החברים של ג'ורג'

מלחמה באיראן? דז'ה-וו מעיראק 2003

בשבת האחרונה, בפוסט "מלחמה באיראן? אולי הפעם היא זוחלת כדי להיוולד", ניתח יוסי את האינטרסים שעומדים מאחורי חרחורי המלחמה מצד ביבי וברק ומאחורי התגובה האמריקאית לנהמות הקרב האלה. ההנחה של יוסי היתה שהדבר האחרון שאובמה צריך עכשיו זה עוד מלחמה במזרח התיכון. להערכתי, התמונה מורכבת יותר. כשבוחנים את הסוגיה הזאת מזווית כלכלית מסתבר שהאינטרס האמריקאי הוא אינו חד משמעית נגד תקיפה באיראן, ואותו הדבר נכון גם לגבי האירופים.

כדי להבין את מפת האינטרסים העולמית סביב העימות עם באיראן צריך להביא בחשבון את המהלכים האחרונים של האירופים כנגד האיראנים. באמצע ינואר כמה ממדינות אירופה הכריזו שמיולי הקרוב הן יטילו אמברגו נפט על איראן, כסנקציה על המשך הפעילות האיראנית לפיתוח פצצה גרעינית. ההכרזה הזאת הובילה, כצפוי, לקפיצה במחיר הנפט. אבל עוד לפניה מחיר הנפט הגולמי היה סביב 100 דולר לחבית.

כידוע, למרות כל תוכניות החילוץ והסיוע, למרות הטריליונים שהוזרמו למדינות ה-PIGS הכושלות ולמרות הריבית שכבר כמה שנים מגרדת את הרצפה, כלכלת האיחוד האירופי לא צומחת. הסיבה העיקרית לכך היא מחיר הנפט הגבוה, מכיוון שבלי אנרגיה זולה אין ולא תוכל להיות צמיחה כלכלית. במציאות הזאת אין שום היגיון במהלך האירופי להטיל אמברגו נפט על איראן. זה מנוגד לכל האינטרסים שלהם. קשה לי להאמין שלמנהיגי אירופה חשוב יותר למנוע מאיזה דיקטטור במזרח התיכון להצטייד בנשק גרעיני מאשר להציל את הכלכלה הקורסת שלהם.

לכן אין ברירה אלא לחפש אינטרסים סמויים שעומדים מאחורי המדיניות התמוהה הזאת. אמנם המשמעות היא שאני נאלץ לבסס את התיאוריה שלי על הנחות שקשה מאוד להוכיח אותן, אבל כל אחת מהן כשלעצמה הגיונית וסבירה, ושילוב ביניהן הוא הדרך היחידה שמצאתי עד כה לקבל תמונת מצב קוהרנטית למצב הנוכחי. קבלו את זה כהצעת הגשה.

קודם כל, חשוב לדעת שאיראן נמצאת במצב ייחודי בהשוואה לשאר המדינות החברות באופ"ק. בשנתיים האחרונות רוב חברות אופ"ק הודיעו שהגדילו את תפוקת הנפט שלהן (גם אם בכמויות קטנות עד כדי מזעריות) בניסיון לענות על הביקוש ולפצות על הירידה בתפוקה בלוב ובסוריה. לכאורה, האינטרס של יצואניות הנפט הוא להקטין את ההיצע כדי לשמור על מחיר גבוה ועל הכנסות גבוהות בהתאם. אבל צריך לזכור שרוב המשטרים שעומדים בראש המדינות האלה תלויים בחסות שמעניק להן הממשל האמריקאי, מה שחושף אותם ללחצים עצומים מכיוונו במטרה לשמור על מחיר נפט נמוך ולמנוע פגיעה נוספת בכלכלת ארה"ב.

אחמדינג'אד לא מתעניין יותר מדי באינטרסים האמריקאיים, ואיראן היא אחת החברות היחידות באופ"ק שהקטינו את תפוקת הנפט שלהן בחודשים האחרונים. אם נצא מנקודת הנחה שהקטנת התפוקה היא תוצאה של מדיניות מכוונת ולא מכיוון שאיראן הגיעה לשיא התפוקה שלה (מה שבאופן חריג תואם להצהרות הרשמיות שלה), המסקנה תהיה שאיראן היא אחת החברות היחידות באופ"ק שבשטחה עדיין אפשר למצוא מאגרי נפט גדולים ובלתי מנוצלים, רק שהגישה אליהם חסומה למערב.

