחזר על הקריאה.

אמש, אחרי שהחוק התקבל, התארגנה תוך זמן קצר הפגנת מחאה ספונטנית בכיכר רבין. למרות השעה, ולמרות ההתרעה החלקית מאד, הגיעו כ-100 בני אדם – היו שאמרו 200, לדעתי היו משמעותית פחות – תוך כשעה. אחת הטענות הנפוצות ביותר שהועלו שם היתה שזה אמנם נורא, אבל בג"צ יציל אותנו ויפיל את החוק. על פי דבריו של ח"כ אחמד טיבי אמש, עדאלה והאגודה לזכויות האזרח כבר הכינו את העתירה. לפחות בקשר לאגודה, זה לא מדויק: הם עדיין עובדים עליה.

אני מציע לחשוב על זה שוב, ולהמנע מההרגל הפבלובי של השמאל הישראלי לעתור מיד לבג"צ כנגד כל תועבה חדשה. העתירות הללו בעייתיות מכמה טעמים. קודם כל, הן משחקות היטב לידי הימין: הוא יכול להצביע, פעם אחר פעם, על כך שחוקים שהוא מעביר על פי כל כללי המשחק הפורמלי, ושנהנים מתמיכה רחבה בציבור – וגם החוק הזה נהנה ממנה – מופלים על ידי אליטה בלתי נבחרת. אפשר, כמובן, להעלות את הטענה שזה בדיוק תפקידו של בית משפט עליון בדמוקרטיה; אבל הטענה הזו מצריכה ציבור ישראלי שיודע מהי דמוקרטיה שאיננה רק דמוקרטיה של שלטון הרוב, ואין כזה. יתר על כן, הימין – ומתנגדיו של העליון בכלל – מצביעים בצדק על כך שבשום מקום בחוקי היסוד הישראליים לא הוענקה לבית המשפט סמכות כזו, ובהיעדר חוקה או חוק יסוד ברור, יש כאן בעיה קשה מאד. כן, אני יודע שמהלך כזה בדיוק ביצע בית המשפט העליון האמריקני; אבל שם היתה חוקה שהוסכם שהיא עליונה על חוקי הקונגרס או המדינות, וצריך היה למצוא את הגוף שבסמכותו לפרש את החוקה. לישראל, כזכור, אין חוקה. לא במקרה, אגב. כל חוקה היתה צריכה להתמודד עם שאלת השוויון, ומי שזוכר את הדיונים סביב חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יודע שבלחץ החרדים, הושמט סעיף השוויון מהחוק. עשרים שנה אחרי, אפשר לומר בבטחון שרוב מוחץ של הישראלים לא יקבל חוקה שקובעת שכל אזרחיה שווים.

הנקודה השניה היא נקודת ה"מה יגידו". לחלק ניכר מהציבוריות הישראלית אין כל כך בעיה עם חוקים כאלה בפני עצמם, אבל הבעיה שלהם היא מה יגיד העולם ומה יקרה לתדמית הישראלית. בן כספית, למשל, שמתחיל לקלוט שהגולם שבנה ("תנועת המרכז" אם תרצו) קם על יוצרו. בג"צ, שבלעדיו הכיבוש לא היה אפשרי ובלעדיו הוא לא יכול היה להפוך לנצחי, הוא חלק מרכזי מהתדמית/תרמית הזו. הוא עלה התאנה של המשטר הציוני. הדוגמא הקלאסית היא ההתקפות של ממשלת שרון נגד ההחלטה של בג"צ לדון בגדר ההפרדה. כשהנושא עלה לדיון בבית הדין הבינלאומי בהאג, פתאום היה לממשלה מאד נוח שיש בג"צ, והיא נפנפה בפסיקה שלו – שאותה תקפה קודם לכן, ושעשתה הכל כדי לא לממש – בהאג.

