מזמן לא התמלאו העיתונים וגלי האתר בכל כך הרבה מלל ריק כמו ביום שישי, שעה שקלטת התעמולה של החמאס שודרה פחות או יותר בכל בית בישראל. מומחים בטחוניים, אומללה המדינה שאלה מומחיה, אמרו ש"נראה שהחמאס הכתיב לו את הטקסט". מומחים לשפת גוף, שעילגים גם בשפת הדיבור, אמרו ששליט נראה לחוץ ומפוחד.

החגיגה נמשכה גם היום, עם גליונות מיוחדים בכל עיתון, כולל הראיון הבלתי נמנע (למה, בעצם, הוא בלתי נמנע?) עם משפחת שליט. מעריב-NRG הגדיל לעשות, והוא ציטט את האל שרק אל אווסט, שטען ש"מקור בטחוני בישראל" אמר בדיון של מערכת הבטחון שישראל יודעת היכן שליט נמצא, אבל לא רוצה להסתער לשם משום שהמקום ממולכד היטב. אל שרק אל אווסט ציטט את ה"מקור הבטחוני" שלו כזועק כלפי שמיא "אנחנו שיודעים את סודות הגרעין של איראן במתקן הסודי בעיר קום, וגילינו את הכור הגרעיני בסוריה, הייתכן שאנחנו לא יודעים את מקום המצאו של גלעד?"

את הפנטזיה הערבית הזו – אכן, סביר שלאל שרק אל אווסט מקורות רבים ומהימנים במערכת הבטחון הישראלית – שעד כמה שאני יודע נרקחה בכלל במחלקת הל"פ של החמאס, מכר Nrg לקוראיו תחת הכותרת "דיווח".

אפשר לדוש בשאלה מה קדם למה, האם צהבהבותו של הציבור גרמה לכך שהעיתונים ינסו לנחש איזה בשר טרי ירצה האספסוף הפעם, או שמא יצרו העיתונים את היצר הצהוב בקרב ההמונים. אני נוטה לתפיסה הראשונה.

אפשר גם לשאול איך הקוסם התקשורתי הידוע, ההוא מהזגוגית המתנפצת והנצחון הדחוק על פרס, הצליח להעניק לחמאס נצחון תעמולתי כל כך בולט. לעזאזל, אנחנו שילמנו להם כדי שיואילו בטובם לשדר את התעמולה שלהם במקרנים שלנו. הרי אם היתה ממשלת נתניהו אומרת לחמאס שכל 20 העצירות שהם חפצים ביקרן עפו לצינוק ולא יראו אור יום או אדם עד יום שחרורם, שאגב לא יגיע בעתיד הנראה לעין כי עם שחרורן הן תעצרנה במעצר מנהלי – וזו היתה תגובה סבירה יותר מאשר לשחרר אותן – לחמאס לא היתה ברירה אלא לשחרר את הקלטת לאל ג'זירה. הרי הם זקוקים לה הרבה יותר מאשר אנחנו. הם צריכים להראות איזשהו הישג, אחרי כל החורבן שהמיטה חטיפת גלעד שליט על הרצועה.

ואחרי שהזעם והחימה חלפו, נותר לשוב על העמדה הישנה: אף על פי כן, אסור לשחרר את גלעד שליט במחיר שננקב עבורו. מותר לשחרר אסיר אחד עבורו, לא יותר; הפלסטינים יוכלו לבחור אותו. כל דבר שמעבר לכך הוא הזמנה לחטיפה הבאה, הענקת נצחון מיותר לחמאס וערעור מה שנשאר מהלגיטימיות של הפתח, שמתערערת גם כך.

מותר גם לומר שממשלה ישראלית נבונה, ולא כזו שנעה ממשבר למשבר, היתה ממהרת לשחרר את כל האסירים הפלסטינים שהיו מעורבים בעבירות התנגדות לישראל, שאינן כוללות רצח אזרחים, וכאלה יש אלפים. אבל כאלה הן ממשלות ישראל: תמיד הן מקמצות במחוות לידידים או ידידים למחצה, ומרעיפות אותן על אויבים. כך, למשל, שחררנו לחיזבאללה אזרחים ירדנים שירדן ביקשה את שחרורם.

נמאס לי מהטמטום של "לשחרר את גלעד בכל מחיר". השאלה היא פשוטה: האם אתה מוכן לשחרר את גלעד שליט גם במחיר מות בנך/אחיך/חברתך בפיגוע הראשון שיבצעו משוחררי העסקה? צריך לרשום את פרטיהם של הטמבלים האלה, ולהרים להם טלפון בפעם הבאה שאחד ממשוחררי עסקת שליט יבצע פיגוע, ולשאול אותם אם הם עדיין סבורים שהיה שווה.

אבל כנראה שזה לא יעזור: אותה היסטריה היתה בארץ ערב שתי העסקאות הקודמות עם החיזבאללה, שבהן מסרנו עצורים תמורות גופות וספק סוחר סמים, ספק בוגד. הרגשנות הזו פועלת כל פעם מחדש. אנחנו לא לומדים כלום.

הדבר היחיד הטוב שאפשר לומר על העסקה הזו הוא שבניגוד לזו הקודמת, הפעם טרחנו לברר שיש סיכוי סביר שהאיש שעבורו אנחנו משלמים אכן נמצא בחיים, ושאנחנו לא משלמים רק על בשר. אני מניח שזו השתפרות.

(יוסי גורביץ)

זה נגמר.

אתמול (ד') נכנסה שיירה של הצלב האדום לשכונת זייתון, לאזור שאליו מנסים רופאי הצלב האדום להגיע מאז שבת. במספר בתים עלובים, הם מצאו ארבעה ילדים וגבר אחד, מורעבים עד כדי כך שלא יכלו לשאת את עצמם. סביבם היו 15 גוויות. היום, לטענת אונר"א, תקף צה"ל משאית שלה והרג את הנהג – למרות שמדובר היה בשיירה שהגעתה תואמה עם הבהמה הירוקה. בתגובה השעתה אונר"א את פעילותה ברצועת עזה.

מדובר, כזכור, בארגון שבית הספר שלו הופגז שלשום על ידי הבהמה, שהרגה – על פי דיווחים שהיא לא מתאמצת במיוחד להכחיש – כ-40 פליטים שתפסו בו מחסה. הבהמה טענה בזעם שמבית הספר נורו לעבר כוחותיה פצצות מרגמה. לטענתה יש לה אפילו צילומים שיוכיחו את זה, שהיא תשחרר כשיעלה הרצון מלפניה.

אז מה?

*           *            *            *            *

נצא מנקודת הנחה שלשם שינוי הבהמה לא משקרת: שאכן טרוריסטים השתמשו בבית ספר כמחסה ממנו תקפו את חייליה. אז למה, לעזאזל, נתתם להם את המתנה שהם חיפשו כל כך?

מהנקודה התועלתנית בלבד, ונשאיר את המוסר מחוץ למשחק – כי ביהודים אנו עוסקים, ולהם יש מוסר משלהם – מישהו בצה"ל היה צריך להבין שמדובר בגול עצמי קלאסי. הפגזת פליטים ב-1996 חיסלה את מבצע "ענבי זעם"; ההפצצה השניה על כפר קנא, במלחמת לבנון השניה – וולגריות של המציאות ששום במאי לא היה מרשה לעצמו – התחילה את הספירה לאחור לקראת סיומה של המלחמה. זה לא מוגבל לישראל: סרביה הפסידה במלחמתה כשפגז מרגמה פגע בשוק של סרייבו והרג 68 אזרחים.

כלומר, הפגזת אזרחים רעה לאינטרס העצמי של הצבא. מישהו היה צריך לקלוט את זה אחרי הפעמיים הקודמות. הוא היה צריך לתת פקודה חד משמעית שבשום פנים לא משיבים אש ארטילרית לעבר מקום שיש בו אזרחים. במידה ויורים עליך אש אפקטיבית משם, אגף והסתער – ורצוי גם שתצלם. אבל אל תשלח ידך אל התותח.

בקצרה, חשבתי שהבהמה רוצה להצליח ומסוגלת להשליט משמעת על אנשיה. שכחתי עם מי יש לי עסק.

*           *            *            *            *

קדחת המלחמה שאנחנו נתונים בה מבהילה בעוצמתה. מזכיר את הימים הרעים של 1982. המשטרה מעיזה לטעון בבית משפט שיש להאריך את מעצרם של מפגינים – ערבים, אלא מה – משום שהם "פוגעים במוראל העם", לא פחות. השופט זרק אותם מכל המדרגות, אבל הוא היה חריג למדי.