בינתיים, הכלכלה האיראנית נמצאת על סף תהום, ומנהיגי אירופה מודעים לכך. בעוד שהמשבר באירופה הוא בעיקרו פיננסי, באיראן הוא ריאלי, ריאלי עד כדי התנפלות על הבנקים ואולי אפילו רעב. מה גם שב-2 במרץ מתוכננות באיראן בחירות לפרלמנט. במציאות כזאת, מספיק שמנהיגי אירופה יאיימו באמברגו כדי לערער את המצב הכלכלי באיראן ולדחוף את האיראנים המיואשים אל עבר מהפכה עממית, ואולי הפעם, בשונה מהניסיון הקודם במאי 2009, היא גם תצליח.

מן הסתם, מהפכה כזאת תלווה בסיוע צבאי מאסיבי מצד נאט"ו ואולי גם מצד ארה"ב (אם נאט"ו התערבה במלחמה בלוב, שאחראית על כ-3% מאספקת הנפט העולמית, אין סיבה להניח שהיא תתעלם ממצב דומה באיראן, שאחראית על יותר מ-10%). כך תיפתח בפני חברות הנפט המערביות גישה למאגרים הבלתי מנוצלים של איראן.

בעצם, מה שקורה הוא שאנחנו צופים בשידור חוזר של מלחמת עיראק 2003, אחד לאחד: איומים מצד מנהיגים מערביים מפני התחמשות של דיקטטור מטורף בנשק להשמדה המונית, הכנת דעת הקהל למלחמה, יציאה להתקפה והשתלטות על מאגרי הנפט של אותה המדינה, שעד לאותה נקודה לא היתה גישה אליהם.

זאת פרשנות בעייתית, אני מודע לכך. קשה מאוד להוכיח אותה וקל להאשים אותה בהיותה "תיאוריית קונספירציה". אבל בעולם שאחרי מלחמת עיראק 2003, כשלכולם כבר ברור וידוע שהסיבה העיקרית שהובילה את בוש להסתער על עיראק היתה הניסיון להשתלט על מאגרי הנפט שלה, ולא למנוע התחמשות של סדאם חוסיין בנשק להשמדה המונית או "להביא דמוקרטיה למזרח התיכון", אין שום סיבה להניח שהעימות הנוכחי עם איראן הוא שונה.

אובמה רק משחק את התפקיד שלו בהצגה הזאת, ואת התפקיד הזה הוא ממלא בצורה הרבה יותר חכמה מקודמו: בעוד שהטקסני חמום המוח הכניס מאות אלפי חיילים אמריקאים היישר אל התופת העיראקית, אובמה נותן לאירופים לעשות עבורו את העבודה במישור הדיפלומטי והכלכלי, ואולי ישראל תעשה עבורו את העבודה במישור הצבאי.

התקפה על איראן אולי תוביל למי יודע כמה הרוגים, אבל לטווח הארוך תוזיל את מחיר הנפט ותאפשר חזרה זמנית לצמיחה כלכלית באירופה ובארה"ב. זה בדיוק מה שאובמה צריך, זה בדיוק מה שהאירופים צריכים, וכמו שיוסי כבר הראה – גם לביבי ולברק יש רק מה להרוויח ממלחמה שכזאת.

או במילים אחרות – הכינו את המקלטים.

(הפוסט פורסם במקור כאן.)

(אהרן פורת)

פוסט אורח: הדחליל של ליברמן

בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התקשורת המסחרית מתעלמת מהמהלך הזה כמעט לחלוטין (מלבד יחידי סגולה כמו צבי יחזקאלי), אבל מי שהצליח לפתח רגישות מסוימת למצבו של האדם ומכיר את הפרטים לא יכול להתעלם מכך שהמציאות משתנה: המאבק של הפלסטינים כנגד ישראל הופך פחות ופחות אלים, ופונה לאפיקים אחרים – פוליטיים, משפטיים, כלכליים ודיפלומטיים.