אז את עלה התאנה הזה, שמאפשר לישראל לנהל אתנוקרטיה בלתי סובלנית במסווה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, צריך להסיר. חוק החרם כבר השיג תוצאות חיוביות: שלום עכשיו, תנועה חלבית, הודיעה לראשונה בתולדותיה שהיא קוראת לחרם על מוצרי ההתנחלויות. זה לקח 20 שנה בערך, אבל המתנחלים הצליחו. הרבה מאד אנשים, שקודם לא היו מודעים לנושא, מודעים לו הרבה יותר עכשיו. אחרי שנים שהמתנחלים פעלו מאחורי הקלעים לסיפוח ישראל ליהודה, הם עכשיו פועלים בגלוי, ובמלוא הקיטור. החרם מפחיד אותם, אבל לא רק הוא: חבר הכנסת דב חנין דיווח היום שהכנסת תצביע בשבוע הבא על ההצעה המתה-לכאורה של חברת הכנסת פאינה קירשנבאום להקמת ועדת חקירה לארגוני השמאל. בלשונו של חנין, "מדובר במנגנון קטלני לדמוקרטיה – ועדות חקירה לארגונים ופעילים פוליטיים תחקור רק את הלגיטימי ובעצם תרתיע אזרחים מלהיות מעורבים. בהצבעה הראשונה על הקמת ועדות החקירה היינו מעט מתנגדים. היום ברור לציבור כולו שמדובר ברדיפה פוליטית מהסוג הישן של הסנטור ג'וזף מקרתי. אני קורא לציבור לשוב ולהשמיע את קולו בעוצמה. המרחב הדמוקרטי בישראל מצטמצם מיום ליום, ואם לא נצא כולנו עכשיו להגנת הדמוקרטיה – לא תישאר דמוקרטיה להגן עלינו."

על כן מה שאנחנו צריכים הוא לא פלסטר נוסח בג"צ, אלא כריתה של האיבר הנגוע. אסור ללכת לבג"צ – צריך ללכת אל האיחוד האירופי, שותף הסחר הבכיר של ישראל, ולהודיע לו שהדמוקרטיה הישראלית גוססת, ושהגיע הזמן לסנקציות על המדינה היחידה בעולם שמנהלת כיבוש. האיחוד כבר דורש את סימונם של מוצרי ההתנחלויות, כך שזו דרישה סבירה למדי. חרם אירופי על ישראל, הפסקת חגיגת הכיבוש, יאלץ את הישראלים לשלם בפומבי בפעם הראשונה את מחיר ההתנחלויות. הם, כמובן, משלמים את המחיר מזה זמן רב, אבל לא מודעים לו. אחרי כמה צעדי מחאה אירופאים, אי אפשר יהיה להתעלם יותר ממחירן של ההתנחלויות. המתנחלים, שכבר כך מקימים ארגוני קש כדי לדבר אל הישראלים, יגלו במהירות שהם הפכו להרבה, הרבה יותר מצורעים. זה לא צריך להיות מסובך: דרישה מכל ישראלי שמגיע לאירופה הוכחה לכך שהוא לא נהנה מחוק החרם. או, בלשון מנומסת פחות, הוכחה לכך שהוא לא גר בשטחים הכבושים.

זה יהיה אירוני מאד, ומספק מאד, אם דווקא חוק החרם הוא זה שיקבור את ההתנחלויות. לשם, כלומר לשלילת הלגיטימציה של מדינת כל יהודיה, צריך לכוון. לא לעוד פסיקה של בג"צ ב-2023 שתגיד שזה בעצם לא בסדר.

ובינתיים, נקרא לתושבי מדינת ישראל לרכוש מוצרים שיוצרו בתחומי מדינת ישראל, כי יותר מזה, החל מהבוקר, אסור לכתוב.