השב"כ זימן לחקירה עשרות פעילי שמאל רדיקלי – ערבים ברובם, למי שחשב אחרת – כדי להתריע בפניהם על השתתפותם בהפגנות מחאה. במקביל, המדינה דרשה את מעצרם עד תום ההליכים של קבוצת אנרכיסטים שניסתה לחסום את הכניסה לבסיס חיל האוויר בשדה דב. חבר הכנסת גלעד ארדן, ששכח כנראה שהפריימריז כבר נגמרו ושמקומו בכנסת הבאה כבר מובטח, מציע להפסיק את קליטת השידורים הערביים בישראל.

"הארץ" מחה על כל זה, אבל כשבא לדווח על מעצרו של כתב הטלוויזיה האיראנית בישראל, חודר שאהין, הוא התייחס אליו כאל "תושב ראס אל עמוד בעל תעודת זהות כחולה". כפי שציין באזני יאיר, שהפנה אותי לטקסט הזה, בדרך כלל מכנים אדם שיש לו תעודת זהות כחולה פשוט "ישראלי". כאשר כותב "הארץ" על כך שנציגי מרצ וחד"ש נתקלים בקריאות בוז בתיכונים, הכותרת וכותרת המשנה משמיטות מידע קריטי ומבעית הרבה יותר: שנציגת חד"ש נורית חג'ג' נתקלה בקריאות "מוות לערבים" מצד התלמידים. בתל אביב. באירוע רשמי. זה, לטעמי, קצת יותר חשוב מהעובדה שגלעד ארדן הוגדר על ידי אותם תלמידים כ"מגניב".

כל זה מקושר היטב לדעת הקהל. בשעתו מחקתי אלפי טוקבקי שטנה בעבור נענע כחלק מעבודתי. לא ראיתי התפרצות זעם, שנאה וטירוף כזו בטוקבקים גם במלחמת לבנון השניה. משהו פה התפוצץ. יש עיוורון מוחלט לקורבנות האויב – שהיחס בקרבן בין אנשי חמאס לסתם אזרחים התהפך במהירות, משקרה המובן מאליו והסתבר שלחיל האוויר אזלו המטרות. אז החלה הבהמה לעשות את מה שהיא מתמחה בו יותר מכל: להכות באזרחי האויב כדי לנסות להביא להתשת מנהיגותו. זה לא עבד בלבנון ב"ענבי זעם" וב"דין וחשבון", זה לא עבד במלחמת לבנון השניה, זה לא עבד בהפצצת ערי התעלה במלחמת ההתשה, וזה לא עבד הפעם. ובכל המקרים, הפעולה הזו – תקיפה מודעת של אזורים מיושבים – שמטה את הקרקע המוסרית מתחת לרגליה של הבהמה. לא שלציבור הישראלי, שלא שונה בהרבה בימים אלה בצורת חשיבתו מהחמאס, אכפת.

*           *            *            *            *

ומעל לכל זה, מרחפת הבגידה הסופית של צה"ל בחברה שעליה הוא חי. תפקידו של הצבא הוא להכריע. הבהמה הדליפה לכל כלי התקשורת שהנהגת חמאס מסתתרת במרתפי בית החולים שיבא.

יכול להיות שזה נכון – או לפחות היה נכון; הדלפת המידע ודאי גרמה להם להתפזר – אבל השאלה היא מדוע צה"ל לא עושה משהו עם זה. כמו, למשל, לכתר את שיפא ולנהל בו קרב עד לכידתם של מנהיגי החמאס. שום דבר ארטילרי; הסתערות חי"ר ישנה וטובה. זה לא צריך להיות מסובך מדי. ואם החמאס יפתח באש מתוך בית חולים, הוא יכניס לעצמו נוקאאוט בשדה הקרב התעמולתי. אנחנו זקוקים נואשות לנצחונות בתחום הזה.

אז איפה צה"ל? הוא מכתר את עזה מאז יום ראשון – אבל לא מעז לתקוף. כי, כמובן, יהיו אבידות. והבהמה לא מכונה לאבידות. לא בקרב חיילים, על כל פנים. בפעם האחרונה שצה"ל ניצח, ב-1967, הוא איבד מעט יותר מ-100 חיילים ביום. אבל צה"ל מעדיף לאבד את הנצחון במלחמה, נצחון עלוב ככל שיהיה, ובלבד שלא לסכן את חייליו. הפירמידה התהפכה על ראשה.

*           *            *            *            *

עד כמה התהפכה, עד כמה הפכה הבהמה לגורם המסכן את ישראל, אפשר לראות בשער של אתר האטלנטיק היום. הסיפור לא חדש: מדובר במאמר המאד שווה קריאה של ג'פרי גולדברג על ישראל שלאחר מלחמת לבנון השניה, דרך דמויותיהם של אהוד אולמרט ודוד גרוסמן.

אבל הפעם הכותרת היא אחרת. היא "האם ישראל מחוסלת?". כותרת ראויה למדינה שצבאה ממהר לצאת להתקפות, אבל איננו מוכן לשלם את המחיר הנדרש כדי לנצח, או אף לומר לאזרחים – קבוצה שכנגדה הוא מנהל מערכה קבועה – את העובדה הזו. ובכך הופך אותה לנמר של נייר. ישראל מסוגלת להפוך את כל המזרח התיכון לשממת זכוכית, אבל איננה מסוגלת לנצח מיליציה חמושה-למחצה –  והתוצאה היא שמעולם לא נראתה צלבנית יותר, תלושה יותר, אפילו בעיני ידידיה.

*           *            *            *            *

כשהתחילה המלחמה הזו חשבתי – אלוהים יודע למה – שלקחי המלחמה הקודמת הופקו. ההתקפה האווירית הראשונה המדויקת היתה אינדיקציה חיובית. שכחתי שאנחנו תמיד מתחילים באיזו מכת מחץ של חיל האוויר, ואחר כך לא יודעים מה לעשות. תמכתי בבהמה, משום שחשבתי שהיא השתנתה.

היא לא. היא עדיין מתמחה בהרג אזרחים, וקוראת לכל מגע עם כוח חמוש למחצה שאשכרה מעז להשיב אש מדויקת "חילופי אש כבדים". אם יש משהו חיובי במלחמה הארורה הזו, הוא שהפעם הצבא לא יוכל לטעון שתקעו לו סכין בגב, שזו ההתמחות האחרת שלו. נתנו לו שבועיים, הוא לא ביצע שום צעד צבאי בעל חשיבות, ואף אחד – טוב, חוץ מהמשטרה – לא יוכל לקרוא להפגנות המצ'וקמקות נגד המלחמה גורם בעל חשיבות ברפיון טלפיה של הבהמה.

בתקופה שקדמה למלחמת המפרץ השניה, תמך בה תומס פרידמן, הפרשן המשפיע של הניו יורק טיימס. כשנה לאחר מכן, מול החורבות המדממות, הוא טען שזו לא המלחמה שבה תמך; הוא תמך במלחמה חכמה. אבל מה שפרידמן לא הבין אז, ומה שאני לא הבנתי לפני שבועיים, הוא – בפרפרזה על דונאלד רמספלד – שאתה יוצא למלחמה עם הממשלה והצבא שיש לך, לא עם אלו שהיית רוצה שיהיו לך. יש אבק דם על המקלדת הזו.

זהו, זה נגמר. אלא אם יקרה משהו חריג, הערב תקבל מועצת הבטחון החלטה הקוראת להפסקת אש. ישראל לא השיגה אף אחד מיעדיה. היא יוצאת מעזה כשהיא משאירה מאחוריה ערימה של גוויות אזרחים ואת החמאס כמנצח, שעמד במצור של הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון ויכול לו. עוד קצת דלק למדורה של הג'יהאד העולמי, עוד נצחון שיצוטט כחלק משורה של נצחונות – ביירות 1983, אפגניסטן 1989, לבנון ב-2000 וב-2006, עיראק כנראה ב-2010 – על כוחות "צלבניים".

לפני 20 שנים, לפני כשלונות אוסלו וההתנתקות, נהג השמאל הישראלי להטיח שאלה בפני יריביו, שאלה שלא היתה עליה תשובה: "אז מה אתה מציע". השאלה הזו חוזרת עכשיו כבומרנג: אז מה אתם מציעים? העובדה שאין תשובה טובה לשאלה הזו קוברת את חזון שתי המדינות קבורת חמור, ומשאירה אותנו עם חזון המדינה האחת, או בשמו האחר – סופה של ישראל, כשכל יהודי שחי בה ויש ברשותו דרכון זר ינצל אותו.

ואם זה לא היה עצוב כל כך, אפשר היה לגחך על הקומדיה שבה שר מלחמה לא אהוד, לא פופולרי, לא סימפטי ולא מנהיג יוצא למתקפה, רואה את התמיכה בו גואה – רק כדי לדעוך לשפל נמוך אף יותר בתוך שלושה שבועות.