אין ספק שמדובר במכלול של גורמים שמעודדים את המהלך הזה. מדיניות החיסולים, למרות הצחנה המוסרית העולה ממנה, הוכיחה את עצמה כיעילה מאוד בפירוק הנהגת הזרועות המבצעיות של הגופים הפונדמנטליסטיים בגדה ובעזה; גם הגדר עצמה מקשה על אלו שעדיין רוצים לפוצץ את עצמם יחד עם עוד עשרות בני אדם. אבל המניע העיקרי לדעיכת המאבק האלים ולהעברתו לזירות אחרות מקורו בפלסטינים עצמם. כמעט חמישה עשורים הישראלים חיכו שיקום "בן גוריון פלסטיני", מנהיג שיהיה אמיץ מספיק לדחות את דוקטרינת הכול או כלום שהובילו ערפאת ושאר אנשי אש"ף שבאו מטוניס, ויתחיל לפעול לראשונה לטובת הפלסטינים. והנה, כשסוף סוף החלה לצמוח בגדה הנהגה שמבקשת לבנות מדינה פלסטינית מלמטה למעלה, נתניהו מעדיף לטרוק בפניה את הדלת פעם אחר פעם.

מי שנמצא בשטח יודע שהשינוי הזה מהותי ועקבי, והכוונה היא לא רק לישראלים שפועלים לצד הפלסטינים במאבקם נגד הדיכוי והכיבוש – אפילו קציני צה"ל ברמת מפקדי פלוגות וגדודים מספרים על שיתוף פעולה הדוק, יומיומי ואפקטיבי מאוד עם כוחות הביטחון הפלסטיניים. שמעתי את זה מכלי ראשון: לא מזמן חזרתי משירות מילואים (שקט מאוד, לשמחתי הרבה) באזור, וראיתי עד כמה הקצינים האלה חשים שלא בנוח עם המצב הזה, אבל אינם יכולים להתכחש לו. הם חוזרים ומדגישים שהסיבה לשיתוף הפעולה הזה היא שזהו האינטרס של הפלסטינים נכון לעכשיו ובכל רגע זה יכול להשתנות ("אל תמהרו להפנות אליהם את הגב"), אבל למרות שהדבר כל כך חורה להם, הם לא יכולים להתעלם מכך שהמציאות בשטח משתנה – ההנהגה הפלסטינית (בגדה, בעזה זה סיפור אחר) זונחת את ההתנהלות האלימה כנגד הישראלים, ולוחמת יחד עם צה"ל והשב"כ נגד החמאס ושאר הגופים הפנאטיים.

איתמר שאלתיאל אמר לי לפני כמה ימים שהסיבה העיקרית לכך שהוא בוחר להקדיש כל כך הרבה אנרגיה במאבק נגד הגדר בבילעין היא ששם הפלסטינים לומדים להוביל, אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מלחמת מאה השנים הזאת, מאבק לא אלים. וזה גם מה שקורה בזירה הבינלאומית: חרם צרכנים, איומים דיפלומטיים והפרעות לנאומים מעולם לא גרמו למותו של אף אדם. אין ספק שרוב הישראלים אינם מפיקים נחת מהקמפיינים האלה, אבל צריך להיות אטום כמו בלוק כדי להשוות בינם ובין אוטובוסים מתפוצצים ברחובות.

אבל לא מעט ישראלים, כאלה שגדלו על הקביעה המפורסמת מהגדה של פסח ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו", מתקשים לקבל את העובדה שהמציאות משתנה. מבחינתם, "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב", וגם אם מובילי פעולות המחאה נגד ישראל מדברים בגלוי נגד הכיבוש ונגד הפגיעה בזכויות האדם, מתחת לפני השטח הכוונה שלהם היא להשמיד את מדינת ישראל מתוך מניעים אנטישמיים טהורים שטבועים בגנים שלהם.