ועוד דבר אחד: אחד הסיפורים המשונים ביותר השנה מופיע בכתבה הזו של טמקא, במה שנראה כמו נסיון להפליל את הפעיל והטייס בדימוס יונתן שפירא. בקצרה, מישהו טוען שהוא מצא בפח זבל פריטים צבאיים של שפירא, ואשר על כן הוא העביר אותם לחבר הכנסת מיכאל בן ארי (כהנא חי). שפירא מציין שהוא לא היה בצה"ל כבר שמונה שנים, ואיכשהו הרעיון שקסדת טייס של שפירא ישבה באיזה בוידעם שמונה שנים ונמצאה פתאום על ידי תומך כ"ך בעייתי משהו. דובר צה"ל אמר שהוא בודק את הטענה של שפירא. עדכונים יבואו לכשיהיו.

(יוסי גורביץ)

והספינה שוקעת: ארבע הערות על המצב

האם ישראל רצחה את האסיר איקס? לפני שבועיים כתבתי כאן שוב על העובדה שישראל מחזיקה עציר סודי בכלא איילון, "מיסטר איקס". יש סיבה לא רעה להאמין שפחות או יותר באותו הזמן הוא נרצח.

ווינט דיווח אתמול, במבזק ובכתבה, על מוות מסתורי של אסיר בכלא איילון, מוות שהשב"ס שמר בסוד. זמן קצר לאחר מכן, הכתבה והמבזק הוסרו. כלא איילון, כזכור, הוא הכלא שבו – על פי הפרסום הקודם של וויינט, שגם הוא הוסר – הוחזק מיסטר איקס. וויינט ראוי לשבח על העובדה שהוא העלה את הידיעות הללו, גם אם אולץ להסיר אותן.

screenshot-7

במקביל, כתב אמיר אורן ב"הארץ" שמכיל רמז גס לכך שאסיר נרצח על ידי מערכת הבטחון, תוך שהרצח הוסווה כהתאבדות. אנחנו עוד לא יודעים שום דבר ודאי וכנראה לא נדע בקרוב, אבל אם אכן נרצח מיסטר איקס על ידי מערכת הבטחון, תוך שתיקה מלאה של מערכת המשפט, הרי שנפלנו עוד כמה מדרגות בדרך למטה.

עין עצומה לימין: באמצע שנות העשרים, בדק הסטטיסטיקאי איש השמאל אמיל יוליוס גומבל את נטייתה של מערכת המשפט הגרמנית כלפי פשעים פוליטיים. הוא מצא ש-22 רציחות פוליטיות שבוצעו על ידי אנשי שמאל בין 1919 ו-1922 הניבו 28 הרשעות, ביניהן עשר הוצאות להורג, ועונשי מאסר שאורכם נאמד בכ-15 שנה בממוצע. במקביל, 354 מקרי הרצח שביצעו אנשי ימין באותה תקופה הובילו ל-24 הרשעות בלבד, אף לא הוצאה להורג אחת, ועונש ממוצע של ארבע חודשי מאסר בלבד. הוא מצא גם 23 מקרים שבהם הרוצחים התוודו בחופשיות על מעשי הרצח שביצעו – ואף על פי כן, זוכו על ידי מערכת המשפט הימנית מאד, שריד של ימי הקיסרות. עוד מצא גומבל שבשלושת העשורים האחרונים לקיומו של הרייך השני – בימי השלום שקדמו למלחמת העולם הראשונה – היו בסך הכל 32 הרשעות באשמת בגידה; בארבע השנים 1924-1927 הוצאו יותר מ-10,000 צווי מעצר באשמת בגידה, שהניבו 1,051 הרשעות (המקור הוא The Coming of the Third Reich, של ריצ'רד אוונס).

אתמול (ב') הרשיע בית משפט בתל אביב את יונתן פולק ב, אה, רכיבה על אופניים. המשטרה טענה שהוא רכב במכוון על אופניים באיטיות בשדרות בן גוריון. הרבה אנשים, והרבה מפגינים, חסמו כבישים. המשטרה, בדרך כלל, לא טורחת לעצור אותם, ודאי לא להגיש כתב אישום. במקרה של פולק, פעיל שמאל מוכר (הוא היה מראשוני המפגינים נגד הגדר בבילעין), דווקא כן. עורכת הדין של פולק, גבי לסקי, אמרה בשיחת טלפון כי להערכתה, פולק לא יערער על ההרשעה, משום שלדבריו אין לו כל אמון במערכת. היא ציינה כי העלתה שורה של טיעוני הגנה מן הצדק, אך השופט יצחק יצחק – זכרו את השם – דחה את כולם. במהלך הדיון, עצרו שוטרים את אחד הצופים במשפט משום שלבש חולצה עם סיסמה נגד הכיבוש. פולק הולך לכלא כי הוא הפגין נגד מעשי צה"ל במהלך עופרת יצוקה.