אבל זה לא מצחיק. וזה לא משחק. ואני לא אזרח זר. ואני תמכתי בהתרת הרסן מעל כלבי המלחמה, מבלי לזכור שכל מה שהצבא שלי יודע לעשות הוא להרעיב ילדים בבתיהם הרוסים, כשגופות הוריהם מוטלות סביב, ולהפגיז את אלה האמורים להביא להם מזון.

(יוסי גורביץ)

שלשום (שישי) ירו אנשי החמאס עוד רקטת קסאם לעבר ישראל. למרבה הפאדיחה, הרקטה – שמטרתה היתה הטלת טרור על אוכלוסיה אזרחית בישראל – בחרה לפגוע דווקא במבנה צנוע בבית להיה שבצפון הרצועה, והרגה שם שתי ילדות. וראה זה פלא: שור לא געה, ציפור לא צייצה, והשמאל הרדיקלי הישראלי לא גינה. קשה לי להאמין שהוא היה שומר על שתיקה אילו צה"ל היה הורג, בטעות ותוך ירי לעבר מטרה צבאית, שתי ילדות.

גם לא היתה לו בעיה קשה מדי עם הירי הפלסטיני לעבר שדרות. נו, הם מדוכאים, אתם יודעים. עזבו אתכם עכשיו שירי ארטילרי לעבר אוכלוסיה אזרחית הוא פשע מלחמה ופשע נגד האנושות; כולנו יודעים שיש רק פושע מלחמה אחד בתוך הסכסוך הזה, נכון? עצם הרעיון שעזה עשויה להכבש בגלל שתושביה בחרו משטר שיורה לעבר ישראל הכה את השמאל הזה בתדהמה. באיזו זכות, שאלו, ישראל מגינה על אזרחיה. הרי מדובר במדינה שדיכאה את הפלסטינים 40 שנה ולא נתנה להם לפתח תעשייה משלהם, אז מה היא מוחה על כמה רקטות פצפונות ולא חשובות. היה גם מי שתהה מאיפה החוצפה הישראלית לראות בחמאס ארגון טרור, אבל כנראה שהוא באמת לא חי באזור.

ואז צה"ל יצא למבצע "הלם ואימה" קטן, והסב לחמאס את מה שהוא כנראה היום הגרוע ביותר של הפלסטינים, מבחינת אבדות, בהיסטוריה של הסכסוך המאוס הזה. יתר על כן, אפילו החמאסניקים עצמם נאלצו להודות שבין 230 ההרוגים של אתמול, רק 15 היו אזרחים לא חמושים. כלומר, פחות משבעה אחוזים. לא רע. ובהתחשב בכך שהחמאס מקפיד למקם את המפקדות שלו באזורים הומי אדם, כנראה שאי אפשר היה לעשות את זה טוב יותר. לשם שינוי, היה כאן סיכול ממוקד.

אין שום ספק מי אחראי במצב: הארגון שהכריז לפני שבוע שהוא מפסיק את הרגיעה. מצרים הטילה את האשמה על החמאס. כך גם אבו מאזן, שאמר היום ש"החמאס היה יכול למנוע את הטבח ברצועה".

ועדיין, השמאל הרדיקלי יצא אתמול להפגין נגד התקיפה. הוא לא הספיק לקבל את כל המידע. הוא הניח, אוטומטית, שבוצע טבח. כ-300 מפגינים מחו על ההפצצות המדויקות ברצועה. אני לא זוכר אותם מוחים על ההפגזות הבלתי פוסקות של עוטף עזה. אמנם, בהפגנה כזו לא היה טעם, אבל מה היה הטעם בהפגנה של אמש?

הטיעון של תוקפנות ישראלית לא מחזיק מים, הטיעון של "טבח חסר הבחנה" לא עובד – כל מה שנשאר הוא הטענה המשונה של "חוסר פרופורציות". היא אומרת למעשה שמאחר והתגלה שוב, אחרי כל הרטוריקה האיסלמיסטית המתלהמת, שאללה הוא עכבר, ושאסופה שבטית פרימיטיבית שיוצאת למלחמה על אומה חמושה ומתקדמת ממנה נוטה לספוג יותר אבדות – זה לא הוגן. אלא שחסידי הפרופורציות היו, סביר להניח, מזדעקים אם צה"ל היה מעניק תקציב קטן לתושבי שדרות, למען יוכלו גם הם לעסוק בתעשיה הזעירה הנדרשת לייצור קסאמים ולשיגורם לעבר רצועת עזה. זו היתה תגובה פרופורציונית, אבל הם היו טוענים שזה ירי לא מדויק לעבר אזרחים. אתמול היה ירי מדויק לעבר חמושים, כאלה שהיו אמורים לאכוף חוקי כריתת ידיים והלקאות – ועדיין השמיעו הרדיקלים זעקות שבר. ואם היו צה"ל והשב"כ מחסלים את אנשי החמאס הבכירים אחד-אחד, כפי שחוסלו בשעתו יחיא עייאש ואחמד יאסין, היו הרדיקלים זועקים שמדובר בהוצאה להורג ללא משפט. בקצרה, שום צורה שבה ישראל מגינה על עצמה – כן, בהריגת אויביה – איננה מקובלת עליהם. מצד שני, יש מעט מאד פעולות פלסטיניות שהם לא מסוגלים להבין. 

קשה להמנע מהמחשבה שמדובר בסוג מוכר מאד של פציפיזם, זה שאיבחן אורוול כשכתב ש"רוב הפציפיסטים משתייכים לכתות דתיות נידחות, או שהינם בפשטות הומניסטים, המתנגדים לנטילת חיים ומעדיפים לא לחשוב על הנושא מעבר לנקודה זו. אבל יש מיעוט של אינטלקטואלים פציפיסטים, אשר המניע האמיתי אך הבלתי מובע שלהם הינו שנאת הדמוקרטיה המערבית והערצת הטוטליטריזם". הח"מ לא חשוד באהבת-יתר של הצבא, כפי שתעיד הקטגוריה שהוקדשה לו, אבל הוא גם לא חושב שארצו טועה אפריורי, או שאין מפלצת בעולם הגדולה מהכיבוש הישראלי.

יש גם יש, ומי שהניף על דגלו את מלחמת-ההשמדה ומלחמת-הדת – "אללה מטרתנו, מוחמד מופתנו, הקוראן חוקתנו, הג'יהאד נתיבנו, המוות למען אללה הנעלה במשאלותינו" – לא יוכל להתלונן כשישראל מעדיפה להגשים את משאלתו הנעלה מכולן מאשר לחטוף עוד אחת מהרקטות שלו. גם אם הוא רוצח כושל עד מאד.

(הערה טכנית: יותר ויותר קוראים מתלוננים על קושי להכנס לבלוג. אודה לכם אם תאספו  את פרטי התקריות הללו ותשלחו אותן אלי, ygurvitz בשירות הדואר של גוגל.)

(יוסי גורביץ)

ה"רגיעה" עם החמאס הסתיימה לפני כשבוע, ושדרות ואזור עוטף עזה חזרו לחטוף את מנת הקסאמים הרגילה שלהם. הם חוטפים אותה מזה שלוש שנים, ובמשך שלוש שנים הבהמה הירוקה, ששותה כ-50% מכספי המיסים שלנו, לא מפסיקה את האש.

הבהמה טוענת להגנתה שהיא לא יודעת איך. אין לה אפשרות להגיב בירי ארטילרי מיידי לעבר יורי הרקטות מהרצועה, וירי מאוחר – מאוחר ולו בדקה וחצי – יפגע הרבה יותר בחפים מפשע מאשר במשגרים. על כן מטביעה הבהמה ים של דולרים במערכת "כיפת ברזל", שמועד הצבתה בשטח נדחה פעם אחר פעם, וכנראה לא תהיה איתנו גם ב-2010. בצה"ל מייחלים להגעתה, גם אם תתמהמה, אבל כלל לא ברור למה: "כיפת ברזל" לא מסוגלת, גם אם נורא תרצה, להגן על שדרות.

הסיבה לכך פשוטה ומייאשת: "כיפת ברזל" נזקקת לכ-30 שניות כדי להנעל על מטרה, לשגר טיל-נגד, ולפגוע; הקסאם פוגע בשדרות תוך פחות מעשר שניות. מתקבל הרושם שמערכת הבטחון בונה על "כיפת ברזל" כאמצעי להגן על אשדוד יותר מאשר על שדרות. פיקוד העורף כבר החל להכין את תושבי אשדוד לכך שגם הם יצטרפו בקרוב למעגל "שחר אדום".