כדי לחשוף את המזימה הזדונית הזאת החליטו הפיונים של ליברמן להקים ועדת חקירה שתאתר את מקורות המימון של ארגוני זכויות האדם, וכשיתברר שהמקור לכספים שמתחזקים את הפעילים האלה הוא במדינות ערביות ובגופים עוינים לישראל, תזכה תיאוריית הקונספירציה של הימין הישראלי לראיות. כך מבקשים הגורמים שמחזקים את כוחם באמצעות זריעת פחד ושנאה להקים דחליל מפואר על בסיס ארגוני זכויות האדם. דחליל שמאיים להביא לסופה של מדינת היהודים באמצעות מניפולציות שאין להם שום קשר למוסר (שהרי המוסר האמיתי הוא רק ה"מוסר היהודי") או לזכויות אדם. הפגנות וחרמות צרכנים מתפרשים בעיניהם כטכסיסים מתוחכמים שמהווים תחליף זמני לפצצות ולרובים, לחץ בינלאומי הוא תמיד התערבות פנימית חצופה של גויים שהם האחרונים ללמד אותנו מוסר מהו, וכל ישראלי (ובעצם – כל יהודי) שמשתתף בקמפיינים האלה הוא משת"פ, בוגד, שונא את עמו ואת עצמו, או בקיצור – יהודון.

האספסוף שנרתע מהדחליל המאיים הזה ונסחף להתלהמות הכללית מחמיץ, כדרכו של אספסוף, כשל לוגי בסיסי מאוד במסכת הטיעונים הזאת: יכולה להיות רק סיבה אחת שאותם "אנטישמיים" נאלצים להסתיר את מטרתם האמיתית, והיא שעצם ערעור על זכותה של ישראל להתקיים נתפס בעולם כהצהרה בלתי לגיטימית. כלומר – גם אם יש ביסוס לתיאוריית הקונספירציה של הימין הישראלי, לאותם גופים מרושעים שמבקשים להשמיד את ישראל באמתלה של דאגה למצב הפלסטינים אין שום סיכוי לעמוד במשימתם, שהרי איך ערעור על לגיטימציה יכול להיות בלתי לגיטימי כלשעצמו!? אבל כאמור, לוגיקה מעולם לא עניינה את אוחזי הקלשונים והלפידים שמבקשים לכלות את זעמם בבוגד הראשון שייפול לידיהם.

ובכל זאת, נראה לי שיש מקום לאופטימיות. הרי בעוד כמה שבועות או חודשים, ועדת החקירה הנלעגת הזאת תרד מהכותרות ותישכח (בין כה אין לוועדה כזו שום סמכויות ביצועיות), ואני רוצה להאמין שבסופו של דבר השפיות תנצח. הישראלים והפלסטינים – מלבד הפונדמנטליסטיים וכמה פוליטיקאים שמגבים אותם – חולקים אינטרס משותף, שהוא בעצם משותף לבני האדם כולם: אנחנו פשוט רוצים לחיות כאן בשקט. זה הכול. כמה פשטני שזה נשמע, בשטח עצמו יותר ויותר מיושבי פיסת האדמה המסוכסכת הזאת מתחילים להפנים את ההבנה הזאת, והקיצוניים שמרגישים מאוימים מהנורמליות המתקרבת מגיבים בצורה היחידה שהם מכירים – מרימים את הקול וקופצים את היד לאגרוף כהכנה למכה. מאחורי הצעקות של המיעוט הרועש הזה מסתתר רצון אמיתי לשפיות, אני מקווה שהרצון הכן הזה גם יתממש במציאות בקרוב, על אפם ועל חמתם של ביבי, ליברמן ושאר יוצרי הדחלילים.

(אהרן פורת)

נקודה של אור מעבר להרי החושך

אין ספק, מותו של אסף רמון הוא טרגדיה. המזל הרע שהכה במשפחה הנערצת הזו פעמיים, מעורר מחדש את השאלות השחוקות בדבר הטוב והרע והשליטה בהם בידי איזשהי ישות מודעת. אבל מכאן, מאותה טרגדיה משפחתית ל"יום האבל הלאומי" שהכריז עליו ראש הממשלה, הדרך ארוכה, ארוכה מאוד. נראה שאנו לא מצליחים להבחין בין אבל פרטי ובין אבל לאומי, או כפי שהוא בא לידי ביטוי במקרה של משפחת שליט – בין דאגה פרטית לדאגה לאומית, ואי ההבחנה הזו פוגעת בסופו של דבר דווקא בצד החלש של המשוואה.