בתוך כך, הרשיע השופט זכריה ימיני, מבית משפט השלום ברמלה, את נורי אל עוקבי, פעיל לזכויות בדואים, בכך שהפעיל מוסך ללא רשיון, וגזר עליו עונש חריג – שבעה חודשי מאסר בפועל, כמו גם קנס של 40,000 ₪ או חלופה של 400 ימי מאסר. מאחר ואין לאל עוקבי את הכסף הזה, הוא למעשה נשלח ל-20 חודשי מאסר. ימיני נימק את ההחלטה בכך… שאל עוקבי הוא פעיל לזכויות הבדואים, ושצריך "להעביר מסר לפזורה הבדואית". מה המסר? אל תחשבו שתקבלו צדק, ככל הנראה.

במקביל, גזר בית המשפט המחוזי בירושלים שישה חודשי עבודות שירות על מיכאל נקי. מה חטאו של האברך נקי? שום דבר משמעותי. הוא בסך הכל הכין פצצה ונעצר קודם שהספיק להשתמש בה כנגד באי מצעד הגאווה של 2007.

בשנים 2004-2005 חוותה ישראל גל של הפגנות אלימות של המגזר הכתום, שניסה למנוע את מימוש תכנית ההתנתקות. האלימות הגיעה לשיאה כאשר רצח עדן נתן-זאדה, בוגד כתום לבוש מדי צה"ל, ארבעה אזרחים ישראלים ערבים, בנסיון להצית את המגזר הערבי, וכאשר רצח המתנחל אשר וייזגן ארבעה פלסטינים איתם עבד. במקרה אחר, ניסו מחבלים כתומים להצית רכב עמוס בחומרי תבערה בנתיבי איילון, ואחרים ניסו לפוצץ צובר גז. כמעט כל המעורבים קיבלו חנינה מהנשיא, ורבים מאלה מהם שלא זכו לה, קיבלו השנה חנינה מהכנסת, שגם מחקה את עצם הרישום הפלילי.

ככה זה עובד, במדינת היהודים.

הונאת היסטריית ה"השתמטות": זוכרים שבמשך שלוש שנים ומשהו, מסוף מלחמת לבנון השניה, צה"ל טחן לנו את השכל על כך שיש "מגפה של השתמטות", שהוא לא הצליח להוכיח? שהוא השתמש בה כדי להסית נגד הציבור החילוני, במיוחד התל אביבי?

אז לאחרונה נאלץ צה"ל למסור מידע קצת יותר מדויק, ומסתבר ש-45% מכלל מקבלי הפטור הנפשי – אתם יודעים, המשתמטים החילונים הנוכלים – הם בעצם חרדים. יש להם מסלול יציאה אחר מהצבא, מסלול חוקי, אבל בהתאם לתרבות השקר שבה הם חיים, אין להם שום בעיה לרמות את צה"ל, לקבל פטור גם מהצבא וגם מהישיבה ולצאת לעבוד – בשחור, כמובן: 86% מהחרדים שענו על מודעות דרושים ביקשו לעבוד מבלי לשלם מיסים. שיעור הפסיכים בקרב החרדים, כמסתבר, עולה כמעט פי שלושה על שיעורם באוכלוסיה.

אז אם 45% מכלל מקבלי הפטור הנפשי הם אנשים שבכלל לא היו אמורים להתגייס, זה אומר ששיעור האנשים שמקבלים פטור נפשי מקרב האוכלוסיה שאמורה לשרת הוא קצת יותר מחצי ממה שהצבא טוען. בקיצור, צה"ל שוב סיבן אותנו והסית כנגד האוכלוסיה החילונית.