זה לא אמור להיות כך, אבל התרגלנו שמדברים רק על פתרונות כגון אלה: הפצצה, הפגזה, יירוט. יש פתרון יעיל הרבה יותר, אבל הבהמה נורא לא רוצה שנדבר עליו ועל אחת כמה וכמה לא רוצה שננקוט בו, והוא כיבושה מחדש של רצועת עזה.

זה מה שצריך לעשות, וזה מה שצה"ל עושה הכל כדי שלא לעשות.

*           *            *            *            *

הבהמה מבהילה אותנו במספרי הרוגים במקרה של פלישה. יתכן שיהיה מספר הרוגים גבוה – הבהמה מדברת על מאות – ויתכן שהוא יהיה נמוך משמעותית מתחזיותיה. אבל אם יידרשו מאות הרוגים ישראלים כדי להפסיק את הירי על עוטף עזה – ירי שהנחיות פיקוד העורף מעידות על כך שהוא צפוי להתרחב – אז זה מחיר שצריך לשלם.

הבהמה נורא לא רוצה לשלם אותו. היא מבוהלת עד מוות מאבידות. ראינו את זה במלחמת לבנון השניה, כשפגיעה בחייל אחד היתה בולמת פלוגה שלמה, ולעזאזל המשימה. הבהמה איננה האשמה היחידה במצב, אבל היא האשמה העיקרית בו.

תפקידו של חייל צה"ל הוא להגן על אזרחי ישראל. לשם כך הוא מגוייס, מצויד, מאומן. אם הוא אינו עושה את זה, אין טעם בכל אותו גיוס, בכל המערך הלוגיסטי ובסיסי האימונים. תפקידו של החייל הוא להיות מגן אנושי, לחצוץ בין האזרח ובין האויב. לשם כך נבחר. רצוי היה, כמובן, שחיילים יגיעו למצב הזה מרצונם ולא כמגוייסי כפיה, ולא יהיו לי שום טענות למגויסי כפיה שיודיעו שהם לא מתכוונים לסכן את חייהם, אבל רוב חיילינו, ודאי ביחידות הקרביות, מעדיפים להעמיד פנים שהם התנדבו.

חייהם של חיילים זולים, אפריורי, מחייהם של אזרחים; הם אלו שנבחרו כדי להגן האחרונים ולו במחיר דמם. המקרה המובהק הוא יחידות חילוץ בני ערובה: חיילים שבמודע מסכנים את חייהם כדי להציל את חייהם של אזרחים.

אבל ישראל הפכה את הפירמידה הזו על ראשה. החיילים הפכו ל"ילדים", והאזרחים הפכו למגניהם של החיילים. טשטוש הגבולות שמבצעת החברה הישראלית בין חיילים ובין "ילדים" – הדוגמא הקלאסית היא גלעד שליט – מחזק רק את הצד השני. ראינו את זה כשצה"ל התעקש, במלחמה האחרונה, להמנע מקרבות באזור משגרי הקטיושות – משום שקרבות כאלה היו עולים באבדות קשות בקרב החי"ר. עדיף היה, לשיטתה של הבהמה, להמשיך את ההפגזות על חיפה.

הדבר הודגש היטב בפרשת הפגזתו של בסיס הטירונים זיקים. תחילה הודיעה הבהמה שהיא תמגן את הבסיס – ובכך העניקה לחיילים עדיפות על פני האזרחים, שאינם ממוגנים אלא אם שילמו על כך. אחר כך החליטו הקצינים הבכירים שעדיף שבכלל לא יהיו חיילים בזיקים, והסיגו את החיילים אל מחוץ לקו האש. לתושבי שדרות אין את הפריבילגיה הזו – ואם חלקם מעדיפים שלא לחיות בתנאי בליץ ונסוגים אל מעבר לקו הרקטות שצה"ל לא משתיק, הם מואשמים ב"חוסר יכולת עמידה".

ושוב, לבעיית הקסאמים אין פתרון אלא בכיבוש פיזי של השטח, הריגתם או מעצרם של כל פעילי החמאס, חיפוש מסיבי בכל בית, פירוזה בכוח של הרצועה, ומשטר כיבוש שירדוף כל פעיל חמאס ששרד עד חורמה. זה מה שחייב צה"ל לאזרחי ישראל – אבל מתחמק פעם אחר פעם מליישם. כל הבכירים, מאהוד ברק שר הבטחון וגבי אשכנזי ודרומה, מעדיפים ליילל ולטעון שהם "שקולים".

אל תהיו לי שקולים. זה לא התפקיד שלכם, להיות שקולים. התפקיד שלכם הוא להוציא את ילדי שדרות – שתיאור מכמיר של חייהם תחת הפגזות, מצד עיתונאית "הארץ" אבירמה גולן שעברה מהמרכז לשדרות, פורסם הבוקר –  מטווח האש. ומתגבר החשש שאשכנזי ושות' לא מאמינים ביכולתו של צה"ל לנצח, אם יחסי הכוחות הם לא פלוגה אחת + סיוע אווירי כנגד שני מבוקשים חמושים למחצה. לא בלי נפגעים, על כל פנים – והחשש מנפגעים בולם הכל.  תירוץ נוסף של הבהמה הוא ש"אין זמן" – שלא יתנו להם מספיק זמן כדי להשיג את מטרותיהם. בלבנון, קיבלה הבהמה יותר מחודש, ועדיין לא הצליחה להתקדם עשרה קילומטרים. לא הזמן היה הבעיה; החשש מנפגעים היה הבעיה. הסירו את החשש הזה, אמרו למפקדים שכן, הם יאבדו חיילים ועדיין יחתרו למגע, כי ככה זה במלחמה – וגורם הזמן מפסיק להיות שיקול.

צריך לומר להם דבר פשוט: אם אתם לא מסוגלים לעשות את זה, אם הצבא הממומן ביותר במזרח התיכון, שהתקציבים שלו נוגסים בבשרה של החברה הישראלית במשך שנות דור, שנשען על החברה היזמית וההיי-טקית ביותר בעולם, לא מסוגל להביס מיליציה לא מאומנת, חסרת תקשורת ופיקוד מסודר – אז הגיע הזמן לסגור את הבאסטה. שימו את הדרגות על השולחן, ולכו. אם זה המצב, אולי הגיע הזמן לעבור למיקור חוץ. שמעתי שבלאקווטר מציעים מחירים נוחים למדי לרגל המשבר הכלכלי. אבל אם הבהמה מתיימרת להיות צבא, הגיע הזמן שהיא תתחיל להתנהג כמו צבא, לא כמו איגוד העובדים של החיילים והקצונה.

מי שיידפק, כרגיל, יהיו תושבי עזה. לא נורא. הגיע הזמן שהפלסטינים, הדוגמא המפלצתית ביותר של לאומיות, יבינו שלטעויות יש מחיר: שאם הם דוחים את הצעת הפשרה של 1947, אז הם יקבלו פחות ממנה; שאם הם מגיבים על הנסיגה מהרצועה בירי לעבר ישראל, אז יהיה כיבוש מחדש, והוא יהיה סלחני פחות. אלה החיים. 

(יוסי גורביץ)

ציפי לבני אמרה אתמול את האמת הברורה מאליה: "לא ניתן להחזיר את כל החיילים". היא התייחסה, כמובן, לגלעד שליט. דבריה לא נשאו חן בעיני התנועה האידיוטית ביותר בישראל – תואר שהמאבק עליו קשה וצמוד – המכונה "מטה המאבק לשחרור גלעד שליט".

אסופת השוטים הזו, שדומה שהיא מאמינה שלולמרט מחזיק את שליט כלוא באיזו מעטפה נסתרת – אחרי הכל, היא לא מנסה "להיאבק" בחמאס, שכן אפילו האפופים הממלאים את שורותיה הצליחו לקלוט שהחמאס לא יתרשם מהם; היריב שלה הוא הממשלה –  ערכה על כן הפגנה צווחנית ורעשנית מחוץ לביתה של לבני. זו קיבלה כמה מהם לשיחה, והללו הופתעו – שומו שמיים! – מכך ש"לבני נשארה בעמדתה", למרות שזו "אומללה ופוגעת במוראל של כל חייל היוצא לקרב", לשיטתם. מישהו העז לומר לילדים המפונקים שהמציאות מסובכת ושהם לא יכולים לקבל את הצעצוע שלהם, והם המומים מהחוצפה.

בשיחה השבוע עם עדי גינת, היא העלתה נקודה מעניינת: ב-20 השנים האחרונות נערכו מספר קמפיינים למען שחרורו של רון ארד. הם היו חסרי תוחלת באותה מידה, אבל בהם מעולם לא תואר ארד כילד. גלעד שליט הופך לילד של כולנו. אולי זה נובע מכך שקשה לתאר נווט של חיל האוויר, בעצמו אב לילדה, כילד; אבל אולי זה נובע מהעובדה שהחברה הישראלית עוברת תהליך אינפנטיליזציה מזה שני עשורים. הדוגמא החדה ביותר לאחרונה היא הבחירה באסופת התמהונים שגירד סביבו רפי איתן לכנסת – שבעה מהם, לא פחות – כ"הצבעת מחאה".