במקרה של משפחת שליט, נשמעים טיעונים הגיוניים לשני הצדדים. מחד גיסא עולה הטענה כי ההפגנות בעניינו רק מכבידים את לב החמאס ו"ככה לא מתמקחים בשוק – וככה אי אפשר לנהל משא ומתן", ומאידך גיסא הטענה שהמחאה הציבורית והמתוקשרת מניעה את המחליטים לפעול ביתר מרץ ולהעיז יותר בניסיונות לשחרר את גלעד שליט. האחרונים לעתים קרובות יביאו את טענת המחץ, שאני, שדווקא נוטה לצדד בראשונים, לא מסוגל לענות לה: תראה מה קרה למשפחת ארד, ששמרו על שקט כדי לאפשר להנהגה לנהל בדרכה את המשא ומתן, וההמתנה שלהם לרון נכנסת כעת לעשורה השלישי.

אבל במקרה של אסף רמון, התמונה אחרת לגמרי. כאן אי אפשר לטעון שהפיכת האסון הנורא והשני שנפל על משפחת רמון לאבל לאומי תשרת באיזשהו אופן את המשפחה. אני מניח שגם בכירי גופי החדשות במדינה מבינים את זה, אבל ההתנהלות המכוערת והברוטלית שלהם מאז נהרג אסף רמון מעידה שההבנה הזו נעצרת ברגע הבחירה העריכתית. בשלב הזה עולות הבנות אחרות – קדומות יותר, חזקות יותר – בדבר הצורך להקדים את המתחרים, בתשוקה להגדיל את אחוזי הצפייה והכניסה ולהביא אותם לשיאים חדשים, וההבנה שגם אם הם יבחרו לנהוג כאן בהיגיון ולהניח למשפחת רמון להתמודד עם האבל שלה בכבוד, הרי שהמתחרים שלהם בין כה ישיגו את תמונת הפפרצי של האלמנה ברגע היוודע לה על מות בנה.

האבסורדים לא נעצרו בזה. 19 עמודים בידיעות אחרונות (קראתי רק את עמודי החדשות, אני מניח שבמעריב ובמגזינים שיעור הסיקור לא היו נמוך בהרבה), מערכת לדירוג תמונות של אסף רמון ב-ynet כאילו היה איזו דוגמנית או תצלומי נוף, ועשרות שעות הטלוויזיה במצטבר שעסקו במוות המיותר הזה.

אבל בתוך כל המהומה הזו קיבלנו הצצה להתנהלות שקולה, מוסרית, שבחרו בה דווקא אלה שמוצגים לרוב כהיפוכם של אנשים שקולים ומוסריים. במרחק נסיעה של שעה וחצי מירושלים, עוד שעה אם באתם מהמרכז, נערים הצליחו לצלם את רגע ההתרסקות של המטוס שבו היה אסף רמון ז"ל. קשה לי להאמין שנערי תיכון ממרכז הארץ, או אפילו סטודנטים באחת האוניברסיטאות הגדולות היו בוחרים כמו אותם נערים – בחורי ישיבה בגיל תיכון ממעלה חבר – לא להעביר את התמונות לגוף תקשורת תמורת תשלום נדיב, אלא לגנוז אותן ולמסור אותן רק לצבא לצורכי התחקיר.

אמת, תהליך קבלת ההחלטה הזה בעייתי מאוד. קשה לכנות "שאלת רב" כנקיטת עמדה מוסרית, שהרי לוּ הרב היה מורה להם אחרת – הם היו פועלים גם בניגוד למצפונם וממלאים אחר דבריו. ואכן, רבים משכניהם הדומים להם הם אנשים אלימים, גזעניים וחשוכים, אך הם עצמם, בעצם ההימנעות הזו מלהשתתף בחגיגית האבל הלאומית, מציבים בפנינו מראה שמאוד לא נעים להביט בה.

אנחנו כל כך רגילים לראות את הכסף כאחת המטרות העיקריות של חיינו. מי במידה כזו ובמי באחרת, אבל אנחנו – ואני מתכוון כאן כמובן לעצמי ולרוב אלה שאני פוגש בחיי היום יום – חלק מהמכונה האדירה הזו שמטרתה צמיחה והתרחבות, מילים מכובסות ל-"עוד ועוד כסף".