וקץ לסיפור. חיים אורון.

מילה על החרדים: בני ישיבות שמקבלים פטורים נפשיים מעלים את מספר האנשים שמקבלים אותם, מה שגורם לצה"ל להדק את מערכת הפטורים. מי שנפגע מכך, במקרים רבים, הם אנשים שיש להם בעיות נפשיות אמיתיות. רבים מהם – הרבה יותר ממה שצה"ל מוכן להודות – שולחים יד בנפשם. מבחינה הלכתית, על צעיר חרדי שמוציא פטור נפשי בזמן שיש לו אפשרות לפטור אחר, חוקי, חל דין רודף. אבל אין להם בעיה לסכן את חייהם של אחרים כדי לשפר קמעא את חייהם-שלהם. זכרו את זה, בפעם הבאה שאיזה חובש מגבעת ינסה לדבר אתכם על "כל ישראל ערבים".

סופה של מרצ: במהלך דיון בישיבה של ועדת התקציב אתמול, שאל חיים אורון את אייל אפשטייין, נציג האוצר, שאלה הקשורה לתקציב הבטחון. אפשטיין סירב לענות על השאלה משום שח"כ אחמד טיבי נמצא בדיון.

במקום להעיף את נציג האוצר מכל המדרגות ולדרוש את פיטוריו, כי בכל זאת לא יעלה על הדעת שפקיד ממונה יחליט מי חבר כנסת מלא ומי לא, חיים אורון הניח לאפשטיין ללחוש את התשובה באוזנו. טיבי שאל אם רוצים שהוא יצא. כולם צחקו. הם, כמובן, צחקו עליו, לא איתו.

ובזה, פחות או יותר, נגמרו הסיבות להצביע מרצ. אם יו"ר המפלגה שלה משתף פעולה עם הדרה מובהקת של הח"כים הערבים, אפשר כבר להצביע קדימה ולגמור עם זה. אורון הצהיר לפני מספר חודשים שהוא לא יוותר על הציונות. בינתיים, הוא ויתר על אחוות העמים.

עדכון: אחד הקוראים טרח וקיבל את תגובתה של העוזרת הפרלמנטרית של ח”כ אורון, ואני מביא אותה כלשונה:

שלום בני,
קראתי הבוקר את הפוסט של יוסי גורביץ ולצערי הרב מדובר ברצף של אי-דיוקים.
היות ונכחתי בדיון, אני מבקשת להסביר:  את פירוט תקציב הביטחון אף פעם לא מוסרים במליאת ועדת הכספים, אלא רק בועדה המשותפת של כספים וחוץ וביטחון לתקציב הביטחון.
אחמד טיבי סיפר בדיחה שכביכול בשל נוכחותו לא מוסרים את הנתונים. חשוב לציין כי מדובר בלא יותר מהלצה של ח"כ טיבי.
דרך אגב, ח"כ אורון אינו חבר בועדה המשותפת לתקציב הביטחון. כך שמעמדו בעניין זה או בכל עניין אחר אינו שונה ממעמדו של ח"כ אחמד טיבי.
בברכה,
דקלה אברג'יל
עוזרת פרלמנטרית לח"כ חיים אורון

אנסה לקבל את תגובתו של ח”כ טיבי.

עדכון ב’: מחבר הכנסת טיבי נמסר בתגובה כי האירוע התרחש כפי שתואר בגלובס, וכי הוא העיר בתגובה בסרקזם “אתה רוצה שאני אצא, כדי שתוכלו לומר לוועדה לאיפה הולך הכסף?”. טיבי סירב להתייחס לשאלה על השפעת האירוע על יחסי סיעתו עם מרצ.