גלעד שליט לא בבית, אבל זה לא בגלל ששרי הממשלה מעבירים אותו בחשאי ביניהם בתא המטען של הוולוו הממשלתית. הוא לא בבית משום שהוא משמש כלי משחק בידיו של אחד הארגונים הרצחניים והציניים ביותר בזירה, שאין לנו די מודיעין עליהם. ולא, זה לא כשלון של השב"כ. האחים המוסלמים, חוד החנית של הג'יהאד העולמי – שהחמאס הוא הסניף המקומי שלהם – הם לא ארגון שקל לחדור אליו, והצלחות בתחום הן נדירות ביותר.

האפשרויות לשחרורו של שליט הן שתיים. הראשונה, והבלתי סבירה שבהן, היא שישראל תשיג מידע מדויק על מיקומו ושתהיה לה אפשרות מעשית לפשיטה על המקום. סיכויי ההצלחה של פעולה כזו הם בינוניים, במקרה הטוב. סביר מאד ששוביו של שליט יהרגו אותו בטרם יצליחו בחורינו האמיצים לחלץ אותו – נזכיר שהפעולה הישראלית המוצלחת האחרונה לחילוץ בני ערובה היתה ב-1976, והיא נהנתה מגורם הפתעה שקשה להאמין שיהיה פה. גם באנטבה לא חולצו כל בני הערובה בשלום, והיו אבידות בקרב כוחות החילוץ. במקרה של הסתערות על איזו חושה בפאתי מחנה פליטים כלשהו, צפויות אבדות ניכרות בקרב הכוחות התוקפים – גם בשלב התקיפה וגם בשלב החילוץ. האם אנשי "מטה המאבק" ילכו לבקר את ההורים השכולים והאלמנות של מבצע התקיפה הזה, ויסבירו להם שהיה כדאי?

שיטת השחרור השניה, זו שזכתה להמון תשומת לב השבוע, היא העברתם של מאות אסירים פלסטינים לידי החמאס תמורת שליט. המשמעות היא שמאות אנשים שהיו מעורבים בפשעי מלחמה, היינו קטילתם של אזרחים ישראלים בלתי מעורבים, ישוחררו תמורת חייל אחד, שאיננו ילד ושלקח על עצמו סיכון מקצועי, מצער ככל שהדבר יהיה, כשהחליט ללבוש את מדי צה"ל. מנסיון עסקאות קודמות, חלק ניכר מהמשוחררים ישובו לנסות ולהרוג ישראלים – ולו משום שאין להם שום מקצוע אחר ומשום שהחברה הקניבלית מולה אנו ניצבים רואה ברצח אזרחים משהו נעלה. האם אחרי הפיגוע הבא בנתניה, או חדרה, או ירושלים, או תל אביב, יסבירו האינפנטילים מ"מטה המאבק" למשפחות השכולות של ילדים וילדות אמיתיים לחלוטין שהיה שווה, כי "הילד של כולנו" שב הביתה?

איכשהו, נראה לי שהם לא יהיו שם. איכשהו, נראה לי שהזעם הציבורי ייתלה אז בלבני ועמיתיה לממשלה – ובצדק מוחלט. הם יהיו האחראים לכל תוצאה של דילמת ה"ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך" הזו. בשביל זה בחרנו אותם.

אבל אנשי "מטה המאבק" לא רוצים שיבלבלו אותם עם עובדות. הם רוצים את גלעד בבית עכשיו. יכול להיות שהם גם רוצים שוקו ולחמניה. לא היה צריך להתייחס אליהם אלמלא הם ייצגו היטב את הפן הבכייני של הציבור הישראלי, שרוצה מלחמה אבל לא מוכן לשלם את מחירה, שרוצה לשלוט בשטחים אבל לא מצליח להבין איך קורה שיש כאן טרור, שמתייחס לחיילים כאל "ילדים" אסורים בפגיעה, ואחר כך עומד נדהם מול כשלונו של צבא שהפנים שאסור לו לספוג אבידות, ושהשיבה הביתה ללא נפגעים חשובה מהעמידה במשימה.

ואם לא יתנו לילדים המגודלים האלה את הצעצוע שלהם, הם יצרחו ויצווחו ויכחילו ויבעטו וירקעו בקרקע ויגידו לממשלה שלהם שהיא רעה ושהם ברוגז איתה. הגיע הזמן להפסיק את זה, הגיע הזמן להפסיק את הסיוע התקשורתי לזה, הגיע הזמן להפסיק להיות ילדים, להפוך למבוגרים, ולהבין שאי אפשר לקבל הכל בחיים.

זה לא יקרה בעתיד הנראה לעין, כמובן, ועל כן ראויה ציפי לבני לשבחים על שאמרה לצווחנים שהפגינו מול ביתה אמת לא נעימה. הם לא הפנימו אותה. אולי אחרים יפנימו. 

(יוסי גורביץ)

אל: מנהיג הדע'ווה, איסמעיל הנייה

מאת: מפקד הזרוע הצבאית, רצועת עזה, מוחמד דף

הנדון: השבוי הציוני גלעד שליט

בשם אללה הרחמן והרחום,

נכבדי,

מכתבי זה, כרגיל, יהיה קצר וזאת משום הצורך בשינוי מהיר של דירת המסתור. אנא אל תראה בכך פגיעה בכבודך או אות לכך שהזרוע הצבאית חדלה מלציית למורי ההלכה.

לענייננו.

הידיעות שהגיעו אלינו בימים האחרונים מישראל מעידות כי הציונים יחליטו בימים הקרובים על עסקה עם המינים השיעים מארגון החיזבאללה, וכי הם יעבירו לידי החיזבאללה את חביב העם הפלסטיני סמיר קונטאר, ארבעה לוחמים נוספים שנפלו בשבי הציוני במהלך המערכה של 2006, וכן עשרה גופות של שאהידים. בתמורה, יקבלו הישראלים את שתי גופות החיילים שעבורם יצאו למתקפת 2006.

האירועים הללו, ותמיכתם הרחבה של "קורי העכביש", היינו הציבור היהודי, במהלכים אלו, גורמים לי להציע לכבודו לנקוט בפעולה דרסטית ולהוציא להורג את השבוי הציוני גלעד שליט.

ניתן כמובן לטעון כי תנועת החמאס לא תוכל לקבל מחיר דומה עבור הגוויה מאשר תמורת החייל החי. סבורני כי האירועים האחרונים מוכיחים כי אף שוודאי שלא נוכל לקבל את כל 450 אחינו שבשמותיהם נקבנו תמורת גופה, הרי שהישראלים ממילא לא עמדו להעבירם לידינו.

נותרנו, אם כן, עם שאלת העלות והתועלת. אין מחלוקת כי נוכל לקבל יותר תמורת השבוי מאשר תמורת הגוויה, אבל שאלה זו מתעלמת משורה של בעיות הקשורות בהחזקתו של השבוי.

מאז נלכד שליט ביוני 2006, נאלצו אנשי הזרוע הצבאית להעבירו יותר מ-20 פעמים ממקום מחבוא אחד למשנהו. הסיכונים שבחילופי מחבוא אלו גבוהים מאד: יתכן כי משת"פ יבחין בתנועה, יתכן כי המזל"טים הישראלים המרחפים דרך קבע מעל הרצועה יבחינו בה, יתכן כי השבוי יימלט, ויתכן כי בעת העברתו – המתבצעת תדיר בתוך תא המטען של רכב – ייחנק למוות. אם יצליחו הציונים לחלץ את השבוי, או אם ימות, תשלם תנועת החמאס מחיר גבוה מאד, ללא תועלת.

מאז חטיפתו של השבוי ספגו המאמינים ברצועת עזה יותר מ-1,500 הרוגים מידי צבא הכיבוש – מספר העולה משמעותית על מספר ההרוגים שספגה לבנון במהלך התוקפנות של 2006 – ובין ההרוגים היו כמה מהשובים עצמם. יתר על כן, חוסר היכולת להביא לסיום מהיר של המו"מ הביא לסכסוך דמים בינינו ובין האחים שהגיעו מסומליה, אנשי ג'ש איסלם, דבר העשוי לפגוע בקשרינו העתידיים עם תנועת-האם העולמית; המאבק עם אנשי הג'ש איסלם אף הוביל לחטיפתם של כמה אנשי תקשורת והשחיר את שמה של תנועת החמאס ברגע שבו היתה זקוקה לתקשורת חיובית כאוויר לנשימה. עד כה, במשך שנתיים כמעט, הסב לנו השבוי נזק רב והביא לנו אפס תועלת. 