אתה יכול להיות מוכר בחנות ספרים או שליח על קטנוע – ובטח ובטח איש תקשורת – ולשכנע את עצמך ש"אתה מחוץ לכל זה, לא נוגע לך, זה שם", אבל זה בלתי נמנע. הפרסומות מקיפות אותנו מכל מקום, רבים מאיתנו משרתים אותן בצורה כזו או אחרת, ואי אפשר לברוח. הכסף הוא המנוע העיקרי בחיים שלנו, ומהווה שיקול מכריע בהתלבטויות רבות. לא יהיה מופרך להסיק בעקיפין, שיקול כלכלי הוא שעמד בבסיס החלטת עורכי מהדורות החדשות לפרסם את התמונות האינטימיות של רונה רמון.

והנה, אמנם מעבר להרי החושך, אבל גיאוגרפית לא ממש רחוק, מתקיימת לה תרבות שהכסף נתפס בה במסגרת הראויה לו, שאין בה שאיפה של כל פרט "למקסם את רווחיו", אלא – ותסלחו לי על השפה הגסה – "לעבוד את השם", עם כל ההסתייגויות שלי משאיפה זו, שאני לא שותף לה כלל ולא מזדהה איתה, ומבין את הנזק האדיר שהיא גרמה וגורמת לאנושות כולה.

לאותם בחורי ישיבה הייתה האפשרות להחליט אחרת: להעביר את התמונות לכלי תקשורת כלשהו בהבטחת בלעדיות, לחלק ביניהם כמה אלפים – בדולרים או בשקלים, ושוב היינו זוכים לפניני עיתונות כמו הצילום האחרון של נעה גולדרינג בת השלוש לפני שנרצחה על ידי אביה.

משהו קורה שם, מעבר להרי החושך, משהו מתעורר. בצד השדים והמזיקים המקפצים על הגבעות צומח בישיבות הציוניות דור של משוררים, אמנים ואנשי ערכים. הצצה לאותו דור אפשר לקבל מקריאת כתב העת לשירה "משיב הרוח" וספרי הוצאת ראובן מס, וכן ממוספי סוף השבוע של העיתון "מקור ראשון" (גילוי נאות: בשנתיים האחרונות פרסמתי בעיתון זה כמה ביקורות ספרות). אלה נולדו מתוך עמדה מוסרית מבוססת מאוד (ששוב אסתייג ממנה), שבאה לידי ביטוי בהחלטת בחורי הישיבה ממעלה חבר, בתרבות הקולנוע שצמחה שם יש מאין בעשרים השנה האחרונות, וכן, גם בחלק קטן מהפעילות העיתונאית של המגזר הציוני-דתי.

דוגמה אקטואלית: במוסף "דיוקן" של מקור ראשון התפרסמה לפני כשבועיים כתבה על שאלת השארת ההחלטה בדבר שירותו הצבאי של יתום או אח שכול בידי ההורים, לרוב בידי האם. בפוסט הקודם יוסי הזכיר כאן את הבעייתיות שבמדיניות צה"לית זו, והנה כמה ימים לפני כן – להזכירכם, לפני מותו של אסף רמון – בדיוק בשאלה רדומה זו בחר לעסוק המוסף המגזיני של מקור ראשון, בנימה ביקורתית ורצינית. (אין לינק כי אין אתר למקור ראשון).

תחושת המראה שמציבים בפניי בחורי הישיבה ממעלה חבר מעיקה עליי באופן אישי. אני עצמי עובד בתקשורת, שותף לאותה מערכת שמתפרנסים ממנה גם כותבי הבלוג הזה, ואני לא מסוגל לומר בצורה חד משמעית שהייתי נוהג אחרת מעורך ידיעות אחרונות או ראש דסק החדשות של ערוץ 10, לו הייתי במקומם.

אני לא ותיק בעיתונות, קצת יותר משנה וחצי, אבל כבר הספקתי להדפיס ולפרסם כמה דברים שהתחרטתי עליהם מאוחר יותר לצלילי "איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן שלי". בקצב המטורף שנמצאים בו עורכי החדשות, בלחץ המופעל עלינו מכל הצדדים לפרסם כמה שיותר מהר ולהקדים את המתחרים בכותרת מפוצצת, לעתים קרובות מדי אין מקום לשיקול דעת, אין מקום לאותה "שאלת רב" שאדם אמור לעשות בינו ובין עצמו.

בחיי אותם בחורי ישיבה ממעלה חבר יש מקום לשיקול הדעת הזה. עם כל הביקורת עליהם ועל המחנכים שלהם – מסתבר שיש לנו מה ללמוד מהם.

(אהרן פורת)