תיקון: בפוסט שנכתב לפני כשבוע, כי חבר הכנסת חיים אורון (מרצ) היה שותף לנסיון פגיעה במעמדו של חבר הכנסת אחמד טיבי (רע”ם-תע”ל) של נציג האוצר בדיון, שסירב למסור פרטים על תקציב הבטחון בנוכחות טיבי. הטענה התבססה על פרסום בגלובס, ומאוחר יותר גם על אישור שהגיע מעוזר פרלמנטרי של חה”כ טיבי. חבר הכנסת טיבי הבהיר לי הערב כי הדברים, כפי שתוארו, לא היו ולא נבראו והוסיף כי יחסיו עם חבר הכנסת אורון “בנויים על ידידות והערכה הדדית”. אני רוצה להתנצל בזאת בפני חבר הכנסת אורון על ההאשמות שהטחתי בו בתום לב.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לתורם. אירועי הימים האחרונים, עוד זה מדבר וזה בא, מעלים את צריכת האלכוהול שלי.

(יוסי גורביץ)

שתי הערות על המצב

נצחונה של האיסלמופוביה: במהלך הדיון בכנסת היום, נשא שר הביטחון נאום שקול, בהתחשב בנסיבות. דליה איציק ניהלה את הישיבה כמו המורה שתמיד היתה, הרחיקה שניים מנציגי האחים המוסלמים מהמליאה, אבל התקשתה להשליט סדר.

בשלב מסוים, לקראת סוף נאומו, החליט פרץ להשיב מלחמה. בתגובה לקריאת ביניים של אחמד טיבי, "למה אתה לא נפגש עם אבו מאזן", פרץ מעך אותו. "אני תמיד מוכן להפגש עם אבו מאזן," עקץ, "אבל כוחו של אבו מאזן לא יכול לנבוע מכך שהוא נפגש עם בכירים בישראל. זה" – חיוך רחב – "פטרונאז', ואני דוחה אותו. כוחו של אבו מאזן צריך לבוא מכך שכאשר הוא נותן הוראה, היא מתבצעת". טיבי נותר המום.

הטבח הקטן שביצעה ישראל בכפר קנא עורר את זעמם של ליברלים-כביכול ברחבי העולם. הרוגיה האזרחים של ישראל אינם זוכים ליחס כזה, גם כאשר נכד מת בזרועות סבתו. חלק מזה נובע מכך שהתקשורת הישראלית איננה מציגה, ובצדק איננה מציגה, גופות. אבל זו לא הסיבה העיקרית.

נהוג לחשוב שהסיבה לכך היא אנטישמיות. אין ספק שהאנטישמיות היא מקום המפגש הקלאסי בין הימין ההזוי לשמאל המוטרף. שני הצדדים חיים בעולם קונספירציה משלהם, והיהודים – בו זמנית קוסמופוליטיים ושבטיים, קומוניסטים וקפיטליסטים – כיכבו תמיד בספרות הזו. אין ספק שהברית הלא קדושה, הירוקה-אדומה, בין האיסלמיסטים באירופה ובין ארגוני השמאל הקיצוני שם, תחת רוח הקודש של המלחמה בעיראק, מדיפה ריח רע. הומניסט לא עומד באותו מקום עם תומך ברצח על כבוד המשפחה, עם תומך בהלקאת נשים, או עם סוקל-הומוסקסואלים.

אך אף שאין לי ספק באנטישמיות של המוסלמים החברים בברית הזו, אני רוצה להציע הסבר אחר לשותפות אנשי השמאל, ולשתיקתם על רצח יהודים: בוז מעורב בפחד. האנשים האלו יודעים היטב שהם עומדים בחברתם של ברברים; הם יודעים שהאספסוף הערבי – וכל כך קל להפוך את הציבור הערבי-מוסלמי לאספסוף; ראו פרשיית הקריקטורות – הוא נחות. אי אפשר לצפות ממנו לקנה מידה מערבי של שמירה על חיי אדם. בקצרה, אנשי השמאל לוקים בפטרונאז'.