באחזקתו של השבוי מתגלמת בעיה נוספת. אני סמוך ובטוח בנאמנותם של כל אחד מאנשי, אבל גם לפדאיונים יש רגשות. מותם של כה רבים מאזרחינו עשוי לעורר רגשות נקמה בקרב מי משומריו של השבוי, והוא עשוי לנקום בו את מות קרוב משפחתו.

חוסר יכולתנו להביא את המו"מ לסוף מתקבל על הדעת מגדיל, מדי יום, את הסכנה שהפרשה תסתיים שלא בטובתנו ולא בשליטתנו. הריגתו של השבוי – תירוץ לכך ימצא על נקלה, ואין מי מאנשינו שלא יסכים לקפד את חייו – תגרום לנו לאבד חלק מיכולת המיקוח שלנו, אבל תמנע אפשרות של כשלון מוחלט, שיהווה מכה קשה לתנועת החמאס.

את הגופה לא יהיה כל קושי להסתיר. יש לנו נסיון בדבר. נוכל לשמר רקמות די.אן.איי. ללא בעיה. נסיון העבר, בעקבות הפיגועים בציר פילדלפי, מלמד אותנו כי הישראלים ישאו ויתנו לא רק על גופות, אלא גם על חלקי גופות.

עם זאת, אינני סבור שיש לבצע את ההוצאה להורג בעריפה בסכין בת קרן הפרה, כפי שהציעו האחים שמבחוץ; האירועים שבעיראק הוכיחו כי רברבנות כזו פוגעת משמעותית במעמד האחים המוסלמים בדעת הקהל, הן במערב והן בקרב החלקים הרגישים יותר שבקרב המאמינים. כדור רובה אחד בעורף יספיק בהחלט.

נושא נוסף שיש להביא לידיעת כבודו. שומריו של השבוי מעידים כי הערבית שבפיו משתפרת, וכי בשיחות עמם – הותרנו להם לשוחח עמו משום שאי שפיותו תוביל להגברת הסיכון לאובדן עצמי, אך הם מדווחים על כל שיחה – הוא מגלה עניין גובר והולך בדתנו הקדושה. באם יחליט השבוי להמיר את דתו לדת האמת, נמצא עצמנו בפני בעיה יחודית. על פי ההלכה, כמובן, לא נוכל להמשיך ולהחזיק בו. בימיו של צלאח א-דין, שחרורו היה מובן מאליו וגורר רגשי כבוד; כיום, עם שקיעת הדורות, יביא הצעד הזה, שבפני עצמו הוא אצילי ומעיד על עליונותה של דת האמת על אתניות זולה, רק לעג וקלס לתנועת החמאס. הפדאין, מעיראק ועד אפגניסטן, יהפכו אותנו למשל ולשנינה. האויב, מצידו, צפוי לאבד כל עניין בשבוי עם המרת דתו, או על כל פנים להציע הרבה פחות תמורתו; כך שאנו, האמונים על הפצת דבר האל ועל דחיקתם של הכופרים מאדמות הוואקף, מוצאים עצמנו בין הפטיש לסדן. דבר זה עשוי להביא בלבול לא רצוי בין שורותינו, במיוחד בקרב הלוחמים הפשוטים, אנשי הזרוע הצבאית, ורצוי למונעו.

אודה לך אם תכנס את המועצה בהקדם למען קבלת החלטה בנושאים דחופים אלו.

ברגשי כבוד ונאמנות,

מוחמד דף

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

החל מהבוקר, מופיעה בבר השמאלי של הבלוג מיניאטורה של הקריקטורה הידועה של קורט ווסטרגארד. היא מחזיקה בייחוס משונה למדי: היא, כנראה, הקריקטורה היעילה ביותר בהיסטוריה של המין האנושי – אבל רוב אלה שהושפעו ממנה לא ראו אותה מעולם.

הקריקטורה של ווסטארגארד הופיעה, יחד עם 11 קריקטורות אחרות, בגליון מיוחד של היומון הדני יילנד-פוסטן בספטמבר 2005. מטרת הגליון היתה למחות על פחד מפני איור דמותו של מוחמד על ידי עשיית הדבר עצמו. אף שהידיעה על כך פורסמה במצרים כבר באוקטובר 2005, המהומות סביב הקריקטורות פרצו רק בינואר 2006. למה? שאלה טובה. בהחלט יתכן שהמהומה, שמקורה בעיתונות הסעודית, החלה כנסיון סעודי מודע להפנות את תשומת הלב מעוד אסון בעת החאג' במכה; זו, על כל פנים, היתה דעתו של הבלוגר הסעודי The Religious Policeman.

הקריקטורה של ווסטרגארד ושתי קריקטורות אחרות – באחת נראה מוחמד כשהוא מנופף בסיף, ומאחוריו שתי נשים רעולות, ובשניה כשהוא בולם עדר מחבלים מתאבדים בגן עדן בקריאה "עצרו! עצרו! אזלו לנו הבתולות!" – היו למוקד הסכסוך. במחאה על קריקטורות שטענו כי האיסלם אלים, התפוצץ העולם המוסלמי בגל של אלימות.

ואז קרה דבר משונה. עיתונים ברחבי העולם סירבו לפרסם את הקריקטורות. הם פרסמו כתבות על השערוריה, על המהומות, על הפיגועים, על האיומים – אבל סירבו להראות את הדבר עצמו. הקוראים נאלצו לנחש – או סתם לגגל. במקרה אחד, בקנדה, נפתחה חקירה מטעם איזה גוף מק'קארתיסטי לאחר שמו"ל מקומי פרסם את הקריקטורות. עורך צרפתי שפרסם את הקריקטורות, פוטר; המו"ל שלו היה מצרי. ראיתי, בזמן אמת, את הלחץ האדיר שהופעל על כלי התקשורת שעבדתי בו, בנסיון להסיר אותן; לעורך שלי בנענע, נתי יפת, היו ביצים.

לפני חודשיים, נתפסו בדנמרק כמה מוחמדינים – ביטוי ארכאי ואפילו אוריינטליסטי, אני יודע, אבל יותר ויותר הוא הופך למדויק – כשהם מתכננים את רציחתו של ווסטרגארד. באקט של סולידריות עם קולגה שנאלץ לרדת למחתרת בגלל כת פראים, העיתונים הדנים שבו ופרסמו את הקריקטורה שלו. ושוב, מחוץ לדנמרק – שמפגינה, שוב ושוב, אומץ לב ראוי להערצה במלחמה מול הברבריות המוסלמית – כמעט אף אחד לא עשה זאת. בישראל, עורך של עיתון גדול שלח מכתב מתרפס לזרוע המקומית של האחים המוסלמים והבטיח שהן לא תפורסמנה.

זה לא היה המקרה הראשון. התרגיל הזה התחיל עם סלמן רושדי ו"פסוקי השטן" שלו. חומייני ושאר האייטולות ידעו על הספר רק משמועות, אבל זה הספיק בשביל להוציא פסק דין מוות, ולהצית מהומות ברחבי העולם. ואחרי רושדי היה "כניעה" של תיאו ואן גוך ועייאן הירסי עלי, וואן גוך נורה ונשחט ברחוב, כשהמשפט האחרון שלו הוא "אנחנו לא יכולים לדבר על זה?". וחודשיים אחר כך התחילה הכניעה ההולנדית הגדולה: בשל איומי המוחמדינים, נמנעה הקרנתו מחדש של "כניעה". הירסי עלי גורשה בפועל ממולדתה המאמצת. ואחר כך בא "פיטנה" והיסטריית הפחד הגדולה סביבו.

ההמנעות מפרסום הקריקטורות איננה נובעת מאיזה רצון "לכבד" את הדת הרצחנית ביותר והמפגרת ביותר על פני כדור הארץ. לא, היא נובעת מפחד. בשנות התשעים פרסמה אשת ימין צעירה, טטיאנה סוסקין, כרוז לא סימפטי במיוחד שבו נראה חזיר הכותב את הקוראן. כרוז לא סימפטי – אבל מה שקרה לסוסקין היה סימפטי עוד פחות. הפרקליטות הוציאה מהנפטלין את הסעיף בחוק האוסר על "העלבת דת", ומכוחו נשלחה סוסקין לשנתיים מאסר. השופט לא בעט את הפרקליטות מכל המדרגות בטענה של "הגנה מן הצדק", אף שהחוק היה מזמן אות מתה והעלבת דת היא חלק בלתי נפרד מכל תכנית אקטואליה ישראלית. המניע, כאן ובהחלטתם של עורכים ישראלים לא לפרסם את מה שהיו צריכים לפרסם, היה פחד.

אפשר, כאן ובבריטניה ובצרפת ובארה"ב, לרדת על הדת היהודית ועל הקתוליות ללא חשש. אפשר היה, בשער של גלילאו, לפרסם תמונה של הבתולה מאריה עם ראש פרה. יצירת אמנות ידועה לשמצה בארה"ב זכתה למימון ציבורי, אף שכל המיצג היה קרוסיפיקס טבול בצנצנת שתן.

וזה בסדר. יותר מבסדר: כך זה צריך להיות. זה חופש הביטוי. הדת היא חלק מחיינו, למרבה הצער, והיא אחראית לשורה של עוולות. ביקורת עליה היא דבר לגיטימי. אבל, משום מה, הביקורת עוצרת כשהיא מגיעה לכת מסוימת, שמוצאה מפדופיל אנלפביתי מחור נבער במיוחד במאה השביעית. כל אחד משמות התואר האלה, אגב, עומד בכל ביקורת הסטורית – אבל אנחנו לא מעיזים לומר את זה. יותר ויותר, מתגנב התואר "הנביא" לשמו של מוחמד גם בעיתונות מערבית מיינסטרימית. עוד לא הגענו ל"הנביא מוחמד, עליו השלום" – אבל אנחנו בדרך.

והגיע הזמן להפסיק לפחד. כי הפחד הוא ראשיתה של הכניעה. כי הפחד הוא ראשיתה של הצנזורה העצמית, שהיא גרועה משמעותית מצנזורה חיצונית. כי הפחד הוא צל שרודף את דבריך, את כתיבתך, את היותך; הוא גורם לך לשקר לעצמך.

הגיע הזמן, אם לצטט את מרטין לותר קינג שהשבוע מלאו 40 שנה למרטיריום שלו, להבין שחיינו מגיעים לקיצם ברגע שבו אנו שותקים על דברים חשובים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

גודל העליבות: "פיטנה" של חבר הפרלמנט ההולנדי חרט וילדרס הוא, איך לומר, לא בדיוק יצירת מופת. הוא מכיל מראות קשים, תצלומי תקריב של גופות חרוכות, והוא סרט תעמולה לא מי יודע מה מתוחכם. לא שהוא שגוי; הקישור שהוא עושה בין פסוקי הקוראן, הטפות האמאמים ובין הביצוע בשטח מדויק. ההתמקדות שלו באנטישמיות ובהכחשת השואה – השלט המצמרר ההוא מההפגנות בלונדון בעקבות הקריקטורות, "הכונו לשואה האמיתית" – מציקה לאלה שמעדיפים לטמון את ראשם בחול. הקישור הזה, הצבת המראה הזו, הוא שהפך את וילדרס לאויב הציבור.

בניגוד לשמועות, וילדרס לא שרף או קרע ספר קוראן בשידור חי. זה לא משנה. ההיסטריה נכנסה להילוך גבוה עוד לפני שווילדרס סיים את הכנת הסרט. הדימיפיקציה של הולנד ושל המערב הגיעה לשיאים חדשים. ממשלת הולנד, ערש חירויות הפרט וזכות הדיבור, מחפשת עכשיו אמצעים להעמיד לדין את וילדרס על אמירת האמת, והיא עושה ככל יכולתה כדי למנוע את הקרנת הסרט.

באקט מטומטם במיוחד, מאות הולנדים העלו סרטונים ליו-טיוב שבהם הם מתנצלים על "פיטנה" – סרט שלא הם יצרו ושאין להם שום קשר אליו. ההתנצלות הזו רק משחקת לידיהם של הנעלבים-תמיד ושל הרוצחים בשם אללה. אבל זה מחוויר לעומת הודעתם של אנשי עסקים הולנדים שהם יתבעו את וילדרס, אם עסקיהם במדינות מוסלמיות ייפגעו. קשה לחשוב על התקפה בוטה יותר על חופש הביטוי, מאשר איום בתביעה כנגד אדם האומר משהו בשל פעולתו של גוף שלישי, בלתי תלוי – ויש להוסיף, גוף שנמצא תמידית על סף איש שפיות. 

בינתיים, מעלה ממשלה בעולם הערבי – הממשלה היחידה של האחים המוסלמים – הצגת בובות לילדים, במסגרתה ילד גיבור שוחט את נשיא ארה"ב בוש והופך את הבית הלבן למסגד גדול. אבל נראה לי שהפעולה הזו, מצד ממשלה שהאיחוד האירופי רוצה להכיר בה, לא תזכה לשבריר מהגינוי שזכה לו סרט תעמולה גס אך מדויק שהופק על אפה ועל חמתה של ממשלת הולנד.

המוגלה מתפרצת החוצה: היום נחשף האירוע השלישי בשבוע האחרון של התעללות בילדים מצד הורה חרדי. המקרה המחריד-במיוחד הזה, אונס הילדים כדי לנקום באב, גורם לך לתהות אם חינוך ליברלי יותר – למשל, כזה שהיה מפגיש את האם עם "מדיאה" של אוריפידס – היה מונע את האירוע.

וכן, זו תופעה דתית. במשטרה כבר מודים שבבני ברק תקיפה מינית היא עבירה הרבה יותר נפוצה מאשר בגוש דן. מי שמכיר את המוסר הדתי הקתולי, הדומה מאד, ומכיר את פרשיות הכמרים הפדופילים, לא יופתע – וגם לא מהעובדה שלרבנים יש עבר שחור של חיפוי על עברייני מין מאנ"ש.

טלי פרקש כתבה טור אמיץ בוויינט, שקורא להפסיק את תפיסת המשטרה והפסיכולוגים כ"מוייסרים", להפסיק עם החיפוי האוטומטי ולהתמודד עם התופעה. יש לקוות, אבל לא הייתי בונה על זה, שהשטפון של השבוע האחרון הוא תוצאה של מחנכים שנמאס להם מקשר השתיקה. אז בפעם הבאה שאיזה מחזיר בתשובה יטיף לכם על החינוך החרדי המשובח, תשאלו אותו בנימוס אם כבר ניפו את כל הפדופילים מרשימת המורים.

פליפ-פלופ: פעם, מזמן, אהוד ברק נהג לומר דברים שליליים על ממשלת אולמרט ולקרוא להתפטרותה. זה היה לפני שהצליח להצטרף אליה כשר בטחון. אחר כך הגיעה ועדת וינוגרד, וברק הפר את הבטחתו, שניתנה לעיני המצלמות, לפרוש מן הממשלה לאחר דו"ח וינוגרד. את ההודעה הזו הוא נתן אז תוך כדי כניסה לישיבת הממשלה, כדי שלעיתונאים לא תהיה אפשרות לשאול שאלות קשות.

לאחרונה, מתקבל הרושם, ברק לא מרוצה בממשלת אולמרט. מצבו בסקרים אומלל – לא שזה משנה, כי אין בחירות אישיות, אבל הפרשנים הפוליטיים התרגלו – ומצבה של מפלגתו לא הרבה יותר טוב. יתר על כן, אולמרט גונב לברק את המצביעים, כשהוא מציב את עצמו בפועל כראש מחנה השלום – היינו, האיש שישיג הסכם-דמה עם אבו מאזן.

אז מה עושה ברק? הוא מודיע להורים שכולים שאולמרט היה צריך להתפטר בעקבות מלחמת לבנון השניה. בוקר טוב, אודי –   אבל מתי בשלה בך התובנה הזו? איפה היית רק לפני חודש וחצי? אתה באמת חושב שהזכרון שלנו כל כך קצר?

כשהשר חובש כיפה: תושבי ישראל למדו מנסיון מר ששרים חובשי כיפה הם צרה צרורה. אם השר מחזיק בתיק החינוך, התוצאות – בערות ויהדות – ידועות. אבל שר חובש כיפה יכול להזיק גם בתיק התיירות: פתאום, טיילת בחברון הופכת לפרוייקט תיירותי מרכזי, והמשרד מוצא את עצמו תומך במאחזים.

וזה לא רק שוחד וזה לא רק בניזרי (אם כי יש לשאוב עידוד מכך שבתיק הזה הורשע לראשונה גם הרב שנתן גושפנקא הלכתית לפשע): אלי ישי הפך את משרד התמ"ס לקרדום לחפור בו קולות. המשרד פתח בשנת 2007 46 קורסים להכשרה מקצועית בתחומי היהדות – ביניהם לא פחות מ-28 קורסים בתחום הפורח של סופרי סת"מ – אבל אף לא קורס אחד ביישומי מחשב, למשל.