אבל הם יודעים שעד כמה שמדובר באספסוף נחות, מדובר באספסוף נחות ומסוכן. קבוצה רצחנית, חסרת מעצורים. הליברלים המאשימים את המתריעים בשער בשנאת מוסלמים; הקבוצות התובעות את העמדתה לדין של אוריאנה פלאצ'י על אמירת אמת; האנשים הרואים בחיזבאללה קבוצת שחרור, ובישראל "כובשת" תמידית – הם למעשה איסלמופובים, במובן הישן של המילה: הם פוחדים פחד מוות מן האיסלם. ובניגוד ל"איסלמופבים" אותם הם מגנים, אנשים השונאים את האיסלם, הם מוכנים להתרפס בפני הברברים המסוכנים האלה. אחרי הכל, אחרי שישים שנים של שנאת המערב, כבר לא נשאר בעבור מה להלחם.

את הגל הזה, כמובן, מובילה צרפת, על המוני הזרים המאיימים שלה. שר החוץ שלה, שלא הצליח בביקורו ביד ושם להבין מדוע אין שלט המציין את מספר היהודים הבריטים שנרצחו בידי הבריטים, הגדיר היום את איראן "אומה דגולה ומכובדת". דוסט-בלאזי אמר גם ש"איראן היא גורם מייצב באזור". שלא במקרה, הדברים נאמרו ביום שבו מצביעה מועצת הביטחון על תכנית הגרעין האיראנית. נראה שצרפת החליטה מי ניצח במאבק האזורי, והיא ממהרת לעמוד לצידו.

ד'זה וו: שוב הרגנו עשרות אזרחים בכפר כנא. שוב עמד – לכאורה – בראש הצבא שר ביטחון מן השמאל. שוב ממציא הצבא, כמו בחוף בית להיה, תיאורייה משונה, האומרת שאף שחיל האוויר הפציץ פעמיים את הבית, יכול להיות שהוא בעצם לא אשם, שאפשר שהבניין קרס בשל פיצוץ חומרי חבלה שהיו בו.

ואכן, אם היו שם חומרי חבלה, הדבר מצדיק את תקיפת הבית. כפי שאמר דני גילרמן, באימרה שאני חושש שתהפוך לשגורה בקרוב, מי שהולך לישון עם רקטות, מסתכן בכך שלא יתעורר.

אבל האם אכן היו בבית רקטות? חיל האוויר טוען שהיה לו מידע מודיעיני על כך. אה-הא. לאחר שהסתבר שקצין מודיעין ישראלי בחר את בסיס האו"ם באל חיאם כמטרה לתקיפה – עובדה המאששת, אגב, את דבריו של קופי ענאן, על פיהם הבסיס הותקף במכוון – מותר לפקפק באיכות המודיעין של צה"ל. אם ישנן רקטות, יוצגו נא מיד.

טענה אחת של צה"ל יש לדחות על הסף: שהוא פיזר כרוזים במקום וקרא לתושבים להתחפף, ומשלא עשו כן – דמם בראשם. יש לדחות אותה משתי סיבות: לא היינו מעניקים הנחות לחיזבאללה, אילו הרג תושבים בקרית שמונה לאחר שקרא לפינויה; זה עדיין היה פשע מלחמה. השניה, כמובן, היא שצה"ל החריב את הגשרים בדרום לבנון, השמיד את תחנות הדלק, הרס את הכבישים, ובלפחות שני מקרים צלף מהאוויר בפליטים שנסו על נפשם. זה לא בדיוק אקלים המעודד נטישה.

בקצרה, אנחנו חוזרים לשאלה הישנה של מידתיות. ולצה"ל לא נותרו עוד משאבי אמינות לסגת אליהם. מי שהתחיל את המלחמה בהכרזה על כך ש"נחזיר את השעון 20 שנים אחורה", ושלאחר מכן הורה "להרוס עשרה בניינים על כל רקטה בחיפה", הוא זה שצריך להביא הוכחות לחפותו, כאשר הוא – שוב – הורג אזרחים.

(יוסי גורביץ)