כלומר, ישי הפנה את משאבי המשרד שלו לשירות הסקטור המצומצם שלו על חשבון הציבור הכללי. בהתחשב בכך שהמשתתפים בקורסים זוכים לשכר – זעום, אבל שכר – בשל השתתפותם בהם, ובהתחשב בכך שהשוק לא משווע לגדודים חדשים ורעבים לעבודה של כותבי מזוזות, עולה כאן חשד ממשי לשיחוד בוחרים – ועל חשבון הציבור.

מה אפשר לעשות? כלום, כנראה. התרגלנו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

התחלה שקטה למלחמת אזרחים: טרם נרגענו מהתחנפותה של דליה איציק לאספסוף, והחרה אחריה השר לבטחון פנים: אבי דיכטר הנחה את המשטרה להרוס את ביתו של המחבל מישיבת מרכז הרב.

הריסת בתים מתבצעת בשטחים בלבד. היא נובעת מתקנות שעת חירום 1945 – אותן תקנות שהגדיר מנחם בגין, בצדק מוחלט, כ"גרועות יותר מאלו של הנאצים" – והן מעניקות לכל מפקד צבאי סמכות להרוס בתים. כשדיכטר מורה על הריסת בית הנמצא בתחומי מדינת ישראל, והמיושב באזרחים ישראלים – מכוח איזו סמכות הוא עושה זאת? ודוק – כמו כל העולם, אינני מכיר בסיפוח הישראלי של מזרח ירושלים, אבל דיכטר ודאי מכיר בו.

במעשה הזה – אם אכן יתבצע; במה שנראה כהצבעת אי אמון שקטה בשר התזזיתי והמעט טמבל שלהם, בכירי המשטרה פנו לייעוץ משפטי ממשרד הבטחון –  מחיל למעשה דיכטר את חוקי הכיבוש החלים בגדה המערבית גם על ערביי ישראל, ומנטרל למעשה את אזרחותם. מעתה, אם יעלה זממו בידו, יהיו גם ערביי ישראל חשופים לנקמה קולקטיבית מטעם זרועות הבטחון.

דיכטר משחק היטב לזרועות הימין הקיצוני, ששורה מארגוניו הקיקיוניים קראו היום לאזרחים לבצע את הריסת בית המשפחה בעצמם. אם דיכטר מנסה, כמו איציק, לרכב על גב הנמר, רצוי שיזכור שפעולה שכזו תהווה הצדקה לשבירת כל הכלים ולהתקוממות בקרב ערביי ישראל. הם יציינו, ובצדק, שאת בית משפחת הבוגד והרוצח נתן עדן-זאדה דיכטר לא ניסה להרוס. האם דיכטר לא מבין את זה? הוא מבין, אבל כמו איציק, הוא מוכר את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל עבור כמה דקות של תהילה עכורה.

מצד שני… בכל פעם שאני כותב משהו על הצורך בשימור ושיפור היחסים עם ערביי ישראל, אני נתקל באיזה בשארה שמשחק ישר לידיים של הגזען הממוצע. התולעת התורנית היא שייח' ראאד סלאח, ראש התנועה האיסלמית הצפונית ותומך חמאס ידוע.

סלאח, שכבר ישב כמה שנים בכלא על תמיכה בעמותות חמאס – אבל הכניס נוקאאוט לתביעה והציג את המשטרה באור נלעג, כשהטענות המנופחות שלה על היותו "סוכן איראני" ומתכנן פיגועים נמסו כשלג בצהרים –  יצא בעוד אחת מההצהרות השקריות שלו. הפעם הוא לא רמז, כמו שרמז בפברואר, שהיהודים טובלים את פתם בדם; הוא סתם הכחיש את קיומו של בית המקדש.

עכשיו, ליהודים יש מיתוסים משונים מאד, פתולוגיים לעיתים, על ההיסטוריה שלהם. הם מאמינים, למשל, שהם צאצאיהם של יהודים שחיו ביהודה קודם ל-70 לספירה; לטענה הזו אין שמץ של ביסוס. אבל בשביל להגיע לפסיכוזה בתחום, צריך כנראה להיות מוסלמי. השמאל שתק במשך שנים כשטענות מפגרות כמו אלו של סלאח הופרחו באוויר; הוא גם לא התמודד עם הכחשת השואה שהיא קו ההגנה המוסלמי הראשון. לשתיקה הזו אין מקום, וגם לא למבטים נבוכים. מי שמשמיע שקרים כאלה צריך להתקל בתגובה נחרצת, שתאלץ אותו להודות בטעותו או לצאת מכלל בני התרבות. שייח' סלאח יכול להיות רגוע; הוא מעולם לא היה אחד מהם.

מלכודת הדבש של ערוץ 10: לפני כחודשיים, הריץ ערוץ 10 את אחת התכניות הבזויות ששודרו בישראל. התרגיל, שהתבסס על תכנית טלוויזיה אמריקנית, היה פשוט: תחקירני הערוץ היו מתחזים לבנות טיפש עשרה בפורומים, ומפתות סוטים אומללים להגיע אליהם הביתה. כשהללו היו מגיעים, עם שוקולד וקונדומים, הם היו נתקלים במצלמות הערוץ – ובמשטרה. ההשפלה התבצעה מול פני האומה. אגב, לא ראינו הרבה כתבי אישום – וכנראה שלא במקרה. בכלל לא בטוח שבוצעה כאן עבירה, שכן בשום שלב לא היתה קטינה אמיתית מעורבת.

שופט ניו יורקי אישר שלשום תביעה בסך 100 מיליוני דולרים כנגד תכנית-האם האמריקנית, שהגישה אחותו של אחד הקורבנות. הקורבן, עוזר התובע המחוזי, התאבד ביריה כשהמשטרה פשטה על ביתו. האחות ביכתה את פעולתה "חסרת המעצורים של קבוצה שמינתה את עצמה לשמש כשופט, חבר מושבעים ותליין, שעודדה על ידי תכנית ריאליטי שיצאה משליטה". לניו יורק טיימס, בלינק מעל, יש כמה מילים חשובות לומר על ההשחתה שמבצעת התכנית הן באנשי הטלוויזיה והן באנשי אכיפת החוק.

למזלנו, אף אחד מקורבנות הלינץ' הטלוויזיוני עוד לא התאבד. ראוי, עם זאת, שערוץ 10 ילמדו את הנושא; השבוע למדנו שאין להם די כסף כדי לשלם לספקים שלהם. תביעה כזו יכולה להביא לסגירת הערוץ, וחבל – תכניות החדשות שלו טובות, בהתחשב.

צוללת אל הביבים: משהו משונה התחיל לקרות בפריימריז הדמוקרטיים האחרונים: הילארי קלינטון החלה זוכה לפתע לתמיכתם של רפובליקנים שהפכו לדמוקרטים. בפריימריז שהיו אתמול במיסיסיפי, היא זכתה לתמיכתם של 75% מהרפובליקנים האלה. איך זה קרה? אולי הרמז נעוץ בכך ש-15% מתומכיה של הילארי אמרו לאחר ההצבעה שיתאכזבו אם תזכה במועמדות.

בחודש האחרון, קורא איש הרדיו הימני המשפיע, ראש לימבו – קחו את אדיר זיק ותכפילו ב-100 אלף כדי לקבל תיאור גס של השפעתו – לרפובליקנים לעשות בדיוק את זה. הרציונל שלו הוא שלרפובליקנים טוב שהסכסוך הפנים-דמוקרטי יימשך כמה שיותר, ושחבל לתת לאובאמה לסיים את ההתכתשות ולעבור לחזית מול מק'קיין.

השטיק המסריח הזה, גניבת בחירות פשוטה, אמנם איננו של הילארי – אבל נראה שהיא לא מתנערת ממנו. כמה מבחירי הקמפיין של קלינטון הופיעו, משום מה, בתכניתו של לימבו לאחרונה.

לפני פחות משבוע, נאלצה יועצת בכירה של אובאמה, סמנתה פאואר, להתפטר לאחר שתיארה את קלינטון כ"מפלצת". שלשום, הודיעה תומכת בכירה של קלינטון, ג'ראלדין פרארו – המועמדת הדמוקרטית לסגן הנשיא ב-1984, השנה הקטסטרופלית שבה ניצח רייגן ב-49 מדינות – שכל המועמדות של אובאמה נשענת על כך שהוא גבר שחור ושפרט לכך אין בה דבר.

נו. פאשלה. קורה. אבל כשהתבקשה פרארו לחזור בה, היא תקפה בחריפות: "גזענות היא דו כיוונית. אני באמת חושבת שהם תוקפים אותי בגלל שאני לבנה. מה דעתך על זה?" פרארו לא פוטרה מתפקידה, וקלינטון הסתפקה באמירה ש"יש חילוקי דעות" ביניהן בנושא. ויש עוד – אנחה – כמעט שישה שבועות עד פנסילבניה. מבריק.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 (יוסי גורביץ)